רקע
שושנה שרירא
בואינג 707
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עקד; תשל"א 1971

לפתע פרצו מחיאות-כפיים במטוס. הבואינג ריחף בשעת ערב מוקדמת מעל לעיר הגדולה בארץ. העיר הכעורה ביום. היפה בלילה. שיש לה אורות תכולים, זהובים ואדומים. שרשרת אורות אדומים של אחורי המכוניות. מחרוזות אור תכולות שברחובות הראשיים ובמבואותיה. פזורי אורות זהובים שבבתים. ורודים של חלונות-הראווה. מפזזים של כלי-רכב מתקדמים.

המטיילים הזרים, שגהרו לפתע מן הים על-פני מישטח העיר שהוא מירפד כחול-שחור רקוע צבעים, ספקו כף כתינוקות מתפעלים. היתה ריגשה של זה-הוא-זה! משהו התסיס את הדם. אולי המהירות המשונה של משם-לכאן. כמו לצאת הרחובה ולמעשה לרדת ליבשת אחרת, רחוקה. לעבור חצי עולם, וכאילו לטייל לפרבר מרוחק של אותה עיר גדולה שבצפון.

ופתאום התהבהבה הדאגה הנוראה, ששכחה לכבות את תנור-החשמל שבדירה. אמנם אוטומטי הוא, אף-על-פי-כן יחמם הרבה את החדר. העציצים יבלו מרוב חום. חום טרופי. מה היה לה, שעשתה לה בהיסח-הדעת חום טרופי בארץ צפונית?

והצירוף הזה למונית של האחרת. האשה הקשישה. ופתאום בתה של זו מופיעה במכוניתה הפרטית ונוטלת את אמה וכל אשר לה, והיא נשארת על עמדה עם מטענה. לא לכאן, כלומר לא עם הכלל ולא עם זו שהציעה, אלא היא וכל אשר לה ובלא כלום.

היתה קרירות בלי שמש. אפילו שמץ של כפור. צריך להגיע אל המקום. אל הידידים. להחליף כוח, לסעוד ולרוץ לשלוח מברק. לאוץ לשגר מכתב-אכספרס למקום שבאת ממנו שיפסיקו האש, החשמל. התנור. החום המלאכותי. באותה דירה שבעיר הצפונית. מקום שטיח-התקרה נשר. והכל נתכסה אבק-בניין. סיד, חול, מלט, תערובת יבשה. והדירה הקטנה והנאה במרכז העיר הגדולה הדיפה מאז ריח-של-חורבה. של חורבות-שלא-מכאן. בארץ אחרת. ארץ זו שטסים אליה בבואינג 707 לימים קצרים, עשרים או עשרים ואחד יום ותו לא. ושיש בה חורבות, שריח אבקן נישא מהן בקיץ . ואילו עתה בחורף הן מסוערות ערפל לח.

ולמחרת בבוקר היתה כאן שמש סמיכה, כונפת בדרכה, מלהטת בעוצמה כמו חתיכת קיץ חורכת ומבוייצת בצהוב. מישהו שעבד בחברת-הובלה כבר עבד בחברת-אחריות. צריך לגשת אל משרדו הקודם לשאול היכן הוא עובד עתה. כדי לצלצל אליו. אולי הוא יודע מה עלה בגורל חפציה שהניחה כאן, על-מנת לשוב לארץ זו ביום מן הימים? השידה, השטיח, השולחן והכסאות. פעם היה לה בית בארץ הזאת. דירה ובעל. שכנים המצרים עמה בצער הפירוד ממנו. ועובדי-משרדו הפורסים בשלומה. הלה, שנפרד מביתו אל האחות-הרחמניה הנכאה וסופו שנפטר עד מהרה. ומנהל האגף הד"ר דקל, שאמר לה: “או שאת רודה בו או שהוא רודה בך! כיוון שטרחת סביבו תדיר, סופו שנטשך. החדשה רודה בו כהלכה. הוא עלוב היום כחרוב המסתיר רקבונו באבקת נבגי תולע! הוריה באים מדי יום ביומו. נראה, שנמאס לו”.

בחברת האחריות, אשר בבית ישן באזור העיר הוותיק, חיפשה הפקידה בארכיוני שמות העובדים וכתובותיהם. מנגד לחלון הצדדי ניצב בית ישן, אף הוא בעל גרם-מעלות חיצוני עשוי ברזל ומטונף בפסולת רבה. חתולים ניצו ביניהם על כל קליפה של תפוז. פסולת חורף: קליפות תפוזים ואשכוליות. והבהובי מנדרינה כתומים ועזים.

והפקידה, סופה שמצאה הכתובת ומספר הטלפון. בתחנת-המוניות הסמוכה היה טלפון פנוי. הנהגים התבוננו בה בקוצר-רוח. שתדבר כבר. אי-אפשר להשיג את חברת האחריות. כשכבר השיגה, השיב לה אחיו: “לא. לא גרשון מאוטנר. אלא יחזקאל מאוטנר. אז אינני יודע שום דבר לא על שטיח. לא על ארון ולא על שולחן. בוודאי אחי גרשון יודע. נסע לבקר את אשתו לשעבר, כלומר, את ילדיו לשעבר, כלומר את ילדיו בקיבוץ המתגוררים שם אצל אשתו-לשעבר. כלומר, נסע להתארח בקיבוץ אצל אשתו לשעבר. אז היום יום-ראשון בשבת ועוד לא חזר משבת-ארוכה של סוף-השבוע. ודאי עוד מעט יבוא”.

תמיד הוא מתארח אצל אשתו-לשעבר בחדרה בקיבוץ. מנהג בידו עוד משנים קודמות. הוא מתגורר עם חפציה שלה, של עדית מלמן, בעיר. ואף את אמו הביא מן העיר הצפונית לשבת עמו כאן ברמת-הטייס. פעם היו מכנים לזאת רמת-החלוץ. רמת-ראשונים. רמת-הגושרים, החותרים, הבונים, המקימים, המסקלים. ואילו היום רמת-הטייס.

אולי להתקשר עם שארי-בשרו של דבורקין, של מישה? המהנדס המזדקן הנותן בה עיניים תמהות על גון עורה הלבן, המסמיק על נקלה כחרסינה אירופית זגוגה-מבהיקה. “טבעי”, היא אומרת. “יש לי גון עור כזה. בלי ששר. מה שקוראים רוז' בלעז. צבע עור אנגלי. של ימי ערפל וטחב”.

“כמו במודעות הפרסומת לתמרוקים”, הוא אומר.

תמיד מזמינים לתה והיא מאחרת. ומשתהה לפת-ערבית. הוא, המארח, נהנה. ואילו היא, אשתו, קובלת על ליאות.

ועוד צריך לבקר אצל אמה של ז’נבייב המתגוררת ברחוב-של-חנויות, שכבר עולה מהן ריח שוק. היא בדיוטה העליונה. יש לי תשורות בשבילה מבתה ז’נבייב. שתיים נטלה עמה, ואחת שכחה. אין בכך כלום. תסתפק באלה. אלא שהישישה איננה בבית. אז החמיקה לה התשורות הדקות (אולי ממחטות זעירות) לתוך תיבת-הדואר.

וצריך למצוא את הקרובה גניה העובדת בבית-המדידות. זו פליטת החרב והשואה. המתגוררת בגפה בדירה קטנה שכורה במרכז העיר ליד הכיכר העגולה. כל הלילות השתעלה בביקור הקודם, לפני שנתיים. אולי יש לה משהו רציני למדי?

ויש לטלפן שוב אל פוליה. הזקנה הזאת, שארת-הבשר הסועדת מדי ערב-שבת אצל בנה העורך-דין המתגורר בשדרה הדלילה, עומדת להינשא לאיש כבר בפעם השלישית. אינה בררנית. הפעם לא רופא-שיניים, אלא סתם איש “מתאים”, בא בשנים. יש לה חדר ריק, נועד להשכרה. שמא אפשר לפרוש אצלה את המרבד המיותר העולה דמי החסנה במחסן? ויש לה אף שואב-אבק. אפשר לנקותו אצלה היטב.

ולאחר כל זאת להפליג צפונה לגליל. חפשית. משוחררת. צבועת שיער אדמוני דבשי. כשהצפרניים עשויות ומשוחות בלאַכּה סגולה-ורודה בהירה וכסופה. והגבות תלושות מעט ומתנשאות ככיפות מזרחיות מעוגלות. לנסוע לראות את האיש הבלתי-ידוע, ששנותיו כשנות אמך המנוחה?

מי האיש הזה, אשר ביקש ממנה לשבת במטוס בואינג 707 ולהמריא בדרכה אליו לרומו של הגליל מבלי להכירה? מי ידע ששנותיו כשנות אמך? כלומר, אם אַת בת עשרים אז הוא בן 39. ואם אַת בת שלושים, אז הו בן קרוב לחמישים. ואם אַת משהו למעלה משלושים, אז הוא משהו למעלה מחמישים. ואם אַת – לא חשוב.

על שפת הים בבית-קפה סגור למחצה, כל האחרים סגורים על מסגר בחדשי החורף הגשומים, הגישו לה קפה דמוי אדמת-לס מעורבת במים ועוגת-גבינה שיש בה תחתוניות-תחתוניות של בצק. שמרים זרויים פה ושם באבקת-גבינה יבשה מחמיצה. ליד שולחן שני הסבה האשה, ששערה צבוע צבע קש ישן. לבושה חלוק צבעוני קצר על-פני מלבושי החורף אשר לה. משונה. כאילו יצאה זה עתה ממספרה או מחנות שעבדה בהן. לפני כמה רגעים ניצבה שעוּנה אל מכונית חונה ועשתה שערה בקפידה ופירכסה פניה בקפידה-יתירה מחזיקה במראה קטנה, וכל זאת בדייקנות של עמידה בבית, בחדר, בחדר-אמבטיה, בפרטיות מוחלטת. לאחר מכן פרצה בקריאות משונות. היא צעקה: “אינני מחפשת לי שום אדם, שום אדם”, והיתה משלחת מבטיה הכבדים, הארוכים, המוחצים, לכל העברים ולכל הצדדים. זה לא היה הרחק מאותו בית של חוף הים הנראה כבית-קפה ואיננו בית-קפה. שאורו הפנימי אדום. מרפסתו לעת-ערב חשוכה-מאדימה. ובמסדרונו עומד ריח של קרבול כבד. ולא ידוע אם יש לה קשר לזו לשם או אין, מפני שהיתה עומדת לא הרחק משם.

כעת הסבה הזועקת אל השולחן, ולצדה ישב גבר. לא ידוע אם מיודעים הם. אם היא הסבה אצלו. או שהוא הסב אצלה. היא היתה שלווה כעת. הוא עיין בעיתון. היא היתה שלווה ומוגנה. ולולא החלוק הצבעוני וצבע הקש הישן, היתה נראית כאשת-איש מפוייסה. משלימה, דמומה. אלא שלפתע קם האיש והלך. ונסתבר לכולם, שהיא באה וישבה אצל שולחנו שלא ברצונו. והכל חששו, שהאשה בחלוק הצבעוני תפרוץ לפתע מחדש בזעקות. מפני שכבר לא היתה מוגנה. וכבר לא היתה ישוּבה אצל מישהו. והיתה לבדה. והמראָה הקטנה בידה. עוד מעט תפרוץ בצעקות אל הים. כל אחד פורץ כאן בצעקות אל הים. והים החורפי היום רגוע מאד. דווקא קו-האופק כהה היום, וכל השאר ירוק-חום, ירוק-וצבע-החול.

כמה בתים ישנים שנותרו על שפת הים עומדים ריקים. מכורים להריסה, והחלונות והדלתות הפרוצים חסומים במרישים. כמעט כל בתי העיר הישנים עומדים ריקים, מכורים להריסה וממתינים לחורבנים הסופי. בית אחד כבר נהרס, וכל הריסותיו פונו. ושטח ריק זה מוליך על נקלה אל שאר הבתים הישנים והדמומים. הם ייהרסו. “אלה בעלי הבליטות העגולות, שהיינו קוראים להם ‘בטן’ בקטנותנו”, אמרה המארחת. “הבית עם הבטן. ובבטן חלונות. וכלנו רצינו שיהיה לנו בית עם בטן. כמו ביפו. ושיפולי הבטן עשויים עיטורים”. אלא שהתיירת אינה יודעת זאת. היא אינה מכירה את הבתים הישנים שלנו שנבנו בחיקוי ליפו העיר. יפו-תל-אביב. זה הוא מה שיש לנו מיפו. בבתים אלה נותרו עוד רק כמה מועדוני-לילה של חוף הים. למחפשים להם בהם אווירה. כל השאר מרוקנים, נעזבים. מצפים לצו-ההריסה.

אז צריך לנסוע צפונה, אומרת האורחת אשר הגיעה בבואינג. מפני שמחכה לך שם האיש, שמעולם לא ראה את פניך. האיש ששנותיו כשנות אביך, אילו היה בחיים. ומה אמר אחיך? סעי. בין כך לא יצא מזה כלום. אז שלא תהיי מאוכזבת אם לא יצא מזה כלום. אחיך!

אשתו. האמריקאית. היתה פעם נערה משונה. חלקה העליון צר ודק וממותניה ולמטה אגן ענקי ככד עגול, רחב, ניצב על רגליים מלאות. עכוזה ושוקיה ומלוא-מתניה מתכנסים יחד בעצרת-אחת-של-בשרים. וזוללת זוללת זוללת תפוחי-אדמה. רוצה שגם הוא יהיה מלא ושמן כמותה. אז מאכילה אותו עביט שלם של תפוחי-אדמה. וכשאת מוחה נגד זה, אומרים לך: “לא עסקך. הלא הוא רק אחיך!” ומעשנים-מעשנים עד כי המכונית מלאה עשן. ומתמקחים זה עם זה מי יעשן יותר. וכשאת מוחה, אומרים לך: “לא טוב שאתם שניכם, האח והאחות, תיפגשו. מוטב שלא תיפגשו עוד. אתם רבים. מוטב שלעת הקיץ נתחלף בדירות. אנו ניקח דירתך בבירת העולם האחת, ואת תטלי דירתנו בבירת העולם השניה”. ואין זו מבינה שטוב לריב ולגדף זה את זה עד שהאווירה מתנקה. כמו שהייתם רגילים בבית הוריכם. ולשוב כל אחד אל שלו. לריב ולנקות את החלל. לריב ולדעת שמילאת את חובתך ואמרת לו שהוא משמין. שאשתו שנואה עליך. שהאמריקאית היא שמנה מבחילה, בעלת העכוז הגדול ביותר בעולם כולו. בפריז כולה. באירופה כולה. בכל הרובע שמצוי בו “רי-דה-קופנהאגן”. איזו מין צורה של אשה! ואומרת שהיא צעירה ממנו בשנים. בטוחה שהיא גדולה ממנו בשנים. גם נראית כך. אבל מספרת לו מעשיות שהיא צעירה ממנו. היא, עם מבנה שכזה, לבושה תמיד מעיל. מעיל-גשם. מעיל. אפילו בבית יש לה מין מעיל-בית בשרוולים נפוחים כלפי הכתף, כדי שישווה לה צורה אנושית יותר. מה ראה בנערה הזאת, שהיה עמה ארבע שנים והחליט לשאתה לו לאשה. האוויל!

מה פתאום הגיע הנה לישראל מכתב בשבילה ממנו, מהרופא. בן המשפחה המיוחסת. המיוחסת מאד מברלין. אומר, שהענף היושב בישראל איננו מיוחס די הצורך. אם כי יש בו שני פורפיסורים נודעי-שם. פרופיסור אלברט הרמן, ופרופיסור ארהארד הרמן. וזה עדיין לא די מיוחס. הוא, הצעיר מהם בשנים, שגלה מערבה, כלומר, נמלט מברלין, הד"ר אוטו הרמן, מיוחס מהם. כך אומרת גם אחותו הילדה הרמן. מתגוררים האח והאחות הגדולה ממנו בשנים ביחד שנים. יובלות, לא ישא אשה לפני שאחותו תינשא לאיש. אבל היא לא תינשא לאיש לעולם. אז מחכה. מה פתאום מספר שהוא הסתיר שתי אהובות בבית והיה צריך למנוע שהאחת תדע על מציאות השניה? מאמינים לו. עמה, עם עדית, למד והתכונן לבחינות ולא נגע בה מעולם. היה מביך. למדו שניהם גניקולוגיה. אם אתה מבינים מה זה ללמוד ביחד רפואת-נשים באידינגורג שבסקוטלאנד בחורף. בקור. ושם דבר. לא נורמלי. הוא פשוט לא נורמלי. אולי הוא – – מה פתאום. אומר שמסתיר שתי אהובות בבית, בבת אחת. אולי מאוהב באחותו. לא עושה רושם כזה. אף פעם אינו יוצא עמה, עם עדית, לשום מקום.

פעם יצאה מן הבית ופגעה בו ליד תחנת האוטובוס. “גם הוא הולך לפתיחה של תערוכת ציור”. אז כבר מוכרחים היו לנסוע ביחד ולהיות שם ביחד. אבל הוא לא הכיר בזה. פשוט לא הכיר בעובדה שהלכו ביחד. כאילו לא היו דברי מעולם. אף כי כל בעל עיניים יכול לראות, ששניהם הופיעו לאותה תערוכה עצמה. התערוכה הצרפתית. של הציור הצרפתי, מיקנת-כספו של אחד, מיליונר. השאיל למוזיאון, לשלטונות העירוניים. כל אחד אומר שאחד הפורטרטים דומה לה, לעדית, מאד. לה, בצעירותה. מחמאה גדולה, אין מה להגיד. ואילו הוא, אוטו, ד"ר אוטו הרמן, אינו סבור כן. ולא אמר דבר. הוא לא עמד על העובדה שתווי הפנים והעור, והמבנה והשיער וכל השאר, בדיוק בדיוק כשלה. נאמר, לפני כמה שנים.

אז רק המריאה וטסה ארבע שעות לארץ אחרת. ליבשת אחרת. אז כבר רודף אחריה מכתב. זה הוא מה שהיו אומרים תדיר. להתרחק, להמריא. לברוח רחוק. אז ירדוף אחריך לפחות כתב-היד. הנייר. מגע של נייר. של אותיות. מלים. אילו מלים?

לשלם לקרובו בישראל חמישים לירות שהוא חב לו. יחזיר לה בשובה מדרכה. יפה מאד. עוד טירחה אחת, לבקר אף אצל קרוביו של זה. אצל האדון הפרופיסור הנודע. או אצל האדון הפרופיסור הנודע השני. לא כל-כך מיוחס כמוהו, כאוטו, אף-על-פי-כן, משפחה פרופיסורית למדי, רמת-מעלה. אין מה להגיד. חמישים לירות. יפה מאד. נחוץ להם הכסף כמו חור בראש. “חמישים לירות. ישראליות, אני מקווה. לא אנגליות. חסר לי שיהיו גיניות. איפה אקח כפול שמונה-ומחצה?”

“חשבתי מי יודע מה הוא כותב במכתב הרודף אחרי. אולי רוצה להראותני למשפחתו, לשארי-בשרו הכבודים. אפשר ללכת ולהעמיד פנים שאני משהו בשבילו. ולא רק שלמדנו יחד לבחינות ואני ידידת אחותו. והוא מכחיש שהלכנו יחד לתערוכה הצרפתית?”

לחיפה אין מה לנסוע. בריג’יט חולה. מלמדת בבוקר. מלמדת בערב. ומלבד זאת חולה. לא כאמה בלוצרן, שעד היום אינה עושה דבר. בנותיה היו נושאות בעול עסקי הבית כל ימיהן וימי בית-ספרן, והיא מתחלה במיטתה או במנוחתה. ואילו היום אישה טורח בכל מלאכות הבית, והיא מתחלה במנוחתה. בריג’יט נישאה ותפסה מיד שאין זו דרך כל אשה, אלא דרכה של אמה שלה בלבד. אישה הצעיר הסביר לה מיד וקבע שהיא טורחת בבית והוא בחוץ. ואילו אחותה קלייר עשתה כמעשה אמה. היתה מתחלה בביתה כמוה, כאמה, ואישה נמלט על נפשו.

ואילו היום בריג’יט באמת חולה. עובדת בבית ועובדת בחוץ, ובאמת ובתמים חולה. לא כאמה, מרת גודיק הכבודה והמפונקה. שידיה נראות כצמחי חממה. בלות מזוקן בלבד. לא ממגע עם אלמנטים של מים, אש, חול, אדמה, ירק, מלח, סוכר ופרי. רק ממגע עם נייר. כותבת תדיר מכתבים אל רעותיה, מנעוריה. ידיים בלות מנייר-מכתבים. ידיים בלות ממלים מתיישנות. מביטויים מיושנים, כפתור ופרח. כפתור ופרח. כפתורים ותרפים של בית.

אז מוטב לנסוע צפונה. אל הבלתי-ידוע. אל הזר המצפה לך משום-מה. אינך יודעת למה ומדוע. סתם כך. על-פי השמועה. על-פי הידיעה. על-פי הסיפור. על-פי האינפורמציה.

אשתו הנכרית מתה עליו רק לפני שנה. קבורה על שפת הכינרת. בעיר-מגוריה לא אבו לקברה. עיר קדושה. אין בה בית-חיים לנכרים. נוצרים. בנהריה סירבו. לא נוגע להם ולא בשטח שיפוטם. עד שנמצא בית-הקברות הנוצרי הזעיר שליד המנזר על שפת הכינרת. מה אמר לו הכומר? ארבעים ושש שנים לא נקבר שם שום אדם. בבית-הקברות הקטן שעל שפת הכינרת. אולי מכאן ההסתייגות שלה, של המנוחה, מבני-אדם כאן, כפי ששמעה היא, עדית, מפי חבריה. רתיעה של נכריה. שהגיעה הנה עם אישה היהודי ואוהבת את הנוף, את הנוף ההררי הנפלא. היא וכלביה הסיניים. כלבה מת מאותה מחלה. מעניין מאד. מעניין מאד מבחינה רפואית. צריך לספר לקולגים. האשה והכלב מתו מאותו סוג של חולי. תחילה הכלב, ולאחר מכן גבירתו. מי נדבק ממי? אולי בכלל לא מדביק. אלא סתם בלתי-ידוע איך ומדוע.

בבוקר ירד גשם. אספה אותה מונית תפוסה. הסכימו ברוב טובם לחלקה עמה. המונית אל מחוץ לעיר הקדימה לצאת לדרך. לחות, ערפל. טנדר הפוך מימין, ליד פסי-הרכבת. בהרים הדליקו כלי-הרכב את אורותיהם. היתה אפלה של ערפל שירד לבין הוואַדיות המעושבים. הכפור הכחיל את האפור. בראשי ההרים נשרו עננים שחורים בשטחים חדים. יורד שם גשם למעלה או לא? הערפל שקע בעיירת-ההרים הקטנה וניפה את אבקה השחור. תנורי-נפט מעלי-צחנה היו מחממים את בתי-הקפה שברחוב הראשי. היהלומן המקומי המפרנס-מאה-וחמישים-משפחות בליטוש התכנס כאן עם שותפיו לישיבה.

“תה עם לימון בבקשה”, הזמינה, ומראה קטנה בידה וריגשה יתירה. ולעשות מעט את השיער החדש, האדמוני והבלתי-מוּכּר. ואת הפה המפורכס בהפרז של פחד. והמעיל הירוק הזרוע קוביות שחורות, מכחיל בקור האפור. ועל הראש אולי המטפחת הירוקה-שחורה, שנתנו לך תלמידיך בנכר מתנת-חג-המולד?

“איזה יום בשביל לבוא לעיר הזאת!” אומרים הבחורים המסיבים אצל הדלפק על הדוכנים הקטנים.

“מסכן! היתה עושה לו מוות כזה, שביקש נפשו למות, באמת”, אומר אחד מהם. “היא היתה שורפת לו את הנשמה שלו, היתה”, אומר השני.

הכפור שבחוץ מרוח על העשן שבפנים כפת-בחמאה. למה טובה מדברת עם אמה הזקנה בעברית החדישה הזאת של: “יוסי”, היא מרימה את קולה, “יוסי הבעל של נכדתך חיל’ה הלך למילואים, אז היא אצלי עם הילדה”. מה יודעת הזקנה מה זה מילואים? העברית שלה, של הישישה, היא משנת 25. למה הם לא חושבים על זה כשהם מדברים עמה? לא איכפת להם שאינה מבינה דבר מן המלים והחיים המחודשים האלה. לא פלא שאחותה של הזקנה, שהיתה הקשישה ממנה בשנה תמימה, משהו-המתקרב-חזק לשמונים-וחמש, היתה אומרת: “אני אינני מדברת בעברית מה שאני רוצה, אלא מה שאני יכולה בלבד”. מתה רק לפני חדשים מספר. תמיד טענה: “לא איכפת לי למות. איכפת לי להישאר שם לבד בבית-הקברות אחרי שכולם מסתלקים והולכים להם לדרכם”.

צריך לתקן את השיער ולצאת החוצה אל הכפור המרוח על הערפל, המתיז על ההר מנגד חידודי מים. שם, בראש ההר, יורד אולי גשם. כאן יש זרזיף של ערפל נמס על נשמתך שלך.

ובדרך אומרים לך: “מה באת לפינה נידחת זאת בעיצומו של חורף מה? תבואי בקיץ”. ואת יורדת לסימטאות הצרות והעזובות. “אל משפחה אחת צריך להיכנס”, אומרת המארחת למיצ’ו מן המכולת. כל המשפחה התדרדרה בטנדר ביום ו' אחר-הצהריים אל הוואדי למטה. אומרים שהנהג הצעיר היה שיכור. זה שישב לצדו נגמר. המשפחה יצאה בפצעים קלים, רק הנערה יפה עדיין בבית-החולים. תדהמה. הדיבר עדיין לא חזר אליה. הלם. ממררת בבכי ואינה יכולה לדבר. אולי רק מלה אחת אומרת. אבל מבינה. וצריך להיכנס שם למרת ארליכמן. הבן, החייל בצפון, נפל, כפי שאומרים, בפעולת משמר. בן תשע-עשרה. צריך פעם להיכנס. כבר חצי שנה. כבר העמידו מצבה בחלקה הצבאית. ב“גינה-של-הצבא” כמו שהילדים מכנים למקום. במכתבו האחרון לאחיו הוא מצווה עליו ללמוד ולהתקדם. להתמיד בלימודים ולהתקדם. בשביל מה להתמיד?

“יש לי אבא משונה”, אומר חייל צעיר בקירבתה. “הוא לא למד. מוכר ירקות זה עשרים שנה ועובד קשה. אבל רוצה שכל שבעת ילדיו ילמדו לימודי-ערב, אם לא לימודי-בוקר. מה יודעים לומדי-בוקר על לומדי-ערב, מה? מוכן לעזור, האבא המשונה הזה, בכל מאודו. בכל שלוש מאות הלירות לחודש שנשאר לו. לאוניברסיטה. לסוציאולוגיה. מה זה סוציאולוגיה? שואל אב כזה המבקש לקדם את ילדיו. שלא יעמלו כמוהו, שייטב להם. שתהיה פרוטה בכיס. שיהיה שיכון הגון. משיב הבן השני, אחי הצעיר, סוציאולוגיה משמע ללמוד ואחרי-כן לבוא למשכנות-העוני אשר בשכונה שלנו ולעזור למסכנים כמונו היום להתקדם. ולצאת מהעוני. זה הוא. כמו סעד. כמו לשכה סוציאלית. אומר אבא שלי ואיננו מתפעל. כמו, משיב הבן שלו, אחי הצעיר”.

איזה בלבול. החייל שנפל איננו של זה, אלא של ארליכמן. של זה חי וקיים. איזה בלבול של חייל בחייל. הלה איננו. הוא עצמו ניבא לו הקץ. העפר. החדלון.

בסימטא הצרה נחפז מישהו בבקבוק חלב ריק בידו. ומיד הכירה. את הבלתי-ידועה. את זו שהגיעה. בבקשה. אין דבר. לא צריך לחזור, אנא, תחכה ליד הפתח. מוטב שתקנה בקבוק חלב מלא.

האשה ההולנדית הכבדה, לבנת-השיער, היא ט"ו שנים בארץ ואינה דוברת אפילו מלה אחת של עברית, ממלאה את המטבח כולו על ריחותיו ומאכליו עד תום. הכלב מתחכך בידה של עדית, היד המוורידה מקור, מהחיספוס של כפור. ערב-שבת. ואין חלות. ואין נרות מוכנים. ניכרים שרידי האשה הנכריה בבית, שאיננה, שהלכה לעולמה אל שפת הכינרת. על הכותל משמאל תלויה תמונתה. ציור. מעשה ידי צייר עוד שם, במרכז אירופה. שלמתה מופשלת על כתפה האחת, והשניה מעורטלת. שיער מקורזל, פרוע מעט, בטעם שנות העשרים העליזות. שנתאחרו לשנות השלושים העגומות. כותנתה הלבנה מבצבצת סביב מחשופה. מה לה? אפילו לא טרחה ללבוש משהו לכבוד מעשה הציור. כאילו לעולם לא היתה לובשת דבר של ממש. אלא באקראי. היתה יראה מחשמל.

הגונג של הקיר איננו משמיע קול. קסטנייטה אחת. פשוקה. פסל נערה לבן בפינה. במקום ילד. ועל הקיר נוף זיתים בהר. כמו משתלה של תחנת-נסיונות.

ביום ששי הבא, מבטיח האיש הזר שבאה אליו מבלי לראותו מעולם, יהיו חלות ונרות. לא ידעתי. פשוט אין זוכרים כאן שמישהו הוא דווקא יהודי. אבל מצא חן בעיניו שבאה משם, מהמערב. מארץ מערבית רחוקה, ותובעת סימנים של יהדות. של שבת. נחוץ לה. ללכת לבקר בבית-כנסת למטה, ישן, של אותו רב נודע לתהילה. של מקובל.

האשה ההולנדית לא הבינה: לשם מה ללכת לבקר בבית-כנסת? כבר אני יושבת כאן ט"ו שנים, ועוד לא הלכתי לבקר בשום בית-כנסת בסימטאות הישנות. ופתאום מפטירה: "קוראה אני בעיתונות השוויצרית. בכל פעם שאני רואה מודעה שנדרשת מנהלת-משק-בית בלוצרן, בציריך או בג’נבה, תוקפני הרצון העז לנוע שמה. אילולא הבית ועוּלוֹ– – – "

אמיגרנטים ברוחם. מהרהרת עדית בינה לבינה. לנוע, לנוע, לנוע. ומיד נתפסת היא עצמה: ואני? נעה נעה, מכאן לשם ומשם לכאן. והתשוקה המשונה לחיות חדשיים כאן וחדשיים שם וחדשיים במקום אחר. מארץ-לארץ-מארץ-לארץ. ללא עגינה. ללא אחיזה.

וזה מוכן גם הוא. לולא הכלב שאין מכניסים אותו לארץ נאורה אלא לקאראנטינה של ששה חדשים, היה נע ונד. היה נוסע. מגיע עד שטוקהולם ואוסלו. עד הפיורדים והאיים הקטנים שישובי בהם גיבוריו של סטרינדברג בבדידות מחרידה עם עצמם ועם זולתם האוכלת את לבם.

האשה ההולנדית נפטרת לדרכה ולביתה. אולי גם היא נכריה? לא. שומרי-מצוות. הלכה הנכריה והיא, עדית, נכנסת למטבח. ומגישה. והכלב מתרפק על ברכיה. איננו נותן מנוח. כמעט מולק את כפתורי לסוטתה. מה הוא רוצה? מרחיקים אותו. מר באוּם מאיץ בו לרבוץ מתחת לשולחן. כבר קיבל את שלו. כבר אכל. מה הוא רוצה מכפתוריה הגדולים והמצויירים? כפתורי נחושת כמטבעות. היא תתן לו כפתור. לא , לא צריך. חלילה יבלע אחד ויחלה!

הכלב רובץ מתחת לשולחן. סועדים. הסיר החום עומד על כרעי מתכת לבנים. סועדים בחביבות של אנשים זרים. שלא ראו זה את זה מעולם. הערפל הסתלק, ופתאום יש זירמת שמש בכל חלונות הדרום. רק במרתף למטה, מקום שעומדות המזוודות הישנות והתנורים הישנים שעונים אל הקיר, שם אפֵלת צל וקמרונות. עציצי החצר המסוגרה שרויים אף הם בצל. מקלחת הקיץ שבחוץ דמומה. ולפני הבית בחוץ שמש הרים כבדה בעוצמתה אפילו בחורף.

בכביש המערב העובר על-פני חורש הזיתים ניצב מר האופמן בחלוקו החם, וכלבתו הצנומה רבוצה על ידו על החוֹמה הנמוכה של ביתו. “הכלבה כבר זקנה”, הוא אומר, “בת שתים-עשרה. כבר צריכה למות”.

“אני מחפש את השמש”, הוא אומר בגרמנית הכבדה שלו, המלאה תפוחי-אדמה מעורבים, ספוגים בביצים.

“מצא ארץ לחפש בה את השמש”, אומר מר באום הצנום, עדין-הקלסתר, המרטיט כמעט בשקיפותו. הכלב הזקן והכלבה המקריחה אינם מראי כל עניין זה בזו. הוא תוחב חטמו באדמה (מה הוא מריח מה, את סימני האביב הראשונים, הנהירים לבעלי חוטם רגיש בלבד?), והיא על החוֹמה נוברת בכורכר שצמח-החלון-הצהוב הממס בעסיס שרשו את סיד החורבות הותיר בו שרשי מובישים בלבד. “להגיד לה או לא להגיד לה בערב שכבר שלוש שנים” – מתדיין עם עצמו אלברט באום – כלומר, במקרה של כשלון, שהיה נזיר מאונס. מהגינות. שתיים שנות מחלתה של המנוחה. ושנת האבל.

השמש צונחת לגיא שמשמאל. האדמה רוותה את כל הערפל ונחפזה להוביש. חידודי המים בראשי ההרים עדיין ממורטים. רצח בדם קר בהרים. מי מולק את ראשו של ההר, את שני שדי ההר אשר דמה בכפילותו בעיני המקובלים ההוזים לחזה של אשה?

איזה להב תקוע בין שני תאומי ההר, שאינם תאומים כלל, כי האחד גדול ממשנהו.

אלברט באוּם מהרהר בגיא למטה, בנחל הזורם שם. בזוג חובבי-הטבע, הצעיר, היושב שם מעל לטחנה עזובה בבית נטוש והרוס למחצה. כשאדם הוא צעיר, הוא יכול לשבת בעיצומו של חורף, שם עם בת-זוגו. הוא, אלברט, כבר איננו צעיר די הצורך בשביל כך. בני-אדם צעירים, חיים על-פני האדמה. בחוץ. כמו צמחים. כחיות-הבר. מה יש להם שם? מיטות, מזרנים, וקולבים על משיכת חבל. קופסות שימורים ופרימוס. במה סתמו את החלונות הפרוצים? היה יכול להשאיל להם את תריסיו הישנים שהחליף בחדשים. אבל איפה הוא? כאן למעלה. ואיפה הם? למטה בוואדי. מהלך של שעה תמימה למטה ושעה תמימה בחזרה. אפילו ענבים אין שם בחורף. ולא אוכמניות. ואגוזים גדולים ודאי שלא. רק מים. הרבה מים. אולי דגיגים קטנים. אפשר להתקיים גם על זה. האשה הצעירה. על מה היא מבשלת שם? בתנור חימר. כמו הערביות. צריך לשאול את שומר-המטעים, את עזורי השיכור. אם הם עוד שם, או שעברו ועלו על ראש ההר. אולי נשלחו כבר שמה לשמור על השמורה. על שמורת-הטבע. שם הקימו להם המוסדות צריף. צריף שבדי. עוד זוג היה צריך להילוות אליהם. להיות בארבע בשממת ההר יותר קל. או פחות. מי יודע. צריך להיות בגיל הזה של שנות העשרֵה והעשרים בשביל לדעת.

דיבר על כך עם חברו. קורט, המתגורר בעיר הגדולה. בעסקו הפקיד את כספו, את חסכונותיו, והלה משלם לו מדי חודש בחדשו משכורתו מעסקי האריגים. שומר-מצוות המסרב לטעום אצלו, אצל אלברט, כזית. לא די כשר.

בסימטאות העיר היהודית הישנה יש אפילו תיירי-חורף. לבושים חולצות ולסוטות דקות. חם להם. באו אל ארץ השמש היוקדת. חושבים שהם באילת.

עקבי נעליה הדקים של עדית מתפלשים מתקלפים בדרכי-האבק, וציפוי העור מופשל למעלה. אדמת ההר הקשה והאבנים עושים בהם שַמות. מישהו מזמר “לה פלוֹמה”.

יאיר, בן חברתה המארחת אותה בעיר, מפזם פזמונים בלועזית, מהרהרת עדית. אמו בצעירותה היתה מפזמת “מזימרת הארץ”. שירים עבריים לגולה. נשתנו כאן הזמנים.

בבית-המלון הקטן אשר ברחוב הראשי מקדמת פניה בעלת-הבית בהתרפסות של מי שחבה לה חובה. בשעת מצוקה, מספרת מפה לאוזן, לוותה ממון ממר באום. לעולם לא תשכח חסדו עמה. היא לבדה מנהלת כעת המוסד. עם בנה הצעיר. אישה נדד לאמריקה עם הבת. רוצה ללמוד ולהשכיל שם. אז מצד אחד רוצה אשתו שישוב, ומצד שני רוצה שישתהה שם עם הבת שלא תישאר לבדה. אז איך, איך מפשרים בין שני הרצונות הללו? הוא, מר באום, איש חסדה שעמד להם בדחקם בשעה שהיו חייבים להלביש את הבת לפני צאתה ולרכוש כרטיסי המסע. יחזירו, יחזירו בכבוד. הנה כבר לא יטלו ממנו דמי חדרה של האורחת. רוצה לשלם מכספה שלה? בשביל מה. יש לו די. לא יזיק לו.

חדר לחוד ומחומם הזמין בשבילה. ומים חמים. חשב על הכל. אך מה לה, לעדית, ולכל הזרות הזאת בארץ הזאת? ויש לה דירה קטנה ומאובקה מטיח התקרה שנשר בארץ צפונית רחוקה. והם אפילו לא כל-כך יהודים פה. נשים נכריות. את החלות לשבת שוכחים. על נרות אין מה לדבר. בפעם השניה, כאשר נסעה ירושלימה ולאחר מכן חזרה אליו אל העיירה שבהר, הכין כבר חלות ונרות. אבל רק לאחר שאמרה לו. בעצמו לא ידע. רעייתו המנוחה, הנכריה, לא אמרה לו. מובן שלא. גם ההולנדיה המכינה תבשיליו לא אמרה לו. משמע אף היא נכריה. אז בשביל מה לעלות מן הגולה היהודית כל-כך בשביל לשקוע כאן בכל הטומאה הנכרית הזאת?

אסור לדבר כך. אצל חברתה שבעיר הגדולה כאן מדליקים נרות בערב-שבת. אפילו בערב חג-העצמאות. ומכינים חלות גדולות זרויות בפרג.

מר באום עצמו הגיע הנה אחר המדינה, מפני שהוא פליט. שם היתה לו וילה גדולה. הכל בצילומים. ואילו כאן, בית ערבי ישן. אותה חרסינה אירופית משובחת שהיתה לו שם יש לו גם כאן. ומעילי-הפרווה הכבדים של המנוחה. ושׂלמות הצבעונין שקנו במדריד. חצי שנה התגוררו במדריד. שבועות היה מנגן באניה. בתזמורת האניה. ובכל נמל ירדו וקנו. קנו חפצים. חלוקים סיניים ויפאניים. ואבנטים פרסיים וערביים. ואשתו היפה והצוחקת בכל הצילומים. בבגד-ים. בבתי-שחי רכים, תפחוּחיים מעט וחינניים לצדי הזרוע החשופה והשחומה בשמש. ותנוכי האזנים הקצרים. המלוקים. מי מלק אותם?

נמלכה באחיה. מה לעשות? איך להחליט? לבוא ולשבת כאן בארץ הזאת בעיירה של הר או לא? אפשר להיות כאן עסקנית ציבורית. לסייע בידי העיריה בתברואה. לטהר את הזוהמה. את המזבלות בחימוקי ההרים והוואדיות היפים. הרי בעלה לשעבר עסק בתברואה. למדה ממנו משהו. כשהיה קצין-תברואה ראשי. טבריה. אפשר להפוך זוהמה ברשות-הציבור למשימה. לעסוק. למען הילדים, שלא יהיו מהלכים בעיר ברגליים יחפות טובעים ברפש. למען העיזים הלבנות המדלגות מעל ערימות האשפה הציבורית. גם גן היא משימה. במקום ללמד שם את הגויים לשונות נכר, אפשר לטהר כאן את ארץ-הקודש מטומאתה. איזה רעיון. שאַת מן החוץ, ממה שקוראים תפוצה, תבואי לפנות את צחנת עיירותיהם.

אלא שיום אחד תקומי ותסעי לך. תמריאי שוב בבואינג 707 של חברתם הלאומית ותטוסי לך באור של שמש מסנוורת מעל לקורפו. מעל לרודוס. וכעת כבר איטליה. מפה שטוחה של ארצות בעוד אשר בני-אדם במטוס משוחחים, מהלכים, נעים הנה ושמה כחברי מועדון ישראלי. ועד שאַת פונה כה וכה, וכבר מגישים פת-של-צהריים מעל למפת שוויצריה וצרפת. ועוד מעט צפונה מזה. ועוד יותר צפונה. ומזג-אוויר דלוח במקצת. ואפילת-יום סגרירית. ויורדים לחנות בשדה-תעופה. ואַת כבר מעבר. מעבר לכל מה שכל-כך חשוב לאנשים האלה בארץ הקטנה, שערביים צעירים גוזמים את גינותיהם השטוחות. וריח מוהל העשב הוא ריח השדה והגן היחיד הבא בנחיריהם. ורעש המגזמה והמפוחיות המנגנות וולסים מיושנים מעורב בשאון מזלגות וכפות ממטבחים. דלתות מקררים חובטות על מלאת. ובמקום שלאף אחד לא איכפת שעניינם מיוצג שם הרחק בארץ צפונית לאו דווקא על טהרת הצדק והיושר. לא איכפת. אבל מה לך ולהם. שישבת עמם שהות קצרה. והסתלקת ושוב חזרת ושוב הסתלקת ואינך שייכת לא להם. ולא לאחרים. ואַת יושבת בארץ רווחה זרה.

בשגרירות הבריטית אמרו לה שאין מכניסים כלבים מארצות זרות, אלא מאכסנים אותם בקאראנטין, בבידוד, בעיר-הנמל שמגיעים אליה. אז איך האיש מן העיירה מראש הגליל יכול לבוא עם כלבו אל ארץ נכרית. אל מה שקרוי תפוצה. אפילו לא לשהות קצרה?

אך דרכם של כלבים כדרכם של בני-אדם. בבוא יומם הם מתפרקדים ומתים. אולם הכלב הזה השתולל תחילה והתרוצץ על-פני כל חדרי הבית בעווית של בחילה, זיקנה וחולי. אף שיופיו היה שמור עד יומו האחרון. שערו הזהוב המגודל. יופיו של כלב סיני. לשונו הכחולה. רגליו הזקופות התקועות בפלומה רכה, נשיבה.

הכלב השני מת. שנתיים אחר מות גבירתו. לא. שנה וחצי אחר מות גבירתו הנכריה הקבורה על גדות הכנרת. בחצרו של מנזר קטן. ארבעים ושש שנה לא נקבר שם איש וכו‘… איפה קברו את הכלב? בחדש? בישן? או בחלקה הצבאית? היה בן חמש-עשרה שנה במותו. לא היה לו תפקיד במלחמת השחרור. נולד במדינה. הוריו הכלבים הסיניים עלו ארצה ממרכז אירופה. הניחו להם לצאת. כשם שהניחו למרבדים ולרהיטים לצאת משם. כפי שהניחו בטעות למעט מטבע שבכיס לצאת. בלי דעת. היוצא לא ידע, שיש לו מטבעות בכיס מעילו העליון. אף שהכרוז באניה חזר והכריז: "כל אשר יש לו מטבע בכיסו ימסרנו וכו’, עונש חמור וכו'!" לא ידע. לא היה לו מושג שהשאיר בידו המטבע, שכר פסנתר שמכר. האיש בא, הקונה. פרק הפסנתר ונטלו חלקי חלקים. צריך לדעת לעשות זאת. לפרוק ולהרכיב מחדש. ונתן לו מטבע של אותה מדינה. והמוכר שם בכיס ושכחו. הכרוז מכריז באניה והוא שקט בלבו. אין לו מאומה. אך משהגיע לחיפה תחב ידו בכיס והנה מטבעות. אל אלוהים! לאיזה עונש היה צפוי. לא הרבה עמו, פרוטות מספר. אבל אפשר לחיות כמה ימים. נכנסים לבנק ומחליפים, וכבר יש לך משהו. בת ארץ מוצאו רצתה להלוות לו חמש, עשר, עשרים לירות. לא רצה לקחת. אין צורך. יש לו מטבע. בטעות. במקרה, באורח-מזל. מתוך סכנת-נפשות ובלי דעת. הסתכן בחטא כלכלי. העביר מטבע בלי דעת. כי חפצים מותר. מטבע אסור.

הבואינג 707 נחת בארץ צפונית. הכל חזר למקומו הישן. הגשם. הסגריר. החורף האפור המעורב בפיח. השיעורים. בבית-ספר של בוקר. של אחר-הצהריים בשיעורי-הערב. התקרה הנושרת. הזקנה בת השמונים, בתו של העסקן הציוני המהולל, מרת אוגניה רוֹקר, רווקה, השוכנת בתפוצה הצפונית הרחוקה, מזמינה למשתה תה של אחר-הצהריים כרגיל ואומרת שלא כדאי! לאשה צעירה למדי, בודדה, לא כדאי להתחיל הכל מחדש דווקא בישראל. דווקא בעיירה בהר. עם יקוד הצהריים האכזרי. עם גשמי-הזעם החרפיים במרחבי האדמה שאינה מחלחלת. עם אותו סחף היורד מהרי הנכרים אל הארץ המערבית הזעירה. אפשר לעשות הרבה בתפוצה. המגבית וויצ"ו וכל השאר. להסביר צידקת העניין לאשורו. לעומת ההסברה הערבית הקנאית. הארסית. לעומת הפרשנות היהודית המקומית המתנכרת ומתנכלת לצידקת העניין. צידקת העניין! צדק. אפשר לעשות הרבה. והוא, האיש אשר נשאר שם בעיירה של הר, איננו בבחינת יהודי כל-כך. לא מסורתי. ולא כל-כך ישראלי. כמעט נכרי בנימוסיו ובאורח-חייו. אז מה? אפילו העברית שבפיו אינה מצויינת כלל. בלא המקורות. בלא היהדות. בלא המסתורין היהודי. תורת המוסר היהודית. ומה אמר אותו פרופיסור בעל-שם? “יהדות בלא רוח אינה יהדות”. היינו-הך. יהדות ורוח. יהדות המאדירה את הפרט, את היחיד, את היחיד, שנהפך לאפס ולאין כי נברא בדמותו ובצלמו של אלוהים, כלומר, נזר היצירה. כלומר, האלוהים יצר את האדם כדי לתת תורתו בידו. אֵיך אמר? מדוע לא נתן התורה לכוכבים? אלא לאדם נתנה. עצם הרעיון לברוא עולם למען האדם, למען יברא ויגדל ויצמח, ויתבגר, ויחשוב. מחשבה. הגות. מחשבה לעת בגרות. מחשבת יסוד. פעם בחייו. או פעמיים או שלוש. הרוב חושב פעם אחת. ואילו יוצא-הדופן, האיש המתחדש, חושב פעמיים, ואולי שלוש מחשבות בחייו, שעל-פיהן יחיה ויתקיים. מה יודע האיש בראש ההר על כל זה? על האמונה היהודית שבה יחיה האדם? בעולם זה של פחדים. של אפסות אנוש. לא איכפת לו. לא חשוב לו. אביה היה מהרהר בכגון דא. כל מעייניו בפילוסופיה יהודית. אבל זה איננו מוכרח להיות כמותו. האחד חושב והשני חי. אפשר שהם כמעט בני דור אחד. האחד הוגה והשני מסכית, מטה אוזן לצלילים. ומי אמר שצלילים פחות חשובים מהגות? שמא שומע בצלילים מה שהלה היה הוגה? אץ לעת לילה לעין-גב לשמוע צלילים ולחזור לעת ליל מאוחרת אל ביתו, בראש ההר, עם כל אותם צלילים בזכרונו. עם צליליו של הפסנתרן הצעיר. העלם. איך אמר: “הוא הולם בקלידים במלוא עוזו. יותר מדי במלוא הכוחות. לא בהמיה דקה. ולא בפורטיסימו מתקבל על הדעת. אלא בפורטה שוצף. גועש, תובע, זעוף כמרירים”.

אולי זה מבטא בנגינה את היום. את טלטלת הפחדים שאובדת בה זהותו של האדם, הפרט, היחיד, הלא-נחשב, שאין לו משקל היום. אבל היכן הנחמה היהודית? איה האגדה? ובשביל מה צריכים את ישראל בלי זה? ומה הישראליות שבאיש הזה בלי הלכה ובלי אגדה, בלי נשמה-יתירה? אבל אולי אינה צודקת, אולי הנשמה היתֵירה בצלילים? אולי מתאונן על הזעף שבנגינה בלבד משום שחסרה לו ההרגעה, הזהות, האנושיות היהודית. בלי דעת. תובע משהו ואיננו יודע שתובע. תמצית יהודית. אז אולי בכל זאת יש בו הרבה. אף בלי הכרה. ברגש בלבד.

בארץ-הנכר הקרה היו נוקפים הימים. ימי ראשון רגועים. אחד, שניים, שלושה, ארבעה. חדשים. חדשים של ימי ראשון. וימי חול של עבודה בלבד שלא היו קיימים. נסיעה ממושכה. משמונה בבוקר ועד עשר בערב. ושינה. ורק ימי א' נזדקרו כאיים של הרהורים.

בכל אשם הבואינג 707, או שבע אפס שבע, המעביר אותך כל-כך מהר מהכא להתם ומהתם להכא. בלי הפסקה כמעט. בפזיזות נוראה. בריווח של שעתיים. או באיבוד של שנתיים. ומה קורה לשעתיים? מה? והכל כל-כך מהר מהר. להחליט. להחליט. אם אַת שייכת לכאן ולריקנות של חייך במה שקרוי תפוצה. בהרגל. במקובל עליך שנים על שנים. או שאַת מתחילה להיות שייכת לשם, לארץ הקטנה, שחייה נכרים כמעט, רק מפני שהוא פליט שהזכירוהו באירופה שהוא יהודי. שכח. נשא נכריה, ואמה הנכרית יושבת עמם. טוב שאין ילדים. גם זו היתה יכולה להיות בעיה. אבל מה הקשר שבלבו למקומו. לארץ שהוא יושב בה. שטולטל אליה בדרך מקרה. וכלום לא איכפת לו. לא איכפת לו אפילו לשבת במקום אחר. מוכן לבוא עמה אל תפוצתה שלה. אז מה? אם בשביל זה כל המהפכה בחייה? לבוא להתיישב בביתו של אדם, שלא איכפת לו כלל היכן הוא יושב. ושכל מיודעיו כמהים אל השלג, לא אל השלג המקרי, של יום אחד, של כמה שעות, אלא אל השלג הרבוץ חדשים על גבי חדשים, המסנוור, תכלת אפורה, אל השלג היציב. אל הגשם המתמיד. אל הנכר. נהנים מן הנוף ההררי שלהם. אבל לא איכפת להם כל נוף הררי יפה אחר. אז אפשר לומר עליה שהיא, היושבת בנכר, קשורה יותר למקום מושבם מהם. רק משום שיושבת בנכר? איזה אבסורד. היא יושבת בארץ זרה עם כמיהה וחלום מתמיד לעלות. ואילו הם, שעלו, מגיסים לבם בכל שיש להם. אז לעלות ולשבת בלא יהדות בישראל?

היתה שתיקה ממושכת של לא מכתבים. ולא מאומה. רק של בבואות צילום שתיים שנותרו עמו ואחת עמה. אף לא מלה ממנה. מפני שמה יש להגיד. מכתביו שלו אליה הלכו ותכפו. בדואר רגיל. בדואר-אוויר. בדואר רשום. אף אחד מהם לא חזר, ואילו אף אחד לא נענה.

לבסוף כתב אחיה מבירת-עולם אחרת: “קשה עלינו ההחלטה על משפחתנו כולה. לידת ילד כמוה כאפס לעומת החלטה וכל המכאובים הכרוכים עמה. עינויים של ממש. משפחתנו ‘האינטלקטואלית’ כביכול היתה כל הימים מתווכחת ומתייעצת, ולעולם אינה מגיעה לכלל החלטה כל שהיא. בעיקר שהעניין פרובלמתי כל-כך אדם. וארץ. ועולם חדש. ועליה. ושינוי אורח-חיים. ואצלנו שום דבר לא נשתנה. ממש כשם שלא נשתנה דבר ודאי במראיכם ובשנינות מחשבתכם. וברעיונותיכם הצצים עמכם חדשים לבקרים. אינני יכול להחליט במקומה. אינני יכול לכפות עליה דבר. עליה להחליט בעניין חשוב זה. ואחותי קשת-החלטה”.

אחיה, הנער הענוג, שהיה מתיירא לנסוע בגפו באניות. לעבור את הלאמאנש באניה בגפו אפילו כשהיה סטודנט, כי היה מושך לב כל רואהו. בעיקר לב גברים הרגישים למראה בני-מינם הענוגים ויפי-התואר. כשנתנמנם בתא באניה לשעה קצרה נתעורר, כי אחד מאלה לטפוֹ ומלמל דברי-חיבה כבושים. טרופים. מסוערים. אחיה. קל-תנועה. דק. צנום. עליז. קל-דעת. במאַקי. וחיי יהודי בנכר.

בינתיים היה מרחף בואינג ומסיע מכאן לשם. ומשם לכאן. והיא עדיין מהססת. היא ירדה לצרפת לתפוש שם קורס. ללמוד ולהוסיף דעת. כדרכה כל ימיה. רק לא לשם. לישראל. עד שיום אחד גמרה אומר. תשב שוב בבואינג ותטוס ביקודו של קיץ לראות את עיירת ההרים בעיניה. לראות שוב ולבקש בה אחיזה. אחיזה. במה להיאחז שם. אחיזה בו. אולי בו. אולי. אולי יש שם אחיזה בשבילה.

אלא שלפתע. לפני שהמריא הבואינג. לפתע חזרו שני צילומיה ממנו. לפתע הופיעה האשה מהר-הכרמל. ברכיה מלאות, ממולאות. גדולה, בהירת-ששיער, חטמה מגודל משהו אך ישר. שערה מעומד משהו, אך מזהיב את הלבנונית כזריחה המסמיקה את אפרורית השחר. האשה הלבושה בגדים חלקים בלא דוגמה. העונדת פניני –נייר וזכוכית על צווארה. האשה המצויה במקום. שאינה חושבת הרבה ואינה הוגה במאומה. אלא נמצאת בו במקום ונכנסת הביתה ונשארת. והעונדת טבעת כמי שמסבנת ידיה תוך שיגרה בסבון של מירוק וקרצוף. האשה במקום. בלי בואינג 707. בלי ריצה מארץ לארץ. ללא עגינה, בלי ספיקות, בלי יהדות. וישראליות וגולה וארץ. בשמות החלקות והמגוהצות. בקרירות העור המרעננת של בשר רגוע. בשר רגוע מאד. לא כמו שלך. ובלי דאגות מוחצות. ובלי בואינג הנדמה כאילו היה מתפצל ברעשו לשניים. לשלושה. אחד שרעשו עולה מן האדמה. קעור וגבנוני כתילו של צב. שני כמבקיע בית, ושלישי בתווך מתנשא ועולה כפטריה וכגבו של חתול אחוז מורא וחשד, והדו של הגעש נגרר אחריך כזכרון ילדות בוקע בבגרות אילמה. ובלא אותה מחיאת-כפיים, משום שלאחר הלא-כלום השחור למטה והלא כלום המקטיר למעלה היו נוהרות למטה מחרוזות אור אדומות כזרי-כבוד על קברים. ושרשרות האור התכולות של הדרך הראשה היו מאונסות כתכלת רקיעים ממורקים. רק פזורי האורות הזהובים שבבתים היו פוריים כארנבות. דווים כלידה. לשדִיים כמוהל עלים בטבת. לחים כזיקנה שותתת מים. כי למטה היתה יבשת אחרת. מהירה. פתאומית כלביאה קיימת ומחותלת סביב עצמה. דבוקה לים כאלמנה מזדקנת. ובתנוכי אזניה, מזחיה, נשתכחו ליקוקים מלוחים זעופי-שמש. רגליה, תליה הכבדים, כהו מאד וצבו. רחמה, פרדס מטע ושדה, תפחו, ריחה חמר כזיעת יערות מובישים. שאונו של המטוס רטש וקירקר קרביה כקידוחי-סרק הבוטשים עפריה היבשים בלא תיכלה, אלא בזיבה קלושה של נפט דמויית פריון. בלי – –

ומיד צריך לאטום את היש. אף שלא צריך. אבל אוטמים. וחוזרים אל מה שהיה. בביקור הקודם. המאכזב. שלאחריו גומרים אומר שלא לבוא עוד. והבריות היו קשוחות.. ואַת עצמך היית תיירת שנשתהתה מדי. שהכל הוחילו לצאתה לשלום. וגם אַת. לבוא לשלום, לצאת לשלום; לבוא בשלום, לצאת בשלום. כך כל ימי חייך. אלא שבימים משכבר נעשה הכל לאט לאט. באניה. ברגיעה. בממושכוּת. בהרבה פנאי. ואילו כעת בשעות ספורות. תמיד עם השמש הזאת הגדולה. עם העצות באנגלית הזאת המתובלה בחול יבש. גריסת מלים בלהיטות רבת-נימוסים. שמתבוננים בך, וכבר יודעים שאַת היית וחזרת ובאת. ואת מגורשת. ומציעים לך תמיד קיבוץ. בגליל התחתון. או איש בודד בגליל העליון. כי אַת יחידה לנפשך ולמחייתך. והכל תופשים כל-כולך ומפלתך. מעתה ומן הפעמים הקודמות, מתמיד. מהיקוד הקודם, מהשמיים הכחולים המוכנים מראש כנייר-עטיפה מכסיף על טבלית השוקולד. הכל ארוז ביחד ישר מן התנ"ך. מן המקרא. מארזי הלבנון ומזיתי ירושלים. אריזה לתיירים. עם אנשים שאינם מזמרים עוד על יפי כנען. אלא מפזמים פיזומי כל העולם. ושקועים בשלהם. קפואים בפריזרים. לכודים ברכבם האץ. וכשצריך קצת נשמה יהודית מוצאים נתח קפוא וממיסים אותו בפיכויי מים חיים.

ובכל זאת עוד תשוב ותבוא בבואינג. עד קץ כל הימים. עד קץ כל ימיה. משם לכאן ומכאן לשם. ברעש המשולש. בשלושה רעשים שהם אחד. בשעות ספורות. בתשוקה להיות שייכת לכאן או לשם, ואם אפשר לשני הצדדים. לנכר המקובל עליך. ולכמיהה המקובלת עליך למזרח. אולי כמה חדשים כאן וכמה חדשים שם. ובואינג 707 בתווך, המעבירך מכאן לשם ומשם לכאן. ושלום על ישראל ועליך ועל עולמך המבותר, העשוי כלאיים. שניסית להשיל קרעיו מעליך ולא עלתה בידך. ונשתקעת במטוסך המעבירך ממקומך למקומו וממקומו למקומך כאילו הוציאך מן החדר האחד אל החדר השני, מעבר לפרוזדור, מדלת אל דלת, מיבשת אל יבשת, מתחום אל תחום בלא תחום משלך. בלא – –

המלצות קוראים
תגיות