מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

ריקוד

מאת: שושנה שרירא

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: עקד; תשל"א 1971

סוגה:

שפת מקור: עברית

בסימטאות העיר הישנה, המטואטאות למשעי והמסויידות בכחול, מתלחשים שהם הם, מתפללי בית-כנסת המקובלים, הם שהביאו בדביקות תפליתם בחג שמחת-תורה אשתקד לשחרור העיר העתיקה בירושלים. המאמינים בנס לא יראו בכך יוהרה יתירה. אני, שהייתי עדת-ראיה בליל שמחת-תורה אשתקד בבית-כנסת המקובלים ושמעתי התפילה והניגונים, אולי כדאי שאביא כאן דברי עדותי בכתב.

לאחר שהזליפו עלינו הנשים בשמים מתוקים בבית-הכנסת הטוניסי הצנוע, בסימטא התחתית, שכולו פרוכות צבעוניות וספות מרופדות באריגים מפוספסים ומגוונים, פנינו לעלות למעלה. בכניסה לעיר הישנה מתרחבת הסימטא, וממש בגבול שבין הרובע שהיה ערבי לבין העיר היהודית ניצב בית-הכנסת המכונה ‘של המקובלים’. כשנכנסנו היו שם המתפללים בעיצומן של ההקפות. יש נושאי-תורה המרקדים עמה בפיזום קל, מנענעים ברגליהם הנה ושמה ויוצאים ידי חובת ריקוד בהחזקת התורה ובטלטולה שמאלה וימינה, כביכול ריקוד-מצווה בלא כרכור. אולם החזן ושני בניו, שהאחד מהם הניח רעייתו ובנו התינוק בעגלה מן הצד ויצא בריקוד, והשני בעל השיער הבהיר והפנים הסמוקות, היו מסלסלים בניגוניהם ומרקדים בדביקות גדולה. כאילו אמרו לשמח ויהי מה באי בית-הכנסת כולם. ולא עוד, אלא שהחזן היה נושא לפתע קולו וכמו זועק:

“לשונו הובואו בירושולויאם העותיקו!”

והיו תחינה זו ותקווה גדולה זו מרעישות את לב השומעים. אפילו לבב צעירים, מגדלי זקנם ושערם פרא, תיירים יהודים מארה"ב שניצבו מן הצד, חובשי כיפות זעירות, שנתכבדו אף הם בריקוד עם התורה.

בכל פעם שהקריאה “ירושולויאם העותיקו” היתה נישאת בחלל בית-הכנסת, היו הכל מעלים בת-צחוק על שפתותיהם בחומלה יתרה בבחינת עניין לימות המשיח. אף שהציתה הקריאה זיק בעין כל, היה בו, בייחול זה, משום השתוקקות לאחרית-הימים.

ואילו הבעל-קורא בעצמו לא היה מתבושש וקורא קריאתו ברמה, כאילו יש בה בברכה משום אפשרות קיום קרובה.

אם כבוּדה, שהיתה יושבת לצדי לבושה בלבן, ביקשה מהמרקדים שישתפו אף את בנה בריקוד המצווה: “קחוהו, קחוהו, הוא בחור-ישיבה ויודע לרקוד ולשיר!”

כשהקימוהו ממקומו נתגלה צעיר קטן-קומה, שאולי לא היה בו בהרבה כדי להוסיף על מעגל הרוקדים בשיעור-קומתו, אולם קולו נתפזם מיד בין שאר הקולות, ובעיקר נפח רוח חיים במלה האחרונה “העותיקו”. עד שנתמשך ה“קו” וטילטל את בית-הכנסת הקטן כולו בכמיהה אחת.

אולם כבתחילה הפליאו לעשות החזן ושני בניו. בעיקר כירכר וצהל צעיר הבנים. בשעת ריקודו היה אפילו משתהה ליד אחיינו, הוא התינוק בעגלה, ומפזם לו ניגון אחווה משפחתי זעיר, עד שרגליו נושאות אותו הלאה.

“כאן משהו אחר”, הפטירה תיירת צעירה. “התפילה כאן לא כבשאר מקומות. אף המלים שונות. שהן אותן מלות התפילה, ואף-על-פי-כן סיומן שונה. מה פירוש ‘עותיקו’?”

פירשתי שהמדובר בירושלים העתיקה שאבדה לנו לפני קרוב לתשע-עשרה שנה, ועדיין אנו אבלים עליה ומבקשים לשוב אל בין חומותיה.

התחלחלה התיירת הצעירה ואמרה: “האמנם כך הם מבקשים לקבלה בחזרה, בתחנוני התפילה ובריקוד מצווה בבית-הכנסת?”

“משמע גם כך”, אמרתי. “יש מבקשים עליה כך ויש אחרת. שמתפללים כאן תפילה שבייחול”.

“האמנם הם מאמינים שיש בכוח תפילתם להחזיר להם את ירושלים העתיקה?”

“מאמינים ודביקים בתשוקתם לשובה אלינו”.

“ואין הם יראים לשנות מן הנוסח המקובל?” שאלה. “אנשים תמימים”.

“אנשים דביקים באמונם”, אמר מישהו.

“ובהיר-השיער הצעיר מאמין אף הוא בכל לבו?” שאלה בלי אומן.

“משמע שכן. ואולי דבקה בו אמונת אביו. שכולם בצוותא, זקנים וצעירים, מחזקים את כוח התפילה”, אמר מישהו מבין העומדים.

איני זוכרת כמה פעמים חזרו וקראו והשמיעו אותה תחינה ואותה בקשה באותה תפילה.

בסימטאות העיר הישנה מתלחשים שהיה משהו בתפילה זו, שהעלה אותה ישר לשערי-הרחמים. יש אומרים מה תימה בדבר, והם מיוצאי העיר העתיקה בירושלים וכמיהתם סמויה בלבם. אחרים אומרים שלא היו דברים מעולם, ואין בינם לבין העיר העתיקה בירושלים אלא השתוקקותם העזה אליה. מדוע בכל זאת זכו שתפילתם נתקבלה עוד באותה השנה?

יש סוברים שהיה התינוק בעריסה משתף עצמו עמהם בשירה אילמה, תמימה, בתפילת עוללים כה ברה, עד כי שום קיר אטום לא יכול לעמוד בפניה. ישיש אחד טוען שנתגלגלה בתינוק נשמת צדיק גדול, והיה הגוף המקשר בין החינות שלמטה לבין אנחות ותחינות שלמעלה והיה בו בצירוף זה של תחנונים להחזרת שלימותה של ירושלים. כי קשר כה אמיץ של אמונה ודביקות אין כוח היכול לעמוד בפניו.

אחרים אומרים, שבאותה שעה ניחם הבורא וגזר להחזיר לנו את הכותל. והראיה, שבתמונות הכותל שבאותו בית-כנסת, שאינה עשויה בידי רב-אמן אלא דווקא בידי אומן איש-העם שציירה בתמימות ילדים, התברק לפתע אור הנרות. אור הנרות שלפני עמודו של החזן נגה בשלהבת חדשה, שמעולם לא היתה בתמונה צנועה זו של הכותל המערבי, והתמונה העלובה העלתה אור במקום. מי שעין לו לראות חש בזיק זה ושמרו בלבו. היה מי שאפילו ביקש להצפין הזיק בטליתו. צעיר-בניו של החזן, ששמחתו רבתה, ביקש לשייר הזיק הערב לתינוק, אלא שהזיק התחמק ממנו ולא נודע אנה פנה.

ועוד מגלים, שהתינוק פרץ לפתע בבכיה מרה ואמו הוציאתהו מבית-הכנסת שלא יפריע לתפילה ולשמחה. מפרשים בסימטאות העיר הישנה אף בכיה זו שהיא הבעת צער של יצור-אנוש למחיר הדמים, הדמעות והכאב שיידרשו ממשחררי העיר העתיקה וממקורביהם. והתינוק נכנסה בו נבואה, פרץ בבכי מר והפר את שמחת החג. אמו ניסתה להרגיעו בחוץ כדי שיפסיק בכיו ותוכל להשיבו פנימה, אולם הבכי לא הרפה מן הקטן שהיה מטלטל כל גופו בצער כבוש.

“תמיד הוא עצוב”, אמרה אמו לניצבים עליה. “כולם שמחים, והוא בוכה. מה הוא בוכה פתאום, מה?”

“שמחה מהולה ביגון, זה הוא”, מילמל מישהו בקרבתה דברים מקובלים. אולם כשהרחיקו את העולל מבית-הכנסת, עדיין היה סבו זועק:

“לשונו הובואו בירושולויאם העותיקו, לשונו הובואו בירושולוייייייאם העותיקו”, הוי, נאנח, “לשונו הובבואו בירושולוייייייים העותיקו”.

מי שאיננו מאמין בתפילה בצוותא למימוש כמיהה גדולה שבלב, אל ילך לשפוך צקון-לחש לבו ותפילתו בסימטאות העיר היהודית הישנה. הסימטאות הן צינורות הרוח הזכה, שכוונותיה נוגעות ללב שמיים.

שושנה שרירא
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיה של שושנה שרירא
רקע
שושנה שרירא

יצירותיה הנקראות ביותר של שושנה שרירא

  1. והיו הנעליים מאושרות (פרוזה)
  2. אהבה וגאוה (פרוזה)
  3. נתן אלתרמן (מאמרים ומסות)
  4. ש"י עגנון (מאמרים ומסות)
  5. אברהם לווינסון (מאמרים ומסות)

לכל יצירות שושנה שרירא בסוגה פרוזה

לכל יצירות שושנה שרירא

יצירה בהפתעה
רקע

חבלי לשון

מאת חיים נחמן ביאליק (מאמרים ומסות)

סבת הדבר לא קשה להבין: על-פי ההרגל, דנים גם בשאלה זו מתוך “המצב כהויתו”, ולפיו אי-אפשר באמת שיהא לה פתרון גמור להלכה ולמעשה, כמו שזה אי-אפשר גם בהרבה שאלות אחרות לאומיות. ואולם אלו מבעלי ההזיה, שלא בושו גם בשאר השאלות להראות על מקומו ואפשרותו של “הפתרון הגמור” – הם רשאים לדון גם בשאלה זו לא מתוך “המצב כהויתו”, אלא מתוך האמונה ב“תחית הלשון” הגמורה, תחיה שבדבור ושבכתב; כי לפי הכרתם החזקה של אלו, רק מתוך אמונה זו אפשר שיש באמת מקום לכל המשא-והמתן בענין הנדון להלכה ואפשר שיהא ממש בפתרונו למעשה.

להרחיב או שלא להרחיב? בכונה או שלא בכונה? וכו' וכו' – מה בצע בכל המשא-והמתן, עם לפי המצב כהויתו, עיקר קיומה של לשוננו עצמה בתור כלי שרת להחיים הוא בעיני רבים כדבר שאין צורך גמור בו? ואפילו אלו הזהירים ביותר בגזר דינם (כגון אחד-העם) בקושי מוצאים לה תפקיד יחידי בתור לשון שבכתב במקצוע ידיעת היהדות. אבל כלום עוד יש צורך להביא ראיה, שאם נעמיד את זכות קיומה על תפקיד זה בלבד, בכך אנו גוזרים עליה כליה למפרע. “הלבוש הטבעי” של היהדות – אומר אחד-העם במקום אחד – הוא הלשון העברית, ויש לה אם כן בזה יתרון גדול על שאר לשונות (מה שאין כן דברי רגש ויופי, שלדעת אחד-העם במקום אחר, יאה להם דוקא לשון מדוברת). אם נכשל אפוא אותו המקצוע בד' אמותיו על ידי תכן ספרותי חשוב – הלשון תתרחב ותתעשר מאליה, ויש תקוה שאפילו חכמינו הגדולים שבמערב לא יהיו בושים מלכתוב את חכמתם בעברית. והא ראיה: “הן גם עתה מתקנא גיגר בסופרים העברים” – כך אומרת התיאוריה. והמציאות?

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.