מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

שנת הזכרון

מאת: יוסף זליגר

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

לאה זליגר; ירושלים תר"ץ

סוגה:

שפת מקור: עברית

לעת צאת השנה תעלינה בזכרוננו בלי משים כל הרעות הרבות והצרות המרות, אשר מצא את עמנו הנענה והאובד כל ימי השנה; ומֻצינת היא שנת תרס“ו בכל שנות דורנו ואף בדורות רבים לפנינו בגזל וחמס, ברדיפות ורציחות, בהרגות ושמדות ופרעות ואכזריות. פלֶבה תלמיד מֻבהק לחמילניצקי, אשר קדמוהו בשמונה דורות, ושנת תרס”ו אחות לשנת ת“ח, שנת רנ”ב (גרוש ספרד) ושנת ג' תת"ל (חרבן הבית). לא בעט ודיו נרשמו זכרונות השנה הזאת, כי אם בחרב ודם בלב האֻמה הישראלית וזכרה לא יסוף מזרע יעקב עד דור אחרון. שם עולם עשו להם סלַבי הצפון, אשר עלו ברשעתם על כל הלאֻמים הראשונים והאחרונים; כי גם הרומים גאוני העריצות והאכזריות לא ידעו לרטש את ההרות ולמלאן נוצות ולתקֹע מסמרי ברזל בעינים חיות כחסידי הצר. כל התלאות והפרעות אשר עברו מימות פרעה עד נקולי, נצבו לפנינו בשנת הזכרון הזאת כמו חי בכל צבעיהם השחורים ובכל תֹקף מרירותם. ביתר עֹז נרגיש עתה עֹל שעבוד מלכיות ויתר שאת נתחנן ביום הזכרון הבא לאלקי המשפט, להעביר ממשלת זדון מן הארץ ומלך לבדו על כל יצוריו בצדק ומישרים.

ואמנם לא רק מעתה והלאה תהיה תרס“ו שנת הזכרון בתולדות ישראל כל הימים. כח הדמיון אשר לתמימי עמנו נִבֵא גדולות ונפלאות לשנה הזאת זה שלש מאות שנה. ואך תחת הגאֻלה והחרות, אשר חזו עליה המצפים לישועה, היתה לשנת נקם ושִלם, למקור עֹני ונדודים לאלפי אלפים מעמנו. את כוס התרעלה שתינו, חבלי משיח סבלנו – ומשיח עודנו ממנו והלאה, ככל אשר נהפכה שנת ד' רל”ב בימי הגאונים, אשר חזו עליה חכמי התלמוד גאֻלה וישועה, מרוָחה לאנחה ומששון לאסון. שנת הזכרון היתה שנת תרס"ו מדור דור: בעודה צפונה בּחיק העתיד עטרוה ערפלי טֹהר ונֹגה תקוה; עתה כאשר נהפך העתיד לעבר, אך כאב אנוש ותמרורים ילווה כל ימות העולם. הנה כי כן נמלא לעינינו דבַר המתאונן בחכמי המדרש “כל והיה אינו אלא שמחה, כל ויהי אינו אלא צער”. קוינו לשמוע שופר של יובל ודרור – והנה קול שופר של מלחמה על הצר הצורר אותנו ולא בארצנו, כי אם בארץ נכריה, אשר גם בשלומה לא יהיה לנו שלום ואך מאולת נריע אתה תרועת נצחון. כל מכותיה יֻכו אחינו שבעתים ואם רפא לה, לא ישבעו מחלבה הטובה. קול ענות חלושה יענו הם בראש וקול ענות גבורה בימים יבואו רק לאזרחים.

זה הוא גורל העם הנודד במדבר וכל תקוה לימי מנוחה וטובה בארצות גלותנו אך חזון שוא ופתויי הבלים, אשר יפתונו המתבוללים האוילים הזונים אחרי אלהי הגוים בעבור פרורים צנומים וכבוד מדֻמה. אך בהיותנו לעם אחד נוכל להחזיק מעמד נגד כל הדֻבים והנמרים הקמים עלינו להכחידנו, אך כשובנו קוממיות לארצנו נשוב לחיות חיים רעננים בריאים ושמחים. וכל הטובה הזאת הלא לפנינו היא, נושיטה ידינו ונקחנה! “היום אם בקולו נשמע”. אמרו חכמים, “אם ישראל עושים תשובה נגאלים ואם לאו הקב”ה מעמיד עליהם מלך כהמן וכופן לעשות תשובה“. מלך כהמן כבר לאחינו הרוסים, ניקולי טפש מאחשורש וּויטה רשע ערום מהמן. ועלינו להודות, כי מעשי מלכות הרשעה לא עברה בלי כל רֹשם, כי מההוה יצא פרי תנובה. כי כבימי עלילת הדם בדמשק בשנת ת”ר כן זכרו עתה בשנת הזכרון כל פזורי אחינו למפלגותיהם ולמושבותיהם בכל הארצות, כי עם אחד הם, עם אלקי אברהם. בתענית צבור, בעשרה בטבת, ש“ז נאספו כל יהודי אוסטריה אל בתי כנסיותיהם ויתוַדו לפני הקב”ה גלוי לכל העמים, כי רק במעל ופשיעה כחשו עד הנה במולדתם באשמת מדיחיהם עבדי האצילים, כי רק יהודים הם לכל דבר. אחרי אשר בטלה תענית צבור לכל צרה שלא תבוא במשך דורות אחדים מרפיון אמונה בזמננו, התאושש עמנו בשנה הזאת, להכיר כי אצבע אלקים היא, ויכנע קשי ערפו ויקרא לצום לבכי ולמספד בער"ח אלול. והמעשה הזה קרה עתה בדור הברזל, דור חכם בעיניו, השוחק לכל רעיון נשגב מחמשת החושים והמודד גם את עולם הנפשות באמת הבנין. בגליציה ובוקובינה נוסדו בתי החנוך אשר מגמת פניהם ליהד את הדור הבא, לכונן את מפלגת המשכילים באמונה צרופה ויראת שמים, במוסר וטהרה, בידיעת התורה וידיעת עמם, אמנם הרהורי תשובה מתנוצצים בקרבנו, רוח חיים מתרגש במחננו, רואים אנו כבר בדמיונינו את היהדות הישנה החדשה, אשר תמאס בחלוקים הבדוים בין דת ללאֻמיות ובין תורה לחכמה, בין אזרחים לפועלים ובין חסידים למתנגדים ובכל הניבים הריקים, אשר המֹחות הקטנטנים של היום עסוקם בהם, ושב ישראל להיות גוי אחד, מאמין בד' אחד ומחזיק בתורה אחת.

ואך זה הרע, כי רק בעת צרה ומות נעזֹב את חוגינו הצרים ונעשה אגֻדה אחת לסמֹך את הנופלים, וכמעט נחל לדבר על החיים והנה חטאתנו הראשונה, שנאת חנם, אשר החריבה את ארצנו והגלתנו לבין האֻמות, שבה לרקד בינינו ולהתל בה. מלכנו הראשון שאול ויונתן בנו היו שניהם צדיקים, אבל לא תכנו איש את רוח רעהו ותהי שנאה ביניהם כל ימי חייהם – ורק המות השלים ביניהם כי נפלו חלל יחדו במערכת ישראל. וכן קונן עליהם דהמע“ה “הנאהבים (בכח ואך ואך בפֹעל שנואים ולא אהובים) והנעימים בחייהם – ובמותם לא נפרדו” הקללה הזאת רובצת על עמנו בשנות דור ודור, כי רק לפֻרענות הננו ערבים זה בזה – ולטובה הננו מפוצצים לרסיסים רק המות יחברנו והחיים יפרידונו. הבה נגרש נא את השטן המשחית מקרבנו בכַוננו את לבנו אל השופר הקורא בקול גדול “עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם”! נעשה נא הפעם יד אחת לא רק לשם המתים, כי אם לשם חיים רעננים וטובים, להחיות את עצמותינו היבשות ולהשקותם את לשד תורתנו הקדושה וחכמת חכמינו ומצאנו בקבעת כוס התרעלה, אשר שתינו בשנת הזכרון והשכרון גם מתק ודשן, ואז יכָתב ויחָתם כלל עמנו לתקופת השׁנה בספר חיים טובים. תכלה שנת התרס”ו וקללותיה, תחל התרס"ז וברכותיה! 1


  1. נדפס בשבועון “המצפה” גליון ל“ח, קראקה סוף תרס”ו.  ↩

יוסף זליגר
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יוסף זליגר
יצירה בהפתעה
רקע

מעולם ספרותנו

מאת יוסף חיים ברנר (מאמרים ומסות)


באור-החמה, עלי דשאים של ארץ נכריה, שכבתי והגיתי בספרותנו שלנו ובעולמה.

במה התחלתי? מובן מאליו: באותה ההנחה-הצעקה של דוד פרישמאן עוד לפני שנים אחדות ב“הדור”: אין לנו ספרות ואין לנו סופרים. לפני שנים אחדות היה הדבר, ועכשיו, כעבור שנים אחדות מאז, כמדומני, שהדבר נתברר קצת. דוד פרישמאן בעצמו, למרות הנחתו-התמרמרותו, לא שבר, כמובן, את עטו המועיל; לא שברו את עטם גם אלה שהיו תמימי-דעים עמו. ובינו-לבינו, והדבר מתחיל מתברר: אמנם, ספרות במובן בנין עדי-עד, שאריח-אריח נוסף עליו בכל דור ודור, ספרות במובן בריה נושאת את עצמה, שהולכת ומתפתחת מאליה ושואבת כוחות חדשים ומתחדשים מחוגי קוראים רבים מושפעים הימנה, ספרות מלאה זרמים שונים, מהלכים שונים, נטיות שונות ורוח לאומי-יצירתי אחד מרחף עליה – ספרות במובן זה אין לנו, לא היתה לנו ואי-אפשר שתהיה לנו. במצבנו ובמצב-שפתנו, פרחי-החיוב שלנו בהכרח שאינם יוצאים לעולם מעציצם הנקוב, ובארנו החרבה הלואי שלא תתמלא כולה מי-מַדמנה, הלואי שלא תתרוקן לגמרי. כן, לא ספרות, אולם סופרים, סופרים בודדים, אנשים עברים בעלי כשרון, נושאים נר-אלוהים בלבם, יושבים בתוך עמם וכותבים לפעמים ולמרות הכל (למרות גם היחס היהודוני אצלנו לדברי שירה מצד העומדים מבפנים, למן בעל “תעודת-השילוֹח” עד בעל “תעודת-‘העתיד’”…), איש-איש את אשר יעלה על רוחו בשביל הקורא העברי-היהודי; סופרים עמוקים ברוחם, שבהתאמצותם לדבר את דבריהם ויהי-מה ובמצבם הספרותי החיצוני דומים הם לזבובים מטפסים על חלקת זכוכית ישרה ולחה – סופרים כאלה היו תמיד לנו וסופרים כאלה יש לנו גם היום!

חלקת זכוכית ישרה, לחה – הרי לנו צורת ספרותנו. ספרותנו… ברם, אי-אפשר בלי מלה זו: מוכרחים אנו להשתמש בה, אם רוצים אנו לדון בחזון ידוע ולסמנו. זרמים שונים, מהלכים שונים – הם מלהזכיר (אם לא לחשוב את אותו ה“מהלך” של הז’ארגונים המודרניים, כביכול, שבווארשה וּוילנה); רוח אחד – גם כן לא. לכל היותר: נטיות שונות מובעות בפחות או יותר כשרון, וסופרים, סופרים בודדים, במזומן…

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.