באחת עשרה הכנסיות הציוניות, אשר היו עד הנה, יש בכל אחת מהן איזה מאֹרע חשוב הנותן לכל כנסיה את אפיה ודורשי רשימות קוראים לכל כנסיה בשם על פי הנקֻדה החשובה שבו. כבר דמו, כי הכנסיה הזאת תתפתח לכנסיה של ריב בין המעשיים והמדיניים; היה מקום גם לחוש כי בכנסיה הזאת תתחדש המדיניות כנשר; אבל מכל זה לא היה מאומה. הציונות המעשית, היא חבת ציון הישנה, כבר קנתה את מקומה במחנה ציון. הכנסיה הזאת קִימה, מה שקבלה כבר הקודמת לה. הריבות והבקֹרת של פישר וחבריו היו רק הנסיון האחרון של המדיניות כלהבה המתלקחת בנר דועך לפני כבותו.

אבל אי אפשר לכנסיה בלא חדוש והפעם הנהו חשוב מאד. לא שטה חדשה של קבוץ מטבעות יצאה מהכנסיה הוינית כי אם תכנית ליסד בירושלם בית, שמסגלים בו חכמה. הלהבה, אשר התרגשה בליל שלישי באולם הכנסיה, היה בה מעין הלהבה של הכנסיה הראשונה בבזל, אז דמו, כי בקרוב תקום ממלכה יהודית, אשר כֻלנו נחסה בצלה. מעט מעט התקררה האש הזאת, בשביל שרֹב הציונים מכירים שהצלחת העבודה בארץ ישראל איננה נוגעת ישר להם כי אם לאחיהם. וסוף כל סוף אין איש מרקד בחתֻנת חברו כבחתֻנת בנו. ואולם המוסד, אשר התחדש בכנסיה הזֹאת, אם יהיה כלֵב המתפללים עליו, יוכל להביא ברכה לכל העם. הרוחניות הנהו טבע קיים בעם ישראל, עד שכמעט אין נפש בעמנו, אשר לא תתפֹש בה מקום רחב ומרבית השטות החלוקות זו על זו בדברים הנוגעים לנשמה עדות על חשיבותם בכל פנות עמנו.

נכבדת היא ההחלטה של יסוד מכלל גם לאלה, אשר יצטערו בגלוי או בסתר על הדבר, אשר נפשם יודעת מאד, כי עוד יחסר הרבה להבית הזה, עד אשר יהיה ראוי לשם בית מדרש יהודי. בשנים הראשונות של התנועה הציונית ראו החרדים שבין הציונים חובה לעצמם להלחם בעבודת הרוח שבמחנה ציון, אשר קראו לה “ציונית תרבותית”. והם מצדם הטעימו, כי שאלת הקיבה קודמת לשאלת המֹח. נסיון קל מעין כזה נעשה גם עתה מצד המזרחים. זאת היא דרך הפוכה, אשר הביאה מבוכה ובלבול בכל הציונות. הנבונים שבין החרדים עוד לפני יסוד המזרחי ראו גם אז, כי לא זו הדרך. המזרחים צריכים לעמֹד בראש כל תנועה רוחנית; גם השם מזרחי הנהו לכתחלה ר"ת “מרכז רוחני”. יאמרו פועלי ציון שהקמח הוא העקר והמזרחים יאמרו, שהתורה היא העקר ומתוך זה תצא החלטה במרכז הציוני, שאם אין קמח, אין תורה, ואם אין תורה, אין קמח.

אמת, שלא כל הדברים הנלמדים במכללים הארֹפאים הם חכמה. ומכיון שעל פי טבע הדברים מוכרח להיות המכלל העברי בירושלם ברֻבו ככֻלו תרגום מהמכללים הקימים בארפה, תהיה גם שם תערובת טוב ורע, הרכבת חכמה ואולת. אף לו הבטיחו ראשי הציונים למזרחים, שהמכלל לא יהיה נגד רוח התורה, והיו חפצים לקים את הבטחתם בכל לב, לא יוכלו. כי פרֹפסר היושב על כסאו ומורה איננו יכול להורות אלא מתוך הרהורי לבבו. ומכיון שהמיסדים אינם מזרחים יהיה הרבה במכלל, מה שיצער המכירים את האמת עד דכדוך הנפש. ומכל מקום עלינו לברך שהחיינו, אם יצא באמת רעיון המכלל לפֹעל. יודעים אנחנו כֻלנו, שלא רק בחוגי המזרחים כי אם אך בחוגי החשכים המחריבים אף את א"ב לועז, אין איש מהם בטוח, שבנו לא ילמד בגדלותו מדע מפי גוים או מפי תלמידיהם, אשר הקימו בתוכנו. הלא טוב הוא, כי לא ילמדו את הדברים בשפות אחרות בשטה ובאופן שמתנכרים ליהדות, כי אם בלשון הקֹדש ומפי יהודי, שאין לו צֹרך להתחבא ביהדותו. בוַדי לו היו לנו בתי מדרשות לחכמה שלנו כבימי הנביאים, התנאים והאמוראים והיו הולכים ליסד בית מדרש העומד תחת השפעה זרה במכלל הירושלמי העתיד להִוסד, היה עלינו להלחם נגדו בכל תֹקף שלא להכניס צלם בהיכל. אבל בימינו אלה גם בית מדרש כזה הצלה כמעט.

לא שבשביל שאי אפשר לנו גם עתה ליסד מכלל נקי וטהור מכל חלאה גוית; אפשר הדבר בכח, אבל לא בפֹעל. נקל ליסד מכלל חרדי בירושלם מליסד מכלל לאֻמי, מטעם פשוט מאד, שרֹב אלה הראוים להיות פרֹפסרים במכלל ואינם נותנים את נפשם על יהדותם, כבר מצאו משרות; ואם קשה הדבר במזרח, כבר גלו למערב. לעֻמת זה יש חיל חכמים בעמנו, שאין מוצאים מקום להפיץ את מעינותם חוצה, בשביל שהם מוסרים את נפשם על קצה של יו“ד. כל זה להלכה, אבל למעשה נודה ונבוש, כי רקבון נורא שורר במחנה החרדים. כאשר יצא לפני שנים אחד מארץ ישראל לעשות נפשות ליסוד מכלל בירושלם על יסוד הטענות הנזכרות, מצא כל האזנים סגורות, אף בין חרדי האשכנזים שהם ובניהם למדו במכללים של הגוים. והאיש הנהו על כל פנים מֻכשר לדבר הזה כמיסדי המכלל של עתה. אסור לחרדים לחדש דבר; הם יכולים רק להתנגד לכל דבר זמן רב, עד אשר בסוף הם מקבלים אותו מאחרים ומחַקים אותם כקופים. האיש, אשר נסה ליסד מכלל חרדי בירושלם הוא הוא גם המחולל של רעיון “אגודת חרדים”, לאמר של יסוד ב”ס לתורה ודעת מסֻדרים ומשֻכללים בגליציה, שכמובן לא יכֹל גם זה לצאת לפעֻלה, בשביל שטרם עשו “הם” כזאת.¹