מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הלנו אם לצרינו?

מאת: יוסף זליגר

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

לאה זליגר; ירושלים תר"ץ

סוגה:

שפת מקור: עברית

לא במלחמת חרב וקשת הכתוב מדבר; בזה אין ידנו התשה משגת. אף איננו עסוקים הפעם בוכוחים וטענות נגד מסטינינו המשחירים את פנינו בעלילות שוא או כנגד אויבינו מבית המשליכים שקוצים על קדשי ישראל וממאיסים אותם בעיני צעירינו. הדבר אשר באנו לדון עליו עתה, הנה צרה הבאה לנו מאוהבינו, מעצמנו ובשרנו, אשר יכלנו להסיר אותה על נקלה בשלום ושלוה בלי שום סכסוכים ומריבות, לו קנינו לנו לב מתנה. בכל שנה ושנה אנחנו מוציאים אלפלפים אחדים מכיסינו ותחת לתמך בו את אחינו העובדים באמונה ואהבה על אדמת הקדֹש להחיותה ולהפרותה ולבנות את הריסותיה, הננו מעשירים בזה את אויבינו מאז ועד הנה לשמחתם ולחרפתנו.

כל קורא, אשר יכיר מהשורות האלה, על מה דברינו מוסבים, ישתומם למראה עיניו ויאמר: האם עתה בזמן, שמצוה על כל איש מישראל לספֹר את הימים ולדעת בכל יום את השעה, שהוא עומד בה, שכח הסופר הזה את הלוח וחג הקציר נחלף לו בחג האסיף? לא כן, קורא חביב, רק בתור דבר בעתו באנו להעיר עתה על העַולה הנוראה, הנעשית בעמנו מימים ימימה בזניחת אתרוגי ארץ ישראל לקנות אתרוגי יון לשם מצות פרי עץ הדר.

כי אם נחקֹר את הענין לכל צדדיו, נמצא כי למחזה המוזר, שגאוני ישראל נלחמים להוציא את המכשלה הזאֹת מבית יעקב זה עשרות שנים ואין ידיהם עושות תושיה, אין סבה אחרת כי אם זאת, שהם משמיעים על הדבר לפני חג הסֻכות באחור זמן. אף ילד יוכל לראות, כי הוא שגעון ואוֶלת רבה לבַכֵּר אתרוגים פסולים הבאים מידי אויבינו על אתרוגים כשרים הבאים מארץ מחמדנו; ובכל זה יפתלו טובי עמנו נפתולי אלהים עם ההמונים הלהוטים אחרי אתרוגי קורפו ולא יוכלו להם, כי מה יעשה הרב או הדין, אשר לבו ער לדבר ה' ולא יוכל נשׂא מצוה הבאה בעברה? היוכל לאמר לסרים למשמעתו ברור ומפֹרש: אתרוגי יון פסולים, אל תקחום, כי לא לרצון יהיו לכם, רק אתרוגי א“י כשרים ורצויים וחביבים לפני המקום – אם הוא יודע, שאין בעירו להשיג אתרוגי א”י כי אם אחדים לו ולבית מדרשו בדֹחק.

קשה למצֹא איזו שאלה בימינו, שתהיה כל כך מכרעת ופסוקה. מצד אחד כֻלו טוב ומצד אחר כֻלו רע. כשאלה זו, שאנחנו דנים עליה: אתרוגי קרפו הם פסולים בתור מָרכבים ומזכירים אותנו את בעליהם, אשר הם ואבותיהם מימות עולם רודפים אותנו ואת תורתנו! ובשנה הזאת הראו שוב את שנאתם לנו בזנבם מאות מנחשלי אחינו בסלוניקי. והדמים, אשר אנחנו משלמים להם בעד האתרוגים, הם נוספים על דמי צדיקים ונקיים מאחינו, אשר הם שופכים, ולעֻמת זה אתרוגי א“י כשרים בלי שום חשש ופקפוק ומזכירים אותנו את בעליהם, אחינו, המרטיבים את ארצנו בזעת אפם, וקושרים אותנו בזכרונות עולמים אל עברנו הגדול, אשר לקט איש איש בגנו פרי עץ הדר לבֹא ולשמֹח בו לפני ד' בבית המקדש ולהודות לו על כל הטוב, אשר נתן לו בארץ חמדה טובה. ובעת אשר נקח אתרוג בן ארצנו, יעורר בנו התקוה לשוב במהרה אל ארצנו לאכֹל מפריה ולשבֹע מטובה. אין פה תערובת טוב ורע כבכל הדברים, כי באתרוגי קורפו רק צללים ובאתרוגי א”י אור שבאור.

יש אמנם סכלים המראים, כי אתרוגי יון הם יפים יותר, והתורה קראה לאתרוג “פרי עץ הדר”. והם אינם שמים אל לבם, כי “פרי עץ הדר” הוא שם עצם לפרי הזה בימים קדמונים ואחרי כן קראו לו “אתרוג”. אולי יחשבו “המהדרים” האלה, שאם ימצא תפוח יפה עוד יותר, אפשר לקיים בו מצוה מן המבחר? אמת שהפרי הוא נקרא לכתחלה “הדר” בעבור יופיו המֻפלג; אבל אין לנו לבקש בו יותר מהדורו הטבעי; אתרוג מָרכב בלימון הוא הדר יותר, אבל הנהו פרי אחר.

ולכן הננו רואים, שלא רק אלה מהרבנים והרביים, הנוטים אחרי חבת ציון, נוהגים לברך על אתרוג א“י, כי אם גם מאלה המתנגדים לציונות בכל תֹקף, כי הלא על כל פנים אין לברך על אתרוגים מָרכבים, שהם וַדי פסולים, במקום שיש להששיג אתרוגי א”י שהם וַדי כשרים. ואיננו רוצים להאשים ההמונים הגדולים, שאינם חוששים לקים מצוֹת כתקונן ועושים רק מצות אנשים מלֻמדה, כמו שהם רגילים מתמול שלשום, עוד מהשנים שאי אפשר היה להשיג אתרוגי א"י במדינותינו ואתרוגי קורפו עמדו עוד תחת איזו מראית עין של השגחה, בטרם הרגו היונים את אחינו, אשר נמצאו באי הזה לא נרצה לחשׂד את רֹב עמנו בזה.

אין זאת, אלא שלפני סֻכות אין משיגים אתרוג א“י איש איש אצל סוחרי עירו, והסוחרים גם הם יראים לזנֹח את המסחר באתרוגי קורפו ולהכין תחתם אתרוגי א”י, פן לא ירצו הקונים לקנות אותם וכל סוחר ירא מבן תחרותו, אשר יביא אל השוק סחורה, שיש לה חזקה זה כמה שנים. ואף אם יבֹאו הסוחרים לפני ראש השנה כֻלם לידי החלטה, שלא להזמין כי אם אתרוגי א“י, לא ישיגו אותם במרכז הלבובי; כי לא נוכל לדרֹש זאת ממר טיגר ושֻתפו להכין חמשים אלף אתרוגים בעד הון רב להספיק לכל אחינו הגליצים, אם הוא יודע, כי בשנה שעברה מכר אלפים אחדים. וכן הדבר חוזר חלילה והאחריות חלוקה והכל פטורים. ולכן הננו קוראים ומכריזים עתה בעוד מועד, שימהרו אנשי לב לקבץ את הדעות של קוני אתרוגים בפה או בכתב מיד ולהודיע לסוחרים שאינם חפצים כי אם באתרוגים כשרים מא”י, והסוחרים יודיעו זאת אל המרכז בלבוב או יזמינו להם ישר מא“י. מהרו ועשו, כי אם לא עכשו, אימתי. כדַי לעסֹק במצוה הגדולה הזאת, שיש בה תודה לקב”ה ואהבה לישראל וחבה לארץ אבות עתה בזמן מתן תורתנו. וכמו שקשרנו שׁבועות לפסח ע“י הספירה כן נקשר סֻכות לשבועות ע”י תעמולתנו לקים מצות ארבעת המינים כהלכתה 1


  1. נדפס בשבועון “בת–קול” גליון כ“ט לבוב תרע”ג  ↩

יוסף זליגר
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יוסף זליגר
רקע
יוסף זליגר

יצירותיו הנקראות ביותר של יוסף זליגר

  1. כדברך (שירה)
  2. אל האדון ד"ר עמיל ביק בלבוב (מכתבים)
  3. יַחְדָו (שירה)
  4. הארנבת והשפן (מאמרים ומסות)
  5. דרישה אל המתים (מאמרים ומסות)

לכל יצירות יוסף זליגר בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות יוסף זליגר

יצירה בהפתעה
רקע

עונש ושכר

מאת יהודה שטינברג (פרוזה)

מסיפורי עולם האמת

א

על שערי גיהנום כתב דומה המלאך באש שחורה על גבי אש אדומה: “היום יובא הנה איש רע. היו נכונים!”

והקלחות מרתיחות ומעלות אבעבועות של קצף עד לקצות הררי שלג. מתחת להן מתפרצת האש מכל עבר. מסרקות הברזל והמחטים וכל כלי המשחית לובנו באש והם לוחשים כולם: “הבו את הקרבן, הבו את הקרבן.”

ומחנה של מלאכי-חבלה רצים פתאום ומבשרים: “הוא הולך. הנה הוא.”

“מה רזה הוא. מה דק בשרו,” מתאוננות בנות אגרת-בת-מחלת, “מראהו כאילו רעב כל ימיו ללחם.”

“ריח עיפוש נודף ממנו כזיעת האסירים.”

“ארור הבא!” קראה אגרת, ותאחז בתנוך אוזן האיש ותשליכהו לאחור מעל לראשה.

ואלפי רוחות בדמות נחשים מתפרצים בצחוק-חרש ופוערים את פיהם. ומתוך פיותיהם מציצים ארסי-אש והם הולכים ומשתרעים.

“למשפט! פה, פה יישפט. אל לרשע כזה להרקיע שחקים עד לפני כסא המשפט. שם המליצים רבים יותר מדי.”

וממרום נשמעה שריקת רוח קלה, ואחריה קשקוש כנפים. ומלאכי החבלה נרתעו רגע אחד לאחור ויפנו מקום. מלאך מליץ רוכב על כרוב ירד משמים להפוך בזכות הנאשם.

“הוא גנב ונאף ורצח ונשבע לשקר.”

“בלום פיך, משטין,” קרא המליץ, “על הגניבה אין עונשים אלא אם אחזו ביד בשעת הגניבה.”

“ועל החטא השני, אלמלא מת האומלל בדמי ימיו, בוודאי היה שב בתשובה שלמה בזיקנותו!”

“רציחה? אדרבה סימן טוב הוא לנפש גבוה, לאדם עילאה.”

“שבועת שקר? מי יודע אם לא מסר מודעה מראש? או אולי ביטל את דבריו בלבו בשעה שנשבע?”

“הוא לא התפלל מעולם. קרקפתא דלא מנח תפילין,” קרא מלאך בדמות סרטן ויקפוץ על מוחו של הנאשם, “לא צם בצומות ולא אכל בימי החגים.”

“וביום-הכיפורים שחל להיות בשבת שבר דלתות בית-הסוהר ויברח וירץ יותר מתחום שבת.”

טענות המליץ נסתתמו.

“אל המדור הששי הביאוהו!” יצא גזר-הדין.

“המדור הששי איננו פנוי. הקלחות מלאות. וגם בלא זה מצאו הרשעים עצה טובה, הם שותים איש איש מעט מן הרותחים עד שלא נשאר מהם מאומה.”

“אל המדור השביעי.”

“אבל הן עוד עוון גדול אנחנו מוצאים בספר חשבונו: הוא שם קץ לחייו בעצם ידו. מעט לו המדור השביעי.”

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.