מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

כפות הידים הללו

מאת: יוסף אריכא

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: סלע; תש"א

סוגה:

שפת מקור: עברית

הסיידים באו לעשות את מלאכתם, לסייד מחדש את קירות הבית החיצונים. בעלת הבית, אשה צעירה וארשת פנים עצובה לה, נחפּזה לקראתם, הוליכה אותם דרך הגנה מסביב, עד הגיעה לקיר הפונה לחצר, והצביעה עליו:

– רואים אתם את כפות הידים המצוירות על גבי הקיר? — קולה רעד משהו בדברה ומעיניה השחורות רעף יגון בלתי־מנוחם.

–רואים אנו — השיב באדישות ראש החבורה והעמיד תוך כדי דבור את כלי־הסיוד לרגליו.

– חלילה לכם מלסייד אותן… לא להעביר עליהן את הסיד… להשאירן כמו שהן!

היא נגשה לקיר והעבירה בזרועה, כעגה עוגה, מסביב לכפות הידים המצוירות בחומר חום־עכור, כפות ידים קטנות, שאצבעותיהן פשוקות ואגודליהן פונים זה לעומת זה, כידי הכהנים הפרושות לברכה:

–למען השם לא לסייד… למען השם!

והיא פנתה מהם. נכנסה חרש לחדרה וישבה על־יד החלון הפונה החוצה, כמשגיחה על הסיידים. היא תקנה בתנועת יד רשלנית את שערותיה שצנחו על לובן מצחה, ופניה עטו הבעה עמוסת זכרונות נוגים.

כך ישבה יום אחד לפני שנתים על־יד החלון, כשבתה החמודה והקטנה, בת השש, מקפצת בחוץ לאחר רדת היורה, לשה בידיה הקטנות את אדמת החמרה, כשהיא מרצינה בשעת מעשה פרצוף קטן וחביב: פרצוף של ילדה חמודה, שכל תנועה ותנועה שלה מלווה חן מיוחד, ההולך וגדל בעיני האם, וטעמו ומתקו על כל צרופיו השונים, מרטיטים את לבבה מאושר. היא הסתכלה בה, עקבה אחרי כל תנועותיה, ולפתע תקפה אותה התרגשות מרוב חדוה פנימית למראה ילדה חביבה זו שנפלה בגורלה; עיניה כוסו בדוק של לחלוחית, והיא קראה אליה בקול שופע חבה, ויחד עם זה מתוך העמדת פנים זעופות:

– הביטי וראי, בתי, איך נתלכלכת!

ולכלכנית חמודה זו קפצה לפתע על רגליה הקטנות, נזדקפה, צחקה בפני האם אגב חשיפת שנים לבנות וקצובות, ומתוך משובה ילדותית דלגה לקראת הקיר המלבין, שטוף קרני השמש, ובקריאת חדוה שלחה את שתי כפות ידיה המלוכלכות באדמת החמרה וטפחה בהן על פני הקיר:

–בוץ־בוץ!

–ורדה! ורדוניה! — קראה האם — מה את עושה? והבת פרצה, כולה קורנת:.

–אמא, הביטי! שתי כפות ידים! שתי כפות ידים!…

קץ לא היה לשמחתה! קץ לא היה להתפעלותה. ובפרוץ האם אליה החוצה לחבקה ולכבשה בחיקה החמים, לאמצה אל לבה ולהעתיר עליה נשיקות, חבוקים וגפופים סוערים — קץ לא היה לשמחתה של האם!

ברם, מי מלל ומי פלל, שהאסון יומט על־ידי עקיצת עקרב דוקא, בשחקה ככרוב בין פרחי הגנה! לא הועילו הזריקות! לא הועילו כל התרופות והאמצעים הנמרצים, שאחזו בהם: עצת הרופאים סוכלה! הילדה נפחה רוחה בזרועות האם, שלא האמינה, לא תפשה, כי הדבר האיום ביותר מתרגש ובא…

ומאז רגילה היא לשבת יום־יום אל חלון חדרה, משקיפה החוצה על פני שתי כפות הידים הללו ודמעותיה נוזלות, רותחות ומסנורו, והאם השכולה רואה בעדן לא רק את כפות הידים…

ולכלכנית חמודה זו קפצה לפתע על רגליה הקטנות, נזדקפה, צחקה בפני האם אגב חשיפת שנים לבנות וקצובות, ומתוך משובה ילדותית דלגה לקראת הקיר המלבין, שטוף קרני השמש, ובקריאת חדוה שלחה את שתי כפות ידיה המלוכלכות באדמת החמרה וטפחה בהן על פני הקיר:

–בוץ־בוץ!

–ורדה! ורדוניה! – קראה האם – מה את עושה? והבת פרצה, כולה קורנת:.

–אמא, הביטי! שתי כפות ידים! שתי כפות ידים!…

קץ לא היה לשמחתה! קץ לא היה להתפעלותה. ובפרוץ האם אליה החוצה לחבקה ולכבשה בחיקה החמים, לאמצה אל לבה ולהעתיר עליה נשיקות, חבוקים וגפופים סוערים – קץ לא היה לשמחתה של האם!

ברם, מי מלל ומי פלל, שהאסון יומט על־ידי עקיצת עקרב דוקא, בשחקה ככרוב בין פרחי הגנה! לא הועילו הזריקות! לא הועילו כל התרופות והאמצעים הנמרצים, שאחזו בהם: עצת הרופאים סוכלה! הילדה נפחה רוחה בזרועות האם, שלא האמינה, לא תפשה, כי הדבר האיום ביותר מתרגש ובא…

ומאז רגילה היא לשבת יום־יום אל חלון חדרה, משקיפה החוצה על פני שתי כפות הידים הללו ודמעותיה נוזלות, רותחות ומסנורו, והאם השכולה רואה בעדן לא רק את כפות הידים…

יוסף אריכא
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יוסף אריכא
רקע
יוסף אריכא

יצירותיו הנקראות ביותר של יוסף אריכא

  1. יום ולילה (פרוזה)
  2. אדם ובהמתו (פרוזה)
  3. בסנוורים (פרוזה)
  4. לשון שסועה (פרוזה)
  5. אימהות (פרוזה)

לכל יצירות יוסף אריכא בסוגה פרוזה

לכל יצירות יוסף אריכא

יצירה בהפתעה
רקע

בלילה ההוא

מאת יהודה שטינברג (פרוזה)

והזקנים שבקלויז היו מתלקטים לאחורי התנור, יושבים צפופים ומעסיקים את עצמם בשיחה מתוך קלות-ראש ניכרת. ניכר הדבר, שבכל קלות-ראשם ובכל שיחתם הבטלה חסד גדול עוד עושים הם עם הלילה, ושאילו היו רוצים, היו יכולים לפטור את עצמם גם מ“קדושה וברכו” ומתפילה בציבור.

והזקן אברהם-מרדכי נשען בראשו על יד שמאלו, מביט אל הקורה, על שפתיו תועה איזה צל של צחוק, שאינו מסוגל כלל לבדח את דעת הרואה. אדרבה, מרחוק היה נראה כעין עיקומי-פנים של הנכון לבכות. והוא מעלה עשן מתוך מקטרתו הארוכה ושותק. ומתוך שתיקתו הוא מתחיל לספר:

"ובאותו הלילה הייתי פעם אחת ‘שם,’ כשהיה הזקן, זכותו-יגן-עלינו, עוד בחיים. ועוד היה שם גם שמעיה-בר ור' דויד-יוסיל תם, עליו השלום, עם האברך שלו חיים שמואל’יק ועוד יחידי סגולה, שנסעו שמה ל’זאת-חנוכה.' ואחרי-כן קרה הדבר, שירדו גשמים של זעף, רחמנא-ליצלן, ממש ‘נפתחו ארובות השמים,’ ולא היה בנמצא עגלה לנסיעה. ואז אמרתי להחברה, שבלי ספק מן השמים הוא. סימן שצריכים אנו להתמהמה עד חמשה-עשר בשבט מפני שלחמשה-עשר לא הייתי עוד שם מעולם, וכן גם יתר אנשי החברה לא היו, ושבעיקר הדבר אין מה להצטער, מפני שהכול בהשגחה.

וכן עשינו ונשארנו. וכשהגיע אותו הלילה, ואנחנו ישבנו בקלויז, ופתאום נפלה עלינו מרה-שחורה, רחמנא-ליצלן, ממש כמו משא כבד, כעין ‘קצתי בחיים.’ וכשהרגשתי בדבר, קרבתי וסיפרתי לשמעיה-בר, והוא ענה לי, שגם הוא הרגיש בדבר, ושדומה לו כמו הכול פה ריק, חס-ושלום, אין ספרים, אין ארון קודש, כמו שאין אנחנו ‘אצלו,’ זכותו-יגן-עלינו, חס-ושלום. וייעץ שנכנס אל האולם.

ומיד נכנסנו כולנו אל האולם ועמדנו אצל פתח חדרו, זכותו-יגן-עלינו.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.