מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

אם לא – אז אני צוללת!

מאת: דן אלמגור

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

ידיעות אחרונות

סוגה:

שפת מקור: עברית

(מתוך “עונג שבת”, “7 ימים” שבועון ידיעות אחרונות), 11/07/80

מישפט נפוץ בסלנג העברי אומר, “אם זה נכון – אז אני צוללת!”. מתי נולדה המלה “צוללת”, מתי הומצאה הצוללת ואיך תוארה בעיתונות העברית לפני מאה שנה?

-

לפני שבועות מעטים חגג חיל הים את “יום החיל” ואמצעי התקשורת הקדישו אז מקום נכבד גם לכלי השיט השונים, המשמשים את החיל, תוך צלילה בים העיתונות העברית הישנה שבבית־הספרים הלאומי בירושלים נתקלו עיני בידיעה סנסאציונית, הקשורה גם היא בכלי-שיט קרבי ובציודו.

בכרך המצהיב של העתון העברי “הצפירה”, שיצא לאור בוורשה לפני 94 שנים, מופיעה ביום י“ז חשון תרמ”ז (1886) רשימה על המצאות חדשות בתחום ה“טעכניק”, שאותה המציא לעתון “ח.ל., קאנדידט של חכמת הטבע”.

הידיעה הראשונה קשורה בשמו של ממציא ה“טי.נ.טי” (ראשי-תיבות, שחזרו אל החדשות):

“הממציא אלפרעד נאבעל בפאריז, שר התפתה, אשר המציא את החומר המפוצץ והנורא ,ניטראגליצערין', התלבש עתת במידת הרחמים וימציא אבק מורח חדש, שאין בירייתו סכנה כלל”.

“שר התפתה נאבעל” הוא, כמובן, אלפרד נובל, ו“האבק המורה החדש” אינו אלא אבק-שריפה.

למרבה הצער, לא סייעה מידת הרחמים, שבה נתלבש ממציא הדינאמיט בשנת 1886, ובצד “האבק המורה שאין בירייתו סכנה כלל” מהווה עדיין ה“טי.נ.טי” סכנה שאין לזלזל בה.

צוללת ושמה “עושה שלום”

מתחת לידיעה זו קראתי את החדשה המסעירה הבאה, הקשורה בהמצאתה של צוללת (מדובר בי 1886!). אחרי שתיאר ה“קאנדידט של חכמת הטבע” את “כלי זיינן של האניות החדשות” פנה אל “הסירה החדשה, המצאת האמעריקאני טוקק, הנוקבת ויורדת עד התהום ומטיילת בעמקי מצולה”. הנ“ל קרא לסירתו Peacemaker, שהוראתו, “עושה שלום”. לאמר: על פי סירות כאלה במהרה יקום דבר, והמילחמה לא תימשך לאורך ימים”.

“תבנית הסירה הוא כתנין (ואלפיש), ארכה 9 מעטר ובהיותה ריקה מבפנים, תשוט על-פני המים; אך בפתחה את פיה ובבלעה מעט מים, אז היא שוקעת ויורדת. שני משוטות תחובים בה ממעלה למטה וממטה למעלה, והם מחזיקים אותה על קו הישר במצב היושר המאזני (ואגערעכט). כח המניע אותה הוא קיטור הכבוש, הנמצא במכונת קיטור קטנה. הקנה הזה הנעוץ בים ישוט במהירות חץ מקשת אל האניה אשר שם מטרתו, ועשוי הוא באופן כזה, שבהינקשו אל דופן האנייה תתפרד חבילתו ויצאו ממנו הטורפידין הנמצאים בתוכו, והם מתדבקים ונתקעים בכתלי האניה וחותרים חתירות עמוקות ומקעקעים לפעמים את הבירה כולה”.

מ“הצפירה” למדנו, כי בשעתו ניתן פירסום רב ל“סירה הנוקבת ויורדת עד תהום” שהמציא אותו אמריקני, אך “עד היום אין קול ואין קשב על אודות הדבר הזה”.

“הצב” שניסה לתקוף את “הנשר”

נודה על האמת: תמיד חשבנו שהצוללת היא המצאה מאוחרת הרבה יותר, שתוארה תחילה בספרו עתיר הדימיון של ז’ול וורן, “שמונים אלף מיל מתחת למים” (שמה של הצוללת שתיאר הוא “נוטילוס”, הונצח, כידוע, עם ייצור הצוללת האטומית האמריקנית הראשונה בשנת 1955).

כיוון שנתעוררה בנו הסקרנות, נטלנו את ספרו של אדוארד דה בונו, “אווריקה”, המספר “מי המציא מה?”, ופתחנו בערך “צוללת”. עד מהרה למדנו לדעת, כי כבר בתקופת יוון השתמשו המצביאים – כן, גם אז היו מצביאים, מסוג זה שעליו מדבר ראש-הממשלה, אלכסנדר הגדול, למשל – ב“צוללות” כחבית-זכוכית או בלון-של-עור-עזים, שבתוכם הסתתרו “אנשי הצפרדע” של אז. הדג הגדול, שבלע את יונה ואת פינוקיו) אינו נזכר שם עדיין כצוללת. אולם בימי-הביניים, ובעיקר בימי הצלבנים, סיפרו וכתבו על סירות השטות מתחת לפני המים, כדי לפגוע באוייב. אולם ויליאם ברן הבריטי היה הראשון, כנראה, שהציע לבנות שלד עץ ולכסותו בעורות בלתי-חדירים, כדי לצלול בעזרתו אל מתחת לפני המים. ב־1615 הצליח קורנליוס ואן-דרבל לבנות כלי-שיט כזה, ולהשיטו מווסטמינסטר לעיירה גריניץ'. המלך ג’יימס הראשון תמך ברעיון, ובמאה השמונה-עשרה – בימי המאבק של האמריקנים לשיחרור מעול הכובש הבריטי – ניסה דויד בושנל, לתקוף את ספינת-הדגל הבריטית, “נשר”, שעגנה בנמל ניו־יורק. בעזרת סירתו הקטנה, “צב”. הוא נכשל.

במאה התשע-עשרה כבר ניסו רבים לבנות צוללות, אך שמו של טוקק, הנזכר ב“הצפירה”, אינו מופיע בין שמותיהם. אחת הצוללות הראשונות נבנתה באנגליה בשנת 1879 – שבע שנים לפני הופעת הידיעה ב“הצפירה” – בידי כומר בריטי בשם גארט.

מן הספר “המצאות ויקטוריאניות”, פרי עטו של ליאונרד דה-פריס, למדנו לדעת כי בשנת 1881 – חמש שנים לפני הופעת התיאור שציטטנו מן העיתון העברי – החליט הצי הרוסי המלכותי להזמין צוללות אחדות אצל הממציא הצרפתי גובה. ציור הצוללת המוזמנת. בה ישבו שני מלחים, מובא בזה כאן.

“צוללת”, “צוללה” או “צולית”

ומתי נולד המונח העברי ‘צוללת’?

הרבה-הרבה עשרות שנים אחרי שנכנסה הצוללת עצמה לשימוש בצבאות העולם.

הפועל “צלל” עצמו מופיע אצלנו, עוד בשירת-הים העתיקה, ודווקא בקשר לגייסות (“צללו כעופרת במים אדירים”). בפיוטים ובשירים העבריים מימי הביניים ניתן לקרוא גם כיצד “ספינות צללו” (רמב"ע). כשמופיע פועל זה באותה תקופה בלשון נקבה קיבל לעתים משמעות של פועל-יוצא: “צוללת קמים בגבורה” (כלומר: מטביעה אחרים, גורמת להם שיצללו); או בקשר לאוזניים שצללו או לעיניים, שראייתן נצטצללה (“העין חוזרת וצוללת”).

הופעת הצוללות ככלי-שיט מילחמתי במילחמת-העולם-הראשונה המריצה את הבלשנים העברים לחפש מונח עברי מתאים. בגליון תשרי תרפ"א (1921) של “לשוננו” הציע החוקר קספר לויאס את המונח “צולית, על משקל בוצית ודוגית” (ניתן להוסיף גם את ה“פוטית”, ששינתה לאחרונה את מינה, עם תרגום ספרו החדש של גינתר גראס, והפכה ל“פוט”, מסיבות שנומקו על-ידי המתרגם באופן משכנע).

הצעתו של לויאס לא התקבלה. ארבע שנים אחרי הופעת רשימתו יצא לאור בהוצאת “אמנות” תרגום נוסף של “עשרים אלף מיל מתחת למים” לז’ול ורן – התרגום הראשון נעשה עוד במאה הקודמת – ובו מופיעה “נוטילוס” כ“אנייה” בלבד. התרגום נעשה בידי אוריאל הלפרין, המוכר כיום כמשורר יונתן רטוש. תרגום זה נדפס שוב בשנת 1955 וגם לאחריה, מבלי שתהפוך ה“אנייה” ל“צוללת” (אגב, “נוטילוס” של ורן מגיעה גם למפרץ ים-סוף, ואף חולפת במיצר באב אל-מנדב, “שער הדמע”!).

“הצולית צוללת לאט-לאט”

בימי מלחמת העולם השנייה כבר רווח המונח “צוללת” בעיתונות העברית. אף-על-פי-כן, ברשימה שפירסם הבלשן יצחק אבינרי אחרי תום המלחמה הביע את צערו על כך, שהמלה “צולית” לא נתקבלה במקומה:

“חבל על צולית זו שצללת תהומה, ואין דורש ואין מבקש לה. הרי אין כמוה הולם את הסירה הצוללת שמתחת למים. השם ‘צוללת’ אינו מוצלח, לפי שהוא זמן הווה של צלל: ‘הצוללת צוללת בעומק’… מוטב היה לגזור ‘צוללה’, על משקל ‘סוללה’, ‘דוברה’. אבל הואיל וברבים – צוללות – שוב לא יהא הבדל בין השם לפועל, לפיכך אין טוב מלהשתמש ב’צולית', שיתרון רב לה על הצוללת מכל הבחינות: ‘הצולית צוללת לאט-לאט’, ‘הצוליות שנבנו בשנה האחרונה מצטיינות בשכלולן’… במקום שאפשר להבנות בדרך הטבע על-ידי חידוש נאה וברור – אין להחמיצו” (“יד הלשון”, עמ' 484).

מעניין שגם ב“מילון העברי” הגדול של יהודה גור, שיצא לאור בהוצאת “דבר” בשנת תש"ז, אין זכר למונח “צוללת”. במקומו מופיעים המונחים, שאותם הזכיר אבינרי ברשימותיו שנה ושנתיים קודם לכן:

“צוללה, צוללנית, צולית – אניה שהכשירוה לצלול בתוך מעמקי המים, שלא יראו אותה. משתמשים בה בעיקר בעת מלחמה להטביע אניות האויב”.

וכנהוג אצלנו, המשיכו להדפיס גם מילון זה מאמהות, מבלי לעדכנו.

יאמרו הבלשנים אשר יאמרו. העם אימץ את המונח “צוללת”, ואין הוכחה טובה לכך מן העובדה, שמונח זה נקלט מיד גם בסלנג הארץ-ישראלי. אילו זכתה ההצעה מ“לשוננו” להיקלט בלשון-הדיבור, היו אומרים אז אצלנו:

“אם זה נכון – אז אני צולית!”

זכור לטוב: המשוררים שלא “הגיע להם”

“מגיע לי בירה X”, מכריזים שלטי-ענק בחוצותינו. ודומה שאין כמותם כדי לאפיין את אווירת ה“מגיע לי”, שהפכה כבר מזמן לסמל המיסחרי של החברה, שבה אנו חיים.

לפני שבועות אחדים נפטר המשורר-השחקן אברהם חלפי, שהיה רחוק, רחוק מאד, מן המנטאליות של “מגיע לי”, שדבקה גם באנשי ספר ועט לא מעטים. ונזכרנו בשני סיפורים שקראנו לאחרונה על אודות שני משוררים אחרים, בני דורו של חלפי, שהלכו לעולמם כעשר שנים לפניו.

האחד – נתן אלתרמן.

בספרו “לך עם האנשים”, שיצא אשתקד בהוצאת “עידנים”, מספר שמעון פרס, כי יום אחד פנו נחמיה ארגוב והוא אל דוד בן-גוריון, וסיפרו שאלתרמן “גר בדירה צנועה ברחוב סואן בתל-אביב, וחדר עבודתו – פחות מד' אמות”.

“זה היה בראשית שנות החמישים”, ממשיך פרס. “הממשלה עסקה אז בהקמת שיכונים לעובדי המדינה ולאנשי צבא-הקבע, אך עוד נותרו דירות רבות והוצעו לכל דורש. צץ בדעתנו רעיון להציע למשורר דירה מרווחת יותר, בפינה שקטה יותר, על מנת שעבודתו לא תופרע בסאון התנועה בפינת שדרות-נורדאו ורחוב דיזנגוף”.

הם גילו את תוכניתם למשורר, ואף הסבירו לו כי מדובר “בזכות שאינה ניתנת לאנשים אחרים, וכי יהיה עליו לשלם בעבור הדירה את מלוא מחירה”.

“נתן היה נרגש מאוד”, מתאר פרס. “הפינוק הזה הפתיע אותו. וכשנתן היה מתרגש, היה מגמגם. הוא התקשה להגיב. אבל מהבעת פניו הרגשנו שמשהו בהצעתנו אינו לרוחו. לבסוף אמר שאינו יכול להשיב ברגע זה, אבל אם מחר ניפגש שוב, תהיה בפיו תשובה”.

בפגישה, שנערכה ביום המחרת, התקשה שוב אלתרמן בדיבור. לבסוף הוציא דף נייר וקרא באוזני השניים את הדברים הבאים, שמחבר “לך עם האנשים” משחזרם על-פי הזכרון:

“אני מודה לכם מאד בעד הצעתכם. אני יודע שהיא באה ממקור כן. אני מאמין לכם באמרכם שאוכל להוסיף ולמתוח ביקורת על דוד בן-גוריון. אבל לאחר ששקלתי את הדברים הגעתי למסקנה שלילית. אמנם, כדי למתוח ביקורת צריך מידה מסויימת של אומץ-לב. אבל לדבר בשיבחו – כיצד אוכל לעשות זאת בדירה שהוא ואתם עזרתם לי להשיגה…” (עמ' 104).

קנתה כרטיס להרצאה של עצמה

במונוגרפיה על המשוררת לאה גולדברג, שנכתבה בידי טוביה ריבנר ויצאה לאור לפני שבועות אחדים בלבד, קראנו את הסיפור הבא, המרגש לא פחות:

“ביישנותה הרבה לא נטשה אותה עד סוף ימיה. כשעמדה פעם להרצות ב’אוהל-שם', והסדרן, שלא הכיר אותה, סירב להכניסה בלי כרטיס, הלכה וחזרה לקופה וקנתה כרטיס-כניסה להרצאת עצמה” (עמוד 19).

אין חדש: מ“יהיה טוב!” ל“היה טוב!”

בשנים הראשונות למדינה היה המצב בארץ קשה, אך הכל האמינו ש“יהיה טוב”.

בתיאטרון “דו-רה-מי” שרו אז את הפיזמון הפופולארי “יהיה טוב”, שנתן ביטוי לאותה הרגשה. הפיזמון החוזר הושר, אומנם, בהיגוי של עולים חדשים, כשהפועל “יהיה” נהגה במלעיל, סבהונגרית, והה“א הראשונה נהגית כחי”ת, כדרך הפולנים. אבל רבים לא הבחינו אז בכך. אולי מפני שכך דיברו גם הם. והם רצו באמת ובתמים להאמין ש“יהיה טוב”.

על היקלטותו של ניב אופטימי זה בלשון הדיבור תעיד גם העובדה, ששני ספרים הומוריסטיים, שיצאו אז לאור בארץ, נשאו אותה כותרת עצמה. בשנת 1955 הוציא הקאריקטוריסט יוסף בס ספר בשם “יהיה טוב”, וסמוך לכך הוציאה גם רות בונדי אסופת פליטונים, שנשאה אותו שם עצמו.

בסוף שנות החמישים הציגה להקת “בצל ירוק” את המחזמר “אף מלה למורגנשטיין”, בו הופיע הפיזמון “שברו את הכלים”, המספר כיצד עוד “האדם הקדמון, הפרה-היסטורי / שחי לו במערה”, חלם: “פעם יהיה טוב”. הבית האחרון של הפיזמון סיפר על הארכיאולוגים של ימינו, המוצאים את שרידי כדי-החרס מן העבר, ובמקום להאמין שוב ש“פעם יהיה טוב”. הם נאנחים: “פעם היה טוב”.

אותו פיזמון נכתב אז בעיקר בהשראת החפירות הארכיאולוגיות של פרופ' יגאל ידין.

גם הפסימיסט הוא אופטימיסט מושבע

חלפו עשרים שנה, הפרופסור לארכיאולוגיה הפך לסגן ראש-הממשלה ולממלא מקומו בשעת הצורך. הוא עצמו מאמין, אומנם, עדיין ש“יהיה טוב”. אבל מה חושבים רבים אחרים?

על כך תעיד, אולי, כותרת ספר הקאריקטורות החדש, שהוציא יוסף בס לא-מכבר בהוצאת “יוחי”. את הספר שהוציא בשנת 1955 הכתיר בס בשם “יהיה טוב”, ואילו הספר משנת 1980 נקרא “היה טוב”, בלשון עבר.

יוסף בס הוא קאריקטוריסט ותיק, שציוריו הקולעים לוו מאז שנות הארבעים את קוראי “סיכות”, “הארץ” ועיתונים אחרים. ספרו החדש מוקדש לתקופה של 11 שנים, מ-1968 עד היום, ולפעמים מדהים להיווכח, כיצד חוזרת ההיסטוריה על עצמה.

לפני שיתקבל הרושם, שיוסף בס הוא פסימיסט מושבע, נציין שספרו החדש יצא בפורמאט גדול ומהודר. ומי שמוציא בימים אלה ספר קאריקטורות בפורמאט מאיר-עיניים כזה מוכרח להיות, בכל זאת, אופטימיסט מושבע.

ועכשיו לא נותר לנו אלא לצפות ולראות, איך תקרא רות בונדי לסיפרה הבא…

משוררת עברייה בשם פריחא

זוכרים את הרשימות שהקדשנו במדור זה לגילגולי הכינוי “פרחה”, או “פרכה”?

הזכרנו אז כמה פעמים, כי אצל יהודי צפון-אפריקה ועיראק מוופיע שם פרטי כזה, והוא שכיח למדי.

לפני זמן קצר יצאה-לאור החוברת הרביעית במספר של הרבעון הנאה “פעמים”, היוצא לאור על-ידי מכון בן-צבי בירושלים ומוקדש למורשת ישראל במיזרח. בשער הגיליון מצויין בהבלטה, כי הוא מכיל רשימה על “משוררת עברייה במארוקו במאה הי”ח". ובראש הרשימה עצמה, בעמ' 84, מופיע גם שמה של אותה משוררת – פריחא בת-יוסף.

“השם ‘פריחא’ נפוץ מאוד בקרב נשים יהודיות במארוקו, ובמיוחד בקהילות הדרום, ונראה שאין הדבר כך באלז’יריה”, כותב יוסף שיטרית, בעל המאמר, ומוסיף: “נאמר לי שהשם פריחא רווח גם בקרב המוסלמים במארוקו”.

מסתבר, שהמשוררת העברייה חתמה שם זה באקרוסטיכון בראשי השורות של כמה מפיוטיה. לעיתים מופיע גם האקרוסטיכון “פריחן”: 'שם שאינו נהוג כלל בקהילות צפון-אפריקה בתורת שם נשי, במקום ‘פריחא’, הרווח כל-כך בקהילות מארוקו ובמיוחד בדרומה" (עמ' 87).

ברשימה ב“פעמים” מופיע גם צילום של קטע מתוך כתב-יד, ובו ה“בקשה” שכתבה המשוררת פריחא בת-יוסף, ובה תפילה לזירוז הגאולה ובקשה למחילת עוונות.

פריחא בת-יוסף אינה המשוררת העברייה הראשונה בארצות-המזרח, המוכרת לנו. בסוף רשימתו, מזכיר יוסף שטרית כמה וכמה משוררות עבריות, שחיו בכורדיסטאן, באפגניסטאן, בתימן ואף בהודו. ובין “הנשים המעתיקות”, שעליהן כתב בשעתו פרופ' א.מ. הברמן, מופיעה גם “פרחה ששון בת יחזקאל, שהעתיקה פזמונים בבומביי” בשנת 1875.

מעניין.

העתון של שלשום: “אשתו המפונקה והעדינה” וצנעת הפרט

בעוד העיתונים, חברי-הכנסת ושר-המישפטים מתווכחים על הצעת-החוק החדשה בדבר השמירה על פרטיותו של האזרח, שנועדה, לדברי השר, למנוע מבוכה מקורבנות העיתונות ומבני מישפחותיהם, נתקלו עינינו בידיעה קצרה שהופיעה בשבועון עברי לפני 76 שנים. השבועון המסויים הוא “המצפה”, שיצא בקראקא, ובגיליון שיצא לאור בח' באלול, תרס"ד (19 בספטמבר 1904), במדור “מקרוב ומרחוק”, קראנו לאמור:

נמצא מת

מרדכי בערמאן, סוחר חביות בווין (ווינה – ד.א.), נשאר לבדו בבית, כאשר נסעה אשתו המפונקה והעדינה אל מחוץ לעיר להתענג – כחוק לבנות ישראל בכל קיץ וקיץ – על רוח צח.

כאשר שבה לביתה, מצאה את מעונה סגור, ותדפוק ואין פותח. ושכניה אמרו, כי זה ימים רבים לא ראו את אישה. הדלת נפתחה בידי מסגר והנה האיש שוכב מת ונרקב. הוא מת פתאום זה ימים רבים מתוך שבץ הלב, ואיש לא ידע.


אילו היה החוק שמציע שר המשפטים תמיר ושעבר בקריאה ראשונה תקף כבר אז – האם היתה לגברת בערמאן עילה לתבוע את עורכי “המצפה” לדין, על שכינו אותה “המפונקה והעדינה”?

דן אלמגור
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של דן אלמגור
יצירה בהפתעה
רקע

שאלה

מאת יוסף חיים ברנר (מאמרים ומסות)

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.