מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

נוטר המקשאה

מאת: יוסף אריכא

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: סלע; תש"א

סוגה:

שפת מקור: עברית

משנשמעו הצלילים הקולניים של מטיל-ברזל, צלילים קטועים, קובלניים, שמו הפועלים את המעדרים על כתפיהם ופסעו בצעדים כבדים מעיפות לעבר הגבעה. רמזו להם צריפים חבושי גגות אדומים, אשר השקיפו ביהירות על פני מישור הסביבה, שרק לפני זמן קצר הופיע טרקטור בתחומה, גס, מגושם ומחוצף בסאון טרטורו, והחל חורש-רוטש את אדמתה השוממה, עוקר שיחי חילפה משרשם, וחושף רגבים חרבים, אדמדמים, המבטיחים קליטה נאה לשתילי עצי-הדר.

מחיק המזרח נישאה נשיבת החרכון כהבל לועו של כבשן. משולהבים עלו הפועלים, חולצותיהם רטובות ודבוקות לגוום, צעדם כבד ופיהם קפוץ. ברם, משנתקלו בוַרדה, שחלפה לבושת מכנסי-עבודה, שוקיה שזופות והילוכה קל ויהיר, הוטלו אחריה מבטים עורגים; מראה דמותה של אשה נאה וחמודה טפחה על פניהם של הגברים הצעירים כנשיבת רוח קרירה, והללו החישו צעד לעבר המקלחות, להתרחץ ולהכשיר את עצמם לקראת חויות, אשר נפשם ערגה להן מתוך מסתרי ההכרה.

השמירה על האחוזה מתחילה רק לאחר שקיעה, עם חשכה, בשעה שהגנבים מבין הבדוים השכנים מגיחים לנסות את מזלם. זאב – שומר הנקודה, גבה-קומה וכולו חתום בתו-הרישול, כתוצאה מחיים שאינם לא יום ולא לילה, הָחל מבלוריתו השחורה והפרועה וכלה במכנסי-הרכיבה המרובבים – ישב לו אותה שעה יחף על-יד מגדל המים המזדקר אל-על כגביע והסתכל בפועלים, אשר חזרו מעבודת היום. היה בדעתו לבקר הערב את הנוטר הסודני של המקשאה הסמוכה, להתכבד באבטיחים צונניים, והוא תר לו בעיניו אחרי אחד מן הפועלים לצרפו לבקור זה, שיש בו מן הטיול והשיחה. והנה נתקלו מבטיו בורדה, שחלפה בדרכה למטבח. הוא עקר את רגליו וימהר אליה במרוצה, יחף ופרוע, חסם לה את הדרך ונטול-נשימה במקצת קרא אליה:

– הערב לא תשתמטי!

הסתכלה בו זו במבט מתון ושלו, כשהיא מתקנת באצבעותיה הארוכות את שערותיה המתפזרות על לובן מצחה:

– מה קרה, זאב?

– הריני להזמינך הערב –

– הערב איני יוצאת לשום מקום.

עיפה היתה מעבודת היום, שעוד לא נסתימה, ולזרא היו לה כרכורי הבחורים אחריה, להיטותם המגוחכה לפעמים וטרחנותם. אמנם, היא ידעה יפה והבינה, כי זוהי מסקנה טבעית והכרחית מתוך המצב המשונה, שבמחנה בן מאה פועלים שבתל-שוע נמצאות רק שלוש בחורות. היא מצאה ענין באחד מהם, ובהעדרו נוח היה לה להיות לבדה בתוך הצריף ולא סבלה את טרחם ומשאם של החברים. לזאב הרציני, איש הרעוּת והשיחה הנאה, נטתה חסד במקצת, ולמראה פניו שנתקדרו בגלל סרובה, חזרה ונענתה לו:

– לאן הנך מזמין אותי?

– לסודני, שומר האבטיחים, נסור אליו – אם את רוצה – אחרי ארוחת-הערב.

– טוב, אבל לשעה קלה.

היא המשיכה את דרכה וזאב ירד לצריפו להתגלח, כשהוא פוזם לו חרש ומתרונן. הטרחנים והטרדנים שבין פועלי המקום מרננים אחריו שכוחו יפה רק בפיו והריהו אומר להראות להם כי ורדה יוצאת אתו הערב לטיול.

החום פג. כוחו תש. השמש גלשה לשולי המערב. אורחת גמלים הצטיירה על-פני קו האופק כשורה ארוכה של צלליות, החולפת על-פני כדור-השמש, כביכול, וכל גמל משבץ תוך-כדי-הליכה את ראשו או חלק מגופו בעגול הַמְאָדָם… המערב הוצף נגוהות-שקיעה מאורגנים ומופזים. בפרדסים הצעירים נעו אלפי שתילים לנשיבת הרוח כמקדמים אותה בברכה. מרחוק, מתוך בית-לבנים נמוך, החבוי בין אקליפטוסים רכים, נישא והדהד קול תקתוקה של מכונת-השאיבה הדולה מימיה ממעמקים, כשהיא מכריזה בלי הרף על פעולתה: עוד!… עוד!… עוד!…

מן הצריפים יצאו הפועלים מרוחצים ולבושי חולצות נקיות. הם השתטחו על גבי מחצלות, עשנו ופתחו בשיר. מישהו הוציא מפוחית והפריח לתוך חלל הדמדומים “פולקה” סוערת ופזיזה, זרה למקום, לסביבה, ולאוזן הבדוי המחזיר את העדר מן המרעה.

לאורך הדרך הופיעו נקודות שחורות, המשתרכות זו אחר זו בכיוון לשער הנקודה. בדואיות הבאות למלא את כדיהן. הן התקרבו הלוך ודרוך ברגליהן היחפות והמרופשות, אשר הצמידים מכסיפים עליהן, והילוכן זקוף, קצוב, בלי להניע “כמלא נימה” את הכד השחור, המסומר לראש אלכסונית במקצת.

אחד הפועלים מיוצאי ליטא, שזה מקרוב עלה ארצה והכל היה חדש בשבילו, אקסוטי ומלא ענין, פנה לזאב והראה בזרועו לעבר הבדויות כשהוא מצטחק:

– בריות מוזרות.

– כלל לא – השיב זאב בשקט.

הליטאי, שידע עברית יפה ועמד להטעימה בשעה שהקשיבו לו, התקרב פסיעה אחת והפליג:

– האמת ניתנה להאמר, כי מוצא אני בהן ענין ומסתכל בהן מקרוב, מתוך כוונה לעמוד על אפין וטיבן, אך לצערי מכונסות הן בפני הזר כשבלולים הללו, ובעיקר בפני הזר, שאינו שומע את לשונן… הן מרצינות את פניהן ללא הבעה מיוחדת, משפילות עיניהן וקשה לחדור לתוך נבכי נשמתן של בריות אלו: הן מעיפות בך מבט חשוד ונחפזות מיד לדרכן, בלי להרך את ארשת פניהן בחיוך כל-שהוא.

– כך דרכן בפני זרים – הסביר לו זאב – אבל ביניהן לבין עצמן, באוהל, הן אחרות לגמרי; שם הן מפתחות את לשונן ואינן כלל כה שקטות, כפי שנדמה לך.

זאב היה בקי בהוי הערבי. כיליד מושבה חקלאית בדרום הארץ הכיר לדעת את ארחם ורבעם של פלחי הנגב ושבטי הבדואים, אשר אתם באו בני המושבה במגע. רבים ושונים היו הפועלים בתל-שוע, יוצאי ארצות ומדינות שונות, וזאב אהב לספר להם על הארץ ויושביה; הוא ספר בלשון פשוטה וכנה, מתובלת בניבים ובפתגמים המוניים הולמים, בעברית ובערבית, הכל לפי תוכן השיחה; הוא ספר על חייהם ומנהגיהם של הבדוים, ערמתם ונכליהם, הה, – הנכלים שלהם! אין קץ וגבול להם – וספוריו הוכיחו.

הפעם לא נענה ברצון לשיחה והשיב לליטאי למקוטעין, כי ממתין היה בלי סבלנות לורדה, אשר היתה עסוקה עדיין כתורנית במטבח; גם חושש היה שמא יחזור אורי, בחיר לבבה של ורדה, עוד הערב, ונמצא הטיול מקופח.

מהלך לא רחוק מצריפי הנקודה הזדקרה מלונה על גבעה, בנויה בפשטות על ארבעה כלונסאות, ובתוכה, על-גבי מחצלת מרופטה שהשחירה מרוב ימים, שכן כבוד סודני שחור, אשר השגיח על המקשאה. זאב היה סר אליו לפרקים, ושני הנוטרים שמצאו להם לשון משותפת, שמחו להפיג יחד את השעמום ושיחתם נסבה בעיקר על נשק, נשים וסוסות.

ביום – בשעה שאדונו בעל המקשאה בא לפקוד את אדמתו (שיש בדעתו למכרה ליהודים בכסף מלא – והוא אחד המסיתים והחרחרנים שבסביבה) ועובר בין האבטיחים הפזורים על-פני השדה כגולגלות צפות על-פני מים – מהלך אחריו הסודני תקוף-אימה ובפניו הבעה קודרת, עלובה; ירא הוא את אדונו האפנדי המופיע מגולח, קצות שפמו מזדקרות למעלה, לראשו חבוש תרבוש נאה ובידו משחירה שמשיה. הוא פוסע לו פסיעות רשלניות, בולש בעיניו ופרצופו מזדעף:

– גונבים אצלך, סודני!

וסודני זה קופץ כנשוך-עקרב, נשבע באללה, בזקן הנביא, וכולו התרפסות נכנעת ומעוררת רחמים. מיד נרגע האפנדי, שבעצם לא חשד כלל בפועלו, כי אם התכוון לזרוק בו מרה, מרחיק כל חשד ופניו השמנים מתדשנים שוב. הוא בוחר לו מקום על-יד ערמת אבטיחים, שנערמה במשך היום למכירה, יושב ברגלים מקופלות, כשידו האחת מחזיקה בשמשיה הסכוכה על ראשו ובשניה הוא מוריד את תרבושו המחפה על קרחתו, והוא מוחה זיעתו: אוּפף… ודומה, שגם הסודני העומד מאחרי גבו, נושם גם הוא לרווחה.

אבל בלילה – עת הוא לבדו נמצא במלונה, בתוך העלטה שבה מתמזג צבע עורו עם השחור הרובץ מסביב, הוא משתעשע ושוקל בכף ידו הרחבה את אקדחו הטעון, – הריהו אדון המקשאה, אדון הסביבה, אדון הלילה הגדול והקרוש בדומיתו.

כאשר התקרבו ורדה וזאב למלונה התבוננו וראו בהשתשל גופו הארוך של הסודני ארצה כקוף הגולש מעץ. אחרי אמירת-השלום הרגילה ושיחה קצרה, שהתנהלה יותר לשם נמוס מאשר לשם ענין, ישבו להם האורחים על הקרקע. נוטר המקשאה הזדרז להוציא את המחצלת מתוך המלונה והפציר בורדה לשבת עליה, ולא זז ממנה עד שקבלה את שרותו. הוא טרח להביא זמורות, חריות, ויעמול להצית אש. המדורה השתלהבה ותשלח את לשונותיה, שהתפתלו בין פקעות העשן והאדימו את פני היושבים כפסלי ברונזה. ורק לאחר שעלתה האש יפה, הביא הנוטר אבטיח גדול, שעמדה בו קרירותו, קפל את רגליו וישב גם הוא ארצה מול אורחיו, להשתעות בחברתם, להנעים שיחה, ולהפיג קמעה את הריקנות האופפת אותו בשבתו בדד לפעמים.

ורדה שתקה ולא לקחה חבל בשיחה, שהתפתחה בין זאב והסודני, משום לא רצתה להתגחך בערבית שלה המצומצמת והנלעגת. ברם, נוטר המקשאה היה פונה גם אליה בדברו, מצטחק ועיניו מבריקות למראה פני האשה הלבנה, הרכה, שהואילה לפקוד את נוהו. דעתו היתה בדוחה עליו ביותר ולשונו הותרה. קסמה לו האשה בחן פניה וגופה ונתעורר בו הרצון להבליט איך שהוא את ישותו. הוא שוחח על דא ועל הא, כשהוא מרים בכפות ידיו את האבטיח הכבד והופכו ומגלגלו מכל צד, כרוצה לעמוד על טיבו ותוכו. מאבנטו השחור, החגור יפה על מתניו הצרות, הוציא “שיבריה” בעלת חריצים והניפה כעומד לערוף ראשו של אדם. להב הסכין התהפך והבריק לאור האש כרמז מאיים…

בתנופה אחת נעץ את ה“שיבריה” לתוך האבטיח הגדול כלתוך כרסה של חיה, חתכו לפלחים אדומים, עסיסיים, זרועי גרעיני שחורים, ויכבד בהם את אורחיו. גם לעצמו נטל פלח אבטיח ראוי להתכבד, לעס וגמע מתוכו בנשיפה, כשמיץ ניגר לו משתי זויות פיו הרחב.

מסביב שלטה דומיה כבדה, האש הבוערת השמיעה כסוס-נפץ חרישי ומדי פעם נשמעה חבטה קלה בקרקע, חבטה של קליפת אבטיח מכורסמת. לפרקים הגיע מרחוק צליל זוגות טרוף של אורחת גמלים, המשתרכת אי-שם, ודאי עמוסת אבטיחים, בדרכה ליפו, ושוב השתלטה דממה עד שיללת תן הרעידתה לפתע, יללה עגומה וקובלת על רעב ונוטרים רעי-לב, המתהלכים בכרמים, במקשאות, ורובים בידיהם.

עם גמר אכילת האבטיח אפפה את הכנופיה שתיקה, שלא היתה נעימה ביותר ושדוקא היא העידה על הזרות הגדולה, השולטת בין סודני זה לאורחיו; על המושגים החוצצים ביניהם, האיבה המסותרה, ועל הנמוס הקר והתפל, המחברם בקשר רופף וארעי, קשר-אכזב… הכבידה שתיקה זו בעיקר על הסודני – אשר נשא בלבו משטמה עזה לאלה הלבנים, הבוטחים והגאים – וכדי להחלץ ממועקתה פנה אל זאב:

– חוג’ה –

זאב הפסיקו מתוך אדיבות מחייכת:

– אנא מוּש חוג’ה. אנא נַטוּר מתלך![^4]

תשובה זו גרמה הנאה רבה לסודני. הוא התמוגג מרוב הבלטת חבה רצופת חנופה קלה, ואפו השרוע על פניו השחורים התנוצץ לאור האש כחרטומה של נעל מצוחצחה יפה. הוא נתן את עיניו בורדה ומבטו היה חטוף ונרעש; משהו זע בקרבו פנימה ושלא במתכוון כבש את פניו ונאנח.

– שמת לב? – לחשה ורדה לזאב – מה נעצב פתאום? ודאי עמוס דאגות הוא. רק לפני רגעים מספר צוהל היה, שמח, ועכשיו קדרו פניו ואיזה דכאון רובץ עליו.

רצה זאב להוציאו מעצבותו ופתח:

– המזמן יצאת את ארץ מולדתך?

– לפני כמה שנים, י’חביבי, ואולי יותר.

– למה נטשת את ארצך ובאת הנה?

הסודני נאנח:

– האדם משתטה בחייו ואף אני כך. באללה ונביאו שצר לי!

– ובכן, מה הביאך איפוא לכאן?

הנשאל שתק רגע, הסס ושקל את הדבר בדעתו, הציץ בפני ורדה המקשיבה לשיחה כעדה דוממת, והשיב בפשטות, כאשם בדבר:

– האשה…

– כלומר? – תמה זאב – היש לך אשה פה?

– לא, לא. אשתי במולדתי ואולי מתה כבר… אללה הוא היודע. אשה אחת – לא טוב, וערגה נפשי לשניה. ללבנה… כדרך מאמינים אחרים, המתענגים על רוב טוב. יום אחד שמעתי, כי בפלשתינה הנשים הן בזול. אצלנו הלבנות עולות בדמים מרובים, ואני איני אלא איש עני. כאשר הוגד לי, כי כאן אפשר לרכוש אשה לבנה ויפה בלירות מספר, נכנס הרצון בלבי ואמרתי לשלי: “אני נוסע להביא עוד אחת”. עמדה האשה ובכתה, אך אני גערתי בה והתעקשתי: עוד אחת! והנה באתי לפלשתינה ובאבנטי צרורות לירות מצריות די קנית1 אשה ונודע לי, להותי, כי שקרו לי הכזבנים הארורים! חשבתי לחזור מיד, אבל בינתים מצאתי לי עבודה טובה בטעינת תפוחי-זהב בנמל יפו והחלטתי לעבוד ולהרויח מעט כסף.

הוא שתק רגע כמהסס לספר על כשלונו ופתאום הוסיף בקצף, כשאגרופו קפוץ ופניו זעומים מאד:

– אך בוקר אחד הקיצותי ואבנטי חתוך בתער וריק… גנבו את כספי!…

זאב השמיע בלשונו ציוץ-תמהון והשתתפות בצער:

– גנבו?!

– כן, גנבו… היה זה מעשהו של ספן אחד, גנב מפורסם! עמדתי לריב אתו והתנפלו עלי חבריו, הכוני מכות-רצח והשאירוני פצוע וזב-דם על שפת הים לעין השמש… הם היו רבים ואני – אחד!

הסודני סיים את ספורו הנוגה ונשתתק. הוא הרכין את ראשו וחטט בזמורה החרוכה שבידו ברמץ הרוחש-לוחש. זאב גחן לורדה הסקרנית ומסר לה בקצור את תוכן השיחה. הוא חזר והציץ בפניו של הסודני ופנה אליו כרוצה לנחמו ולעודדו:

– ראויים גנבים לעונש חמור!

– ישופם נחש, את הנבלים! – ניתר הסודני ממקומו בחמת-רצח – יש מקומות בערב, אשר שם מקטעים את זרועו של הגנב!

ובאמרו את דבריו אלה וינופף את סכינו כעומד לממש את הפעולה ועיניו הבריקו מנקמה יוקדת; דומה כי גדלה דמותו אותו רגע ונראה היה כאחד מגבורי “אלף לילה ולילה”, הזומם בליל חושך את נקמת כבודו המחולל.

– למה לא תחזור למולדתך, לאשתך?

הנוטר לא מהר לענות על השאלה. רק כעבור שתיקה קצרה הרים את ראשו:

– צובר אני כסף. בכפר הסמוך ישנה ריבה ואביה הבטיח לתתה לי לאשה. כבר שקלתי על ידו את מרבית הכסף המותנה.

– כמה הוא דורש בעבורה?

– מאה לירות.

– וכמה חסרות לך?

– ארבעים… עלי לעבוד עוד שנים אחדות!

ורדה קלטה מעל פניו את ארשת יאושו:

– מהו סח?

זאב מסר לה את תכנה של שיחה זו והיא ענתה חרש מתוך השתתפות בצערו:

– מסכן.

– אנא מַסכּין… – נענה לה הסודני בחיוך והורה בידו על זאב בלשון רבים:

– לכם, לבחורים שלכם, טוב. חשקה נפשם באשה, הרי הם קמים ובוחרים להם כטוב בעיניהם ואף לירה אחת לא ישקלו על ידי אבי הנערה… ובכלל טוב לכם שבעתים. לכם הכסף, לכם הנשים, וגם הארץ לכם תהיה…

מלים אלה אמר הסודני מתוך התרגשות קלה, מלים שהגה בהן ולא העז להביען עד כה. אין זאת כי האשה הלבנה היושבת ממולו הרעישה את נפשו, הרעידה מיתרים רוגעים והתירה את לשונו:

המדורה דעכה. החשכה זחלה ורבצה על כתפי היושבים. רק הכוכבים מעל הרשיפו. לא ארכו הרגעים ומחיק המזרח הגיחה וצפה לאטה לבנה מזהבת, פגומה משהו כמכורסמת, והלכה והכסיפה בהפליגה הלאה לתוך שחור הלילה המכחיל. כפת שמים הלכה והתרוממה. מסביב השחירו קוי אפקים מתגלים.

צנה קלה הרטיטה את ורדה. היא קמה והתמודדה. אברי גופה הגמישים נתבלטו קמעה כשופעים מתוך שמלתה הלבנה, וחמודות גופה של אשה לבנה, הגנוזים ואסורים עליו, על השחור וזר, הרעידו שוב את לב הסודני… ורדה תקנה בתנועה פזיזה את שמלתה וטפחה על גבו של זאב, היושב עדיין כשקוע בהרהורים.

– עת ללכת.

הסודני קם גם הוא וכחבר למקצוע פנה לזאב:

– יוצא לשמירה?

– בעוד שעה או שעתים. בלילות-ירח איני חושש ביותר לגנבים.

– ובכל זאת נחוץ לשמור – העיר לו שומר המקשאה – שוכני האהלים הסמוכים החלו לשוט בלילות. אמש הברחתי שנים מהם, שסחבו ממני אבטיחים.

הוא נשאר כנטוע במקומו והביט בעינים כלות אחרי האשה המתרחקת בחברת גבר ונפשו יצאה אחריה. הוא לא מש ממקומו גם אחרי שנעלמו מעיניו ודומה היה לכד, שפרצים נבעו בו ולא יצלח עוד לשימוש. קנאה עזה וגדולה כרסמה את לבו.

זאב עלה לצריף, נטל את אדרתו הצבאית המשומשה, טען את הרובה וירד לשדה, מקום שם עמד הטרקטור סמוך למחסן. הוא הלך סחורנית, לא בשביל הכבוש, כדי לקצר את דרכו, קרב למחסן וישכב בשקט על-גבי האדרת, שפרש על-יד הקיר הלוט בעלטה. אפרקדן שכב ועיניו תעו בחלל הלילה. הוא הרהר על ורדה, השומרת אמונים לבחירה ואינה נותנת לנגוע בה אף כלשהו, והרהר גם בגורלו של הסודני, אשר נטש תקוף-יצרים את ארצו ונדד לארץ-נכר לחפש לו אשה נוספת.

לא חלפו חצי שעה ואזניו קלטו קול-נקישה עמום וידוע לו: בפרדס מונחים היו חמרי בנין וצנורות-ברזל, וכשנתקל מי בהם ברגליו היתה נקישה מעין זו נשמעת. זאב התרומם על מרפקיו מתוך הקשבה מתוחה. הבוקר הביע לפניו המכונאי את החשד, כי צנורות אחדים וברגים חסרים. זאב הביט מסביב ועיניו הבחינו בין השתילים הרכים את קומתו הכפופה של הגנב; הנה התכופף, כשהוא זוחל על גחונו ממש, זוחל ומתגנב לעבר הצנורות…

אחרי שקול-דעת מהיר החליט זאב להפחיד את הגנב כראוי ולהבריחו. הוא הרים את הרובה, כונן אותו מעל לראשו של הגנב, לחץ על המקור, וכשנפלטה היריה בקול נפץ ורעם, קרא בקצף מעושה:

– הרי לך, מנוול!

הגנב נזדעזע. התרומם וכמעט שצנח ארצה מרוב פחד. ההתקפה הפתאומית, שלא פלל לה כלל, הדהימה אותו ושילחה בו פיק-ברכים. לבסוף התעודד, נשא את רגליו וירץ בכל כוחו לעבר המקשאה.

זאב העמיד את קת הרובה לרגליו ויצחק בקול רם. הבריחה של הנוטר-הגנב מסודן היתה מגוחכת למדי. באזניו חזרו וצלצלו המלים שאמר לו הלה לפני שעה קלה, בשפכו לפניו את זעמו לזכר הגנב מיפו: “יש מקומות בערב, אשר שם מקטעים את זרועו של הגנב”…


  1. “נקנית” במקור המודפס, צ“ל: קנית – הערת פב”י.  ↩

יוסף אריכא
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יוסף אריכא
רקע
יוסף אריכא

יצירותיו הנקראות ביותר של יוסף אריכא

  1. בסנוורים (פרוזה)
  2. אדם ובהמתו (פרוזה)
  3. יום ולילה (פרוזה)
  4. לשון שסועה (פרוזה)
  5. אימהות (פרוזה)

לכל יצירות יוסף אריכא בסוגה פרוזה

לכל יצירות יוסף אריכא

יצירה בהפתעה
רקע

מֶנְדֶּלִי

מאת יוסף חיים ברנר (מאמרים ומסות)


מן הגולה אשר בליטא הוא, מן הכאב והשפלות שבגלות ומן האפסות של יהודי-הגלות הוא מספר לנו, ובשתי שפותינו ידבר אלינו: בשפת עברי-דייטש, שכולה מרה וקללה ובלבול וצחוק יבש, ולא תואר לה ולא רוך לה ולא עומק לה, ובשפה בלתי מובנה אלא ליחידים, לשון-קודש עתיקה ומשונה, לשון-קינות מורתחה; וב“השתדלותו” גופו נמסרים כתביו לדפוס, והוא המו“ס שלהם, והוא המפיצם ומחלקם ביעקב, ושמוֹ לפנים – ש”י אברמוביץ.

בן שבעים האיש. לפני שבעים שנה, בכ' לדצמבר, אירע אותו המאורע. ביום ההוא נולד לאחד מיהודי-קאפּוּליה, קאפּוּליה זו הסמוכה לסלוּצק, אותו השלום-יעקב הקטן, אשר בגדלו, בגדלו מאוד, נהיה למנדלי מוכר-ספרים.

בן שבעים האיש. ועולמות רבים קבר בחייו. מן הקליפה התמימה, שבה היה נתון אותו הירשילי שב“ווינשפינגעריל”, אל עולם המשכילים עם תקוותיו התמימות-המגוחכות ואמונותיו התמימוֹת-המגוחכות ומלחמותיו התמימוֹת והיותר ממגוחכות שב“האבות והבנים” מצד אחד ועם עבודת-ההשכלה הממשית של הפצת ידיעות-הטבע ומשפט-שלום ומאמרי-חיים הרבה מצד שני. משם – אל העממיות, אל דרישת טובת-העם האמיתית, אל המלחמה נגד בעלי-טובתו המדומים ואל אותו הרוח הפובליציסטי-הדימוקראטי שב“קליין-מענשעלי”, ה“טאקסה”, ה“פריזיוו” ו“הסוסה”. משם – אל צחוק הרעל, אל הסארקאסמוּס הנורא והחד, אל הבוז האיום והלעג-הביטול האיום שב“מסעות בנימין השלישי”, ב“בימי הרעש” וב“ספר הקבצנים”. נטפלה לו על דרכו אותה הבנת האסון, אותה הבנת-הסוף, אותה ההבנה של “מעוּות לא יוכל לתקון”, וזו מצאה את ביטויה הגמור באותה היצירה המלאה פיוּט כולה ורחמנות כולה – לא רחמים אלא רחמנות – “בעמק הבכא”.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.