רקע
יוסף אריכא
כפות הידים הללו
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: סלע; תש"א

הסיידים באו לעשות את מלאכתם, לסייד מחדש את קירות הבית החיצונים. בעלת הבית, אשה צעירה וארשת פנים עצובה לה, נחפּזה לקראתם, הוליכה אותם דרך הגנה מסביב, עד הגיעה לקיר הפונה לחצר, והצביעה עליו:

– רואים אתם את כפות הידים המצוירות על גבי הקיר? — קולה רעד משהו בדברה ומעיניה השחורות רעף יגון בלתי־מנוחם.

–רואים אנו — השיב באדישות ראש החבורה והעמיד תוך כדי דבור את כלי־הסיוד לרגליו.

– חלילה לכם מלסייד אותן… לא להעביר עליהן את הסיד… להשאירן כמו שהן!

היא נגשה לקיר והעבירה בזרועה, כעגה עוגה, מסביב לכפות הידים המצוירות בחומר חום־עכור, כפות ידים קטנות, שאצבעותיהן פשוקות ואגודליהן פונים זה לעומת זה, כידי הכהנים הפרושות לברכה:

–למען השם לא לסייד… למען השם!

והיא פנתה מהם. נכנסה חרש לחדרה וישבה על־יד החלון הפונה החוצה, כמשגיחה על הסיידים. היא תקנה בתנועת יד רשלנית את שערותיה שצנחו על לובן מצחה, ופניה עטו הבעה עמוסת זכרונות נוגים.

כך ישבה יום אחד לפני שנתים על־יד החלון, כשבתה החמודה והקטנה, בת השש, מקפצת בחוץ לאחר רדת היורה, לשה בידיה הקטנות את אדמת החמרה, כשהיא מרצינה בשעת מעשה פרצוף קטן וחביב: פרצוף של ילדה חמודה, שכל תנועה ותנועה שלה מלווה חן מיוחד, ההולך וגדל בעיני האם, וטעמו ומתקו על כל צרופיו השונים, מרטיטים את לבבה מאושר. היא הסתכלה בה, עקבה אחרי כל תנועותיה, ולפתע תקפה אותה התרגשות מרוב חדוה פנימית למראה ילדה חביבה זו שנפלה בגורלה; עיניה כוסו בדוק של לחלוחית, והיא קראה אליה בקול שופע חבה, ויחד עם זה מתוך העמדת פנים זעופות:

– הביטי וראי, בתי, איך נתלכלכת!

ולכלכנית חמודה זו קפצה לפתע על רגליה הקטנות, נזדקפה, צחקה בפני האם אגב חשיפת שנים לבנות וקצובות, ומתוך משובה ילדותית דלגה לקראת הקיר המלבין, שטוף קרני השמש, ובקריאת חדוה שלחה את שתי כפות ידיה המלוכלכות באדמת החמרה וטפחה בהן על פני הקיר:

–בוץ־בוץ!

–ורדה! ורדוניה! — קראה האם — מה את עושה? והבת פרצה, כולה קורנת:.

–אמא, הביטי! שתי כפות ידים! שתי כפות ידים!…

קץ לא היה לשמחתה! קץ לא היה להתפעלותה. ובפרוץ האם אליה החוצה לחבקה ולכבשה בחיקה החמים, לאמצה אל לבה ולהעתיר עליה נשיקות, חבוקים וגפופים סוערים — קץ לא היה לשמחתה של האם!

ברם, מי מלל ומי פלל, שהאסון יומט על־ידי עקיצת עקרב דוקא, בשחקה ככרוב בין פרחי הגנה! לא הועילו הזריקות! לא הועילו כל התרופות והאמצעים הנמרצים, שאחזו בהם: עצת הרופאים סוכלה! הילדה נפחה רוחה בזרועות האם, שלא האמינה, לא תפשה, כי הדבר האיום ביותר מתרגש ובא…

ומאז רגילה היא לשבת יום־יום אל חלון חדרה, משקיפה החוצה על פני שתי כפות הידים הללו ודמעותיה נוזלות, רותחות ומסנורו, והאם השכולה רואה בעדן לא רק את כפות הידים…

ולכלכנית חמודה זו קפצה לפתע על רגליה הקטנות, נזדקפה, צחקה בפני האם אגב חשיפת שנים לבנות וקצובות, ומתוך משובה ילדותית דלגה לקראת הקיר המלבין, שטוף קרני השמש, ובקריאת חדוה שלחה את שתי כפות ידיה המלוכלכות באדמת החמרה וטפחה בהן על פני הקיר:

–בוץ־בוץ!

–ורדה! ורדוניה! – קראה האם – מה את עושה? והבת פרצה, כולה קורנת:.

–אמא, הביטי! שתי כפות ידים! שתי כפות ידים!…

קץ לא היה לשמחתה! קץ לא היה להתפעלותה. ובפרוץ האם אליה החוצה לחבקה ולכבשה בחיקה החמים, לאמצה אל לבה ולהעתיר עליה נשיקות, חבוקים וגפופים סוערים – קץ לא היה לשמחתה של האם!

ברם, מי מלל ומי פלל, שהאסון יומט על־ידי עקיצת עקרב דוקא, בשחקה ככרוב בין פרחי הגנה! לא הועילו הזריקות! לא הועילו כל התרופות והאמצעים הנמרצים, שאחזו בהם: עצת הרופאים סוכלה! הילדה נפחה רוחה בזרועות האם, שלא האמינה, לא תפשה, כי הדבר האיום ביותר מתרגש ובא…

ומאז רגילה היא לשבת יום־יום אל חלון חדרה, משקיפה החוצה על פני שתי כפות הידים הללו ודמעותיה נוזלות, רותחות ומסנורו, והאם השכולה רואה בעדן לא רק את כפות הידים…

המלצות קוראים
תגיות