רקע
דן אלמגור
אמבטיית השמפניה ומקלחת המוות
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ידיעות אחרונות

(מתוך ימים ולילות – מעריב), 17.12.65

שני סרטי-מתח חדשים, המנסים לנצל את מחנות המוות כסממן סנסציוני-קופתי וסרט בלשי חדש העוסק ברצח ילדה קטנה והמזכיר בפרטיו פרשה טראגית שהופיעה לא מכבר בכותרות העתונים בישראל


כרזת הפרסומת הענקית מלמדת אותנו על אופיו של הסרט:

נערה יפהפיה ערומה רוחצת באמבט, כשהיא מחזיקה בידיה כוסית שמפניה, ושולחת זוג רגליים חטובות מתוך הקצף, לעבר גבר חמור-פנים, הנכנס לחדר האמבטיה.

ואם עדיין לא נתפתיתם, באה מיד כתובת אזהרה צינית ומגרה: “שום צופה לא יורשה להיכנס לאולם הקולנוע, מן הרגע בו ניכנסת פאבי אל האמבט!”

עכשיו ברור הכל: עוד קומדיית-מין מפולפלת של דוריס דיי, או בריג’יט בארדו ואולי עוד סצינת אמבטיה “היסטורית”, נוסח ססיל ב. דה-מיל?

לא תאמינו, אבל המודעה והכתובת הנ"ל נועדו למשוך את הקהל לסרט חדש, הקשור קשר הדוק לנושא שלא הורגלנו לראותו עד כה בסרטים בעלי “סצינת אמבטיה” שכזו – מחנות המוות.

אין זו טעות. שמו של הסרט מעיד על כך כמאה עדים: “שיבה מן האפר”, והכוונה לאפר הכבשנים, משרפות מחנות המוות. גיבורת הסרט היא רופאה יהודיה מצליחה, בשם ד“ר מישל וולף, הנלקחת למחנה הריכוז שעה קלה לאחר נישואיה לשחמטאי פולני צעיר. בתקווה להציל את חייה ולחזור אל חיק בעלה הלא-יהודי, היא מתנדבת ל”בית הבובות", וניצלת בנס מתאי הגאז. לאחר המלחמה היא מבלה שמונה שנים נוספות במוסד לחולי רוח, כשהיא מנסה להתאושש מן האימים שעברו עליה. ורק אז היא מוצאת בקרבה עוז לחזור אל עיר מולדתה ואל בעלה האהוב. אשה זקנה, שבורה, החוזרת מארץ הרפאים.

 

היחידה שלא התרגשה

פתיחתו של הסרט החדש היא אחת הפתיחות המזעזעות ביותר שנראו על הבד:

על המסך נראית רכבת נוסעים, העושה את דרכה לפאריס. כתובת מבשרת: “צרפת, 1945, לאחר תום המלחמה”. בקרון הנוסעים, הגדוש אזרחים נמצא גם ילד כבן עשר, הניצב ליד החלון ומתבונן החוצה, אל הלילה. משעמם לו, לילד, והוא מתחיל לבעוט במונוטוניות מרגיזה בדלת הקרון הפונה החוצה, ואינו שועה לבקשות הנוסעים ולהבטחות האם. לפתע הוא אוחז בבריח הדלת, ומנסה למשכו. אחד הנוסעים מזנק במהירות לעברו, אך מאוחר מדי! דלת הקרון נפתחה במהירות, והילד נפלט החוצה כהרף עין, לתוך האפלה.

נשמעת צריחת האם. הנוסעים קופצים על רגליהם, המומים. מישהו מושך במנגנון האזעקה, והרכבת נעצרת. קמה מהומה נוראה. במהרה מגיע גם הכרטיסן המבוהל, המנסה להוציא את האם מן הקרון ולכניסה לתא נפרד, עד שתימצא גווית הילד. הנוסעים הנרעשים עומדים לחזור למקומותיהם, ואז מבחין אחד מהם באשה קפואת-פנים וכסופת שיער, שישבה במשך כל הרגעים הנוראים בפינתה, מבלי להניד עפעף.

“איך זה אפשרי?” הוא מתרתח. “הלא זה לא אנושי! איך אפשר להיות אטומת רגשות עד כדי כך?”

לפתע נעתקות המלים מפיו. על זרועה של האשה הוא מבחין במספר המקועקע של מחנות המוות.

וכאן, רק כאן, מוקרן לראשונה שמו של הסרט – “שיבה מן האפר”.

עשר דקות ראשונות אלה עשויות בכשרון רב, ויש ביכולתן ליצור את האשלייה שלפנינו סרט רציני, רגיש ומשובח. אולם במהרה נשכחים הילד המרוסק, אמו מוכת-ההלם, האשה קפואת־הפנים, המספר הכחול ומחנות המוות. ולפתע מסתבר: כל זה לא היה אלא “טריק”, תעלול קולנועי ציני, שמטרתו למשוך את תשומת הלב ולזעזע, כדי להכין אותנו לקראת הסרט עצמו. ומהו הסרט? זוהי “מתיחה” קולנועית בלשית נוספת, המושפעת בעיקר מסרט-המתח הצרפתי של קלוזו, “בנות השטן” (זוכרים את “סצינת האמבטיה” שם, כשהגבר הנרצח מתרומם לפתע (כפרנקנשטיין) מתוך האמבט, ומפלבל בעיניו המגולגלות?). מתיחה שאינה נרתעת משימוש במחנות המוות ו“בית הבובות” לצרכי מריטת עצבים והצלחה קופתית בלבד. זוהי מלודראמה מלאכותית, שאינה עומדת במבחן ההגיון: האשה החוזרת מן המחנות עוברת טיפול קוסמטי ופלאסטי, וחוזרת להיות יפה כמקודם, כבשעה שנישאה. היא נפגשת עם בעלה הצעיר, אך הוא אינו מכיר אותה כלל, וגם אינו מעוניין להכירה, כי בינתיים הוא מתנה אהבים עם בתה החורגת, והיפהפיה (לה שייך זוג הרגליים הנזכר לעיל). וכיון שאותו בעל צעיר מעוניין בכסף, הרבה יותר משהוא מעוניין בנשים, הוא מתחיל לתכנן “רצח מושלם” כפול, כדי להיפטר מן האם ומבתה גם יחד. כאלוף שחמט הוא מתכנן כל מהלך. והכל מתקדם לשביעות רצונו הגמורה. עד ש… עד שמתברר כי הפשע אינו משתלם.

מה שמרגיז יותר מכל הוא שלפנינו סרט העשוי בידי בעלי מקצוע מנוסים, מבויים בידי במאי “תותחי נבארון”, ואת התפקידים המרכזיים מגלמים שלושה מן השחקנים המחוננים והידועים ביותר בקולנע האירופי. דמותה של הרופאה היהודיה, המשנה צורה וגיל, מגולמת בידי השחקנית השבדית הנפלאה אינגריד טולין, המוכרת לנו ממרבית סרטי אינגמר ברגמן, אלוף השחמט מגולם בידי השחקן הגרמני מקסימיליאן של (אחיה של מריה ומי שגילם את דמות התובע במשפטי נירנברג"). ואילו הרגליים החטובות, המציצות מן האמבטיה, שייכות לשחקנית בריטית צעירה, שנתפרסמה לא מכבר לא רק בזכות גיזרתה, אלא גם בזכות כשרונה – הלא היא סמאנטה אגאר, כוכבת “האספן” (המופיעה כאן בדמות שונה לחלוטין מזו של הסטודנטית התמימה לציור).

 

הנערה היהודיה שנרצחה פעמיים

“שיבה מן האפר” הוא סרט מתח, ויש בו מתח רב, על אף חוסר ההגיון המשווע שבעלילה. אולם קשה להבין ולסלוח חילול קודש זה, המזכיר בנשימה אחת את אמבטיית השמפניה – עם מקלחות המוות.

“שיבה מן האפר” אינו הסרט הראשון המנצל את הנושא הטראגי לצרכי מלודרמה חסרת-ערך. לפני חדשים אחדים ראינו כאן סרט הוליבוד בשם “מוריטורי” (שהוצג גם בארץ), שעלילתו מתרחשת על אנייה גרמנית בימי מלחמת העולם השנייה. מפקד האנייה הוא, “כמובן” גרמני טוב והומאני (יול ברינר), אולם סגנו הוא נאצי מושבע. נקל לשער את לחץ דמו של אותו נאצי, כשעל האנייה מועלים לפתע כמה מלחים אמריקניים ניצולים, ועמם גם צעירה מפוחדת בשם… אסתר לוי, לאחר שורה של התנגשויות, שולף הקצין הנאצי לפתע את אקדחו, מכוון אותו אל רקתה של הפליטה היהודייה, ולוחץ על ההדק.

זוהי תמונה מזעזעת. אולם גם היא נראית כחילול הקודש ממש, משום שגם היא באה רק כ“טריק” להגברת המתח, “טריק” חסר טעם, שלא עזר לבמאי ברנארד ויקי (שהוכיח את כובד ידו גם ב“ביקור הגברת הזקנה”) להציל את סרט המתח חסר-המתח והמשעמם שיצר. וקשה להשתחרר מן המחשבה שהצעירה היהודייה החיננית נרצחה בדם קר פעמיים – פעם בידי הקצין הנאצי, ופעם בידי הבמאי הגרמני.

בחודשים האחרונים ראינו עוד שני סרטים הקשורים בשואת יהודי אירופה, אולם שני אלה היו סרטים מעולים, שנוצרו בידי במאים יהודים מחוננים ובעלי רגש. על שניהם – “ספינת האשליות” ו“המשכונאי” – סיפרנו באריכות לאחר הצגות הבכורה. כשראינו את “המשכונאי”, שבוע לאחר הצגת הבכורה, נוכחו באולם ההוליבודי הגדול, בן 1,700 המושבים, לא יותר משמונה אנשים, והיה חשש שהסרט ייעלם מן האופק תוך ימים ספורים. אולם הבקורות המצויינות והתלהבותם של הצופים המעטים שחזו בו – עשו את שלהם והסרט החל לאחרונה למשוך צופים רבים, היוצאים ממנו נסערים עד מעמקי נשמתם. ההצלחה והשבחים, להם זכו שני סרטים רציניים אלה, הניעו כמה במאים מוכשרים פחות, להשתמש בנושא הטראגי כסממן מסחרי חדש, העשוי להבטיח את אהדת המבקרים והקהל האינטלקטואלי. וכך אנו עדים לפתע לחוסר הטעם המרתיח שבסרטים “מוריטורי”, ו“שיבה מן האפר”.

את דמותה של הנערה היהודיה אסתר לוי בסרט“מוריטורי” גילמה השחקנית היהודיה הצעירה ז’אנט מרגולין, המוכרת לנו כליזה מ“דוד וליזה”. זהו סרטה הראשון לאחר “דוד וליזה”, וחבל מאד שנפלה לידיים שכאלה. ומה קרה לבן זוגה הצעיר מ“דוד וליזה?” גם הוא נראה שוב על הבד, בימים אלה ממש, וגם הוא מופיע בסרט מתח, בו הוא מגלם שוב דמות צעיר רגיש ומופרע. שם הסרט “באני לייק נעדרת” ("או “מה קרה לבאני לייק?”), והוא עשוי בידי אוטו פרמינג’ר, המנסה ללכת בדרכיו של היצ’קוק הגדול.

 

סרטי חטיפה והפרעות נפשיות

כיוון שהוזהרנו בתחילת הסרט ובסופו שלא לגלות, את התוכן לאיש, לא נגזול מכם את התענוג. נאמר רק זאת: אזרחי ישראל יגלו בסרט עניין מיוחד, משום דמיון מפתיע, העשוי להתעורר בינו לבין פרשה טראגית, שזכתה לא מכבר לכותרות בעתונות הישראלית. הסרט עוסק בהיעלמה של ילדה קטנה, שגוויתה קבורה, אי-שם בחול. ואם לא די בכך, הרי שאחד החשודים העיקריים הוא דודה של הילדה.

לגלות ואם מעוניינת משטרת ישראל בפרטים, תוכל

בשנתיים האחרונות ראינו כאן שני סרטים מעולים אחרים, הקשורים בחטיפתם של ילדים. האחד הוא סרטו של אקירה קוראסווה, “למעלה ולמטה”, שגם עלילתו הזכירה לנו פרשה טראגית: פרשת סטודנט צעיר לרפואה, הנחשד ברצח. חטיפה מסוג אחר, שלא לצרכי כופר, נראתה אשתקד בסרט הבריטי המצויין “סיאנס בגשם”, בו מופיעה השחקנית האמריקנית המצויינת קים סטנלי, כחובבת ספיריטואליזם מופרעת, החוטפת ילדה. סרטו החדש של פרמינג’ר מדגיש בעיקר את יסוד המתח הבלשי. אין ספק שימתח את עצביהם של הורים צעירים, השולחים בכל בוקר את בנותיהם לגן הילדים. לצידו של קיר דוליאה (הוא דוד מ“דוד וליזה”) מופיעים כתריסר שחקנים בריטים מעולים, ובראשם שניים מגדולי הבמה הבריטית: סיר לאורנס אוליבייה (המופיע כאן בתפקיד אפור, כמפקח משטרה) והמחזאי־השחקן נואל קווארד (המופיע בתפקיד קטן, אך מקיים כהלכה את הכלל הישן של סבא סטניסלבסקי).

ואם מדובר בסרטי מתח הקשורים בהפרעות נפשיות, הרי שאלה מתרבים מחודש לחודש.לא מכבר נראו כאן שני סרטים חדשים, העוסקים בנערות צעירות ומתוסבכות, הסובלות מהפרעות נפשיות חמורות. באחד, “הבחילה” עוקב הבמאי הפולני המצויין רומן פולנסקי (“סכין במים”) אחרי שלבי טירופה של נערה צעירה ואכולת תשוקה (קתרין דנאוו), ובשני מופיעה שוב הנערה פטריציה גוצי, (שקנתה את עולמה כילדה בסרט “סיבל ויום א'”), ומוכיחה שלא תמיד נעלם כשרון “ילדי הפלא” עם התבגרותם.

 

בעקבות “מובי דיק” השחור

גל הסרטים על מלחמת העולם השנייה הולך וגובר. אחרי “הרכבת”," פון-ראיין אקספרס“,”מבצע קשת", “המצב רציני, אך אינן חמור”, “מוריטורי”, “האם פאריס בוערת?”, “גבעת הגברים” ואחרים, הולכים ובאים סרטים חדשים על אותו נושא. חלקם עוסקים בו בנוסטאלגיה בולטת ומתמיהה. הסרט “גבעת הגברים”, סרטו של סידני לומט (יוצר “המשכונאי”) מוצג בארץ. ומעניין יהיה להשוותו לסרט אמריקאי נסיוני, שנעשה כאן לא מכבר בתקציב של כמה אלפי דולאר בלבד, והמציג הווי בבית כלא צבאי אמריקאי. שם הסרט – “הכלא”, והוא מבוסס על מחזה שעורר כאן סערה.

סרט קשוח אחר, שגם בו משתתפים גברים בלבד וגם הוא מתרחש במחנה מעצר, הוא הסרט המצויין “מלך עכברוש” (בלי שום קשר ל“לורד הזבובים”), שיצא לאור החודש. זהו סרט מרתק על חיי שבויים אנגליים ואמריקניים במחנה שבויים יפאני, בשלהי מלחמת העולם השניה. שלא כמו “הגשר על נהר קוואי”, מושם כאן הדגש לא על העלילה, אלא על האוירה ועל הדמויות, המבוצעות בידי צוות נפלא של שחקנים ממדרגה ראשונה.

 

סרטי המלחמה הבאה

בקצב אטי יותר מיוצרים הסרטים העוסקים במלחמת העולם השלישית. לאחר “על החוף”, באו שני סרטים מעולים ודומים זה לזה, “דוקטור סטריינג’לאוו” ו“המטוסים המריאו עם שחר”, ועמם סרטם השני של יוצרי “דוד וליזה”, שאיכזב רבים ממעריציהם. בניגוד לכלל הקלאסי, לפיו אסור לסיים יצירה ברגעי השיא ויש להביא אחריו “אנטי-קליימקס” להפגת המתיחות, נסתיימו “דוקטור סטריינג’לאוו” ו“המטוסים המריאו עם שחר” ב“קליימקס” שאין אחריו כלום – הפטרייה האטומית.

בימים אלה הופיע בשוק סרט נוסף, המסתיים באותה צורה ממש. כמו “מוריטורי”, מתרחש גם הוא על סיפונה של אנייה צבאית בימי מלחמה. אולם הפעם זוהי אנייה אמריקנית, והמלחמה היא המלחמה הקרה הנוכחית (קרה תרתי משמע, משום שהעלילה מתרחשת במימי הים הצפוני). אניית הסיור האמריקנית עוקבת אחר תנועת הצוללות הסובייטיות במיצרי הצפון, כשהיא מצויידת במכשירי המכ"ם המשוכללים ביותר.

“תקרית בדפורד” הוא סרט מעולה, בן-תקופתנו. האנייה האמריקנית מופעלת בידיו האמונות של רב־חובל נמרץ ומנוסה (ריצ’ארד ווידמארק, המשמש גם כמפיק הסרט). כל האנשים מאומנים ופועלים בדייקנות ויעילות, כמכונות, כשהם מוכנים בכל רגע ללחיצה הגורלית על הכפתור. “אין זו אנייה של אנשים חיים. זוהי מכונת י.ב.מ. צפה”, אומר הרופא החדש, הנקלע לאנייה ומתפלא על כך שאיש מן הימאים אינו מתייצב למסדר חולים. האדם היחיד המתייצב בחדר הרופא (כדי לקבל קצת “משקה”) הוא קצין נאט"ו גבוה, שלחם בימי מלחמת העולם השנייה באמריקנים (כמפקד צוללת גרמנית), ועתה הוא עומד לימינם, במלחמתם ברוסים. לדבריו, איבד כל עניין אישי במלחמה מאז 1945. דמותו מתוארת בסרט באהדה ברורה ובלתי-נעימה.

“תקרית בדפורד” הוא סיפורה של רדיפה. ברגע שנתקלת האנייה בצוללת רוסית, מתלקח חוש הצייד במפקד ובצוות, הנתון בדריכות מתמדת. מכאן ואילך מתחילה רדיפה נוסח “מובי דיק”, כשאת מקום הלוויתן הלבן ממלאת צוללת שחורה. לא נגלה פרטים רבים אולם נציין, שהסרט מזהיר שוב מפני ההשתעבדות למתח וליעילות חסרת מעצורים, המובילה ללחיצה על הכפתור.

המלצות קוראים
תגיות