מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

בקור חולים

מאת: יוסף זליגר

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

לאה זליגר; ירושלים תר"ץ

סוגה:

שפת מקור: עברית

“והודעת להם את הדרך ילכו בה רבי אליעזר המודעי אומר: והודעת להם הודע להם בית חייהם, את הדרך, זו גמילות חסדים, ילכו בה זה בקור חולים”. (מכלתא פ' בא ב‘, כ’, ב“ק צ”ט ף ב"מ ל').

מעת אשר ברא אלֹקים את האדם, הטביע בלבו התשוקה לאדם כמֹהו להתרועע אתו ולהתחבר עמו לקבל ממנו תועלת או להעניקו מטובו או להיות משפיע ומקבל כאחד. ויש אשר יתאגדו בני אדם רבים לא לתת ולא לקחת, כי אם פשוט לשמה לשם דבוק חברים, וזה סוד הוית כמה קבוצות וחברות ולאֻמים שיסוד כֻלן החוש החברתי, הצֹרך הטבעי, שלא להיות יחיד ובודד, כי אם חלק הצבור, אבר בגוף גדול, ור' אלעזר המודעי, הוא אשר החוש הצבורי מלא את כל לבבו ואשר באהבתו לכלל ישראל התפלש בכל יום בשק ואפר בביתר בימי מלחמת בר כוכבא בן אחיו להתפלל על עם ד' ועל נצחונם כנגד הרומים האכזרים (מדרש איכה ב') ידע היטב, כי חבור אדם לאדם זה הוא “בית חייהם” כי יותר ממה שהאדם דורש טובתו ומבליט את עצמותו הוא שואף להתיחס אל אחרים ולגמֹל להם את חסדו ובתוך החברה הוא מוצא את חשבונו ונתינתו זו הוא הנאתו ובית חייו.

ואמנם נעים הוא לאדם לבלות שעות בין מרעים שמחים, בריאים ועליזים אף במקום שיש חסרון כיס; ואך רוח אחרת תפעם את הרע, אם ימצא את אחיו בצר לו, גונח וכואב ופניו מפיקות עצבת ויאוש, אז הוא מרגיש בקרבו דחיה ובחילה ומבלי משים הוא נרתע לאחוריו לבקש לו חברה אחרת, ואם לא, אף לשבת בדד, ובלבד שלא לשבת בצל רעהו המתמוגג בעניו ולהשתתף בצערו כעל כרחו ועל אחת כמה וכמה במקום שיש חשש מחלה עוברת בנגיעה או בנשימה, “עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו”.

ואם יש לנפש האדם דרך סלולה לכל מיני גמילות חסדים ומעצמו הוא נמצא בדרך הזאת, כל עוד נשמתו בתֻמתה ובטהרתה, צריכים בני אדם להתחזק ולהתגבר על יצרם, למען ילכו לבקר את החולים לפקֹד את צרכיהם (רמב“ן בתורת האדם, טוש”ע יו“ד ה' בקומ חולים ס' שכ”ה) ולסעדם על ערש דוי לחזקם ולנחמם. אך האיש, אשר רוח נדיבה ממרומים סמכתהו, יכול לשכֹח את עצמו ולמרר לו את שעותיו ולהכנס בספק סכנה, למען הקל לאחיו את מכאוביו ולחבֹש את פצעיו. ולכן אמרו חכמים “מצות בקור חולים אין לה שעור” (נדרים ל"ט), למתן שכרה, להקפה ולרבויה.

הן אמנם יגדל הקרבן של המבקר את החולה בבן גילו (ב"מ ל:), שהחולה בשניו ובדמותו, שאז תתעצב עליו נפשו יותר ויותר בראותו כבראי מלֻטש את המצב הנורא, אשר יוכל לפֹל בו גם הוא ברגע, וכמו כן קרובה הסכנה, שהכמהונים נושאי הֶחֳלי יעברו אל גוף דומה אל בית מגורם, כי מצא מין את מינו ואך מרֻבה מדה טובה ממדת פ[רענות; ואם החולה רואה את בן גילו בדמותו כצלמו יושב עליו וחולה את חֳליו, מתפלל בעדו ומתאמץ לגהות את מזורו, תבֹא עליו רוח נחומים ותקוה לדחות את מחלתו האנושה ולהכהות את חֹד להבתה בפעֻלת הנפש על הגוף לכן אמרו חז“ל (נדרים ל"ט) “כל המבקר חולה בן גילו נוטל אחד מששים בצערו”. ואם צל המחלה אצל הבריא בטל במעוטו מתוך בריאותו כדין “אחד מששים” שבטל בס', אצל החולה הנהו חלק נכבד, שמשאיר אחריו רק נ”ט, שרק אחד בששים בטל ולא אחד בנ"ט; ואם ירבו בני גילו לבקר וחליו הולך ופוחת, עד אשר יראה ד' בעניו ובזכותו ובזכותם ישלח דברו וירפאהו, ואם באמת יש חשש מחלה מִדַבקת, יבֹא מלאך רפאל ויעשה מחיצה של ברזל בין החולה ובין המבקר המתגולל בתוך טרִיָתו “ושליחי מצוה אינם נזֹקים”.

ובשביל שמעשה בקור חולים איננו בא אלא מתוך ותור וחסידות ואהבת אדם ואמונה ברופא חולים גדושה, לא תִמָצא המצוה הזאת בעמים אחרים. גוים וכן יהודים מתבוללים, אשר למדו את דרכי הגוים, אין נוהגים לבקר חולים, אף את ידידיהם וקרוביהם, ואם יבוא אחד לשאֹל בשלום החולה, אין בני ביתו של החולה מכניסים את המבקר לחדר המשכב כי אם מודיעים אותו את מצב החולה ודי, ולא עוד אלא שגם בני ביתו עוזבים אותו במצות הרופא או בהסכמתו, אשר לו לב אבן כמוהם. ורק “אחות” שכירה, אשר עיניה רק אל בצעה, שומרת את החולה ומשרתת אותו. ואף אצל אחינו “החרדים” שבאשכנז נוהג המנהג הכעור הזה, שאם יחלה איש, מיד תעזוב אשת בריתו את חדר המטות “ואחות” גויה תקח את מקומה, עד אשר תתיר לה האחות לשוב אל בעלה או תקראנה לבכות לבעלה. ולכן בקור חולים סימן מֻבהק לזרע אברהם רחמנים וגומלי חסדים כמוהו.

ואף המנהג לקבץ חולים רבים לבית אחד ולעשות את כל צרכיהם בצבור אם הנהו צֹרך גדול בשביל הנודדים אנשי החוץ אשר אין להם משען ומשענה, איננו מנהג יפה לאלה שיש להם בני בית או אף קרובים ומכירים; כי אף הבריאים חלוקים במחסוריהם וצרכיהם ומכ"ש החולים. ולכן צותה תורת משה לתת לכל איש “די מחסורו אשר יחסר לו” לפי פרוש הלל הזקן בעֹמק בינתו וטֹהר לבבו ולכן לא היו מלפנים כל בתי חולים בעמנו ועד היום מתרחקים העירונים שעוד יש בהם טעם יהודי, מבתי חולים. ורק בכרכים נעשים גם אחינו למכונות, וגם המצוה היקרה של בקור חולים נעשה ענין של בית חרֹשת. מתי נשוב לקנות לנו לב מתנה כקדם.1


  1. נדפס בשבועון “בת קול” גליון ב' לבוב תרע"ג.  ↩

יוסף זליגר
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יוסף זליגר
רקע
יוסף זליגר

יצירותיו הנקראות ביותר של יוסף זליגר

  1. כדברך (שירה)
  2. אל האדון ד"ר עמיל ביק בלבוב (מכתבים)
  3. יַחְדָו (שירה)
  4. הארנבת והשפן (מאמרים ומסות)
  5. דרישה אל המתים (מאמרים ומסות)

לכל יצירות יוסף זליגר בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות יוסף זליגר

יצירה בהפתעה
רקע

בונצי שתוק

מאת יצחק ליבוש פרץ / שמשון מלצר (פרוזה)

© כל הזכויות על התרגום שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

כאן, בעולם הזה, לא עשה מותו של בּוֹנצי שתוק שום רושם כלל! שאלו את מי שתשאלו: מי היה בּוֹנצי, כיצד חי, ובאיזה מיתה מת! אם הלב נתפקע בתוכו, אם כוחותיו אפסו וכלוּ, או שעמוד-השדרה נשבר לו מתחת למשא כבד… מי יודע? אפשר שלא מת אלא מיתת רעב!

סוס מושך בטראַם אילו מת, וַדאי שהיו מתענינים בו יותר. העיתונים היו כותבים על-כך, מאות אנשים מכל הרחובות היו מתאספים ומסתכלים בנבלה; והיו מסתכלים אפילו במקום, שבו אירעה הנפילה…

אך הסוס מן הטראַם אף הוא לא היה זוכה לכך, אילו היו בעולם סוסים רבים כמו אנשים— אלף מליונים!

בּוֹנצי חי בחשאי ומת בחשאי; כמו צל חלף עבר — בעולם הזה שלנו!

בברית-המילה של בּוֹנצי יין לא שתו, כוסות לא צלצלו! לבר-מצוָה דרשה מצלצלת לא אמר… חי היה כמו גרגיר-חול קטן ואפור על שפת הים. בתוך מיליונים של אחרים הדומים לו; וכשהגביהה אותו הרוח והעבירה אותו ביעף אל עֵבר הים האחר, לא הרגישה בכך שום נפש חיה!

בחייו לא שמר הבוץ הלח את טביעת רגליו. לאחר מותו — הרוח הפילה את לוח-העץ הקטן שעל קברו; אשתו של הקברן מצאה אותו הרחק מן הקבר ובישלה בו סיר תפוחי-אדמה… מלאו שלושה ימים למותו של בּוֹנצי, שאלו את הקברן בשמתא, אם יודע הוא היכן הניחו!

אילו היתה לו לבּונצי מצבה, אפשר שאחרי מאה שנים היה חוקר-קדמוניות מוצא אותה, והשם “בּונצי שתוק” היה מצטלצל שנית בחלל העולם הזה.

צל חולף! דמות-דיוקנו לא נשארה חקוקה אצל שום אדם במוח, אצל שום אדם בלב; לא נשאר ממנו זכר כלשהו!

לא יורש ולא דורש; גלמוד בחייו —גלמוד במותו!

אילמלא רעש הבריות, אפשר שהיה מישהו שומע לפעמים, איך עמוד-השדרה של בּונצי מתפקק מתחת למשא; אילו היה לו לָעולם פנאי יותר, אפשר שהיה מישהו נותן דעתו על-כך, שבּונצי (אף הוא אדם) יש לו בעודו בחיים שתי עינים כבויות ולחיים נפולות עד כדי מורא; שאפילו בזמן שאין לו עוד כלל משא על גבו, גגם אז ראשו כפוף כלפי האדמה, כאילו בחייו עוד את קברו הוא מבקש! אילו היו האנשים מועטים כמו הסוסים המושכים בטראַם, אפשר שהיה מישהו שואל לפעמים: בּונצי זה להיכן נעלם?!

כשהוליכו את בּונצי זה להיכן נעלם?!

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.