לוגו
אלופי הפה-הגדול
מיקום ביצירה:
0%
דן אלמגור
שם היצירה...
mנחלת הכלל [?]
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: עם עובד; תשס״ד 2004
תוויות:

עונג שבת (מתוך “7 ימים” שבועון ידיעות אחרונות)


לאור התחביב החדש, הנפוץ לאחרונה בין חברי-הכנסת שלנו, לא נתפלא אם תיערך אצלנו בקרוב “אליפות הפה-הגדול”. התחרות תהיה קשה, ובעיקר אם יקחו בה חלק לא רק שרים וחברי-כנסת, אלא גם חבר-כנסת בדימוס בן 82 וגננת יורקת בת 24

“האויב הגדול ביותר שלי הוא הפה הגדול שלי!”, הצהיר לא-מכבר שר הביטחון שלנו באולפן טלוויזיה אמריקני.

אותן מלים ממש, השמיע ימים אחדים אחר-כך, על עצמו, גם חבר-הכנסת פסח גרופר.

שניהם צודקים כמובן.

אילו נערכה בארץ “תחרות הפה הגדול” היתה להם, לשני חברי הקואליציה שהזכרנו, תחרות קשה. ואפילו אם היתה התחרות מוגבלת לפוליטיקאים בלבד.

אחד מאלה, היכול גם כיום לגזול את הכתר בתחרות כזאת, ללא כל מאמץ, הוא דוד הכהן בן ה-82, שניצב ליד עריסתן של כמה מהמלים העסיסיות ביותר בסלנג העברי עוד בהיותו תלמיד אחד המחזורים הראשונים בגימנסיה “הרצליה”.

אשתקד, נזדעזעו רבים לשמע המישפט, “מצדי הוא יכול לנשק לי בפופיק”, שבקע מפיו (הלא-קטן) של מר וייצמן. והנה, מן הרשימה על דוד הכהן, שראתה-אור במוסף זה לפני שלושה שבועות (1.2), למדנו לדעת שגם בנושא זה הקדימו את עייזר. ברשימה סיפר דוד הכהן, כי עוד בשנת 1969 שלח לאחד השרים המכובדים ביותר בממשלת המערך את המסר הציורי הבא:

“שינשק לי בקורקבן. המקום ההוא כבר תפוס”.

הוא לא פירט היכן בדיוק נמצא “המקום ההוא”.

 

במיגרש ­ אין כל חדש1

העיתונים בארץ דיווחו בשבועות האחרונים על “עיסקת קרקעות” חשודה באלון-מורה, על “ספסרים שהרוויחו הון” ועל “עוקרי יערות”, שפגעו ביערות עתיקים ומוגנים, כדי להכשיר מיגרשים נוספים לבנייה.

משום מה, היו כל הפרשיות הללו קשורות למחנה פוליטי מוגדר אחד. ואולי לא למחנה, אלא לגוש.

במיקרה – באמת במיקרה! – הצצנו השבוע בכרך של העיתון היומי “דבר” משנת 1934 – לפני 36 שנה. והנה, בין הקריקטורות האקטואליות שפירסם אריה נבון בגליונות יום ו', בחודש דצמבר 1934, מצאנו שתי קריקטורות2 גם כיום:

באחת, מ-24.12.34, מעגל של ספסרי-קרקעות, יהודים וערבים, המגלגלים ביניהם מיד-ליד מיגרש-דמוי כדור, שמחיריו צומחים מרגע לרגע. מיד ליד.

השנייה, שנדפסה שבועיים קודם לכן, נקראת “אל הכפר!”, עניינה: עקירת עצים בפרדס כדי להפכו למיגרש-בנייה.

באיזה כפר מדובר?

 

“להתחלק לי על הגב”

וכיוון שאנחנו כבר בסביבה, נזכיר גם את אימרתו הציורית של אלוף אחר במיל. מאיר זורע, שהגיב פעם בפומבי על דיברי-ביקורת שהושמעו אודותיו:

“מצדי, הם יכולים להתחלק לי על הגב”.

בעלי הטורים ללשון תקינה אוהבים להבחין בין הפועל “להחליק” (על קרח, למשל) לבין “להתחלק”, הקשור בחלוקה (כמו, למשל, חלוקת ארץ-ישראל, שמאיר זורע אינו נימנה עם חסידיה). אבל גם המסר של דברי “זרו” היה מובן לכל.

פעם זיהו דיפלומטים ופוליטיקאים עם “לשון חלקלקות”.

היום, נתקלים יותר ויותר בפוליטיקאים, ש“הלשון מתחלקת” להם.

הצרה היא, שלא פעם היא מחליקה-מתחלקת על הגב, דווקא לעבר “המקום ההוא”.

 

שר-הביטחון ו“יריקת-האש”

הזכרנו את פיו הגדול של שר הביטחון. ורבים מציינים שהוא “מהיר לשלוף” ו“יורה מהמותן”.

לפחות פעם אחת, אשתקד, נתקל עייזר פנים-אל-פנים, והכוונה לפנים-אל-פנים ממש! – בפה שהיה לא רק גדול מזה, שלו, אלא גם מהיר -שליפה ממנו.

זה היה, כמובן, בגינת-הירק המפורסמת. והפה היה פיה של “מזל היורקת” - גננת עבריה צעירה, שאם לא היתה קיימת היה צורך דחוף להמציא אותה.

זכורה לכל תגובתו של אולסי פרי בנסיבות דומות. אבל עייזר הגיב אחרת. היתה זו אחת ההזדמנויות הנדירות, שבהן נצר את פיו.

נשמעו אז הסברים מהסברים שונים להתאפקותו של עייזר. חובבי משחקי-הלשון יכלו לטעון, שלא היתה זו ה“יריקה” הראשונה בקאריירה שלו. שהרי מה פירושו של שם המטוס “ספיטפייר”, אם לא “יורק-אש”? ומי ששמר וטיפח כל השנים את “יריקת האש השחורה” – חזקה עליו שלא יירתע גם מיורקת צעירה, שכולה אש-להבה.

נכון, שלפנינו רק מישחק-לשון. אבל כשמדובר בפה, גדול או קטן, כדאי לזכור שהוא מורכב לא רק משפתיים, המתכווצות ליריקה. אלא גם מלשון.

ומשיניים, שמדינה המתיימרת להיות מדינת-חוק הולכת ומאבדת אותן בזו אחר זו.

 

“מזל היורקת” – תופעת טבע?

“מזל היורקת” הופיעה בשבועות האחרונים בחדשות כמעט מדי יום-ביומו.

כמו פיגארו המפורסם, הצליחה גם היא להיות בכל מקום: באלון-מורה. בחברון. בבית-העלמין, שבו נערכה אזכרה ל“יאיר”. ושם, בבית-העלמין, קראה לעבר ראש-הממשלה: “עוקר אלוני מורה”.

(מעניין שבאותו יום עצמו נודע, שחבריה של מזל הצליחו, לא פחות ממנה, במשימתם כ“עוקרי אלוני נוה-צוף!”).

וכיוון ש“מזל היורקת” הפכה כבר מזמן לתופעת-טבע, אולי כדאי שהטלוויזיה שלנו תודיע מדי ערב, בסוף מהדורת החדשות, לאזרחים: איפה תהיה “מזל היורקת” ביום המחרת?

בארצות-הברית נהגו להעניק לסופות טייפון וטורנאדו שמות של נערות (עד שבאה התנועה הפמיניסטית, ודרשה מהחזאי להשתמש גם בשמות של גברים).

מדוע לא יוסיפו אצלנו, מדי ערב, לסרטון על הטמפרטורות ולהודעות למפעילי-התנורים גם מידע העונה על השאלה: באיזה כיוון ובאיזו מהירות תנוע מחר “מזל היורקת”?

אל תאמרו שזה לא קשור למזג-האוויר. ועוד איך קשור!

עובדה: מזל וחבריה ממשיכם לירוק, וראש-הממשלה וחבריו ממשיכים להעמיד פנים, שיורד גשם!

 

“כנסת מושחתת” או “מקולקלת”?

הזכרנו פה ולשון, והנה גם ראש ועין:

ברשימתנו “אגם הברבורים” (11.1.80), ציטטנו כמה מן השימושים בלשון-עגה, שנשמעו אשתקד מפי נבחרי-ציבור שונים. ביניהם גם הערתו של יושב-ראש המועצה המקומית של ראש-העין על “הכנסת המחורבנת”.

בשבוע שעבר ראה-אור מעל עמודי עתון זה, מכתבו של מר יוסף מלמד, יו“ר המועצה הנ”ל, הנושא את הכותרת “‘מחורבן’ אינו קללה” (10.2.80). ולמען כל אלה שאינם מתפנים באמצע השבוע לעיין ב“אותיות הקטנות”, הרינו מביאים בזה את המיכתב, ככתבו וכלשונו:


צר לי על הפרסומים המיותרים והבלתי-נכונים בהם דווח, שכביכול אמרתי על הכנסת שהיא מחורבנת. מה שאמרתי הוא: “אינני זקוק לחסינות המחורבנת של הכנסת”, והמלה “מחורבנת” נאמרה על החסינות ולא על הכנסת. יורשה לי לצטט ממילון אבן-שושן החדש את הפירוש הנכון של המלה. בעמוד 1305 היא מבוארת כדלהלן: "(מן חורבן, חרבון) מקולקל, מושחת (מלשון קלקול, ולא מלשון שחיתות); פגום; כביש מחורבן, כלומר, מקולקל;

אם כן, מה הצעקה הגדולה? לדעתי, ולצערי הגדול, הצעקה נובעת מאי הבנת הפירוש הנכון של המלה. ניתנו לה פירושים מוזרים, שלא עלו על דעתי. ועל כך ייאמר: לכו ללמוד עברית נכונה.


חוקר מובהק ומקורי כזה של לשון ועגה יושב בראש-העין – ואנו לא ידענו!

 

“מניאק” פירושו: “כצפיחית בדבש”

ארבעה ימים אחרי הופעתו של המחקר הנ“ל נתפרסמה בעמוד א' ידיעה המספרת, כי קצין-משטרה ירושלמי כינה אזרח, שגילה מיטען חשוד בשוק מחנה-יהודה בכינויים כ”חרא" ו“מניאק”.

לא נותר לנו עתה אלא לצפות בסבלנות למכתבו של הפקד הנ"ל, שיוקיע את “הפירושים המוזרים” שהעניק אותו בעל-דוכן לדבריו.

צודק ראש מועצת ראש-העין. לכו ללמוד עברית נכונה, ואז תדעו ש“כנסת מחורבנת” היא, בסך הכל, “כנסת מקולקלת”. ו“מניאק” הוא, כנראה, המן שירד על בני-ישראל במידבר, ושטעמו היה, כידוע, “כצפיחית בדבש”.

 

לתפוש את המדינה – במה?

באותה רשימה שהזכרנו, שעסקה ב“ניבי-עגה” בלשונם של נבחרי ציבור, הזכרנו, כי גם בהתבטאויותיהם של כמה מהשופטים בישראל, וביניהם שופטי בית-המישפט העליון, ניתן היה לשמוע אשתקד הד ל“ניבים תת-תקניים”. ציטטנו גם את השימוש שעשה נשיא בית-המישפט העליון, כבוד השופט זוסמן, בניבים “לצפצף על בית-המישפט” ו“לתפוש את המדינה בגרון”.

בין ההדים שהגיעו אלינו אחרי פירסום אותה רשימה היה גם מיכתב ארוך ומפורט ממר חיים אהרונוביץ מחיפה, מחבר הספר “עברית לכל רגע”. שהעיר בין השאר, כי “הביטוי ‘לתפוש את המדינה בגרון’ אינו תת-תקני. בבראשית-רבה צ”ז כתוב: “מה הדגים הללו אין נתפשים אלא בגרונם, כך בניך אין ניתפשים אלא בגרונם'…”

נכון, אומנם שבעגה הישראלית מצוי גם ביטוי חריף יותר, הפותח ב“לתפוש את המדינה ב…” אלא שכבוד השופט לא השתמש בו, חלילה, והתייחס לגרון בלבד.

מכל מקום, כדי למנוע כל אי-הבנות: ברור שאין כל קשר שהוא בין ההערה שפירסמנו לבין העובדה, שנשיא בית-המישפט העליון ואחדים מעמיתיו עומדים לפרוש עתה לגימלאות. אנו רק מקווים שגם אלה שישבו על כסאותיהם בעתיד ידעו להגן עלינו, כמותם, מכל אלה, הרוצים לתפוש את המדינה בגרון, ב“בטן הרכה” או בכל חלק רגיש אחר.

 

מה איכפת למר פת?

אם אין בחדשות המשודרות בטלוויזיה, כדי לדכדך את רוחנו, באים תשדירי-השירות מיד אחר-כך ומשלימים את המלאכה.

לאחרונה מרבים להקרין את הסרטון הקצר על הגבר העצלן, בעל-הכרס, המזניח את שיפוץ הבית המשותף, שבו הוא גר. דברי הקריינות המחורזים פותחים בחרוז:


למר גת

לא איכפת.

כבר משוררי ימי-הביניים הזהירו אותנו: “לא תחרוז בשור וחמור”. “גת” ו“איכפת” חורזים, אומנם, זה לזה, אבל זהו חרוז הנקרא “חרוז עובר” (כלומר: עובר בקושי), להבדיל מ“חרוז משובח”. קיים בעברית לפחות שם מישפחה אחד, היכול לתרום חרוז משובח יותר לסרטון המדובר:

למר פת

לא איכפת.

האם ישנה סיבה ממשלתית כלשהו לכך, שמפיקי תשדיר השירות הנ"ל העדיפו דווקא חרוז פחות מוצלח?

ואם כבר חרוזים-סוג-ב', למה לא יגוונו מדי פעם את התשדיר, על-ידי כך שישנו מדי שבוע את שמו של האיש, שלא איכפת לו. למשל, לשבוע הבא:

למר תמ"ת

לא איכפת.

גם זהו חרוז חלש, מן הסוג הקרוי “חרוז עובר”.

מעניין אם יעבור גם בטלוויזיה…

 

למה נוסע פייסי ברכבת?

לא פעם הזכרנו במדורנו זה את חיבתו של ראש-הממשלה לניבי-עגה, שלהם הוא מקדים, בדרך-כלל, את המלים “כמו שאומרים הצברים”…

והנה ברשימתו הקולעת של ירון לונדון, “שימו עין על הזקן ‘מבואס’”, שראתה אור במוסף “ראש בראש” של “ידיעות אחרונות” ביום 4.2.80, מצאנו, להפתעתנו את הקטע הבא:

אני מפקפק ביציבות חוט-השדרה של אדם, המוכר את אופייה הייחודי של לשונו תמורת נזיד האהדה. על אחת כמה וכמה אני נזהר מפני פוליטיקאי הנוקט בתכסיס זה. שכן, כך אני סבור, גם את עקרונותיו האחרים יפקיר כשם שהפקיר את לשונו. מנחם בגין, למשל, לשונו הנמלצת מעוררת אצלי חיוך מסויים אך גם כבוד ואהדה. לעומת זאת, כבודו יורד בעיני בשעה שהוא משתמש, לפתע, בביטוי “כמו שאומרים”.

ומנין לומד ראש-הממשלה את הניבים הצבריים? תמיד חשבנו: מנכדיו האהובים. והנה, ברשימה על חבר-הכנסת פסח גרופר, שהתפרסמה לפני שבועיים בדיוק, קראנו:

באחת משיחותיו עם ראש הממשלה… צחק פייסי וסיכם: “קרטר אכל אותה”. “אכל אותה?”, תמה מנחם בגין. “קיבל חזוק”, מיהר פייסי להסביר. סימן השאלה על פניו של ראש הממשלה נמוג אחר שעה ארוכה בהיסוס, אולי משום הנימוס.

ובכן: סוף-סוף ידוע לנו מי מעשיר את אוצר ניבי-הסלנג של מר בגין. מסתבר שח“כ גרופר, בצד היותו “מצליף” הסיעה, משמש גם כ”מדליף", המטפטף לתוך אוזנו של ראש-הממשלה “מה אומר העם”.

ואולי בגלל זה הוא מתעקש כל כך לנסוע הביתה דווקא ברכבת!

 

“ג’וחא מצחיק את חברון”

בדרך כלל ששה העיתונות הישראלית לדוח על כל תוכנית טלוויזיה, הנפסלת לשידור בידי המנכ"ל או הוועד-המנהל.

משום כך מוזר הדבר, שדווקא הסיפור הבא לא דלף עד כה לעיתונות:

מסתבר שבעיר חברון, עיר האבות, נערכת אחת לשנה, ביום קבוע, “חאפלה” מסורתית שניתן לשכנותה בשם “אליפות הצ’יזבאט”.

ליצנים ובדחנים מכל שכונות העיר ומן הכפרים הסמוכים מתכנסים באוהל גדול, ובין קערות-ענק של אורז ובשר כבש הם מתחרים ביניהם – ברוח תחרויות הסופרים והמשוררים של המיזרח – מי יצליח להפתיע את חבריו בצ’יזבאטים חדשים.

הטקס המסורתי, ששורשיו עתיקים, אינו פתוח לקהל הרחב. אבל השנה הצליחו כתב וצלם זריזים של הטלוויזיה, בעזרת קשרים אישיים, להתגנב לאוהל ולצלם את התחרות. לתדהמתם, גילו בין המשתתפים גם סאטיריקן ישראלי ידוע, שפירסם עוד לפני שנים בעברית אוסף של צ’יזבאטים בשם “ילקוט הכזבים”. חבוש בכיפת-צמר סרוגה של ג’וחא, הליצן העממי המפורסם, סיפר הסאטיריקן בערבית מתובלת בעברית כמה מ“הכזבים” של הפלמ"ח, שהופיעו באותו ילקוט. כל הנוכחים התגלגלו מצחוק לשמע דבריו. ניכר היה, שהם מעריצים אותו ואת ההומור הישראלי, שאותו הוא מייצג. ואולי צחקו גם לשמע הערבית שלו, או מתיאור הטיפוסים, שעליהם סיפר (“סמוך הגדול”, “אבו-ליש” ועוד)? ואולי צחקו מכיפת ג’וחא שאותה חבש לראשו?

בעיקר אהבו הנוכחים את הצ’יזבאט: “גוססים, אה?”

חרף האפלולית ששרתה באוהל הצליחו הכתב והצלם להנציח את האירוע, והביאוהו בהתרגשות לבנין-הטלוויזיה. הוא נועד לשידור בשבוע שעבר, אך נפסל מיד.

“רק חמישים ואחת שנה חלפו מאז מאורעות תרפ”ט“, נימק המנכ”ל את החלטתו, “וזה מוקדם עדיין להראות הומוריסט ישראלי, המצחיק חבורה של אנשים, שכמה מהם יכלו, על-פי גילם, לקחת חלק פעיל באותו טבח מזעזע. שלא ישכח לעולם!”

התוכנית נגנזה.

לא תמיד אנו מסכימים עם החלטות מנכ"ל הרשות והוועד המנהל שלה. אך הפעם נדמה לנו שהצדק עימם. 51 שנה אינן פרק-זמן מספיק. חברון היא חברון, וכבוד לאומי הוא כבוד לאומי. אחרת עוד יתקיימו בנו הדברים שכתב המשורר (הלאומי באמת): “אאכן, חציר העם”.

 

מותו של “האף הגדול”

בעוד הפוליטיקאים שלנו נותנים פומבי ל“פה הגדול” שלהם, נפטר החודש בארה"ב, בשיבה טובה, בדרן משעשע לא-פחות, שקנה לו שם עולמי דווקא בזכות “האף הגדול” שלו.

כוונתנו, כמובן, לג’ימי דוראנטה, המכונה “שנוזולה”.

כינויו של ג’ימי ניטבע על-פי המלה הגרמנית, שפירושה “אף”. אולם זו קיבלה צילצול איטלקי, שהעיד על מוצאו של הקומיקאי ארך-האף, שכבש את ברודוויי ואת הוליווד משנות העשרים ואילך.

רבים היו בטוחים, שג’ימי יהודי. אולי מפני שרוב שנותיו הופיע לצד קומיקאים יהודים. אולי, מפני שרבות מן הבדיחות שהשמיע נכתבו בידי “סופרי צללים” יהודים. ואולי בגלל אפו המפורסם – האף, שהיה מוכר לרוב האמריקנים יותר מאפו של סיראנו דה-ברז’ראק (עד שבאה ברברה סטרייסנד, היהודיה והוכיחה שגם נערה יכולה לעשות קאריירה בעולם-השעשועים מבלי להזדקק לניתוח פלאסטי).

 

“אימוץ” שקשה לסרב לו

כל אלה שראו את הקומדיות והסרטים המוסיקאליים ההוליוודיים של שנות הארבעים, זוכרים את הליצן בעל הקול הצרוד, על מיכנסיו הרחבים ומיגבעתו הניצחית. הוא לא היה שחקן גדול, וקומיקאים שנונים ממנו נשכחו מהר יותר מלב. אבל היה בו חום רב, והכל דיברו על “לב-הזהב” שלו.

חוץ מזה: הוא היה איטלקי, ואנשי “הסקצייה האיטלקית” בעולם-השעשועים האמריקני (“פרנקי” סינאטרה, “דינו” מארטין ואחרים) אימצו אותו אל חוגם בגאווה. וכשהם מאמצים מישהו, הרי זה אימוץ שאי-אפשר לסרב לו.

בתחילת שנות החמישים חלה ג’ימי דוראנטה במחלה קשה, ונדמה היה שימיו ספורים. הביוגרפיה שלו, “שנוזולה”, שנכתבה בידי ג’ין פאולר וראתה אור בשנת 1951, הפכה לרב-מכר בעיקר, בזכות גלי-האהדה לקומיקאי, שהציפו אז את אמריקה.

מאז חלפו שלושים שנה. קולו של ג’ימי נעשה צרוד יותר ויותר במשך השנים, וניתן היה לראותו על מסך הטלוויזיה בעיקר בסרטים ישנים, או בתוכניות נוסטאלגיות. אבל החיוך המפורסם מתחת לחוטם הרחב המוכר נשאר גם הוא רחב כשהיה.

לפני חודשים אחדים, הלכו לעולמם תוך זמן קצר שני “האחים מארקס” האחרונים, וביניהם גראוצ’ו, “הפה הגדול”.

עתה הגיע גם תורו של “האף הגדול”. ו“לב-הזהב” המפורסם של הוליווד נדם.

 

3 עיתוני-נוער ותיכון אחד

לא פעם אנו מזכירים במדור זה עיתוני ילדים עבריים, ששימשו חממה ובמה ראשונה לרבים מן הסופרים, המשוררים, העיתונאים והמדינאים של ימינו. רבים גדלו על בירכי העתונים הללו, אך לא תמיד הם מכירים וזוכרים את שמות עורכיהם.

השבוע הלך לעולמו, בטרם-עת, המחנך והעורך מרדכי קשתן, שיסד וערך בתחילת שנות החמישים שלושה עיתונים לנוער, ביניהם אחד, היוצא לאור עד היום: “הארץ שלנו”. קשתן היה עורכו הראשון, בשנת 1950, והוא ששיווה לעיתון אופי שונה וחדשני יותר מזה של קודמיו.

כשעברה עריכת “הארץ שלנו” לידי בנימין תמוז יסד קשתן, בשנת 1953, דו-שבועון מהודר לנוער, “המדע והעולם”, שהוקדש בעיקר למדע פופולארי, ויצא במשך כשנתיים. ואז, בתחילת שנת 1955, יסד שבועון-נוער חדש – “אנחנו” – שיצא לאור על-ידי “ידיעות אחרונות”. היה זה שבועון-חדשות, שכולו היה מוקדש לבעיות הנוער, וגם הוא ראה אור כשנתיים.

מאוחר יותר, פנה מרדכי קשתן להגשים חלום ישן אחר שלו, והקים בתל-אביב את בית-הספר התיכון הראשון בארץ, שנועד לתלמידים בעלי נטיות אמנותיות – בית-הספר על שם תלמה ילין. רבים מן המוסיקאים, הזמרים והשחקנים המוכרים של היום – וביניהם, כמדומני, שלמה חלד, דוד שלון, מרים פריד ודניאל עדני – קיבלו את חינוכם התיכוני ואת הכשרתם האמנותית הראשונה בבית-ספר זה.

יהיו נא דברים קצרים אלה ציון לזכרו.


  1. קטע ממוסגר – הערת פב"י.  ↩

  2. במקור המודפס נמצאות שתי הקריקטורות הללו – הערת פב"י.  ↩