ההרים עודם מעורפלים. אך הנה מחויר המזרח, הפסגות מתכתרות בזרי ארגמן, והשמש, גדולה וכמרטטת בשוליה, מגיחה מחיק הרי־מואב ומטילה על פני המים רצועה ארוכה ומתנוצצת כעין הכסף. הסביבה מתבהרת, מתנערת מצעיף העלטה, מבליטה את שרטוטיה. המים שקטים, ללא קמט וזיע־גלים; כיריעת משי כחולה פרושה לרגלי ההרים הקודרים…
ושקט מסביב ודממה. דממה שרויה בצינת בוקר.
סמוך לחרטומה של הספינונת הריני עומד וצופה למים הלובשים גוון ופושטים גוון, שולח מבטי לסביבה, ותר אחרי אחיזה בנוף שומם ונהדר זה הכומס בחובו משהו מושך ומרתק, משהו המרעיד את הלב לקראת הסתום והמחפה על מראות והדים רחוקים, רחוקים…
הרים קרחים. צוקי סלעים. שממה. לכאורה אין לראות נפש חיה בכל הסביבה החשופה. אך מה נעימה היא ההפתעה, כשהעין נתקלת לפתע־פתאום באילה שחרדה מרבצה. והרי היא דולגת ומקפצת בגמישות וחן מצוק אחד למשנהו, מתיזה חלוקי אבנים מתחת לפרסותיה ונעלמת… ותוהה העין מתוך כיסופים עזים לראות ולהתחקות אחרי אילת־חן, החולפת בשבילי חייה כאן בשממה…
שגב ויופי לנחל ארנון.
הוד והדר לחופיו!…
נחל ארנון… יופי גלום בתוך הוד מאיים; יופי הזועק בבראשיתו הפראית והנוסכת חן לאין שיעור. הכניסה לארנון מובילה בין הרים נישאים, בנויים אבן-חול אדמדמה כשחם; אבן הדומה לגזית מלוטשה, כאילו יד נעלמה, לטפנית, טפלה בה בחיבה, מרקה ולטשה אותה עד לבלי השאיר בה שמץ אבקיק וחיספוס; והיא מגוידת בעורקים מגוונים, המוסיפים לה נוי מיוחד ומשוים פה ושם לסלעים מראה שטיחים מרהיבי־עין.
קירות־סלע נישאים ועליהם גושים מגובבים, בעלי צורות שונות הנותנות להוזה מעוף לחזות מגדלים גוטיים, מסגדים מזרחיים, חומות ומבצרים מימי קדם, פתחי כוכים ומערות. ומי שמחונן בטביעת־עין ובדמיון – רואה גם פסלים מחוטבים: צורת אשה הגוחנת על עריסה; ענק זועף המאיים להטיל גוש סלע; אריה העומד לזנק מראש צוק, ודמויות מדמויות שונות…
למטה זורם לו הנחל בערוציו העקלקלים ומימיו מלחכים את קירות הסלעים התלולים, ההולכים הלוך והתנשא, הלוך וצר, עדי כסותם לגמרי את עין השמש. רק רצועת תכלת־רקיע מכחילה שבעתיים מתוך האפלולית…
הריני חוצה לאטי את המים הזורמים בערוץ המתפתל בין הקירות הנאדרים הללו, נושא עיני כחולם לצוקיהם הכבירים הנשקפים מעל ומהלכים אימה. הזרם הולך וגובר ומשמיע סאון מים ניתכים, מהדדים. אני מתקרב בתוך השטף המתגעש ולפתע מופיע לעיני בכל הדרו מפל הארנון המזנק וניתך בשצף קצף על גבי הסלעים ושם את הנחל כמרקחה.
ובתוך הרעש האדיר והבלתי פוסק, רעם המים הניתכים סילונות־סילונות ומתנפצים תוך קצף מבעבע ושלל צבעים מפזזים – ראשי מסתחרר קמעה, ומבטי מלפפים את הקירות המוצקים ואת פסת התכלת מעל, המכחילה מאוד בתוך האפלולית…