רקע
יוסף אריכא
על מכסה האניה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: סלע; תש"א

בפיראוס עלה על האניה יוני מאמריקה, שבא לבקר את מולדתו. מצוחצח, מגולח למשעי, ובלוריתו, המשוחה בתערובת חימית מבושמת, הבריקה לעין השמש כמתכת מלוטשת יפה. עיניו הקטנות התרוצצו על צלחת פניו הרחבים והציצו לכל צד בברק של חשד ומשטמה לזולת. בחפזון עלה והושיט את תעודותיו לקצין הבקורת.

הקצין בדק את הניירות ואמר מבלי להסתכל בו:

–מחלקה שלישית ספון ב׳, תא מס' 40.

הנוסע הביט לצדדין במבוכה קלה כמצטדק: “רק במקרה אני נוסע הפעם במחלקה זו, שאינה לפי כבודי”… והזדרז ללכת בעקבות סבל שטוף־זעה, שסחב על גבו את מטענו והתנשם בכבדות.

כאשר עמדו לפני התא מספר 40, הציץ הנוסע לתוכו, ומשראה את פאת זקנו של ישיש, שנזדקרה לעומתו מעל לדרגש, נרתע אחורנית כנשוך נחש; תסס מתוך קצף, ועיניו הקטנות ירו רשפי־זעם:

– עם יהודי בתא אחד?! – לא!

חזר ועלה במרוצת־חימה על המדרגות, ותוך כדי ריצה דחף באשה אחת, שחלפה על ידו; רץ ועל פניו מהבהב משחק צבעי אודם ולובן חליפות, מעלבון וחימה על החוצפה להשכינו בתא אחד עם “יהודי”. אולם כשהופיע לפני פקיד האניה במשרדו כולו תוסס מקצף, הסתכל בו הפקיד הצרפתי ושאלו בתמיהה:

– מה קרה לו לאדוני?

אז שלט ברוחו במקצת והשתדל להשיב מתונות, אם כי קצפו עוד לא שכך.

–איני רוצה לנסוע עם יהודי בתא אחד!

– על שום מה?

– על שום – על שום שאיני סובל אותם!

– אין זו אמתלא מספיקה, אדוני. התאים תפוסים ואין אנו יכולים להמציא לו מקום אחר באותה מחלקה.

היוני הנמיך את קולו:

– אבל, אדוני, הן תוכל לעשות חליפין, כלומר, להעביר בני־ברית לבני־ברית והכל על מקומו יבוא בשלום. עליך לדאוג לרווחתם של הנוסעים.

הפקיד הבטיח לסדר את הדבר באחד הנמלים הקרובים, כשיחול שינוי במספר הנוסעים. היוני יצא מרוצה למחצה, חזר לתאו, סדר את חפציו מבלי להסתכל ביהודי, ששכב לו על הדרגש נים ולא נים. וקודם שיצא לא התאפק וזרק באנגלית לעצמו:

– דירטי דז׳ו!

והיהודי שלא הבין את לשונו, הרים את ראשו ונעץ בו עינים צוחקות:

– מה אמר מר?

אבל הלה הגיף את הדלת ברעש ועלה על המכסה מורתח כולו ומקלל לנפשו.

פאַניוטיס היה שמו של אותו יוני לפני שתים־עשרה שנה כשיצא את מולדתו והפליג לכרכי הים שבאמריקה; אך בבואו לשם שינה מיד את שמו ל…צ׳ארלי. שם זה דווקא מצא חן בעיניו כשם אמריקאי מובהק, שאין להתביש בו, ומיד החל לחקות את בחורי המדינה בתלבשתם, הילוכם ולשונם, ולימים שיחקה לו השעה וצבר מעט כסף ב“שאפ” של יהודי. והצלחה זו האמריקאית, המרימה לפתע חדל־אישים מאשפות ומושיבה אותו עם נדיבים – האירה לו פניה וכעבור ימים מועטים עלה בידו לפתוח חנות מכולת בקרן אחד הרחובות בברונכס שבניו־יורק.

אך באותו זמן גברה שנאתו ליהודים. והסיבה שגרמה לכך בעיקר הופיעה בצורת יהודי, שאף הוא היתה לו חנות מכולת בקרן הרחוב מנגד, והיה לו בן-תחרות קשה. למעשה לא התכוון היהודי להצר לו ולדחוק את רגליו בנכלים או במעשי תרמית; היה זה יהודי יליד אמריקה שהצטיין בצחות לשונו ובבדיחות־הדעת, שהיה משרה על לקוחותיו, והתחבב עליהם במידה מרובה.

הקנאה, היא שהציתה בו את הנקמה, והוא החל חורש רע על היהודי, ומשתדל להבאיש את ריחו בעיני הבריות. אך שומע לא היה לו. ידעו, שהקנאה מדברת מתוך גרונו. אז חרה אפו של צ׳ארלי, לא שלט ברוחו, והחל מתגרה בשכנו וטופל עליו עלילות־שוא בפומבי; היה מכנה אותו בשמות של גנאי ומגדף אותו על לא דבר.

וכאשר הגדיש את הסאה, קרב אליו יום אחד אותו היהודי מברונכס, ובנוכחותם של אחדים מדרי הרחוב, אמר לו:

–נראה, שאין כוחך אלא בפה…

–דירטי דדו! – הפליט צ׳ארלי.

אז פשט מֶק היהודי מעילו, הפשיל שרווליו, ואחרי שפלט את המימרא “קוֹם־אן ליטס פייט”, ניגש אליו והחל מחלק לו מהלומות על ימין ועל שמאל – ממש כמו אז, בימי בחרותו, בשעה שהיה מחובשי הספסל של הקוליג׳.

צ׳ארלי שלא פילל לכך ולא דימה למצוא ביריבו הַלְמָן מצוין כזה, מהר לעמוד על נפשו, להציל את כבודו המחולל ולהשיב למכהו דבר. אך מק המטיר על ראשו ועל פניו מהלומות מוצקות כפלדה ולא הרפה ממנו עד שהעניק לו חבורות מספר, ונתן לו לבסוף “נק־אַאוּט” וצ׳ארלי השתטח ארצה לקול צחוקם של המסתכלים. הצטרף גם השוטר, שעמד בקרן הרחוב ונהנה למראה האיגרוף, טיפח בחיבה על גבו של המנצח, וחלק לו מחמאות כשאצבעותיו משתעשעות בינתים באַלָתוֹ.

ומאותו היום גמלה בלבו של צ׳ארלי השנאה לישראל. בצנעה היה מציק ליהודים, וביחוד ל“ירוקים”, שזה מחדש באו. התרועע עם צוררי ישראל, ויחד אתם היה מנהל תעמולת ארס בין שכניו ומצא לו בזה את סיפוקו.

וכעבור שתים־עשרה שנה החליט צ׳ארלי “לבקר את המולדת”. כך היה רגיל להתבטא, אך בעצם חשקה נפשו להתגנדר בפני קרוביו ובני עירו בעשרו, בחליפות הנאות, בעניבותיו ובשאר מיני חפצים ותכשיטים, ולהפגין בזה את כל פרשת גדולתו ולחזור.

באניה גדולה הפליג, שירדו בה בני לאומים שונים. ביניהם היו גם יהודים רבים ילידי אמריקה. מפניהם פחד צ׳ארלי וכבש את זעמו בחובו. ואילו עתה, בעלותו על האניה בפיראוס לחזור לניו-יורק, נתקל שוב ביהודים, שהפליגו אף הם לשם – מארץ־ישראל.

היו אלה נמושות שעלו לארץ ולא הצליחו להתאחז בה, ואחרי שעלה בידיהם להשיג ויזות לארצות הברית, נסעו לנסות את מזלם מחדש. היו גם אחרים, שנסעו לרגלי ענינים מסחריים וצבוריים. אך על פני כולם שפוכה היתה ארשת עצובה של אנשים, שחרשו שדה־חיים מלא אבני נגף ומכשולים.

וליהודים הללו נטפל צ׳ארלי ושם אותם מטרה לחצי לעגו. הבטלה הממושכת נתנה בו אותותיו, השמין, נתכָּרֵס וכולו עטה חשיבות. מקושט התהלך על המכסה, מתנפח כתרנגול ומתגנדר בשרשרת שעונו, שאליה היה רתוק סמל, ועליו חרות מצד אחד “פסל החופש” ומצד השני דגל ארצות הברית. בנכר – כלומר, במולדתו, ביון – התגאה צ׳ארלי מאד בזה שהוא אזרח ארצות הברית, ובשפתו האמריקאית, הרצוצה והנלעגת, מעמיד היה פני אדם חשוב ומשכיל – אזרח ארצות הברית!

בצהרי אותו יום, קודם שהפליגה האניה, הִמהֵם הגונג המזעיק את הנוסעים לארוחה. צ׳ארלי היה תמיד מן הראשונים, שנענה להזמנה זו ברצון רב, ותדיר היה מוצא לו מקום סמוך למטבח, שיוכל להזמין את ארוחותיו ללא כל איחור.

והוא תפס לו מקום, תופף באצבעותיו על פני השולחן והסתכל בנוסעים הגולשים למטה. לאולם־האוכל. עיניו הקטנות הבחינו ביהודים היורדים ותופסים להם מקומות על-יד שולחן אחד, ונהרת־לעג חלפה על פניו המלאים! על מלה שנצנצה במוחו שמח פתאום כעל מוצא שלל רב: “כשר”." לא יכול להתאפק, דחף במרפקו את שכנו האירלאנדי, שישב על ידו, קרץ בעינו השמאלית כלפי היהודים קריצת־תיעוב גסה, וזרק להם בפניהם:

– אי־אי־אי… כשר… אי־אי־אי…

וצחק בכל מלא פיו בהבליטו טורי זהב.

הפנו אליו היהודים את ראשיהם. אחדים הצטחקו מתוך תמימות סלחנית, ואחרים הקדירו קצת את פניהם ונסתלקו.

אבל היה שם בחור אחד, שעשה בארץ שמונה שנים. ביבוש בצות כּבּרה עבד וקדח! בבניני תל־אביב עבד ורעב ללחם בשעת המשבר! במחצבות ירושלים עבד ונפצע! חרש את אדמת העמק וראה בעמלו מעט חדוה ותלאות לרוב. מפורסם היה בין חבריו בכנוי שלמ׳קה טראקטור על שום חוסן גופו.

והנה הוטל עליו לצאת את הארץ לשנים מספר לרגלי סיבות משפחתיות, ועשה את המעשה כמתוך הכרת חטא, שאין לו כפרה. בתאים לא מצא לו מקום והרגיש עצמו כחיה בסוגר. התהלך על המכסה לבוש מכנסים קצרים וחולצה אפורה, כאילו זה אך לוקח מאחרי האת והמחרשה. בימים הראשונים להפלגתו מיפו הרבה להרהר באותה ארץ קטנה, שהשאיר מאחרי גוו ובחבריו החלוצים הממשיכים להאבק שם ונפשו מרה עליו. אבל הוא ניחם עצמו, שהוא נוסע להחליף כוח ולחזור ולקחת שוב חבל, חבלו באותם החיים הקשים, שריתקו את גורלו אל הארץ.

ומששמע את קריאתו המנאצת של צ׳ארלי נעץ בו את עיניו האפורות ורטן לעומתו בקצף מרוסן במקצת ובלשונו:

– עִפּשוֹן שכמותו!

אותו רגע הופיעו המלצרים וטישטשו באלפסים הלבנים והמהבילים שבידיהם את קדרות המאורע הקל. היין החמוץ והזול עבר מיד ליד. צלחות קשקשו והנוסעים שקעו באכילתם. מפעם לפעם נתרעדו השולחנות והספון מרעש המנופים למעלה בהעלותם ובהורידם בקרסיהם למחסן האניה חביות וארגזים.

לפנות ערב הרימה האניה את עגנה והפליגה. הנוסעים עלו על המכסה מיד כשאזניהם קלטו את דרדור המכונות ושלשלאות העוגן. נמל פיראוס החל חג חוגה, כביכול, ונטה על צדו…

מסביב למעקה התכופפו הנוסעים תפושים בהרהוריהם ונתונים למראות החולפים על פניהם. שלמ׳קה טראקטור עמד על יד בחורה צעירה, שהקשיבה לדבריו שדבר לפניה על חיי הפועלים בארץ.

צ׳ארלי אף הוא עמד על המכסה מזוין במשקפת, ולא העלה על דעתו כל־עיקר, שהנה הוא נפרד לנצח מנוף מולדתו. יון העתיקה, הנפלאה, המציצה מכל פנה במפרץ הקורינתי, לא דובבה אל לבו. להפך, אותה שעה מיצר היה על הביקור לאתונה שעלה לו בדמים מרובים. השיאוהו לכך בני משפחתו, והוא אינו מבין על שום מה מעריצים בני־אדם עיי החרבות הללו שנשארו שם לפליטה, ולמה זה מראים שם על כל אבן, פסל מטושטש, זרוע קטועה או ראש מרוסק — בגאוה. עשרות דולרים טבין ותקילין עלה טיול זה, ולאיזה צורך? – ונפשו עולזת עליו שהוא חוזר אל ארץ ה“ביזנס” וה“פרוספריטי”…

האניה חרשה את הגלים. שחפים התעופפו בעקבותיה. צריחותיהם פלחו את חלל האויר השקט, והם תרו בעיניהם החדות אחרי שיירי האוכל והאשפה, שהטילו נערי הטבחים המימה. השמש גלשה מערבה ואיי יון הצטיירו במרחקים מחותלי ערפל צחרחר ודמו לקרחונים שטים.

על גבי המכסה, בעורף האניה, התאסף מנין יהודים, שעמדו להתפלל “מנחה”. בשקט התפללו, ושפתותיהם נעות וגופם מתנועע. מהם התפללו בעינים עצומות מתוך כוונה, כנתונים בעולם אחר ומהם שפכו צקון לחשם כשעיניהם בגלי הים הנסערים כנפשם המסוערת והמטולטלת… אותו רגע הופיע לפתע על מעקה המכסה העליון, סמוך לסירת־הצלה אחת, צ׳ארלי. עיניו התרוצצו למראה המתפללים והוא הצריח עליהם ממרום:

–אי־אי־אי־… כשר׳ה יוּדֶלֶך… (בברונכס, בסביבה של יהודים למד מלים אלה). וקריאת הלעג פלחה את לבות המתפללים. דומה היה, כי התפלה כולה כמו שוקצה… הפעם התרגזו כולם, ויהודי אחד, שחרחר ורגיש, אשר זעם מהול בצער הבריק בעיניו, קרא:

–הבה ונקבול עליו בפני הקפיטן!

ואז הרעים קול אחר׳ מוצק ועשוי לבלי חת:

–שטויות, רבותי! – אל תפנו לקפיטן ואל תשימו עצמכם ללעג. אני כבר אמצא לי הזדמנות להרביץ בו וללמדו סרק בהלכות דרך־ארץ.

היה זה קולו של שלמ׳קה טראקטור, שיבלות־העבודה עוד לא נמחו מכפות ידיו ושריריו הדרוכים טרם רפו. הוא הופיע וצץ בין המתפללים, כשהוא פוסע מתונות ומתקרב כלפי המנאץ.

צ׳ארלי הקדיר פניו ומהר להסתלק. מבטי הזעם ששלח בו הצעיר נתקלו בערפו השמן היורד בקפול אדום על צוארונו. צ׳ארלי הבין אז, שאין לשַטוֹת עוד ביהודים בנוכחותו של בחור זה שהעלה על זכרונו את מֶק יריבו החסון. ומאותה שעה החל להציק ליחידים, נטפל לבחורות היהודיות ומחבל תחבולות להכשיל, לשים ללעג ולצחוק. אבל שלמה׳קה טראקטור התחקה על עקבותיו וכל הנכלים הללו לא נעלמו מעיניו.

האניה המשיכה את דרכה. ביקרה בכמה נמלים בחופי הים התיכון, עמסה סחורות נוספות על המטען, ושום מאורע יוצא מגדר הרגיל לא נתרחש. הים שקט היה והנוסעים הרגישו עצמם בטוב.

באלג׳יר התעכבה האניה יומים קודם שיצאה לדרכה הארוכה – לחצות את הים האטלנטי – דרך של תשעה ימים. לנוסעים ניתנה האפשרות לרדת העירה, לראות בה ולהצטייד. בינתים הקריבו סבלים מילידי הארץ רפסודות גדושות פחם – צידה לדרך למכונות האניה. מפויחים ושחורים כשדי בלהות התרוצצו הסבלים ועבדו עבודת פרך. העמיסו את הפחמים בסלי נצרים והעבירום מיד ליד, או סחבו אותם על גבם. לשלמה׳קה הזכירו סלים אלה את עבודת פזור החצץ על הכביש שבו עבד יחד עם חבריו – חבריו הרחוקים, שעזבם והלך מהם למרחקים. והוא ירד אל הסבלים ובא אתם בדברים. פרצופים מעונים ושטופים בקלוחי זיעה עכורים. עיניהם מוצפות דם ואדומות מצרבון־הפחם מסביב לריסים. בתנאים קשים עבדו ובשכר זעום, אבל הם עבדו. מאז ומעולם עבדו כך.

אבל ראה: הוא עומד נפתע ומבוהל. עם הדמדומים, קודם שהפליגה האניה, ראה שלמה׳קה היאך אחד מהם, עלם צעיר וזריז, טפס כחתול על דופן האניה, עלה וקפץ על פני המכסה, זחל על ארבע בין ערמות החבלים והתחבא לבסוף על יד סירת־הצלה אחת. לאמריקה הוא מבקש להפליג בגנבה – להשתחרר מן העבדות השחורה…

אבל המאורע הזה לא נעלם גם מעיניו החדות של צ׳ארלי, שהתשוטט בכל מקום, הסגירו תיכף לקצין האניה, והעלם הורד בחרפה לקול צחוקו של צ׳ארלי. אז פנה שלמה’קה לצעירה, שנזדמנה אף היא למקום, ואמר לה:

– בחיי! עוד יבוא על שכרו, המנוול!

נחשולי הים של האוקינוס האטלאנטי לא קיבלו את האניה בסבר־פנים, לאחר שעברה את מיצר גיברלטר, הקדירו העבים את פני השמים, ובלילה התחוללה סערה ששמה את הים כמרקחה והשתוללה יומים. הנוסעים הרבו להקיא, וכסבורים היו שהאניה לא תעמוד בפני טלטולי הסופה. על הדרגשים שבתאיהם שכבו בלי לטעום משהו ופניהם היו מעונים וצהובים; האניה נטתה מצד אל צד והבחילה אותם. החלונות העגולים, שאימת הסערה השתקפה בהם בשחור מאיים, היו הופכים פתאום ירוק כעין הקרח משהצליפו עליהם הנחשולים.

אולם האוכל שומם היה ועזוב ממבקריו. רק אחד הנוסעים היה, שירד לסעוד את לבו בשעות הקבועות, אם כי היה עליו להאחז יפה בקירות ובסומכות המדרגות למען לא יפול. נוסע יחידי זה היה שלמה׳קה טראקטור. הוא טען, שזהו האמצעי הטוב והמעולה ביותר כנגד הקאה, ובכלל יש להתאושש ולהתהלך, להתהלך… אבל אל המכסה לא העז בכל־זאת לעלות, וגם מן הנמנע היה לעשות כך, כי המשברים היו מזנקים ומציפים אותו מדי פעם בפעם.

לבסוף שככה הסערה. העננים נתפזרו ולפנות ערב הופזו על ידי שקיעה מרהיבת עין ונערמו ורבצו על האופק כהררי שלג מוזהבים. הגלים נחו, והמים טשטשו וכסו על כרבלות הקצף, שעוד הופיעו זעיר פה זעיר שם. בערב הופיעה לבנה מלאה, שבבואתה רצדה על פני המים, והאניה החליקה לבטח דרכה, כאילו מאום לא קרה לה במשך הימים האחרונים וכאילו לא היא שניטלטלה בידי הסערה.

הנוסעים עלו אל פני המכסה לשאוף רוח צח, להתענג על התמורה הנעימה ועל המנוחה תחת כפת הרקיע. שרר מצב־רוח טוב. צלילי צחוק והדי שירה הרטיטו את חלל האויר. הנוסעים שקעו בתוך המקפלות וסחו איש עם רעהו על הרפתקאות הימים הסוערים, הרפתקאות מתובלות במקרים מגוחכים, שאירעו לפלוני ולאלמוני.

אז עלו על המכסה גם מלחים אחדים, שהתרועעו בינתים עם הנוסעים וערכו משחק משותף. אחד מהם, מלח זריז, לבן־בלורית ויחף, הביא חתיכת קרטון ועג בו עוגה על פני המכסה.

וזה משפט המשחק שהחל לאור הלבנה ופנס חשמלי מתנדנד אנה ואנה: אחד יושב בתוך העגול ישיבה מזרחית כשרגליו מקופלות וגבו נטוי, ומסביב לו, מעבר לקו, מצטופף קהל המשתתפים; רעו ניצב עליו בתוך העגול ושומר מפני אלה החושקים לטפח על שכמו טפיחות, שאין בהן כלל משום עונג לנטפח… מצליח החבר־השומר לתפוש אחד מן החובטים, מיד יושב הלז, והמוכה קם לשמור ולהגן… וכך חוזר חלילה לקול תרועתם וצחוקם של המסתכלים.

משהתחיל המשחק הופיע לפתע מיסטר צ׳ארלי, מצוחצח ומגולח כדרכו. גם הוא יצא לשאוף רוח, ולטוות את מסכת עניניו הפעוטים. בראותו את המשחק קרב לא על מנת לקחת חבל חלילה, כי לא לפי כבודו נחשב לו הדבר, אך בראותו כי אחד הבחורים היהודים נתפש בכף, וישב צפוי לחבטות – לא שלט ברוחו, ועיניו התנוצצו למראה ה“טרף” היהודי; הוא דלג בזריזות שלא התאימה לגופו המסורבל, וחבט בכף ידו השמנה על גבו של הצעיר. פני המוכה נתעוו מעוצם המכה… צ׳ארלי ניתר ממקומו לפני שנתפש, והוא החל מנצל את המשחק בשרירות-לב. כשנפל הגורל על נוצרי היה עומד מן הצד וממתין לתורו של יהודי דוקא, ומשזכה לכך, היה קופץ משמחה, ובהשתערות פראית, סדיסטית, היה מתנפל על קרבנו וחובט מתוך הנאה יתירה, הנאה שהקרינה את פניו הרחבים כלאחר סעודה דשנה.

לא נעלם הדבר מעיני שלמה׳קה טראקטור שאף הוא השתתף במשחק, והרגיש על גבו את נחת ידו של צ׳ארלי… עליצות התנועה ובדיחות הדעת של משחק מתוך חדוה נשללו ממנו, וגם הוא חכה לרגע המוכשר. בינתים וצ׳ארלי חבט שוב על גבו של יהודי בחמת־רצח, ובחפזו נמעדו רגליו והוא נתפס בכף. הוא נסה להתחמק ולשים לאל את כל ענין המשחק שאינו שווה כלל וכלל שהוא צ׳ארלי ישב על גבי הספון כאחד מעולי הימים שמסביב. ברם, מלח אחד שירד לדעתו, תפש בו בערפו ופקד עליו בקול שאין להרהר אחריו:

– שב! כי נתפשת!…

והוא ישב בלי חשק. לא חפץ להפקיר את גבו למכים. אז נתלהט שלמה׳קה טראקטור למראה הגב הרחב, ועורף הפר השמן הנטוי ממולו, אותו העורף השנוא עליו, והוא קפץ לתוך העגול, הרים את ידו והורידה במהלומה אחת על גבו של יריבו; והיתה הטפיחה חזקה, מלווה בהד־קול ובבת־גניחה קטועה שפרצה מחזהו של צ׳רלי! חלק גופו העליון התנודד והוא נשמט על צדו בלי הכרה…

המלצות קוראים
תגיות