מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

קרבן הפסח אצל השומרונים

מאת: יוסף אריכא

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: סלע; תש"א

סוגה:

שפת מקור: עברית

לפנות ערב נישאות ופורצות המכוניות לשכם, המשתרעת ומלבינה בין שני הרים קודרים: הר גריזים והר עיבל. דומה, כי שני ההרים ניצבים זה מול זה נקשים וזועפים כסלעיהם האפורים, וזוממים רעות בחובם האחד על השני, או על העיר הרובצת מטה…

הר עיבל עלוב־עזוב הוא ואין איש שם לב אליו: “הר הקללה”… ומטרת הביקור הלא הוא הר גריזים – “הר הברכה” – גולת הכותרת וקודש הקדשים של ה“עם” השומרוני. אליו נשואות היום עיני הטיילים שבאו לחזות בפולחן הקרבת קרבן הפסח של זה השבט הדועך, המתברך בלבו בתור עם התורה שזולתו אין…

ההר זרוע אבנים על כל מדרך כף רגל. השבילים המפותלים המובילים עקלקלות לפסגה, אינם כבושים לגמרי ושורות הטיילים מצטופפות לערבוביה המעפילה ומתקדמת בכבדות. הערבים מתושבי שכם, אף הם נטפלים ועולים להזין עיניהם ב“משחק” ששכניהם השומרונים עורכים לפניהם מדי שנה בשנה. עולי־הימים מבין השכמיים, חוצפניים ומרי־נפש, מרשים לעצמם להתלוצץ על חשבון הטיילים ובצעירות שהנן מטרה למבטיהם היורים רשפי־תאווה יוקדים וגלויים. אולם הרצינות הזעומה הנסוכה על פני הטיילים הצעירים והאירלאנדים החולפים עם אלותיהם החובלות — מטילים בהם מרה.

המגיעים למרום שיאו של ההר נושמים לרווחה, מפנים את מבטיהם למטה ומחייכים למראה הנחשול החי הנוהר למעלה, ונהנים למראה הסביבה ושכם העיר המשתרעת לרגלי ההר בצורה כה מיניאטורית.

ועל גבי ההר תנועה־תכונה. אהלים מצהירים. סביבם מתהלכים לבושי־חג השומרונים ופניהם קורנות ומבריקות חדווה. חג גדול וחשוב להם. בתוך הקהל המגוון הם מהווים חטיבה בולטת בקומתם הגבוהה ובקלסתר פניהם המארך במקצת. נשותיהם הנצבות על פּתחי האהלים הנן רזות ורעות־מראה: סמל העצב נסוך עליהן מכף רגל ועד ראש. אחדים מן הכּותים חוזרים ומציעים למכירה סידורי תפילה משלהם, עתיקים וחדשים, הכתובים בכתב העברי הקדום שנשתמר אצלם עד היום הזה; ועל הכתב הזה גאותם, וזו שפת הקודש והדת שבה משתמשים כהניהם, כי שפת הדבור המתהלכת בקרבם היא הערבית.

ברצון הם פותחים בשיחה עם “אחינו בני ישראל”, מסבירים על העזרה הנחוצה להם לקיומם העלוב למדי ואגב, תוך כדי דבור, הם משתדלים לקפח בהלכה ולהוכיח בראיות ״חותכות״, כי המקום הזה שעליו הם מקריבים את הקרבנות – הוא הר המוריה, שעליו עמד אברהם להקריב את בנו יצחק, וירושלים – עיר זו אין לה שום ערך בעיניהם ובקליפת השום היא לעומת “המקום הקדוש הזה”…

מסביב צווחה והמולה. סאון ופטפוט הברות שונות. קריאות התגרנים המכריזים בקולי־קולות על פּירות ומי-קרח, בוקעות וצורמות את האוזן; פניהם משולהבים; גרונם נחר מקריאות בלתי־פוסקות המותחות את שרירי הצואר; בזריזות הם קופצים ודולגים ברגליהם היחפות ממקום למקום וצורחים במין התלהבות המבליטה ומדגישה, כי אכן מוכנים טיפוסים אלה לההרג על פרוטה…

דמדומים. החום פּג, תש. על ההר שוקק המון האנשים וניכרת תנועה. עוד מעט תשקע השמש ותבוא שעת־ההקרבה. המקום המיועד לפולחן מגודר לכל ארבע רוחותיו בגדר אבנים, שעליה מצטופפים הטיילים עד אפס מקום וחוסר נשימה, אגב דחיפות במרפק ובזרוע הגוררות סכסוכים ומדנים; האחד מכשיל ומפיל את השני הסוחב אחריו שורה שלמה תוך דרדור אבנים, ורבה המהומה וגדולה צווחת הגדופים בערבית ובעברית.

ובתוך החלקה המגודרת רותחות ומהבילות שתי קלחות מים על מדורת אש. על־ידם נצבים הכהנים עטופי לבנים ומאחריהם עשרות שומרונים עלובים. התפילה התחילה. בראש המתפללים סוגדים על ברכיהם הכהן הגדול וסגנו על מרבדים קטנים המיועדים בשבילם; פניהם מופנים בחרדת קודש לעבר המקום ששם עמד לפנים בית־מקדשם שנחרב בשעתו על-ידי יוחנן הורקנוס. מחוץ לגדר במרחק של פסיעות אחדות משתלהבת מדורת אש כבירה הפורצת ושולחת לשונות אש מתפתלות מתוך בור אבנים עמוק ועגול, מלובן יפה הדומה במבנהו לבאר. על האש ממונה אחד מן השומרונים הנצב על משמרתו מאז הבוקר. וכה הוא עומד רציני ומטיל לתוך הבור מדי פעם ענפים וזרדים יבשים המתלקחים ונאכלים בנפץ. זהו ה“תנור” המיועד לצלית הקרבנות.

והתפילה בעצם תקפה. מתפללים הם בהתלהבות מעורבת בצווחה ומלווה בתנועות; כורעים לסירוגין, קמים מתנועעים ופולטים הברות ופסוקים שקשה לתפוש ולעמוד על טיבן. כששקעה השמש גדלה ההתלהבות בין המתפללים והגיעה למעלה ראש. שבעה כבשים צחורים מובאים לפתע לבין המתפללים המושכים ומוסרים אותם איש לרעהו לקיים מה שנאמר: “משכו וקחו לכם”. אַחר כך מתגברת המולת המתפללים. המגיעה לידי צריחות ממש, ובאותה שעה מבריקה המאכלת ביד השוחט הזריז המעבירה על צואר אחד הכבשים הנחבט לרגליו. זרם של דם קולח ומחלחל. הקרבן מפרפר פרפוריו האחרונים ופושט את רגליו. מיד בא תורם של השאר. בינתים ואחדים מורידים את הקלתות ובמים הרותחים הם מולגים את צמר הכבשים להקל את המריטה הנעשית בשקידה רבה. קבוצות־קבוצות מן השומרונים גוחנות על כבש, ומולגים, מורטים ומשליכים את הצמר לתוך המדורה הלוהטת.

הלבנה טרם עלתה. החשכה החותלת את הסביבה גוברת. לאורו של “לוקס” ממשיכים לטפל בקרבנות. בכבשים העשויים, המחוטאים במלח מבפנים ומבחוץ, נועצים כלונסאות ומניחים אותם על כפיסי־עץ מחוברים כעין משדדות. אז יביא אחד על מגש עץ רחב את ה“מצות” הדומות לפיתות ערביות. כל אחד נוטל לו פרוסה מקפלת ומתובלת במין עשב־מרור. בינתים נוטלים ונושאים את הכבשים בחשיבות ובחגיגות בקול רינה ושירה אל הבור המלובן כמוקד. לשם מורידים אותם ואחדים מזדרזים להכין בלילה של טיט ומים שבה סותמים יפה את פי־הבור למען יגדל החום פנימה.

בזה מסתיים חלק חשוב של הפולחן. השומרונים נושמים אז לרווחה ופורשים לאהליהם לבקר את הנשים שאינן לוקחות חבל בתכונה הזאת. אף קהל המטיילים ששבע רוגז מחוסר מקום וצפיפות מתפזר ומשתטח על שיאו של ההר. מסביב לאחד הכוהנים, ישיש בעל צורה שנותר לבדו על מקום התפילה, מצטופפת כנופיה המקשיבה לביאוריו על אמונת השומרונים. קולו בוקע מתוך אמונה, אולם גם נעימה ספוגת צער ואנחה עולה ורועדת: מספרם הן הולך ודל וסופם ליתם ולגווע… ביראת־כבוד מטים המטיילים אוזן לדבריו, אולם רבים הם גם החולקים עליו ומתנצחים עמו קשה בהלכה. לעזרתו של הכוהן הבא במיצר חש שומרוני פשוט להתווכח.

חצות. הלבנה כבר הגיחה מחיק ההרים ולילה נהדר משתלט. לאורה יוצאים הכותים מאהליהם כשבראשם הכוהן הגדול ושמים פעמיהם לאכילת קרבן הפסח. עם גמר תפילות הכוהן מנפצים את מכסה הטיט שנתקשה למדי ומסביב נישא ומתפשט ריח מגרה של בשר צלוי־חרוך, המוצא לתוך קערות משפחה גדולות. מיד מזדרזים השומרונים ובחפזון, בעמידה, הם אוכלים את הבשר המתובל במצות ומרור. כדי לקיים את הפסוק “לא תותירו ממנו עד בוקר” הרי הם אוכלים ולועסים עד גמירא חוץ מן העצמות הנשרפות באש.

שקט. לאות. תם ונשלם. דומיה נוגה שוררת מסביב. הערבים אנשי שכם גלשו לבתיהם וגם המטיילים מתכוננים לעזוב את “הר הברכה”. בצלע ההר, ליד השביל, עומדים אחדים מן השבט העלוב. נוגים הם וחזות פניהם מעידה בם, כי כעבור שנים לא רבות ודאי שיתגלגל ספר תורתם העתיק לאחד מבתי־הנכות. הרגשה “סתומה” זו מעיקה על לבם ובלכת מהם הטיילים העברים הם מלווים אותם חרדים וברכה בפיהם:

– שלום על ישראל…

יוסף אריכא
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יוסף אריכא
רקע
יוסף אריכא

יצירותיו הנקראות ביותר של יוסף אריכא

  1. בסנוורים (פרוזה)
  2. אדם ובהמתו (פרוזה)
  3. יום ולילה (פרוזה)
  4. לשון שסועה (פרוזה)
  5. אימהות (פרוזה)

לכל יצירות יוסף אריכא בסוגה פרוזה

לכל יצירות יוסף אריכא

יצירה בהפתעה
רקע

בִּרְכַּת שָׁנָה

מאת מרדכי צבי מאנה (שירה)

(לידידי שמואל ציז בווארשא, בשנת תרמ"ב)


כַּצֵּל חָלְפָה שָׁנָה לִתְהוֹם הַנְּשִׁיָּה,

אִתָּהּ יַחַד סָפוּ כָל מַעַלְלֵי גָבֶר;

יוֹם קֵץ חַיֵּי הֶבְלוֹ עֵינוֹ צוֹפִיָּה.

יַצְעִידֵהוּ לִרְגָעִים אֱלֵי קָבֶר.

בִּיגוֹן לֵב יַבִּיט עַל יָמִים עָבָרוּ

הֶגְיוֹן עֶצֶב יָעִיב זֹהַר בַּת עֵינוֹ;

מִבְּלִי תִקְוָה יִפְגּשׁ יָמִים יֻצָּרוּ,

יֹּה יִחְיֶה, כֹּה יִגְוַע אָחוּז בִּיגוֹנוֹ.

**

אָמְנָם אִישׁ נִלְבָּב לִבּוֹ אַךְ שָׂמֵחַ,

עַל יָמִים עָבְרוּ לֹא יִשָּׂא כָל נֶהִי

וּבְדֶרֶךְ הַחַיִּים עוֹד יַחֲלִיף כֹּחַ,

לָרוּץ הָלְאָה. הָלְאָה וִיהִי מָה יֶהִי!

יָמִים אִם סָפוּ הֵן עִמָּם לָקָחוּ

גַּם מִשְׁגֶּה וָחֵטְא בַּנֹּעַר עָשִׂינוּ;

וִימֵי הֶעָתִיד הֵן לָנוּ יִצְלָחוּ,

לָשׁוּב וּלְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר הֶעֱוֵינוּ.

יָמִים אִם סָרוּ הֵן עִמָּם הִסְתִּירוּ

גַּם עָמָל וָפֶגַע מָצָאנוּ בַחַיִּים;

וִימֵי הֶעָתִיד שָׁם לָנוּ יָאִירוּ,

עוֹד חָיֹה נִחְיֶה, נִתְעַנְּגָה כִפְלָיִם.

כֵּן גַּם אֲנַחְנוּ, אָח אָהוּב וָרֵעַ!

מוּל שָׁנָה הַחֲדָשָׁה נַצְהִיל פָּנֵינוּ;

עַל בִּרְכֵּי הַתִּקְוָה עַתָּה נִשְׁתַּעֲשֵׁעַ,

כִּי אַךְ טוֹב, אַךְ שָׂשׂוֹן תָּבִיא אֵלֵינוּ! …

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.