בכל ימי המלחמה הנוראה והממֻשכה כועסים אנשי הצדק והיֹשר רק במלכי הבלקן וצבאותם, המקצצים במוחמדים אנשים נשים וטף בלא חמלה ובלא סבה; לתוגרמה היורדת פלאים הננו נדים לשברה הגדול כים הסובב אותה. הננו שוכחים להביא גם אותה בדין על כל חטאיה ופשעיה מעת היותה לממלכה. זאת לא נעשה גם עתה; כי כן טבע אדם מחֹנן בלב בשר, לבלי להזכיר לרעהו, הגֹוע והטובע בשבֹלת הנהר, את עונותיו מתמול שלשום. הרחמנים שבכל העמים עומדים בצד תוגרמה בעבור היותה עתה נרדפת; זאת היא מדה נכונה, כי עלינו להדבק בדרכיו ית' “ואלקים יבקש את נרדף”.

זאת שפת הלב; ואך אם נתגבר על רגשותינו, לראות נכוחה בתוך הצלמות הפרושה על גבולי תוגרמה, נמצא, כי תקיפי קֻשטה אינם אשמים פחות בנהרות הדמים הנשפכים בעמקי הבלקן מחבריהם המושלים הנוצרים. בדם קר יושבים להם רוזנים של “הועד” או של “הקשר” בארמון השלטון ומוכרים חיי רבבות מבני עמים אחרים ואף מבני דתם ועמם בעד שקל אחד של כבוד מדֻמה. שני חדשים לפני כבוש אדריאנופל ידעו הכל, כי היא עתידה לפֹל בידי המחריבים הסלבים וגם בקושטה הכרחו להודות על זה. בכל זאת צוו לאֻמללים הסגורים שם להלחם עד טפה האחרונה, לרצֹח והלרצח. לכל העולם אמרו, כי הם משליכים את נפשם מנגד להציל את קדשי תוגרמה השמורים בחומות אדירנה סגֻלתה – ולבסוף החריבו הם בעצמם את העיר ואת בניניה היפים של חֹל ושל קֹדש. שוקרי, אשר כשמו כן הוא, רץ ממחנה למחנה וממלוא למלוא בשעות האחרונות להלהיב את אנשי הצבא הנאמנים לארץ מולדתם להצית את בתי הנשק ולשרֹף את הכל ואת עצמם על קדוש ד' – והוא בעצמו נס חיש אל המצביא הבולגרי איבנֹב להשתחוות לפניו, להציל את חייו. ולולי חכמו רֹב החילים הנתונים תּחתיו כמוהו, לא נשאר מהם שריד ופליט.

בקושטה הגידו מראש, כי אם ימסרו את אדירנה בטוב, תפרֹץ מרידה בין המוחמדים, על אשר הפקירו את בבת עינם; ואם יצוו להלחם ולשפֹך דם כמים בגללה ובכל זה תפֹל, יצדיקו התוגרמים עליהם את הדין ולא ימרדו במלכם ועל נכון ברוזנם, ובכן, למען ישב מחמוד שַפקט על כסא רוזן הראש עוד חדש או חדשַים, מוסרים רבבות בני אדם להרגה ואת חמדות תוגרמה לחרבן ולמשסה. אלה הנם ראשי מגיני תוגרמה “המוסרים את נפשם” בעד קיום עמם, אמונתם ותרבותם. ולרשעים האלה אין כל מוסר כליות על כל המכות האנושות, אשר יֻכו אחיהם, למען ישבו הם בטירות והיכלות, למשֹל עליהם ולערֹץ אותם.

כי בעקר הדבר, כמו שהוא שגעון לבולגרים הנמסרים להרגה, למען ידמה פרדיננד מלך אביון, כי ממשלתו רחבה בעוד כברת ארץ, כן הוא סכלות נוראה לכל תוגרמי עצמו להרֹג ולההָרג בשביל ספק קל, אולי יצלח לו, שבנו ישלם מסים למוחמד רשד ופקידו גזים בי או מחמוד שפקט – ולא לפרדיננד או לפטר מלך סֶרב. והראיה, כי כן מרגישים בני אדם בעת מנוחה, שצעקת המלחמה וקשקוש החרבות לא מסכו עליהם רוח עועים, כי אם ירע לתוגרמי בקושטה בפרנסתו, ובסופיה ירָאה לו שביב תקוה להטיב את מצבו אם הרבה ואם מעט, יעזֹב את קושטה הקדושה עם מלכו ושריו וילך לו לסופיה, לחסות בצל כנפי המלך הטמא והכופר ולאכל פת לחם. על מה אפוא שפך אביו את דמו, להציל את ארץ המולדת, אם הוא עוזב אותה ברצון בשביל איזו טובה פרטית וקטנונה?

יש מדמים, שהאנשים האלה, העוזבים את ארץ מולדתם בעבור בצעם, הם יחידים, יוצאים מן הכלל, מטֻמטמים וחצי בוגדים, שאין לדון מהם על הכלל כֻלו, אבל מלבד ש“בוגדים” כאלה נמצאים בהמון רב אצל כל העמים, עושים זאת גם עמים שלמים. תוגרמה זאת, שאנחנו בוכים עתה על משבתיה איננה בעקרה כי אם עצרת בוגדים כאלה, אשר עזבו לפני שש מאות שנה את ארץ מולדתם טורקסטן במרכז אסיה ויסעו מערבה לאסיה הקטנה וסביבותיה כמאת אלף איש תחת עתומן ראש השודדים, ויטרפו וירמסו ויצרחו ויפשטו עמים רבים באנטול ובלקן ועד בודפשט ועד וין במערב ועד בבל ופרס במזרח. ואת אשר הנחילתם חרבם האכזריה, אנחנו קוראים עתה ממלכת תוגרמה. וזאת היא ארץ המולדת לעתומנים הפראים, אשר בתוך כך קבלו מהערבים הכבושים תחתם את תורתם ותרבותם.

ידי התוגרמים מלאים דמים, מעת היו לגוי; אבל לא על זה אנחנו דנים, כי אם על הרציחות האחרונות הנעשות בעקשותם. כידוע אין שום כרך בכל ממלכת תוגרמה וקושטה בכלל אשר התוגרמים יהיו בו רֹב יושביו. ואם הנוצרים עבדו את האפנדים והתחלקו אתם ביבול ארצותם עד הנה מאבחת חרב – ועתה העזו את פניהם לאמר “לא נעבדכם עוד, כי אם נעמיד לנו נוגשים מוצצי דמנו מקרבנו”, האם בעבור זה הרשות נתונה לחורי תוגרמה במקטרות הארֻכות והמסֻלסלות, אשר הם שותים מהן, לצוות את בני עמם, ללכת להרֹג את הנוצרים, ולההָרג, למען ישובו להכנע תחתם?

עוד יותר משאלת המשפט, צועקת שאלת התכלית עד שמי שמים. הלא זה חדשים רבים אמרו התוגרמים למסֹר את כל חלקם בארופה מלבד קושטה לנוצרים; ועתה בעת אשר כבר הקציבו את הגבול המבדיל בין תוגרמה ובולגר בקצה מזרח בלקן, עוד נלחמים בסקוטרי בקצה המערב וכורתים כל כך עצים רכים ורעננים, שהיו יכולים לחיות. בארצות רחוקות מאד יודע כבר כל ילד, כי סקוטרי לא תהיה לא לתוגרמים ולא לטשרנוגרצים – ורק צבאות שני הצדדים אין יודעים מזה והורגים אלה באלה בכל יום ויום מאות ואלפים לכבֹש את תרבש בדרניל! הגם זאת היא מלחמת מצוה להציל את ארץ המולדת? כל כך שתו ושכרו מכוס התרעלה עד שמעט להם, שלא יכם לבם כלל וכלל על היות אדם לאדם זאב טורף ודֹב שכול, אלא שעוד נעשתה הרציחה להם לתכלית קדושה, שרוצחים בלי מטרה כי אם כדי לקַים מצות רציחה. מתי ילמדו העמים המתפארים בתרבות ובקדמה למצער א"ב של מוסר האדם “לא תרצח”.¹