מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

חג'י מורט

מאת: לב טולסטוי , תרגום: דוד שמעוני (מרוסית)

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

ורשה: שטיבל; תרפ"ב

סוגה:

שפת מקור: רוסית

הלכתי הביתה דרך השדות. זה היה באמצע הקיץ. את החציר כבר אספו מהכרים והתכוננו לקצור את השפון.1

בתקופת השנה הזאת יש אוסף נחמד של פרחים: אספסת שעירה וריחנית, אדומה, לבנה וורודה; מרגניות לבנות כחלב שתוכן צהוב וצחנת בושם נעימה נודפה מהן. כרוב-לפת צהוב, שריחו ריח דבש; פעמוניות זקופות, לבנות וחבצלתיות, הדומות לצבעונים; קטנית זוחלת; סקביוסות צהובות, אדומות וורודות; פלוליות חבצלתיות ששערן ורוד משהו וריחן הנחמד כמעט שאינו מורגש; דגניות שהן כחולות-בהירות לעין השמש, ובערב ולעת זקנה תהפכנה כחול או תכלת; פרחי המשכיתן הענוגים, הממהרים לנבול ואשר ריח שקדים להם.

לקטתי צרור גדול של פרחים שונים ושמתי את פני הביתה, אך פתאום נראה לי בתעלה לפא נפלא מצבע הפטל בעצם פריחתו מאותו המין שברוסיה קוראים לו “טטרי” ואשר נזהרים תמיד מלנגוע בו במגל ואם במקרה יקצר זורים אותו הלאה לבל תדקרנה בו הידים. עלה במחשבתי לקטוף את הלפא הזה ולתתו באמצעיתו של הצרור. ירדתי לתעלה ואחרי גרשי את דבורת-הבר השעירה שהדביקה את פיה אל תוכו של הפרח ונרדמה מתוך מתיקות ולאות התחלתי לקטוף את הפרח. זה היה קשה מאד: לא די, שהגבעול היה דוקר מכל צד וגם דרך המטפחת, שבה עטפתי את ידי, אלא שגם היה חזק במדה כזו, שהוכרחתי להלחם בו במשך חמשה רגעים מדי נתקי את חוטיו אחד, אחד. כשקטפתי סוף סוף את הפרח, כבר נעשה הגבעול כלו פרום ומדולדל וגם לפרח לא היו עוד רעננותו ויפיו הקודמים. מלבד זה גם לא התאים במראהו הגס והמגושם לפרחים הענוגים של הצרור. הצטערתי רגע, על שלחנם הבאתי כליה על הפרח, שהיה נאה במקומו וזרקתיו ארצה. “בכל זאת כמה מרץ וכח החיים!”, הרהרתי בלבי, בזכרי בכמה עמל עלה בידי לקטוף את הפרח. “בכמה אומץ הגין על חייו ובאיזה מחיר יקר מכרם!”..

הדרך לביתי עברה על פני שדות-בור שחורי-הקרקע, שזה רק נחרשו. הלכתי הלוך והתרומם בדרך התלולה, המכוסה אבק. השדה החרוש, שהיה שייך לבעל אחוזה היה גדול מאד, עד כי משני עבריו ומלפניו לא נראה דבר מלבד אדמת הבור השחורה המשודדה בדייקנות ושפניה עוד לא שוו. החרישה נעשתה כהוגן ועל פני כל השדה לא נראה צמח או עשב – הכל היה שחור. “איזה יציר מחבל הוא האדם, כמה בעלי חיים שונים וצמחים השמיד לשם קיומו”, חשבתי מדי חפשי בלי-כונה איזה סימן של חיים במלוא רוחב השדה המת והשחור. לפני, לימין הדרך, נראה איזה שיח. כשהקרבתי לגשת נוכחתי, כי זהו “טטרי” דומה לזה, שאת פרחו קטפתי לחנם וזריתי הלאה.

שיח ה“טטרי” היה בן שלשה בדים. האחד נקטף ושריד הענף בלט כיד קצוצה. על שני הנותרים היו פרחים, פרח פרח לאחד. הפרחים האלה היו אדומים בזמן מן הזמנים ואולם זה כבר שהשחירו. גבעול אחד היה שבור ומחציתו, עם פרח מרופש בקצה, השתוחחה מטה. השני, אף כי היה אמנם מלוכלך ברפש, עוד הזדקף למעלה. כנראה עבר גלגל עגלה על השיח ורק לאחר זמן התנער והתרומם שנית ולכן אמנם היתה עמידתו אלכסונית קצת, אך אף על פי כן עמד. דומה, כאילו תלשו נתח מבשרו, שפכו את מעיו ארצה, קרעו את ידו, נקרו את עינו ואף על פי כן הוא עומד ואינו נכנע לאדם זה, שהביא כליה על כל אחיו שמסביב.

“איזה מרץ! – חשבתי בלבי – את הכל נצח האדם, מליוני עשבים השמיד וזה שלפני אינו נכנע עדיין”.

ומדי חשבי זאת נזכרתי במאורע קוקזי אחד, שחלק ממנו ראיתי בעיני, חלק שמעתי מפי עדי ראיה וחלק שויתי בדמיוני. הנה המאורע ההוא כמו שהתרקם בזכרוני ודמיוני.

I

זה היה בסוף שנת 1851. באחד מערבי נויבר הקרים רכב חג’י מורט ובא להכפר הצ’צ’ני מחקט, שנמצא במצב מלחמה עם רוסיה ושהשתרע במרחק עשרים פרסאות מגבולות רוסיה. עלה עשן הקיזק הריחני2.

זה עתה נשתתקה רנתו-תפלתו המרוכזה של המואדאן ובאויר ההרים הצח, הספוג ריח עשן הקיזק נשמעו ברור, מבין געית הפרות ופעית הכבשים שהתפזרו על פני אהלי הכפר הצרים והצפופים זה בזה כדבורניות, צלילים גרוניים של קולות גברים מדיינים זה בזה וקולות נשים וילדים. הקול הלך מעבר הבאר, מהמורד.

חג’י-מורט היה הנאיב3 המפורסם של שמיל4 והיה תמיד יוצא לדרך רק כשהוא עדוי בציונו המיוחד ובלוית עשרות של מורידים5, שהיו דוהרים ורצים מסביב לו. עכשיו היה עטוף בבשליק6 ובאדרת לבדים, שמתוכה בלט קנה רובה ורכב רק בלוית מוריד אחד, כשהוא מתאמץ לבלי להפנות אליו תשומת-לב וכשהוא מסתכל בעיניו השחורות והפזיזות בפני תושבי הכפר הנפגשים על דרכו.

כשהגיע לאמצע הכפר שם פניו לא לרחוב הפונה אל הככר כי אם נטה שמאלה לסמטא צרה. בקרבו אל האוהל השני של הסמטא עצר בסוסו, כשהוא סוקר לעברים. מתחת המוסך שלפני האוהל לא היה איש, רק על הגג מאחרי מעשנת החומר החדשה שכב איזה איש מכוסה בפרוה. חג’י-מורט נגע בנצב מגלבו באיש השוכב על הגג ושרק בלשונו. מתחת הפרוה התרומם זקן חבוש מצנפת לילה ולבוש מעיל ישן ומרובב. עיני הזקן היו חסרות עפעפים, אדומות ורטובות והוא מצמץ בהן, כדי לפקחן. חג’י-מורט ברכו בברכה הרגילה “שלום עליכם” וגלה את פניו.

– עליכם שלום, – ענה הזקן בחייכו בפיו חסר השנים. הוא הכיר את חג’י מורט ובקומו על רגליו הצנומות התחיל להכניסן לתוך סנדליו, העומדים על יד המעשנה, שעקבותיהם היו של עץ. לאחר שנעל אותם שם עליו בלי חפזון את הפרוה המקומטת והתחיל יורד אחורנית בסולם, שעמד סמוך לגג. גם בשעת הלבישה, גם בשעת הירידה נענע הזקן בראשו המחובר לצואר דק, מקומט ושזוף ומלמל בלי הרף בפיו חסר השנים. ברדתו ארצה אחז על פי נמוסי הכנסת-אורחים ברסן סוסו של חג’י-מורט וברכובה הימינית, אך המוריד החסון והזריז מהר לקפוץ מעל סוסו ובדחותו את הזקן מלא בעצמו את תפקידו.

חג’י-מורט ירד מעל סוסו ונכנס אל תחת המוסך כשהוא צולע קצת. מהפתח יצא לקראתו בצעדים מהירים נער בן חמש עשרה ונעץ מתוך תמהון את עיניו השחורות כעגבניות בשולות בפני האורחים.

– רוץ אל במת המסגד וקרא לאבא, – צוהו הזקן ובהקדימו את חג’י-מורט פתח לפניו את דלת האוהל הקלה והחורקת. כשנכנס חג’י-מורט פנימה יצאה לקראתו מהדלת הפנימית אשה לא-צעירה, דקה, דלת בשר במעיל שחור ממעל לחלוקה הצהוב ובמכנסים כחולים ובידה כסתות.

– בשעה מוצלחת, – אמרה לו והתחילה מציעה את הכסתות למושב האורח על יד הכותל הקדום, כשהיא כופפת את ראשה ורבה.

– לו יחיו בניך לפניך, – ענה חג’י מורט ובהסירו את אדרתו, רובו וחרבו מסרם להזקן.

הזקן תלה את הרובה והחרב בזהירות על יתד ליד כלי-הזין של בעל הבית בין שני אגנים גדולים שהבריקו על הכותל המסויד והמטויח למשעי. האורח תקן את אקדחו מאחרי שכמו, נגש לכסתות המוצעות וישב עליהן, לאחר שקפל את כנפות מעילו. הזקן ישב על ידו על כפות רגליו, עצם את עיניו ונשא כפיו למעלה. חג’י-מורט עשה כמעשהו. לאחר שהתפללו העבירו על פניהם את ידיהם, שחבר7 אותן זו בזו בקצה הזקן.

– ני חבר (מה חדש)? – שאל חג’י-מורט את הזקן.

– חבר יוק (אין חדש), – השיב הזקן, כשהוא נותן את עיניו האדומות וחסרות החיים לא בפניו של חג’י-מורט, כי אם בחזהו. – אני יושב בגן הדבורים ורק היום באתי לבקר את בני. הוא יודע.

חג’י-מורט הבין, כי אין הזקן רוצה להגיד מה שהוא יודע ומה שנחוץ לחג’י-מורט לדעת ובהניעו את ראשו כמעט קט לא הוסיף עוד לשאול.

– אין כל חדשות טובות – פתח הזקן – חוץ מזה, שהארנבות מחבלות תחבולות איך לגרש את הנשרים והנשרים אינם חדלים מלטרוף טרף פעם בכה ופעם בכה. בשבוע העבר שרפו הכלבים את חצירם של בני מישיץ, הלואי שיתפלץ פרצופם,– גמר הזקן בנהימה של משטמה.

נכנס המוריד של חג’י-מורט ובצעדו ברגליו האמיצות על רצפת האדמה צעדים קלים ורחבים, הסיר גם הוא כאדונו את אדרת הלבדים, הרובה והחרב ותלם על אותן היתדות, שעליהן היו תלויים כלי זינו של חג’י-מורט.

– מי זה? – שאל הזקן בהראותו על הנכנס.

– זהו המוריד שלי. שמו אלדר, – ענה חג’י מורט.

– טוב, – אמר הזקן ורמז לאלדר לשבת על הלבד, על יד חג’י-מורט.

אלדר ישב בהצליבו את רגליו וברכזו את עיניו היפות שהיו דומות לעיני האיל בפני הזקן, שבולמוס הדבור אחזהו. הזקן ספר איך שתפשו בני-החיל שלהם שני אנשי צבא, את האחד הרגו ואת השני שלחו לשמיל, לוידינה. חג’י-מורט שמע את דבריו בפיזור-הדעת והקשיב לקולות, שהגיעו מן החוץ. מתחת למוסך, לפני האהל, נשמע קול צעדים. הדלת חרקה ונכנס בעל הבית.

בעל הבית, סעדיה, היה כבן ארבעים, זקנו קטן, אפו ארוך ועיניו שחורות כעיני בנו, אף כי היו פחות מבריקות. בנו, הנער בן חמש העשרה, רץ אחריו ויחד עם אביו נכנס האוהלה וישב על יד הפתח. לאחר שהסיר בעל הבית את סנדלי העץ שלו על יד המפתן, השמיט את מצנפת עור הכבשים הישנה והמעוכה לאחורי ראשו, שזה כבר לא עלה עליו תער ושכבר התחיל צומח שערות שחורות וישב על בהונות רגליו ממול חג’י-מורט.

גם הוא כזקן עצם את עיניו, הרים את ידו8 כשכפותיהן פרושות למעלה, קרא את התפלה, העביר את ידיו על פניו ורק אחר כך פתח בשיחה. הוא ספר, כי משמיל נתקבלה פקודה לתפוס את חג’י-מורט חי או מת, כי רק אתמול נסעו מכאן שליחיו של שמיל וכי העם ירא למרות את פי שמיל ולכן נחוץ להזהר.

– אצלי, בביתי, – אמר סעדיה – כל זמן שהנשמה בקרבי לא יעשה איש דבר להקונק9 שלי ואולם מה יהיה בשדה? צריך לעיין בזה.

חג’י-מורט שמע בשים לב והניע את ראשו לאות הסכמה וכשעמד סעדיה מדבר, אמר:

– טוב, כעת נחוץ לשלוח להרוסים מכתב על ידי שליח מיוחד. המוריד שלי יסע ואולם נחוץ לתת לו מלוה.

– אשלח את אחי בטו, – אמר סעדיה. – קרא לבטו, – פנה לבנו.

הנער קפץ כמו על קפיצים על רגליו הפזיזות וחיש מהרה יצא מהאוהל בנענעו בידיו. כעבור עשרה רגעים שב בלוית צ’צ’ני קצר רגלים, שזוף פנים ומגויד, שצרקסיתו10 הבלה היתה קרועת-שרוולים ורגליותיו השחורות מופשלות למטה. חג’י-מורט נתן שלום לנכנס ותיכף, מבלי להשחית דברים לשוא, אמר:

– האפשר לך להוליך את המוריד שלי אל הרוסים?

– אפשר, – ענה בטו בחדוה – הכל אפשר. שום צ’צ’ני לא ישוה ולא יערוך לי. יש שאיזה בן אדם יבטיח הרים וגבעות ומאום לא יעשה, ואני יכול.

– טוב – אמר חג’י-מורט. – בשכר טרחתך תקבל שלשה – הוסיף, בהבליטו שלש אצבעות.

בטו נענע בראשו לאות כי הבין ואולם הוסיף, כי לא הכסף יקר לו וכי הוא חושב לו לכבוד לשרת את חג’י-מורט, שהכה את החזירים הרוסים מכות גדולות ונאמנות.

– טוב, – אמר חג’י-מורט – החבל יפה כשהוא ארוך והלשון כשהיא קצרה.

– במקום שהארגון11 נוטה הצדה, ממול השפוע, במערה החורש עומדות שתי ערמות חציר. ההנך יודע?

– יודע הנני.

– שם מחכים לי שלשה פרשים, – אמר חג’י-מורט.

– איה (כן), – ענה בטו בהניעו בראשו.

– תדרוש לחן-מגומה. חן-מגומה יודע מה לעשות ומה לדבר. נחוץ להביאנו אל המפקד הרוסי, אל וורונצוב. התוכל?

– אביא.

– להוליכו לשם ולהחזירו הנה. התוכל?

– אוכל.

– לאחר שתביאנו אל המפקד, תשוב היערה. גם אני אהיה שם.

– אעשה את הכל – אמר בטו ויקם, ובשימו את ידו על חזו יצא.

– צריך עוד לשלוח איש לגיחי, – אמר חג’י-מורט לבעל-הבית אחר צאת בטו. – הנה מה שנחוץ בגיחי… – אמר, באחזו בידו באחת מלולאות הצרקסיה ואולם כרגע הוריד ידו ונשתתק, מפני שראה שני נשים12 נכנסות האוהלה.

האחת היתה אשתו של סעדיה, אותה אשה צנומה ולא צעירה, שהציעה את הכסתות. השניה היתה נערה צעירה מאד לבושה מכנסים אדומים ובישמיט13 ירוק וכל חזה מכוסה במסך של מטבעות כסף. צמתה השחורה והמסומרה, שהיתה לא ארוכה ואולם עבה ירדה בינות כתפי גבה הרזה ובקצה היה תלוי רובל כסף. עיניה השחורות כעגבניות שהיו דומות לעיני אביה ואחיה הבריקו מתוך חדוה על פניה הצעירים, שהתאמצו להראות רציניים. היא לא הביטה באורחים, אך נראה היה, כי הרגישה בנוכחיותם.

אשת סעדיה נשאה שולחן נמוך ועגול שעליו היו טה, לביבות מטוגנות בחמאה, מצות ודבש. הנערה נשאה אגן, כד חומר גבוה ואלונטית.

סעדיה וחג’י מורט החרישו שניהם כל הזמן, שהנשים ערכו לפניהם מה שהביאו, כשהן צועדות בלי קול בנעליהן האדומות והרכות, חסרות הסוליות. אלדר רכז את מבטו ברגליו המצולבות וישב בלי ניד כפסל כל הזמן שהנשים נמצאו באוהל. רק לאחר שיצאו הנשים ומאחרי הדלת נשתתק לגמרי קול פעמיהן הרכות נשם אלדר לרוחה וחג’י-מורט אחז באחת מלולאות הצרקסיה, הוציא מתוכה את הכדור הסותם אותה ומתחת לכדור פתקא מגוללת כשפופרת.

– למסרה לבני, – אמר בהראותו את הפתקא.

– והתשובה לאנה? – שאל סעדיה.

– לך, ואתה תמציאנה לי.

– אעשה כדבריך, – אמר סעדיה ושם את הפתקא בלולאת צרקסיתו. אחר כך לקח בידו את הכד והקריב את האגן אל חג’י מורט.

חג’י-מורט הפשיל את שרוולי הבישמיט ושם את ידיו השריריות, שהיו לבנות למעלה מהקבורות, מתחת קלוח המים הקרים והזכים, שיצק סעדיה מהכד. אחרי נגבו את ידיו באלונטית הפשוטה והנקיה, נגש את השלחן. ככה עשה גם אלדר. בשעה שהאורחים סעדו את לבם ישב סעדיה למולם והודה להם כפעם בפעם על בקורם. הנער שישב ליד הדלת לא הסיר את עיניו השחורות והמבריקות מחג’י-מורט וחייך, כאלו אשר בבת-צחוקו את דברי אביו.

אף על פי שחג’י-מורט לא טעם דבר זה יותר מ“מעת לעת”, אכל רק מעט לחם וגבינה ובהוציאו מתחת לסיפו סכין קטן העלה בו דבש ומרחהו על הלחם.

– דבשנו הוא טוב. השנה הזאת מבורכת בדבש יותר מכל השנים, גם בכמות וגם באיכות, – אמר הזקן, שכנראה נהנה מזה, שחג’י-מורט אכל את דבשו.

– תודה, – אמר חג’י-מורט ונסוג מהמאכלים.

אלדר עוד לא שבר את רעבונו ואולם גם הוא כאדונו סר מהשלחן והגיש לחג’י-מורט את האגן והכד.

סעדיה ידע, כי בהכניסו לביתו את חג’י-מורט הוא שם נפשו בכפו, יען כי אחרי הריב שפרץ בין שמיל וחג’י-מורט הוזהרו כל יושבי צ’צ’נה לבלי לתת מקלט לחג’י-מורט והאיש העובר על הפקודה מות יומת. הוא ידע, כי יושבי הכפר יכולים להודע בכל רגע שחג’י-מורט בביתו ולדרוש ממנו, כי יסגירהו בידם. ואולם כל זה לא הביאהו במבוכה, כי אם גם שמח שמחהו. סעדיה חשב לחובו להגן על אורחו ולו גם יעלה לו זה במחיר חייו והוא שמח והתגאה בזה, שהוא מתנהג כראוי.

– כל זמן שהנך בביתי וראשי בין כתפי ישכון, לא יעשה לך איש דבר – שנה לחג’י-מורט.

חג’י-מורט הביט על עיניו המבריקות ובהבינו, כי אמת בפי14 אמר בקצת-חגיגיות:

– תזכה לשמחה ולחיים.

סעדיה לחץ בשתיקה את ידו אל חזו לאות תודה על הברכה הטובה.

לאחר שסגר את תריסי האוהל והכין ענפים באח יצא במצב רוח מיוחד של התעודדות וחדוה מחדר האורחים ונכנס לאותו חלק הבית, ששם דרה משפחתו. הנשים עוד לא ישנו ושוחחו על דבר האורחים המסוכנים, שלנו אצלם בחדר האורחים.

II

בלילה ההוא ומהמבצר הקדמי ווזדוויזנסקי שנמצא במרחק עשרים פרסאות מאותו הכפר, ששם לן חג’י-מורט יצאו שלשה חיילים בלוית סגן-אופיציר לעבר שער שחגירין. החיילים היו לבושים פרוות קצרות ומצנפות שעירות, מעיליהם המקופלים חגורים באלכסון דרך הכתף ומגפיהם מגיעים למעלה מהברכים, כאשר ילבשו החיילים הקוקזים בימים ההם. החיילים, שרוביהם היו טעונים על שכמם הלכו בתחלה בדרך הכבושה, אחרי כן בעברם כחמש מאות צעדים נטו ממנה וברשרשם במגפים על פני העלים היבשים עברו כעשרים צעדים הימינה ועמדו על יד תדהר שבור, שגזעו השחור ניכר גם בחשכה. אל התדהר הזה היה משמר הסתר נשלח על פי רוב.

הכוכבים הבהירים, שקודם, בלכת החיילים דרך היער, נדמו כרצים על פני הצמרות נעצרו כעת במסלותיהם בהבריקם בנוגה בהיר מבעד לענפי העצים הערומים.

– טוב שאין גשם – אמר סגן האופיציר פנוב, כשהוא מסיר את רובו חבור-הכידון וסומך אותו מתוך שאון לגזע העץ.

– כך הוא.. אבדתי.. – רטן פנוב בכעס. – או ששכחתי לקחתה, או שנשמטה בדרך.

– מה הנך מחפש? – שאל אחד החיילים בקול עליז ובוטח.

– את המקטרת. השד יודע, היכן נעלמה.

– והקנה ישנו? – נשמע שנית אותו קול בוטח..

– הקנה? הנהו!

– אם כן אפשר פשוט באדמה.

– הא כיצד?

– תיכף יבוא הכל על מקומו בשלום.

אמנם אסור היה לעשן בשעת משמר-הסתר ואולם משמר זה היה דומה יותר למשמר קדמי פשוט, שנוטל עליו להפריע בעד ההרריים מלהביא הנה תותחים ולירות במבצר, כאשר נהגו מקודם. פנוב לא מצא לנחוץ לחסר את נפשו מתענוג העשון ולכן הסכים להצעת החייל העליז. החייל העליז הוציא אולר מכיסו והתחיל לחפור באדמה. לאחר שחפר ועשה גומא קטנה שוה את פניה וסגל אליה את הקנה, אחרי כן שם טבק בגומה, כבש אותו ומלאכת המקטרת שלמה.

נדלק גפרור, שהאיר לרגע את הפנים בעלי הלסתות הרחבות של החייל השוכב על האדמה. הקנה השמיע קול שריקה ופנוב הריח את הריח הנעים של המחורקה המוצתה.

– מוכן ומזומן? – שאל בהתרוממו על רגליו.

– מובן מאליו.

– אמנם בן חיל הנך, אוודייב, הטריח נא את עצמך..

אוודייב נטה הצדה, כשהוא מפנה את מקומו לפנוב ומוציא עשן מפיו.

פנוב שכב על בטנו, נגב את הקנה בשרוולו והתחיל לשאוף את עשן המקטרת.

אחרי עשנם די שבעה פתחו בשיחה.

– אומרים, כי שר הגונדא נכנס עוד הפעם לפני ולפנים של הקופה, – אמר אחד החיילים בקול רשלני.

– ישיב, – ענה פנוב.

– בודאי. הוא אופיציר הגון.

– הגון, הגון, – המשיך בקול זועף זה שהתחיל בשיחה. – לפי דעתי כדאי, שהגונדא תבוא אתו בדברים: אם לקחת, הגידה אפוא כמה ומתי תשיב.

– כאשר תחליט הגונדא, כן יהיה, – אמר פנוב, בהניחו לרגע את המקטרת.

– כמובן, אל תפרוש מהצבור, – אשר וקיים אוודייב.

– הן נחוץ לקנות שבולת שועל וכן גם להתקין מגפים לאביב. הכסף נחוץ ואם הוא לקחם… – הוסיף לעמוד על דעתו החייל הזועף.

– אמרתי, כי כאשר תחליט הגונדא כן יהיה, – חזר פנוב על דבריו. – לא בפעם הראשונה הוא לוקח ומחזיר.

בימים ההם ובקוקז ישק כל משק הגונדא על פי חיילים נבחרים. כל גונדא היתה מקבלת ששה רובלים וחמשים קופיקות לגולגלת ועל הכסף הזה פרנסתה. הגונדא בעצמה היתה נוטעת כרוב, קוצרת חציר, מחזיקה קרונות ומתפארת בסוסי-הגונדא המפוטמים.

הכסף של הגונדא היה נשאר בקופה מיוחדת אשר מפתחותיה נמצאו בידי ראש הגונדא ולפעמים קרובות קרה, שהיה לוקח איזו סכום, כמובן, על מנת להחזיר. החייל הזועף חפץ לדרוש דין וחשבון מראש הגונדא, ופנוב ואוודייב חשבו זה למותר.

לאחר שגמר פנוב לעשן בא ניקיטין על מקומו. הוא הציע על האדמה את מעילו ונשען על העץ. החיילים נשתתקו. נשמע היה בהניע הרוח את צמרות העצים ממעל לראשם. פתאום נשמעו בין האושה החרישית הזו שאינה פוסקת יללותיהם, אנקותיהם, בכים ושחוקם של התנים.

– הוי ארורים, פערו פה לבלי חוק, – אמר אוודייב.

– הם לועגים לפרצופם העקום, – נשמע קול דק של החייל הרביעי, בן רוסיה הקטנה.

שנית נדם הכל. רק הרוח הניע15 את סבכי העצים, כשהיא מגלה ומכסה חליפות את הכוכבים.

– ומה, בן-אנטון, – שאל אוודייב פתאום את פנוב – הישך מרגיש שעמום לפעמים?

– איזה שעמום? – שאל פנוב בלי רצון.

– ואני לפעמים משתעמם כל כך, כל כך, עד שאיני יודע מה לעולל לעצמי.

– כולי האי! – אמר פנוב.

– ואז גם נתתי ביין את כל כספי. כל זה עשיתי משעמום. נחה עלי כעין רוח רעה ואמר16: הבה ואסבא לשכרה.

– אך הן יקרה, שהיין רק הרע ירע.

– וכזה אמנם קרה ויאת. אך אי מנוס?

– ולמה זה הנך מתגעגע?

– הנני מתגעגע לביתי.

– ומה? החייתם חיי עושר?

– אמנם לא עשירים הננו, אך חיינו כהוגן. חיים טובים.

ואוודייב התחיל לספר, מה שספר כבר כמה פעמים לפנוב זה עצמו.

– הן אמנם התנדבתי בעצמי לעבוד בצבא במקום אחי, – ספר אוודייב. – לו חמשה ילדים ואני רק זה נשאתי לי אשה. חשבתי, כי יזכרו לי את חסדי. באתי אל האדון. האדון שלנו הוא איש טוב. “בן-חיל”, שח לי, “לך לך”. וככה הלכתי לעבוד במקום אחי.

– ומה בכך.. זה טוב, – אמר פנוב.

– אבל התאמן לי, בן-אנטון, עכשיו הנני משתעמם וביחוד צר לי בשלמה ועל מה הלכתי במקום אחי. הוא עתה בודאי כמלך במסבו ואנכי מתענה כאן. וכאשר אוסיף לחשוב, כן יורע לי. זהו ענשי כנראה.

אוודייב נדם.

– ואולי נעשן שוב?

– לו יהי כדברך. התקן.

אך בידי החיילים לא עלה לעשון. אוודייב זה רק קם בחפצו להתקין שוב את המקטרת והנה מבין נשיבות הרוח נשמע קול צעדים על המסלה. פנוב לקח את רובו ודחף ברגלו את ניקיטין. ניקיטין קם על רגליו והרים את מעילו. התרומם גם השלישי, בונדרנקה.

– ואני, אחים, בחלומי..

אוודייב הסה את בונדרנקה והחיילים קפאו על מקומם כשהם מקשיבים רב קשב. הלכו וקרבו צעדים רכים של אנשים הנעולים לא במגפים. אחר כך נשמע קול שיחה באותה הלשון המיוחדה, הגרונית, שבה ידברו הצ’צ’נים. החיילים לא רק שמעו, כי אם גם ראו שני צללים, שעברו ברוח שבין שני אילנות. הצל האחד היה גבוה מחברו. הצללים הגיעו למקום עמדת החיילים. פנוב לקח את רובו בידו ובלוית שני חבריו יצא אל המסלה.

– מי ההולך? – קרא פנוב.

– צ’צ’נים אוהבי שלום – אמר הנמוך שבשניהם. זה היה בטו. – רובה אין, חרב אין, – אמר בהראותו על עצמו. – דבר לי אל הנסיך.

השני, הגבוה ממנו, עמד דומם על יד חברו. גם הוא לא היה מזוין.

– אם כן הנכם מרגלים. אל שר הגדוד! – אמר פנוב, בפנותו לחבריו.

– דבר נחוץ לי אל הנסיך וורונצוב. נחוץ מאד, – אמר בטו.

– טוב, טוב, נביאך אליו. – אמר פנוב. – אולי תובילם אתה ובונדרנקה? – פנה לאוודייב. – וכשתמסרם לבעל המשמר תשוב הנה. אך נהוג בזהירות. צום ללכת לפניך.

– התראה את אשר בידי? – אמר אוודייב בהניעו את רובו, חבור-הכידון, כאילו התכונן לבתק את מישהו. – אכנו פעם ולא אשנה.

– אבל למה יצלח אז, כשתבתקנו, – אמר בונדרנקה.

– נו, מרש.

כשנשתתקו צעדיהם של שני החיילים והמרגלים, שבו פנוב וניקיטין למקומם.

– השד מטלטלם בלילות, – אמר ניקיטין.

– אין זאת, כי הדבר נחוץ, – אמר פנוב ובהוסיפו: “האויר הצטנן”, גלל את מעילו, לבשו וישב אצל האילן.

כעבר שתי שעות שבו אוודייב ובונדרנקה.

– מה? המסרת? – שאל פנוב.

– מסרנו. בבית שר הגדוד עוד לא שכבו לישון. וכמה טובים וגלויי-לב הבחורים הללו! – הוסיף אוודייב. – חי נפשי, שוחחתי עמהם ארוכות וקצרות.

– אתה כידוע מוכן תמיד לבוא בדברים, – אמר ניקיטין ברוגז.

– באמת, ממש כמו הרוסים. האחד נשוא. אשה לך בר (יש)? אני אומר לו. – “בר” הוא עונה לי. – וילד לך בר? – בר, הרבה. – שנים? – שנים, הוא אומר. ככה שוחחנו. בחורים טובים.

– כלום יש לפון17 בזה? טובים, – אמר ניקיטין – אך אם תזדמן אתו במקום סתר אחד מול אחד ושפד את מעיך ארצה.

– כנראה, יעלה עוד מעט עמוד השחר, – אמר פנוב.

– כן, כבר התחילו הכוכבים דועכים, אמר אוודייב בשבתו. והחיילים נשתתקו שוב.

III

בבתי הקסרקטין ובאהלי החיילים כבר היה חושך, אך באחד הבתים היותר טובים שבמבצר עוד היו מוארים כל החלונות. בבית הזה ישב מפקד הגדוד הקוריני, שלישו של הקיסר, הנסיך סמיון מיכאלוביץ וורונצוב, בנו של המצביא הראשי. הוא חי פה יחד עם אשתו, יפהפיה פטרבורגית מפורסמת והצטיין בפזרנות מאין כמוה. לוורונצוב וביחוד לאשתו נדמה שהם לא רק מסתפקים במועט אלא שהנם יודעים גם מחסור, ואולם התושבים המקומיים היו מתפלאים על העשירות והמותרות שבחייהם.

כבר היתה השעה השתים עשרה בלילה ובחדר האורחים הגדול, שרצפתו מרופדת בשטיח לארכה ולרחבה ווילונות כבדים מכסים את חלונותיו ישבו בעלי הבית ואורחיהם מסובים לשולחן הקוביה המואר בארבעה נרות ושחקו בקלפים. אחד המשחקים היה בעל הבית בעצמו, שר-גדוד ארוך פנים, לבנוני, מקושט בשלובי-אותיות ובקשורי-כתף המיוחדים לשלישי הקיסר. חברו למשחק היה קנדידט של האוניברסיטה הפטרבורגית, עלם בעל תלתלים מסובכים ופנים קודרים, שזה לא כבר הזמינה אותו הנסיכה וורונצובה בתור מורה לבנה מבעלה הראשון. מנגדם ישבו שני אופיצירים. האחד – מפקד הגונדא פולטורצקי, בעל פנים רחבים, חכלילי, שעבר לכאן מהגברדיה והשני – השליש של הגדוד, שישיבתו היתה זקופה מאד ופניו היפים הביעו איזו קרירות. הנסיכה מריה ווסילייבנה בעצמה, יפהפיה בעלת-גוף, גדולת-עינים ושחורת-גבות ישבה ליד פולטורצקי, כשהיא נוגעת ברגליו בקרינולינה שלה ומתבוננת בקלפיו פעם בפעם. גם בדבריה וגם במבטיה, גם בבת-צחוקה וגם בבשמים שנדפו ממנה היה דבר מה, שהביא את פולטורצקי לידי שכחת הכל חוץ מהכרת קרבתה והוא עשה משגה אחר משגה, כשהוא מרגיז יותר ויותר את חברו למשחק.

– לא, כך אי-אפשר! עוד הפעם החמיץ את הטפסר, – אמר השליש, בהתאדמו כלו מרוגז.

פולטורצקי הביט בעיניו השחורות המפיקות טוב לב על השליש המתאנף, כאילו הקיץ זה עתה משנתו ואינו מבין דבר.

– נו, סלח לו, – אמרה מריה ווסילייבנה בבת-צחוק. התראה, הלא אמרתי לך, – פנתה לפולטורצקי.

– את אמרת אחרת לגמרי, – ענה פולטורצקי מתוך חיוך.

– האומנם אחרת? – אמרה וחיכה גם היא וחיוך זה הביא את פולטורצקי לידי התרגשות ושמחה כזו, עד שהאדים כשני והתחיל לטרוף את הקלפים מתוך מהירות שבמבוכה.

– לא לך לטרוף עכשיו, – אמר השליש בקפדנות ובידו הלבנה המקושטת בטבעת-חותם התחיל מחלק את הקלפים בתנועה שכזו, כאילו רצה להפטר מהם במוקדם.

לחדר האורחים נכנס משרתו של הנסיך והודיע לו, כי העומד על המשמר דורש לראות את פניו.

– סליחה, אדוני, – אמר הנסיך כשהוא מדבר רוסית בהטעמה אנגלית. – מרי, שבי את במקומי.

– ההנכם מסכימים? – שאלה הנסיכה בקומה מלוא קומתה הגבוהה, כשהיא מרשרשת במשי ומחייכת חיוך מזהיר של אשה מאושרת.

– הנני מסכים תמיד לכל, – אמר השליש, שהיה מרוצה מאד מזה, שלנגדו ישבה עתה הנסיכה, שלא הבינה כלום במשחק הקלפים. פולטורצקי פרש את כפיו מתוך פקפוק וחייך.

כשהמשחק קרב אל קצו שב הנסיך לחדר. פניו הפיקו שמחה והתרגשות.

– התדעו, מה שאציע לכם?

– נו?

– נלגמה נא יין שמפניה.

– לזה הנני מוכן ומזומן תמיד, – אמר פולטורצקי.

– מה בכך. זה נעים מאד, – אמר השליש.

– ווסילי, הגישה, – אמר הנסיך.

– בשלמה נקראת? – שאלה מריה ווסילייבנה.

– כאן היה העומד על המשמר ועוד אחד.

– מי? מה? שאלה מריה ווסילייבנה בחפזון.

– איני יכול להגיד, – אמר וורונצוב מתוך לחיצת כתפים.

–אינך יכול להגיד? – חזרה על דבריו מריה ווסילייבנה. – את זה עוד נראה.

הגישו יין. האורחים שתו איש כוסו ולאחר שכלו את המשחק והביאו לידי גמר את חשבונותיהם התחילו להפרד מתוך ברכות.

– האם גדודך נועד לצאת מחר היערה? – שאל הנסיך את פולטורצקי.

– כן, גדודי. ומה?

– ובכן נתראה מחר, – אמר הנסיך מתוך חיוך קל.

– אשמח מאד, – ענה פולטורצקי מבלי להבין כדיבעי את דברי וורונצוב ובהרהרו רק בזה, שעוד מעט ילחץ את ידה של מריה ויסילייבנה.

מריה ווסילייבנה כדרכה תמיד לא רק שלחצה את יד פולטורצקי, אלא שגם נערה אותה בחזקה ובהזכירה לו את המשגה שעשה במשחק הקלפים חיכה לעומתו ולפולטורצקי נדמה, שחיוך זה הוא נחמד, מלא חבה ורב ערך.

__________


פולטורצקי הלך לביתו במצב רוח מרומם, שאותו מסוגלים להבין רק אנשים כמותו, אנשים שנתגדלו ונתחנכו בחוגים הגבוהים של הצבור, שלאחר כמה חדשים של חיי בדידות בצבא פגשו אשה בת-סביבתם, ובפרט כשזו היא אשה מסוגה של הנסיכה וורונצוב.

בגשתו אל הבית, שבו דר יחד עם חברו, דחף את דלת הכניסה, אך הדלת היתה נעולה. דפק, – הדלת לא נפתחה. תקפהו רגש של רוגז והתחיל מתופף בדלת הנעולה ברגלו ובחרבו. מאחרי הדלת נשמע קול צעדים ובבילה, אחד מאכריו-עבדיו של פולטורצקי הרים את הקרס.

– למה זה עלה בדעתך לנעול? אויל!

– אך כלום אפשר, אלכסיי ולדימיר..

– עוד הפעם שתית לשכרה. תיכף אראה לך, איך אפשר..

פולטורצקי התכון לסטור לו על פניו, אך חזר בו.

– נו, השד עמך. הדליק נר.

– תיכף ומיד.

בבילה אמנם היה קצת בגילופין, מפני שהיה על חג-ההולדת של שומר בית-הנשק. בשובו הביתה התעמק במחשבות והשוה את חייו לחיי איוון מתבייביץ, שומר בית הנשק. לאיוון מתווייביץ היו איזה הכנסות, הוא היה נשוא וקוה שבעוד שנה ישתחרר משעבודו. לא כן בבילה שבעודו נער לוקח אחרי כבוד, כלומר: לשרת לפני האדונים והנה כבר מלאו לו ארבעים שנה והוא עודנו פנוי וחי חיי נדודים בשרתו לאדונו קל הדעת. האדון היה טוב לב, לא הרבה להכותו, אך כלום אלה הם חיים? “הבטיח לתת תעודת שחרור, כשישוב מקוקז, אך לאן אלך עם תעודת השחרור?.. חיי כלב”, הרהר בבילה ומתוך מחשבות אלה השתוקק כל כך לישון, עד כי מיראה פן יבואו גנבים נעל את הדלת ונרדם.

__________


פולטורצקי נכנס לחדר, שבו היה ישן יחד עם חברו טיחונוב.

– נו, מה? הפסדת? – שאל טיחונוב, שנעור משנתו.

– לא ולא! זכיתי בשבעה עשר רובלים וגם הריקונו בקבוק של קליקו.

– ועל מריה ווסילייבנה הבטת?

– וגם על מריה ווסילייבנה הבטתי.

– עוד מעט עלינו לקום, – אמר טיחונוב, – בשש צריך לצאת לדרך.

– בבילה – קרא פולטורצקי, – אל תשכח להעירני בחמש.

– איך זה אפשר להעירך, כשהנך מחלק מהלומות?

– הנני מצוך להעירני. השמעת?

– שומע אנכי.

בבילה הלך לו, בקחתו אתו את המגפים והבגדים של אדונו ופולטורצקי שכב במטה מתוך בת-צחוק, הדליק פפירוסה וכבה את הנר. בחושך ראה לפניו את הפנים השוחקות של מריה ווסילייבנה.

__________


הוורונצובים לא מהרו לשכב לישון. כשהלכו האורחים נגשה מריה ווסילייבנה לבעלה ושאלה בקפידה:

Eh bien, vous allez me dire ce que c’est? – (הגידה לי תיכף פשר דבר)

Mais, ma chére… – (אבל, יקירתי…)

– Pas de tout ma chére![^18] C’est un émissaire, n’est-ce pas? (כלל לא יקרה! זהו מרגל. האמת?)

me je ne pais pas vous le dire18 ê– Qund m (ולו גם היה זה מרגל, כי גם אז לא יכלתי להגיד).

Alors c’est mou qui vais vous le dire19 – Vous ne pouvez pas? (אינך יכול? ובכן אגיד אני לך)

Vous? – (את?)

– חג’י-מורט, הלא? – אמרה הנסיכה, ששמעה זה ימים אחדים על דבר המשא ומתן עם חג’י מורט ושחשבה, כי חג’י-מורט בעצמו בקר זה עתה את בעלה.

קשה היה לוורונצוב להכחיש את הכל, ואולם הוא הכזיב את תקות אשתו באמרו לה, כי לא חג’י-מורט היה אצלו, כי אם שליחו ושחג’י-מורט יצא אליו מחר במקום גדיעת היער. לאחר שדברו עוד על הרושם הנעים, שתפעל ידיעה זו על אביו, הלכו לישון.

IV

אחרי שלשה לילות שעברו על חג’י-מורט ללא שנה, מדי ברחו מפני מורידי שמיל, נרדם עכשיו תיכף כצאת סעדיה מהאוהל, לאחר שברכו בליל מנוחה. הוא ישן בבגדיו כשהוא נשען על ידו שטבעה במרפקה בכרי הנוצות האדומים, ששם לפניו בעל הבית. לא הרחק ממנו, על יד הכותל, ישן אלדר. הלה שכב פרקדן כשאבריו הצעירים והאמיצים שטוחים לעברים עד כי חזו הרם נמצא במצב יותר גבוה מראשו הכחול, הגלוח למשעי, שנשמט מעל הכר. שפתו העליונה הבולטה קצת, כאשר יהיה אצל ילדים קטנים, והמכוסה בשפם רך, שזה רק החל לצמוח, היתה נפתחת ונסגרת חליפות, כאילו היתה לוגמת. גם הוא כחג’י-מורט ישן בבגדיו ואקדחו וסיפו בחגורתו.

באח בערו עוד שרידי הענפים ובתנור נוצץ פנס הלילה באור כהה.

בחצות הלילה חרקה הדלת המובילה לחדר האורחים וחג’י-מורט הקיץ כרגע והושיט את ידו אל האקדח. החדרה נכנס סעדיה, כשהוא צועד רכות על רצפת האדמה.

– מה לך? – שאל חג’י-מורט, כאילו לא ישן כלל.

– צריך לעיין בדבר, – אמר סעדיה בשבתו לפני חג’י-מורט. – אשה אחת, שהיתה באותה שעה על הגג ראתך בעברך וסרה לבעלה וכעת נפוצה השמועה בכל הכפר. רק זה עתה באה שכנה לאשתי ושחה לה, שהזקנים נתאספו בבית המסגד והם רוצים לעצרך.

– נחוץ לנסוע, – אמר חג’י-מורט.

– הסוסים נכונים, – אמר סעדיה ויצא בחפזון מהאוהל.

– אלדר, – לחש חג’י-מורט ואלדר בשמעו את שמו וביחוד את קולו של המורשיד20 שלו קפץ כרגע על רגליו האמיצות ותקן את מצנפת השער שלו. חג’י-מורט לבש את אדרתו וחגר את כלי זינו. אלדר עשה כמעשהו ושניהם יצאו אל תחת המוסך. הנער שחור-העינים הגיש להם את סוסיהם. לשעטת פרסות הסוסים על פני הדרך הכבושה הוציא מישהו את ראשו מפתח האוהל ואיזה בן אדם עבר במרוצה אגב שקשוק בסנדלי העץ לצד בית המסגד אשר על ההר.

הלבנה לא נראתה, רק הכוכבים הבריקו באור בהיר בשמים השחורים ובאפלה תוארו גגות האהלים וביחוד בנין בית המסגד וצריחו אשר במעלה הכפר. מבית המסגד נשא המון קולות רבים.

חג’י-מורט תפש בקנה רובו, שם את רגליו ברכובה הצרה ובהטותו את גופו בקלות ובלי שאון קפץ וישב על הכר הגבוה של האוכף.

– ישיב לך ד' כגמולך, – אמר בפנותו אל בעל הבית ובחפשו מתוך תנועה רגילה של רגלו הימנית את הרכובה השניה נגע בשוטו נגיעה כל-שהיא בנער האוחז בסוס, לאות כי יטה הצדה. הנער נטה הצדה והסוס שכאילו ידע בעצמו את המעשה אשר עליו לעשות נתק בצעדים זריזים מהסמטא לעבר הדרך הראשית. אלדר רכב מאחריו. סעדיה העטוף בפרוה כמעט שרץ בעקבותיהם, כשהוא עובר מעבר הסמטא האחד לעברה השני. בקצה הסמטא מעבר לדרך נראה צל מתנועע ואחריו צל שני.

– עמוד! מי הרוכב? עמוד! – נשמע קול ואנשים אחדים גדרו את הדרך.

במקום לעמוד הוציא חג’י-מורט את אקדחו מחגורתו ודפק בסוסו כשהוא מטה אותו לעבר האנשים החוסמים את דרכו. הללו התפזרו לעברים שונים וחג’י-מורט נשא במהירות במורד הדרך. אלדר רכב בעקבותיו בקפיצות מהירות. מאחריהם נשמע קול נפץ של שתי יריות ונשאו בשריקה שני כדורים שלא נגעו בהם לרעה. חג’י-מורט הוסיף לרכוב במהירות הקודמה. לאחר שעבר כשלוש מאות צעדים עצר בסוסו, שנשימתו כבר נעשתה כבדה והתחיל מקשיב רב קשב. לפניו, במורד, שאנו מים זורמים בכח. מאחריו, בכפר, נשמעו קריאות התרנגולים. מבין הצלילים הללו נשמעה שעטת סוסים ההולכה ומתקרבה וקול דברים. חג’י-מורט משך ברסן סוסו והוסיף לרכוב בקצב הקודם.

הפרשים שמאחריו דהרו בדהרות און והשיגו במהרה את חג’י-מורט. הם היו כעשרים במספר, כלם מיושבי הכפר שגמרו לאסור את חג’י-מורט או לכל הפחות להעמיד פנים, כאילו רצו לאסרו, למען תהיה להם אחר כך אפשרות להתנצל לפני שמיל. כשקרבו לחג’י-מורט כל כך, עד שיכול להבחינם באפלה עצר בסוסו מתוך השמטת-הרסן. מידו השמאלית התיר מתוך תנועה רגילה את צפוי הבד ובימנית הוציא מתוכו את הרובה.

– מה לכם? – קרא חג’י-מורט. – הברצונכם לתפשני? תפשו אפוא.

והוא הרים את הרובה למעלה.

יושבי הכפר עמדו. חג’י-מורט התחיל יורד אל הבקעה, בהחזיקו את רובו בידו. הפרשים רכבו בעקבותיו מבלי להתקרב אליו. כשהגיע לעבר הבקעה השני קראו לו הפרשים שישמע מה שברצונם להגיד לו. במקום תשובה ירה מרובו ודפק בסוסו בכח.

כשעצר לאחר זמן בסוסו לא נשמעו עוד מאחריו צעדי הרודפים; לא נשמעו גם קריאות התרנגולים, רק המית המים ביער נשמעה ביתר בהירות ולפעמים הגיע בכי תנשמת.

הכותל השחור של היער כבר היה קרוב. כשהגיע חג’י-מורט אל היער עמד לרגע ובשאפו מלוא ריאתו אויר הוציא מפיו קול שריקה ונשתתק, בשימו את אזנו כאפרכסת. כעבור רגע נשמעה מעבי היער שריקת תשובה. חג’י-מורט נטה מהדרך ונכנס ליער. לאחר שעבר מאה צעדים ראה בין גזעי הצעדים21 מדורה, צללי אנשים היושבים על ידה וסוס כבול-רגלים ואוכף על גבו. על יד המדורה ישבו ארבעה אנשים.

אחד היושבים על יד המדורה מהר לקום, נגש אל חג’י-מורט ואחז ברסן וברכובה. זה היה רעו כאח לו, הממונה על המשק.

– כבו את האש! – אמר חג’י-מורט, ברדתו מעל סוסו.

האנשים התחילו תיכף להרוס את המדורה ולרמוס ברגליהם את הענפים הבוערים.

– ההיה כאן בטו? – שאל חג’י-מורט בגשתו לאדרת, שהוצעה על האדמה.

– היה. הלך זה כבר יחד עם חן-מגומה.

– באיזו דרך הלכו?

– בזו, – ענה חניפי בהראותו על העבר שמנגד לזה, שממנו בא חג’י-מורט.

– טוב, – אמר חג’י-מורט ובהסירו את הרובה התחיל למלאות אותו. – צריך להזהר, רדפו אחרי, – פנה לאיש, שהיה עסוק בכבוי המדורה.

זה היה הצ’צ’ני גמזלו. הוא נגש אל האדרת, לקח מעליה את הרובה העטוי בצפוי-בד והלך לו מתוך שתיקה לקצה השדמה, למקום שמשם בא חג’י-מורט. אלדר ירד מעל סוסו, תפש את סוסו של חג’י-מורט ובמשכו את ראשיהם למעלה קשרם אל האילנות. אחר כך הלך ועמד בקצה השדמה השני עם רובו על כתפו. המדורה כובתה והיער לא נראה עכשיו שחור כקודם ובשחקים הבריקו הכוכבים, אך נגהם לא היה בהיר יותר.

מתוך הסתכלות בכוכבים נוכח חג’י-מורט שכבר עברה חצות הלילה וכי חל זה כבר זמן תפלת “המעריב”. הוא בקש מחניפי את הקומקום, שהמושלמים מובילים אותו תמיד אתם, התעטף באדרתו ושם פניו אל המים.

לאחר שחלץ את נעליו ורחץ את רגליו עמד ברגלים יחפות על האדרת, אחר כך כרע על ברכיו, סתם באצבעותיו את אזניו ועצם את עיניו ובפנותו למזרח פתח בתפלה.

כשגמר את תפלתו שב למקומו הראשון ובשבתו על אדרתו סמך את ידיו על ברכיו, הוריד את ראשו ושקע במחשבות.

חג’י-מורט האמין במזלו. כשהיה מתחיל איזה דבר היה תמיד בטוח בהצלחה וההצלחה אמנם האירה לו פנים כמעט במשך כל חייו הסואנים, חיי איש מלחמה ורק לעתים רחוקות מאד קרו אי-אלה “יוצאים מן הכלל”. הוא קוה, כי גם עתה יהיה כך. הוא שוה בנפשו, איך שיצא למלחמה על שמיל בראש הצבא שיתן לו וורונצוב, איך שיקחהו שבי וינקם בו, איך שה“צר” הרוסי יציינו במתנותיו ואיך שיעמוד עוד הפעם בראש אבריה22 ולא רק זו, אלא שגם צ’צ’נה תכנע לפניו. והוא נרדם מתוך מחשבות אלה.

בחלומו והנה הוא וגבורי חילו משתערים על שמיל מתוך שירה ומתוך קריאה: “חג’י-מורט עליך!” הוא שובה אותו ואת נשיו והוא שומע את בכי הנשים ויללתן. פתאום הקיץ משנתו. השירה “לא אללה” והקריאה “חג’י-מורט עליך!” ובכין של נשי שמיל לא היו אלא קול יללתם ובכים ושחוקם של התנים, שהעירו אותו. הוא הרים את ראשו, הביט על השמים, שבפאת מזרח כבר האירו מבעד גזעי האילנות ושאל את המוריד שישב לא הרחק ממנו על דבר חן-מגומה. כשנודע לו, כי הלה לא שב עדיין הוריד שוב את ראשו וכרגע נרדם.

העירהו הקול הצוהל של חן-מגומה, ששב יחד עם בטו משליחותו. חן מגומה נגש תיכף אל חג’י-מורט והתחיל מספר לו, איך שהחיילים פגשוהו והוליכוהו אל הנסיך בעצמו, איך שדבר עם הנסיך בעצמו ואיך ששמח לקראתם הנסיך והבטיח להפגש אתם מחר בבוקר, במקום שהרוסים יחטבו את היער, בשדמה השלינית, מעבר למיציק. בטו הפסיק לרגעים את דברי חברו, בהוסיפו עליהם פרטים שונים.

חג’י-מורט חקר ודרש באיזו מלים ענה וורונצוב על הצעתו לצאת אל הרוסים. חן-מגומה ובטו ענו לו פה אחד, כי הנסיך הבטיח לקבל את חג’י-מורט בסבר פנים יפות, כדרך שמקבלים אורחים. חג’י-מורט שאל גם לדרך ולאחר שחן-מגומה הבטיחהו, שהוא יודע את הדרך היטב ושיוליכהו ישר למחוז חפצו הוציא מכיסו את צרור הכסף ונתן לבטו את שלשת הרובלים המובטחים. אחר כך צוה להוציא מתוך הצקלונות את כלי זינו עם פתוחי הזהב ואת מצנפתו עם התרבוש ולמורידים אמר שינקו את בגדיהם, למען להופיע לפני הרוסים בתור אנשי-צורה. עד שנקו את כלי הזין, האוכפים, תשמישי הרתימה ואת הסוסים, דעכו הכוכבים, היה אור והתחיל מנשב רוח לפנות בוקר.

V

בבוקר השכם, כשהחושך עוד על הארץ, יצא פולטורצקי בראש שתי גונדות חמושות בגרזנים ועבר כעשר פרסאות מעבר לשערי שחגורין. לאחר ש“שלשלת” של קשתים עמדה על המשמר התחילו החיילים גודעים את האילנות. בשמונה שעות לערך התחיל מתרומם למעלה הערפל העבה, שנתמזג עם העשן המבושם של הענפים הלחים, המפעפעים והמתנפצים באש המדורות והחוטבים, שקודם לא יכלו לראות איש את אחיו במרחק חמשה צעדים התחילו מבחינים עכשיו את המדורות ואת משעול היער, שנערם באילנות גדועים. השמש היתה מבהיקה לרגע מתוך הערפל ככתם בהיר ומסתתרת שוב. על השדמה, במרחק-מה מהדרך ישבו על תופים פולטורצקי, טיחונוב, שני אופיצירים של הגונדא השלישית ומי שהיה קולרגרד, חברו של פולטורצקי לבית הספר של הפג’ים, הברון פריזי, שהורד ממעלת אופיציר למדרגת חייל פשוט על השתתפו במלחמת-בינים. מסביב לתופים התגלגלו נירות, ששמשו קודם תכריך למאכלות שונים, שיירי פפירוסות ובקבוקים ריקים. האופיצירים לגמו יין שרוף, סעדו את לבם ולקנוח סעודה שתו יין-פורטר. המתופף הוציא את הפקק מהבקבוק השלישי. פולטורצקי, אף על פי ששנתו היתה חטופה, הרגיש התרוממות מיוחדת של כחות הנפש ואיזו שמחה שבחוסר דאגה ושבטוב לב, שכאלה הרגיש תמיד, מדי המצאו בחברת חייליו וחבריו ברגעי סכנה.

האופיצירים שוחחו ביניהם בהתענינות חיה על החדשה האחרונה – מיתתו של הגינירל סליפצוב. במיתה זו לא ראה איש מהם את החשיבות המיוחדה שבגמירת החיים ושבשיבתם למקורם הראשון: לפניהם רחפה רק גבורתו של אותו אופיצר אמיץ-לב שהתנפל על ההרריים בחרב שלופה וגזרם על ימין ועל שמאל.

אף על פי שהכל וביחוד האופיצירים שכבר השתתפו בתגרות ידעו ויכלו לדעת כי במלחמת קוקז שבזמן ההוא כמו בכל מלחמה שבכל זמן אין ההתגוששות בחרבות וכידונים כלל וכלל כמו שמתארים אותה וכי בהתגוששויות אלה דוקרים ומבתקים תמיד רק את הפונים עורף, בכל זאת האמינו האופיצירים בתאורים המזויפים של התגוששויות אלה, תאורים מלאים הוד שבגבורה ואמונה זו היא שנטעה בלבם את הגאוה השלוה ואת החדוה שהפיקו פניהם עתה בשבתם על התופים, כשהם מעשנים, ומתלוצצים מבלי לירוא מהמות, שיכול להשיגם בכל רגע, כאשר השיג את סליפצוב. ובאמת, כמו לאמת את צפיתם נשמע בעצם שיחתם צליל יפה ומעודד של ירית רובה וכדור העופרת נשא מתוך שריקה שבחדוה באויר המעורפל ונתקל באילן. יריות אחדות כבדות – צלצל של רובי-החיילים ענו ליריתו של השונא.

– אי-הי! קרא פולטורצקי בקול עליז – הלא זה בשלשלת! נו אחא קוסטי, – פנה לפריזי – השעה משחקת לך. אל הגונדא. תיכף נערוך קרב נחמד. ואחרי כן אפשר יהיה להשתדל, שיסלחו לך.

הברון קפץ על רגליו ובצעדים מהירים נחפז לעבר העשן ששם נמצאה גונדתו. לפולטורצקי הגישו את סוסו, הוא עלה עליו ולאחר שסדר את גונדתו נהגה אל השלשלת, לעבר היריות. ה“שלשלת” התמתחה במערה החורש, לפני בקעה ערומה משופעת. הרוח הטה את העשן לעבר היער ולא רק מדרונה של הבקעה, כי אם גם עברה השני היו נראים בבהירות.

כשנגש פולטורצקי אל השלשלת הציצה השמש מבעד לערפל ובמרחק מאה צעדים, מעבר הבקעה מזה על יד החורש הדק נראו פרשים אחדים. אלה היו אותם הצ’צ’נים שדלקו אחרי חג’י-מורט ורצו לראות בבואו אל הרוסים. אחד מהם ירה מרובו לעבר השלשלת. חיילים אחדים ענו להם ביריות. הצ’צ’נים נסוגו אחור והיריה חדלה. אך בגשת פולטורצקי עם גונדתו צוה לירות ותיכף ומיד נשמע נפץ בלתי-פוסק, עליז ומעודד, שתמרות עשן נאות היו מלוות אותו. החיילים ששמחו להשתעשעות זו היו ממלאים את רוביהם בחפזון ומוציאים כדור אחרי כדור. הצ’צ’נים הרגישו כנראה מעין קנאה שבהתחרות, התפרצו לפנים וירו יריות אחדות בזו אחר זו לעבר החיילים. אחת היריות פגעה באיש צבא. זה היה אותו אוודייב שעמד שלשום על המשמר. כשנגשו אליו החברים, שכב וגבו למעלה כששתי ידיו שומות על הפצע שבבטנו והוא מתאנח בדממה מתוך זעזועים מדודים.

– רק זה התחלתי למלאות את רובי והנה שריקת כדור, – מספר החייל, בן זוגו של הנפצע – והרובה נשמט מתוך ידיו.

אוודייב היה מגונדתו של פולטורצקי. כשראה זה את כנופית החיילים נגש אליהם.

– מה, אחא, הנפצעת? היכן?

אוודייב לא השיב.

– רק זה התחלתי למלאות רובי, הוד אצילותך, – פתח החייל, בן זוגו של אוודייב, – והנה שריקת כדור והרובה נשמט מתוך ידיו.

– טי-טי – פצם פולטורצקי בלשונו. – ומה, היכאב לך, אוודייב?

– לא יכאב, אלא שאי-אפשר לי ללכת. יותן נא לי מעט יין, הוד אצילותך.

נמצא יין שרוף, כלומר כהל, שאותו היו שותים החיילים שבקוקז, ופנוב הגיש לאוודייב בקבוק מלא כהל מתוך הבעת פנים רצינית וקודרה. אוודייב התחיל שותה, אך כרגע דחה בידיו את הבקבוק.

– אין הנשמה קולטת – אמר לפנוב – שתה בעצמך.

פנוב הריק את הבקבוק. אוודייב נסה עוד הפעם לקום וגחן שנית למטה. הציעו סגין ושמו עליו את אוודייב.

– הוד אצילותך, הנה בא שר הגדוד, – אמר הפילדפיביל לפולטורצקי.

– נו, טוב, הריני מוסר לך את המשטר, – אמר פולטורצקי ובנפנפו בשוטו נשא במהירות לקראת וורונצוב.

וורונצוב רכב על סוסו האנגלי, סיח אדמדם מגזע היחוס, בלויתם של שליש-הגדוד, קוזק וצ’צ’ני.

– מה זה קרה אצלכם? – שאל את פולטורצקי.

– צ’צ’נים יצאו מהיער והתנפלו על השלשלת, – ענה לו פולטורצקי.

– נו, נו.. ולכל זה גרמת אתה.

– לא אני, נסיכי, – ענה פולטורצקי בחיוך, – הם התגרו בנו.

– שמעתי, כי חייל נפצע?

– כן, צר מאד. חייל טוב.

– פצע אנוש?

– כמדומני, שאנוש. בבטנו.

– נו, ולהיכן הנני רוכב עכשיו? התדע? – שאל וורונצוב.

– לא אדע.

– האומנם לא תשער?

– לא!

– חג’י-מורט נכנע ותיכף יפגש אתנו.

– אי-אפשר!

– אתמול היה אצלי שליחו, – אמר וורונצוב בהבליגו בדי עמל על שחוקו, שחוק שבשמחה, – הוא צריך לחכות לי בשדמה השלינית ולפיכך פזר נא את השלשלת עד השדמה ואחר כך תבוא אלי.

– שומע הנני, – אמר פולטורצקי בהגישו את ידו למצנפתו ושם פניו לגונדתו. הוא סדר את השלשלת מצדה הימני וצוה לפילדפיביל לסדר את קצה השמאלי. את אוודייב הפצוע נשאו החיילים בינתים אל המבצר.

פולטורצקי כבר היה בדרך לוורונצוב, כשראה מאחריו חבל פרשים. הוא עצר בסוסו וחכה להם.

בראש הפרשים רכב על סוס לבן-רעמה אדם בעל צורה, צרקסיתו לבנה, מצנפתו חבושה בתרבוש וכלי זינו מקושטים בזהב. זה היה חג’י-מורט. הוא נגש לפולטורצקי ואמר לו דבר מה טטרית. פולטורצקי הרים את גבותיו, פרש את ידיו לאות, שאינו מבין וחייך. חג’י-מורט ענה לו גם הוא בחיוך וחיוך זה הפליא את פולטורצקי ברכותו הילדותית. הוא לא צפה בשום אופן לראות בכך את ההררי האיום הזה. הוא חשבהו לבן-אדם קודר, קפדן ומתנכר והנה לפניו אדם פשוט שבפשוטים, שבת צחוקו כל כך נדיבה וטובה, עד כי נדמה לידיד משכבר הימים. רק דבר אחד האמירו מיתר האנשים: אלה היו עיניו המרוחקות זו מזו, שהתבוננו בעיני הסובבים אותו במבט מקיף, חודר ושקט.

לחג’י-מורט היו ארבעת בני לויה וביניהם אותו חן-מגומה שהלך בלילה הזה לוורונצוב.

פניו העגולים היו חכלילים, עיניו מחוסרות-העפעפים שחורות ובהירות וכלו אומר חדות החיים. חברו חניפי היה בעל גוף אמיץ, שעיר וגבות עיניו מאוחדות וסבוכות זו בזו. הוא היה בן משק ביתו של חג’י-מורט ונהג אתו סוס טעון צקלונות מלאים מפה לפה. אך כיחוד23 הצטיינו במראם שני האחרים. האחד אלדר, צעיר יפה להלל שבמתניו היה דק כאשה וכתפיו רחבות, זקנו השחרחר רק זה החל צומח ועיניו עיני איל; השני היה עור את עינו האחת, חסר גבות ועפעפים, זקנו הצהוב מקוצץ קצת וצלקת עוברת לרוחב פניו וחטמו. זה היה הצ’צ’ני גמזלו.

פולטורצקי רמז לחג’י-מורט על וורונצוב, שנראה באותה שעה על הדרך. חג’י-מורט נגש אליו, שם את ידו הימנית על חזו ואמר דבר מה טטרית. המתורגמן הצ’צ’ני תרגם לאמר:

– הנני מוסר את עצמי ברשות ה“צר” הרוסי. ברצוני להיות לו למועיל. זה כבר רציתי, אלא ששמיל הפריע בעדי.

לאחר ששמע וורונצוב את דברי המתורגמן הושיט לחג’י-מורט את ידו העטופה בכפית24 עור דק. חג’י-מורט התבונן ביד זו, חשב רגע אחר כך לחץ אותה בחזקה באמרו עוד דבר מה, כשהוא מסתכל רגע במתורגמן ומשנהו בוורונצוב.

– הוא אומר, שלא רצה לצאת לשום איש חוץ ממך, מפני שהנך בנו של הסרדר25. אותך הוא מכבד מאד.

וורונצוב נענע בראשו לאות תודה.. חג’י-מורט אמר עוד דבר מה, כשהוא רומז על בני לויתו.

– הוא אומר, שהאנשים האלה, המורידים שלו יעבדו גם הם באמונה לרוסים.

וורונצוב נתן בהם את עיניו ונענע בראשו גם להם.

הצ’צ’ני העליז שחור העינים וחסר העפעפים חן-מגומה נענע בראשו גם הוא ואמר לוורונצוב איזה דבר מעורר-צחוק כנראה, משום שהאברי השעיר חשף את שניו הלבנות מתוך חיוך. ואולם גמזלו האדמוני רק הבריק לרגע בעינו האחת האדומה והתחיל מתבונן שוב באזני סוסו.

בשוב וורונצוב וחג’י מורט עם בני לויתם בדרך העולה למבצר, נתאספו החיילים לכנופיה קטנה והעירו הערות שונות.

– כמה נפשות עכר, הארור! ועכשיו בודאי ישאוהו על כפים, – אמר אחד מהם.

– ולדידך מאי? הן הוא היה ראש המפקדים אצל שמעאל. עכשיו, כמובן..

– אבל האדמוני, האדמוני.. איך הוא מתבונן לעברים! ממש כחית טרף..

– אוח! זהו כלב שבכלבים, לפי הנראה.

כלם התבוננו באדמוני בתשומת לב מיוחדת.

__________


כשעברה הכנופיה על יד המקום, ששם כרתו את היער, יצאו אחדים מחוטבי-האילנות אל הדרך לראות באורחים. האופיציר גער בהם ואולם וורונצוב הסה אותו.

– אין דבר. יתבוננו נא להם במכירם שמכבר. התדע מי זה? – שאל את אחד החיילים הנמצאים בקרבתו, כשהוא מבטא את המלים לאט, לאט בהטעמתו האנגלית.

– לא, הוד זיוך.

– זהו חג’י-מורט. השמעת שמעו?

– בודאי, הוד זיוך! הן כמה פעמים הכינו אותו.

– נו, גם הוא לא טמן ידו בצלחת.

– אמת ויציב, הוד זיוך, – ענה החייל, שהיה שבע רצון מזה, שעלה בידו לשוחח קצת עם הרשות.

חג’י-מורט הבין, שעליו תסוב השיחה ובת צחוק של שמחה הבריקה בעיניו. וורונצוב בא למבצר, כשלבו טוב עליו מאד.

VI

וורונצוב שמח מאד, שהוא ולא אחר הצליח לפתות ולמשוך אליו את שונאה של רוסיה הכי גדול והכי כביר, שרק שמיל עלה עליו בשנאתו וגבורתו. אך היה קוץ באליה זו: המצביא בווזדוויזנסקי היה הגינירל מיליר-זקומילסקי ואליבא דאמת היתה הרשות רק לו לנהל את הענין הזה. אך וורונצוב התנהג כעומד ברשות עצמו מבלי לשאול את פי העומד על גבו ומזה לסכסוכים תוצאות ורעיון זה הרעיל במקצת את חדותו של וורונצוב.

כשנגש וורונצוב לביתו מסר להשליש את המורידים של חג’י-מורט ואותו בעצמו הביא אל ביתו.

הנסיכה מריה ווסילייבנה קבלה את פני חג’י-מורט בחדר האורחים. היא היתה לבושה מחלצות וצחוק נעים רחף על שפתיה. על ידה עמד בנה נער בן שש שנים בעל תלתלים ויפה להלל, שאמו כנתה אותו בשם החבה “בולקה”. חג’י-מורט הגיש את ידו אל חזו ובמשהו חגיגיות מסר על יד המתורגמן, שהנו חושב את עצמו מעתה לקונקו של הנסיך, מכיון שהלה קיים בו מצות הכנסת אורחים וכי לא רק בעל הבית, כי אם גם כל משפחתו קדושה היא בעיני האורח. חצוניותו ונימוסיו של חג’י-מורט מצאו חן בעיני מריה ווסילייבנה, ועובדא זו שפניו התאדמו כלם בהגישה לו את ידה הגדולה והלבנה עוד הגדילה חנו בעיניה. היא הציעה לו לשבת ולאחר ששאלתו אם הוא שותה קהוה, צותה להגיש, ואולם כשהגישו לו מאן לשתות. הוא הבין קצת רוסית, אך לדבר בה לא יכול וכשלא היה מבין איזה דבר היה מחייך וחיוך זה מצא חן בעיני מריה ווסילייבנה כבעיני פולטורצקי. הנער בעל העינים החדות וקווצות התלתלים עמד על יד אמו ולא הוריד את עיניו מחג’י-מורט, אשר עליו הוגד לו כי היא26 גבור מצוין.

וורונצוב יצא בינתים מהחדר והלך אל לשכת הסופרים. שם נתן צו להודיע את הרשות על דבר יציאתו של חג’י-מורט. לאחר שכתב הודעה להגינירל קוזלובסקי, מצביא האגף השמאלי ומכתב לאביו מהר לשוב לביתו, מיראה בדבר פן תתרעם עליו אשתו, על שהשאיר אותה בחברת איש זר ואיום שצריך היה להזהר גם מלהעליב אותו, גם מלהראות לו אותות חבה יתרה. אך פחדו היה לשוא. חג’י-מורט ישב על כסאו כשהוא אוחז על ברכיו את בנו החורג של וורונצוב והקשיב בשים לב ומתוך הרכנת-הראש למתורגמן, שמסר לו את דברי מריה ווסילייבנה השוחקת. מריה ווסילייבנה אמרה לו, כי אם יוסיף לתת לכל קונק כל חפץ וחפץ שהקונק יביע תהלתו, אז יוכרח בקרוב לטייל בלבושו של אדם הראשון.

כשנכנס וורונצוב הוריד חג’י-מורט מעל ברכיו את בולקה שלא הבין את סבת הדבר וראה בזה עלבון לעצמו. חג’י-מורט קם מכסאו[.]27 פניו השוחקות קבלו כרגע ארשת אחרת, ארשת של רצינות וכובד ראש. הוא ישב שנית רק לאחר שישב וורונצוב. בהמשיכו את השיחה ענה למריה ווסילייבנה, כי חוקה זאת להם לתת לקונק כל חפץ וחפץ המוצא חן בעיניו.

– בנך הוא קונק, – אמר רוסית כשהוא מחליק את קווצותיו המתולתלות של הילד, שעלה עוד הפעם על ברכיו.

– הוא נחמד מאד, הרוצח שלך, – אמרה מריה ווסילייבנה לבעלה צרפתית, – בולקה התחיל להשתעשע בסיף שלו, – ויתנהו לו במתנה.

בולקה הראה את הסיף לאביו החורג.

– C’est un object de prix28 (זהו חפץ רב ערך) – אמרה מריה ווסילייבנה.

Il f[..]udra trounez l’occasion de lui faire c[..]d[..]au29 – )צריך למצוא שעת כושר ולתת מתנה גם לו), –אמר וורונצוב.

חג’י-מורט ישב כשעיניו מורדות למטה ובהחליקו את ראשו המתולתל של הילד דבר פעם בפעם:

– דג’יגיט, דג’יגיט.

– סיף מהודר, מצוין, – אמר וורונצוב בהוציאו מתוך הנדן את הלהב החד והממורט, שמשעול צר עבר באמצעו. – תודה לך.

– שאל אותו, במה אוכל להודות לו, – פנה וורונצוב להמתורגמן.

חג’י-מורט ענה ששום דבר לא נחוץ לו, אלא שהוא מבקש להראות לו את המקום, ששם יוכל להתפלל. וורונצוב קרא למשרת וצוה למלאות את רצון חג’י-מורט.

כך נשאר חג’י-מורט בחדרו לבדו ופניו נשתנו. גזה ההבעה של שובע רצון, ההבעה של חבה וחגיגיות ובמקומה באו אותות דאגה.

קבלת הפנים שערך לו וורונצוב היתה יפה הרבה יותר מאשר חכה, אלא בה במדה שקבלת פנים זו היתה יפה, באותה מדה נתגברה דאגתו. הוא לא נתן אמון בוורונצוב ובפקידיו. הוא חשש, שמא יתפשוהו, ירתקוהו בכבלים וישלחוהו לסיביר, או אולי גם יהרגוהו בלי טענות ומענות ולכן נזהר מאד.

כשנכנס אליו אלדר, שאלהו היכן הקציעו דירה למורידים, איה הסוסים ואם לא לקחו מהם את כלי זינם.

אלדר הודיע, כי הסוסים הובאו לאורוות הנסיך, המורידים יושבים במטמורה30, את כלי זינם השאירו להם והמתורגמן מכבדם עכשיו במאכל ומשקה.

חג’י-מורט הניע בראשו מתוך תמיהה, הסיר את בגדיו העליונים ועמד להתפלל. בגמרו את תפלתו צוה להביא לו את סיף-הכסף שלו ולאחר שהתלבש וחגר את הסיף ישב אגב כווץ רגלים על הספה הנמוכה וחכה למה שיהיה.

בשעה החמישית קראוהו אל הנסיך לאכול אתו את לחם הצהרים.

בשעת הארוחה לא אכל חג’י-מורט דבר מלבד מאכל האורז, שלקחהו מאותו מקום של הקערה, שמשם לקחה קודם לכך מריה ווסילייבנה.

– הוא ירא פן נרעילנו, – אמרה מריה ווסילייבנה לבעלה. – הוא לקח מאותו מקום, שקודם לקחתי אני משם. – ותיכף פנתה לחג’י-מורט ושאלה אותו על ידי המתורגמן, מתי יתפלל שוב. חג’י-מורט הרים חמש אצבעות והראה על השמש.

– אם כן, במהרה.

וורונצוב הוציא מכיסו שעון, לחץ איזה קפיץ והשעון השמיע בצלצל ארבע שעות ורבע. חג’י-מורט התפלא כנראה לצלצל זה ובקש לצלצל עוד פעם ולהראות לו את השעון.

V[..]ila l’occas[..]on! Donnez lui la montre31 – (הנה שעת הכושר. תן לו את השעון), – אמרה מריה ווסילייבנה לבעלה.

וורונצוב הציע תיכף את השעון לחג’י-מורט. הלה הגיש את ידו אל חזו ולקח את השעון. פעמים אחדות לחץ את הקפיץ, הקשיב והניע בראשו מתוך שביעת רצון.

אחרי הארוחה הודיעו לנסיך, כי בא השליש של מיליר זקומילסקי.

השליש מסר לנסיך, כי לאחר שנודע לגינירל דבר יציאתו של חג’י-מורט התרעם מאד על שכל הדבר נעשה שלא מדעתו והוא דורש שחג’י-מורט יובא תיכף לפניו. וורונצוב אמר שימלא תיכף ומיד את פקודת הגינירל ולאחר שמסר לחג’י-מורט את דרישת הגינירל בקשהו ללכת אתו אל מיליר.

כשנודע למריה ווסילייבנה סבת בקורו של השליש הבינה תיכף, כי אפשרים סכסוכים בין וורונצוב והגינירל והחליטה להלוות אליו, אף כי הוא הניאה מזה.

Vous feriez bien mieux de rester; c’est mon affaire, non pas la votre32 – (יותר טוב שתשארי כאן. זהו ענין שלי ולא שלך).

Vous ne pouvez pas m’empecher d’aller voir m[..]dame la générale33 – (אינך יכול להניאני מלבקר את רעית הגינירל).

– את יכולה לדחות את הבקור לזמן אחר.

– הנני רוצה לבקרה עכשיו.

לא היתה ברירה. וורונצוב הסכים. הלכו שלשתם.

מיליר לוה בנימוסיות קודרה את מריה ווסילייבנה לחדר אשתו ולשלישו צוה להביא את חג’י-מורט לחדר האורחים ולבלי לתת לו לצאת משם בלי פקודתו.

– במטותא, – אמר לוורונצוב בפתחו את דלת לשכתו ונתן לנסיך לעבור ראשונה.

כשנכנס ללשכה פנה לנסיך ואמר לו, מבלי להציע לו לשבת:

– אני כאן המצביא ולכן אסור למי שיהיה לבוא בדברים עם השונא בלי רשותי. למה לא הודעתני על דבר יציאתו של חג’י-מורט?

– אלי בא שליחו והודיע לי את חפצו של חג’י-מורט למסור את עצמו ברשותי, – ענה וורונצוב. הוא סבר שהגינירל ידבר אליו קשות ופניו חורו מהתרגשות. יחד עם זה נתעוררו בו גם רגשי קצף, כאילו עבר אליו קצפו של הגינירל.

– הנני שואלך, למה לא הודעתני מזה?

– נתכונתי להודיעך, ברון, אלא..

– לא “ברון” הנני לך, כי אם “הוד מעלתך”!

וכאן התפרץ החוצה כל כעסו העצור משכבר והוא הביע את כל מה שהרגיז והרתיח את לבו זה ימים רבים.

– לא על מנת זו הנני עובד למלכי זה עשרים ושבע שנים, שאנשים זרים, שזה רק התחילו לעבוד ישתמשו בקרבותם לבעלי השפעה ויעשו לעיני בענינים שאינם נוגעים להם כלל כאדם העושה בתוך שלו…

– הוד מעלתך, אבקשך לבלי להאשימני שלא בצדק.. – שסע אותו וורונצוב בדבריו.

– הנני מדבר נכונה ולא ארשה… – הוסיף הגינירל, כשכעסו הולך ומתגבר.

ברגע זה נכנסה החדרה אגב רשרוש בשמלותיה מריה ווסילייבנה, אחריה אשה לא-גבוהה, פשוטה, אשתו של מיליר-זקומילסקי.

– חדל נא, ברון; הן סמיון לא נתכון לגרום לך אי-נעימות, – פתחה מריה ווסילייבנה.

– אבל לא בזה הנני מדבר, נסיכה..

– נו, בכל זאת טוב כי נחדל מזה.. כיצד אמרי אינשי? טובה מחלוקת רעה ממריבה טובה.. אך לא, מדומני, שסרסתי את הפתגם.. – היא נתנה את קולה בצחוק.

והגינירל הכועס נכנע לחיוך המקסים של היפהפיה. מתחת לשפמו נראתה בת-צחוק.

– אני מודה, כי עשיתי שלא כהוגן, – אמר וורונצוב, – אלא..

– נו, וגם אני נתרגשתי יותר מדי, – אמר מיליר והושיט את ידו לנסיך.

הם עשו שלום ביניהם והחליטו, כי חג’י מורט ישאר לעת עתה אצל מיליר ואחר כך ישלח למצביא האגף השמאלי.

חג’י-מורט ישב בחדר שעל יד הלשכה ואף כי לא הבין מה שדברו שם, בכל זאת הבין את העיקר: הוא הבין, כי הוא היה הגורם למחלוקת שפרצה בין השרים וכי התקשרותו בשמיל הוא מאורע חשוב מאד בעיני הרוסים ולפיכך אם רק לא יגלוהו לסיביר ולא יהרגוהו יוכל לדרוש מהם הרבה מאד. מלבד זה הבין, כי מיליר זקומילסקי, אף כי הוא הראש בכל זאת אין לו אותו ערך שיש לוורונצוב המשועבד לו וכי המכריע הוא וורונצוב ולא מיליר זקומילסקי. ומשום זה, כשקרא מיליר לחג’י-מורט והתחיל חוקר ודורש אותו, התנהג הלה בגאוה ובחגיגיות והודיע לו, כי עזב את ההרים למען לעבוד באמונה למלך הלבן וכי דין וחשבון יתן רק להסרדר שלו, כלומר, למצביא הראשי, לנסיך וורונצוב היושב בטיפליס.

VII

את אוודייב הפצוע הביאו לבית החולים, בית לא גדול מקורה בחלוקי קרשים שעמד על יד שער המבצר והשכיבוהו על אחת המטות הריקות בחדר הכללי. בחדר היו ארבעה חולים. חולה-טיפוס שהיה מפרכס על מטתו מתוך חום, חולה קדחת בעל פנים חורים ועגולים כחולים מתחת לעיניו, שהיה מפהק בלי הרף, סימן כי בקרוב תתגבר מחלתו ועוד שנים שנפצעו בשעת ההתנפלות שהיתה לפני שלשה שבועות, האחד בזרועו והשני בכתפו. כלם מלבד חולה הטיפוס עמדו מסביב למטת אוודייב ושאלו את חבריו לפרטי המאורע.

– יש, אשר יורים בלי הרף, כאילו זורקים קטניות, – ולא כלום, והפעם ירו בסך הכל רק חמש יריות, – ספר אחד מאלה, שהביאו את אוודייב.

– איש איש וגורלו.

כשהתחילו להשכיב את אוודייב על המטה גנח בקול רם, כשהוא מבליג על כאבו. לאחר שהשכיבוהו התקדרו פניו ולא גנח יותר, אלא נענע בלי הרף את עקבות רגליו. ידיו היו מונחות במקום הפצע והוא הביט לפניו בלי ניד. נכנס הרופא וצוה להפוך את הפצוע למען לראות, אם לא יצא הכדור מאחור.

– מה זה? – שאל הרופא, בהראותו על צלקות לבנות שהשתרעו בשתי וערב על גבו ואחוריו של הפצוע.

– זהו משכבר, הוד אצילותך הרמה, – ענה אוודייב מתוך גניחה.

אלה היו עקבות העונש שנענש על תתו ביין את כסף הצבא.

את אוודייב הניחו שנית פרקדן והרופא חטט זמן רב בבטנו וגם מצא את הכדור, אלא שלא יכול להוציאו. לאחר שחבש את הפצע וסתם את החור באספלנית צמוגה הלך לו. כל זמן החיטוט והחיבוש שכב אוודייב בשנים מהודקות ועינים עצומות. אך כשהלך הרופא פתח את עיניו והביט מסביב בתמיהה. עיניו היו מוסבות אל החולים ואל החובש, אך אותם כאילו לא ראה ובמקומם ראה דבר-מה, שהפליאהו.

באו חבריו של אוודייב – פנוב וסיריגין. אוודייב שכב כקודם, כשהוא מביט הבטה שבתמיהה. זמן רב לא הכיר את חבריו, אף על פי שעיניו הישירו נכחם.

– נו, פטרו, מה תצוה לביתך? – שאל פנוב.

אוודייב לא ענה דבר, אף כי הביט בפני פנוב.

– הנני שואלך, מה תצוה לביתך? – שאלהו פנוב שוב בנגעו בידו הקרה, רחבת-הגרמים.

אוודייב כאילו הקיץ משנה.

–א, בן-אנטון!

– כן, הנה באתי. אולי תצוה לביתך? סיריגין יכתוב.

– סיריגין, – אמר אוודייב בהעבירו את עיניו בעמל לפני סיריגין. התכתוב? ובכן כתוב: בנכם, פטרוכה שלכם, הלך לעולמו… קנאתי באחי. ספרתי לך הלילה. ועכשיו אני שמח. יתן לו אלהים מכל טוב, אני שמח. כתוב לו בזו הלשון.

ואחרי אמרו זה שתק שעה ארוכה, כשעיניו נעוצות בפנוב.

– נו, המצאת את המקטרת? – שאל פתאום.

פנוב לא ענה.

– את המקטרת, המקטרת שלך.. המצאת אותה?

– היא היתה בילקוטי.

– כך, כך.. נו, ועתה תנו לי נר. אני גווע.

ברגע זה נכנס פולטורצקי לבקר את חיילו.

– מה, אחא, ביש?

אוודייב עצם את עיניו ונענע את ראשו לאות שלילה. פניו רחבי-הלסתות היו חורים ורצינים ורק שנה עוד הפעם בפנותו לפנוב:

– תן לי נר, אני גווע.

נתנו נר בידו אלא שאצבעותיו לא היו נכפפות יותר. שמו את הנר בין אצבעותיו והחזיקו בו. פולטורצקי הלך לו. כעבור חמשה רגעים אחרי לכתו הטה החובש את אזנו אל לבו של אוודייב ואמר, שיצאה נשמתו.

בהודעה הרשמית שנשלחה לטיפליס תוארה מיתתו של אוודייב בדברים כאלה: “בכ”ג לנויבר יצאו מהמבצר שתי גונדות של הגדוד הקוריני לגדוע את היער. בחצות היום התנפל פתאום על החוטבים גדוד גדול של הררים. ה“שלשלת” התחילה להסוג אחור, אך באותה שעה השתערה הגונדא השניה בכידונה והניסה את ההרריים. בתגרה הזאת נפצעו שנים פצעים קלים ואחד נהרג. אצל השונא כמאה הרוגים ופצועים".

VIII

באותו יום, שבו גוע פטרוכה אוודייב בבית החולים אשר בווזדוויזנסקי היו בני ביתו: אביו הזקן, אשר אחיו34, שבמקומו הלך לעבוד בצבא ובתו של אחיו הבכור, נערה שהגיעה לפרקה, עסוקים בדישת שבולת שועל. ביום שלפני זה ירד שלג רב ולפנות בוקר השתרר קור גדול. הזקן הקיץ משנתו בקרוא התרנגולים בפעם השלישית ובראותו מבעד לחלון המכוסה בכפור את אור הלבנה הבהיר ירד מהתנור, נעל את נעליו, לבש את פרותו והלך אל הגורן. אחרי עבדו שם כשתי שעות שב הבית והעיר את בנו ואת הנשים. בבוא הנשים אל הגורן ראו שמקום הדישה מנוקה משלג, מרדת-עץ עומדת נעוצה בשלג הלבן ועל ידה מטאטא ששבטיו למעלה ואלומות שבולת-השועל שטוחות בשני טורים על פני הגורן המצוחצח. התקינו את המורגים והתחילו לדוש, כשהם מכוונים את חביטותיהם בבת אחת. הזקן דש במורג הכבד, כשהוא מנפץ את התבן, נכדתו חבטה ממעל חביטות מדודות וכלתו היתה מפנה לצדדין את האלומות.

הלבנה שקעה, השחר התחיל לעלות. כשהדישה כבר קרבה אל קצה נראה לפני הגורן הבן הבכור אקים הלבוש בפרוה ומצנפת.

– היכן טילת? – גער בו אביו בחדלו לדוש ובהשענו על המורג.

– צריך היה לנקות את הסוסים.

– לנקות את הסוסים, – חקה אותו אביו ברוגז, – הזקנה תנקם. קח את המורג. יותר מדי שמנת, שכור.

– כלום את יינך שתיתי? – מלמל הבן ברטון.

– מה? – שאל הזקן בפסחו על חביטה אחת. פניו התקדרו וקולו רעד מזעם.

הבן לקח את המורג מתוך שתיקה וארבעת המורגים חבטו בקצב זה אחר זה: טראפ-טא-פא-טאפ, טראפ-טא-פא-טראפ.. טראפ, – הרעים אחרי כל שלש חביטות המורג הכבד של הזקן.

– מפרקתך שמנה כמפרקת איל מפוטם ואני צריך לחגור את תחתוני בחבל לבל ישמטו, – אמר הזקן בפסחו על חביטה אחת.

העבודה נגמרה והנשים התחילו לגרוף את התבן במגרפות.

– טפש הוא פטרוכה, שהלך במקומך. שם בצבא היו כותשים אותך עד סור ממך אולתך והרי בעבודת הבית הוא שקול כנגד חמשה שכמותך.

– נו, די לך, אבא, – אמרה כלתו, בזרותה הצדה את אגדי העמרים.

– הנקל לך להגיד זאת, כששה פיות תובעים ממני את טרפם ואף אחד אינו עובד כדיבעי. פטרוכה היה עובד בעצמו עבודת-שנים, לא כאותו…

במשעול הכבוש הנמשך מהחצר באה הזקנה כשהיא חורקת על פני השלג בהטנותיה35 החדשות הנעולות על חותלות צמר המהודקות לרגליה. הגברים גרפו את הזרעונים שעוד לא נזרו, הנשים פנו את הגורן.

– זקן הכפר סר אלינו. צריך להוביל לבנים לחצר האדון, – אמרה הזקנה. – הנה שמתי על השולחן את ארוחת הבקר. לכו לאכול.

– טוב. רתום את האמוץ ולך לך, – אמר הזקן לאקים, – אבל הזהר, לבל אצטרך עוד הפעם להיות אחראי בעדך. זכור את פטרוכה.

– כשהיה הוא בבית היית מחרף אותו, – ענה אקים בטרוניא, – ועכשיו, כשאיננו, הנך מכרסם אותי.

– בודאי, שלא לחנם, – ענתה האם גם היא מתוך טינא, – לא לך להדמות לפטרוכה.

– נו, טוב, – אמר הבן.

– הנקל לך להגיד “טוב”. את הקמח נתת ביין שרוף ועכשיו הנך אומר “טוב”.

– אין מזכירים עוונות ראשונים, – אמרה הכלה.

כלם הניחו מידם את המורגים והלכו הביתה.

החכוכים בין האב והבן התחילו זה מכבר, כמעט מיום שנמסר פטרוכה לעבודת-הצבא. כבר אז הרגיש הזקן שמקחו היה מקח טעות. אמנם על פי הדין, כפי שהיה סבור הזקן צריך חסר-בנים ללכת במקומו של מטופל בבנים. לאקים היו ארבעה בנים, לפטרוכה אף לא אחד, אך פטר היה עובד מצוין כאביו, זריז, מבין דבר, בעל כח, סבלן וביחוד שקדן. הוא היה עובד תמיד. כשהיה עובר על פני אנשים עובדים היה תמיד עוזר להם בעבודתם: או שהוא מעביר את מגלו פעם ושתים על פני העשב, או שהוא טוען את העגלה, או שהוא גודע אילן או חוטב עצים. צר היה לזקן עליו, אלא שלא יכול לעשות דבר לטובתו. מי שנמסר לצבא דומה למת. החייל הוא כאבר מדולדל ולא כדאי לזכרו, לזרות מלח על הפצעים. רק לעתים רחוקות, כמו שקרה גם היום, היה הזקן מזכירו כדי להקניט את בנו הבכור. אבל האם היתה מזכירה את בנה הצעיר פעם בפעם וזה כבר, יותר משנה, שבקשה את הזקן לשלוח מעות לפטרוכה. אך הזקן היה משתמט מזה מתוך שתיקה.

הזקן אוודייב היה בעל נכסים וגם כסף היה לו שאגר על יד, אלא שבשום אופן לא רצה לנגוע בכסף זה, שחשך ליום רע. עכשיו בשמוע הזקנה שהוא מזכיר את הבן הצעיר החליטה לבקשו שוב לשלוח לפטרוכה לכל הפחות רובל אחד, לאחר שימכור את שבולת השועל. וכך עשתה. כשנשארה לבדה עם הזקן, אחרי לכת בני הבית לעבוד את עבודת בעל האחוזה, דברה על לבו לשלוח דורן36 לבנם והוא נעתר לה. לאחר שערמות שבולת השועל נזרו והושמו בשקים ונטענו על שלש עגלות חורף נתנה לזקן את המכתב שכתב סגן הכהן על פי הקראתה והזקן הבטיח לה שבעיר יצרף רובל למכתב וישלחהו על פי הכתובת.

הזקן לבש קפטן ופרוה חדשה, חבש לרגליו חותלות צמר לבנות ונקיות, לקח את המכתב ושמהו בילקוטו, התפלל לד', ישב על העגלה ההולכה בראש ונסע העירה. בעגלה האחרונה נסע נכדו. בעיר בקש הזקן את בעל האכסניא להקריא לפניו את המכתב והקשיב לקריאה מתוך תשומת לב והסכמה.

במכתבה של אם פטרוכה באה ראשית כל ברכה, אחר כך דרישות שלום מכל קרוביו ומיודעיו, אחר כך דברים אחדים על דבר מיתת הסנדק שלו ולאחרונה הידיעה, כי אקסיניה (אשתו של פטר) לא רצתה להשאר אצלם והלכה העירה לעבוד שם בתור משרתת[.] לפי הנשמע היא שבעת רצון ומתנהגת כשורה. היה זכור גם הדורן, הרובל ובחתימת המכתב נוספו עוד הדברים הללו, שהזקנה המתעצבת צותה לכתבם מלה במלה:

“ועוד אודיעך, בר-בטני הנחמד, גוזלי החביב, פטרו שלי, כי עששו עיני מדמעות ששופכת אני מרוב געגועים עליך. אור עיני היקר, למה זה עזבתני לאנחות…”

כאן פרצה הזקנה בבכי ואמרה לסגן הכהן:

– די.

וזה היה סיומו של המכתב. אך פטרוכה לא קבל לא את הידיעה שאשתו עזבה את בית אבותיו, לא את הרובל ולא את דברי אמו האחרונים. לא גרם מזלו. המכתב והכסף נתקבלו בחזרה בצירוף ידיעה, שפטרוכה נהרג במלחמה, בהגינו על מלכו, מולדתו והאמונה הפרובוסלבית. כך כתב לבלר הצבא.

כשקבלה הזקנה את הידיעה הזאת געתה בבכי עד כמה שהרשה לה הפנאי ואחר כך שקעה שנית בעבודה. ביום הראשון הלכה לבית התפלה, התפללה תפלת האזכרה, רשמה את פטר ברשימת המתים וחלקה פרוסות קטנות של לחם הקודש לזכרון נשמתו של עבד האלהים פטר.

ה“חיילה” אקסיניה בכתה גם היא, כשנודע לה דבר מותו של בעלה האהוב, שבביתו ישבה רק שנה אחת. צר היה לה גם על בעלה גם על חייה שנקפחו ובמספד שקשרה על המנוח הזכירה את תלתלי הזהב של פטר מיכאלוביץ, את אהבתו, את גורלה המר ואת גורלו של היתום ונקה. היא באה על המנוח גם בטרוניות על שרחם על אחיו ולא רחם עליה, על העלובה, הנודדה בנכר.

אבל בעומק נפשה שמחה אקסיניה למות פטר. היא היתה לזנונים לסוכן, ששרתה לפניו ועכשיו לא היה עוד מי שיחרף אותה והסוכן יכול לשאתה לאשה, כמו שהבטיח לה בשעה שפתה אותה לדבר עברה.

IX

וורונצוב, מיכאל סמיונוביץ, שנתחנך באנגליה, בנו של הציר הרוסי בלונדון, הצטיין בהשכלתו האירופית המרובה, שהיתה חזון יקר בין הפקידים הרוסים הגבוהים. הוא היה אוהב כבוד, אך רך המזג, נעים בהליכותיו עם הפחותים ממנו ומתנהג עם העומדים על גבו על פי כל הנמוסים הדקים של המקורבים למלכות. הוא לא הבין מה הם חיים בלי שלטון ובלי הכנעה. לו היו כל תארי הכבוד ואותות ההצטיינות הכי גבוהים וגם נחשב למצביא רב כשרון, למנצחו של נפוליאון במלחמת קראון. בשנת החמשים ושתים כבר היה בן שבעים ויותר, אך כחו עוד היה אתו, לחו לא נס וצעדיו צעדי און והעיקר ששלט עוד כקודם בשכלו הדק והנוח, שבו השתמש לבצר את שלטונו ולהגדיל פרסומו. עשרו, שלו ושל אשתו, הרוזנה ברניצקי, היה עצום מאד, גם היה מקבל שכר גדול בתור נציב קוקז, אך את רוב הונו בזבז על שכלול ארמונו ופרדסו אשר בנגב קרים.

ברביעי לדיקבר, שנת 1852 לפנות ערב נגשה אל ארמונו אשר בטיפליס כרכרת רצים רתומה לשלושת סוסים. אופיציר עיף ושחור מאבק, שהביא מהגינירל קוזלובסקי מכתב על דבר יציאתו של חג’י-מורט עבר ממול השוערים אל האיתון37 הרחב של ארמון הנציב, כשהוא מעסה ומחלץ את רגמיו38. היתה השעה הששית בערב, וורונצוב התכונן לאכול את לחם הצהרים, כשהודיעו לו על דבר בוא הרץ. וורונצוב קבל את פני הרץ בלי דחוי ולכן אחר לארוחה לרגעים אחדים. בחדר האורחים נמצאו כשלשים איש המזומנים לסעודה. הם ישבו מסביב לנסיכה יליסבטה קסוורייבנה או עמדו כנופיות כנופיות על יד החלונות וכשנכנס וורונצוב קמו כלם ממקומם והפנו פניהם אל הנכנס. וורונצוב היה לבוש בזיג-צבא שחור וצלב לבן על צוארו. פניו המגולחים, הערומים חייכו בנעימות ועיניו מצמצו, כשהן סוקרות את הנאספים.

בהכנסו בצעדים רכים ומהירים בקש סליחה מאת הגבירות על שאחר לבוא, ברך לשלום את הגברים ובגשתו לנסיכה הגרוזית מננה ארביליאני, יפהפיה מזרחית בת ארבעים וחמש בעלת גוף ובעלת קומה הושיט לה את ידו על מנת להוליכה אל השולחן. הנסיכה יליסבטה קסוורייבנה הושיטה בעצמה את ידה לגינירל עובר אורח, אדמוני ובעל שפם מסומר. נסיך גרוזי הושיט את ידו להרוזנה שואזיל, חברתה של הנסיכה. הרופא אנדרייבסקי, השלישים ואחרים מי בלוית גבירות ומי בלעדיהן שמו גם הם את פניהם אל השולחן. המשרתים הלבושים קפטנים, פוזמקאות וסנדלים העתיקו והקריבו את הכסאות לפני האורחים. המיטר-די-הוטיל מזג מתוך הבעת פנים חגיגית את המרק מקערת הכסף.

וורונצוב ישב באמצע השולחן הארוך. מנגדו ישבה אשתו בחברת הגינירל. מימינו היפהפיה ארביליאני ומשמאלו בת הנסיך הגרוזי, נערה זקופה שחרחרה וחכלילית שהיתה עדויה עדיים מבריקים ומחייכת בלי הרף.

Excellentes, chère amie – (מצוינות, יקירתי) – ענה לנסיכה, ששאלתו לידיעות שהביא לו הרץ. –Simon a en de la chance39 (לסמיון משחקת השעה).

והוא החל לספר בקול רם למען יוכלו לשמוע כל המסובים אל השולחן את החדשה המדהימה (רק בשבילו לא היתה זו חדשה די צרכה, מפני שהמשא ומתן בנידון זה התחיל זה כבר), שעוזרו המפורסם של שמיל, הגבור חג’י-מורט נכנע לרוסים וכי היום או מחר יובא לטיפליס.

כל המסובים, גם עולי הימים שביניהם, השלישים והפקידים שישבו בקצות השולחן ושלפני זה שחקו בדממה לאיזה דבר, נשתתקו והקשיבו.

– ואתה, גינירל, הפגשת פעם את חג’י-מורט זה, – שאלה הנסיכה את שכנה, הגינירל האדמוני בעל השפם המסומר, לאחר שעמד הנסיך מלדבר.

– לא פעם ושתים, נסיכה.

והגינירל ספר איך שבשנת 43 לאחר שכבשו ההרריים את גרגביל נתקל חג’י-מורט בפלוגתו של הגינירל פססיק ואיך שהרג כמעט לעיניהם את שר הגדוד זולוטורין.

וורונצוב שמע לדברי הגינירל בבת צחוק נעימה: כנראה שבע רצון מזה, שהגינירל פתח סוף סוף את פיו, אך פתאום נתקדרו פניו של וורונצוב וארשת של פזור-הדעת ואי-רצון הופיעה עליהם.

הגינירל שנמשך יותר ויותר אחרי שיחתו התחיל לספר על דבר התנגשותו השניה עם חג’י-מורט.

– התזכור, הוד זיוך? – פנה הגינירל לוורונצוב, – הן הוא, הוא אשר התנפל עלינו מן המארב, בשעה שבאו גייסותינו לחלצנו מן המצר.

– מתי? – שאל וורונצוב מתוך מצמוץ עינים.

הגינירל אמיץ הלב התכון לתגרה הררגינית40. בתגרה ההיא נשקפה סכנת אבדון לכל הפלוגה הרוסית יחד עם וורונצוב שעמד בראשה ורק הגייסות החדשים שבאו לעזרתם הצילום מכליון. הכל ידעו, כי תגרה זו, שבה נפלו מבין הרוסים הרבה חללים וגם תותחים אחדים אבדו להם, עטתה קלון על הצבא הרוסי ולכן כשנסבה לפעמים עליה השיחה במעמד וורונצוב דברו עליה באותו נוסח, שבו תאר אותה וורונצוב בהודעתו למלך. בהודעה זו של וורונצוב נהפכה המפלה המחפירה לנצחון נאדרי של הצבא הרוסי. אבל הגינירל האדמוני מדי הגידו, כי הגייסות באו לחלצם מן המצר מלל ברור כי לא בנצחון עסקינן הכא, אלא במשגה גדול שעלה בחייהם של אנשים רבים. כל המסובים הבינו את זה, אלא שאחדים העמידו פנים, כאלו אינם מבינים את פשר דברי הגינירל, אחדים חכו בפחד מה יהא בסופו של דבר ואחדים סקרו זה את זה מתוך חיוך. רק הגינירל האדמוני בעל השפם המסומר לא ראה כלום ועל שאלת וורונצוב ענה בשלוה:

– בשעה שבאו גיסותינו לחלצנו מן המצר, הוד זיוך.

ומכיון שנגע הפעם בנושא אהוב לו ספר בפרוטרוט איך “שחג’י-מורט זה חצה את פלוגותינו לשנים עד כי לולא באו פלוגותינו לחלצנו מן המצר, – הוא כאילו בטא את המלים “מן המצר” בחבה יתרה – כי אז היתה שם קבורתנו, מפני ש…”

הגינירל לא הספיק לגמור מפני שמננה אורביליאני שהבינה את כל הענין שסעה אותו בדבריו, כשהיא שואלת אותו אם אכסניתו בטיפליס מוצאת חן בעיניו. הגינירל התפלא, סקר את כל המסובים ואת שלישו היושב בקצה השולחן, שסקרהו סקירה ממושכה ורבת-ערך, – ופתאום הבין את הכל. מבלי לענות לנסיכה נתקדר, נשתתק והתחיל לאכול בחפזון, מבלי ללעוס, את המאכל אשר לפניו מבלי התבונן במראהו ומבלי להרגיש בטעמו.

השתרר מצב לא נעים, אך את המעוות תקן הנסיך הגרוזי, שישב לשמאל הנסיכה וורונצוב. זה היה אדם טפש, אך מחונן בשפת חלקות ומנוסה בנמוסי החצר. בהתחפשו, כאילו לא אירע כלום, התחיל לספר איך ששבה חג’י-מורט את אלמנתו של אחמד-חן.

– בלילה בא אל הכפר, תפש מה שהיה נחוץ לו והתחמק יחד עם כל הכנופיה שלו.

– אך למה היתה נחוצה לו דוקא אותה אשה?

– הוא היה עוין את בעלה, ארב לו תמיד אלא שלא עלה בידו לפגשו עד יום מותו ומשום כך התנקם באלמנתו.

הנסיכה תרגמה את כל זה צרפתית לידידתה משכבר, לרוזנה שואזיל, שישבה ליד הנסיך הגרוזי.

– Qulle horreur![^42] (מה נורא!) – אמרה הרוזנה אגב עצימת-עינים ונענוע-ראש.

– א, לא – אמר וורונצוב בחייכו, – שחו לי, כי נהג בשבויה כבוד גדול ולסוף שחררה.

– לאחר שקבל את כסף פדיונה.

– כמובן, אך אף על פי כן התנהג בנדיבות.

והעלים האלה קבעו את צורתם של הספורים הבאים אודות חג’י-מורט. החצרנים הבינו, כי בה במדה שיגדילו את ערכו של חג’י-מורט באותה מדה ינעמו דבריהם לוורונצוב.

– אדם זה הוא אמיץ לב עד להפליא! אדם מצוין!

– בודאי! בשנת 41 התפרץ בעצם היום לטמיר-חן-שורה ושדד את החנויות.

הארמיני היושב בקצה השולחן שהיה בזמן ההוא בטמיר-חן-שורה ספר את פרטי מעשה-הגבורה הזה של חג’י-מורט. בכלל עברה כל הסעודה בספורים על דבר חג’י-מורט. כל המסובים התאמצו עד כמה שידם מגעת להלל את אומץ לבו, חכמתו וגודל נפשו. מאן-דהוא ספר, איך שצוה חג’י-מורט פעם להרוג עשרים וששה שבויים, אך גם למעשה זה מצאו התנצלות מצויה:

– מה לעשות, a la guerre comme à la guerre (במלחמה נוהגים על פי נימוסי-מלחמה)

– זהו אדם גדול.

– לו נולד באירופה, כי אז אולי היה לנפוליאון חדש, – אמר הנסיך הגרוזי הטפש, שחונן בשפת חלקות.

הוא ידע, כי כל הזכרה על דבר נפוליאון, שבעד הנצחון עליו נושא וורונצוב צלב לבן על צוארו, נעימה לזה האחרון.

– נו, אולי לא לנפוליאון, אבל לגינירל אמיץ של צבא הפרשים בודאי שיכול להיות, – אמר וורונצוב.

– אם לא נפוליאון, אז מיורט.

– וגם שמו חג’י-מורט.

– חג’י-מורט נכנע, עתה קרוב קצו של שמיל, – אמר מאן דהוא.

– הם מרגישים, שעכשיו (“עכשיו” זאת אומרת: כשהשלטון בידי וורונצוב) לא יחזיקו מעמד, – אמר השני.

– Tout cela est grâs á vous41 (וכל זה מידך הוא) – אמרה מננה אורביליאני.

הנסיך וורונצוב השתדל לשים גבול לגלי החנופה, שכבר התחילו לסחפו, אך סוף סוף הן היה זה נעים לו וכשלוה את גברתו מהשלחן לחדר האורחים היה לבו טוב עליו מאד.

אחרי הארוחה, כשהגישו קהוה בחדר האורחים נהג הנסיך רכות מיוחדת בנאספים ובגשתו לגינירל בעל השפם האדמדם והמסומר השתדל להראות לו, שלא ראה בקלקלתו.

לאחר שעבר על פני כל האורחים ישב לשחק בקלפים. הוא היה משחק רק במשחק הקדמון לומבר. חבריו למשחק היו הנסיך הגרוזי, הגינירל הארמיני שלמד לשחק בלומבר אצל משרתו של הנסיך והרופא אנדרייבסקי, שהיה מפורסם בהשפעתו הגדולה.

לאחר שוורונצוב הציג על ידו קופסת טבק של זהב מקושטת בתמונתו של אלכסנדר הראשון קרע את התכריך שעל קלפי המשי והתכונן לשטחם על השלחן. באותו רגע נכנס משרתו, האיטלקי דג’ובני עם מכתב על טס של כסף.

– עוד רץ, הוד זיוך.

וורונצוב הניח מידו את הקלפים ובבקשו סליחה פתח את המעטפה והתחיל לקרוא.

המכתב היה מבנו. הוא תואר42 את בואו של חג’י מורט ואת סכסוכו עם מיליר-זקומילסקי.

נגשה הנסיכה ושאלה, מה כותב בנה.

– אדות אותו ענין עצמו. Il a en quelques desagraments avec le commandant de la place.

Simon a en tort.43 But all is well, that ends well44 (יש בזה איזו לא נעימות עם פקיד המבצר. שמעון לא יצדק. אבל הכל טוב, מה שסופו טוב) – אמר במסרו לאשתו את מכתב בנם. ובפנותו אל האורחים שחכו לו ברחשי כבוד בקשם לקחת קלפים.

לאחר שחלק ביניהם את הקלפים פתח את קופסת הטבק, הוציא בידיו הלבנות והמקומטות, ידים של זקן, קומץ טבק צרפתי, הגישו לאפו ושפכו. כך היה עושה תמיד, כשלבו היה טוב עליו ביותר.

X

למחרת, כשבא חג’י-מורט לוורונצוב היה חדר-הכניסה של הנסיך מלא מפה לפה. שם היה גם הגינירל בעל השפם המסומר לבוש בגדי שרד ומקושט באותות הצטיינות, שבא לקחת את ברכת הפרידה, גם שר גדוד שנשקף לו עונש בית דין על אי-אלה מעילות בהספקת צרכיו של הגדוד, גם ארמיני בעל הון שנמצא תחת חסותו של הרופא אנדרייבסקי; הוא היה המוכס של היין השרוף ועתה בא להשתדל שיחדשו את החוזה. היתה שם אלמנתו של אופיציר חלל-המלחמה, עטופה שחורים מכף רגלה ועד קדקדה שבאה הנה להשתדל על דבר קצבה או על דבר הכנסת בניה לבית ספר על חשבון המלוכה. היה שם נסיך גרוזי לבוש פאר שירד מנכסיו והשתדל עכשיו בדבר רכישת אחוזה של בית מנזר, שנפקעה מרשות בעליה. היה שם פקיד הבלשת עם צרור גדול בידו, שבו נמצאה הצעה חדשה על דבר כבוש קוקז. היה שם גם איזה חן, שבא הנה רק כדי לספר אחר כך בביתו, שהיה אצל הנסיך.

כלם חכו לתורם. השליש, עלם לבנוני יפה מראה היה מכניסם זה אחר זה ללשכת הנסיך.

כשנכנס חג’י-מורט לחדר הכניסה בצערי45 און פנו אליו כל העינים ומעברים שונים שמע את שמו הנשא בלחש.

חג’י-מורט היה לבוש בצרקסיה לבנה, ארוכה ומתחתיה בישמיט מצבע הקנמון, שצוארונו היה מקושט בפיפא של כסף. על רגליו היו רגליות שחורות ונעלי-עקב, שהדקו את עקבותיו ככפיות. על ראשו מצנפת שער ותרבוש, אותו תרבוש שבגללו אסרהו הגינירל קלוגינאו על פי דבתו של אחמד חן, ושגרם לזה, שיעבור לשמיל. הוא צעד במהירות על רצפת חדר הכניסה כשהוא מתנועע בכל גוו הדק: הוא היה צולע על רגלו האחת, שהיתה קצרה מהשניה. עיניו המרוחקות זו מזו הביטו נכחם בבטחה ונדמה, שלא התבונן באיש.

השליש יפה המראה ברכו לשלום ובקשו לשבת, עד שיודיע את דבר בואו לנסיך. אך חג’י-מורט מאן לשבת והוסיף לעמוד ולסקור את כל הנאספים במבט של בוז, כשידו שומה מתחת לסיפו ורגלו האחת נטויה קדימה.

המתורגמן הנסיך תרחנוב46 נגש לחג’י-מורט ונכנס עמו בשיחה. חג’י-מורט ענה קטועות מתוך אי-רצון. מהלשכה יצא נסיך טטרי שהתאונן על הבלשת ותיכף אחריו הזמין השליש את חג’י-מורט, לוהו עד דלת הלשכה ונתן לו לעבור פנימה.

וורונצוב קבל את חג’י-מורט בעמדו על יד קצה השלחן הגדול. פני המצביא הראשי הלבנים והקמוטים מזקנה לא הזהירו מחיוך כביום אתמול אלא להפך הביעו רצינות וחגיגיות.

כשנכנס לחדר הגדול, שלחלונותיו הגדולים היו סוככים ירוקים הגיש חג’י-מורט את ידיו השזופות והעדינות אל חזהו, למקום ההוא ששם הצטלבה הצרקסיה הלבנה, הוריד את עיניו ובקול מתון, ברור ומפיק כבוד אמר בלשון הטטרית, שבה הטיב לדבר:

– הנני מוסר את עצמי לחסותם הנעלה של המלך הגדול ושלך. הנני מבטיח לעבוד למלך הלבן באמונה עד נטף דמי האחרון והנני מקוה להיות לכם להועיל במלחמתכם עם שמיל, שונאכם ושונאי.

לאחר שתרגם המתורגמן את הדברים האלה התבונן וורונצוב בחג’י-מורט והלה בוורונצוב.

עיניהם של שני האנשים האלה נפגשו ושחו אלה לאלה מה שלא יובע במלים ומה שלא היה דומה כלל לזה שדבר המתורגמן[.] הן גלו מבלי מלים את כל האמת. עיני וורונצוב הביעו, כי אינו מאמין אף למלה אחת מכל מה שדבר חג’י-מורט, כי הוא יודע שחג’י-מורט שונא את הרוסים תכלית שנאה וישנאם גם להבא וכי נכנע עתה רק מפני ההכרח. וחג’י-מורט הבין את זה ואף על פי כן הבטיח את אמונו. מה שנוגע לעיני חג’י-מורט, הנה הללו הגידו ברור כי הזקן העומד לפניו צריך לחשוב על דבר המות ולא על דבר מלחמה, כי זקן זה אף על פי שהנו שבע ימים עודנו ערום כנחש ולכן טוב להזהר מפניו. וורונצוב הבין את זה ובכל זאת דבר מה שדרשה ממנו לפי דעתו הצלחתה של המלחמה.

– הגידה לו, – אמר וורונצוב למתורגמן, – שמלכנו כגבורתו כן חסדו ויש לשער, כי על פי בקשתי יסלח לו ויספחהו שנית לעבודתו. המסרת? – שאל, בהביטו על חג’י-מורט. – אך עד שאקבל את החלטת-החנינה של מושלי ומצווי הנני מתחייב לנהוג בו “הכנסת אורחים” ואשתדל ששהייתו כאן תנעם לו.

חג’י-מורט הדק עוד פעם את ידו אל חזהו והתחיל לספר דבר מה מתוך התרגשות.

הוא אמר, כפי שמסר המתורגמן, שגם קודם בימי ממשלתו באבריה, בשנת 39 עבד לרוסים באמונה ורק שונאו אחמד חן גרם לבגידתו. הלה חפץ לקפח את חייו והוציא את דבתו רעה אל הגינירל קלוגינאו.

– אני יודע, אני יודע, – אמר וורונצוב (אף שאלמלא גם ידע, גם אז ודאי שכבר שכח במשך הזמן), – אני יודע, – אמר בשבתו ובהראותו לחג’י-מורט על הספה הנמוכה שעמדה סמוכה לכותל, אך חג’י-מורט לא ישב ונענע בכתפיו החזקות לאות, כי אינו מעיז לשבת במעמד אדם חשוב שכזה.

– גם אחמד חן, גם שמיל שניהם הם שונאי, – הוסיף לדבר, בפנותו למתורגמן. – הגידה לנסיך, שאחמד חן מת ולא אוכל להנקם ממנו, אך שמיל חי ואני לא אמות, טרם שאתנקם בו, – אמר בעננו את גבותיו ובהדקו את מלתעותיו בכח.

– כך, כך, – ענה וורונצוב בשלוה, – אבל במה ישלם לשמיל כגמולו? – וגם הגידה לו, כי הוא יכול לשבת.

חג’י-מורט מאן גם הפעם לשבת ועל שאלת הנסיך ענה, כי הן יצא אל הרוסים רק על מנת להשמיד את שמיל.

– טוב, טוב, – ענה וורונצוב, – אבל מה הוא חושב לעשות? שב, שב.

חג’י מורט ישב ואמר, כי אם רק ישלחהו למערכות לזגיה47 ויתנו לו צבא, אז ירים את נס המרד בכל דגיסטן ולשמיל לא תהיה אז תקומה.

– זה טוב, זה אפשר, – אמר וורונצוב. אעיין בזה.

המתורגמן מסר לחג’י-מורט את דברי וורונצוב. חג’י-מורט שקע במחשבות.

– הגידה לנציב, – אמר למתורגמן, – כי משפחתי ביד שונאי וכל זמן שמשפחתי נמצאת בהרים הנני כאסור בשלשלאות ואיני יכול לעשות דבר. יפדה נא הנסיך בראשונה את משפחתי בשחררו תמורתה את אנשי שמיל השבויים בידו ואז אני מבטיח אחת משתי אלה: או שאמות, או שאשמיד את שמיל.

– טוב, טוב, – אמר וורונצוב. – נעיין בזה. לעת עתה ילך נא אל ראש השטב48 וירצה לו בפרוטרוט את מצבו, את דרישותיו ומחשבותיו לעתיד.

ובזה נגמר הראיון הראשון של חג’י-מורט עם וורונצוב.

באותו יום בערב הוצגה אופרה איטלקית בתיאטרון החדש המקושט בטעם המזרח. וורונצוב ישב בלשכתו ובאולם נראתה קומתו הבולטת של חג’י-מורט הצולע, שלראשו היה חבוש תרבוש. הוא נכנס בחברת שלישו של וורונצוב, לוריס-מלכוב49, שנמנה לבן-לויתו וישב בשורה הראשונה. בחשיבות מזרחית, מושלמית לא רק בלי הבעת התפעלות אלא גם בשויון נפש ישב במשך כל המחזה הראשון וכשנגמר קם ממקומו ובסקרו את הרואים בשויון נפש יצא מהאולם, כשהוא מפנה אליו את תשומת לבם של כל הנאספים.

למחרת חל היום השני לשבוע, שבו נערכים נשפי חשק אצל הוורונצובים. באולם הגדול המואר באור בהיר נגנה מקהלת מנגנים החבויה בגן החורף. נשים צעירות ושאינן צעירות ביותר הלבושות באופן כזה שהצואר, הידים והחזה היו מעורטלים לגמרי הסתובבו במחולות כשהן חבוקות בזרועות גברים לבושים בגדי-שרד מזהירים. על יד המזנון התלול בכל מיני מאכל ומשקה התרוצצו המשרתים, שמעיליהם קצוצי-הכנפים, פוזמקאותיהם וסנדליהם היו מצבע אדום. הם היו מוזגים יין שמפניה לאורחים ומגישים מיני מתיקה לגבירות. אשתו של הנציב אף על פי שכבר באה בימים, היתה גם כן מעורטלת למחצה והתהלכה בין האורחים הנה והנה מתוך בת-צחוק נעימה ואמרה על ידי המתורגמן אי-אלה דברי חבה לחג’י-מורט שסקר את האורחים גם הפעם כמו אתמול בתיאטרון בשויון נפש. אחרי בעלת הבית נגשו לחג’י-מורט גם נשים אחרות מעורטלות וכלן מבלי להכלם עמדו לפניו ושאלו מתוך בת-צחוק עד כמה מוצא חן בעיניו כל מה שהוא רואה מסביב. וורונצוב בעצמו המקושט באיפוליטות50 של זהב ובקשורי-כתף, בצלב לבן על צוארו ובסרט נגש אליו ושאלהו אותה שאלה עצמה, כשהוא בטוח כנראה כיתר השואלים, שאי-אפשר, שבעיני חג’י-מורט לא ימצא חן כל מה שהוא רואה. אך חג’י-מורט ענה גם לוורונצוב את התשובה שהשיב לכל השואלים: “אצלנו אין נוהגים כך”, מבלי לחוות את דעתו הטובה או רעה העובדא, שאצלם אין נוהגים כך.

חג’י-מורט נסה כאן, על הנשף, לקחת דברים עם וורונצוב על דבר פדיון משפחתו, אך וורונצוב העמיד פנים, כאלו לא שמע את דבריו ונטה הצדה. לוריס-מלכוב באר אחר כך לחג’י-מורט, כי לא פה המקום לדבר בענינים כאלה.

כשהשמיע השעון בצלצל את השעה האחת עשרה עיין חג’י-מורט גם בשעונו הנתון לו במתנה מאת מריה ווסילייבנה ושאל את לוריס-מלכוב אם אפשר לו ללכת מכאן. לוריס-מלכוב ענה לו שאפשר, אך יותר טוב שישאר. אף על פי כן לא רצה חג’י-מורט להשאר ובכרכרה שנתנה ברשותו נסע למעונו.

XI

ביום החמישי לשהות חג’י-מורט בטיפליס בא אליו בפקודת המצביא הראשי לוריס-מלכוב שלישו של הנציב.

– גם בראשי וגם בידי הנני נכון לעבוד לנציב, – אמר חג’י-מורט באותה הבעה דיפלומטית שהיה רגיל בה, בנענעו בראשו ובהגישו את ידיו אל לבו. – שש אני למצותך, – אמר בהביטו בחבה על עיני לוריס מלכוב.

לוריס מלכוב ישב על הכסא, שעמד ליד השולחן. חג’י-מורט השתטח על הספה הנמוכה ובסמכו את ידיו על ברכיו הרכין ראשו והקשיב בתשומת לב לדברי לוריס מלכוב. הלה, שדבר צחות בטטרית, אמר כי הנסיך, אף על פי שעברו של חג’י-מורט ידוע לו רוצה לדעת מפיו את כל הקורות אותו.

– אתה ספר לי, – אמר לוריס מלכוב, – ואני אכתוב מפיך, אחר כך אתרגם את דבריך רוסית והנסיך ישלחם למלך.

חג’י-מורט שתק רגע (הוא לא רק שלא הפסיק מעולם את דברי איש שיחתו, אלא שגם חכה תמיד זמן מה, אולי יוסיף איש שיחתו לדבר), אחר כך הרים את ראשו בהפשילו מתוך נענוע את מצנפתו לאחור וחייך אותו חיוך מיוחד במינו, חיוך ילדותי שבו שבה שבי את לב מריה ווסילייבנה.

– זה אפשר, – ענה. כנראה נעם לו, שהקיסר יקרא את קורותיו.

– ספר לי את הכל מתחלה, בלי חפזון, – אמר לוריס-מלכוב בהוציאו מצלחתו51 פנקס קטן.

– זה אפשר, אלא שאצטרך לספר הרבה, הרבה מאד. היו הרפתקאות רבות, – אמר חג’י-מורט.

– אם לא תספיק לספר ביום אחד תגמור ביום השני, – השיב לוריס-מלכוב.

– מאין לי להתחיל?

– מתחלה. היכן גודלת, היכן גרת.

חג’י-מורט הוריד את ראשו וישב במצב כזה זמן רב; אחר כך לקח מקל קטן שהיה מונח אצל הספה, הוציא מתחת לסיף בעל נצב השן המשובץ בזהב סכין-עשת חד כתער והתחיל מפצל את המקל ומספר בעת ועונה אחת.

– כתוב: נולדתי בצלמם52. כפר קטן שגדלו כראש החמור, כאשר יאמרו אצלנו בהרים. לא הרחק ממנו כמטחוה קשת השתרע חונזך מקום מושב החנים. משפחתנו היתה קרובה להם. אמי אחרי לדתה את בנה הבכור, את אוסמן היניקה את החן הבכור, את אבוננצל-חן53; אחר כך היניקה את הבן השני של החן, את אוממה-חן54 עד גמלה אותו, אך אחמד, אחי השני, מת. ואז כשנולדתי אני ואשת החן ילדה גם היא את בולץ-חן55 לא חפצה אמי להניקו. אבי צוה לה, אך אמי לא רצתה; היא אמרה: “עוד הפעם אמית ברעב את שלי, – לא אעשה כדבר הזה”. אז הכה אותה אבי בסיף, – הוא היה נלהב מטבעו – ולולא באו לעזרתה, כי אז רצחה נפש. אך היא עמדה בנסיונה ולא נפרדה ממני ולזכרון המאורע חברה בעצמה את השירה הזאת… אך זה הן לא נחוץ לספר?

– לא, נחוץ, ספר את הכל, – אמר לוריס מלכוב.

חג’י-מורט שקע במחשבות. הוא נזכר באמו, כשהיתה זו משכיבתו לישון על ידה, מתחת לאדרת על גג האוהל והוא היה מבקשה להראות לו את סימני הפצע שנפצעה בצדה.

– כן, אמי לא נפרדה ממני, אמר מתוך נענוע-ראש – אשת החן לקחה מינקת אחרת, אך הוסיפה לאהוב את אמי. ואמנו היתה מוליכה אותי לארמון החן ואנחנו היינו משתעשעים שם עם הילדים ואמם אהבתנו. לחן היו שלשה בנים; אבוננצל-חן בן גילו של אחי הבכור אוסמן, אוממה חן ובולץ-חן הצעיר, ששמיל שמטו מצוק הסלע. אך על זה אספר להלן. אני הייתי כבן חמש עשרה כשהתחילו המורידים לשוט בכפרים. הם היו מכים על גבי האבנים בחרבות-עץ וקוראים: “המושלמים, חזות56!” הצ’צ’נים עברו כלם לצד המורידים וגם האברים התחילו עוברים אליהם. אני דרתי אז בארמון. הייתי כאחד החנים. עשיתי את כל העולה על רוחי, הייתי עשיר. היו לי גם סוסים, גם כלי-זין וגם כסף. לא אצלתי ממני את כל משאלות עיני ולא חשבתי על שום דבר. ככה הייתי עד שנהרג קזי-מוללה וגמזת57 בא במקומו. גמזת שלח מלאכים אל החנים להזהירם, כי אם לא יקבלו את החזות יחריב את חונזך.

צריך היה לעיין בדבר. החנים יראו את הרוסים, יראו לקבל את החזות ואלמנת החן שלחתני בלוית בנה השני אוממה-חן טיפליסה לבקש את ראש השרים הרוסי לבוא לעזרתנו נגד גמזת. ראש השרים היה אז רוזן, ברון. הוא לא קבל לראיון לא אותי ולא את אוממה-חן. צוה למסור, כי יעזור לנו ואולם לא עשה דבר. רק האופיצירים שלו התחילו מבקרים אותו ומשחקים בקלפים עם אוממה-חן. הם היו מסביאים אותו יין ומוליכים אותו לבתי ההפקר והוא הפסיד בקלפים את כל הונו. הוא היה אמיץ-גו כפר ולבו כלב האריה, אך רצונו רפה כמים. לולא אנכי, שמהרתי לקחתו הביתה, אל ההרים, כי אז אבד את שארית סוסיו וכלי-זינו.

אחרי טיפליס בא שנוי במהלך רעיונותי והתחלתי לדבר על לב האלמנה והחנים לקבל את החזות.

– למה זה נשתנו מחשבותיך? – שאל לוריס מלכוב, – האם לא מצאו הרוסים חן בעיניך?

חג’י-מורט שתק רגע.

– כן. לא מצאו חן, – אמר מתוך החלטה וסגר את עיניו. – וגם איזה מאורע שאירע אז גרם לי, שארצה בחזות.

– איזה מאורע?

– על יד צילמס היתה לנו התנגשות עם שלשה מורידים. שנים ברחו על נפשם ואת השלישי הרגתי באקדחי. כשנגשתי אליו לפשוט את כלי זינו עוד היתה נשמת חיים באפו. הוא שם בי את עיניו. “אתה, – אמר לי, – רצחתני. לי טוב. אבל הן מושלמי הנך, צעיר לימים ובריא אולם58. קבל נא את החזות. אדני צוה.”

– ומה היה? הקבלת?

– לא קבלתי, אלא שהתחלתי להרהר בזה, – אמר חג’י-מורט והמשיך את ספורו.

– כשהקריב גמזת לחונזך שלחנו לקראתו את הזקנים וצוינום להגיד לו, כי נכונים אנו לקבל את החזות, אלא רצוננו שישלח לנו אדם בר-אורין, שיורה לנו את המעשה אשר נעשה. גמזת צוה לגלח לזקנים את שפמם, לרצוע את נחיריהם, לקשור לאפם עוגות-לחם ולשלחם. הזקנים הודיעו, כי גמזת נכון לשלוח להם שיך, אך בתנאי שאלמנת החן תשלח לו את בנה הצעיר לערבון. האלמנה נתנה אמון לדבריו ושלחה לגמזת את בולץ חן. גמזת קבל את בולץ חן בסבר פנים יפות וקרא גם לאחיו הגדולים שיבואו אליו. הוא צוה להגיד שהוא רוצה לעבוד את החנים, כאשר עבד אביו את אביהם. האלמנה היתה אשה רפה, טפשה וחצופה כאשר תהיינה הנשים תמיד, כשאין איש מניאן מלכת בשרירות לבן. היא יראה משלוח את שני בניה ושלחה רק את אוממה-חן. אני לויתיהו. במרחק פרסה ממחוז חפצנו פגשונו המורידים בשירים, ביריות וברקודים. כשקרבנו יצא גמזת מסוכתו, נגש לרכובה של אוממה-חן וקבל את פניו בכבוד חנים [.] הוא אמר: “לא עשיתי לביתכם רע ואין בחפצי לעשות לו רע. אף אתם אל תתנכלו בנפשי ואל תפריעו בעדי מלהכניס את המושלמים תחת כנפי החזות, ואני אעבוד לכם עם כל חילי כאשר עבד אבי לאביכם. אני אנהגכם בעצתי ואתם עשו כישר בעיניכם”.

אוממה-חן לא חונן בלשון מדברת צחות. הוא לא ידע מה לענות ושתק. אז אמרתי אני, כי אם כדבריו כן הוא, אז יבוא נא לחונזך. החן ואמו יקבלוהו בכבוד. אך לא נתנו לי לגמור, ואז התנגשתי בפעם הראשונה עם שמיל. הוא עמד על יד האימם.

– לא אותך אנו שואלים, כי אם את החן, – אמר לי.

אני נשתתקתי וגמזת הכניס את אוממה-חן לסוכתו. אחר כך קרא לי וצוני לרכוב עם שליחיו לחונזך. רכבתי. השליחים דברו על לב האלמנה לשלוח לגמזת גם את בנה הבכור. אני הבנתי, כי מוליכים אותה שולל ואמרתי לה, לבל תשלח את בנה. אך הימצאו שערות על קליפת הביצה? כן גם תמצא חכמה בלב אשה. היא האמינה לדבריהם וצותה לבנה לרכוב אתם. אבונונצל סרב. אז אמרה: “אין זאת, כי ירא אתה”. היא ידעה כדבורה זו, היכן העקיצה מכאיבה ביותר. אבונונצל-חן התלקח כאש, לא אמר לה דבר וצוה לחבוש את הסוסים. אני נלויתי אליו. גמזת ערך לנו קבלת פנים עוד יותר נהדרה מאשר לאוממה-חן. הוא בעצמו יצא לקראתנו במורד ההר במרחק שתי יריות ממחנהו. בעקבותיו רכבו פרשים ונושאי-דגלים והם שרו, ירו ורקדו לכבודנו. כשקרבנו אל המחנה, הכניס גמזת את החן לסוכתו ואנחנו ישבנו עם הסוסים.

הייתי מתחת להר, כשנשמעו יריות מתוך סוכת גמזת. רצתי ובאתי לסוכה. אוממה חן שכב פרקדן בשלולית דם ואבנונצל-חן נאבק עם המורידים. מחצית פניו הותזה ותלתה למטה. הוא החזיק בה בידו האחת ובשניה הכה בסיפו את כל הקרב אליו. לעיני דקר את אחיו של גמזת והתכון לדקור גם את השני, אך ברגע זה התחילו המורידים יורים בו והוא נפל חלל.

חג’י-מורט נשתתק לרגע, פניו השזופים התלהבו ועיניו מלאו דם.

– אני נבהלתי למראה עיני ואברח.

– הא כיצד! – אמר לוריס מלכוב, – ואני חשבתי כי לא ידעת פחד מימיך.

– מאז לא הוספתי לפחוד. מאז הייתי נזכר תמיד בקלוני זה. וכשהייתי נזכר בו לא יראתי עוד משום דבר.

XII

– ועתה די. צריך להתפלל, – אמר חג’י-מורט והוציא מהצלחת הפנימית של הצרקסיה את שעונו של וורונצוב. הוא לחץ בזהירות את הקפיץ ובהטותו את ראשו הצדה הקשיב בתשומת לב, כשהוא מבליג על בת-צחוקו הילדותית. השעון השמיע בצלצל שתים עשרה שעה ורבע.

– זהו דורן מאת הקונק וורונצוב – אמר מתוך חיוך.

– כן, שעון טוב, – אמר לוריס מלכוב. – ובכן התפלל ואני אחכה לך.

– טוב, – אמר חג’י-מורט ושם פניו לחדר השנה.

כשנשאר לוריס-מלכוב לבדו רשם בפנקסו את תמצית ספורו של חג’י-מורט, אחר כך הצית אש בפפירוסה שלו והתחיל מתהלך בחדר הנה והנה. כשנגש אל הדלת שמנגד לחדר השנה שמע את קולותיהם של בני אדם המשוחחים ביניהם בהתרגשות בשפה הטטרית. הוא הבין, כי אלה הם המורידים של חג’י-מורט, פתח את הדלת ונכנס אליהם.

בחדר נדף אותו הריח המיוחד, ריח של חומץ ועורות, שהוא מצוי אצל ההרריים. על הרצפה ליד החלון ישב גמזלו האדמוני שתום העין על אדרתו השטיחה מתחתיו, לבוש בבשמיט קרוע ומלוכלך ושזר רסן. הוא דבר בהתלהבות, אך כשנכנס לוריס מלכוב נשתתק תיכף ומבלי לשים אליו לב הוסיף לעשות את מלאכתו. ממולו עמד חן-מגומה העליז, כשהוא חושף את שניו הלבנות ומבריק בעיניו השחורות, מחוסרות העפעפים. אלדר היפה שפשף את אזורי האוכף התלוי על יתד, כששרווליו מופשלות על זרועותיו החזקות. חניפי העובד הראשי והמפקח על המשק לא היה באותו מעמד. הוא בשל במטבח את הארוחה.

– מה הוא דבר מחלוקתכם? – שאל לוריס-מלכוב את חן-מגומה לאחר שברכו לשלום.

– הוא מהלל ומשבח את שמיל, – אמר חן-מגומה בהושיטו את ידו ללוריס. – הוא אומר, ששמיל הוא אדם גדול; לפי דבריו הוא גם למדן, גם קדוש וגם גבור חיל.

– למה זה עזבו, אם הוא מהולל בפיו כל כך?

– עזבו ואף על פי כן הוא משבחו, – ענה חן-מגומה, כשהוא חושף את שניו ומבריק בעיניו.

– האומנם תחשבנו לקדוש באמת ובלב תמים? – שאל לוריס-מלכוב.

– לולא היה קדוש, כי אז לא נהה אחריו העם, – מלל גמזלו במהירות.

– קדוש היה לא שמיל, כי אם מנסור, – אמר חן-מגומה, – הלה היה קדוש באמת. בימי שלטונו היה העם אחר לגמרי. הוא סבב בכפרים והעם היה יוצא לקראתו ומנשק את כנף צרקסיתו, מתודה על עונותיו ונודר לבלי לעשות את הרע בעיני ד‘. הזקנים מספרים שבימיו התנהג כל העם בקדושה, – לא עשנו, לא שתו יין, היו זהירים בתפלה, היו סולחים איש לאחיו את עלבונותיהם, גם את נקמת הדם לא היו נוקמים. בימים ההם היו זהירים בהשבת אבדה וכשהיו מוצאים איזה חפץ או כסף היו קושרים את המציאה לכלונס ומעמידים אותו על אם הדרך. וד’ ראה כי הם הלכו בדרכיו וישלח את הברכה במעשי ידיהם ובכל אשר יפנו יצליחו, לא כבימינו אלה.

– וגם עתה בהרים לא מעשנים ולא שותים, – אמר גמזלו.

– למורוי הוא שמיל שלך, – אמר חן-מגומה בקרצו עין ללוריס-מלכוב.

“למורוי” זה שם גנאי, שבו כנו את ההרריים.

– למורוי הוא הררי. בהרים מקננים הנשרים.

– אמנם בן חיל אתה, ענית מניה וביה, – אמר חן-מגומה, כשהוא חושף את שניו ושמח לתשובה החריפה של מתנגדו.

בראותו את תיק הכסף לפפירוסות שביד לוריס מלכוב בקש לתת לו לעשן. וכשהעיר הלה, שהן אסור עליהם העישון קרץ לו בעיניו, נענע בראשו לצד חדרו של חג’י-מורט ואמר כי מותר בשעה שאין רואה. ותיכף התחיל ל[..]ש[..]59 מבלי לבלוע את העשן כשהוא מוציאו מפיו אגב מצמוץ משונה של שפתיו האדומות.

– לא טוב זה, – אמר גמזלו ברצינות ויצא מן החדר. חן-מגומה רמז עליו בלעג מתוך קריצת עינים והתחיל אגב-עישון לחקור ולדרוש את לוריס-מלכוב היכן אפשר לקנות בישמיט של משי ומצנפת לבנה.

– מה, האומנם יש לך כל כך הרבה כסף?

– יש, יספיק, – אמר חן-מגומה בקרצו עין.

– שאלהו נא, איך בא לידו כסף זה, – אמר אלדר בהפנותו ללוריס-מלכוב את ראשו היפה והמחייך.

– זכיתי במשחק, – הבליע חן מגומה במהירות.

והוא ספר, איך שאתמול בטיילו בחוצות טיפליס נתקל בכנופית אנשים ארמינים ורוסים ששחקו במשחק “הנשר”. בקערה הבריקו מטבעות אחדות של זהב והרבה של כסף. חן-מגומה הבין כרגע את פרטי המשחק וכשהוא מצלצל במטבעות הנחושת אשר בכיסו נכנס לתוך המעגל של המשחקים והודיע, שהוא מתערב בכל הסכום הנמצא הקערה.

– הא כיצד? האם היה לך סכום כזה? – שאל לוריס-מלכוב.

– בסך הכל היו לי שתים עשרה קופיקות, – אמר חן-מגומה בחשפו את שניו.

– נו, ולא הפסדת?.

– הנה!

וחן-מגומה הראה על אקדחו.

– כלום היית נותנו להם?

– על מה ולמה? הייתי בורח ולו תפשני מי מהם, כי אז הרגתיו וחסל.

– ומה? זכית?.

– כן, צברתי את כל המעות והלכתי לי.

לוריס-מלכוב הבין את חן-מגומה ואת אלדר על בורים. חן-מגומה היה בחור עליז, רודף תענוגות שלא ידע איך לתת מוצא לעודף-החיים שבו, קל-דעת שאהב לסכן את חייו וחיי אחרים רק לשם משחק בעלמא. לשם משחק זה יצא עכשיו אל הרוסים, כשם שהוא מוכן בכל שעה לעבור שנית לשמיל לשם אותו משחק עצמו. גם אלדר היה מובן לו כל צרכו. זה היה איש הנאמן למורשיד שלו, מתון, תקיף ועומד בדבורו. רק גמזלו האדמוני היה ללוריס-מלכוב כחידה, לוריס-מלכוב ראה, כי בן אדם זה לא רק שהיה מסור לשמיל, אלא שגם רחש לכל הרוסים גועל נפש שקשה לכבשו, בוז, בחילה ושנאה; ולפיכך לא יכול לוריס-מלכוב להבין לשם מה יצא אל הרוסים. ללבו התגנב חשד וגם אחדים מהשרים הגבוהים חשבו כמוהו, כי יציאתו של חג’י-מורט וספוריו על שנאתו לשמיל בשקר יסודם וכי יצא אליהם רק בכונה לתור את מקומות-התורפה של מערכות הרוסים, כדי לברוח אחר כך אל ההרים ולהשתער בכחות גדולים על העמדות הרפויות. וכאילו כל עצמותיו של גמזלו אשרו וקיימו את ההשערה הזאת. “הללו וחג’י-מורט יודעים להסתיר את כוונותיהם, – חשב לוריס-מלכוב, – אבל בן-אדם זה מגלה את סודו על ידי שנאתו הגלויה.”

לוריס-מלכוב נסה לבוא אתו בדברים. הוא שאלהו אם איננו משתעמם. הלה לא הניח את עבודתו מידו, הביט על לוריס-מלכוב הבטה אלכסונית בעינו האחת ונהם קטועות בקולו הצרוד.

– לא, איני משתעמם.

וככה היה עונה גם על יתר השאלות.

בינתים נכנס החדרה המוריד הרביעי של חג’י-מורט, האברי חניפי, שפניו וצוארו היו שעירים וחזו הבולט – כאדרת שער. זה היה עובד חרוץ שלא אהב לדרוש במופלא ממנו, שקוע תמיד בעבודתו ומסור לאדונו כאלדר בלי שום חקירות.

כשנכנס החדרה לקחת אורז עצרהו לוריס מלכוב והתחיל שואלהו למקום מולדתו ואם זה מזמן הוא אצל חג’י-מורט.

– זה חמש שנים, – ענה חניפי על שאלתו של לוריס-מלכוב, – אני בן כפרו. אבי הרג את דודו והם רצו לרצחני, – אמר בהביטו בשלוה על לוריס-מלכוב מתחת לגבותיו המסובכות זו בזו. – אז בקשתיו לקחתי לאח לו.

– מה זאת אומרת: “לקחת לאח”?

– שני חדשים לא גלחתי את ראשי, לא עשיתי את צפרני ובאתי אליהם. הם נתנו לי להכנס אל פטימת, אל אמו. פטימת חלצה לי שד ואני הייתי לאח לו.

בחדר הסמוך נשמע קול חג’י-מורט. אלדר נגב כרגע את ידיו ובצעדים רחבים מהר לקריאת אדונו.

– הוא מבקשך להכנס, – אמר בשובו. לוריס-מלכוב נתן עוד פפירוסה לחן-מגומה העליז ושם פניו לחדר האורחים.

XIII

כשנכנס לוריס-מלכוב לחדר האורחים פגשהו חג’י-מורט בפנים צוהלות.

– נו, מה, הלהמשיך? – שאל, בשבתו על הספה הנמוכה.

– כן, בודאי, – ענה לוריס-מלכוב. – ואני סרתי בינתים למורידים שלך, שוחחתי עמהם. יש ביניהם בחור אחד עליז.

– כך, חן-מגומה הוא קל דעת, – אמר חג’י-מורט.

– אך ביחוד מצא חן בעיני העלם הצעיר, יפה המראה.

­– זהו אלדר. עודנו צעיר, אך קשה כארז.

שניהם שתקו רגע.

– ובכן, לספר הלאה?

– כן, כן.

– הנה ספרתי לך, כיצד הרגו את החנים. נו, הרגו אותם וגמזת בא לחונזך ובחר למקום מושבו את ארמון החנים. נשארה עוד האלמנה. גמזת קרא לה להתיצב לפניו. היא פתחה בקנטור וטרוניא. אז רמז למוריד שלו, לאצלדר והלה הכה אותה מאחריה ורצחה.

– אבל לשם מה רצחה?

– ומה היה לו לעשות? המכניס את רגליו הקדומות יכניס גם את רגליו האחרונות. צריך היה להשמיד את כל הגזע, וכן עשו. שמיל הרג את הצעיר, שמטו מצוק סלע.

– כל אבריה נכנעה לגמזת, רק אני ואחי לא חפצנו להכנע. עלינו היה לנקום את דם החנים. העמדנו פנים, כאילו קבלנו את מרותו אך באמת חשבנו רק על זה, איך להנקם ממנו. התיעצנו עם הסבא והחלטנו לחכות עד צאתו מן הארמון ולהרגו אז מן המארב. ואולם אזנים לכותל, החלטתנו נודעה לגמזת והוא קרא לסבא ואמר לו: "ראה, הזהרתיך, אם אמת הדבר שנכדיך חורשים רעה עלי, אתלך יחד אתם על עץ אחד. ד' שלחני לעשות את דברו וחלילה מאיש מלהפריע בעדי. לך לך וזכור את אשר אמרתי.

– הסבא בא הביתה וספר לנו. אז החלטנו לבלי לדחות את הדבר ולהפיק זממנו ביום הראשון של החג, בבית-המסגד. חברינו מאנו להלוות אלינו, – נשארנו שנינו: אני ואחי.

– לקחנו כל אחד שני אקדחים, לבשנו אדרותינו והלכנו לבית המסגד. גמזת נכנס בלוית שלשים מורידים. חרבותיהם היו שלופות. ליד גמזת הלך חביבו אצלדר, אותו מוריד שכרת את ראש האלמנה. כשראה הלה אותנו צוה לנו להסיר אדרותינו ונגש אלי. חניתי היתה בידי, רצחתיו והתנפלתי על גמזת. אך אחי אוסמן כבר ירה בו מאקדחו. גמזת עוד היה חי והשתער על אחי בחניתו, אך אני מותתיו ברוצצי את גלגלתו. המורידים היו שלשים במספר ואנחנו רק שנים. הם הרגו את אחי אוסמן ואני נמלטתי מידם, קפצתי מהחלון ואברח.

– כשנודע, כי גמזת נהרג התקשר כל העם. המורידים ברחו על נפשם ואלה שלא ברחו נרצחו.

חג’י-מורט עצר לרגע בדבריו ונשם בכבדות.

– הכל הלך למישרים, – הוסיף לספר, – אך לסוף התקלקל הכל. שמיל בא במקום גמזת. הוא שלח אלי מלאכים להגיד, שאלוה אליו במלחמתו עם הרוסים ואיים עלי, כי אם אמאן יחריב את חונזך ויהרגני. עניתי, כי לא אלך אליו וכי לא אתן גם לו לבוא בגבולי.

– למה זה לא הלכת אליו? – שאל לוריס-מלכוב.

חג’י-מורט התקדר וענה רק לאחר שהיה קטנה.

– אי אפשר היה. ידי שמיל נגאלו בדם אחי אוסמן ואבונונצל-חן. אני לא הלכתי אליו. רוזין, הגינירל, שלח לי תואר אופיציר וצוה לי להיות לראש אבריה. הכל היה יפה, אך רוזין מנה לעומד על גבי בראשונה את חן קזי-קומיך, את מחמד מירזה ואחר כך את אחמד-חן. הלה שנאני תכלית שנאה. הוא שדך לבנו את בתה של אלמנת החן, את שלטנת ואולם השיבו את פניו ואז חשב, כי אני גרמתי לזה. הוא בקש את נפשי ושלח את שומרי ראשו להרגני, אך אני נמלטתי מידם. אז הביא את דבתי רעה לפני הגינירל קלוגינאו, – אמר, כי אני מסית את בני אבריה לבלי לתת עצי-הסקה לרוסים, ועוד אמר לו, כי חבשתי תרבוש, הנה את זה, – חג’י-מורט הראה על התרבוש שמסביב למצנפתו, – וזה אות, כי כרתי ברית עם שמיל. הגינירל לא האמין לו ולא צוה לנגוע בי לרעה. אך לאחר שנסע הגינירל לטיפליס עשה אחמד-חן כרצונו: שלח גונדת חיילים לתפשני, רתקני באזיקים וקשרני לתותח.

ששה “מעת לעת” הייתי קשור לתותח. ביום השביעי התירו את חבלי והוליכוני לטמיר-חן-שורה. ארבעים חיילים מזוינים ברובים ממולאים לווני. ידי היו אסורות וצו נתן להרגני אם אנסה לברוח. כשעברנו על יד מוקסוך היה המשעול צר ומימיני פחת60 כמאה מטר לעומק. נסוגותי מהחייל השומר עלי ימינה, לעבר הפחת. החייל חפץ לעצרני ואולם משכתיו אחרי. הוא נהרג ואני נשארתי בחיים. אלא ששברתי כל עצמותי: צלעותי, ראשי, ידי ורגלי. נסיתי לזחול ולא עלה בידי. ראשי הסתובב עלי ונרדמתי. הקיצותי רטוב כלי, מתבוסס בדם. ראני אחד הרועים, העיז את השכנים, הביאוני לכפר. צלעותי וראשי שבו לאיתנם, גם רגלי הבריאה, אלא שנעשתה קצרה.

חג’י-מורט מתח את רגלו הצולעה.

– אלא שגם כמות שהיא היא ממלאה את תפקידה כהוגן. נודע הדבר לעם ורבים באו לשחר את פני. שבתי לאיתני והעתקתי את משכני לצילמיס. בני אבריה קראו לי שנית להיות להם לראש, – אמר חג’י-מורט בגאוה שלוה ובוטחת – ואנכי נאותי להם.

חג’י-מורט קם בזריזות, הוציא תיק מאמתחתו ומהתיק שני מכתבים שכבר הצהיבו מרוב ימים והגישם ללוריס-מלכוב. הלה עיין בהם. במכתב הראשון כתוב לאמר:

“הפרפורצ’יק61 חג’י-מורט! אתה נשאת משרה אצלי ואני הייתי מרוצה ממך וחשבתיך לאיש טוב. זה לא כבר הודיעני הגינירל-מיור אחמד-חן כי הנך בוגד, כי חבשת תרבוש, כי יש לך שיח ושיג עם שמיל, כי הנך מסית את העם ללכת במרי עם הרשות הרוסית. צויתי לאסרך ולהביאך אלי, אך בדרך ברחת. איני יודע אם זה לטוב או לרע מפני שאיני יודע אם יש בך אשם או לא. עכשיו שים לב לאשר אמר לך: אם הנך חף מפשע, אם לא חטאת במאומה למלך הגדול, – בוא אלי. אל תירא מאיש, אנכי מגן לך. החן לא יעשה לך דבר, הוא משועבד לי. ובכן אין לך לירוא דבר.”

להלן כתב קלוגינאו כי הוא עומד תמיד בדברו ודן דין אמת והרי הוא יועץ לחג’י-מורט ומדבר על לבו לבוא ולהתיצב לפניו.

כשגמר לוריס מלכוב לקרוא את המכתב הראשון הוציא חג’י-מורט את המכתב השני, אך טרם ימסור אותו לידי לוריס-מלכוב ספר לו מה שענה על המכתב הראשון:

– כתבתי לו, כי אמנם נשאתי תרבוש אך לא לשם שמיל, כי אם לשם מצוה; כי לעבור לצד שמיל איני רוצה ואיני יכול מפני שהסב בנפש62 אבי, אחי וקרובי, אך גם לצאת אל הרוסים איני יכול, יען כי העטו עלי קלון. בחונזך, כשהייתי אסור בעבותים שקצני נבל אחד.. ואני לא אוכל לצאת אליכם בטרם יכופר כבודי המחולל בדם האיש ההוא.. אך העיקר, שאני ירא מפני אחמד חן הרמאי. אז הריץ לי הגינירל את המכתב הזה, – אמר חג’י-מורט והושיט ללוריס-מלכוב גליון שהצהיב.

“ענית לי על מכתבי – תודה, – קרא לוריס-מלכוב. – הנך כותב, שאינך ירא לשוב, אלא שהחרפה שנתן עליך גיאור63 אחד אוסרת עליך לשוב; ואני מבטיחך כי החוקים הרוסים הם חוקי-צדק ובעיניך תראה את ענשו של זה, שהעיז להעליבך. אני כבר צויתי להתחיל חקירה ודרישה בענין זה. שמעני, חג’י-מורט: יש לי רשות להתרעם עליך, על שאינך מאמין לי ולדברת-כבודי, אך אני סולח לך מדעתי את דרך ההרריים לבלי לתת אמון באיש. אם הנך חף מפשע, אם את התרבוש אתה נושא רק לשם מצוה, – צדיק אתה במשפטך וזה אשר חלל את כבודך ענוש יענש, כל נכסיך יושבו לך ובעיניך תראה ותוכח מה טיבו של החוק הרוסי. על אחת כמה וכמה שלרוסים יש השקפה אחרת לגמרי על כל אותו הענין: בעיניהם לא נגרע מכבודך אף משהו על ידי זה שאיזה נבל העליבך. אני בעצמי הרשיתי לגימרינים לשאת תרבוש ואני רואה את הדברים כמות שהם; היוצא מזה שאין לך לירוא. בוא אלי עם השליח המביא לך את מכתבי זה; הוא נאמן לי, איננו עבדם של שונאיך, כי אם ידידו של אותו איש, שהממשלה הרוסית מקדישה לו תשומת לב מיוחדת.”

– אני לא האמנתי לזה, – אמר חג’י-מורט, כשגמר לוריס-מלכוב את המכתב. לא נסעתי לקלוגינאו. לי היה נחוץ ראשית כל לקחת נקם מאחמד-חן וזה היה אי-אפשר לעשות על ידי הרוסים. באותו זמן גופו צר אחמד-חן על צילמיס ובקש לחפשני או להרגני. העם אשר ברגלי היה מעט מאד, לא יכלתי להחלץ מן המצר ואז בשעת צרה זו בא אלי ציר שלוח משמיל ומכתב בידו. שמיל הבטיח לי לבוא לעזרתי, לסייע בידי ברציחת אחמד-חן ולמנותי לשליט על כל אבריה. לאחר שקול-דעת ארוך עברתי לצד שמיל ומהזמן ההוא נלחמתי ברוסים בלי הרף.

וחג’י-מורט ספר לבן שיחתו את כל דברי-מלחמותיו. הם היו רבים מאד ולוריס-מלכוב ידע את מקצתם. בכל תגרותיו והתנפלויותיו, שהיו תמיד נעטרות בנצחון, היה מעורר תמהון במהירות שבה עבר ממקום למקום ובעזמה64 שבה התנפל על שונאיו.

– ביני ובין שמיל לא שררו מעולם יחוסי-ידידות, – כלה חג’י-מורט את ספורו, – אך הוא ירא מפני ואני הייתי נחוץ לו. אך פעם קרה מקרה, ששאלו את פי מי יהיה לאימם אחרי שמיל. אני אמרתי, כי לאימם יהיה זה, אשר לו חרב חדה. תשובתי נמסרה לשמיל והוא החליט להפטר ממני. הוא שלחני לטבשרן. הלכתי להתם והצלתי מיד האויב אלף אילים ושלש מאות סוסים. אך הוא אמר, כי לא מלאתי את שליחותי כראוי, הסירני ממשרת הנאיב וצוני לשלוח לו את כל הכסף. שלחתי לו אלף זהובים. אז באו בפקודתו המורידים שלו ולקחו ממני את כל נכסי. הוא דרש, שאבוא להתיצב לפניו. ידעתי, כי הוא מבקש את נפשי ומאנתי לבוא, אז שלח רודפים לתפשני, נמלטתי מפניהם ואצא לוורונצוב. אך את משפחתי לא לקחתי עמי. גם אשתי וגם בני בידו. הגידה לנציב: כל זמן שמשפחתי בידו, איני יכול לעשות דבר.

– אגיד, – אמר לוריס-מלכוב.

– התאמץ, השתדל. שלי שלך, רק היה לי לעזר אצל הנסיך. אני אסור בעבותים וקצה החבל ביד שמיל.

בדברים אלה סיים חג’י-מורט את ספורו ללוריס-מלכוב.

XIV

בעשרים לדיקבר כתב וורונצוב למיניסטר הצבא לאמר (המכתב היה כתוב צרפתית):

"לא כתבתי לך בדואר האחרון, נסיכי החביב, מפני שחפצתי להחליט קודם מה לעשות בחג’י-מורט. זה שנים שלשה ימים שאיני בקו הבריאות. במכתבי האחרון הודעתיך על דבר בוא חג’י-מורט. הוא בא טיפליסה בשמיני לחודש; ביום השני התודעתי אליו וכשמונה או כתשעה ימים שוחחתי אתו והתיעצתי בנפשי במה יוכל להועיל לנו בעתיד, אך ביחוד נוכל להועיל לו כעת, מפני שהוא דואג מאד למשפחתו. הוא שח לי בגלוי-לב, כי כל זמן שמשפחתו בידי שמיל הוא מרגיש את עצמו כאיש שיבש גופו ואינו יכול להראות לנו בפועל את רגשות התודה אשר ירחש לנו על שקבלנוהו בסבר פנים יפות וסלחנו לעוונו. מניעת ידיעות על דבר האנשים הקרובים ויקרים לו מביאה אותו לידי התרגשות קדחתנית והאנשים שהועדתים לעמוד על ידו מספרים לי, כי הלילות עוברים עליו ללא-שנה, כמעט שאינו טועם דבר, את כל זמנו הוא מבלה בתפלה ורק אחת יבקש שירשו טיול של רכיבה בלוית קוזקים אחדים, – התענוג היחידי האפשרי וההכרחי בשבילו מפני ההרגל של כמה שנים. בכל יום הוא בא להודע אלי אם קבלתי איזה ידיעות על דבר משפחתו והוא מבקשני שאצוה לאסוף על חזיותינו השונות את כל השבויים אשר בידנו ולהציעם לשמיל בתור חליפין, מלבד זה הוא נכון לצרף גם מעט כסף. יש אנשים הנכונים לתת לו כסף לצורך זה. הוא מדבר אלי השכם ודבר: "הצילה את משפחתי ואחר כך תתן לי את האפשרות לגמול לכם כחסדכם בשרותי (לפי דעתו הוא יכול להועיל לנו ביחוד על החזית הלזגית) ואם מקץ חודש ימים לא אביא לכם תועלת גדולה תענשו אותי כטוב בעיניכם.

"עניתי לו, כי כל זה נראה לי לצודק וכי אצלנו ימצאו הרבה אנשים, שלא יאמינו לו, אם משפחתו תשאר בהרים ולא בידנו בתור ערבון; כי אעשה את כל אשר בידי כדי לאסוף את השבויים על גבולותינו ומפני שעל פי חוקינו אין לי הרשות לתת לו כסף לפדיון משפחתו מלבד הכסף אשר ישיג בעצמו, אבוא אולי לעזרתו באמצעים אחרים. אחר כך חויתי לו בגלוי-לב את דעתי, ששמיל לא ישיב לו את משפחתו בשום אופן, ששמיל אולי יודיענו מזה בעצמו וגם יבטיח לו לסלוח לו סליחה גמורה ולהשיבנו על כנו, ואם ימאן לשוב יאיים עליו שיקבע את נפש אמו65, אשתו וששת ילדיו. בקשתיו שיגיד לי בגלוי-לב מה יעשה, כשיקבל משמיל הודעה מעין זו. הוא נשא את עיניו וידיו למרום ואמר לי כי הכל בידי שמים, אך הוא לא יכנע בשום אופן לשונאו, מפני שהוא בטוח, כי שמיל לא יסלח לו והרגהו[.] מה שנוגע להשמדת משפחתו אין הוא, חג’י-מורט סבור ששמיל ינהג בקלות-דעת שכזו, ראשית לבלי לעשות את שונאו מסוכן ביותר. כשיאושו יעבור גבול ושנית יש בדגיסטן הרבה אנשים בעלי השפעה שיניאוהו מזה.66 לסוף שנה פעמים אחדות כי העתיד ביד ד' וכי עתה ממלא את כל ישותו רק הרעיון על דבר שחרור משפחתו, והרי הוא מפיל לפני תחנתו לרחם עליו בשם ד' ולהרשות לו לשוב לסביבות צ’צ’נה. שם יוכל בעזרתם וברשותם של פקידינו לבוא במגע ומשא עם בני משפחתו, לקבל ידיעות אודות מצבם ואמצעי-שחרורם. בחבל ההוא של ארץ האויב יש אנשים רבים וביניהם גם נאיבים אחדים, שנפשם קשורה בנפשו ושם יקל לו להשיג את מטרתו אשר אליה הוא שואף יום ולילה ואשר רק בהשיגו אותה תבוא מנוחה בלבבו[,] אז יוכל לעבוד לתועלתנו ולהראות לנו את אמון רוחו בפועל. הוא מבקש לשלחו שנית לגרוזני בלוית עשרים או שלשים קוזקים אמיצי לב, אשר יהיו לו למגן מפני אויביו ולנו לערובה, כי לא שקר בפיו.

"הלא תבין, נסיכי החביב, כי כל זה הטרידני מאד, יען סוף סוף איך שלא אעשה גדולה היא האחריות המוטלת עלי. לבטוח בו בלי שום פקפוק הרי זו אי-זהירות גדולה מאד, אבל כדי לשלול ממנו את כל אמצעי הבריחה נצטרך לאסרו בכלא וזה מתנגד לפי דעתי גם ליושר וגם למטרותינו. הידיעה על דבר מאסרו תתפשט במהירות בכל דגיסטן ותביא לנו נזק מרובה. רבים שם כאלה, הנכונים להתפרץ מפני שמיל והמתענינים מאד בגורלו של עוזרו הראשי, האחד והמיוחד באומץ לבו ובכשרונותיו שנאלץ להכנע לנו, אבל בהודע להם כי גמלנוהו רעה ידחו את כונתם הטובה ויוסיפו למשוך בעול שמיל. אם רק נתנהג עם חג’י-מורט כעם שבוי-מלחמה יאבד לחנם כל הרושם היפה של בגידתו בשמיל, רושם שהוא מועיל לעניננו.

"לפיכך סבור אני, כי לא יכלתי לעשות אחרת מאשר עשיתי, אף שמרגיש אני, כי אם רק יברח חג’י-מורט שנית אפשר יהיה להאשימני שעשיתי משגה גדול. לאדם העובד את עבודת המלך קשה לבלי להגיד במקרים מ[..]בכים67 כאלה: אי-אפשר ללכת בדרך הישרה מבלי חשש שגיאה ואולם מכיון שהדרך נראית לי ישרה צריך ללכת בה ויעבור עלי מה.

"אבקשך, נסיכי החביב, להגיש את כל זה אל הוד רוממותו, לאדוננו הקיסר ואני אהיה מאושר אם מושלנו הנאדר יאשר את מעשי זה. את כל הכתוב למעלה כתבתי גם להגינירלים זבדובסקי וקוזלובסקי. זה האחרון נמצא עכשיו במגע ומשא ישר עם חג’י-מורט, אשר הזהרתיו לבלי לעשות דבר ולבלי לנסוע לשום מקום בלי רשותו של הגינירל. אמרתי לו, כי גם לנו טוב, שילך למסעותיו בחברת בני לויה משלנו, לבל יפיץ שמיל את השמועה, כי אסור הוא אתנו, אך יחד עם זה התניתי עמו לבל ילך לווזדוויזנסקי מפני שבני, שאליו יצא בראשונה ושאותו הוא חושב לקונק שלו אינו שר המקום ההוא ומשום זה אפשרים שם סכסוכים. אגב אורחא, ווזדוויזנסקי קרובה יותר מדי לכפר מרובה באוכלוסים המתיחסים אלינו בשנאה, בה בשעה שגרוזני מוכשרה בכל המובנים לאותם היחוסים, שבהם רוצה חג’י-מורט לבוא עם אנשי בריתו.

"מלבד עשרים הקוזקים שאינם זזים ממנו אף לרגע (כמו שבקש הוא בעצמו) שלחתי לו גם את שר הפרשים לוריס-מלכוב, אופיציר מצוין וחכם לב המדבר צחות בטטרית. הוא יודע היטב את חג’י-מורט וזה האחרון רוחש לו רגשי אמון. במשך עשרת הימים ששהה כאן חג’י-מורט התגורר בבית אחד עם סגן שר הגדוד, הנסיך טרחנוב, שר מחוז שושה שבא הנה לרגלי עניניו. זהו אדם הגון ביותר ואני סומך על כל דבריו. גם אליו הרגיש חג’י-מורט אמון מיוחד והוא היה המליץ ביני ובינו בכל דברי הסתר החשובים ביותר.

"התיעצתי עם טרחנוב בנוגע לחג’י-מורט והוא הסכים לי, שאפשר היה לבחור רק באחת משלש אלה, או להתנהג עמו כמו שהתנהגתי, או לשימו במאסר ולשמרו שמירה מעולה וחמורה מפני שאדם שכמותו מסוגל לכל לאחר שהתנהגו אתו קשות, או להרחיקו מכאן לגמרי. אולם שתי התחבולות האחרונות לא די שתבטלנה את כל התועלת הנשקפת לנו מהמחלוקת שבין חג’י-מורט ושמיל, אלא שתפסקנה לגמרי את התפתחותה של ההתלוננות ואפשרותה של ההתקוממות נגד שמיל מצד ההרריים. הנסיך טרחנוב אמר לי, שהוא בטוח בכנותו של חג’י-מורט ושזה האחרון אינו מפקפק כי שמיל לא יצלח68 לו לעולם ויענשהו במיתה, אף אם גם יבטיח לו מחילה גמורה. רק דבר אחד מעיר דאגה בלב טרחנוב, הלא היא מסירותו של חג’י-מורט לאמונתו והוא אינו מסתיר את חששותיו, שאולי מצד זה אפשר יהיה לשמיל לפעול על שונאו. ואולם כאשר אמרתי כבר למעלה לא יעלה לעולם בידי שמיל להוכיח לחג’י-מורט שלא יהרגהו תיכף או כעבור זמן-מה אחרי שובו אליו.

“הנה כל מה שרציתי, נסיכי החביב, להודיעך אודות המאורע הנוכחי של הענינים המקומיים.”

XV

ההודעה הזאת נשלחה מטיפליס בכ"ד לדיקבר. עשרה סוסים נפלו תחתם בדרך מרוב עיפות, עשרה עגלונים הוכו קשה בידי השליח המאיץ בהם ואולם בראש שנת 1852 מסר הרץ את ההודעה לנסיך צ’רנישוב69, מי שהיה אז מיניסטר-המלחמה והלה הביא לקיסר ניקולי בתוך יתר הדברים גם הודעה זו של וורונצוב.

וורונצוב לא היה אהוב לצרנישוב מפני הכבוד שרחשו לו כל יודעיו, מפני עשרו הכביר, מפני שהיה אציל אמתי, מלדה ומבטן, בשעה שצרנישוב היה אליבא דאמת parvenu (“עולה לגדולה”). וביחוד מפני החסד הרב שנטה לו הקיסר, ולכן השתמש בכל שעת-כושר להזיק לוורונצוב עד כמה שידו מגעת. בהרצאתו הקודמת על דבר המצב בקוקז גרם צרנישוב לידי כך שניקולי התאנף בוורונצוב, על שמפני רשלנות השלטון הצבאי השמידו ההרריים כמעט עד תומו גדוד קוקזי לא גדול. בפעם הזאת התכון לדון לכף חובה את פקודתו של וורונצוב בנוגע לחג’י-מורט. הוא חפץ להוכיח למלך כי וורונצוב דואג רב מדי לטובת בני קוקז ומסיח דעתו מתועלת הממלכה וכי גם הפעם עשה לא מחכמה בהשאירו את חג’י מורט בקוקז; כי יש ויש לחשוש שחג’י-מורט יצא אלינו בכונה לרגל את אמצעי-הגנתנו ולכן טוב לשלחו למרכז רוסיה ורק לאחר שיעלה בידנו לחלץ את בני ביתו משבים יהיה לנו יסוד לסמוך על אמון רוחו ולהשתמש בעזרתו.

אך התנכלות צרנישוב נשארה מעל70 רק מפני זה שלבו של ניקולי לא היה טוב עליו באותו בוקר של הראשון בינואר ולא היה מסכים לשום הצעה שבעולם רק מפני הנטיה להתנגדות. קל וחומר שלא היה מסכים להצעת צרנישוב, אשר התיחסותו אליו היתה רק זו של סבלנות, מפני שחשבהו לאדם נחוץ שקשה להחליפו באחר, ואולם בדעתו את השתדלותו במשפט הדיקבריים להמיט שואה על זכריה צרנישוב ואת התאמצותו לרשת את נכסיו חשבהו לנבל גדול. ובכן מפני מצב רוחו הרע של ניקולי באותו בוקר נשאר חג’י-מורט בקוקז וגורלו לא נשתנה, כפי שיכול להשתנות, לו הרצה צרנישוב את הרצאתו בשעה אחרת.

היתה מחצית העשירית, כשעגלת החורף הקטנה של צרנישוב, שהיתה ממין אותן העגלות, שבהן אהב לנסוע ניקולי פבלוביץ, חצתה בטיסה את הערפל של קור בן עשרים מעלות ותעצר על יד האיתון של ארמון החורף. הרכב העבדקן שלראשו חבושה מגבעת של קטיפת-תכלת בעלת קצוות חדים הרכין את ראשו בידידות כלפי חברו, רכבו של הנסיך דולגורוקי. הלה חכה זה מזמן לאדונו על יד איתון הארמון, כשמושכות העגלה מונחות מתחת אחורי-מעילו העבים המרופדים במוך והוא מחכך ידיו הקופאות זו בזו.

צרנישוב היה לבוש סגין בעל צוארון שעיר אפור מעור הביבר ולראשו כובע שלש-הקצוות מקושט בנוצות תרנגול. הוא הפשיל את כביר עור הדובים, הוציא מהעגלה בזהירות את רגליו הקופאות (ערדלים לא היו עליהן והוא התגאה בזה שלא השתמש בערדלים), עבר על פני השטיח כשהוא מעודד את עצמו ומצלצל בדרבונות ונכנס בפתח הפלוש, שפתח לפניו שומר הסף ביראת-כבוד. לאחר שפשט את סגינו וזרקו לידי המשרת הזקן שקרב אליו במרוצה נגש אל המראה והסיר את כובעו בזהירות מעל פאתו הנכרית המסולסלת. בהסתכלו רגע במראה סלסל בתנועה רגילה של ידי זקן רפות את שערות הצדעות ועשאן בלורית, תקן את הצלב, קשורי-הכתף והאפוליטות הגדולות המקושטות בשלובי-אותיות והתחיל לעלות בצעדים רפים של רגלי זקן חלשות במעלות המשופעות על פני השטיח.

לאחר שעבר ממול המשרתים שעמדו לבושים בבגדי שרד על יד הפתחים והשתחוו לו בהכנעת-חנופה נכנס לחדר הכניסה. שם פגשהו בכבוד השליש העומד על המשמר שזה לא כבר נמנה למשרה זו ושהזהיר כחדש מכף רגלו ועד קדקדו, ממעיל-שרדו החדש עם קשורי הכתף והאיפליטות עד פניו החכלילים שעוד לא הספיקו לבלות ושפמיו הקטנים השחורים ושערות צדעותיו שהיו מסודרות לצד עיניו, כמו אצל ניקולי פבלוביץ. הנסיך ווסילי דולגורוקי סגן מיניסטר המלחמה שפניו הקהים הביעו השתעממות וששפמיו, זקן הלחיים ושערות צדעותיו, היו עשויים כמו אצל ניקולי ברכהו לשלום.

– L'[..]mpereur?71 (הקיסר) – פנה צרנישוב לשליש ברמזו בעיניו מתוך שאלה על דלת הלשכה.

La Maj[..]té vient de rentrer72 – (הוד רוממותו שב זה עתה) – השיב השליש, שכנראה הקשיב בהנאה לצלצל קולו ובצעדו צעדים כל כך רכים ומדודים, עד כי לו העמידו על ראשו כוס מים לא היה נגרע מהם אף נטף נגש אל הדלת, פתחה בלי שאון ונעלם מאחריה, כשכל עצמותיו אומרות כבוד למקום ששמה נכנס עכשיו.

דולגורוקי פתח בינתים את תיקו ובדק את הנירות שנמצאו בתוכו ואולם צרנישוב התהלך הנה והנה כשפניו מעוננים קצת, מחליץ את רגליו ומעביר בזכרונו כל מה שעליו להרצות לקיסר. הוא נמצא על יד דלת הלשכה, כשזו נפתחה שנית ומהחדר יצא השליש כשכלו מזהיר וכלו אומר כבוד עוד יותר מבראשונה והזמין ברמיזה אל הקיסר את המיניסטר וסגנו.

ארמון החורף נבנה כבר מחדש אחרי השרפה, אך ניקולי הוסיף עוד לשבת בדיוטא העליונה. הלשכה שבה קבל את פני המיניסטר ויתר השרים הגבוהים הבאים אליו עם הרצאותיהם היתה חדר גבוה מאד בעל ארבעה חלונות גדולים. תמונה גדולה של הקיסר אלכסנדר הראשון תלתה על הכותל הראשי. בין החלונות עמדו שני עמודי-כתיבה. לאורך הכתלים עמדו כסאות אחדים, באמצע החדר – שולחן כתיבה גדול מאד, לפני השולחן כסאו של ניקולי וכסאות לבני-שיחתו.

ניקולי שהיה לבוש זיג שחור בלי איפליטות ישב על יד השולחן, כשהוא מפשיל לאחור את קומתו הכבירה, שהיתה מהודקת בחגורה מסביב לכרסו הגדולה והביט בלי נוע על הנכנסים במבט מחוסר-חיים. פניו הארוכים הלבנים עם המצח המשופה הגדול מאד שבלט מבין שערות הצדעות המחוברות באומנות לפאה הנכרית המכסה את קרחתו היו הפעם קרים ומחוסרי-תנועה יותר מכפי הרגיל. עיניו העכורות תמיד היו הפעם עכורות יותר מאשר תמיד, השפתים הבלות מתחת לשפם המסולסל למעלה, הלחיים הנשענות על הצוארון הגבוה, לחיים שמנות מגולחות למשעי עם זקן-לסתות מסודר יפה יפה בצורת נקניקים, הסנטר הנלחץ אל הצוארון, – כל אלה הוסיפו לפניו בטוי של מורת-רוח וגם של כעס.

סבת מצב-רוחו זה היתה העיפות וסבת העיפות היתה זו: אתמול על חג המסכות התהלך כדרכו תמיד לבוש בכובע-הפרשים עם הצפור בחודה בין הקהל הנלחץ אליו והפורש במורך לב לצדדים מגופו הכביר ופתאום פגש שנית אותה מסכה, שבחג העבר העירה בו בלבנתה, גזרתה המצוינה וקולה הענוג את תאותו, התאוה המיוחדה לזקנים, והתחמקה מפניו בהבטיחה לו להפגש אתו בחג הבא. אתמול נגשה אליו והוא לא נתן לה ללכת מעל פניו. הוא הוליך אותה אל הלשכה המיוחדת לכך, שבה יכול להשאר עם בחירתו פנים אל פנים. כשהגיע אל דלת הלשכה סקר לעברים בחפשו בעיניו את המשרת ואולם הלה לא נמצא באותו מעמד. פניו התעננו והוא דחף בעצמו את הדלת, כשהוא נותן לבת-לויתו לעבור לפניו.

Il y a quelqu’un – (יש פה איש) – אמרה המסכה ונעצרה בלכתה.

ובאמת, הלשכה לא היתה פנויה. פקיד צבא מחיל הפרשים ואשה עולת-ימים, נחמדה, לבנונית, מתולתלת-שער עטופה בדומינו73 ישבו על ספת המשי הקטנה צפופים זה לזו. האשה הלבנונית בראותה את הפנים המפיקים חמה של ניקולי, שהתמתח מלוא קומתו מהרה ותתכס במסכה. אולם פקיד הצבא שהתפלץ מפחד התבונן בניקולי בעינים קמות מבלי קום ממקומו.

אף כי ניקולי כבר הסכין לזה, שהוא מעורר פחד בלב אנשים אף על פי כן היה נעים לו תמיד מראה הפחד הזה והיה אוהב להפליא את קרבנותיו על ידי זה, שבהפך ממה שחכו היה מדבר אליהם רכות. כך נהג גם הפעם.

– נו, אחא, אתה צעיר ממני לימים – אמר אל האופיציר שקפא מפחד, – הנך יכול לותר לי את מקומך.

האופיציר קפץ ממקומו וכשהוא מאדים ומלבין חליפות יצא דומם ובראש כפוף מן הלשכה בעקבות המסכה ההולכת לפניו וניקולי נשאר שם לבדו בחברת בת לויתו.

זו היתה נערה נחמדה ותמימה כבת עשרים בתה של אומנת שווידית. היא ספרה לניקולי כי עוד בילדותה בראותה את תמונותיו נמשכה אחריו לאהבה אותו, העריצתו והחליטה להעיר את תשומת לבו ויעבור עליה מה. והנה עתה השיגה את חפצה ויותר לא נחוץ לה דבר. העלמה הובאה למקום המיוחד לראיונות ניקולי עם נשים והוא בלה בחברתה יותר משעה.

כששב באותו לילה לחדרו ושכב על מטתו הצרה והקמה74 שהתגאה בה והתכסה בגלימתו שחשבה – וכן גם דבר פעם בפעם – למהוללה וחשובה לא פחות ממגבעתו של נפוליאון לא יכול זמן רב להרדם. רגע נזכר בפני העלמה הצחים שהביעו פחד והתפעלות כאחת ומשנהו בכתפים האמיצות והמלאות של אהובתו התמידית נילידובה והשוה אותן זו לזו. ואולם בראשו לא נצנצה המחשבה כי לא יפה פריצות לאיש נשוי ובודאי שהיה מתפלא לו אמר לו מישהו כדבר הזה. אך אף על פי שהיה בטוח כי התנהג כדת וכדין בכל זאת תסס בקרבו איזה רגש לא נעים ולמען להחרישו התחיל חושב על זה, שהנו אדם גדול כל כך, מחשבה שהיתה מרגיעתו תמיד.

אף כי נרדם בשעה מאוחרה קם משנתו בשעה השמינית ולאחר שמרח את גופו הגדול והשמן בקרח והתפלל לאלהים, – הוא קרא את התפלות הרגילות בפיו עוד מימי ילדותו: “אמא קדושה”, “אני מאמין”, “אבינו” מבלי ליחס למלים המבוטאות כל ערך שהוא – יצא דרך האיתון הקטן אל רחוב-החוף כשהוא לבוש בסגין ומגבעת.

באמצע הרחוב פגש תלמיד בית-הספר לתורת המשפטים, עלם בעל קומה גבוהה למאד כזו שלו. כשראה את בגדי-השרד של בית הספר, שלא היה אהוב לו מפני האפיקורסות שהיתה מבצבצת בכתליו התקדרו פניו, אלא שהקומה הגבוהה של התלמיד וכן גם העובדא שהלה התמתח לכבודו בזריזות יתרה ובהצדיעו הבליט בהתאמצות מיוחדה את ארכובת-ידו רככו את מורת רוחו.

– מה שם משפחתך? – שאלהו.

– פלוסטוב, הוד רוממותך הקיסרית!

– בן חיל!

התלמיד הוסיף לעמוד במקומו כשידו למגבעתו. ניקולי נעצר לרגע.

– היש את נפשך לעבוד בצבא?

– לא, הוד רוממותך הקיסרית!

– טפש!

וניקולי שטה ממנו והוסיף ללכת כשהוא מבטא בקול רם את המלים הבאות בפיו ראשונה. “קופירוויין, קופרוויין” אמר וחזר פעמים אחדות על שמה של אותה עלמה. הוא לא חשב על מה שדבר, אלא שהחריש את רגשו על ידי זה שהטה את תשומת לבו לבטוי-המלים. “כן, מה היה עולה לה לרוסיה לולא אנכי שקמתי לה”, אמר בלבו מדי הרגישו שנית את קרבת הרגש האי-נעים. “כן, מה היה עולה לה, לא רק לרוסיה לבדה כי אם גם לאירופה כלה”. והוא נזכר בגיסו מלך פרוסיה, בטפשותו ורפיונו והניע בראשו.

כשנגש למעלות הארמון ראה את מרכבתה של היליני פבלובנה שהתקרבה אל האיתון הסלטיקובי בלוית משרת עטוף אדומים. בהיליני פבלובנה ראה את דמות דיוקנם של כל אותם בני אדם ריקנים ששקלו וטרו לא רק על המדעים והשירה, כי אם גם על אפני ההנהלה בדמותם כי יוכלו לנהל את עצמם באופן יותר טוב מאשר הוא, ניקולי, מנהלם. הוא ידע כי אף על פי שהרבה ללחוץ את האנשים ההם ולהעיק עליהם בכל זאת הוסיפו לצוף למעלה והופיעו מחדש כפעם בפעם, ורגש של צער ועצב תקפהו. הוא התענן קודרות והתחיל לוחש שוב את המלים הבאות בפיו ראשונה, וחדל מזה רק לאחר שנכנס הארמונה. לאחר שבא בחדריו והחליק לפני המראה את זקן הלחיים, שערות הצדעות ופאתו הנכרית עבר מתוך סלסול בשפמו אל הלשכה, ששם שמע את ההרצאות.

את צרנישוב קבל ראשונה. צרנישוב הבין תיכף על פי הכרת פניו וביחוד עיניו של ניקולי, כי לב הקיסר לא טוב עליו היום ובדעתו את ההרפתקאות של ליל אתמול הבין גם את סבת הדבר. לאחר שניקולי דרש בקרירות בשלומו והזמינו לשבת נעץ בו את עיניו מחוסרות החיים.

חלקה הראשון של הרצאת צרנישוב היה מוקדש לענינם של פקידי משק הצבא, שנתפסו לגנבה. אחר כך עמדה על הפרק הסעת החיילות אשר על גבול פרוסיה, אחר כך ועידת מתנות-ראש-השנה לאלה שנפקד מקומם ברשימה הראשונה, אחר כך הודעתו של וורונצוב על יציאתו של חג’י-מורט ולסוף הענין האי-נעים אודות הסטודנט של אקדמית הרפואה שהתנקש בנפש אחד הפרופיסורים.

ניקולי שתק מתוך הידוק שפתים כשהוא מחליק את גליונות הניר בידיו הלבנות והגדולות שעל אצבען האחת נוצצה טבעת זהב והקשיב להרצאה מבלי להוריד את עיניו ממצחו ובלוריתו של צרנישוב.

ניקולי היה בטוח, כי הכל גונבים. הוא ידע, כי צריך יהיה לענוש את פקידי המשק והחליט למסור את כלם לעבודת הצבא אלא שגם ידע, כי כל זה לא יפריע בעד אלה שיבואו במקום הנענשים לעשות כמעשיהם. דרכם של הפקידים לגנוב וחובתו לענשם ואף כי כל זה כבר היה לו לזרא הוסיף למלא חובתו באמונה.

– נראה שאצלנו ברוסיה יש רק אדם אחד כשר, – אמר ניקולי.

צרנישוב הבין כרגע, כי האדם שברוסיה הוא ניקולי בעצמו וחייך לעומתו מתוך אישור.

– נראה, שכך הוא, הוד רוממותך – השיב לו.

– השאירה, אני ארשום את החלטתי – אמר ניקולי ובלקחו את הגליון הניחו על השולחן לצד שמאל.

אחר כך החל צרנישוב להרצות על דבר המתנות ואודות הסעת החיילות. ניקולי עבר על הרשימה, מחק שמות אחדים ואחר כך צוה קצרות ונמרצות להסיע שתי דיביזיות לגבול פרוסיה. ניקולי לא יכול בשום אופן לסלוח למלך פרוסיה את הקונסטיטוציה שנתן לעמו אחרי שנת 48 ואף כי הביע לגיסו פעם בפעם את רגשי ידידותו בכתב ועל פה, אף על פי כן חשב לנחוץ להחזיק את גייסותיו על הגבול לכל צרה שלא תבוא. בגייסות אלה אפשר יהיה להשתמש כשיתפרץ מרד בפרוסיה, – ניקולי ראה בכל מקום התכוננות למרד – אפשר יהיה לשלחם להגן על כסא המלוכה של גיסו כמו ששלחם לעזרת אוסתריה במלחמתה נגד האונגרים.

“כן, מה היה עולה לה לרוסיה לולא אנכי”, אמר שנית בלבו.

– נו, מה עוד?

– רץ מקוקז, – ענה צרנישוב והתחיל להרצות מה שכתב וורונצוב על דבר יציאתו של חג’י-מורט.

– כך, כך, – אמר ניקולי, – התחלה טובה.

– ברור, כי התכנית הערוכה על ידי הוד רוממותך מתחילה לשאת פרי, – אמר צרנישוב.

הקלוס הזה לכשרונותיו האיסטרטגיים נעם לניקולי ביותר, מפני שאף כי היה מתגאה בהם הכיר בכל זאת בעומק נפשו כי אליבא דאמת חסרים לו כשרונות אלה לגמרי ועתה התאוה לשמוע קלוסים יותר מפורטים.

– כלומר? מה הנך חושב על זה?

– אני חושב כי לו התנהגו על פי תכנית הוד רוממותך: לצעוד קדימה בלי הרף ולו גם לאט לאט אגב גידוע היערות והשמדת אוצרות המכולת, כי אז היה קוקז משועבד זה כבר. את יציאתו של חג’י-מורט אני מיחס רק לזה. הוא הבין שאי-אפשר לו יותר להחזיק מעמד.

– אמת, – אמר ניקולי.

למרות מה שהתכנית הזאת של כבוש ארץ האויב באופן אטי על ידי השמדת היערות והחרמת אוצרות המכולת נערכה על ידי ירמולוב ווילימינוב בניגוד גמור לתכנית ניקולי, שעל פיה צריך היה ללכוד בסערה את בירת שמיל ולהרוס בבת-אחת את קן-הרוצחים הזה בלי השאיר לו שריד ופליט, למרות מה שתכנית זו של ניקולי גרמה בשנת 1845 למלאכות הדרגינית, שעלתה בכל כך הרבה קרבנות אדם, למרות כל אלה יחס ניקולי לעצמו גם את התכנית של כבוש אטי, של השמדת היערות והחרמת אוצרות המכולת. לכאורה כדי להאמין שאת התכנית של כבוש אטי, של השמדת היערות והחרמת המכולת חבר הוא ולא אחר צריך היה להעלים כי תכסיסי המלחמה של שנת 45 שהתנגדו לגמרי לתכנית זו היו גם הם פרי רוחו. אבל הוא לא העלים את זה והיה מתגאה גם בתכנית המלאכות של שנת 45, גם בתכנית של כבוש אטי אף כי שתי התכניות האלה סתרו האחת את חברתה. החנופה התמידית, הגלויה, המתנגדת לעובדות הקיימות שהקטירו לו בלי הרף בני לויתו גרמה לזה, שלא הכיר יותר את סתירותיו ולא התאים את מעשיו ודבריו לא אל המציאות ולא אל ההגיון ואף לא פשוט לשכל הישר, ואף על פי כן היה בטוח כי כל פעולותיו למרות כל חוסר ההגיון וחוסר היושר שבהן ולמרות שהיו סותרות זו את זו נהפכו גם להגיוניות, גם לצודקות וגם למתאימות זו לזו רק משום שהוא, הוא ולא אחר, פעלן. כיוצא בזה היתה גם החלטתו בנוגע לתלמיד של אקדמית-הרפואה, שאודותיו הרצה לפניו צרנישוב לאחר שגמר את ההרצאה הקוקזית.

מעשה שהיה כך היה: הצעיר שנכשל פעמים בבחינותיו עמד לנסיון בפעם השלישית וכשהכשילהו הבוחן גם בפעם הזאת ראה בזה הצעיר מרוגז העצבים מעשה עול ובמצב של טמטום החושים תפש מהשולחן אולר, התנפל על הפרופיסור ופצעהו פצעים אחדים קלים.

– מה שם משפחתו? – שאל ניקולי.

– בשיזובסקי.

– פולני?

– מזרע הפולנים וקתולי, – ענה צרנישוב.

פני ניקולי התקדרו.

הוא הרע מאד לפולנים. כדי להצדיק מעשיו אלה צריך היה להאמין שכל הפולנים הם זדים ורשעים. והוא אמנם האמין בזה ושנאם בה במדה שהרע להם.

– כתר זעיר, – אמר ניקולי, עצם את עיניו והוריד את ראשו.

צרנישוב ידע על פי השמועה ששמע כמה פעמים מפי ניקולי עצמו, כי בשעה שנחוץ לו להחליט איזה דבר חשוב די לו להתרכז לרגעים אחדים ואז כאילו יערה עליו רוח ממרום והשאלות הכי מסובכות נפתרות מאליהן על הצד היותר טוב, כאילו איזה קול פנימי מורה לו את המעשה אשר יעשה. הוא חשב עתה איך לספק באופן הכי נאות את רגש המשטמה לפולנים שנתעורר בו עתה שוב לרגלי מעשה התלמיד. והקול הפנימי לחש לו את ההחלטה המתאימה. הוא לקח את ההרצאה וכתב בקצה בכתב ידו הגדול:

“ראוי לעונש מות. אך, תהלה לעליון, אין עונש מות נהוג אצלנו ולא אני אנהיגו. להעבירו תריסר פעמים בין אלף אנשים”. מתחת ההחלטה חתם את חתימתו הגדולה והבלתי-טבעית “ניקולי”.

ניקולי ידע כי תריסר אלפים מלקות – זו לא רק מיתה קשה, כי אם גם אכזריות מיותרת, משום שגם חמשת אלפים מלקות דים להמית את הגבור שבגבורים ואולם נעים היה לו להיות אכזרי, שלא ידע רחם ונעים היה לו לחשוב, כי אין עונש מות נהוג אצלנו.

לאחר שכתב את החלטתו על דבר התלמיד הגישה לצרנישוב.

– הנה, – אמר לו, – קרא.

צרנישוב קרא ולאות התפעלות מההחלטה המחוכמת כפף את ראשו.

– להוציא את כל התלמידים אל הככר, כדי שיהיו נוכחים בשעת העונש, – הוסיף ניקולי. “זה יהיה להם לתועלת. אני אשים קץ לרוח המרד הזה, אעקרנו משורש”, חשב בלבו.

– שומע אנכי, – אמר צרנישוב ולאחר ששתק רגע ותקן את בלוריתו שב שנית להרצאתו הקוקזית.

– ובכן מה תצוה לענות למיכאל סמיונוביץ?

– לבלי לסור ימין ושמאל משטתי, להחריב את הבתים ולהחרים את המכולת בצ’צ’נה ולהרגיז את מנוחתם בהתנפלויות פתאום, – אמר ניקולי.

– ומה תצוה בנוגע לחג’י-מורט? – שאל צרנישוב.

– הן וורונצוב כותב, שימצא בו חפץ בקוקז.

– וכי אין סכנה בזה? – שאל צרנישוב, כשהוא מתחמק ממבטו של ניקולי. – חושש אני שמיכאל סמיונוביץ מאמין באנשים יותר מהראוי.

– ודעתך אתה מה?. – שאל ניקולי קשות. הוא הבין את כונת צרנישוב לדון לכף חובה את החלטת וורונצוב.

– לפי דעתי תופחת הסכנה, כשישלחוהו לרוסיה.

– כך דעתך, – אמר ניקולי בלעג, – אלא שדעתי אחרת והנני מסכים לוורונצוב. ואת זה גם תודיע לו.

– שומע אנכי, – אמר צרנישוב, קם ממקומו ויצא מתוך השתחויה.

גם דולגורוקי שבמשך ההרצאה אמר לניקולי רק מלים אחדות בנוגע להסעת החיילות השתחוה ויצא.

אחרי צרנישוב נכנס הגינירל-גוברנטור של גליל המערב, ביביקוב, שבא לקחת את ברכת הפרידה. לאחר שניקולי אישר וקיים את כל האמצעים שאחז בהם ביביקוב כנגד האכרים המתקשרים, שלא רצו לקבל את הפרבוסלביות צוהו לשפוט את כל הסרבנים במשפט הצבא, כלומר לענשם בפולסין. מלבד זה צוה למסור לצבא את עורך אחד העתונים על שהדפיס ידיעות בנוגע להעברתם של כמה אלפי אכרים מהקרקעות הממלכיים לאחוזותיה של משפחת הקיסר.

– אני עושה כך, משום שאני מוצא זה לנחוץ, אלא שלא ארשה לחקור ולבקר את מעשי.

ביביקוב הבין את כל האכזריות שבהחלטתו בנוגע לבעלי-האוניון ואת כל העול שבשעבוד האכרים הממלכיים, כלומר האנשים היחידים ברוסיה שהיו עוד חפשים עד אז מעול האצילים, אלא שאי-אפשר היה למחות נגד זה. לולא הסכים להחלטת ניקולי, כי אז אבד בידים ממש את כל הקנינים היקרים שרכשם במשך ארבעים שנה ושבהם מצא עכשיו נחת ואושר. ולכן הרכין בהכנעה את ראשו השחור ששיבה זרקה בו פה ושמה לאות התמכרותו והתכוננותו למלאות את רצון הרוממות, רצון אכזרי, אוילי ועבריני.

ביביקוב יצא וניקולי קם ממקומו מתוך הכרה שמלא את חובו באמונה, התמודד, התבונן בשעון והלך להתלבש לכבוד החג. אחרי לבשו את מעיל השרד עם האיפוליטות והסרט ואותות ההצטיינות יצא לאולם האורחים, ששם חכו לו ברטט יותר ממאה אנשים, גברים בבגדי שרד ונשים במחלצות תפארת, חשופות חזה וכתפים, כל אחד ואחת במקומם המיוחד להם.

במבט מחוסר חיים, בחזה מובלט ובכרס מהודק שבלט ממעל לחגורה ומתחתיה יצא אל האורחים ובהרגישו כי כל העינים פונות אליו בפחד ובחנופת-הכנעה שוה למראהו עוד יתר חגיגיות. כשהיו עיניו נתקלות בפנים ידועים לו וכשהיה נזכר מי הם בעלי הפנים האלה היה נעצר על ידם לרגע, מדבר דברים אחדים רוסית או צרפתית ומקשיב לתשובתם, כשהוא מפלחם במבט קר ומחוסר חיים.

לאחר ששמע את הברכות עבר לבית התפלה. גם רבון העולמים קלסו ושבחו לא פחות מ“בשר ודם” פשוט על ידי משרתיו עושי רצונו והוא, ניקולי, קבל את כל התשבחות והברכות כדבר שמגיע לו ושכבר היה לו לזרא. כל זה צריך להיות כך, מפני שבו תלויים אשרו והצלחתו של העולם כלו, ואף כי כבר עיף ונלאה מרוב טורח, בכל זאת לא השתמט מעזור לעולם הזקוק לו. לסוף התפלה, כשהדיאקון המהודר והמסולסל הכריז “חיים ארוכים” לקיסר והמשוררים מלאו אחריו בקולותיהם המצוינים, הביט ניקולי לאחוריו וכשראה את נילידובה העומדת על יד החלון התבונן בכתפיה החשופות ובהשוותו אותה לעלמה של אתמול החליט, כי לנילידובה משפט הבכורה.

אחרי התפלה שם פניו אל הקיסרית ובלה בחוג משפחתו רגעים אחדים, כשהוא מתלוצץ עם ילדיו ואשתו. אחר כך סר דרך הערמיטג' אל מיניסטר החצר וולקונסקי וצוה לו אגב אורחא לתת מסכומיו המיוחדים קצבה שנתית לאמה של אותה עלמה. משם נסע לטיולו התמידי.

הסעודה היתה ביום ההוא באולם פומפיה. מלבד הבנים הצעירים ניקולי ומיכאל הוזמנו לסעודה הברון ליבין, הגרף רזיבסקי, דולגורוקי, הציר הפרוסי ושלישו של מלך פרוסיה.

הצעיר הפרוסי75 והברון ליבין עד שהם מחכים לבוא הקיסר והקיסרית שוחחו בהתענינות מרובה בדבר הידיעות המחרידות האחרונות שנתקבלו מפולניה.

– La Poloqne et le Caucase, ce sont les deux catheres d[..] la Russie.

Jl nous faut 100000 hommes a peu pres dans chacunde ces deux pays76(פולניה וקוקז – אלה הם שני נסיונות, שמתנסית בהם רוסיה. לכל אחת מהארצות האלה נחוצים לנו מאה אלף איש).

הציר התחפש למשתומם לדברים האלה.

Vous dites, la Pologne– (האמנם פולניה?) – אמר בתמהון מעושה.

Oh, oui c’etait un coup de maitre de Meternich de nous en avoir laisse l’embarras77 – (כן, זה היה תכסיס מוצלח של מטרניך להביאנו במבוכה).

כשהגיעו למקום זה של שיחתם נכנסה הקיסרית מתוך זעזועי ראשה המרטט ובת-שחוקה הקופאת. ניקולי הלך אחריה. בשעת הסעודה ספר ניקולי על יציאתו של חג’י-מורט ועל זה שהמלחמה צריכה להגמר בקרוב בתוקף פקודתו ללחוץ את ההרריים על ידי כריתת היערים ובנית מבצרים.

הציר לאחר ששלח מבט מרפרף להשליש הפרוסי, שעוד היום בבוקר שוחח אתו אודות החולשה העלובה של ניקולי לחשוב את עצמו לאיסטרטיגן גדול הלל מאד את התכנית הזאת המעידה שוב על כשרונותיו האסטרטגיים הגדולים של ניקולי.

אחר הארוחה נסע ניקולי לבית המחולות ששם צעדו בתהלוכה מאות נשים מעורטלות עטופות בטריקו. אחת מהן משכה את עינו ביותר והוא קרא אליו את המנצח על המחולות, הביע לו תודה וצוה לתת לו במתנה טבעת מעולפת ברקות.

ביום המחרת בשעת הרצאת צרנישוב חזר ניקולי עוד פעם על פקודתו לוורונצוב לתכוף מעכשיו את ההתנפלויות על בני צ’צ’נה להצר את צעדיהם ולהקיפם בשורה שלמה של מבצרים.

XVI

פקודה זו של ניקולי פבלוביץ נמלאה תיכף ומיד ובחדש ינואר שנה 1852 התנפל חיל הרוסים על צ’צ’נה.

בגדוד הנועד להתנפלות זו השתתפו ארבעה בטליונים של חיל הרגלים, שתי מאות קוזקים ושמונה תותחים. ה“שדרה” הלכה בדרך הכבושה. משני עברי הדרך התמתחה שלשלת האורבים, שלשלת בלתי-פוסקת שעלתה גבעות וירדה בקעות. האורחים78 היו לבושים פרוות קצרות, מגפים גבוהים ומצנפות שער, הרובים על שכמם וכדורי-היריה בחגורתם. הגדוד כמו תמיד צעד בארץ האויב בזהירות ומתוך שתיקה. רק לפעמים רחוקות היו התותחים משמיעים קול צלצל כשהיו עוברים על פני ביבין ותעלות מתוך טלטול ונדנוד, או שהיה צוהל או נוחר איזה סוס שלא הבין כי שתיקה יפה או שאיזה פקיד כועס גער בקול נחר ומתאפק בהסרים למשמעתו על שה“שלשלת” התמתחה יותר מדי או על שהתקרבה יותר מדי אל ה“שדרה” או התחמקה ממנה. רק פעם אחת הפרעה הדממה על ידי זה שממשוכת החדק79 אשר בין השדרה והשלשלת זנקה עז בעלת כרס לבן וגב אפור ואחריה תיש בעל קרנים לא גדולות, שהיו כפופות כלפי גבן.

החיות היפות ומוגות הלב קפצו קפיצות גדולות כשהן מכווצות את רגליהן הקדומות והתקרבו אל השדרה כל כך, עד שחיילים אחדים התחילו רודפים אחריהן בקול רם ובצחוק מתוך כונה לדקרן בכידוניהם, אלא שהללו הפכו את ערפן, התחמקו בקפיצה בין השלשלת וכשהן נרדפות מפרשים אחדים ומכלבי הגדוד נשאו אל ההרים כעל כנפים.

עוד החורף על הארץ, אך השמש התחילה מתרוממת יותר ויותר, עד כי בצהרים, לאחר שהגדוד, שיצא בבוקר השכם, הספיק לעבור ארבע פרסאות כבר היה החום גדול וקרני השמש היו בהירות כל כך, עד כי כאבו העינים מברק העשת של הכידונים ומהזהרורים שהוצתו פתאום כשמשות קטנות על נחושת התותחים.

מאחרי הגדוד שטף נחל זך ומהיר שרק זה עתה עברוהו ברגל; מלפניו השתרעו שדות בר וכרי-דשא בבקעות הבלתי-עמוקות. מאחרי השדות – הרים מלאי-סוד שחורים, צומחי-עצים; מאחרי ההרים השחורים סלעים בודדים בולטים פה ושמה ובאופק הגבוה – הרי שלג המבריקים כיהלומים לנוגה השמש, הרים שתמיד הם כלילי-יופי ותמיד מראה חדש להם.

בראש הגונדא החמישית הלך בוטלר, אופיציר יפה-מראה וגבה קומה לבוש זיג שחור ומצנפת שער וחגורת חרבו עוברת באלכסון דרך הכתף. רק זה לא כבר עבר הנה מצבא הגברדיה והרגיש עתה בקרבו רגש מעודד של שמחה וחיים ויחד עם זה של סכנת מות ותשוקת פעולה ועבודה מתוך הכרת שייכותו לאיזה כח טמיר וכביר המשועבד לרצון אחד, רצון עילאי. זאת הפעם השניה שבוטלר יוצא היום לקראת האויב והוא חשב שהנה כרגע יתחילו לירות בו והוא לא די שלא ירכין ראשו בפני ה“רמונים” הנשאים ממעל לראשו אלא שכדרכו קודם עוד ירים את ראשו למעלה ומתוך מבט שוחק יסתכל בחבריו ובחיילים ויכנס עמם בשיחה שלא מן הענין, כשקולו מביע שויון-נפש גמור.

הגדוד סר מהדרך הכבושה ונטה לנתיבה צרה, שעברה בין קמות הדורה והתחיל מתקרב אל היער. פתאום וכדור תותח נשא בשריקה ממקום לא נראה, נתקל במסע הקרונות על יד הדרך ובדר את האדמה בשדה הדורה.

– הנה ההתחלה, – אמר בוטלר בשחוק עליצות לחברו ההולך על ידו.

וכך הוה. מעבר ליער נראתה כנופיה צפופה של צ’צ’נים רוכבים ודגלים בידיהם. באמצע הכנופיה התנפנף דגל ירוק גדול והפילדפיבל הזקן של הגונדא, שהיה בעל ראיה רחוקה הודיע לבוטלר קצר-הראות ששמיל בעצמו נמצא כנראה בין הפרשים. הכנופיה ירדה מההר, נראתה לרגע על פסגת הגבעה הקרובה מצד ימין והתחילה יורדת למטה. גינירל גוץ לבוש בזיג שחור ומצנפת שער בעלת צפוי לבן נגש על סוסו לגונדתו של בוטלר וצוה לו לפנות ימינה לקראת הפרשים היורדים. בוטלר הטה את גונדתו בזריזות כלפי הצד האמור, אלא עד שלא הספיק לרדת אל הבקעה שמע מאחריו שתי יריות תותח. הוא הביט אחריו: שתי עננות קטנות של עשן תכלת התנשאו ממעל לשני התותחים ונמשכו לאורך הגיא. הכנופיה שכנראה לא חשבה לפגוש ארטיליריה על דרכה פנתה עורף. גונדתו של בוטלר התחילה לירות בהרריים וכל הבקעה כוסתה בעשן אבק שרפה. רק ממעל לבקעה נראה היה איך שההרריים נסוגו אחור אגב יריה בקוזקים הרודפים אחריהם. הרוסים הוסיפו ללכת בעקבות ההרריים ועל רוכס הגבעה השניה נגלה כפר לפניהם.

בוטלר עם גונדתו נכנס לכפר במרוצה תיכף אחרי הקוזקים. מהתושבים לא היה שם איש. לחיילים נתן צו לשרוף את התבואה, החציר וגם את בתי החומר. על פני כל הכפר התאבק עשן חריף ובעשן הזה שוטטו החיילים שהוציאו מהצריפים את כל מה שמצאו אך ביחוד היו עסוקים בציד תרנגולות, שההרריים לא הספיקו לקחתן עמם. האופיצירים ישבו בריחוק-מקום מהעשן וסעדו לבם ויצאו גם חובת לגימה. הפילדפיבל הביא להם על גזר עץ ככריות80 אחדות. הצ’צ’נים לא נראו. זמן מה אחרי הצהרים יצאה פקודה לצאת לדרך. הגונדא הסתדרה בשדרה ובוטלר נזדמן בחיל המאסף. הם רק זעו ממקומם, והצ’צ’נים הופיעו שנית ובלכתם בעקבות הגדוד לווהו ביריות.

כשיצא הגדוד מן המשעול הצר חדלו הצ’צ’נים מדלוק אחריו. איש מאנשי בוטלר לא נפצע ורוחו היה עליז וצוהל בקרבו. לאחר שעבר הגדוד ברגל את הנחל הקטן שעברהו גם בבוקר והתמתח על פני שדות הדורה וכרי הדשא יצאו לפני כל גונדא וגונדא המשוררים שלה ופתחו בשירים.

רוח לא נשב. האויר היה צח וזך במדה כזו, עד שהרי השלג שנמצאו במרחק מאה פרסאות מכאן נראו קרובים מאד וכשנשתתקו המשוררים נשמעה השעטה המדודה של הרגלים וצלצל התותחים כיסודה של השירה, שבו התחילה ובו סיימה. הפזמון ששרוהו בגונדת בוטלר חובר על ידי יונקר אחד לכבודו של הלגיון והושר בנעימה של מחול ידוע וכל בית ובית שבו סיים בחרוז שכזה: “מי ישוה ומי ידמה לאורבים בני החיל”.

בוטלר רכב ליד פקידו הבלתי-אמצעי, המיור פטרוב, חברו לדירה ודבר בשמחה רבה על שעזב את הגברדיה ובא לעבוד בקוקז. הסבה הראשית למה שיצא מהגברדיה היתה שהפסיד בפטרבורג ממון רב במשחק הקלפים, עד כי לא נשאר לו כלום. הוא חשש שאם ישאר בגברדיה לא יוכל להתגבר על תאותו למשחק הקלפים וכסף למשחק לא היה לו. עכשיו בא קץ לכל זה. עכשיו היו לפניו חיים אחרים, חיים יפים כל כך ומלאים הוד שבגבורה. הוא שכח עתה את אבוד ממונו וחובותיו העצומים. קוקז, המלחמה, החיילים, האופיצירים, הגבורים השכורים וטובי הלבב, פטרוב, – כל זה נראה לו כל כך יפה עד כי לא האמין שהוא נמצא כעת לא בפטרבורג, לא בחדרים מלאי עשן הקטורת כשהוא משחק ב“בנק” מתוך שנאה למחזיק-הבנק ומתוך כאב ראש מעיק, כי אם כאן, בארץ נפלאה זו בין הקוקזים בני החיל.

“מי ישוה ומי ידמה לאורבים בני החיל!” שרו המשוררים של גונדתו. סוסו צעד בצעדים עליזים על פי קצב המוסיקה הזאת. טריזורקה, הכלב האפור ומדובלל הצמר שזנבו היה משולשל למעלה וכל מראהו הפיק טרדה ודאגה רץ כמפקד צבא לפני הגונדא של בוטלר. נפשו של זה היתה מלאה מנוחה, בטחה ועליצות. לדידיה נכללה כל המלחמה רק בזה שסכן את עצמו, ששם נפשו בכף ושעל ידי זה זכה לאותות הצטיינות וליחס של כבוד מצד חבריו שבכאן וידידיו שברוסיה. אף על פי שזה נראה למוזר, אבל עובדה היא, שהצד השני שבמלחמה, היינו: המות, הפצעים של החיילים, האופיצירים וההרריים לא נראו לו בדמיונו. שלא בכונה היה משתמט מלהסתכל במתים ונפצעים, כדי שלא יפגם אותו התאור הפיוטי של המלחמה, שחי בדמיונו. הוא עבר על יד גויה מונחת פרקדן[,] רק בעינו האחת ראה את המצב המוזר של יד הדונג והפצע האדמדם אפלולי שבראש, ראה ברפרוף ולא יסף. ההרריים נדמו לו כבריונים רוכבים על סוסים ואלה שנלחמו בהם כמגינים על עצמם.

– ובכן, חביבי כך הוא הענין, – שח המיור בהפסקות שבין שירה לשירה, – לא כמו שנהוג אצלכם, בפיטר81: הימינו, השמאילו… כאן מכיון שנגמרו82 עבודתנו הרי אנו חפשים לנפשנו. משורקה83 תגיש לנו עכשיו תופינים ומרק-ירקות יפה. בקיצור, חיים שיש בהם ממש! האין זאת? נו-קה! – והוא צוה לשיר את הפזמון החביב עליו “משעלה עמוד השחר”.

המיור חי חיי-אישות עם בתו של החובש שקודם לכך נקראה משקא ועכשיו שמה מריה דמיטרייבנה. מריה דמיטרייבנה היתה אשה עקרה בת שלשים, יפת מראה, לבנונית ופניה מכוסים בהרות קיץ. מה שהיה היה, – אבל עכשיו היתה זו חברה נאמנה למיור וטפלה בו כאומנת וטיפול זה נחוץ היה למיור, שלעתים קרובות היה שותה לשכרה עד לידי אבוד ההכרה.

כשבאו למבצר נתקיימו כל נבואותיו של המיור. מריה דמיטרייבנה האכילה אותו ואת בוטלר ועוד שני אופיצירים שהוזמנו לשלחן המיור סעודה יפה ושמנה והמיור הרבה כל כך לאכול ולשתות עד שניטל ממנו הדבור והלך לישון. בוטלר שהיה גם הוא עיף, אך שבע רצון ושכור קצת מהיין ששתה יותר מהמדה הלך לחדרו ותיכף כשהסיר את בגדיו ושם את ידו מתחת לראשו היפה, המתולתל, נרדם תרדמה עמוקה ללא חלומות וללא יקיצות.

XVII

הכפר שנחרב על ידי ההתנפלות היה זה, שבו לן חג’י-מורט לפני צאתו אל הרוסים. סעדיה, שבביתו התאכסן חג’י-מורט ברח עם משפחתו אל ההרים, בגשת הרוסים אל הכפר. כששב לכפרו ראה סעדיה כי ביתו חרב, הגג הרוס, הדלת והעמודים של היציע שרופים באש ובבית סחי ומאוס. אותו נער יפה בעל העינים המבריקות שהביט בהתפעלות על חג’י-מורט הובא מת מבית המסגד על סוס מכוסה באדרת. הוא נדקר בחנית בגבו. האשה הכבודה ששרתה לפני חג’י-מורט בשעת בקורו עמדה עתה לפני פגר בנה בכתונת קרועה שמבעדה נחשפו שדיה הנובלות מזוקן. שערותיה היו מבודרות והיא שרטה את פניה עד שפך דם ויללה בלי הרף. סעדיה הזדין בכשיל ובמעדר והלך בלוית קרוביו לחפור קבר לבנו. הסבא הישיש ישב על יד כותל הבית ההרוס והביט קדמה במבט קהה, כשהוא מפצל איזה מקל. רק זה עתה שב מכורתו. שתי ערמות החציר הקטנות שהיו שם נשרפו; עצי החזורים והדובדבנים הן אלה שנטעו זה לא כבר והן אלה שכבר אנשו פרי שוברו וחורכו והעיקר שנשרפו כל הכורות יחד עם הדבורים. נשמעה יללת הנשים. הילדים הקטנים געו בבכי יחד עם אמהותיהם. געו גם הבהמות הרעבות שבקשו מספוא ואין. הילדים המבוגרים לא השתעשעו והביטו על הגדולים בעינים נבהלות.

הבאר טונפה כנראה בכונה עד שאי-אפשר היה לשאוב מים ממנה. טונף וטומא גם בית המסגד והמוללה עם המותעלימים טהרוהו עכשיו. על דבר שנאה לרוסים לא דבר איש. הרגש שהרגישו עכשיו כל הצ’צ’נים היה עז משנאה. הם לא שנאו כי אם כפרו בשייכות הכלבים הרוסים למין האנושי והאכזריות האוילית של הבריות הללו העירה בקרבם רגש כל כך חזק של גועל, בחילה ותמהון עד כי הרצון להשמידם כמו הרצון להשמיד כל מיני עכברים מזיקים, שממיות ארסיות וזאבים היה רגש טבעי כרגש חפץ הקיום. לתושבים נשארה אחת משתי אלה: או שישארו במקומותיהם ויקוממו ביגיעה נוראה כל מה שרכשו בעמל שכזה ושנהרס במהירות וחוסר-דעת שכאלה, כשיהיו צפויים בכל רגע ורגע לחורבן חדש או שבנגוד לרגשם הדתי ולרגש הגועל והבוז לרוסים יכנעו לפניהם.

הזקנים הלכו להתפלל ואחר כך גמרו פה אחד לשלוח שליחים לשמיל לבקש ממנו עזרה והתחילו תיכף לבנות הריסותיהם.

XVIII

ממחרת יום ההתנפלות, בבוקר, בשעה לא-מוקדמת יצא בוטלר החוצה בכונה לטייל קצת ולנשום אויר צח לפני שתית החמים, שהיה שותם על פי רוב בחברת פטרוב. השמש כבר יצאה מאחרי ההרים ומכאיב היה להביט על בתי החומר הלבנים מימין הרחוב שהבריקו מנוגה השמש, אך לעומת זה נעים היה להביט שמאלה והלב היה מתמלא חדוה ושלוה למראה ההרים השחורים, הרחוקים והנשאים, הצומחים יער או למראה השלשלת העמומה של הרי השלג, שהתאמצו כמו תמיד להתחפש לעבים.

בוטלר הביט על ההרים האלה ושמח מאד לזה שהוא חי, שהוא, בוטלר, חי ובמקום יפה כזה. הוא שמח גם לזה, שהתנהג אתמול כדיבעי בשעת ההשתערות וביחוד בשעת הנסיגה, כשהתגרה התלקחה בעצם תקפה; הוא שמח גם כשנזכר, איך שכבדה אותם בשובם משה או מריה דמיטרייבנה, חברתו של פטרוב, ואיך שקבלתם בסבר פנים יפות ואיך שהראתה לו, כפי שנדמה לו, חבה יתרה. מריה דמיטרייבנה בצמתה העבה, כתפיה הרחבות, חזה הגבוה ובבת-צחוק המזהירה שעל פניה הטובים, המכוסים בבהרות קיץ העירה את תשוקתו אליה, תשוקת רוק צעיר וחסון ולו נדמה, כי גם היא חומדת אותו בלבה. אבל היה סבור, שזה יהיה בלתי-מוסרי ביחס לחברו הטוב והתם והתנהג עם מריה דמיטרייבנה בפשטות-כבוד ובנימוס גמור והתנהגותו זו הביאה גם כן שמחה בלבו. הוא הרהר עכשיו בכל זה.

מרעיונותיו אלה הפריעה אותו שעטה תכופה של הרבה פרסות סוסים על פני הדרך המאובקת. הוא הרים את ראשו וראה בקצה הרחוב כנופיה של פרשים ההולכים ומתקרבים אליו. בראש שתי עשרות של קוזקים רכבו שני אנשים: האחד בצרקסיה לבנה ומצנפת גבוהה חבושה בתרבוש והשני – אופיציר של הצבא הרוסי, שזוף, בעל חוטם גבנוני ועל בגדיו וכלי זינו הרבה קישוטי-כסף. הפרש בעל התרבוש רכב על סוס אמוץ נחמד למראה, בעל ראש קטן ועינים יפות למאד; האופיציר על סוס הדור, גבה-קומה. בוטלר שהיה אוהב סוסים העריך כרגע את כחו וזריזותו של הסוס הראשון ועמד בלכתו, כדי להודע מי הם הבאים. האופיציר פנה לבוטלר.

– הזהו ביתו של שר צבא-המחוז? – שאל, כשהוא מבליט בשגיאותיו הדקדוקיות ובמבטאו את מוצאו הבלתי-רוסי. בוטלר ענהו, כי זהו.

– ומי זה? – שאל בוטלר בגשתו אל האופיצירים ובהראותו עיניו על האיש בעל התרבוש.

– זהו חג’י-מורט. הוא יתארח אצל השר, – ענה האופיציר.

בוטלר ידע על דבר חג’י-מורט ועל דבר יציאתו אל הרוסים, אלא שלא צפה בשום אופן לראותו כאן, במבצר הקטן הזה.

חג’י-מורט הביט עליו בידידות.

– שלום לך, קושקילדי (ברוך הבא), ברכהו בוטלר במלה הטטרית היחידה שהיתה שגורה בפיו.

– סאובול (עליכם שלום), – ענהו חג’י-מורט בנענעו בראשו. הוא קרב אל בוטלר והושיט לו את ידו, שעל שתי אצבעותיה תלה מגלב.

– השר? – שאלהו.

– לא, השר הוא כאן, אלך ואקרא לו, – אמר בוטלר בפנותו לאופיציר. הוא עלה במעלות ודחף את הדלת.

אולם הדלת של איתון הכבוד, כמו שקראה לו מריה דמיטרייבנה, היתה נעולה. בוטלר דפק, אך כשלא קבל תשובה עשה קפנדריה ונכנס באיתון האחורני. הוא קרא לחייל-משרתו, אך כשגם אחד משני משרתיו לא נענה לו סר אל המטבח. מריה דמיטרייבנה צנופה במטפחת ואדומה מעבודה, כששרווליה מופשלים על קיבורותיה הבריאות והלבנות הכינה עוגות, בנתחה את העיסה הלבנה בידיה לנתחים קטנים.

– לאן הלכו המשרתים? – שאל בוטלר.

– הלכו לסבוא, – אמרה מריה דמיטרייבנה, – מה נחוץ לך?

– צריך לפתוח את הדלת. לפני ביתנו עתה אספסוף של הרריים. בא חג’י-מורט.

– בדה מלבך עוד דבר מה, – אמרה מריה דמיטרייבנה בחייכה.

– איני מתלוצץ, באמת. הנה הם עומדים על יד האיתון.

– האמנם אמת? – אמרה מריה דמיטרייבנה.

– למה לי לספר לך בדותות? לכי וראי. הנה הוא אצל האיתון.

– אך זהו מאורע, – אמרה מריה דמיטרייבנה בהורידה את שרווליה ובמשמשה בידה את הפריפות שבצמתה העבה, – ובכן אלך ואעיר את איוון מתווייביץ.

– לא, אלך בעצמי, – אמר בוטלר.

– לו יהי כדבריך, – אמרה מריה דמיטרייבנה ופנתה שנית לעבודתה.

איוון מתווייביץ כבר שמע שחג’י מורט הוא בגרוזני ולפיכך כשנודע לו עכשיו, שהלה בא אליו לא התפלא כלל. הוא התרומם ממטתו, גלל פפירוסה, הצית בה אש והתחיל להתלבש, כשהוא משתעל בקול ומרטן על הרשות, ששלחה אליו את השד הזה. לאחר שלבש את בגדיו צוה למשרתו להגיש לו את סמי-המרפא. המשרת שידע, כי אדונו מתכוון ליין השרוף, הגיש לו את מבוקשו.

– אין רע מתערובת משקאות, – אמר ברטון לאחר ששתה כוס יין וקנח את לגימתו בפת לחם שחור. אתמול שתיתי צ’יחיר והנה כואב ראשי. נו, עכשיו אני מוכן, – אמר ונכנס לחדר האורחים, שבוטלר כבר הביא לשם את חג’י-מורט ואת האופיציר המלוה אותו[.]

האופיציר שלוה את חג’י-מורט מסר לאיוון מתווייביץ את פקודתו של מפקד האגף השמאלי לקבל את חג’י-מורט, להרשות לו לבוא במגע ובמשא עם ההרריים על ידי המרגלים, אך לבלי לתת לו לצאת מהמבצר בלי לוית קוזקים.

כשגמר איוון מתווייביץ לקרוא את הפקודה הסתכל במבט חודר בפני חג’י-מורט והתחיל לעיין שנית בגליון מתוך התעמקות. לאחר שהעתיק את מבטיו כמה פעמים מפני חג’י-מורט אל הגליון ומהגליון אל חג’י-מורט עצר סוף סוף את עיניו על חג’י-מורט ואמר:

– יקשי, ביק, יקשי (טוב, נכבדי, טוב); ישב נא כאן אתנו. אף אתה הגידה לו, כי אסור לו לצאת מהמבצר ומה שאסור – אסור. אך היכן נקציע לו דירה? מה דעתך, בוטלר? אולי נפנה לו את לשכת הסופרים?

בוטלר עוד לא הספיק להשיב מריה דמיטרייבנה שבאה מן. המטבח ועמדה בפתח פנתה לאיוון מתווייביץ84:

– למה? נתן לו את חדר האורחים. כאן נוכל לכל הפחות לשים עליו עין, – אמרה והסתכלה בחג’י-מורט, אך כשפגשה את מבטו מהרה להטות את פניה.

– סבורני, שהצדק עם מריה דמיטרייבנה, – אמר איוון מתווייביץ בהתרעמות.

כל זמן השיחה ישב חג’י-מורט כשידו שומה על כת חניתו ועל שפתו מרחפת בת-צחוק של בטול שיש בה משהו מזלזול. הוא אמר שאחת לו איפה לגור, שהעיקר אצלו, ועל זה יש לו הרשאה מהנציב, לבוא במגע ובמשא עם ההרריים ולכן הוא מבקש שיתנו לאלה לבוא לפניו. איוון מתווייביץ אמר שימלא את רצונו ובקש את בוטלר להעסיק לפי שעה את האורח, עד שיערכו את השולחן ויכינו את החדרים; הוא בעצמו שם פניו ללשכת הסופרים לכתוב את התעודות הדרושות ולתת את הפקודות הנחוצות.

יחסו של חג’י-מורט למכריו החדשים לבש צורה בולטת מהרגע הראשון. לאיוון מתווייביץ הרגיש תיכף בהתודעו אליו רגש בחילה ובוז והתיחס אליו תמיד מתוך בטול. מריה דמיטרייבנה שהיתה מכינה ומביאה לו את אכלו הוטבה בעיניו מאד; בעיניו מצאו חן גם פשטותה, גם היופי המיוחד של גזע זר לו, גם תשוקתה אליו, שהיתה נמסרת לו בלא-יודעים. הוא התאמץ לבלי להביט בה, לבלי לדבר אתה. אך למרות רצונו פנו עיניו אליה תמיד והתחקו על תנועותיה.

מה שנוגע לבוטלר, הנה התרועע אתו חג’י-מורט עוד מההתודעות הראשונה והיה משוחח אתו בחפץ לב, כשהוא שואלו לקורות חייו ומספר לו את הרפתקאותיו. הוא היה מודיע לו את כל החדשות שהיו מביאים לו המרגלים על דבר מצב משפחתו והיה מתיעץ עמו מה לעשות.

הידיעות שהביאו המרגלים לא היו משמחות. במשך ארבעת הימים שבלה במצר85 קבל שתי ידיעות וגם שתיהן מעציבות.

XIX

זמן קצר אחרי צאת חג’י-מורט אל הרוסים הובאה משפחתו אל הכפר וידינה והושמה שם במאסר, עד שישוב שמיל ויוציא את גזר דינם. הנשים – הזקנה פטימת ושתי נשיו של חג’י-מורט ישבו במשמר בבית שר המאה איברהים רשיד, אך יוסוף בן חג’י-מורט, עלם בן שמונה-עשרה שנה, נאסר בכלא, כלומר בבור עמוק יחד עם שבעה פושעים אחרים שחכו גם הם כמוהו לגזר דינם.

גזר-הדין עוד לא הוצא, מפני ששמיל היה בדרך. הוא נלחם עם הרוסים.

בששי לינואר שנת 1852 שב שמיל לביתו, לוידינה מתגרתו עם הרוסים שלפי דעת הרוסים נגף בה וברח לוידינה ולפי דעתו ודעת כל המורידים נחל בה נצחון והבריח את הרוסים. בתגרה הזאת ירה בעצמו מרובו כדרכו לעתים קרובות ובשלפו את חרבו השתער על סוסו ישר על הרוסים, אך המורידים המלוים אותו עצרו בעדו. שנים מהם נהרגו באותו מעמד, על ידי שמיל.

היתה שעת הצהרים, כששב שמיל למקום מגוריו. מורידים רבים לווהו, כשהם מרקדים מסביבו, יורים מרובים ואקדוחים ומשוררים בלי הרף: “לא אללה אלא אללה”.

כל תושבי הכפר הגדול וידינה התאספו ברחוב או על הגגות לפגוש את שליטם ולאות שמחתם ירו גם הם מרובים ואקדוחים. שמיל רכב על סוס ערבי לבן, שמדי קרבו אל ביתו הרחיב מתוך חדוה את צעדיו. רתמת הסוס היתה פשוטה מאד בלי שום קשוט זהב או כסף: רתן86 עור אדום מעובד יפה עם משעול צר באמצעו רכובות מתכת שצורת כוסות להן ואברזין אדום מתחת לאוכף. האימם היו87 לבוש אדרת מצבע הקנמון, אשר מצוארונה ושרווליה בלטה פרוה שחורה. היא היתה הדוקה לגויתו הדקה והארוכה בחגורת עור שחורה, צמודת חנית. לראשו היתה חבושה מצנפת גבוהה בעלת צפוי שטוח עם ציצית שחורה ומסביב למצנפת תרבוש לבן שקצהו יורד על צוארו. לרגליו סנדלים ירוקים וסבכי הרגלים הדוקות ברגליות שחורות התפורות מסביב בפתיל פשוט.

בכלל שום עדי מבריק של זהב או כסף לא היה על האימם וקומתו הגבוהה, הזקופה והכבירה שהיתה עטופה בבגדים מחוסרי-קשוטים ומוקפה בקהל מורידים המבריקים בקשוטי הזהב והכסף שעל בגדיהם פעלה על העם את הרושם הרצוי לו, רושם של רוממות והדר. פניו החורים המוקפים זקן צהוב, מסופר, היו מחוסרי תנועה כמאובנים ועיניו הקטנות היו ממוצהצות88. בקרבו אל הכפר הרגיש שאלפי מבטים נעוצים בו, אך עיניו לא הביטו אל איש. נשי חג’י-מורט יצאו גם הן אל המעקה יחד עם יתר יושבי הבית לראות בבוא האימם. רק הזקנה פטימת, אם חג’י-מורט לא יצאה ונשארה לשבת במקומה כקדם, כששערותיה הלבנות פרועות וידיה הארוכות מחבקות את ברכיה הרזות והסתכלה בענפים הבוערים על האח, מדי מצמצה את עיניה השחורות והלוהטות. גם היא כבנה שנאה את שמיל כל ימיה ועתה עוד עצמה שנאתה אליו פי שבע ולפיכך לא חפצה לראות את פניו.

לא ראה בכניסתו החגיגית של שמיל גם בן חג’י-מורט. הוא רק שמע בבורו האפל והמסריח את היריות והשירות והתענה מאד, כאשר יתענו אנשים צעירים ומלאי חיים, ששללו מהם את חופשתם. בשבתו בבור המסריח ובראותו מסביב רק את חבריו למאסר, אנשים אומללים, מזוהמים, דוויים ומתמרמרים שהיו נכונים לבלוע איש את אחיו קנא מעומק לבו בכל אותם האנשים שנהנו עכשיו די חפצם מהאויר, האור והחופש, שדהרו מסביב לשליטם, ירו ושרו בצותא: “לא אללה אלא אללה!”.

בעברו לאורך הכפר נכנס שמיל לחצר גדולה, שמאחוריה השתערה89 חצר שניה, פנימית, שבה נמצא הסירל90 שלו. שני לזגיים מזוינים על יד השער הפתוח של החצר הראשונה. חצר זו היתה מלאה אדם מפה לפה. כאן היו אנשים שבאו ממרחק לרגלי עניניהם, היו כאן בעלי בקשות, היו גם כאלה ששמיל צום לבוא לעמוד למשפט או להשתתף בישיבת בית דין. עם בוא שמיל קמו כל הנאספים וברכו את האימם ביראת כבוד בהגישם ידם אל לבם. אחדים כרעו על ברכיהם ונשארו במצב זה עד עבור שמיל מהשער החיצון אל השער הפנימי. אף כי שמיל הכיר בין הנאספים פנים רבים בלתי נעימים לו וטרחנים רבים שכבר הלאו אותו בבקשותיהם, בכל זאת עבר ממולם כשפניו מחוסרי תנועה ומאובנים כקודם, נכנס לחצר הפנימית וירד מעל סוסו על יד מעקת דירתו. הוא חש עיפות גדולה לא רק גופנית כי אם ביחוד רוחנית מפני שידע בסתר לבו, כי התגרה האחרונה היתה בלתי-מוצלחת, אף כי התהלל שנחל נצחון. הוא ידע כי הרבה כפרים צ’צ’נים נשרפו ונחרבו ושהעם ההפכפך וקל הדעת, עם הצ’צ’נים פוסח על שתי הסעיפים ואחדים מהם, הקרובים ביותר למערכות הרוסים נכונים להכנע למנצח.

כל זה היה מעציב ומעיק, נגד זה צריך היה לאחוז באמצעים נמרצים, אך ברגע זה לא חפץ שמיל להתמכר למחשבות. הוא השתוקק עתה רק לדבר אחד: לנוח ולהתעלס באהבים עם אשתו הצעירה בת השמונה-עשרה, עם אמינת שחורת העינים וקלת הרגלים החביבה לו מכל נשיו.

אך אי אפשר היה לו עכשיו גם לחשוב אודות ראיון עם אמינת, שנמצאה בקרבתו מאחרי הגדר המבדילה בחצר הפנימית בין בית הנשים ומעון הגברים. שמיל היה בטוח שגם ברגע זה מציצה אמינת מבעד פרצי הגדר יחד עם יתר הנשים, אך לא רק שאי-אפשר לו לסור עתה אליה, אלא שגם לשכב על הכסתות ולנוח קצת מעמל הדרך היה לו ברגע זה מן הנמנעות. צריך היה קודם כל להתפלל תפלת הצהרים, אף כי לבו לא הלך בשעה זו כלל וכלל אחרי התפלה, אך לפסוח עליה לא יכול בשום אופן לא רק בתור המנהיג הדתי של העם, כי אם גם מפני ההרגל היום-יומי. היא היתה הכרחית בשבילו כלחם חקו. הוא רחץ את ידיו ורגליו והתפלל ואחרי גמרו את תפלתו קרא למחכים לו.

ראשונה נכנס אליו חותנו ומדריכו, דג’ימל-עדין, ישיש גבה קומה ונהדר פנים שזקן לבן כשלג הכתיר את פניו החכלילים. לאחר שהתפלל תפלה קצרה שאל את שמיל לפרטי התגרה וספר לו את כל המאורעות שאירעו בהרים בזמן העדרו.

בין יתר המאורעות – רציחות בשם נקמת הדם, גנבות בקר, עברות דתיות כעין עשון הטבק ושתית יין – ספר דג’מל-עדין גם על זה, שחג’י-מורט שלח אנשים להוציא משפחתו אל הרוסים, אך הדבר נגלה בעוד מועד, המשפחה העברה לוידינה ושם היא נמצאת במאסר ומחכה להחלטת האימם. בחדר הסמוך נתאספו הזקנים, שנקראו לדון על כל הענינים האלה ודג’ימל-עדין יעץ לשמיל לפטרם עוד היום לביתם, מפני שהם מחכים לו זה שלשה ימים.

לאחר שאכל שמיל את ארוחתו שהביאה לו אשתו הבכירה והבלתי-אהובה סעדת, אשה שחורה, בעלת פנים לא נעימים ואף מחודד שם פניו לחדר האורחים.

ששת חברי המועצה, זקנים בעלי זקנים לבנים, אמוצים ואדמונים, בתרבושים ובלי תרבושים, לבושים בבישמיטים חדשים ומצנפות גבוהות וחגורים בחגורות עור צמודות-חניתות קמו לקראתו. שמיל היה משכמו ומעלה גבוה מכלם. כלם וגם הוא בתוכם הרימו את ידיהם, כשכפיהן למעלה, עצמו את עיניהם והתפללו, אחר כך העבירו ידיהם על פניהם, הורידון על זקניהם וחבקון זו בזו. אחרי כל אלה ישבו על מקומותיהם ושמיל בתוך על כר גבוה ביותר והתחילו לברר את הענינים העומדים על הפרק.

דין הנאשמים בעבירות שונות נגזר על פי השריאת. שנים שנאשמו בגנבה נדונו לקציצת יד; אחד שהרג נפש נדון להתזת-ראשו ושלשה יצאו זכאים במשפטם. אחרי כך נגשו אל הענין הראשי: איך למנוע את הצ’צ’נים מעבור אל הרוסים. דג’ימל-עדין חבר למטרה זו את הכרוז הבא למטה:

“שלום לכם בשם ד' רבון העולמים. אל תאמינו להם ואל תכנסו לפניהם, כי אם הטו שכמכם לסבול את אשר נוטל עליכם, וד' ישיב לכם כצדקתכם, אם לא בעולם הזה, אז בעולם הבא. זכרו ימים עברו כאשר לקחו ממכם את כלי-זינכם. לולא ד' שנתן לכם לב חכמה בימים ההם, בשנת 1840, כי אז הייתם כבר לאנשי צבא ונשיכם היו יוצאות בלי מכנסים וכבודן מחולל[.] יהי לכם העבר סימן לעתיד. טוב למות במלחמה עם הרוסים מאשר לחיות בשלום עם הכופרים. התאזרו סבלנות ואני אבוא אליכם בקורן ובחרב ונהגתיכם למלחמה עם הרוסים. ועתה אצוכם להסיר מלבכם לא רק כל כונה, כי אם גם כל מחשבה על דבר ההכנעה לרוסים”.

שמיל אשר את הכרוז הזה ולאחר שחתם את שמו מתחתיו החליט להפיצו בין המאמינים.

אחרי הדברים האלה דנו בענינו של חג’י-מורט. ענין זה היה נכבד מאד לשמיל. הוא ידע, אף שלא חפץ להודות בזה, כי לו היה על ידו חג’י-מורט, כי אז לא קרה מה שקרה עכשיו בצ’צ’נה. להשלים עם חג’י-מורט ולהשתמש שוב בשרותו, – מה טוב, אך אם זה מהנמנעות נחוץ לכל הפחות להפריע בעדו מעזור לרוסים. ולכן צריך בכל אופן להביאו הנה ואחר כך, – להמיתו. ואולם יש רק תחבולה אחת להביאו הנה, הלא היא משפחתו וביחוד בנו, שחג’י-מורט, כידוע לשמיל, אהבו אהבת נפש. ובכן, – יהיה נא הבן למתוך בענין זה.

לאחר שהיועצים חוו את דעתם בנידן זה עצם שמיל את עיניו ונשתתק.

היועצים ידעו שעצימת-עינים זו פירושה, שהאימם שומע עתה את קול הנביא, המורה לו את המעשה אשר יעשה. לאחר שתיקה חגיגית, שנמשכה כחמשה רגעים, פקח שמיל את עיניו, כשהוא ממצמצן עוד יותר מקדם ואמר:

– יובא לפני בן חג’י-מורט.

– הנהו כאן, – אמר דג’ימל-עדין.

ובאמת יוסוף בן חג’י-מורט כבר עמד על יד שער החצר החיצונית כשהוא מחכה לתורו לבוא לפני שמיל. הוא היה חור, מלוכלך וקרוע בגדים, אך גוו ופניו עוד היו יפים כקדם ועיניו השחורות והלוהטות הזכירו את פטימת זקנתו.

יוסוף לא היה תמים רגשות עם אביו בנוגע לשמיל. הוא לא ידע את כל העבר, או אולי גם ידעהו, אך מאשר לא חזהו מבשר לא הבין את סבת המשטמה העזה, אשר שטם אביו את שמיל. הוא בתור בן הנאיב חיה בחונזך חיים קלים ועליזים ולחיים קלים ועליזים אלה התגעגע עתה בכל נפשו וחשב למיותרים לגמרי את המדנים אשר בין אביו ושמיל. בניגוד לאביו התפעל משמיל ורחש לו רגשי הערצה, שהיו נפרצים מאד בהרים. הוא נכנס עתה לחדר האורחים ביראת-כבוד מיוחדת ובהעצרו על יד הדלת פגש את מבטו החודר של עיני שמיל הממוצמצות. רגעים אחדים עמד בלי ניד אחר כך נגש לשמיל ונשק את ידו הלבנה, הגדולה, בעלת האצבעות הארוכות.

– האתה בנו של חג’י-מורט?

– כן, האימם.

– היודע הנך, מה שעשה?

– יודע אני ומצטער על זה.

– התדע לכתוב?

– התעתדתי להיות מוללה.

– אם כן כתוב לאביך, שאם ישוב אלי עד הביירם91 אסלח לו והכל יהיה כבראשונה, אך אם ימאן ועמד במריו, אז, – שמיל לבש קדרות שבזעם, – אפקיר את זקנתך ואמך ליושבי הכפרים ומעליך אסיר את ראשך.

אף שריר אחד לא זע בפני יוסוף. הוא הרכין את ראשו לאות, כי הבין את דברי שמיל.

– כתוב כדברים האלה ומסור לשליחי.

שמיל נשתתק והסתכל שעה ארוכה בפני יוסוף.

– כתוב, כי נכמרו רחמי עליך ולא אמיתך, אלא שאנקר את עיניך, כמו שאני נוהג בכל הבוגדים. לך לך.

יוסוף התראה כשלו במעמד שמיל, אך כשהוציאוהו מחדר האורחים התנפל על מלוו, שלף בכח את חניתו של זה מנדנה והתכון לשחוט את עצמו, אך ברגע זה תפשוהו בידיו, קשרון בעבותים והורידוהו שנית אל הבור.

באותו יום, כשנגמרה תפלת הערב ונטו הצללים עטף שמיל את אדרתו הלבנה ויצא לעבר הגדר, לאותו החלק של החצר ששם ישבו נשיו ושם פניו לחדר אמינת. אך הוא לא מצאה בחדרה, היא היתה אצל נשיו האחרות. אז עמד מעבר לדלת, כשהוא מתאמץ להיות אינו נראה וחכה לה. אך אמינת כעסה על שמיל: הוא הביא ארג משי ונתנו במתנה לא לה, כי אם לסעדת. היא עמדה שעה ארוכה בפתחו של חדר סעדת ובשחקה בדממה הביטה על התמונה הלבנה של שמיל, שהיה יוצא ונכנס לחדרה חליפות. לאחר שחכה לה לשוא שעה ארוכה, שב למעונו לזמן תפלת-חצות.

XX

כבר עבר שבוע מיום בוא חג’י-מורט לגור במבצר בבית איוון מתווייביץ. אף כי מריה דמיטרייבנה היתה מתקוטטת עם חניפי השעיר (חג’י-מורט לקח עמדו רק שנים – את חניפי ואת אלדר) ופעם גם גרשתו מהמטבח, לאחר שהלה התכוון לשחטה, בכל זאת רחשה כנראה לחג’י-מורט רגשות מיוחדים של כבוד וחבה. היא כבר חדלה מהגיש לו את ארוחתו, לאחר שמסרה עבודה זו לאלדר, אך השתמשה בכל מקרה ומקרה להתראות אתו ולגרום לו נחת רוח. היא השתתפה והתענינה מאד במשא ומתן על דבר משפחתו, ידעה כמה נשים לו וכמה בנים וגם את מספר שנותיהם ופעם בפעם אחרי בקורי המרגלים היתה חוקרת ודורשת את מי שיכלה על דבר תוצאות המשא ומתן.

במשך השבוע הזה התרועע בוטלר מאד עם חג’י-מורט. פעמים היה חג’י-מורט נכנס לחדר בוטלר ופעמים היה בוטלר מבקר את חג’י-מורט. פעמים היו משוחחים על ידי המתורגמן ופעמים על ידי רמזים, אך ביחוד היו משתמשים לעתים קרובות בעזרת החיוך. חג’י-מורט אהב כנראה את בוטלר. זה היה ניכר גם מהתיחסותו של אלדר לזה האחרון. כשהלה היה נכנס לחדר חג’י-מורט היה אלדר חושף לעומתו מתוך חדוה את שניו המבריקות, מניח כסתות על מקום מושבו ופורק את חרבו, כשהאורח היה חגור חרב.

בוטלר התודע גם אל חניפי השעיר והתרועע גם עמו. חניפי ידע שירי-הרים לרוב והיטיב לשירם. כדי לגרום נחת רוח לבוטלר היה חג’י-מורט קורא פעם בפעם לחניפי ומצוהו לשיר אותם השירים, שחשבם ליפים. לחניפי היה טינור רם והוא היה שר ברגש ובדיוק נפלא. אחד השירים האלה מצא בעיני חג’י-מורט חן מיוחד בנעימתו הנוגה והנהדרה. בוטלר בקש את המתורגמן להרצות לו את תכנו.

בשיר הזה דובר על נקמת הדם ואלה דבריו:

"תִּיבַשׁ הָאֲדָמָה עַל קִבְרִי וְאָז תִּשְׁכְּחִינִי,

אִמִּי-יוֹלַדְתִּי[.] שְׂדֵה הַקְּבָרוֹת יַדְשִׁיא דִּשְׁאֵי קְבָרִים,

בָּם יִטְבַּע יְגוֹנְךָ, אָבִי הַיָּשִׁישׁ. תֶּחֱרַבְנָה הַדְּמָעוֹת

בְּעֵינֵי אֲחוֹתִי, אַף גַּם עָצְבָּהּ יִתְעוֹפֵף מִלִּבָּה.


"אַךְ אַתָּה לֹא תִשְׁכְּחֵנִי, אָחִי הַבְּכוֹר עַד אֲשֶׁר תִּנָקֵם אֶת

נִקְמַת מוֹתִי. אַף אַתָּה, אָחִי הַצָּעִיר, לֹא תִשְׁכְּחֵנִי, עַד

אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עַל יָדִי.


"לוֹהֵט הִנְךָ, כַּדוּר הָעוֹפֶרֶת, וּמָוֶת בִּכְנָפֶיךָ, אַךְ הֵן הָיֹה

הָיִיתָ גַּם עַבְדִי הַנֶּאֱמָן. כַּסֵּה תְכַסִינִי, הָאֲדָמָה

הַשְּׁחוֹרָה, אַךְ הֵן רָמֹס רְמַסְתִּיךְ בְּפַרְסוֹת סוּסִי. קַר

אַתָּה, הַמָּוֶת, אַךְ הֵן מָשֹׁל מָשַׁלְתִּי בָךְ. גְּוִיָּתִי תָשׁוּב

לָאֲדָמָה וְרוּחִי יַעַל הַשָמַיְמָה".

חג’י-מורט היה מקשיב תמיד לשיר זה בעינים עצומות וכשהיה נגמר מתוך צליל ממושך וגווע לאט לאט היה אומר רוסית:

“חורוש פיסני, אומני פיסני” (שיר יפה, שיר עמוק).

יופי החיים המיוחדים במינם, חיי המרץ של ההרים שמשך אחריו תמיד את לב בוטלר לקח עתה שבי את כל נפשו לרגלי בוא חג’י-מורט ולרגלי התקרבו אליו ואל המורידים. הוא התקין לו בישמיט, צרקסיה ורגליות. לו נדמה כי הוא אחד מבני ההרים וחי את חייהם.

ביום צאת חג’י-מורט לדרך אסף איוון מתווייביץ אופיצירים אחדים ללוותו. איזה מהם ישבו על יד שולחן הטהעע92 ששם מזגה מריה דמיטרייבנה את הכוסות ואיזה – על יד השולחן השני, שעליו עמדו יין שרוף, צ’יחיר ופרפראות שונות. חג’י-מורט לבוש בבגדי דרך נכנס החדרה בצעדים מהירים וקלים.

הכל קמו וברכוהו לשלום מתוך לחיצת-כף. איוון מתווייביץ הזמינו לשבת על הספה הנמוכה, אך הוא השיב לו תודה וישב על הכסא אצל החלון. כנראה לא נבוך כלל מהדממה שהשתררה עם רגע בואו. הוא הסתכל בשים לב בפני כל היושבים ועצר את מבטו, מבט של שויון נפש על השלחן עם המחם והפרפראות. האופיציר הפזיז פטרוקובסקי שראה את חג’י-מורט זאת הפעם הראשונה שאלהו על ידי המתורגמן, אם מצאה טיפליס חן בעיניו.

– איוה, – ענה חג’י-מורט.

– הוא אומר הן, – אמר המתורגמן.

– מה הוטב שם בעיניו?

חג’י-מורט ענה דבר מה.

– יותר מכל נראה לו התיאטרון.

– נו, ונשף-החשק אצל המצביא הראשי?

חג’י-מורט התקדר.

– עם עם ומנהגיו. אצלנו אין הנשים יוצאות כך.

– ובכן, לא מצא הנשף חן בעיניו?

– אצלנו ממשלים משל כזה, – אמר למתורגמן: – הכלב כלכל את החמור בבשר והחמור את הכלב בחציר ושניהם נשארו רעבים. – הוא הצטחק. – חן מנהג על שומריו.

השיחה נפסקה. איזה מהאופיצירים שמו בכוס עינם, איזה מהם טעמו מהפרפראות. חג’י-מורט לקח את כוס הטהעע שהוצע לו והעמיד לפניו.

– אולי זבדה? או גלוסקאה? – שאלה מריה דמיטרייבנה בהגישה לו.

חג’י-מורט הרכין את ראשו.

– ובכן, היה שלום! – אמר בוטלר בנגעו בברכו. – מתי נתראה?

– שלום, שלום, – ענה חג’י-מורט בשחקו, – קריפקא קונק טוואיי93 – הוסיף רוסית, – אך הנה כבר הגיע הזמן. לדרך! והוא נענע בראשו לאותו רוח, שלשם צריך היה לנסוע.

בפתח החדר נראה אלדר, שנשא על שכמו איזה חפץ לבן גדול ובידו חרב. חג’י-מורט רמז לו והוא נגש אליו בצעדיו הגדולים והושיט לו את האדרת הלבנה ואת החרב. חג’י-מורט קם, לקח את האדרת והגישה למריה דמיטרייבנה, כשהוא מגיד דבר מה למתורגמן. הלה אמר:

– הוא אומר, שהללת את האדרת. קחיה.

– למה זה? – שאלה מריה דמיטרייבנה בהתאדמה.

– כך צריך, כך הוא המנהג, – אמר חג’י-מורט.

– נו, תודה, – אמרה מריה דמיטרייבנה בקחתה את האדרת, – יתן ד' שתשחרר את בנך. אולן יקשי (בן-חיל). הגידה לו, – פנתה שנית למתורגמן, – שאני מברכת אותו, שיגאל את משפחתו משביה.

חג’י-מורט התבונן במריה דמיטרייבנה ונענע בראשו מתוך הסכמה. אחר כך לקח את החרב מיד אלדר ומסרה לאיוון מתווייביץ. איוון מתווייביץ לקח את החרב ואמר למתורגמן:

– הגידה לו שיקח את רמכי האמוץ. יותר אין לי מה לתת לו.

חג’י-מורט נדנד בידו ממול פניו לאות שאין לו צורך בשום דבר ושלא יקח ואחר כך ברמזו על ההרים ועל לבו שם פניו אל הפתח. האופיצירים שנשארו בחדר הוציאו את החרב מנדנה ולאחר התבוננות מרובה בלהב באו לידי החלטה, שזוהי “גורדה”94 אמתית.

בוטלר יצא יחד עם חג’י-מורט אל האיתון ואז קרה דבר שאליו לא חכה איש ושיכול היה להגמר במיתתו של חג’י-מורט, לולא פקחוחו95, אומץ לבו וזריזותו שעמדו לו.

יושבי הכפר טליה-קצו שרחשו כבוד עמוק לחג’י-מורט ושבאו כמה פעמים אל המבצר רק כדי לראות את פני הנאיב המפורסם שלחו אליו לפני שלשה ימים מלאכים בבקשה לבקר את בית מסגדם ביום הששי. אבל כשנודע הדבר לנסיכים הטטרים הגרים באותו כפר, ששנאו את חג’י-מורט ושהיו להם עמו חשבונות של נקמת-דם, הודיעו לתושבים שלא יתנו לחג’י-מורט להכנס למסגד. העם נסער מאד, התגלע ריב בין מצדדי הנסיכים ומתנגדיהם שהכו איש את אחיו עד שפך דם. הרשות הרוסית דכאה את התגרה והציעה לחג’י-מורט להכבד ולשבת בביתו. חג’י-מורט לא הלך למסגד והכל חשבו שבזה נגמר כל הענין.

אך ברגע שחג’י-מורט היה נכון לצאת לדרך, כשהסוסים עמדו חבושים על יד השער וחג’י-מורט יצא אל האיתון נגש ברכיבה לבית איוון מתווייביץ הנסיך הטטרי ארסלן-חן, מיודעם של בוטלר ואיוון מתווייביץ.

בראותו את חג’י-מורט הוציא אקדח מתחת חגורתו וכוננו לעבר פניו. אך עוד טרם יספיק לירות וחג’י-מורט למרות חגירותו השתער עליו מהאיתון במהירות החתול. ארסלן-חן ירה אך החטיא את המטרה. ברגע זה כבר תפש חג’י-מורט בידו האחת את רסן סוסו של שונאו ובשניה שלף חניתו וצעק לו דבר מה טטרית.

בוטלר ואלדר מהרו אל השונאים ותפשום בידיהם. לקול היריה יצא גם איוון מתווייביץ.

– מה זה עלה על דעתך, ארסלן, לעשות נבלה כזו בבית? – אמר אל הנסיך, לאחר שנודע לו פשר הדבר, – לא טוב זה, אחא. איך אדם עושה בבית חברו כבתוך שלו?

ארסלן-חן, איש גוץ בעל שפם שחור, כלו חור ורועד ירד מעל סוסו, הביט במשטמה על איש חרמו ונכנס בלוית איוון מתווייביץ הביתה פנימה. חג’י-מורט שב אל הסוסים בנשמו בכבדות ובחייכו.

– למה זה חפץ להרגו? – פנה בוטלר אל המתורגמן.

– הוא אומר, כי חוקה זאת להם, – מסר המתורגמן את דברי חג’י-מורט, – ארסלן-חן חייב להנקם ממנו נקמת דם ומפני זה חפץ להרגו.

– נו, ואם ידלוק אחריו וישיגהו בדרך?

חג’י-מורט שחק.

– מה בכך? אם יהרגני, אין זאת כי ד' חפץ בזה. נו, היה שלום!

הוא שם ידו על עורף הסוס, סקר בעיניו את כל מלויו ועצר את מבטו, מבט-חבה על מריה דמיטרייבנה.

– היי שלום, בעלת-הבית, – אמר בפנותו אליה, – תודה.

– יתן ד' ועלה בידך לשחרר את משפחתך, – חזרה מריה דמיטרייבנה על ברכתה.

הוא לא הבין פירוש מליה, אך הרגיש את השתתפותה בצערו ונענע לה בראשו.

– ראה, אל תשכח את עמיתך, – אמר בוטלר.

– הגידה לו, כי אני ידיד נאמן לו. לא אשכח לעולם, – ענה על ידי המתורגמן. הוא שם רגלו ברכובה ולמרות חגירותו העלה את גוו בקלות נפלאה על האוכף הרם. מתוך תנועה רגילה משש את האקדח, תקן חגורת חרבו וכשהוא יושב על סוסו אותה ישיבה גאיונה, מיוחדת במינה, שהיא מצויה רק אצל הפרש ההררי נסע מבית איוון מתווייביץ. חניפי ואלדר ישבו גם הם על סוסיהם ולאחר שנפרדו בידידות מבעלי הבית והאופיצירים נשאו במהירות בעקבות אדונם.

גם הפעם כמו תמיד התחילו המלוים לדון על האיש שנפרד מהם זה עתה.

– בן-חיל! הן השתער כזאב על ארסלן-חן, פניו נשתנו לגמרי.

– ברי, שירמנו. זהו רמאי גדול לפי הנראה, – אמר פטרוקובסקי.

– יתן ד' שירבו רמאים כמותו ברוסיה, – נכנסה פתאום לתוך דבריו מריה דמיטרייבנה כשקולה מביע התרעמות, – שבוע שלם התארח אצלנו ולא מצאנו בו דופי. מנומס, חכם, ישר.

– מנין נודע לך כל זה?

– שמע מינה, שנודע.

– התאהבה, – אמר איוון מתווייביץ, שנכנס באותו רגע. זה נכון כנכון היום.

– ומה בכך? התאהבתי! כלום זה נוגע לכם? אלא שאיני מבינה למה לדבר סרה באיש הגון. הוא אמנם טטרי, אך איש הגון.

– צדקת, מריה דמיטרייבנה – אמר בוטלר, – בת חיל את, שעמדת לימינו.

XXI

חייהם של אוכלוסי המבצרים הקדמים נמשכו כקדם. במשך הזמן הופיעו ההרריים פעמים ועוררו בהופעתם חרדה והמולה בחיל הרוסים. רצו הרגלים ודהרו הפרשים אך בכל פעם התחמקו ההרריים מידי רודפיהם ופעם אחת שבו בין המשאבים96 בווזדוויזנסקי שמונה סוסי קוזקים והרגו קוזק אחד. התנפלויות חדשות מצד הרוסים לא היו מאותו זמן שהחריבו את הכפר הצ’צ’ני. ואולם התעתדה מלאכות גדולה לצ’צ’נה הגדולה לרגלי התמנות הנסיך בריטינסקי למצביא האגף השמאלי.

הנסיך בריטינסקי, שהיה קודם מפקד הגדוד הקברדיני, ידיד יורש הכסא אסף תיכף בבואו לגרוזני בתור מצביא כל האגף השמאלי פלוגה מיוחדת.97 כדי להוסיף למלאות את תכניות הקיסר, שאודותיהן כתב צרנישוב לוורונצוב. הפלוגה שנאספה בווזדוויזנסקי יצאה מהתם אל המערכה לעבר פני קורינסקי. שם חנו החיילות, שעסקו בגדיעת היער. וורונצוב הצעיר דר בסוכת בד מהודרה ואשתו מריה ווסילייבנה היתה באה לעתים קרובות אל המחנה ונשארת שם ללון. היחוסים שבין בריטינסקי ומריה ווסילייבנה היו ידועים לכל ולכן חרפוה וגדפוה החיילים וגם אותם האופיצירים שלא היו שייכים לחוג ה“מקורבים-למלכות”: מפני בקוריה התכופים היו נשלחים למשמרות הלילה פעם בפעם. ההרריים היו מקריבים את תותחיהם ויורים כדורים במחנה. הכדורים היו מחטיאים על פי רוב את המטרה ולכן לא אחזו הרוסים בשום אמצעים נגד היריות האלה, אך משבאה מריה ווסילייבנה היו נשלחות בלילה בלילה משמרות כדי להפריע בעד ההרריים להקריב את תותחיהם ולהפחיד את מריה ווסילייבנה. אך ההכרח להיות ער לילה לילה רק כדי לבלי להפחיד את הגבירה היה מעליב ומעורר גועל נפש והרבה דברים קשים היו מטיחים כלפי מריה ווסילייבנה גם החיילים וגם אותם האופיצרים שלא היו להם מהלכים בשדרות הגבוהות.

יחד עם הפלוגה הזאת בא ממבצרו גם בוטלר, שקבל חופשה לזמן מה, כדי להתראות עם חבריו לקורפוס-הפג’ים, שנשאו משרות של שלישים וצירים. עוד מראשית בואו תקפהו רגש חדוה. הוא סר לסוכת פולטורצקי ומצא שם הרבה מכירים, שפגשוהו בתרועות שמחה. הוא בקר גם את וורונצוב שהכירהו קצת, מפני שזמן מה עבד יחד אתו בגדוד אחד. וורונצוב קבלו בסבר פנים יפים, הציגהו לפני הנסיך בריטינסקי והזמינו לסעודת הפרידה שערך לכבוד הגינירל קוזלובסקי, מי שהיה מצביא האגף השמאלי לפני בריטינסקי.

הסעודה היתה נהדרה. הובאו והוקמו שורות של אהלים. לכל ארכם נערך שולחן גדול, שכוסה כלו במכשירי מאכל ומשקה ובקבוקי יין. כל התכונה הזכירה את החיים העליזים של הגברדיה הפטרבורגית. בשעה השניה ישבו אל השולחן. באמצע השולחן לקחו מקום מצד אחד קוזלובסקי ומהצד שכנגד – בריטינסקי. מימין קוזלובסקי ישב הנסיך וורונצוב ומשמאלו – הנסיכה. לכל אורך השולחן משני עבריו ישבו האופיצרים של הגדודים הקברדיני והקוריני. בוטלר ישב ליד פולטורצקי ושניהם פטפטו בחדוה ושתו יין עם שכניהם האופיצרים. כשהגיע תור הצלי התחילו המשרתים למזוג בגביעים יין שמפניה. פולטורצקי פנה לבוטלר כשפניו מביעים דאגה והשתתפות אמתית ואמר:

– חוששני, שה“היינו” שלנו לא יעמוד ב“מסה”.

– כלומר?

– הן הוא צריך לשאת נאום. כלום הוא יכול?

– כך, אחא, זה לא קל כל כך כמו לכבוש סוללה בסערה בין כדורי המות של השונא. ולהגדיל הצרה עוד יושבת כאן אותה גבירה ואותם האדונים ה“מקורבים-למלכות”. צר לי לראות בקלקלתו, – שוחחו ביניהם האופיצרים.

אך הנה הגיע הרגע החגיגי. בריטינסקי קם ובהרימו את גביעו פנה לקוזלובסקי בנאום קצר. כשגמר קם קוזלובסקי ופתח בקול אמיץ למדי:

– בפקודת הרוממות של הוד מלכותו אני נוסע מזה, היינו, נפרד מכם, אדוני האופיצרים. לכם ידועה אדוני המימרא: צבת בצבת עשויה ולכן אדוני רק לכם אני חייב להודות, היינו, על כל החסדים שגמל לי אדוננו הקיסר, על כל אותות ההצטיינות, היינו, שציינני בהם ומידכם לי הכל, היינו, גם שמי הטוב, היינו, גם מצבי, בחברה. בקיצור על הכל. על הכל, היינו… – כאן רעד קולו, – היינו, על הכל אני חייב תודה רק לכם לבדכם, ידידי… – פניו הקמוטים התקמטו עוד יותר ומעיניו נראו דמעות. – מעומק לבי אני מגיש לכם את תודתי, היינו, האמתית והחמה…

קוזלובסקי לא יכול להמשיך את נאומו ובקומו התחיל לחבק את האופיצרים. הנסיכה כסתה פניה במטפחת. הנסיך סמיון מיכאלוביץ מצמץ בעיניו בשרבבו את פיו. בעיני רבים מהאופיצרים נראו דמעות. גם בוטלר שידע את קוזלובסקי רק מעט מזעיר לא יכול להבליג על דמעותיו. כל זה מצא בעיניו חן עד למאד. אחר כך באו ברכות הכוס לכבוד בריטינסקי ווורונצוב, לכבוד האופיצרים והחיילים, עד כי האורחים קמו מעל פני השולחן כשהם מבוסמים מהיין ושכורים מאותה החגיגיות הצבאית, שהיו עלולים לה גם בלאו הכי.

מזג האויר היה נפלא. שמש, שקט ואויר ההרים הזך והמעודד. בכל העברים דלקו מדורות, שוכות יבשות סאנו באחוז בהן האש, נשמע קול שירים. נדמה כי היום חג לכל. בוטלר הלך אל פולטורצקי, כשלבו טוב עליו מאד. אצל פולטורצקי נתאספו האופיצרים, העמידו שולחן קלפים ושליש אחד פתח במשחק הבנק. פעמים יצא בוטלר מהסוכה, כשידו אוחזת בכיס כספו אשר בצלחת מכנסיו, אך לסוף לא יכול לכבוש את יצרו ולמרות הבטחתו שהבטיח לעצמו ולאחיו נצטרף למשחק.

עוד לא עברה שעה ובוטלר אדום כלו מכוסה בזעה ומלוכלך בנתר98 ישב כשהוא נשען בשתי ידיו על השולחן ורשם את ספרות הכסף שהיה מפסיד פעם בפעם. הוא הפסיד כבר כל כך הרבה ממון, עד כי ירא לסכם את המספרים הבודדים, אך גם בלאו הכי ידע שאם יתן את כל משכרתו ויוסיף עליה גם מחיר סוסו לא יוכל לשלם כל מה שהוא חייב לאותו שליש זר. הוא אולי היה מוסיף לשחק, אך השליש בעל הפנים הרצינים הניח מידיו הלבנות והמצוחצחות את הקלפים והתחיל למנות את עמוד-הנתר של רשימות בוטלר. בוטלר נתבייש ובקש לסלוח לו על שאינו יכול לשלם תכף את כל חובו ומדי אמרו זאת ראה, שכל הנאספים משתתפים בצערו ושכלם וגם פולטורצקי בתוכם מתחמקים ממבטו. זה היה נשפו האחרון. – לו הקדיש נשף זה לא למשחק הקלפים כי אם לבקור אצל וורונצוב, שהזמינהו אליו, כי אז היה הכל טוב, – חשב בלבו. ועתה לא רק שמצבו היה לא טוב, כי אם גם נורא.

לאחר שנפרד מחבריו ומכיריו נסע הביתה ובבואו שכב תיכף לישון וישן שמונה עשרה שעות רצופות, כאשר יישנו תמיד אחרי אבדה גדולה. מריה דמיטרייבנה הבינה תיכף על פי בקשתו להשאיל לו חצי-רובל, דמי שתיה לקוזק מלוו, ועל פי מראהו העצוב ותשובותיו הקצרות, שאבד ממון רב במשחק הקלפים ובאה בטרוניות על איוון מתווייביץ, על שנתן לבוטלר לנסוע להתם.

ביום המחרת הקיץ בוטלר בשעה השתים עשרה ובזכרו את מצבו רצה לשקוע שנית בשכחה, שממנה נעור זה עתה, אך לא יכול. צריך היה לחבל תחבולות איך לשלם את ארבע המאות ושבעים הרובלים שנשאר חייב לאיש זר לו. ראשית כל כתב מכתב לאחיו שבו התודה על חטאו והתחנן לפניו לשלוח לו חמש מאות רובלים על חשבון הטחנה, שעוד היתה שייכת לשניהם. אחר כך כתב לשארתו הקמצנית גם כן בדבר חמש מאות הרובלים, בבקשו לתתם לו באיזה רבית שתחפץ, אחר כך הלך אל איוון מתווייביץ בדעתו, כי לו או יותר נכון למריה דמיטרייבנה יש כסף ובקשו להלוות לו חמש מאות רובלים.

– הייתי נותן לך, – אמר איוון מתווייביץ, – הייתי נותן לך תיכף, אלא שמשקה99 לא תתן. הן, הנשים, יקחן אופל, קמצניות שבקמצניות. אך נחוץ להחלץ מן המצר, יקח אופל… אולי תשיג אצל אותו מנוול, אצל הקפילא100?

אך לא היה שוה גם לנסות דבר אצל אותו קפילא. עזרו של בוטלר יכול לבוא רק מאחיו או משארתו הקמצנית.

XXII

חג’י-מורט לא השיג את חפצו בצ’צ’נה ושב טיפליסה. יום יום היה הולך אל וורונצוב, ומתחנן לפניו בכל פעם שעלה בידו להתראות אתו לאסוף את השבויים ולשחררם תמורת משפחתו. הוא אמר כי בלאו הכי הוא אסור בעבותים ואי אפשר לו לעבור101 לרוסים כחפצו ולהשמיד את שמיל. וורונצוב לא השיב לו תשובה ברורה אלא שהבטיח לו לעשות כל מה שבידו, אך דחה את הבטחתו מיום ליום, באמרו כי הוא מחכה לבוא הגינירל ארגוטינסקי כדי לדון יחד אתו על כל הענין ואז יוציא החלטה גמורה. אז בקש חג’י-מורט את וורונצוב להרשות לו לנסוע לזמן מה לנוחה, עיר קטנה מעבר להרי קוקז, ששם נקל לו, לפי דעתו, לבוא בדברים עם שמיל ועם האנשים המסורים לו בנוגע למשפחתו. מלבד זה הנה בנוחה שהיא עיר מושלמית יש בית מסגד ושם יוכל להיות זהיר בתפלה על פי כל חוקי דתו, מה שאין כן בטיפליס. וורונצוב הודיע מכל זה לפטרבורג, אך בכל זאת הרשה בינתים לחג’י-מורט לעבור לנוחה.

וורונצוב, הממשלה הרוסית וגם רוב אנשי-רוסיה שידעו את ענין חג’י-מורט התיחסו לזה כמו לשנוי מוצלח במהלך המלחמה הקוקזית או פשוט כמו אל מקרה מענין, אבל חג’י-מורט הרגיש אחרת, הוא הרגיש וביחוד בזמן האחרון שבחייו התחוללה מהפכה נוראה. הוא ברח מההרים גם כדי להנצל ממות, גם משנאתו לשמיל ולמרות כל הקושי שבבריחה זו בא למחוז חפצו בשלום. הצלחתו זאת שמחתו בזמן הראשון והוא חבל תחבולות איך להתנפל על שמיל. אך הנה נוכח כי לשחרר את משפחתו קשה הרבה יותר מאשר חשב קודם. שמיל החזיקנה בשבי והוא מאיים כי יפקיר את הנשים לתושבי-הכפרים ואת בנו יעור או ימית. עכשיו עבר חג’י-מורט לנוחה בכונה לנסות על ידי מקורביו שבדגסטן להוציא את משפחתו מידי שמיל בערמה או ביד חזקה. המרגל האחרון שהיה אצלו בנוחה הודיע לו, כי אבריים אחדים הנאמנים לו מתעתדים לגאול את משפחתו ולצאת יחד אתה אל הרוסים, אך מעטים האנשים הנכונים לקחת חלק במעשה זה ולכן אינם מעיזים להפיק את זממם במקום מאסר המשפחה, בוידינה, אך אם יעבירו את המשפחה מוידינה למקום אחר הם מבטיחים כי בדרך בזמן ההעברה יוציאו את מחשבתם אל הפועל.

בנוחה הקציעו לחג’י-מורט בית לא גדול בעל חמשה חדרים שהיה לא רחוק מבית המסגד וארמון החנים. באותו בית דרו גם האופיצרים הממונים ללוותו, המתורגמן ושומרי ראשו. כל שעתו היתה עוברת בצפיה למרגלים, בשיחה עמהם ובטיולי-רכיבה בסביבות העיר.

בשובו בשמיני לאפריל מטיולו נודע לו כי בזמן העדרו בא הנה פקיד מטיפליס במלאכות וורונצוב. אף כי השתוקק מאד לדעת מה בפי הפקיד בכל זאת דחה את הראיון עד אחרי התפללו את תפלת הצהרים. בגמרו את תפלתו יצא אל החדר השני ששמש לו גם חדר כניסה וגם חדר אורחים. שם חכו לו הפקיד ושר השוטרים. הפקיד, יועץ הממשלה קירילוב מסר לחג’י-מורט את הזמנת וורונצוב לבוא ליום השנים עשרה טיפליסה כדי להתראות עם ארגוטינסקי.

– יקשי, – אמר חג’י-מורט בכעס.

הפקיד קירילוב לא מצא חן בעיניו.

– ההבאת כסף?

– הבאתי – ענה קירילוב.

– לשני שבועות, – אמר חג’י-מורט והראה עשר אצבעות ועוד ארבעה. – תן הנה.

– תיכף נתן, – אמר קירילוב בהוציאו את ארנק הכסף מצקלונו. – ולמה לו כסף? – הוסיף רוסית בחשבו כי חג’י-מורט לא יבין את שאלתו; אך הלה הבין והביט בכעס על קירילוב. קירילוב השתדל לבוא אתו בדברים, כדי שבשובו יהיה לו מה למסור לנסיך וורונצוב וכשהוא מטפל עוד בהוצאת הארנק שאלהו על ידי המתורגמן, אם אינו משתעמם כאן. חג’י-מורט סקר במבט בוז את האיש הגוץ והשמן הלבוש בגדי אזרחים ושאין לו כלי זין ולא השיב דבר. המתורגמן חזר על שאלתו.

– אמור לו, כי איני רוצה להכנס עמו בשיחה. יתן את הכסף.

ובאמרו זאת ישב אל השולחן מוכן ומזומן למנות את הכסף.

כשהוציא קירילוב את מטבעות הזהב סדרן בשבעה עמודים קטנים, עשר עשר מטבעות העמוד (חג’י-מורט קבל חמש מטבעות זהב ליום) והגישן לחג’י-מורט. הלה שפך את הזהב לשרוול מעילו, קם ממקומו, טפח פתאום את יועץ הממשלה על קרחתו ושם פניו אל הפתח. יועץ הממשלה נרתע מכסאו וצוה למתורגמן למסור לו לבל יהין לעשות כזאת, מפני שיש לו התואר של שר גדוד. אך חג’י-מורט נענע בראשו לאות כי ידוע לו זה ויצא מהחדר.

– מה תעשה לו, – אמר שר השוטרים. – יכה בחנית וחסל. עם השדים האלה אי-אפשר להתוכח. נראה, שכבר נכנס בו רוח השגעון.

כשפנה היום באו מההרים שני מרגלים ופניהם עד העינים מכוסים בכפיונים. שר השוטרים הכניסם לחדר חג’י-מורט. אחד המרגלים היה טבלי שחור בעל בשר, השני – זקן צנום. הידיעות שהביאו היו מעציבות. הידידים שהבטיחו לשחרר את משפחת חג’י-מורט שבו מדברם מפחד שמיל שאיים לענוש בענשים היותר נוראים את אלה שיבואו לעזרת שונאו. לאחר ששמע חג’י-מורט את דברי המרגלים נשען בידיו על ברכיו השומות זו על זו ובהורידו את ראשו החבושה102 במצנפת שתק שעה ארוכה. הוא שקע במחשבותיו, מחשבות שהיו צריכות להביא לידי החלטה נחרצה. אחר כך הרים את ראשו ובהוציאו שתי מטבעות זהב נתן למרגלים אחת אחת לאיש ואמר:

– לכו לכם.

– ומה לנו לענות בשמך?

– ענו, כי את אשר ישים ד' בלבי אותה אעשה.

המרגלים קמו והלכו להם וחג’י-מורט הוסיף לשבת על השטיח כשהוא נשען בידיו על ברכיו. שעה ארוכה ישב כך וחשב.

“מה לעשות? הלהאמין לשמיל ולשוב אליו?” חשב חג’י-מורט. “הוא שועל, עקוב יעקוב103. אך אם גם לא ירמה הפעם, אי-אפשר להכנע לו, לאותו רמאי אדמוני. אי אפשר מפני זה, שלא יבטח בי עוד לאחר שגרתי עם הרוסים.”

והוא נזכר במשל על דבר הנץ שנפל בידי צידים וחיה אצל האנשים ולאחר זמן שב שנית אל ההרים לבני מינו. הוא שב, אך על רגליו עוד היו שלשלאות ועל השלשלאות זוגים, והנצים לא חפצו לקבלו לחברתם. – עופה לך, – אמרו לו, – למקום ששם קשטוך בזוגי-כסף. לנו אין זוגים כאלה, אך אין עלינו גם שלשלאות. הנץ לא חפץ לעזוב את מולדתו ונשאר שם, אך הנצים לא קבלוהו לחברתם וטרפוהו במקוריהם.

“כך יטרפו גם אותי”, חשב חג’י-מורט.

“הלהשאר כאן? לשעבד את קוקז לקיסר הרוסי ולזכות לתהלה, לתארים, לעושר”?

“זה אפשר”, חשב בלבו בזכרו את ראיונותיו עם וורונצוב ואת הקלוסים שפזר לו הנסיך.

“אך צריך להחליט תיכף ומיד, חיי בני משפחתי תלויים בשערה”.

כל הלילה לא נתן חג’י-מורט שנה לעיניו מרוב מחשבות.

XIII

104 בחצות הלילה נקבעה החלטתו. הוא החליט, כי נחוץ לברוח אל ההרים, להתפרץ בלוית בני אבריה המסורים לו לוידינה ולמות או לשחרר את משפחתו. מה יהיה אחר כך, היצא עם משפחתו שנית אל הרוסים או ימלט לחונזך ומשם יאסור את המלחמה על שמיל, – בנוגע לכל זה עוד לא החליט חג’י-מורט דבר. הוא ידע רק אחת, כי נחוץ תיכף ומיד לברוח מפני הרוסים אל ההרים. והוא התחיל בלי דחוי להוציא את מחשבתו אל הפועל. הוא הוציא מתחת לכרו את בישמיט המוך השחור ושם פניו לחדר הנוקרים105 שלו, שבינו ובין דירתו הפסיק הפלוש106. תיכף כשנכנס לפלוש, שדלתו היתה פתוחה אחזתו הקרירות הטלולה של ליל לבנה ואזניו צללו מצפצופיהם וסלסוליהם של זמירים אחדים, שרננו במקהלה בגן הסמוך לבית.

הוא עבר את הפלוש ופתח את הדלת של חדר הנוקרים. בחדר לא היה אור, רק הלבנה החדשה, לבנה של ראשית החודש נגהה בחלון. השולחן ושני הכסאות העמדו על יד הכותל וכל ארבעת הנוקרים שכבו על הרצפה המוצעת בשטיחים ואדרות. חניפי לן בחצר עם הסוסים. גמזלו שנעור לחריקת הדלת התרומם ממשכבו, הסתכל בנכנס ולאחר שהכירו שכב שנית, ואולם אלדר ששכב לידו נתר כרגע ממקומו והתחיל עוטף את הבישמיט, כשהוא מחכה לפקודת אדונו. קורבן וחן-מגומה היו שקועים בשנה.

חג’י-מורט הניח את הבישמיט על השולחן. בנגוע הבישמיט בקרשי השולחן השמיע נקישה חזקה. אלה היו מטבעות הזהב שהיו תפורות בבגד.

תפור גם את אלה, – אמר חג’י-מורט והושיט לאלדר את הזהב שקבל היום.

אלדר לקח את המטבעות ובצאתו למקום מואר מאור הלבנה הוציא אולר מתחת לסיפו והתחיל פורם את מרפד הבישמיט. גמזלו התרומם שנית וישב בשימו את רגליו זו על זו.

– ואתה, גמזלו, צוה לבני החיל לבדוק את הרובים ולהכין את הכדורים. מחר נלך לדרך רחוקה, – אמר חג’י-מורט.

– כדורים ישנם, אבק שרפה ישנו, הכל יהיה מוכן, – אמר גמזלו ונהם איזו נהימה לא-מובנה. הוא הבין לאיזה צורך צוה חג’י-מורט למלאות את הרובים. עוד מראשית בואו השתוקק רק לדבר אחד ותשוקתו זו הלכה והתגברה מיום ליום: להרוג ולאבד את הכלבים הרוסים עד כמה שתשיג ידו ולברוח אל ההרים. עתה נוכח כי חפצו הוא גם חפץ חג’י-מורט ודבר זה השביעהו רצון.

אחרי צאת חג’י-מורט מהחדר העיר גמזלו את חבריו ובמשך כל הלילה בדקו ארבעתם את הרובים, האקדחים והצורים, שמו בנביבות אבק שרפה חדש, פקקו את הצנורות הממולאים אבק שרפה בכדורים כרוכים במטליות משוחות בשמן, לטשו את החרבות והרמחים ומשחו בשמן את הלהבות107.

לפני עלות השחר יצא חג’י-מורט שנית אל הפלוש לקחת מים לנטילת ידים. שירת הזמירים המעירים שחר נשמעה בפלוש עוד ביתר עוז ויתר בהירות. אך מחדר הנוקרים הגיעה השריקה המדודה של הברזל, ברזל החרבות אשר יוחד בחלמיש. חג’י-מורט שאב מים מהחבית וכבר נגש לדלתו כששמע פתאום מחדר הנוקרים מלבד שריקת ההשחזה עוד את קולו הדק של חניפי, ששר שירה ידועה לחג’י-מורט. הלה לא זז ממקומו והקשיב לשירה.

בשירה הזאת דובר, איך שגבור החיל גמזת פשט עם חבריו האמיצים במערכות הרוסים ונהג משם עדר סוסים לבנים ואיך שהשיגם אחר כך נסיך רוסי מעבר לנהר טרק והקיפו בחילו הרב בעצי היער108. אחרי כן סופר, איך שגמזת שחט את סוסיו ואיך שהתבצר עם חבריו האמיצים מאחרי הסוללה של פגרי הסוסים ונאבקו עם הרוסים כל זמן שהיו כדורים ברובים ורמחים בחגורות ודם בגידים. אך טרם ימות ראה גמזת צפרים בשמים וקרא להן:

“אַתֶּן, צִפָּרֵי הַנְּדוּדִים עוֹפְנָה לְמִשְׁכְּנוֹתֵינוּ וְהַגֵדְנָה לְאַחְיוֹתֵינוּ, לְאִמָהוֹתֵינוּ וְלַנְּעָרוֹת הַלְּבָנוֹת, כִּי מָסַרְנוּ אֶת נַפְשוֹתֵינוּ עַל קְדוּשַת הַחַזַוַתְּ. הַגֵּדְנָה לָהֶן, כִּי גּוּפוֹתֵינוּ לֹא יָנוּחוּ בְשָלוֹם עַל מִשְכָּבָם, אַךְ זְאֵבִים רְעֵבִים יְגָרְמוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְעוֹרְבִים שְחוֹרִים יִקְּרוּ עֵינֵינוּ.”

בדברים אלו נסתיימה השירה ולדברים האחרונים האלה שהושרו בנעימה עצובה נצטרף קול הבטחה של חן-מגומה העליז, שבסוף השירה קרא בכל כחו: “לא אללה אלא אללה” ופרץ בצחוק. אחר כך נשתתק הכל ושוב נשמעו רק צפצופיהם וסלסוליהם של הזמירים מעבר הגן ושריקת הברזל המושחז באבן מעבר לדלת.

חג’י-מורט התעמק כל כך במחשבות עד שלא התבונן, כי הטה את הכד למטה והמים נגרו עליו. הוא נד לעצמו בראשו ונכנס לחדרו. אחרי התפללו שחרית בדק את כלי זינו וישב על מטתו. יותר לא היה לו מה לעשות. הוא לא יכול לשים לדרך פעמיו בלי רשיון שר השוטרים, אך בחוץ עוד היה חושך ושר השוטרים ישן.

שירת חניפי הזכירה לו שירה אחרת שחוברה על ידי אמו. בשירה הזאת דובר על מעשה שהיה לפני ימים רבים, רבים, כשחג’י-מורט רק זה נולד, מעשה שאודותיו ספרה לו אמו לא פעם.

וזאת היא השירה:

“סֵיפְךָ, סֵיף הָעֶשֶת בִּתַּק אֶת גֵּוִי הַלָּבָן, אַךְ הִגַּשְתִּי אֶל פִּצְעִי אֶת שִמְשִי, אֶת נַעֲרִי. רָחַצְתִּיו בְּדָמִי הַלּוֹהֵט וּפְצָעַי נִרְפְּאוּ בְלִי עֶזְרַת שֳרָשִים וַעֲשָבִים וְהַנַּעַר גָּדַל וַיְּהִי לְגִבּוֹר חַיִל”.

הדברים האלה היו מכוונים כלפי אבי חג’י-מורט ופירושה של השירה הוא זה: כשנולד חג’י-מורט ילדה גם אשת החן את בנה השני, את אוממה-חן וחפצה לקחת לו למינקת את אם חג’י-מורט, שהיניקה גם את בנו הבכור של החן, את אבונונצל-חן. אך פטימה לא חפצה לעזוב את בנה. אבי חג’י-מורט כעס עליה וצוה לה למלאות את בקשת החנה, אך היא סרבה לו גם הפעם ואז הכה אותה בחניתו ולולא הצילוה מידו כי אז הרגה. אך היא לא נפרדה מבנה והיניקתו עד הגמלו ועל המאורע הזה חברה את השירה.

חג’י-מורט נזכר באמו, איך שהיתה שרה לו שירה זו בשעה שהיתה משכיבתו לישון לידה, מתחת לאדרת, על גג האוהל ואיך שהיה מבקשה להראות לו את סימני הפצע. כמו חיה נצבה לפניו אמו, – לא כמו שהיא עכשיו קמוטה ושבה ושניה נקובות ורעועות, אך כמו שהיתה עוד בילדותו, צעירה ויפה וכל כך חזקה עד שבהיותו בן חמש ומשקלו גדול היתה נושאת אותו בסל על שכמה אל הסבא, מעבר להרים.

הוא נזכר בסבא, זקן בעל פנים מקומטים וזקן לבן, איך שהיה חורש כסף בידיו המגוידות ומכריח את נכדו לקרוא את התפלות. נזכר בבאר שמתחת להר, שלשם היה הולך עם אמו לשאוב מים, כשהוא אוחז במכנסיה. נזכר בכלב הצנום שהיה מלקק את פניו וביחוד בריח העשן והחלב החמוץ שהיה נודף ברפת, ששם היתה אמו חולבת את החלב ומתכת את החמאה. נזכר, איך שגלחו את ראשו בפעם הראשונה ואיך שראה בתמהון את ראשו העגול, הכחול באגן הנחושת הממורט התלוי על הקיר.

וכשנזכר בילדותו נזכר גם בבנו האהוב, נזכר איך שגלח בידו את ראש יוסוף בפעם הראשונה. עכשיו יוסוף זה גבור חיל יפה להלל. לפני עינו109 חג’י-מורט רחפה תמונת בנו, כמו שראהו בפעם האחרונה. זה היה ביום עזבו את צלמם. בנו הגיש לו את סוסו ובקש ממנו רשות להלוותו. הוא היה מזוין, לבוש בבגדי-חמודותיו והחזיק את הסוס ברסנו. פני יוסוף החכלילים, הרעננים והיפים וקומתו הגבוהה והדקה (הוא עלה בגבהו על אביו) הפיקו אומץ, כח-הנעורים וחדות החיים. כתפיו שהיו רחבות למרות צעירותו, מתניו הרחבות, קומתו הגבוהה והדקה, ידיו הארוכות והחזקות ותנועותיו המלאות כח, גמישות וזריזות שמחו תמיד את אביו ותמיד היה מסתכל בו בעונג גדול.

– טוב, כי תשאר כאן. הנך כעת היחידי בבית. שמור על אמא וסבתא, – אמר לו חג’י-מורט.

וחג’י-מורט נזכר כמה גאוה וגבורה הפיקו פני יוסוף שהתאדמו מנחת רוח, באמרו לאביו, כי כל זמן שהנשמה בקרבו לא יגע איש לרע באמו וזקנתו. יוסוף עלה על סוסו ולוה את אביו עד הנחל. משם שב לביתו ומאז לא ראה עוד חג’י-מורט לא את אשתו, לא את אמו, לא את בנו.

ואת הבן הזה חפץ שמיל לעור! על הגורל הנשקף לאשתו לא חפץ גם לחשוב.

והרהורים אלו הרגיזו כל כך את חג’י-מורט, עד כי לא יכול יותר לשבת במנוחה. הוא נתר ממקומו ובצלעו על רגלו נגש במהירות אל הדלת, פתחה וקרא לאלדר. השמש עוד לא יצאה, אך כבר האיר הבוקר. הזמירים לא נשתתקו עדיין.

– לך ואמור לשר השוטרים, שאני רוצה לטייל. חבשו את הסוסים.

XXIV

נחמתו היחידה של בוטלר היתה בזמן ההוא השירה שבמלחמה, שאליה התמכר לא רק בשעת מלוא חובותיו הצבאיות, אלא גם בחייו הפרטיים. לבוש בתלבושת צרקסים היה מתרוצץ על סוסו כשהוא עושה כל מיני תנועות הדורשות חריצות וזריזות מיוחדת ופעמים ישב במארב בחברת בוגדנוביץ, אף כי בשתי הפעמים האלה לא תפשו ולא הרגו איש. קורבתו והתרועעותו עם בודגנוביץ שהיה מפורסם לגבור חיל ואמיץ לב נדמו לבוטלר נעימות וחשובות מאד. את חובו שלם בכסף שלוה ברבית גדולה מיהודי אחד, כלומר הוא דחה לזמן מה את פתרון השאלה הקשה. הוא התאמץ לבלי לחשוב על דבר מצבו ומלבד השירה שבמלחמה היה מחריש את מחשבותיו גם ביין. מיום ליום הוסיף לשתות ומיום ליום הלך רוחו וחלש. הוא כבר חדל להיות בבחינת יוסף הצדיק ביחסו למריה דמיטרייבנה, אלא שגם להפך: הוא התחיל לחזור אחריה בלי בושת פנים ואולם לתמהונו פגש מצדה התנגדות עצומה שהכלימה אותו.

בסוף אפריל באה אל המבצר פלוגת צבא. היא נועדה לעבור לארכה ולרחבה של צ’צ’נה, שנחשבה לארץ, אשר לא יעבור בה איש. אלה היו שתי גונדות של הגדוד הקברדיני והגונדות שחנו בקורינסקי קבלון בתור אורחות, כמנהג ששרר בקוקז בימים ההם. החיילים התפזרו על פני בתי הקסרקטין ושם כבדום לא רק בסעודת הערב, בבשר ודייסא, כי אם גם ביין שרוף. האופיצרים התאכסנו אצל חבריהם שערכו לכבוד האורחים סעודה כנהוג.

הסעודה נגמרה בשתיה ובזמירות ואיוון מתווייביץ שהיה שכור כל כך, עד שפניו האדומים הפכו חורים-אפורים רכב על גבי כסא ובחרב שלופה גזר את אויביו המדומים על ימין ועל שמאל. רגע היה שוחק ורגע בוכה, רגע מחבק את כל הבא לידו ורגע יוצא במחול לקול השירה האהובה לו: “שמיל קשר קשר בשכבר הימים, טרא-רא-ראטאטא, בשכבר הימים”. בוטלר היה באותו מעמד והתאמץ למצוא גם בזה את ה“שירה שבמלחמה”, אך בעומק נפשו היה צר לו על איוון מתווייביץ ואולם לעצור בו לא היתה שום אפשרות, ובוטלר שהרגיש שכרון קל יצא בדממה ושם פניו לביתו.

לבנה מלאה שפכה את נגהה על הבתים הלבנים ועל אבני הדרך. היה כל כך בהיר, עד כי כל חלוק אבנים, כל קש וחשש ניכרים היו על פני הדרך. בקרוב בוטלר אל ביתו פגש את מריה דמיטרייבנה עטופה במטפחת שכסתה את ראשה וצוארה. מאותו זמן שמריה דמיטרייבנה דחתהו בשתי ידיה הרגיש כעין מוסר כליות והיה משתמט מלהפגש אתה. ואולם עכשיו לאור הלבנה ותחת רושם היין ששתה שמח לפגישה זו וחפץ להתחבב שנית עליה.

– לאן את הולכת? – שאלה.

– לבקר אל הזקן שלי, – ענתה בידידות. היא אמנם דחתהו בשתי ידיה ובלב שלם בבקשו את אהבתה, ואולם לא נעים היה לה, שהוא מתחמק ממנה כל העת האחרונה.

– למה לך ללכת? יבוא בעצמו.

– האומנם יבוא?

– ואם לא יבוא, – יביאוהו.

– הטוב כך? ובכן, לא ללכת?

– לא, לא כדאי. לו שמעיני – ילך הביתה.

מריה דמיטרייבנה שבה על עקבותיה והלכה ליד בוטלר. אור הלבנה היה בהיר כל כך, עד כי ראש הצל, שהתנועע ליד הדרך רחץ בנגהות. בוטלר התבונן בנגהות אלה והתעתד להגיד לה, כי היא מוסיפה למצוא חן בעיניו כקדם, ואולם לא ידע איך להתחיל. היא חכתה למה שיגיד לה וכך הלכו בדממה עד שנגשו כמעט אל הבית. פתאום נראה מאחרי קרן-הזוית גדוד פרשים ואופיצר בראשם.

– מי הבאים? – שאלה מריה דמיטרייבנה ונטתה הצדה.

הירח זרח מאחורי האופיצר ולכן הכירתו מריה דמיטרייבנה רק לאחר שעמד אצלה. זה היה קמינוב שעבד קודם יחד עם איוון מתווייביץ ולפיכך היה ידוע למריה דמיטרייבנה.

– פטר ניקולייביץ, הלא זה אתה? – פנתה אליו מריה דמיטרייבנה.

– אני בעצמי, – ענה קמינוב, – האח, בוטלר שלום עליכם! אינך ישן עדיין והנך מטייל לך עם מריה דמיטרייבנה? הזהר, פן יודיע לך איוון מתווייביץ את תנואתו. איהו?

– הנה שם, התשמע? – אמרה מריה דמיטרייבנה ברמזה לאותו צד, שמשם נשאו צליליה טולומבס110 וקולות-שיר. – מתהוללים.

– מי שם? שלכם?

– באו אורחים מחסב-יורטה, מכבדים אותם.

– זה יפה. וגם אני אספיק. הן באתי אליו רק לרגע.

– ומה, הדבר לך אליו? – שאל בוטלר.

– כן, דבר קטן.

– טוב או רע?

– טוב לנו ורע לאחרים.

וקמינוב פרץ בצחוק.

– ציחיריב – קרא קמינוב לאחד הקוזקים, – גש הנה!

קוזק דוני יצא מתוך הגדוד ונגש אל קמינוב. הוא היה לבוש בתלבושת השכיחה של קוזקי-הדון, במגפים וסגין. משני עברי אוכפו תלו אמתחות.

– נו, הוציא אותו חפץ, – אמר קמינוב ברדתו מעל סוסו.

הקוזק ירד גם הוא מעל סוסו והוציא מהאמתחת שק, שבו היה צרור איזה דבר. קמינוב לקח את השק מידי הקוזק ושלשל לתוכו את ידו.

– ובכן, להראות לך את החדשות? האם לא תבהלי? – פנה למריה דמיטרייבנה.

– וכי למה אבהל? – אמרה מריה דמיטרייבנה.

– הנה – אמר קמינוב בהוציאו גולגולת אדם ובהציגו אותה לאור הלבנה. – התכירי?

זאת היתה גולגולת מגולחה עם בליטות הקרקף מעל לעינים עם זקן שחור קטן עשוי במספרים ועם שפם גזוז הקצוות. העין האחת פתוחה והשניה סגורה חציה, הקרקף מחוץ וקצוב ועל האף דם שחור. הצואר כרוך באלונטית מלוכלכת בדם. למרות כל פצעי הגולגולת עוד נשמר בקמט השפתים שהכחילו איזו ארשת ילדותית שבתמימות וטוב לב.

מריה דמיטרייבנה שמה עין בגולגולת ומבלי הגיד דבר פנתה עורף והלכה לביתה בצעדים מהירים.

אך בוטלר לא יכול להסיר עיניו מהגולגולת הנוראה. הן זהו ראשו של אותו חג’י-מורט עצמו, אשר בחברתו בלה כמה ערבים בשיחות ידידות.

– איככה זה? מי הרגו? איפה?

– הוא חפץ לברח ונתפש, – ענה קמינוב ובמסרו את הגולגלת לקוזק הלך יחד עם בוטלר לבית איוון מתווייביץ.

– אך הוא מת מות גבורים, – הוסיף קמינוב.

– ואולם איך קרה זה?

– כתר זעיר. כשיבוא איוון מתווייביץ אספר את הכל בפרוטרוט. הן לשם זה באתי. אני סובב עם גלגלתו את כל המבצרים והכפרים ומראנה לכל.

שלחו לקרוא לאיוון מתווייביץ. הוא שב שכור הביתה בלוית שני האופיצרים שהיו גם הם מבושמים כדיבעי והתחיל מחבק ומגפף קמינוב111.

– ואני, – אמר קמינוב, – הבאתי לך את ראש חג’י-מורט.

– השקר בפיך? האמנם הרגוהו?

– כן, הוא חפץ לברוח.

– הלא אמרתי כי עקוב יעקוב. אבל איהו? איה הראש? הראהו נא.

קראו לקוזק והוא הביא את השק עם הגולגולת. הוציאו אותה ואיבן מתווייביץ הסתכל בה שעה ארוכה בעינים שכורות.

– ואף על פי כן בן חיל היה, – אמר לסוף, – הבה ואנשקנה.

– כן, זה היה באמת ראש לאריות, – אמר אחד האופיצרים.

לאחר שכלם התבוננו בגולגולת דים השיבוה לקוזק. הלה שם אותה בשק, כשהוא מתאמץ לבל תנקש בחזקה, בגעתה ברצפה.

– ומה קמינוב, ההנך מטיף גם איזה מוסר מדי הראותך אותה לעם? שאל אחד האופיצרים.

– לא, הבה ואשקנו, הוא נתן לי חרב במתנה, – צעק איוון מתווייביץ.

בוטלר יצא אל האכסדרה. מריה דמיטרייבנה ישבה על המעלה השניה. היא הביטה רגע בבוטלר, אך כרגע סלקה ממנו את מבטה מתוך כעס.

– מה לך, מריה דמיטרייבנה? – שאל בוטלר.

– כלכם הנכם רוצחים, שאתכם לא אוכל, באמת רצחנים, – אמרה וקמה ממקומה.

– הן כמקרה הזה יוכל לקרות את כלנו, – אמר מבלי לדעת מה שהוא מדבר, – כהנה וכהנה תאכל המלחמה.

– מלחמה? איזו מלחמה? העיקר – שכלכם רצחנים. מכיון שאדם מת צריך להביאו לקבורה והם מתעללים בו. רצחנים באמת, – חזרה על דבריה וברדתה מהאכסדרה נכנסה הביתה דרן האיתו112 האחורני.

בוטלר שב לעליתו ובקש את קמינוב לספר לו את פרטי המקרה.

קמינוב ספר לו.

מעשה שהיה כך היה.

XXV

לחג’י-מורט נתנה הרשות לרכוב בכל יום בקרבת העיר בלוית עשרה קוזקים. מספר כל הקוזקים שבנוחה עלה לחמשים איש, עשרה מהם היו משמשים אצל פקידים שונים, יצא שהנשארים היו צריכים להשתתף בלוית חג’י-מורט לעתים תכופות אם רק למלאות בדיוק את מצות הרשות. ביום הראשון לבואו אמנם נשלחו עשרה קוזקים ללוותו. אך אחר כך היו יוצאים אתו רק חמשה, חמשה קוזקים לאחר שבקשו את חג’י-מורט לבלי לקחת עמו את כל הנוקרים שלו.

בעשרים וחמשה לאפריל יצא חג’י-מורט לטיולו בחברת כל חמשת שומרי ראשו. בשעה שחג’י-מורט עלה על סוסו ראה פקיד המחוז כי כל חמשת הנוקרים מתכוונים ללוותו ואמר לו שאסור לקחת את כלם, אך חג’י-מורט התחפש כאילו לא שמע את דבריו, דפק בסוסו והפקיד לא החמיר. בראש הקוזקים רכב נזרוב, קווליר גיאורגי, בחור צעיר לבנוני, חכלילי ורענן ובריא אולם. הוא היה הבכור במשפחה עניה של שומרי הדת הישנה, נתגדל בלי אב ועכשיו כלכל את אמו הזקנה עם שלש בנותיה ושני בניה.

– הזהר, נזרוב, פן תתן לו להרחיק ללכת, – קרא אליו פקיד המחוז.

– שומע אני, הוד אצילותך, – ענה נזרוב ובהתרוממו על הרכובות דפק בסוסו האמוץ רמך גדול ומפוטם. מאחריו רכבו עוד ארבעה קוזקים: פירפונטוב, דל בשר וגבה קומה, ראש לגנבים וחמסנים, זה בעצמו שמכר את אבק השרפה לגמזלו; איגנטוב, אדם לא צעיר שעבודתו בצבא קרבה אל קצה, אכר בריא שהיה מתפאר בכחו; מישקין, פרחח רפה אונים שהכל היו לועגים לו ופטרקוב בן יחיד לאמו, עלם צעיר לבנוני שהיה תמיד שמח וטוב לב.

– אלי, אלי, מה זאת עשיתם! – קרא שר המבצר ותפש בידיו את ראשו, כשנודע לו דבר מנוסתו של חג’י-מורט. – התזתם את ראשי, רשלנים, רצחנים! – צעק בשמעו את ספור מישקין.

התריעו חרדה ולא רק כל הקוזקים שהיו בנוחה באותה שעה נשלחו לרדוף אחרי הבורחים, אלא שגם כל השוטרים של הכפרים הסמוכים נקראו לקחת חלק בתפיסתם. לאיש אשר יתפוש את חג’י-מורט מת או חי הובטחה מתנה של אלף רובלים. וכשעתים אחרי המלט חג’י-מורט וחבריו מיד הקוזקים יצאו כמאתים איש ושר השוטרים בראשם למצוא את הבורחים ולתפשם.

__________


לאחר שעבר חג’י-מורט פרסאות אחדות בדרך הכבושה עצר בסוסו שנשם בכבדות ושהיה כלו מכוסה בקצף. מימין הדרך נראו האהלים ובתי המסגד של הכפר בילרדג’יק, משמאל השתרעו שדות ומאחריהם הבריק הנחל. אף כי ההרים היו מימין, אך חג’י-מורט נטה לצד שכנגד, לצד שמאל, בשערו שהרודפים יחפשוהו בודאי בעבר ההרים. ואולם אי-אפשר היה להגיע עד הנחל. שדה האורז שדרך בו צריך היה לרכוב היה מלא ממי הנחל שיצאו מגדותיו כאשר יהיה תמיד באביב וכלו נהפך לאגם-בצה, שהסוסים טבעו בה עד צואר. חג’י-מורט והנוקרים הימינו, השמאילו בקוותם למצוא מקום-חרבה ואולם כל עמלם היה מאפע113. מדי הוציא הסוסים את רגליהם הטובעות מהבצה הסופגנית היה נשמע כקול הפקק המוצא מהבקבוק ובעלי החיים העיפים היו צועדים צעדים אחדים ונעצרים, כשהם נושמים בכבדות.

כה התלבטו הרוכבים זמן רב עם נטות צללי ערב ואל הנחל עוד לא הגיעו. משמאל היה אי קטן צומח שיחים, שכבר פתחו עליהם וחג’י-מורט החליט לבוא בין השיחים האלה ולחכות שם עד הלילה ובינתים ינוחו קצת הסוסים. הם נכנסו לתוך השיחים, ירדו מעל הסוסים ולאחר שכבלו את רגליהם שלחום לרעות בשדה ובעצמם סעדו לבם בלחם וגבינה. הלבנה החדשה שזרחה קודם שקעה מאחרי ההרים והלילה היה אפל. בנוחה היו הזמירים מרובים מאד ושנים מהם קוננו גם בשיחים האלה. כל זמן שחג’י-מורט ואנשיו הקימו שאון מדי הבקיעם להם דרך בין הזמירים שתקו הזמירים ואולם רק קם השאון לדממה פצחו שנית רנה. חג’י-מורט שהקשיב רב קשב לצלילי הלילה שמע שלא בכוונה גם את שיר הזמירים.

וצפצופם הזכיר לו את השירה אדות גמזת, ששמע בלילה העבר בלכתו לשאוב מים. בכל רגע נשקפה לו הסכנה לבוא במצר כזה שבו נמצא לפנים גמזת. בראשו עלה הרעיון, כי אמנם כן יהיה. בנפשו השתררה פתאום רצינות עמוקה. הוא שטח את אדרתו על האדמה, כרע על ברכיו והתפלל, ואולם רק גמר את תפלתו נשמעה שעטת סוסים רבים הרומסים את טיט הבצה ומתקרבים אל השיחים. חן-מגומה חד-העין מהר לצאת למערה השיחים ובאפלה הבחין את צלליהם השחורים של פרשים ורגלים, חניפי ראה גדוד כזה גם מהצד השני. זה היה קרגנוב פקיד המחוז ופלוגת שוטריו.

– מה בכך, נעמוד על נפשנו כגמזת בשעתו, – חשב חג’י-מורט.

לאחר שהתריעו חרדה יצא קרגנוב בראש פלוגה גדולה של קוזקים ושוטרים לרדוף אחרי חג’י-מורט ואולם למרות כל חפושיו לא מצא את עקבות הבורח. הוא כבר נואש ממצאו ושם פניו הביתה, אך לפנות ערב פגש בדרכו איש זקן. קרגנוב שאלהו אם לא ראה פרשים בדרך והלה ענהו כי ראה. הוא ראה, איך שששה פרשים הסתובבו על פני שדה האורז ובאו אחר כך בין השיחים, ששם קושש עצים. קרגנוב לקח עמו את הזקן ובהוכחו על פי הסוסים הכבולים שחג’י-מורט מסתתר אמנם במקום הזה הקיף את השיחים מכל צד וחכה לצאת השחר, כדי לתפוש את חג’י-מורט חי או מת.

חג’י-מורט הבין שאויביו אפפוהו מכל עבר ובראותו חריץ ישן העובר בין השיחים החליט לרדת לתוכו ולהאבק כל זמן שהנשמה בקרבו ואבק שרפה ברובים. הוא אמר זה לנוקרים וצום לשפוך סוללה על שפת החריץ. הנוקרים החלו תיכף לסעף ענפים ולחפור את האדמה בסיפיהם. חג’י-מורט עבד יחד אתם.

רק האיר הבקר ואל השיחים נגש שר המאה וקרא:

– הוי, חג’י-מורט, הכנע! אנחנו הרבים ואתם המעטים.

במקום מענה התפרץ עשן קל מתוך החריץ, נשמע קול יריה. הכדור פגע בסוס השוטר, שמעדו קרסוליו והתחיל נופל. תיכף אחר זה התחילו רועשים רובי-השוטרים העומדים במערה השיחים וכדוריהם השורקים ומזמזמים היו מנתקים שוכות ועפאים ונתקלים בסוללה אולם לא פגעו באנשים היושבים מאחריה. רק סוס גמזלו נפצע בראשו. הסוס לא נפל, אך קרע את אסוריו ובהרעישו את השיחים מהר לגשת אל יתר הסוסים ונלחץ אליהם בהשקותו בדמו את העשב הרך. חג’י-מורט ואנשיו היו יורים רק אז, כשאיש מהשוטרים היה יוצא קדימה רק לעתים רחוקות היו מחטיאים את המטרה. שלשה שוטרים נפצעו והנותרים לא רק שלא העיזו להתנפל על חג’י-מורט ואנשיו, אלא שגם הלכו ונסוגו אחור והיו יורים רק ממרחק בלי כל מטרה.

כה נמשך יותר משעה. השמש כבר הפזה את העצים עד חצים וחג’י-מורט החליט לעלות על הסוסים ולנסות אולי יעלה בידם להבקיע עד הנחל ואולם באותו רגע נשמעו קריאותיה של פלוגה גדולה חדשה, שבאה זה עתה. זה היה חג’י-אגה ממחתוליה בראש אנשיו, שמספרם הגיע למאתים. חג’י-אגה היה לפנים איש בריתו של חג’י-מורט וישב יחד עמו בהרים, ואולם אחר כך עבר אל הרוסים. בגדודו נמצא גם אחמד-חן, בן שונאו של חג’י-מורט. גם חג’י אגה כקרגנוב קרא ראשית כל לחג’י-מורט שיכנע וגם הפעם, כבראשונה, ענה חג’י-מורט ביריה.

– שלפו החרבות, אחים! – קרא חג'-אגה ושלף את חרבו. נשמעו קולותיהם של מאות אנשים, שהשתערו על השיחים בהמולה וצעקה.

השוטרים נכנסו לבין השיחים, אך ברגע זה הרעימו מאחרי הסוללה יריות אחדות זו אחר זו. שלשה אנשים נפלו תחתם ויתר המתנפלים נעצרו במערה השיחים והתחילו יורים גם הם, כשהם מתקרבים לאט לאט אגב יריה אל הסוללה מדי עברם במרוצה משיח לשיח. אחדים מהם הספיקו לעבור בשלום ואחדים היו למטרה לחצי חג’י-מורט ואנשיו. חג’י-מורט קלע אל השערה; גם גמזלו כמעט שלא החטיא את המטרה והיה מיבב מחדוה מדי ראותו, כי עמלו אינו אובד לריק. קורבן ישב על שפת החריץ ובזמרו “לא אללה אלא אללה” היה שולח במתינות כדור אחרי כדור אך רק לעתים רחוקות קלע אל המטרה. אלדר רעד בכל גוו מתשוקה עזה להשתער בסיפו על השונאים. הוא ירה לעתים קרובות אך בלי התכונות בהעיפו לרגעים את מבטיו על חג’י-מורט ובהוציאו פעם בפעם את ראשו מעבר לסוללה. חניפי השעיר ששרווליו היו מופשלים על קבורותיו מלא גם הפעם תפקיד של שמש. הוא היה ממלא את הרובים, שחג’י-מורט וקורבן היו מוסרים לו. במדוך הברזל היה תוחב מתוך התאמצות יתרה לתוך הצנורות את הכדורים הכרוכים במטליות משוחות בשמן ושופך אבק שרפה יבש אל הנביבות. רק חן-מגומה לא ישב כיתר חבריו בתוך החריץ, כי אם היה מבריח בלי הרף את הסוסים למקום פחות-מסוכן והיה מיבב בלי הפוגה בירותו אגב אורחא מרובו. אחד הכדורים פגע בצוארו והוא ישב על אחוריו כשהוא יורק דם וממלמל דברי חירוף. אחר כך נפצע חג’י-מורט בכתפו. הוא קטף קומץ מוך מבישמיטו, סתם בו את הפצע והוסיף לירות.

– נשתערה נא עליהם בחרבותינו, – אמר אלדר בפעם השלישית.

הוא הוציא את ראשו ורבו מעבר לסוללה כשהוא נכון להתנפל על שונאיו אך ברגע זה פגע בו כדור והוא הזדעזע ונפל פרקדן לרגלי חג’י-מורט. חג’י-מורט הסתכל בו רגע. העינים כלילות-היופי, עיני האיל, הביטו על חג’י-מורט ברצינות ובהתרכזות. פיו ששפתו העליונה בלטה קצת כאשר יהיה אצל הילדים רטט מבלי להפתח. חג’י-מורט הוציא את רגליו מתחתיו והוסיף לכון רובו כלפי שונאיו. חניפי השתוחח מעל להרוג והתחיל להוציא מלולאות צרקסיתו את הכדורים שעוד נשארו בהן. קורבן זמר בלי-הרף, בכונו את רובו כלפי שונאיו וירה במתינות.

והשונאים הלכו והתקרבו מרגע לרגע מדי עברם במרוצה מתוך קריאות הידד משיח לשיח. עוד כדור אחד פגע בצד חג’י-מורט. הלה השתרע על קרקע החריץ ובקטפו עוד הפעם חתיכת מוך מבישמיטו סתם בה את פצעו. הפצע היה אנוש וחג’י-מורט הרגיש, כי קרוב מותו. זכרונות ותמונות עברו בדמיונו במהירות הברק, כשהם מנצנצים זה אחר זו. רגע ראה לפניו את אבונונצל-חן הגבור, כשהוא אוחז בידו האחת את לחיו הכרותה, התולה למטה ובידו השניה הוא משתער על אויבו; רגע ראה את וורונצוב הזקן, זה הישיש רפה האונים ומעוט הדם, בעל הפנים החורים והערמומים, אף גם שמע את קולו הרך; רגע ראה את בנו, את יוסוף, רגע את אשתו צופית114 ורגע את הפנים החורים של שמיל עוינו, עם זקנו האדמדם ועיניו הממוצמצות.

כל הזכרונות האלה חלפו בדמיונו מבלי לעורר בו כל חפץ וכל רגש, לא של שנאה ולא של כעס. הכל היה כל כך נקלה בפני אותו הדבר הגדול, שאת קרבתו הרגיש עתה. אך גופו החזק הוסיף בינתים לעשות את שלו. הוא חגר את שארית כחו, התרומם ממעל לסוללה, ירה באיש שהתקרב אליו ופגע בו. האיש נפל. אחרי כן יצא לגמרי מתוך החריץ ובסיף ביד שם פניו לקראת אויביו, כשהוא צולע בכבדות. נשמעו יריות אחדות בבת אחת, הוא התנועע ונפל. שוטרים אחדים מהרו אליו ביבבת צהלה. אך זה שנראה להם כפגר מת הזדעזע פתאום; בראשונה התרומם הראש השותת דם, בלי מצנפת; אחר כך – הגופה ולסוף קם כלו, כשהוא תופש בידיו באילן. מראהו היה נורא כל כך, עד כי אלה שנגשו אליו נעצרו פתאום. אך פתאום זע, נרתע מהאילן ונפל על פניו מלוא קומתו, כלפא הגדוע, מבלי לזוע עוד.

הוא לא זע יותר, אך עוד לא חדל מהרגיש. כשנגש אליו חג’י אגה והכהו בחנית בראשו נדמה לו, כי מנקשים בכשיל על קדקדו ולא יכול להבין מי עושה זה ולאיזו מטרה. זאת היתה הכרתו האחרונה של הקשר אשר בינו ובין גופו. אחרי זה לא הרגיש עוד דבר ושום שייכות לא היתה עוד בינו ובין מה שדרסו וחתכו שונאיו. חג’י-אגה שם את רגלו על גב הגוף, התיז את הראש בשתי הכאות ודחהו ברגלו בזהירות לבלי ללכלך את נעליו בדם. מעורקי הצואר פרץ דם אדום, מהראש – דם שחור וכל העשב כוסה דם.

קרגנוב וחג’י-אגה, אחמד-חן וכל השוטרים נאספו מסביב לגויות חג’י-מורט ואנשיו (את חניפי, קורבן וגמזלו אסרו) כצידים מסביב לצידם ובעמדם בין השיחים בעשן אבק השרפה שוחחו זה עם זה בחדוה וחגגו את נצחונם.

הזמירים שנדמו בשעת היריות פצחו שנית רנה, בראשונה רק אחד מקרוב ואחר כך גם האחרים בקצה הרחוק של החורשה.

__________


את המיתה הזאת הזכיר לי הלפא הדרוס בתוך השדה החרוש.


  1. מקומות מוקשים בטקסט הושוו למקור הרוסי במרשתת http://rvb.ru/tolstoy/01text/vol_14/01text/0301.htm, וכן לתרגומו לאנגלית https://mthoyibi.files.wordpress.com/2011/03/hadji-murad_leo-tolstoy.pdf, והתיקונים לפי מקורות אלה מוצגים כהערות פב"י. גם תיקוני משפטים שגויים בצרפתית בטקסט שלפנינו נעשו בעזרת הטקסט הרוסי המקורי שבמרשתת (הערת פב"י).  ↩

  2. “קיזק” – (кизяк) חומר בעירה עשוי זבל וקש (רשימת מילים טטריות וביאורן המצורפת לטקסט המקור הרוסי. להלן: “רשימת המילים”).  ↩

  3. “נאיבּ” – (Наиб, Naib) קצין בדרגת סגן או מושל טטרי (“רשימת המילים”) (הערת פב"י).  ↩

  4. “שָׁמִיל” – (Шамиль, Shamil) (הערת פב"י).  ↩

  5. “מוּרִיד” – (Мюрид, Murid) ביטוי סוּפי שמשמעותו חסיד, תומך (“רשימת המילים”) (הערת פב"י).  ↩

  6. “בַּשְׁלִיק” – (башлык) ברדס מסורתי צ'רקסי, טורקי וקוזקי, שצורתו צורת חרוט ולו כנפיים העוטפות את הצוואר, העשוי עור, לבד או צמר (https://en.wikipedia.org/wiki/Bashlyk). בתרגום הספר לאנגלית מתואר כברדס ובורקה (הערת פב"י).  ↩

  7. “שחבר” – כך במקור, וצריך להיות “שחברו” (הערת פב"י).  ↩

  8. “את ידו” – כך במקור, וצריך להיות “את ידיו” (הערת פב"י).  ↩

  9. “קוּנָק” – (кунак,Kunak ) חבר בנפש, אח מאומץ (“רשימת המילים”) (הערת פב"י).  ↩

  10. “צרקסיה” – מעיל צ'רקסי (Черкеска) (https://glosbe.com/ru/en/черкеска) (הערת פב"י).  ↩

  11. “אַרְגוּן” – (Аргун, Argun) נהר הזורם בצפון הקווקז, גאורגיה והרפובליקה הצ‘צ’נית (https://en.wikipedia.org/wiki/Argun_River_(Caucasus)) (הערת פב"י).  ↩

  12. “שני נשים” – כך במקור, וצריך להיות “שתי נשים” (הערת פב"י).  ↩

  13. “בישמיט” – (бешмет, Beshmet) בגד באורך הברכיים האסוף במותניים בחגורה, לעתים מרופד בנוצות, ונלבש בדרך כלל מעל חולצה. מעליו לובשים בגד חיצוני (מעיל צ'רקסי או אחר) (https://encyclopedia2.thefreedictionary.com/Beshmet) (הערת פב"י).  ↩

  14. “בפי” – כך במקור, וצריך להיות “בפיו” (הערת פב"י).  ↩

  15. “רק הרוח הניע… כשהיא מגלה ומכסה חליפות” – כך במקור (הערת פב"י).  ↩

  16. “נחה… ואמר” – כך במקור (הערת פב"י).  ↩

  17. “לפון” – לפקפק, להסס (https://milononline.net/do_search.php?Q=%F4%EF, להלן “מילון ספיר”) (הערת פב"י).  ↩

  18. צריך להיות “Quand même je ne puis pas vous le dire.” (הערת פב"י).  ↩

  19. צריך להיות “Vous ne pouvez pas? Alors c’est moi qui vais vous le dire!” (הערת פב"י).  ↩

  20. “מורשיד” – (мюршид, Murshid) מערבית: מדריך או מורה, ובסופיזם מדריך רוחני (https://en.wikipedia.org/wiki/Murshid) (הערת פב"י).  ↩

  21. “גזעי הצעדים” – כך במקור, וצריך להיות “גזעי העצים” (הערת פב"י).  ↩

  22. “אבריה” – מקום מושבם של האָוָורים, קבוצה אתנית קווקזית, בצפון הקווקז (https://en.wikipedia.org/wiki/Avars_(Caucasus)) (הערת פב"י).  ↩

  23. “כיחוד” – כך במקור, וצריך להיות “ביחוד” (הערת פב"י).  ↩

  24. “כפית” – כפפה (перчатка, glove). לא נמצאו תימוכין במילון, ופירוש המילה נקבע לפי המקור הרוסי (הערת פב"י).  ↩

  25. “סרדר” – ( сардар,Sirdar, Sardar) תואר אצולה לנסיך או לאריסטוקרט, ולעתים למנהיג קבוצה או שבט. (https://en.wikipedia.org/wiki/Sardar) (הערת פב"י).  ↩

  26. “היא” – כך במקור, וצריך להיות “הוא” (הערת פב"י).  ↩

  27. [.] – נקודה או פסיק בתוך סוגריים מרובעים מופיעים כל אימת שהם חסרים בטקסט המקור (הערת פב"י).  ↩

  28. צריך להיות “C'est un objet de prix” (הערת פב"י).  ↩

  29. צריך להיות “Il faudra trouver l'occasion de lui faire cadeau” (הערת פב"י).  ↩

  30. "מטמורה – מחסן (“מילון ספיר”) (הערת פב"י).  ↩

  31. צריך להיות “Voilà l'occasion! Donnez lui la montre” (הערת פב"י).  ↩

  32. צריך להיות “Vous feriez beaucoup mieux de rester; c’est mon affaire, mais pas la vôtre” (הערת פב"י).  ↩

  33. צריך להיות “Vous ne pouvez pas m‘empêcher d’aller voir madame la générale” (הערת פב"י).  ↩

  34. “אשר אחיו” – כך במקור, וצריך להיות “אשת אחיו” (הערת פב"י).  ↩

  35. “הַטְנוֹת” – סנדלים פשוטים (“מילון ספיר”) (הערת פב"י).  ↩

  36. “דורֶן” – דורון, שי (ספרותי) (“מילון ספיר”) (הערת פב"י).  ↩

  37. “איתון” – א. מקום שאפשר להמתין בו לפני הכניסה; ב. מבנה המחובר לבניין המשמש מחסה לכניסה, בדרך כלל בעל עמודים, מקורה וצדדיו פתוחים (“מילון ספיר”) (הערת פב"י).  ↩

  38. “רגמיו” – כך במקור, וצריך להיות “רגליו” (הערת פב"י).  ↩

  39. צריך להיות “Simon a eu de la chance” (הערת פב"י).  ↩

  40. “התגרה הררגינית” – כך במקור, וצריך להיות “התגרה הדרגינית” (“המערכה הדרגינית”) (Даргинском походе, Dargo campaign) (הערת פב"י).  ↩

  41. צריך להיות “Tout cela est grâce à vous” (הערת פב"י).  ↩

  42. “הוא תואר” – כך במקור, וצריך להיות “הוא תיאר” (הערת פב"י).  ↩

  43. צריך להיות “Il a eu quelques désagréments avec le commandant de la place. Simon a eu tort” (הערת פב"י).  ↩

  44. צריך להיות “But all is well what ends well” (הערת פב"י).  ↩

  45. “בצערי און” – כך במקור, וצריך להיות “בצעדי און” (הערת פב"י).  ↩

  46. “תרחנוב” – מופיע בהמשך כ“טרחנוב” (הערת פב"י).  ↩

  47. “מערכות לזגיה” – лезгинская линия, Lesghian line (הערת פב"י).  ↩

  48. “שטב” – מַטֶּה (штаб) (הערת פב"י).  ↩

  49. “לוריס–מלכוב” – Лорис–Меликов, Loris–Melikov (הערת פב"י).  ↩

  50. במקור איפוליטות או אפוליטות או איפליטות (epaulets, эполеты) – כותפות) (הערת פב"י).  ↩

  51. צלחת – כיס (הערת פב"י).  ↩

  52. “צלמם” – מופיע בהמשך גם כ“צילמס” (Цельмес, Tselmess) (הערת פב"י).  ↩

  53. “אבוננצל–חן” – (Абунунцал–Хан, Abu Nutsal Khan) מופיע בהמשך גם כ“אבונוצל–חן” וכ“אבנונצל–חן” (הערת פב"י).  ↩

  54. “אוממה חן” – Умма–Хан, Umma Khan (הערת פב"י).  ↩

  55. “בולץ–חן” – Булач–Хан, Bulach Khan (הערת פב"י).  ↩

  56. “חזות” – חַזַוָאת (хазават, Ghazavat) – מלחמת קודש, מושג שהיה בשימושם של לוחמים מוסלמים בצפון קווקז שהתנגדו לפלישה הרוסית (https://en.wikipedia.org/wiki/Ghazi_(warrior)) (הערת פב"י).  ↩

  57. “גמזת” – Гамзат, Hamzad (הערת פב"י).  ↩

  58. “אוּל” – חוזק, און, כוח, כמופיע בתהילים עג 4: “כי אין חרצבות למותם ובריא אולם” (מילון ספיר) (הערת פב"י).  ↩

  59. ל[..]ש[..] – כך במקור, וצריך להיות “לעשן” (הערת פב"י).  ↩

  60. “פַּחַת” – בור, חפירה עמוקה (מילון ספיר), פה: תהום, מדרון תלול (הערת פב"י).  ↩

  61. "פרפורצ'יק – (Прапорщик) רב–סמל בכיר (https://dictionary.reverso.net/russian–english/Прапорщик) (הערת פב"י).  ↩

  62. “הסב בנפש” – גרם למותו, הרגו. לא נמצאו תימוכין במילון ופירוש צירוף המילים נקבע לפי המקור הרוסי (הערת פב"י).  ↩

  63. “גיאור” – (гяур, giarou) כופר, כינוי שבו מכנים מוסלמים את שאינם–מוסלמים, בעיקר נוצרים (https://en.wikipedia.org/wiki/Giaour) (הערת פב"י).  ↩

  64. “עזמה” – חוזֶק, אומֶץ, גבורה, עוז (מילון ספיר) (הערת פב"י).  ↩

  65. “יקבע” – יקפח (כמו יקפח את נפשה, יקפח את חייה) (מילון ספיר) (הערת פב"י).  ↩

  66. שני המשפטים האחרונים מופיעים כך במקור, אך הפיסוק אמור להיות שונה: “מה שנוגע להשמדת משפחתו אין הוא, חג'י–מורט סבור ששמיל ינהג בקלות–דעת שכזו, ראשית לבלי לעשות את שונאו מסוכן ביותר כשיאושו יעבור גבול, ושנית יש בדגיסטן הרבה אנשים בעלי השפעה שיניאוהו מזה.” (הערת פב"י).  ↩

  67. “מ[..]בכים” – כך במקור, וצריך להיות “מסובכים” (הערת פב"י).  ↩

  68. “יצלח” – כך במקור, וצריך להיות “יסלח” (הערת פב"י).  ↩

  69. “צ'רנישוב” – מופיע בהמשך כ“צרנישוב” (הערת פב"י).  ↩

  70. “נשארה מעל” – הייתה לריק, לשווא (מילון ספיר) (הערת פב"י).  ↩

  71. צריך להיות “L'empereur” (הערת פב"י).  ↩

  72. צריך להיות “Sa Majesté vient de rentrer” (הערת פב"י).  ↩

  73. דומינו – תחפושת לנשף מסיכות המורכבת מגלימה עם ברדס ומסיכה המכסה את החלק העליון של הפנים. דומינו הוא גם שמה של המסיכה עצמה (https://en.wiktionary.org/wiki/domino) (הערת פב"י).  ↩

  74. “והקמה” – כך במקור, וצריך להיות “והקשה” (הערת פב"י).  ↩

  75. הצעיר הפרוסי – כך במקור, וצריך להיות: הציר הפרוסי (הערת פב"י).  ↩

  76. צריך להיות “– La Pologne et le Caucases, ce sont les deux cautères de la Russie. Jl nous faut cent milles hommes à peu près dans chacun de ces deux pays.” (הערת פב"י).  ↩

  77. צריך להיות “– Oh, oui c‘était un coup de maître de Maeternich de nous en avoir laissé d’embarras” (הערת פב"י).  ↩

  78. “האורחים” – כך במקור, וכנראה צריך להיות “האורבים” (הערת פב"י).  ↩

  79. “חדק” – שם כללי לצמחים קוצניים מעוצים, ששימשו כמשוכות שהקיפו את השדות ושימשו כמכשול לעוברי אורח (מילון ספיר) (הערת פב"י).  ↩

  80. “ככריות” – חלות דבש (соты меда, honeycombs). לא נמצאו תימוכין במילון ופירוש המילה נקבע לפי המקור הרוסי (הערת פב"י).  ↩

  81. שם הקטנה וחבה ל“פטרבורג”.  ↩

  82. “שנגמרו עבודתנו” – כך במקור, וצריך להיות “שנגמרה עבודתנו” (הערת פב"י).  ↩

  83. שם הקטנה וחבה ל“מריה”.  ↩

  84. נפלה טעות בפיסוק, והמשפט צריך להיות: “בוטלר עוד לא הספיק להשיב. מריה דמיטרייבנה שבאה מן המטבח ועמדה בפתח פנתה לאיוון מתווייביץ” (הערת פב"י).  ↩

  85. “במצר” – כך במקור, וצריך להיות “במבצר” (הערת פב"י).  ↩

  86. “רתן” – כך במקור, וצריך להיות “רסן” (הערת פב"י).  ↩

  87. “היו” – כך במקור, וצריך להיות “היה” (הערת פב"י).  ↩

  88. “ממוצהצות” – כך במקור, וצריך להיות “ממוצמצות” (הערת פב"י).  ↩

  89. “השתערה” – כך במקור, ונראה שצריך להיות “השתרעה” (הערת פב"י).  ↩

  90. “סירל” – סֵרַלְיוֹ, הרמון, ארמון תענוגות (מילון ספיר) (הערת פב"י).  ↩

  91. ראש החגים למושלמנים.  ↩

  92. הטהעע – התה (הערת פב"י).  ↩

  93. בן–חיל ידידך.  ↩

  94. מין מיוחד של חרבות עתיקות, שערכן גדול ביותר.  ↩

  95. “פקחוחו” – כך במקור, וצריך להיות “פקחותו” (הערת פב"י).  ↩

  96. “משאב” – מקווה של מי שתייה, שוקת להשקות בהמות (מילון ספיר) (הערת פב"י).  ↩

  97. צריך להיות פסיק ולא נקודה (הערת פב"י).  ↩

  98. “נתר” – גיר לכתיבה על לוח (מילון ספיר) (הערת פב"י).  ↩

  99. שם הקטנה וזלזול של “מריה”.  ↩

  100. “קפילא” – מוכר צורכי אוכל, סוחר מכולת (מילון אבן–שושן, מחודש ומעודכן לשנות האלפיים, ישראל 2006) (הערת פב"י).  ↩

  101. “לעבור” – כך במקור, וצריך להיות “לעזור” (הערת פב"י).  ↩

  102. “ראשו החבושה” – כך במקור (הערת פב"י).  ↩

  103. “עקוב יעקוב” – ירמה, יערים על מישהו (מילון ספיר) (הערת פב"י).  ↩

  104. “XIII” – כך במקור, וצריך להיות “XXIII” (הערת פב"י).  ↩

  105. נוּקֶר – (нукер) מילה ממקור מונגולי: משרת או משרת צבאי (https://ru.wikipedia.org/wiki/Нукер) (הערת פב"י).  ↩

  106. “פלוש” – מבוא, כניסה, פרוזדור (מילון ספיר) (הערת פב"י).  ↩

  107. “הלהבות” – כך במקור, וצריך להיות “הלהבים” (הערת פב"י).  ↩

  108. “בעצי היער” – כך במקור, וצריך להיות “כעצי היער” (הערת פב"י).  ↩

  109. “עינו” – כך במקור, צריך להיות “עינֵי” (הערת פב"י).  ↩

  110. “צליליה טולומבס” – צריך להיות “צלילי הטולומבס”. טולומבס הוא השם הרוסי הישן לסוגים שונים של תופים, ובהם תוף דוּד (https://encyclopedia2.thefreedictionary.com/Tulumbas) (הערת פב"י).  ↩

  111. חסרה מילה וצריך להיות “מחבק ומגפף את קמינוב” (הערת פב"י).  ↩

  112. “האיתו” – כך במקור, וצריך להיות “האיתון” (הערת פב"י).  ↩

  113. אֶפַע – אפס, ריק, הבל, לא כלום (מילון ספיר) (הערת פב"י).  ↩

  114. “צופית” – צוֹפִיַת (Софиат, Sofiat) (הערת פב"י).  ↩

לב טולסטוי
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של לב טולסטוי (מחבר)
רקע
לב טולסטוי

יצירותיו הנקראות ביותר של לב טולסטוי

לכל יצירות לב טולסטוי בסוגה פרוזה

לכל יצירות לב טולסטוי

עוד מיצירותיו של דוד שמעוני (מתרגם)
יצירה בהפתעה
רקע

מנדל בריינה'ס

מאת יצחק ליבוש פרץ (פרוזה)

מנדל בריינה’ס (שמות משפחה עוד לא היו בארץ, ונקרא האיש על שם אחד מאבותיו או על שם אשתו) היה יושב אוהל, רצוני לומר – איש תם, יהודי כשר: תהילים קודם התפילה, עין-יעקב אחר התפילה בבוקר, ובערב – פרק משניות ואיזה “עמוד” גמרא בתוך החברה ש“ס – ואיש טוב היה מנדל, לוקח אורחים הביתה, משליך פרוטות לקופת “מאיר בעל נס”, קונה מפטיר-יונה, משתתף ב”פתיחות" מכל השנה או קונה “פתיחת נעילה” לעצמו …והוא מתעסק במצווֹת: מגיד בא אל העיר, קמחא דפסחא, עצים להסקה, תיקון עירובין, בנין אוהל, עשׂית גדר סביב בית-העלמין – בכול השתתף מנדל, ובלי חוס על רגליו הכואבות שינס את מותניו, ולקח את מטהו שראשו מצופה כסף טהור, וַיסובב בעיר, בלווית הרב או אחד מבעלי-הבתים החשובים, והשמש הולך אחריהם, כנהוג …

בימות הגשמים לא היה למנדל אף רגע פנאי. הגע בעצמך: אמירת תהילים, תפילה, עין-יעקב, סעודת שחרית, צרכי הצבּוּר, מנחה ומעריב, פרק משניות, עמוד גמרא, סעודת ערבית, קריאת שמא על המיטה, תיקון חצות, ועוד הפעם שינה – כמה נשאר מן העת-לעת? …אך בימות הקיץ היה לו פנאי אחרי חצות היום לשבת בבית-המדרש ולשׂוחח בפוליטיקה, בהמצאות חדשות – במילי דעלמא …

מנדל בריינה’ס לא נמנה בין החכמים …חבריו בחדר קראו לו פשוט מנדל שוטה; כשנשׂא אשה, הוקל גזר-דינם של חבריו ונשתנה שמו למנדל התם, אך כשירד מעל שולחן הורים ומחותנים, והיה לבעל-בית בפני עצמו, היינו שבריינה אשתו פתחה לה חנות של כל מיני מכולת, והפדיון נתרבּה ונתרבּה מיום ליום, שינו את שמו עוד הפעם, והרי הוא לפניכם: מנדל בריינה’ס. וכיוָן שמנדל בריינה’ס לא היה נוטר שׂנאה לאיש, לא עמד לאיש לשׂטן על דרכו, לא הוציא מפיו מעולם דבר מגונה על חברו והתעסק באמונה ובכל מאודו בצרכי הצבּוּר, לא זכר איש את שמותיו מלפנים, ואיש לא צחק באמור מנדל בריינה’ס כפעם בפעם, כדרכו, בתור מאמר המוסגר: האין זאת, שאני מבין דבר מתוך דבר? לא יודע אני מה שאני אומר?

– הן לא כסיל-אדם אני – אומר, למשל, מנדל – ובכל זאת נעלה הוא משׂכלי להבין, אין מכינים קש דק, ארוך וחלול כולו מראש ועד סוף …

והוא מספר שבדק פעם אחת בשׂק המשכב, וכל הקש היה חלולים חלולים …

– האם לא נפלא הדבר?

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.