ניתן צו מגבוה, והשערים – אשר נפרצו בתוקף כסופיהם של בנים נטולי־מולדת – ננעלו. על רצועת החוף הוטלה השגחה חמורה: שוטרים רגלים, רוכבים, בלשים ומתנדבים משוסים מבני עם הארץ, חרגו לקראת תפקידם מתוך שמחה לאיד. הם זרקו את מבטיהם למרחבי הים הכחול, בלשו אחרי כל דוגית איטלקית או יונית; אחרי כל ספינונת מצרית או סורית; אחרי כל ספינת־מפרש או אנית־קיטור אשר חתרו לאורך החוף.
ודאי, שמראה האניה מקופלת־הצבעים, מָחלדת ושרוטות-הדפנות, אניה ישנה המהלכת על גבי המים בנס, המתחמקת מבקורת נמלים – חשודה היתה. אניה זו לא באה בסוד ספינות עוגנות, כי הוטל עליה לנוע ולנוד עדי פרקה את משאה בחוף יחיד ומקווה שאין לו תמורה… ברם, לא שחקה לה השעה לאניה המבריחה. ירֵח פגום שנתלה מעל לתרניה כחרב מושלמית, הוא־הוא שהסגירה…
מתוך לב האופל הגיעו קולות־אזהרה טרופים ומאימים כאחד. אוירון הרעיד במרום את חלל־האויר השקט והרעיף לתוכו את אימת החוק שאינו מכיר ברגש, בהכרח, אף לא באלה העומדים לקנות את זכותם בדם, בעבודת יצירה ובנסים. האוירון הבהיל את שומרי־החוף אשר הצמידו כפות ידיהם לרובים. הסתלקה האניה והבריחה את עצמה כאנית־פירַטים רדופה, הרתיעה את עצמה וחתרה בכל מלוא כוח קיטורה, מתוך גניחת קרביה הרעועים, לתחום שמחוץ לסכנה. רב־החובל העני ירק בזעפו, חרף וגדף את שומרי החוף על נוסעיו יחד; על דוכן המצפה שלו עמד ורקע מתוך קצף ברגלו הקצרה, כי מאד חרה לו על האלצו להשהות שוב את נוסעיו בספינתו.
שמונים הנוסעים – רובם צעירים וצעירות יוצאי ארצות שונות אשר מארת־הגלות דחפה והפקירה אותם בידי בריה חשודה – עמדו בלי אומר ודברים על המכסה המעופש, הרקוב, שחוחים ומדוכאים; מנגד לארץ עמדו בלב דאוב ובנפש מרה. תקות־חייהם נמוגה כעשן. הגולה פלטה אותם והארץ משאת־נפשם אינה קולטת, כי נכרים כפו עליה את גזירת נעילת השערים. כאשר התרחקה האניה מרצועת־ החוף גבר היאוש בלבבות, היאוש המתובל בתוגה יהודית, גזעית.
והנה נזדקרה בין הפליטים קומתו הזקופה והנאה של האגרונום יעקב הרמן – מראשי החבורה. הוא התיצב באמצע הספון והחל לדבר במתינות, בקול צרוד במקצת, אך נעים. נתאספו והצטופפו סביבו עשרות הנוסעים הצעירים, הסתכלו בארשת־פניו האמיצה שנשתלהבה מאור הפנס, שנדלק בצאתם מגבולות הסכנה, והקשיבו לדבריו. הרמן דבר על תפקידם, על גורלם המיוחד, המתאכזר, נחם ועודד: האמינו, אחים, ונגיע לחוף על אף הכל!
– נגיע! – נענו לו אחדים מן הנלהבים.
והרמן עלה אל רב־החובל הזועף; הוא עלה במדרגות הצרות המובילות לתאוֹ ונתקל בו, כשהוא מצפה לבואו, עומד כיצוק על שתי רגליו הקצרות, עיניו מתרוצצות מתחת למצחו הצר, הזומם, וכולו – גוש אימה. “את מגורשי ספרד האינקויזיציונית היה בודאי בר־נש כזה מוכר לעבדים” – חלף הרהור במוחו של הרמן. מהסס עמד לפניו הצעיר העברי החולם, בכף ידו הקמוצה הושיט לו שטרות־כסף נוספים והפיל לפניו את תחינת הפליטים: אל נא תטוש, אדוננו, רב־ החובל, את רצועת־החוף כי בנפשנו הוא…
רב־החובל הכרסני והמפוטם הבין את לשון הכסף. הוא שלשל לתוך כיסו הרחב את ממונם של בחורי־ישראל, הצטחק בשעת מעשה בערמומיות רבה, הואיל להצהיל במקצת את פניו הקודרים ואמר: ניחא, נשוטט עוד כמה לילות ונראה איך יפול דבר.
האניה העלתה את עשנה והמשיכה להתשוטט על פני המים הרבים. שוב הובא לנוסעים, בידי מלח חגור סינר מסואב, מרק קלוש ולחם קיבר, וללבם התגנבה התקוה: שמא? מי יודעי הן נסים מתרחשים לפעמים…
מסביב להרמן שישב על גבי ארגז הפוך, לצדה של צעירה, התכנסו הפליטים. רצינותו של הרמן, מתינותו ושקול־דעתו, קלסתר פניו – עינים שחורות, שקועות במקצת מתחת למצח הרחב, אף מגובנן כלשהו, פה מחייך בתדירות שחתוך־שפתים נאה לו, וכסיום, כקו מביע עוז, סנטר מוצק – מתחו עליו חוטי חן; במעילו האפור והמקומט. בבלוריתו הפרועה ובפניו שלא ידעו תער זה כמה ימים, דומה היה לנוסע נצחי הנמצא בדרך ללא תחנות, ללא גבול, ללא מטרה… חבריו ראו בו את סמל המעפיל והם שמוהו להם לראש, למנהיג החבורה. מתוך פשטות חבק הרמן בזרועו הימנית ואימץ אליו את הבחורה הפולניה שחורת־העינים שישבה על ידו, והוא הקשיב כחולם לבחור ליטאי אשר שינן להם זמר עברי חדש. חרש־חרש התרפקה על פני שחור הלילה המית הרנן העברי, הרעיפה נוחם ללבבות והשכיחה לרגע את קדרות העבר, את האניה המסואבה, והסיחה את ההכרה מן הצפוי… ברגעים אלה הרגיש הרמן שהנה הולך הוא ומתחדש לקראת מאורעות אשר ייצקו תוכן חדש לחייו, כי הנה הולך הוא לקראת המעבר אשר בו נולד האדם שנית, מתחדש ומשיל מעליו קלפות קשות שהשתרגו סביבו והקיפוהו עד למחנק.
לילה. פנסי־האניה כבו. כגוש שחור ואפל חתרה האניה כלפי רצועת־החוף, חרטומה חתך את הדממה הקרושה בשקשוק חרישי. על גבי המכסה הצטופפו הפליטים ולבם חרד והתפעם בין תקוה ופחד. הגורל, אשר המריצם לעשות את דרכם המיוחדה, השיק מסביב בכנפי אלם מסתורי אשר טפחו, כביכול, על פניהם ועצרו בעד נשימת אפם.
עמד הרמן על גבי הספון, נעץ את מבטיו בחשכה לעבר רצועת היבשת הקטנה אשר אליה נשואות עינים יהודיות מכל מרחקי העולם ואשר געגועי כל הדורות וכסופיהם ננהרו אל חופה. הוא עמד בין אנשים אכולי געגועים כמוהו, אשר לא יכלו שאת עוד את עצמת הערגה שנצטברה בנפשם והם חרגו מפזוריהם לקראת רצועת־חוף זו, מוכנים להזרים לתוכה את מרצם, ליצוק בה את חייהם ולהדבק אליה באהבתם הגדולה. הוא ידע כי כגנבים במחתרת שׂמים בחורי־ישראל את נפשם בכף כדי לחדור לתוך התחום האסור עליהם מטעם הרשות, כי קריאת החיים פקדה עליהם את צידוק המעשים האלה, וגל של גאוה הציף את הרמן: ״הריני אחד מהם!״
חצות. כגוש שחור ואפל חתרה האניה בחשכת הלילה והתקרבה. רב־החובל, מלחיו, הפליטים – לבבם דפק כאחד: ״ההרגישו?״… שקט ודממה. רב היה רטט הקשב וקול לא נשמע מסביב. מתוך שקשוק חרישי התדפקו המים אל דפנות האניה שהתרחקה מקו האופק, יצאה מסכנת עין חודרת והתמזגה עם שחור המים. ברם, המלחים לא הורידו עוגן כי חששו פן ישמע רעש השלשלאות ויסגירם לידי שומרי־החוף. התנועעה האניה לכאן ולכאן, שוקעת ועולה חליפות לצדדין, ועל המכסה, גחונים על פני המעקה, עמדו הפליטים עצורי־נשימה, ומבטיהם תעו ונתקעו חסרי־ישע באפלה. הליטאי משך בכנף מעילו של הרמן ולחש:
–רואה אתה? שם החוף…
–איפה?
–שם מנגד.
–איפה?
–מנגד. אינני רואה, אך מרגיש אני…
רב־החובל פסע פסיעותיו הכבדות, נגש להרמן והחל מתלחש אתו מתוך ריטון וזעם עצור. לבסוף התרגש ופנה אליו בשאלה שהיה בה משום איום גלוי:
–להוריד או לא?!
–בבקשה להמתין עוד רגעים מספר…
הרמן חזר למעקה, שלח את מבטיו לתוך החשכה וכולו צפיה. בינתים הורידו המלחים בשקט ובזהירות את סולם האניה והתירו את הכבלים הרתוקים לאחת הסירות. התכונה הזאת שנעשתה מתוך פחד־מה עטוף מסתורין, הרטיטה את לב הפליטים אשר התרגשו עד לטרוף העצבים המתוחים. הצעירות נלחצו זו לזו כעדר רחלים, צבטו אחת לרעותה מבוהלות וחרדות: “הה, אמא”… והרמן אשר תקע את מבטיו באפלה וצפה לעבר החוף ניתר פתאום ממקומו: מרחוק נצנצו שלש הברקות של פנס חשמלי… הרמן קפץ אל רב־החובל כשהוא נרגש מאד:
– בבקשה להתחיל…
שמונים היו הנוסעים וכל אחד מהם החזיק בכף ידו פסת-ניר קמוטה ומכווצה שנשאה את מספר גורלו לירידה בסירה. פור הפילו לילה אחד בשבתם באולם־המלחים למטה. הרמן הכין שמונים פתקאות ועליהן רשם מספרים, הָחֵל מאחד וכלה בשמונים; את הפתקאות שם לתוך מגבעתו האפורה רחבת־השולים, נענע אותם יפה־יפה ואמר בבת־צחוק: יוציא לו כל אחד את גורלו במו ידיו, וכל אחד ירד לפי מספרו, בהגיע השעה הטובה שלה כולנו מצפים…
בזה אחר זה נגשו הפליטים, תחבו את ידיהם לתוך המגבעת, נגעו בפתקאות הגלולות, ובלבבות דופקים שלה כל אחד את גורלו. היו מהם אשר פניהם הקרינו והם התרוננו כאשר נח מבטם על המספר המסומן, אך היו גם אשר פניהם קדרו והשחירו… הרמן נטל לעצמו את הפתקא האחרונה שהשאירו לו במגבעתו: “הבה ונראה מה השארתם לי”, ופניו לבשו רצינות: 68…
הפעם עמד וניצח על הורדת האנשים. עשרים איש נכנסו לתוך הסירה. המלחים הורידוה לאטה המימה בקללה על שפתותיהם. “דרך צלחה”… לחשו הנשארים על גבי המכסה ועקבו במבטי קנאה, מהולים בחרדה, אחרי החותרים שנבלעו מיד בחשכה.
מסביב השתלטה דממת צפיה. רוח קרירה נשבה. הנשארים עמדו תקופי צנה קלה כשהם ממתינים וחרדים. הרגעים ארכו בעיניהם. הדמיון העביר מראות זועה במוח הנרעש, ומחשבה אחת נקרה: ״נתפשו או ירדו?״ המרחק מן החוף לאניה לא היה רחוק ביותר, ועד שחזרה הסירה חלפה כחצי שעה, ברם, לגבי הנשארים חלף – נצח! אבל הסירה חזרה ריקה… היא פלטה את אנשיה על החוף המקווה והם כבר שרכו את רגליהם בחולות, נהוגים בידי אנשים־אחים למקום בטוח. עוד עשרים איש, בעלי המספרים המאושרים, קפצו וירדו לתוך הסירה, ושוב נשארו על גבי הספון חרדים ודואגים, אשר כוססו מתוך עצבנות את צפרני אצבעותיהם. נרגש התהלך הרמן על פני הספון והחזיק בכף ידו הקמוצה בפתקה, כמחזיק בגורלו, ושתי הספרות המצורפות כאילו רחפו לפניו בחלל האויר ונחרתו על שחור הלילה: 68.
בפעם השלישית חזרה הסירה וחתרה לקראת החוף. הנשארים – עשרים איש – התהלכו על גבי הספון עצבניים ומרוגזים כחיות בסוגר. הרגשה סתומה ומחרידה הטילה מבוכה בנפשם, ובהשמיע האוירון את טרטורו, חרדו כולם כאיש אחד: “אבדנו”…
לראשונה נשמע טרטורו של האוירון ההולך וקרב ופולח אי־שם את קרום הלילה הקרוש בעלטה. כאשר הרימו הפליטים את עיניהם ראו איך פנסו האדום חולף וחוצה את החשכה אלכסונית, כשהוא עט למטה כעיט על טרפו. שאון הטרטור הלך וחזק. האוירון חלף ביעף על פני הגוש האפל המתנועע למטה. רקיטה הועפה מתוכו, הבריקה באורה הכחול והאירה יפה־יפה, באור אגדי ומושך את העין ביפעתו, את האניה על אנשיה ועל הסירה החותרת לקראת החוף…
–אבדנו!
–עסק־ביש!
–גורלנו המר… – התיפחה צעירה היסטרית. רב־החובל התרגש וקרא בכל כחו למלחיו אשר בסירה:
–לח – זוררררר!…
והסירה הושבה. הפעם לא חתרו המלחים במשוטיהם בזהירות; הם טפחו על פני המים והשיטו את הסירה כמטורפים. האוירון חג מעל טרפו־האניה והעיף רקיטה שניה שסוכך־נפילה קטן קשור בה המשהה את האור באויר. לאורה של רקיטה זו דומים היו הנשארים לאנשים שהפשיטום ערומים. הם קנאו בראשונים אשר הצליחו להגיע לחוף בשלום. רוחם נעכרה וקדרות כבדה ומיואשת כבשה את נפשם.
אותה שעה עמד הרמן על גבי הספון רציני וקודר. שקוע היה במחשבה שדחפה אותו להחלטה מהירה. לראשונה פקפק והיסס, אך לבסוף גמר בנפשו לבצע את מעשהו ויהי מה! כל ימיו היה מתון, שקט וישר. לא הכניס את עצמו בעול של הרפתקאות הכרוכות בסכנה או בעבירה איזו שהיא. ברם, בעלותו על האניה הזאת שהפליגה לדרכה החשאית, השתלטה בו ההכרה הברורה שאין כל חטא במעשהו זה, ושהוא חותר למטרת חיים המוצדקת מכל הבחינות! הפעם החליט הרמן לעשות מעשה קשה ומסוכן, מעשה שלא היה עושה אותו בשום אופן במקום אחר ובתנאים אחרים. עצם המחשבה המחרידה שאניה מסואבת זו תסיע אותו חזרה, למחזור חיים שאין להשלים אתו, אלצה אותו לעשות את המעשה הזה.
ומשהחליט הרמן לבצע את מחשבתו תקפה אותו קדחתנות ממש. בידים רועדות חלץ את נעליו, קשר סביב לצוארו במטפחת את תעודותיו ומעט הכסף שנשאר לו, וכך, לבוש רק בלבניו קפץ והחל לרדת בסולם לפני שהמלחים העלוהו.
–לאן? – צעקה אליו אחת הצעירות.
–לחוף… – לחש חרמן, ירד בחפזון והטיל את גופו בשקט המימה.
–הרי זה שגעון! – קרא אחריו אחד החברים – חזור!
אבל הרמן לא חשב לא על האניה ולא על נוסעיה. צנת־המים שאפפה אותו הסיחה את דעתו מהם ומחשבותיו היו נתונות רק לחוף שאליו חתר מתוך מרץ מהול בפחד. אם כי הים שקט, היה הרמן נבוך ונרגש. הוא הבין שאסור לו למהר יותר מדי בשחיה ולהתאמץ ביותר, שמא יאפסו כוחותיו עוד לפני הגיעו למטרתו. וכאן רחפה מעל לו אימת האוירון הבולש ומפריח רקיטות כדי להזעיק את שומרי החוף. הרמן המשיך את שחיתו מתוך עקשנות ופחדים כשדמו מתפעם בעורקיו ברהיטות והוא חותר, חותר…
תשוש קרב לחוף והגיע לשורת הנחשולים המהפכים את מימיהם ומתכרבלים בקצפם הלבן. כסבור היה שהגיע למי־אפסים, אך בנסותו לעמוד והנה צלל, המים עברו מעל לראשו, נכנסו לתוך פיו וצרבו את גרונו. עיף היה ומתוך התאמצות רבה עלה בידו להתגבר ולהמשיך את שחיתו; זרועותיו אשר רפו מהתרגשות חתרו בכבדות ולשם החשת שחיתו שכב על צדו הימני והתקדם בשארית כוחותיו. תוך כדי שחיה, כשהוא שוכב על צדו, קלטו אזניו את קול טרטורה של סירת־מנוע החשה אל האניה…
רגליו של הרמן נגפו בחודי סלעים והוא עמד. כשכור התנועע והוציא את רגליו מתוך המים, יצא והשתטח על חולות החוף נטול־נשימה. הוא שכב רגע אפרקדן כשמעל לו מתנוצצים הכוכבים. זמזומו של האוירון החרידו ממקום רבצו והעמידו על הסכנה שטרם נחלץ ממנה. הוא קם. הביט סביבו וכיון את צעדיו לעבר אורות פנסים חשמליים שהתנוצצו מרחוק כמבשרים על מקומו של ישוב יהודי. רועד מצנה, כשלבניו הרטובים דבוקים לגופו, עלה במעלה גבעת החול.
שני הסילואטים שצצו מעבר לגבעה והתקדמו לקראתו במרוצה – דמותם גדלה בהתקרבם ולפניהם זנקה האימה שאין מפלט ממנה. בעיניו של הרמן המרעיד מצנה קפאה המבוכה והוא ניצב על עמדו בלא תנועה. השנים התקרבו אליו ומתוך לחישה ארסית פרקו את נשקם מעל כתפיהם וקתות הרובים נתכו עליו מזה ומזה. היו אלו מהלומות כבדות ומוחצות שיש בהן כדי להמית. הרמן קרס, כרע תחתיו על חול החוף המקווה, כשהוא גונח חלושות.