מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

בזכות עצי-התאנה

מאת: שושנה שרירא

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: עקד; תשל"א 1971

סוגה:

שפת מקור: עברית

“אני זורק לך אחת גדולה! תתפסי!” היה קול ילד קורא מצמרת עץ התאנה שליד קרן חצרו של העגלון. וכל מלה היוצאת מפיו – אבן-הרים קטנה ומהוקצעה בקפידה יתירה. כל מלה כמוה כתאנה מלאָה, בשלה, הנופלת בחבטה בטרם תתכסה תולעה, כאשר תוכה עוד לבן עם רצי תולע דקים, שבירים. הילדים בעיר-הישנה קוטפים את התאנים הירוקות בעוד הן עומדות בלוֹבנן הבוֹסרי הרך. קצרה רוחם לחכות עד שהתאנים ישחימו, יתליעו, יכחילו-יסגילו בגוון שראשיתו כערפל בין-הערביים, צונן ויורד מאצל הצפצפות הרוטטות על-פני זיתים שתנועתם זעומה, אל גיא מפולש שירכתיו עדיין חומים וחמים מיקוד שמש הצהריים. צוותא זה של חום האדמה המשוקעה בין ההרים, ולחלוחית התולע המפשירה מן ההרים ושוקעת מטה באובדן-חושים ריק-מכל-מראה – הוא הוא גבב התאנים האכולות-הכחולות.

“תתפסי! זה בשבילך אני זורק, ולא בשביל אף אחד”, האיץ הקטן באחותו העומדת למטה, מפשילה שמלתה על בטנה התפוחה מעמידת רגליים שנאחזות במדרון ההררי בכף שטוחה ונעוצה בזיז כלשהו. סביבה עמדו עוד ילדים המבקשים לזכות מן ההפקר, ממה שיפול ולא ייאָסף או ייעלם מעיני הילדה. עוד ילד ניסה לטפס על העץ ולהעמיד לו עזר-כנגדו מבני-ביתו למטה, שיחפון שללוֹ, והיה מלווה מעשיו בייחולים ובהתברכוּת קולנית:

"הכי גדולה והכי שלמה, תאספי ותתפסי, הנה אני זורק לך – "

יש כמה עצי-תאנה בעיר-הישנה. ליד חצרו של העגלון, בכיכר הקטנה וליד המעין. על תאנת העגלון התמירה מרובים הקופצים. ארבע תאני הכיכר הקטנה, שעלוותן חָברה יחד וגזעיהן כארבע רגלי הגביע שקוּבעתו עלים ופרי – שפלות-קומה הן כדי הישג-היד המושטת, ואין איש פוקד צמרתן לפורעה ולקטוף פריה. התאנה השלישית, הסמוכה למעין, אף שעומדת על מים רבים – פריה פצוע בטרם עת, כאילו מכחיל-מאדים לפני שהוריק והוא מועט שבמועט. פגים שלא נחנטו דבוקים לחניטים שאין להיאּחז בהם, ולא כל-שכן לטפס עליהם.

“עוד אחת גדולה, יאַ איזה גדולה!” מתייללים הקולות מאצל הצמרת ולמרגלות העץ בשמחת הילולה. “איזה גודל! בומבה! בחיי!”

ליד בית סמוך, אטום-קיר, הניבט לעבר גל של חורבות, ניצב אדם קיפח, שעון אל קיר-האבן ומצפה בדומיה, באורך-רוח, שעה ארוכה. את קוטפי-התאנים הקטנים לא ראה ואת קולם לא שמע. אלא שהיה בעלוות התאנים הירוקה משהו מרגיע בעיניו ומבטיח כאותה מחשבה ראשונה שעלתה על דעתו בבואו לשבת כאן בסימטא החרבה שבעיר-הישנה:

“תאנים יש כאן, לא יהיה מה לאכול – אוכל תאנים. ובחצר יהיו לי גפן-מטפסת, רימון ועץ לימון. כמה פעמים חלה לי הרימון, כמעט הוביש. הענבים היו בשריים, בלי טיפה של מיץ, והלימונים גושיים עם דבלולים היוצאים מהם בלא טעם, סתם לכער ולהמאיס המראה ולסרבל הקליפה העבה בלאו-הכי. זה לימון זה? זה מפלצת, קוואַזימוֹדוֹ, זה הוא”.

לבסוף הגיעו לאזניו קריאות הילדים משום קריאָה אחת רמה שבאה מן הכביש למעלה, וכמו קרעה אזניו לשמוע את הקרוב. היתה זו קריאה “הל-אָה! הל-אָה!” ממושכת, צוהלת, נרחבת ונמוכה בראשיתה וצורמנית-זועקת בסופה, מפי חיים המלצר ממסעדת-גרשון שבמעלה הכביש. כך הוא מעודד את הסועדים להזמין מבוקשם וכך הוא מעודד את המטבח שמעבר לאשנב לספק מאכליו. “חיים-הלאָה” קוראים לו הילדים, והקריאָה בפיו ובפי מחקיו הקטנים מצלצלת כקריאת הצהלה הספרדית עו-לה, המשתרקת ומתפרקת ו“יוצאת-מן-הכלים” וחובטת בשוט סמוי בחלל-האוויר, להרקידו ולהקפיצו למרומים.

יצאה אשת העגלון מרכוּס, שמתאניה היו הקטנים קוטפים באיסור, אל גג ביתה, ומיד נגלה לעיניה אותו קיר אטום שליד גל-החורבות, שעיזים רועות בו באביב וחתולים תרים בו בשאר ימות השנה בתקווה משונה, שעוד נשאר בו מה מן החיים שהיו בו. ומיד ראתה את העומד:

“מה מירסקי מחכה, מה? למה הוא מצפה שוב? כנראה יבוא לו משהו. ודאי רהיט חדש מביא לחורבתו. ברוגז עם נחמן שלי ומביא את שלו בעגלת זרים. אם עומד כך שעה ארוכה ליד קיר ביתו ומצפה משמע קנה שוב גרוטה ישנה. בשביל מי ובשביל מה כסיל שכמותו קונה? רחמנות! ערירי שכמותו עוד משם! תמיד מביא ארונות ריקים לביתו, אפילו שאין לו מה לשים בהם! נחמן מסרב להביאָם בעגלתו, מבקש להניאו מקניה מטורפת זו! אפילו מכשיר-לגיהוץ-עניבות קנה! בשביל מי ובשביל מה? מי עונד כאן עניבות מלבד בראש-השנה ובסוכות, וגם זה לא! גיהוץ עניבות, זה הוא מה שחסר לו, למירסקי!”

המלים המידרדרות מן העץ כסחו פתאום בתודעתה ועשוה קרחה אחת של כלום:

“הה, ילדיה של מרים והקטנים של אסתר, קוטפים תאני-בוסר. ימכרו תאנים ברחוב ויילכו להתרחץ בבריכה בתחתוניהם המטולאים. ילגמו שם בירה שחורה מבקבוקים גדולים כמעשה אביהם מבקבוק הקוניאק המשובח. והבקבוק מאונך להם, ממש מַן מן השמיים! אחר-כך כבר ילגמו בירה לבנה, ואחר-כך… מעשה אבות סימן לבנים!”

“אני זורק לך מן השמיים אחת גדולה כזאת שעוד לא ראית”, קרא הילד מלמעלה, כה קרוב אל מרת מרכוס, כביכול נתכוון אליה ולא לאחותו. כל מלה היתה חובטת בראשה, בכתפיה ובירכיה של מרת מרכוס, כאילו היה הדובר כוססה ובולע רוקו. והנה מתכסכס בה באשה עצמה ומכמיר איזה עלבון, איזה צער בעטיים של הקטנים שמוֹכרים ואינם אוכלים אלא כוּספה בלבד.

תנועות הילדים בצמרת הפיקו ניע בעלווה, בדומה למשב-רוח. התאנים והמלים היו נושרות בצוותא, כמו נולדו במאמר אחד: "גדולה-תאנה, יה גדולה-תאנה, איזה גודל תאנה – – – ", עד שאזלו התאנים ונתחלפו במלים בלבד, שנשרו בלא פרי והיו עד מהרה לנשל של סרק בלבד.

שומר המכבש הגדול, שנעזב בכביש הנסלל והולך בכיכר הקטנה, היה יושב על מדרגות הסימטא, רואה מדוחי-שוא וממלמל: “עיר קדושה, עיר קדושה!” ברוח אבלה.

“מי מחלל לו את העיר הקדושה שלו, מי?!” נשתוממה מרת מרכוס, שעברה על פניו בצאתה מביתה ופתאום מעדה רגלה על תאנה פצועה-מעוכה שקרביה הלבנים נזדהמו באבק: “שכזאת היו הקטנים זוללים בתאווה. ואני באָה לבטוש בה!” כיוון שכך, חזרה בה ושבה לחצרה. איזה סמיכות-פרשיות: "זה מתמרמר על איזה חילול-קודש עלום ומושך בפיאותיו, והתאנה ממעידה אותי כאילו בי האשם – – " מלבד זאת היתה חוששת שאם תרחיק צעדיה מכאן, לא תראה למה מצפה מירסקי מאצל קיר ביתו.

כבר היתה קרובה שעת השקיעה הכפוֹרית, שרוח קרה מפצלת אותה לפצלות אדומות שנקלפו מן ההר למשמרת: צמיחים ליום מחר, לשמש בוקר.

“הה, עוד מעט תתחיל התהלוכה החגיגית”, מהרהרת מרת מרכוס. “תהלוכת כיכרות הלחם והסודה בעיר-העתיקה!” נשים וילדים יהיו חופנים-חובקים ומאמצים אל ירכיהם את כיכרות-הלחם הבהירים, שלא נאפו כהלכה והוצאו מן התנור בטרם-עת, והסודה בסיפונים השקופים-הדלוחים משנות שימוש רבות, לבנים, תכולים וירוקים ומגופותיהם מחוזקות בווים וברצועות-ברזל חלודות. היש עוד מקום בעולם שקונים שם כל-כך הרבה לחם וסודה, לחם וסודה, כמו בסימטאות הללו!" אותה שעה היו הסימטאות מדיפות ריח זוהמת-הרים צחיחה, מפוררה, מובישה בטרם תיראה לעין, בטרם תצייר לה מראה של כלום. וספיגתה בטוחה, ממשית – עוד טפח לגבנון של הר ולנביטת ברזילונים המציצים חדשים מאדמת-הבור הטרושה.

“חוץ מלחם וסודה לא קונים כלום”, מתרעמת מרת מרכוס בלבה ורואה פתאום את נושאי הדליים והקומקומים:

"הה! כבר מביאים דליי מים מן המעין חינם אין כסף. אצלי יש מעט מים בברזים, ואצלם יותר נמוך ואין כלום. אולי גם אצלי כבר אין טיפת מים? באמת אין. כל היום לא היו מים בעיר-הישנה. הברזים פתוחים, ריקים, חלולים כפמוטים בלא נרות – – "

היו בני-אדם, גברים בעיקר, חוזרים מן המעין ונושאים דליים וקומקומי מים.

"סוחבים דליי המים ומתנחמים שיושבים על מים רבים. מעין מים-חיים מחלחל להם מתחת לרגליים וצריך להחיות בהם את הנשמה. מים זורמים לנו באדמה ועל-פני הארץ יובש של יום חוֹם, מלוהט ומקורב לשמש כעגלה לעטינה של הפרה – – "

“מה הוא מחכה, מה, מירסקי? כבר אָזלו כל התאנים על העץ וודאי כבר נמכרו לבתי-המלון למעלה לקוֹמפּוֹט של פרי ממוֹרס בסוכר? וזה עדיין עומד ומחכה! לסוס הוא מחכה! אלא מה, לבן-אדם הוא מחכה?!”

סוס לבן-אפור, כבד-פרסות, רתום לעגלה ששוליה מוריקים מירוקת אזוב מעורבת בזוהמה, היה פוסע במדרון מן הכביש הסלול, מאצל המסעדה של גרשון, בהילוך של בן-הרים הבוטח בעקבו בלבד ולא בבהונות רגליו, כביכול נגדעו לו חלילה הבהונות ואינם. וירחמיאל העגלון היה מברך ברמה את מרת מרכוס, אשת מתחרו ויריבו הוותיק, נחמן מרכוס, ברכה רמה מדי בחלל הרובע וההרים, מתפייסת, מבקשת מחילה על הסגת גבול ופרנסה.

"דומה כשתי טיפות מים לסוס הלבן שלנו הנכנס לחצר ביישוב-הדעת, ממש כבן-אדם, ורק תמיד נתקל מחדש במטפס שבכניסה, כאילו הוא חידוש בכל יום. סוס נשאר סוס. אבל איך הוא הולך מעצמו אל אבוסו שמעבר לציבור גרוטאות שנחמן התקין לו בו מדור לדוּר בו – אורווה בקמרון המלא הריסות. שם הוא רוקע רקיעה עמומה, מפוררה, חתומה בקמרון העמוק, בלומה עד שמגיעה משם חמוּת רטובה של בעל-חיים שבע.

“שלום! שלום!” מפייסתו מרת מרכוס בהטבת שער-ראשה, תנועה שבגינדור שראוי היריב שיכבדוהו בה. מה הוא מביא למירסקי, המצפה לו שעות כה רבות? קרשים, פוליטורה, צבע ורוד. מה זה? עוד ארון? פוליטורה בפנים וקרשי ארון בחוץ? איזה צחוק? ארון ורוד! למה לו עוד ארון, למירסקי? אולי נושא אשה? איש ערירי שכמותו! חוסך מעט כסף וקונה רהיט, מה אני אומרת רהיט, ארון, תמיד ארון, ארון קטן וארון גדול, ועוד ארון ועוד אחד. וכולם כבר מפורקים אצלו, אפילו איננו טורח היום להרכיבם, אלא מניחם קרש על-גבי קרש עד שיאבד החשבון מה שייך למה. איזה קרש לאיזה ארון, ואיזו דלת לאיזה קמטר. ארון ורוד, כמו לכלה. כמו חלוק המשי הוורוד, הארוך והמבהיק של לאה הקטנה, אחר נישואיה, שבאה היום לחמיה שברובע בחלוק הוורוד דווקא!"

רק ראה מירסקי את הסוס קרב אליו מעדנות – מיד ננער ממקומו כעננה אפורה שנתפרדה מן ההר למעלה, ובלהיטות עט על העגלה. גופו שמוט מעט על צדו, כאומד כוחו ומשנס מותניו ועושה כן רק על שום מומו. והיו שניהם, הוא והעגלון, מביאים הארון על כל חלקיו הביתה ועומדים לאחר-מכן אצל העגלה הריקה ומתדיינים במחיר. מירסקי נופח בידו: עניין של מה בכך! ואלו העגלון מפשיל ראשו: עיסוק רב וטרחה יתירה! עד שזה נוטל מידי זה המעות – חוזר הסוס וסובב מעדנות בכיכר הקטנה.

"אולי מתנה ללאה הקטנה לכלולותיה? לא, סתם ארון אחד למירסקי לשים בו פטיש, פטיש אחד ויחיד. זה כל מה שיש לו בארון אחד. ובשני מה יש לו? כלום אין לו, כולם מפורקים ומפורדים, סמרטוטים! לא פלא שנחמן שלי מסרב להוביל לו גרוטאותיו בעגלתו. לא יכול לסבול שהוא מבזבז כספו על שברי-כלים. פּעם היה מירסקי נותן עיניו בלאה הקטנה, הרכה בשנים, רכה בגוף ואפה סולד. כל הנערות כאילו אפן סולד שמנשאות פניהן, נוגחות האוויר בסנטריהן כעפיפון לאמור: ‘הביטו וראו!’ עכשיו מהלכת לאה הקטנה בכל יום לפני שקיעת החמה בסימטת הרובע בצעד מאונס, לאה, פשוק, וחלוקה הארוך, הוורוד והמבהיק מכריז ואומר: ‘אני הולכת אל חמי שבסימטא, אני הולכת עם אישי הצעיר אל בית-אבי!’ "

“ושם, בבית אביה, עדיין מקדמים את פני הצעירים בקול התוף, הדוּד והפּיילה כמו בימי חתונתה, בצהלה גדולה ובהרבה צחוק. כלה אחר חופתה”.

אותה שעה עולה מירסקי על גג ביתו, וכל אחד יודע שעין-הוורד של חלוק-המשי הזול והמבהיק מתחלפת לו ומתחברת לצבעי התאנה הבשלה שבהרי המערב. כי לאה הקטנה באה תמיד לבקר בבית אמה כשההרים מנגד מתגבבים תאנים בשלות, כחול על-גבי סגול על-גבי אדום!

ואָמנם, בשעת תאנים-בשלות להרים עולה מירסקי על גג ביתו. “כל אחד יש לו החיים שלו”, הוא מהרהר בינו לבינו, “וכל רובע יש לו הפרי שלו. יש מי שנתברך כמוני במעט גפנים, רימונים ולימונים, אבל כולנו יחד, כל הרובע כולו, כל העיר העתיקה הרבוצה ליד גלי ההריסות הגדולים והחבויים בגיא למטה מתחת לכביש, כביכול בא הכביש להסתירם – כולנו נתברכנו בפרי העלוב הזה, בתאנה הטריה שאין דורש לה, שמאוסה היא, דלה וטעמה תפל. אך בהבשילה, מיד עונדת תפית של יקר, שלל צבעי הקשת. כך לאה הקטנה: חושבת שהיא נושאת תפית של משי ורוד זול להמכסה על כל-כולה. כל ימיה תאנה ירוקה, ברה, עד שעונדת שיראין של חוסר-טעם בנראה. ואילו בלא-נראה, במדומה: שלמת-יקר של מבכירה היא עוטה, שמרצדים בה קווי-פאר, גוני ההר, תכוֹל השיפולים, שני החמוקים וסגול האופק הגבוה, המורם, הבולם את השמיים במנוסתם ארצה”.

מירסקי, כל מה שהיה לו פעם שם, בארץ אחרת, מעבר לים, אין לו עוד. ארצה עלה בגפו, נתגלגל ובא מקפריסין, ועגינתו כאן כעגינת שאר בני מוצאו וארצו, אך שלו באקראי, בשוויון נפש, ביהא-כך.

מדי שנה בשנה, בערב חג-העצמאות, משתף עצמו בדומיה, כדרך אבל, בתהלוכת היורדים לבית-הקברות הצבאי הקטן. אחר ההורים ובני-המשפחה מהלך גם מירסקי ברכינת-ראש כאילו יש גם לו חלק במצבות.

“בפעם האחרונה”, מעלת מרת מרכוס זכר היום על לבה, “אמרתי לו, ‘חמסין גדול, מירסקי! אַל תלך. הרי אינך מחוייב, ואין לך שם בבית-העלמין’…” וזוכרת איך דללו דבריה ונבוכה. אבל הוא לא שעה לדבריה ועלה בכביש לסימטאות הרובע היהודי הישן, אלא שפתאום חזר בו. מן הסימטא עלה צלף של שתי יריות. מה זה? מירסקי נרתע ועלה במדרגות אל הרחוב הראשי ונלווה אל ההולכים. אחר מטח היריות למטה בבית-העלמין הצבאי חוזר מירסקי מרוגע, מפוייס, ולבו נכון לקראת הערב.

אבל בלילה, אחר חצות, מירסקי הוא מלך בעמו: יושב על מרפסת “בית ההגנה” לשעבר, בכיכר-המגינים, מול ה“לונה פּארק”, היא גינת המשחק לילדים, תוקע באבוב ומרקיד את כל הקהל למטה. הכנר כבר עיף ורצוץ, המחצצר סמוק, פחד להביט, ומירסקי עדיין תוקע ותוקע כמשוגע, נושף ונושם לתוך ריאותיו את חרכת בשר הכבש הנצלה שם בידי חיים המלצר, מושך העשן לתוך ריאותיו ומרקיד, מרקיד – – – מרקיד את לאה הקטנה וחברותיה בכיכר.

“מי יכול לרקוד היום?” תמהה מרת מרכוס. מרים שממול אומרת שיש מים למעלה בהר, בבתי-המלון הגדולים מסוג א', בבריכה, בבית-הקפה המפואר שבראש ההר. בשבילם יש, ולהם יש החביות הגדולות על הגג. ואילו בשביל העיר-הישנה למטה אין מים. כאן תמיד מתקנים משהו או חוסכים משהו ואין מים. ולאיש לא איכפת שאין בעיר-הישנה מים. כאן יש מעין, וזה צריך להספיק בשביל להרטיב את הנשמה הנמקה בצמא. מלמטה, מהגיא, עולה תמיד שאון מים זורמים.

“היי, מרים. לאן את נושאת את מעט המים בדלי?”

“למורה, למוזיקאים ההונגרים, אני שמה צריכה לכבד הרצפה ואין להם טיפת מים!”

“למה אַת נותנת להם את מעט המים של הילדים הקטנים שלך?” צועקת מרת מרכוס. “היא תיקח לך את הטיפות בשביל לרחוץ את הכלב הצהוב שלה. חבל על המים של הילדים שלך, שיילכו בשביל הגוף של הכלב הגדול שלה!”

“אין דבר. עוד מעט יבואו מים ויהיה גם לי. אני לא יכולה לעבוד לה בלי מים”.

“מה אַת כל-כך טובה, שאַת מנדבת לה מים מן השפתיים של הילדים שלך בשביל הרצפה שלה?”

אבל מרים לא השיבה דבר והלכה כמי שפוסק בינו לבינו, שאין להשיבו עוד מדרכו.

צחוק הגורל: לשכת-העבודה החדשה בונים לה למרים כמעט בירכתי חצרה, במדרון היורד לכביש…

ההונגריה, המורה למוזיקה, אשת המורה, בעל בית-הספר למוזיקה בעיר-הישנה, הדרה בדיוטה ב' בכיכר הקטנה מול התאנים, נקשה אותו בוקר על דלת חצרה של מרים, אך בתשובה נשמעה רק נביחת כלב המומה כמתוך פנים חלול וריק. נגעה המורה בידית הדלת ומיד נפתחה לרווחה, וילדיה הקטנים של מרים, מי ימנה מספרם, היו עומדים ברירם באכסדרה פרוצה ותוהים עליה ועל חפצה:

“איפה מרים, איפה אמא מרים?”

הקטנים לא השיבו דבר. הארון היחיד בחדר מימין עמד פתוח כפרוץ, וכל תוכו נזרה ממנו ארצה. בחדר השני מנגד, על המישכב היחיד בבית המשופע במצעים על הרצפה, היתה מוטלת דמות עטופה בלבן, כבתכריך, מכורבלת ומהודקת, לא תואר לה ולא צורה. מיד ניחשה שמרים היא זו.

“מה יש לאמא, היא חולה?”

מתוך התכריך הלבן עלה קול סדוק כמגורר במגרדת, ולאחר-מכן חירחור של כלום והימהום.

“אַת חולה?”

“כן”, נאחזה הנשאלת בסברה המתקבלת על הדעת. “יש לי גריפּה”.

“חולה באמצע תמוז, מסכנה! אז אַת לא יכולה לבוא אלי לנקות. תשלחי ילד ואתן לו קצת חלב בשבילך”.

חלפה רק שעה קצרה, ומרים כבר היתה מתדפקת על דלת חצרה של ההונגריה: “לא ידעתי שאַת היא זאת, הייתי כל-כך מבולבלת, חשבתי מישהו אחר”.

“אין לך כבר חום, את כבר לא חולה? בין כך אין לי מים!”

“בכלל לא חולה ואין לי חום. אני עניין אחר”. ומיד היתה מושכת אחריה את המורה לפינת החדר כאומרת ללחוש על אזנה:

“עוד לא אכלתי היום כלום. לוּ היה לי כסף הייתי לוקחת את הקטנים אתי ונוסעת-בורחת מכאן. הכל אָסור אצלו. אתמול בלילה הכה אותי מפני שהלכנו לקולנוע. מה יש, למה אסור? ואני היום, אני מתביישת מהילדים שלי. כבר ילדים גדולים יש לי. אולי אַת יודעת רפואָה-נגד-ילדים. מספיק לי מה שיש לי. אני לא צריכה יותר. אולי אַת יודעת רפואָה…”


אותה שעה הידהדה קריאתו של חיים המלצר ממסעדת גרשון: “הל-אה! הל-אָה!” בהדגשת ההברה האחרונה במין עליית-קול וצניחת-קול, כמאלף המאיץ בסוסיו בקרקס, והיה ממלא את חלל הרובע כולו בנעימת-תגרים בשוק שוקק.

נתביישה מרים לשמע הקול כאילו הגיעה שאלתה לאזניו. ומיד נצטחקה.

"שוב הוא מאכיל את הסועדים שם במה שיש לוֹ – והוא מועט, ובמה שאין לו – והוא רשום על השלט בכניסה, והוא הרבה. והאמתלה פשוטה: אם הסועד מזמין מאכל נדיר הרשום ברשימה, משיב לו חיים המלצר:

“לא כדאי לקחת, הבשר קשה מדי, תיקח דבר אחר!” ומציע לו מן המעט המצוי תמיד, והם אותם מאכלים שגורים שאין בינם ובין רשימת המאכלים המפוארת שבפתח המסעדה ולא-כלום.

פּרשה מרים למלאכתה, גוררת רגליה בליאות, מלאָה מדברי המאכל שקיבלה מידי מיטיבתה, אם לבן יחיד שכבר יצא את הבית, אשר לשמע שאלתה של מרים נסתתמו דבריה בפיה ועיניה לא ראו כלל אשה שואלת אלא רוויה משונה ולא ממים.

אותה שעה נקש מירסקי על דלת החצר:

“האדון המורה בבית?” והאבוב שבידו, בנרתיקו השחור, מתנודד כמחולשת-ידיים ובעצם מעוצר התרגשות שאין האיש יכול לכולאָה בקרבו.

“עוד מעט יבוא. היכנס, מר מירסקי. מה אני שומעת, שוב קנית רהיט…”

“כן, ארון”.

“כמה ארונות שיש לו לאדם, אין לו די…”, ביקשה המורה לבטא אמת חשובה וחיובית.

“למעלה, בבית-הקפה, ביקשו שהאדון המורה יבוא לכוון את הפסנתר”.

בקיץ מירסקי מנגן בבית-הקפה למעלה. בחורף אין לו התעסקות של כלום. אבל כשהיה מבקש לחסוך בשביל לימודיה של לאה הקטנה בסמינר בירושלים, היה מוכן לעבוד הרבה; עכשיו אין כבר טעם. לאה הקטנה לא תלך עוד לירושלים ולא תלמד בסמינר, ולא כדאי לטרוח הרבה. חיים המלצר בא להציע לו לנגן בלילה במועדון. בשביל מה, בשביל מי? בשביל שיכון עלוב במעלה ההר? מי צריך את הכיעור הזה? מוטב להישאר בעיר-הישנה, בעיר התאנים הדלוֹת. ולרדת למטה, מן ההר – לא חשב אף פעם. איזה הצלחות יש להם שם לבני-האדם בשפלה? אפילו שהוא, מירסקי, יכול לנגן בנהריה ולהרוויח הון-תועפות – בשביל מי ובשביל מה? ולאה הקטנה, מאָז נישאָה, מהלכת כרוכה ומכורבלה בסמרטוטי המשי כהר שהפריח פרחי טבק רבים, בלי ידיים ובלי רגליים, בלי זרועות ובלי תנועות, אף שכל שנותיה המועטות מתרוצצת כאן בסימטאות בגילוי יד ורגל, ואין בינה לבין העז שעל החורבות דבר.

והיום, לאה הקטנה – טפוי, איזה חוסר-טעם! הר ורוד של משי מבריק, זול, עם שוליים יורדים ומשתפלים ארצה כהר מירון בכבודו ובעצמו בשקוע השמש. אז בשביל מי ובשביל מה, וביחוד אחרי השערוריה, אותה שערוריה קטנה ולא מוּדעת לאיש, מלבד לוֹ וללאה הקטנה! רילו ידע הרובע, אילו ידעה העיר-הישנה, היתה מזדעזעת! בעצם לא אירע דבר, עניין של מה-בכך, שאפילו לאה הקטנה לא שתה לבה אליו ושכחתהו מיד. אבל מירסקי נתפכח מאָז מאיזו הזיית-שוא סמויה.

היו לו למירסקי שלושה מיני נגינה: נגינת-שמחה, צהלת-עם בליל העצמאות; נגינת-פרנסה מלומדה, נבובה, מן הפה ולחוץ בבית-הקפה בפיסגה; ונגינת-חשאין כביכול, בינו לבינו בעיתות בין-הערביים בחורבתו שלו, שהוא מנגן לעצמו, אלא שהיא, המנגינה, מחלחלת ויוצאת לאחר שמתדפקת ומשתהה בחללי הארונות הריקים, אותם ארונות שהם כביכול “משם”, מארץ מוצאו, שמכיר להם טובה, עוד מימי הימח-שמו, שמצילים בני אדם מכליה, שבכל עת אפשר להרכיבם ולהסתתר בהם מפני כל רע וכל פגע. מנגינה זו, המיטהרת בחללי העץ הריקים ולחכת דרכה על-פני חלקי הקרשים הנערמים זה על זה, כמוה כיוצאת מחמת-חלילים, מעוגב חלול שצינורות-עץ מרובים לו, וכל אחד צלילו שלו וטעמו שלו.

זו חלוקה שמחלקת מנגינותיו של מירסקי לאה קטנה, המכונה כן על שום קומתה הגוצה ואפה הקטן והסולד. מכל המנגינות אוהבת לאה הקטנה את מנגינת הארונות הריקים של מירסקי. "לא חשוב שיש לו שגעון לקנות ארונות ריקים וישנים ושגופו שמוט לו קצת על צדו על שום מום שבירכו, עוד משם, ממשהו לא ידוע ממה. חשוב שדווקא בשעה שנדמה שמעבר לביתו, הפונה אל הגיא, בעיקר בעיתות של ערפל כשנראה שהעולם נגמר, שההרים מנגד אינם שייכים עוד לעולם הזה בכלל, אלא לכדור-ארץ אחר, מנותק מכאן, כדור שירד רק לשהות קצרה להציץ באדמה שלנו ועוד מעט וישוב ויתנשא למעלה למה שקוראים אטמוספירה, ניתוק עיירת-ההרים מחגורת ההרים הסובבת אותה, כשנדמה לתושבי העיר-הישנה שהם עזובים, מבודדים באי של דלות וצער – אָז מתחיל מירסקי לאבב באבובו ולהשיב לב בני-האדם הדוויים כאן אל שלהם.

היו ימים שלאה הקטנה היתה ילדה, והיתה מתחברת אל שאר ילדי הרובע הצובאים על דלתו של מירסקי ומבקשים סוכריות. משגדלה לא התירה לה עוד אמה להטרידו ואמרה: “הניחו לו, עבר עליו כל-כך הרבה עוד שם! שעות היום שעות מנוחה הן לו. לא כדאי לך ללכת לשם לבד!”

“למה?”

“ככה”.

אלה הטענות שהיה מירסקי שומע עולות מן החצר הסמוכה מאצל פחי הגירניון האדום והלבן. אחר-כך התייחסה האם בחשד, כשהציע לה חסכונותיו שתיסע לאה הקטנה ירושלימה, ללמוד בסמינר. במקום זה נחפזה להשיאה ללבלר במשרד החברה-לשיכון למעלה, לבן-זקוניו של מלניק. “בחור הגון, יושב אצל שולחן ולא מאבב כל היום באבוב, שכל העיר תשמע אותו!”

אין מירסקי יודע אם גילתה לאה הקטנה לאמה מה שאירע ביניהם. ייתכן שלא אָמרה דבר, ואף אותו מעשה לא הסעיר כלל את רוחה. אולי קרה מה שקרה דווקא משום שנכנסה בשעת בין-הערביים, שעת התאנים הבשלות הכחולה-הסגולה-אדומה, שאָז אבובו מתייסר בצערם של קוטפי התאנים הקטנים המלווים את ניגונו בנשירת פרי קצובה, כביכול נעתרים הקטנים לקצבו שלו, של ניגונו, והוא נעתר לעצבונם על שמותירים הפרי למכירה ולא לזלילה. לאה הקטנה, באה לחצרו המוצלה, האבנית, הרבוצה מים בעת שעלי הגפן-המטפסת זרויים רשת כתמי מישקע אבק ממורס במים, דווקא בשעה שהיה מאבב את מנגינת “הקוטפים הקטנים שאינם אוכלים”: “ג-ד-וֹ-ל-ה, יה – ג-ד-ו-ל-ה, יה ג-ד-ו-ל-ה”… והזקן בוטבול, היושב שפוף כל היום בפתח ביתו של הסנדלר וצופה במועדון שמנגד, כמו מצפה לתיירים שיבואו לכאן כלאתר שבקדושה, מסייע לו בנגינות – דווקא אז באה ועמדה, דמומה, קרובה, מאזינה לאיזה תיק-תוּק רחוק, קצוב בעצב של הרים מעריבים. ומירסקי כבר לבוש חליפת-הנוגנים השחורה, מכנסיים שחורים וחולצה לבנה, כי לעת-ערב יעלה אל פיסגת ההר באותו כביש ממש שבו עולים הקטנים מן העיר-הישנה בשבתות, עמוסים סלים כבדים של לחם, לחם, לחם וערסלי שקים ישנים וחבלים נרקבים לתלותם על עצי-האורנים ולהתהולל בהם. אפילו לימון לא יוסיפו ללחם. כי את הלימונים שהם גונבים מעצו שלו, של מירסקי, הם מוכרים ברחוב הראשי.

אותה שעה נפל אבובו של מירסקי מפיו, אולי משום שידע שהמנגינה עוד תשתהה בארונות הריקים, בחצר המקורה גפנים, בגיא למטה, ואפילו בסבך הסימטאות העכורות היושבות על מעין-מים-חיים. ומירסקי העביר כף-ידו הארוכה, דקת האצבעות הרוגשות, המפיקות מן האבוב צליליו החומרים – על פני כל דמותה של לאה הקטנה, למן מצחה וקווצת השיער המוקשה ממים קרים, ועד כף-רגלה. תנועה מתונה, ואף-על-פי-כן כה מהירה, כקרן מרוטה שנפלה מזגוגית נפתחת לשמש של מערב, כאומדן דמותה הגוצה של לאה הקטנה. וכאילו לא אירע דבר. לאה הקטנה לא הרגישה, וכל עמידתה זקופה, קפואה וכלואה בקולו של אבוב.

בעלה של מרים היה מזעיק אותו רגע את תושבי העיר-הישנה לקנות מאביטיחיו, בקולו של שיכור מושבע.

מאז היה מירסקי מרחיקה מעל פניו, ואומר לה שמפריעה היא לו בנגינתו. ולא עברו הרבה ימים ולאה הקטנה נישאה לאיש ועטתה את חלוק-המשי הוורוד והמבהיק.

באחד מארונותיו הישנים של מירסקי יש מראה גדולה הנשקפת מול כל הבא החדרה. הציג מירסקי דלת-ארון זו, הרקועה במראה, בפתח הקמרון הסתום, שהיה משמש כנראה פעם תנור לאפיה אצל הבעלים הקודמים, ומשם היה רואה דמות עצמו. משם היה קורע באבובו קמרונים בהרים, כביכול בידו לשנות הגורלות כאן בעיר-הישנה.

מפה לאוזן אומר מירסקי לחיים-הלאָה המלצה: “ביני לבינך, כאן בעיר-הישנה יש יותר חיים, אפילו בכל רגע דומם וקופא, מאשר בכל הזכרונות המתים שלי משם, שהיום כמוהם כאילו לא היה להם שום קיום ושום ממש. אפס ואין!”

“איזה חילול! איזה חילול של זכרון!” נופח חיים באצבעות יד ימין: “איזה חילול!”

“הזכרונות לא נושמים ולא אוכלים! רק אוכלים ממני, אתה שומע! ורק נושמים ממני מבלי להותיר לי נשימה לאבוב! אני צריך את כל הנשימות. אתה שומע, אני לא מאמין בזכרונות. כל מה שהיה, לא היה ולא נברא, אחרת אפשר להשתגע!”

כך גוועו לו למירסקי, רחמי-הנוי האחרונים, חמלות-המרחק האחרונות בקורי זכרונותיו משם. כל סממני הייפוי וההידור כבר נשפכו על-גבי הבד, והצייר עצמו ריק, ריק, ריק.

כף-ידו הנאה, המוארכה, של מירסקי, שהצילתהו ממשוגתו, נעמה לו היום שבעתיים על שלא דבק בה שוויון-נפשה של לאה הקטנה. חזרה היד אל האבוב והיתה רחוקה מלאה, ילדת-התאנים הקטנה ודלת-החושים, כרחוק ביתו של מירסקי מן ההרים שמנגד. חזרה היד למנגינות, ולאה הקטנה כמו נתאטמה כפליים. “לפני כמה זמן היתה היא עצמה קוטפת תאנים מן העץ?”

“עוד מעט תבקש לה לאה הקטנה רפואה נגד ילדים”, הירהרה המורה ההונגריה למראה דמות המשי הוורוד המהלכת בעצלתיים לבית אביה. “רפואה נגד צרות, רפואה נגד כל הרעבים ביחד, רפואה נגד צער החיים האלה!”

אותו יום נבוך מירסקי מאד, כי עצי התאנה אשר גדלו פרא בסימטאות העיר-הישנה הבשילו כה מהר פרי ירוק, ובן-לילה השילוהו ארצה מתולע, כחול ומסגיל בטרם-עת, בלא קטיף, בלא קצב, בלא קול תפילת הקוטפים לאור היום. אולי חלשה אדמת הרובע, שלא נזבלה זה שנים ארוכות? אולי אדמת שמיטה אדמת השנה הזאת? אולי אין להם לילדים עוד כוח לקטוף פרי מן העץ?


שושנה שרירא
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיה של שושנה שרירא
רקע
שושנה שרירא

יצירותיה הנקראות ביותר של שושנה שרירא

  1. והיו הנעליים מאושרות (פרוזה)
  2. אהבה וגאוה (פרוזה)
  3. נתן אלתרמן (מאמרים ומסות)
  4. ש"י עגנון (מאמרים ומסות)
  5. אברהם לווינסון (מאמרים ומסות)

לכל יצירות שושנה שרירא בסוגה פרוזה

לכל יצירות שושנה שרירא

יצירה בהפתעה
רקע

[עשה בנו מופת והושיענו]

מאת ריינר מריה רילקה / משה אָטֵר (אטינגר) (שירה)

עֲשֵׂה בָנוּ מוֹפֵת וְהוֹשִׁיעֵנוּ,

הוֹפַע לָנוּ בְכֶתֶר כֹּחֲךָ.

אַחֲרֵי כָּל הַלֵּדוֹת אֲשֶׁר עַד הֵנָּה

תְּנָה לָאָדָם אִמָּהוּת נְכֹחָה.

קַיֵּם נָא, הוֹ, חוֹנֵן כָּל דַּל וְעֶבֶד,

לֹא חֲלוֹמָהּ שֶׁל זוֹ יוֹלֶדֶת-אֵל, –

הָקֵם אוֹתוֹ, אֲשֶׁר יֵלֵד הַמָּוֶת,

וְדֶרֶךְ קְהַל רוֹדְפָיו וּבְגֵיְא צַלְמָוֶת

הוֹלֵךְ אוֹתוֹ וְאֵלָיו אוֹתוֹ הוּבֵל.

כִּי, רְאֵה, אוֹיְבָיו עָלָיו יַחְרשׁוּ קָרֶץ,

וּמִסְפָּרָם כְּשֶׁפַע הַשְּׁקָרִים, –

וּבְקוּמוֹ תִּצְחַק לוֹ כָל הָאָרֶץ,

הוּא יִקָּרֵא חוֹלֵם, הוֹזֶה בְחָרֶס,

כִּי עֵר תָּמִיד הוֹזֶה בֵין שִׁכּוֹרִים.


אֲבָל אַתָּה תְמֹךְ בּוֹ בַּחֲסָדֶיךָ,

וְכַחוֹתָם שִׂימֶנוּ עַל לְבָבְךָ.

וְלִי תֵן כַּרְכֵּר לִפְנֵי אָרוֹן בְּרִיתֶךָ,

שִׂימֵנִי פֶה לָשִׁיר אֶת מְשִׁיחֶךָ,

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.