פועלי המושבה עבדו ביבוש הבצה – זו אשר השתרעה למטה, מעבר לפסי הרכבת וגבלה עם החולות הצהובים, הנגרפים מן הים. מדי בוקר ירדו אליה הבחורים דרך הכביש המתפתל בין ההרים, ירדו ברכב או ברגל, חצו עד למעלה מברכיהם במי-בוץ דלוחים ונגשו לעבודה; הם פלסו להם מעבר בין קני-סוף עבותים, החרידו תואים מרבצם והפריחו חסידות, אשר ארבו לצפרדעים. הפועלים חפרו תעלות ועמלו להבריא את הסביבה הנגועה ולהסיר ממנה את מארת הקדחת, אשר הפילה חללים.
ביניהם היה גם יעקב אבני, בחור צעיר ונלהב, אשר חזון התחיה והתחדשות היהודי העובד בארצו פעם בו, ובעינים מבריקות יצא לקראת גורלו, לקחת חבל בשתי כפות ידיו הרכות בהגשמת הרעיון, שכה קסם לו. אבל המציאות האפורה, הקשה, הטביעה בו את חותמה, ובמשך זמן קצר קפצה עליו הבגרות. הוא למד להתהלך לפעמים קודר ועצוב תחת נטל דאגותיו, ואם כי פשט חלומו את מחלצותיו ולבש קרעים, השלים בכל זאת עם המצב, כי ידע: אין זו דרך סלולה.
אבני מצא ספוק מיוחד בעבודת יבוש הבצה. זאת היתה גאולת קרקע – מצוה שאין להחמיצה – ועבודה חלוצית נעלה. בלילות שכב באהלו, עיין בספרים לאור מנורה מפויחת, הקשיב לילל התנים או לנהם הסופה המשתוללת בחוץ, המשתרעת על האוהל לעקרו; וצרופי קולות אלה המו והכו על תופי אזניו כהמנון מיוחד, המנון אדם צעיר, העובד והחותר בשממה לקראת הפריחה; וכנגון לואי זמזמו באזניו היתושים הטרדניים, עקצוהו והפרישו לתוך דמו מארסם.
באחד הבקרים פקדה אותו הקדחת.
הוא היה שוכב בודד באהלו ומפרפר, תקוף צמרמורת או חום. חבריו, הלכו לעבודה, היו משאירים על ידו כד מים בצרוף ארוחה קלה, ובמשך כל היום לא היה מי שיסור אליו לדרוש בשלומו. רק מעבר ליריעת האוהל הגיעו אליו קולות החיים הרוחשים במושבה, או שהחרידה אותו משנתו נעירה פתאומית של חמור.
הקדחת שילחה רזון בעצמותיו, פניו שופו ועיניו יקדו. אך עם חלוף ההתקפות היה קם ויורד שוב לבצה, כשהוא מתרונן, עליז ושופע אומץ. לבו החל רוחש אהבה לבצה, וזו יצקה לתוך דמו וכל הויתו את הגעגועים הגדולים לאדמה.
אך לא ארכו הימים – עם תום השנה השניה והעבודה הגיעה לקצה. המהנדסים והמפקחים עזבו את המקום והמשרד נסגר. מאות הפועלים, שעסקו ביבוש הבצה, קוו, כי עצם העבודה תתחיל על גבי הקרקע, שנגאלה ונחלצה מזרועות השממה. אך הם נתבדו. לחברה היו חשבונות משלה והעבודה נדחתה.
הפועלים, אשר התרכזו במושבה, מצאו פתאום, כי אכן החמיר מאד המצב. כסבורים היו, שאכרי המושבה יעמדו על ערך עבודתם ויעסיקום בשדה או בכרם. אך לא כן היה הדבר. האכרים אטמו אזניהם, הקשיחו לבבם והמשיכו להעביד את פועליהם הנכרים, אשר מלאו את חצרותיהם, גרו בדירים, באורוות, אף נשאו להם נשים והעמידו ולדות; ואם גם נרפים היו, לא הקפידו האכרים, כי על כן העבידום מעלות השחר עד שקיעת החמה…
אז החלה הבריחה מן המושבה. נסיגה שקטה ועצובה. הרעב והמחסור אלצום לכך. במושבה נדם קול שירה עברית, ורק סלסוליהם הגרוניים של הערבים, המחמרים אחרי בהמתם בצדי דרכים מאובקות, נישאו מסביב.
בודדים נשארו במושבה. נפשם נקשרה למקום, אשר בסביבתו השקיעו עמל ומאמצים רבים, שנערמו לתלי זכרונות נעימים ומדאיבים כאחד… הם קוו, הנשארים, כי סוף-סוף תזדמן להם איזו עבודה או שהאכרים יבינו לרוחם ויעסיקו גם אותם.
בין הנשארים היה אבני, אשר עבודת שדה וגן היתה שאיפתו מאז חלם לעלות ארצה. אך הנה באה המציאות הקטלנית, הכזיבה אותו והעכירה את רוחו. יום-יום ראה בצאת מאות פועלים נכרים לעבודה, עיניו רואות וכלות, וקיבתו מיבבת לו ילל-רעב עגום.
הוא גר בחדר יחד עם עוד שני בחורים, אשר גם הם כמוהו החליטו לא לעזוב את המקום לפי שעה. האחד – בנאי – סבור היה, שיעסיקוהו בעבודות בנין, והשני – בחור תמים – נשאר בגלל נערה אחת, אשר הצטחקה אליו כמה פעמים וקסמה לו בחנה הרב. כאשר נזדמנו להם כמה ימי עבודה, היו שלשתם מתפרנסים בקושי ובצמצום מצומצם. אבל המחסור הלך והעיק מיום ליום. הדלות המנוונת הכיבדה עליהם את עולה. נעליהם בלו, בגדיהם נקרעו ושערותיהם גדלו פרע. פעמים ביום היו קונים ככר לחם ומעט עגבניות, שהיו להם לזרא, פורסים בעצב מן הפת ועורכים סעודה שקטה ועצובה מאד.
פעם בשבועים היה אבני יושב לשולחן, מקמט מצחו, תוחב אצבעותיו הדקות לבלוריתו העבותה וטורח להעלות על-גבי הניר דברי ברכה קצרים ומעודדים לאמו. והאם, המצפה לדברי תנחומים מבנה, היתה בודאי מתמוגגת מנחת וגעגועיה המו בה, בקראה, כי “הכל טוב, העבודה מצויה, והחיים בארץ-ישראל קשים הם במקצת, אך יפים”… כך בערך היה אבני כותב לאמו, כי לא מצא עוז בנפשו להדאיב לבבה ולשלול ממנה את התענוג היחידי, שהזהיב את דמיונה אי-שם בעירה הקודרת והמתפלשת בענייה.
ובחדר הקטן, אשר השכיר להם אחד מאכרי המושבה, היתה הצפיפות גדולה מאד. שלוש המטות סודרו בקושי זו על-יד זו והמחנק היה מכביד על הנשימה ומבאיש את האויר. ולכן לא יפלא כלל, אם בלילות הקיץ החמים החלו הפשפשים לתקוף את הבחורים בשכבם לישון ולמצוץ מהם את דמם.
ופרטים קטנים מצטרפים לפעמים ל“משהו” איום ומדכא: בטלה ממושכה, רעב, נעלים בלות, פשפשים, בחורה צעירה המתקלסת במקצת ומסתירה את פניה – כל אלה נתנו אותותיהם באחד מן השלישיה, היאוש החל מקנן בלבו ודוחף אותו לתהומה של מרה-שחורה.
לילה אחד, בחצות, התעורר אבני, כי אזניו קלטו איזו נקישה קלה. בתוך האפלולית השולטה בחדר בדק ומצא, שמטתו של האחד פנויה היא. אימה סתומה אפפה את נפשו. מרגע לרגע תקפה אותו החרדה, הווא קפץ מיצועו, קרב לחברו הישן והעיר אותו:
– קומה, מהר!
– מה קרה?!
– אליעזר איננו…
החל חברו מחכך בידו את עיניו אחוזות-השנה, וחצי מפהק, השיב לו:
– בודאי היה לו צורך –
– לא! לא… אני אומר לך!
אבני קפץ החוצה. לאור הסהר מצא את חברו על סף האורוה, כשהוא מחזיק חבל בידו ומתאמץ לקשרו לקרס שמעל למשקוף… זעקת-פחדים, זעקה היסטרית, התפרצה מגרונו של אבני:
– מ-ש-ו-ג-ע!!…
הלה נרתע וחרד. הציץ בו במבט מוזר מאד. כאשר קרב אליו אבני, לא הבליג והתיפח בדממה. פלט מלים רסוקות, בושה תקפה אותו, וכשכור מתנודד זז ממקומו וחזר החדרה. הטיל את גופו על המטה, כבש פניו בכר, ובכי בלתי מרוסן פרץ והרעידו מחדש.
למחרת ארז את חפציו ויצא את המושבה.
ואבני, שצעיר לימים היה ומלא תשוקת-חיים, נתפס אף הוא להרהורים נוגים. רצינות קודרת קפצה עליו. התקוה, שסוף-סוף ישיג עבודה במושבה, התמוטטה ונפשו היתה מרה עליו ביותר. כאשר החל חברו, שנשאר אתו, לשוחח ולספר לתומו, שמצפה הוא להוצאות הדרך, כדי לנסוע חזרה, ראה אבני בדמיונו את הספינות העוגנות בנמל, המעלות עשן בחשיבות רבה, ולא ענה דבר.
התעקש אבני והחליט להשאר במושבה ולחרוף בה. כסבור היה, שיתרחש לו נס והוא יקבל עבודה קבועה אצל אחד האכרים או שיעבוד בקטיף. אכר אחד היה מעסיקו לפעמים, לא בקביעות, כי לא נתן בו אמון גמור. יום אחד פנה אל אבני ואמר לו דרך קנתור ולעג:
– שמנדריק אתה ובטלן!
– כך? – תמה אבני.
– בחור כמוך צריך לרדת העירה ולמצוא לו עבודה יותר מתאימה!
– כלומר?
– עבודה משרדית.
– וכי אין עבודתי משביעה את רצונך?
– כן, אבל –
“אבל” זה לא פורש. לא שחקה השעה לאבני ולא הועילה לו כל זכות. ובינתים פקד אותו הרעב לעתים תכופות, התיש את כוחו והפחית דמו.
חברו לחדר קבל את הוצאות הדרך, ויום אחד ארז את חפציו המעטים, השאיר לאבני סכום פעוט כהלואה ונפרד ממנו בלחיצת-יד, כשהוא מתקשה להוציא מפיו דברי פרידה. לבסוף מצא לנחוץ להגיד לו:
– תמהני עליך ועל שכמותך, המתעקשים להשאר כאן!
– ומה עלי לעשות?
– לעבור למקום אחר.
– אין זה פתרון, חביבי. אם אעזוב את המקום, לא יקשה עלי אחר-כך לנדוד ממקום למקום, ואולי גם לצאת את הארץ… כל אחד מאתנו מחויב להכות שרשים, ודוקא במקומות הקשים ביותר, כי אחרת לא תהיה לנו תקומה, ולא נכשיר את הקרקע לקליטת פועלים יהודים אחרים, העומדים עוד לעלות ארצה…
החבר נאלם דום. דבריו של אבני טפחו על פניו כנזיפה חמורה. הוא פלט שלום ונזדרז לעלות על העגלה, המובילה לתחנה.
מאפס עבודה היה אבני מתהלך בתחום המושבה, כשספר לחוץ לו תחת בית-שחיו, והוא משקיף לעמקים הנהדרים, לכרמים המשתרעים למטה, נתונים בתוך מסגרות ירוקות של עצי-שיטה דוקרניים; משקיף לים המכחיל מרחוק ונחשוליו המתכרבלים ומלחכים את רצועת החוף; נושא את עיניו לשמים התכולים, שכה מרבים לחלום עליהם בגלות, בימי סתיו סגריריים, דולפים, או בלילות-חורף ארוכים…
כך, הכל היה באמת יפה ומושך את העין, אך עבודה נזדמנה לו לעתים רחוקת. הוא למד להסתפק במועט, ובימות הבטלה היה בולע ספרים בזה אחר זה וחלם על עתיד יותר מזהיר.
והנה הגיע החרף.
תפוחי-הזהב הצהיבו לגמרי אחרי הגשם הראשון, ששטף מהם את אבק הקיץ. צהובים, אדומים, הציצו מבין ירק העצים והמשוכות וגרו את עיניהם החומדות של ערבים, אשר לשו ברגליהם היחפות והמזוהמות את החולות הרטובים.
ובבוקר אחד בהיר עבר הרנה במושבה:
– מחר מתחיל הקטיף בפרדס הגדול!
שנתו של אבני נדדה אותו לילה, כי זה ימים רבים ערגה נפשו לחג התחלת הקטיף. הוא התעורר שמח משנתו החטופה, ודרך משעול ההרים, המתפתל כנחש, ירד ודלג למטה, לפרדס של החברה, אשר העסיקה אותו ביבוש הבצה.
אבל תקותו נכזבה. הוא מצא שם כמנין פועלים ופועלות – הבודדים אשר נשארו עדיין כמוהו במושבה והתבטלו במשך הקיץ. הם צרו הפעם על שער הפרדס וזעקו לעבודה, ללחם; זעקו שלא תשלל מהם זכותם, שלא יובאו מרחוק פועלים נכרים להוציא את בלעם מפיהם. כאשר לא מצאו להם אזנים קשובות, פנו בדברי הסברה לפועלים הערבים, אשר באו לעבודת הקטיף מכפרים נדחים. פועלי המקום הפצירו בהם לחזור למקומותיהם.
אך אז הופיעה הרשות. שוטרים רוכבים, אירלנדים. גבוהים, מארכי פנים, סמוקים, קרושים. הם עלו בשטף דהרם על הפועלים ופזרום, כשהם חובטים בהם באלות שבידיהם. אבני, שלא מצא בו כל אשם, לא מהר להסתלק ולברוח. אז הדביקו שוטר רוכב, כבדו במכת-אלה ומחץ את קדקדו. על לחיו השמאלית הרגיש אבני בחמימותו של הנוזל, הקולח מראשו. חולצתו האדימה. הכל הסתחרר לפניו והרקיד בעיניו ערבוביה של רוכבים, מכים ומוכים, רודפים ונסים; אזניו קלטו זעקות והוא צנח ארצה.
בחורה אחת חבשה איך שהוא את פצעו בקרעי כתונת, כשעיניה זולגות דמעות, ובחורים אחדים נטלוהו על כתפיהם והעלוהו למושבה, לבית-החולים. הוא שכב שם שבוע ימים וצעק מתוך חום וקדחת, תקוף סיוטים מבהילים.
כאשר יצא אבני מבית-החולים, ירד שוב לפרדס. אך לא לבקש עבודה הלך. הוא ירד לשם אחת ליומים, לקנות תפוחי-זהב בפרוטה, לרוות בהם צמאונו ולשבור רעבונו. והיה אבני יושב לבדו בחדרו הקטן והשומם, בולע תפוחי-זהב לרוב ומכרסם את בשרם הלבן והתפל. לחם לא היה לו ומיץ התפוחים החריף פעל את פעולתו. ויום אחד הרגיש אבני כי לשונו כאובה ודוויה מאד, כאילו חתכו אותה בסכין חדה.
הוא לקח את שבר הראי, השעינו לגבו של ספר, הסתכל וראה קלסתר משונה: פנים רזים, בלורית פרועה, עינים יוקדות ומתחתן טבעות כחולות; ובהושיטו לקראת פרצופו זה את לשונו, כמתגרה לעצמו, והנה היא סדוקה ושסועה ממש… כעוגה, שבצקה לא עלה יפה ונאפתה שסועה…
הסתכל אבני יפה בלשון משונה זו ויצא החוצה בדרכו לרופא המושבה לדרוש בעצתו. בחצר נתקלו עיניו בנערו של בעל-הבית. נער כבן שתים-עשרה, חביב, שהיה קורא הרבה ונוטה תמיד להכנס בשיחה עם אבני על נושאים שונים, שהעסיקו והטרידו את מוחו הצעיר. הנער החזיק גם הפעם ספר בידו, כמנהגו, ועיין בו.
אבני התעכב. הביט לעבר הנער השקוע בקריאה והרהר: “נער רך וטוב. בנו של אכר עברי המתכחש לעבודה עברית. הנער יגדל ויתכן, שאף הוא כאביו יעסיק פועלים נכרים ויתנכר לאחיו. יש להכניס בו קצת מארס החיים, למען ידע! להדריך את מנוחתו ולהכריחו להרהר אחרי מעשי אביו, למען ידע להסיק את המסקנות הדרושות בעודנו רך!”
מתוך החלטה נמרצה לפתוח בשיחה קשה, נגש אבני וקרב אל הנער:
– שמע נא, אורי!
הנער הרים את ראשו המתולתל ונעץ בו עינים שחורות:
– מה יש?
למראה קלסתר פניו הנאה והילדותי של אורי התבלבל אבני, וכדי להחלץ מן המבוכה, פתח בלשון יותר רכה:
– מה אתה לומד עכשיו?
– ספר דברים.
– טוב, פסוק לי פסוקך.
– מה? – תמה הנער, כי לא הבין את משאלתו.
אבני חזר ואמר:
– קרא לי כמה שורות. רוצה אני לשמוע, איך אתה קורא.
הנער, שהיה רגיל להבחן לפעמים על-ידי אבני, שאל:
– איפה?
אבני הורה באצבעו על אחת השורות:
– כאן.
הנער הציץ וקרא בקול:
“וכי ימוך אחיך ומטה ידו והחזקת בו, גר ותושב, וחי עמך”…
– די! – קרא אבני ועיניו ירו רשפים. לא פלל לשמוע דוקא את הפסוק הזה, אשר מוסריותו הישראלית פוקדת לתמוך גם בגר וגם בתושב. הוא החל לדבר לנער למקוטעין וקולו רעד מהתרגשות: – בודאי יודע אתה, אורי, את פשר הפסוק הזה… ואביך מעסיק רק פועלים נכרים, וכמוהו כל האכרים במושבה הזאת…
רגע הפסיק את דבריו ושאף רוח.
– רואה אתה, אורי, את לשוני הסדוקה? – המשיך בהושיטו כלפי הנער את לשונו – זה בא לי מחוסר מזון ומפני שאני אוכל רק תפוחי-זהב… זה היום השלישי שלא טעמתי טעם לחם… בין אחי אני יושב ועבודה אין לי, בה בשעה…
פקעת הצער נתקעה בגרונו של אבני ובעיניו התקשרו דמעות. הנער התסכל בו, מוכה תמהון ופחד. הוא נרעש מאד. אבני התבייש להיראות לעיניו לגמרי בחולשתו. הפך את פניו, ופנה והלך לו בצעדים מהירים לעבר הרחוב שטוף השמש, שעל גבו הלבינו ברוזים מתנועעים, עיניו נתערפלו, סנטרו רטט ובקושי התאפק, שלא להתיפח.
בחצר הופיע אביו של הנער, משולהב, מחזיק בידיו רתמה, והוא צועק אל פועלו:
– יאללה, יא אחמד! אימשי!
הנער ישב תחתיו כנדהם. הפועל, המתגורר אצלם, הטיל לפתע סערה בנפשו. לעיניו רחפו בחלל האויר קלסתר פניו החוור והנרגש של אבני ולשונו השסועה. ולשון זו הלכה והתרחבה בדמיונו והופיעה בצורה של כברת-קרקע חרבה, סדוקה מחום הקיץ.