מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מעט צרי

מאת: יוסף זליגר

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

לאה זליגר; ירושלים תר"ץ

סוגה:

שפת מקור: עברית

כאבן מעמסה נופלת מהלב הישראלי מדי שנה בשנה אחרי תנותו את צרותיו לשבר בת עמו בצום החמישי. המחזה הזה איננו מיסד רק בטבע הנפש כי הצרה המעיקה בקרב הלב נפרכת באנחות ויללות ומתרככת בדמעות; לנחמות הבאות אצלנו אחרי האבל הלאמי יש סבה עמֻקה יותר. מנויה וגמורה היא בסוד חכמי הנפש, כי אין אדם מתמרמר על צרה, אשר אין בכחו למנֹע אותה. אם אדם בוכה על מתו בזמן הראשון, הוא עושה זאת, רק יען איננו מאמין עוד במצב החדש, אשר לא התרגל בו עוד ואף כי בא עליו אידו פתאום. אבל אחרי אשר הֻברר לו הדבר, כי אמנם כן הוא ואין לשנותו, הוא מחל להתנחם. בעבור זה אמרו חכמים, שלא לנחם את האבל בשעה שמתו מֻטל לפניו כי אם אחרי שלשה ימים ורק בשנה הראשונה, כי אם ינחם איש את רעהו על צרה ישנה, הוא מעורר בזה פצעים, אשר כבר העלו קרום, כי גזרה על המת שישתכח מן הלב. וכשאר חש יעקב אבינו בלבו מאוּן להתנחם, ידי, כי עוד יוסף בנו חי.

בינינו לבין עצמנו נודה, כי שברנו בעבר ובהוה איננו גדול משבר כל העמים. מה שם העם, אשר לא באו עליו שכנים רעים להכריע את בניו לטבח ולהחריב את היכלותיו ואת מקדשיו? מימי קין והלאה כל הארץ שדה קטל אחד מתפשט בכל הארצות והולך ונמשך באין הרף. מדברים עתה בבלקן על שלום מָחלט דבר שאיננו במציאות; לכל היותר יש שביתת החרב וגם זה רק בדרך מליצה; למלאך המשחית יש תמיד עבודה, אין הוא יושב בחבוק ידים בכל השנים והתקופות, שאנחנו זוכרים מתולדות העמים; לכל היותר הוא נדח מפנה לפנה ברבץ הזאבים הקוראים לעצמם בני אדם. – אבל אנחנו מתאוננים כי אין מכאוב כמכאובנו, כי המלחמה כנגדנו הנה מצד אחד. מהבולגרים נפלו אמנם בשנה הזאת מאתים אלף נפש, פי אלף מאשר נפלו מבני ישראל בפרעות קישינב לפני עשר שנים; אבל הבולגרים לא נהרגו חנם; כי גם הם קצצו במספר כזה מעמים אחרים. ובישראל נשפכו דמי נקיים וצדיקים. אבל האם באמת יש לקונן על זה? האם לא טוב לאדם לעבֹר לעולם האמת טהור וקדוש, מלבא שמה כבד עון בידים מלֻכלכות בדם? “מוטב ימות זכי ובל ימות חַיב”. האשכנזים אינם בוכים כלל על מאות האלפים, אשר נהרגו מהם במלחמתם עם הצרפתים בשנת תר"ל, למה? בשביל שהם הרגו עוד יותר מהצרפתים; הצלחה גדולה! אשריהם וטוב להם, כי זכו גם להרֹג ולא רק לההרג. המקדשות, אשר חרבו לגוים אחרים, היו ריקים ממוסר וחכמה ורק בהבלים וטפשות כלכלו את הבאים להם ולכן אין להם על מה לבכות. אבל מה רע הוא, אם לנו היה מקדש אמתי אשר ממנו יצאה תורה ואורה לישראל? הלא על כל פנים היה לנו אז בית מקדש, שאם הוא חרב, תולדותיו עודן חיות ועודנו משפיע טובה וברכה. וגם מקדשי מעט בתי כנסיות ובתי מדרשות הגולים אתנו לכל הארצות הלא גם הם עם פשיטותם טובים ונעימים מכל ההיכלות והארמונות הבנוים לתפארת בכל גוים. אנחנו גולים מארץ לארץ זאת היא באמת צרה גדולה, אשר קבלנו עלינו ברצון; אבל גם אחרים עושים כן. בשנים האחרונות גלו מגליציה, אשר הפֹלני איתן וחזק בּתוכה פֹלנים יותר מיהודים. אנחנו סובלים עֹל מושלים זרים; אבל גם אחרים כמונו. יש רק מעט, מן המעט ממלכות בעולם, אשר אדיריהם מקרבם. אַלבן תעמֹד מעתה ברשות עצמה כביכול, אבל הנסיך יהיה אשכנזי; ולמה לא? בּמה היא טובה מרומניה העומדת עתה בראש כל הבלקן? גם מלכה הוא אשכנזי. האשכנזים בּעצמם, אשר הספיקו מאות מלכים לכל העמים, גולים גם הם מארץ מולדתם ומתגוללים בכל העולם. אנחנו עניים ודלים; אמת הדבר, אבל בכל זה אין מוצאים אמות יהודיות בּבתי נוצרים כי אם להפך ואין יהודי הולך אל הגוי בּיום ראשון להסיר את המנורות מהשֻלחן.

מה היא אפוא בּכיֵנו הנורא בּיום משברנו בתשעה באב? לא לשעבר הננו בוכים כי אם לעתיד, אין אנחנו יכולים להתנחם על הטובה, אשר אבדה לנו, בשביל שבאמת הנהָ רק כאבדה המתבקשת. המת משתכח מהלב ולא החי: דמעות געגועים הן, נתגעגע לטובה הגדולה המֻבטחת לנו מפי נביאי ה‘. הנחמות אין סיום לאבל כי אם להפך תשעה בּאב הנה פתיחה לנחמות הבּאות אחריו. לולא נבלעו בּדמנו ורוחנו הנחמות הגדולות של ישעיה, אז לא היינה חוזרים לעורר בּכל שנה ושנה את הקינות של ירמיה. הדבר הזה ישנו בּרגש בכל העם; ואך לא הכֹל יכולים להביאו לידי מחשבות ודבור. רק ר’ עקיבא בּטא את הרעיון הזה בשפה ברורה ובנעימה קדושה. כאשר הלך עם חבריו ר' גמליאל, ר' אליעזר בן עזריה ור' יהושע וישמעו קול המון ושאון עליזים מרומי ופעם אחרת ראו שועל יוצא מבּית קדש הקדשים, בּכו הם והוא שחק אף על פי שבוַדי לא נפל מרעיו בּאהבתו לעמו ובדבקתו בּמקדש ד‘. אבל הוא אמר להם: " לכך אני משחק", כי דמעות חבריו היו מרפא לעיניו הטהורות וללבו הקדוש כי לפי דעתו תלויה נבואת זכריה בנבואת אוריה ובנין ירושלם היא תולדה ישרה לחֻרבנה. חברי ר’ עקיבא הבינו לרעו ויענו אחריו: “עקיבא נחמתנו, עקיבא נחמתנו”. הפסוק האחרון בּקינות הוא “כי אם מאס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד”. הסיום הזה הוא שלא כמנהג נביאים לסַים תמיד בּדבר טוב אבל ר“ל אמר ע”ז במדרש "אם מאיסה הוא לית סבר, ואם קציפה אית סבר 'דכל מאן דכעיס ספיה לאתרציא 1


  1. נדפס בשבועון “בת קול” גליון כ“ח לבוב תרע”ג.  ↩

יוסף זליגר
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יוסף זליגר
רקע
יוסף זליגר

יצירותיו הנקראות ביותר של יוסף זליגר

  1. כדברך (שירה)
  2. אל האדון ד"ר עמיל ביק בלבוב (מכתבים)
  3. יַחְדָו (שירה)
  4. הארנבת והשפן (מאמרים ומסות)
  5. דרישה אל המתים (מאמרים ומסות)

לכל יצירות יוסף זליגר בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות יוסף זליגר

יצירה בהפתעה
רקע

ספרותנו ומשבריה

מאת בר טוביה (מאמרים ומסות)

א

הרבה סבות לספרותנו החדשה ואימא לה אחת – והשכלה שמה. מרידת השכל במסורת הדורות חוללה וגידלה ספרות זו, שכל כוחה היה בניגודה אל בית המדרש הישן ואל סדר החיים המקובל ברחוב היהודים. חלש היה ה“הן” שלה, וחזק ורענן ה“לאו” שלה. היא הכירה רק מעט מאד באותם הכחות התולדיים, שיסדו את הרחוב על אורותיו ועל צלליו. היא היתה כופרת בתולדה, מהפכנית, שונאה לעבר וליורשו – ההווה. היא התקוממה כנגד ההסגר מפני התרבות החיצונית; כנגד אי-הטבעיות שבחינוך הישן וחד הצדדיות שבו; כנגד חתונות-הבוסר שנעשו בחשבון ובהעלם מן הנטיות הנפשיות, ולפעמים אפילו בבלי דעת הנכנסים בברית בנישואין; כנגד הרדיפה אחרי פרנסות של רוח והביזוי למלאכת יד. על הניגוד היה עזוזה, היתה גבורתה. שני כלי זין מסוכנים עד למאוד יצרה לה ספרותנו במלחמתה על השכלה, ואלו הם: הפובליציסטיקה והשירה. אמנם לא היו אלו בריאות חדשות בעצם, כי הראשונה היתה בת לדרשה, והשניה – אחות צעירה לפיוט.ואולם בצורותיהן המחודשות שניתנו להן, היו כחדשות ממש, ובייחוד נחשבו כך בעיניהם של חובשי בית המדרש, שלא למדו להשתמש באמצעי הספרות של הדורות האחרונים. וחולשה זו של בעלי הסדר הישן הגדילה עוד יותר את כוח מתנגדיהם ואיילותם. הנקל הוא להוכיח כי המתנגדים האלה זייפו את דברי-הימים, ולפעמים גם את השכל האנושי הבריא. ואולם אין להכחיד, כי במבחר כתביהם נושבת רוח חיים כבירה. תאוות החיים הטבעית שכבשוה וכבלוה, התקוממה כנגד כבליה. היא לא ידעה מי שם את הכבלים עליה. היא כוננה את חיציה לא אל המקום הראוי. פראית היתה ככל תאווה טבעית, ואף כי כלואה וחסומה. ובפראיותה היה תקפה.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.