רקע
עמוס אריכא
הכומתות השחורות
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: רמת-גן: נירם; 1998

גירסה עדכנית זאת של הרומן “הכומתות השחורות”, שהיה לרב-מכר בשנת 1955 כאשר העלה לדיון ציבורי נוקב בפעם הראשונה את בעיית הטרטורים וההשפלות בצה“ל, מוקדשת בהערכה לכל אותם עולים חדשים מהמעברות של אז, הגיבורים האלמונים של גדוד תותחני הנ”מ בהרצליה.

*

אין לזהות דמות או אירוע המתוארים בספר עם דמות מסויימת או אירוע מסויים שנמצאו בהם קווי דמיון כלשהם. העלילה רק ממחישה אווירה שאפיינה בסיסים שונים בצה"ל של אותם זמנים, והיא הושפעה גם מדמויות ומאירועים שהיו בבסיסים אחרים ברחבי הארץ.

עמוס אריכא

הרצליה – 1998

 

ספר ראשון: האביב

1

הוא כבר לא זכר כמה זמן הוא רץ. הוא רק הרגיש שרגליו נגררות בחול הלוהט כאילו מתו מתוכן העצבים והשרירים. הוא נפל וקם. נפל וקם על פי קצב הנביחות המונוטוני של השין גימל, הוא חזר והתרומם מתוך מאמץ שאינו מובן לו בתנועה איטית, מתמשכת כמו בחלום, ושוב המשיך לרוץ כשקילוחי זיעה הנפלטים מנקבוביות העור, מכסים את ראשו, חודרים לעיניו הצרובות, זוחלים כרמשים מרגיזים על פניו, מחליקים על צווארו, כתפיו וחזהו כעוטפים את גופו הצנום. גם הנשימה נעשתה יותר כבדה וריאותיו התקשו לינוק את האוויר הבוער של צהרי היום הקיצי.

“פֹּול… קוּם… פול… קום…”

הפקודות הגיעו מאיזהו מקום. ממרחק לא מוגדר. אולי מעבר לאיקליפטוסים הגדולים. אולי מהצד השני של הכביש הרחוק ששם מתקיימים חיים אחרים. יותר ויותר הוא התקשה לשמוע את הנביחות האדישות של השין גימל והוא רק הגיב כמנחש אותן. פול קום. פול קום. חד וחלק. במבט בוהה כשל מי שהתנגש חזיתית בקיר מבטון הוא הבחין בדמותו המטושטשת של השוטר הגדודי הנשען בנוחות על הקיר המוצל של בית המעצר ויורק כקַצב מחלקה את הפקודות הקצרות.

“רוץ, יא מניאק…”

הוא רץ ועוד איך. כמו רקטה מונחית, הוא רץ מפני שהוא מוכרח לרוץ. מפני שזה היעד שהמדינה קבעה לו. המדינה ממשיכה לנבוח והוא בורח הלאה והלאה לעוד סיבוב ועוד סיבוב… שוב הוא חזר וקם מתוך מאמץ כביר ומתוך הרגשה שאם יפול עוד פעם כבר לא יקום. ובכל זאת הוא המשיך להיות המניאק של מדינת היהודים. הוא קם מתוך ים החול הרותח בתנופה של שחיית פרפר ושוב, כאילו נשברו רגליו בפתאומיות, הוא נפל כצונח לבור בלי תחתית. הצניחה נמשכה מיליון שנים כמו במעבר מגלקסיה אחת לשניה עד שהוא חזר ונחבט בפתאום בחול שספג את נחילי זיעתו והפך תחתיו לכתם כמו של גופת נרצח שאת הקו החיצוני שלו קיבעו חוקרי היחידה לחקירת פשעים חמורים. רק שהקו נעשה מטושטש עד שנעלם כלא היה כשהכתם המפחיד המשיך להתפשט בעקשנות כמו שלולית הנקווית מתחת למכונית שמשאבת השמן שלה נדפקה.

השמש היכתה בלי רחמים על ראשו המסופר עד לשורשי השערות כמעט. תספורת סיר-לילה צבאית המכערת את פניו הרזים, מחודדי העצמות. היובש בגרונו קרע אותו מבפנים כאילו מישהו חפר במזלג את הדפנות הרגישות עד שבכדי להפסיק את העינוי הנורא הזה היה מוכן לפוצץ את עצמו עם נציג המדינה, השין גימל, עם המבנה של בית הסוהר על כל מי שנמצא בו, עצירים וסוהרים, אם זאת היתה הדרך היחידה להסתלק משם. לגמור את ההתעללות המקוללת הזאת.

היובש בגרון הקשה על הנשימה שבעצם כבר נשמעה כמו מנוע שובק-חיים שמחרחר את החרחורים הנואשים האחרונים שלו. רק המנגנון הפנימי עדיין פעל אצלו כמו בשלב אשליה אחרונה של גוף שכבר מתקשה לתפקד, ועדיין מפרכס מפני שעצבים אחדים חיים. כאילו נשאר רק צינור דקיק דרכו עוד פורץ אוויר לתוך הריאות הכואבות כל-כך. אבל הכל היה סתם לחינם מפני שהמפוח כבר הפסיק את פעולתו ופעימות הלב העומד להתפוצץ כבר הגיעו בטח למאה וארבעים. מאה וחמישים. מאה שישים. אולי אפילו יותר. ובינתיים שוב נפילה לתוך החול השורף ושוב משתלטת עליו התשוקה המוזרה, שנגרמה מעלפון-חושים, לחבק את החול, ליהפך לחלק ממנו. כאילו ההיעלמות היא התמצית של העניין.

ובכל זאת הוא קם.

“פול…”

ושוב הוא חזר ונפל על פניו. נחבט ונפל.

וקם.

בעצם הוא כבר לא קם. ההתרוממות המשונה והמעוותת שלו, בגב כפוף כשזרועותיו מזכירות תנועת פלג גופו העליון של קוף שמתקדם על ארבע, אינה דומה יותר להיזקפותו של יצור אנושי ההולך על שתיים.

ואולי הוא בכלל לא בן-אדם ואפילו לא קוף אלא כלב מוכה כלבת, ובגלל זה כיסה קצף עכור את זוויות שפתיו שהתחילו להתבקע. כך היה נדמה לו. הוא אפילו הרגיש שזנב משונה צומח מגבו, מתקפל לבין רגליו, והוא ככלב מבועת הנמלט על נפשו כשהוא מילל יללה מעוררת רחמים. שוב חזר ונפל וכפות ידיו נפרשו לבלום נפילה קשה נוספת.

“איזה טרטור.”

רק על זה הוא חושב. על הטרטור המזוין הזה.

על צבא היהודים שקם לטרטר אותו.

מבטו נהיה מטושטש מהזיעה החמוצה שחדרה לעיניו כאוכלת את הקרניות שלו, והוא חיפש איזה קפל בחצר הנדמית לתנור ענק ורותח. סתם קפל של משהו שאפשר לברוח אל תוכו ולהתכרבל שם כתינוק ברחם. מקום שאפשר לכסות בכפותיו את אוזניו ולא לשמוע את הרעש הצורם של הפקודות המטומטמות שפולט הצעיר המוגן על-ידי הצל של החומה.

השוטר הגדודי השתול בתוך מדיו המגוהצים המשיך לנבוח האו-פול האו-קום כשהוא סוקר באותה אדישות שלושה עצורים מגדוד הצנחנים שנידונו על הפרת משמעת למחבוש לתקופה של עשרים ואחד יום. הם עמדו בתנוחה אדנותית על-יד חדרי המקלחות כשידיהם שלובות על חזיהם, כאילו הם היו הבעלים האמיתיים של המקום המנותק מכל מקום. מבטיהם הרתיעו את השין גימל. המשמעות שלהם היתה ברורה וחדה.

השין גימל חש לא בנוח. אלה היו עושי-צרות אמיתיים. עם כאלה לא מתחכמים ואולי באמת הגזים קצת עם הטרטור המחורבן הזה של הטירון המושתן שזרקו אותו לכלא לפני איזו שעה.

הוא התנתק מהקיר המוצל. “הי, מניאק, תבוא הנה!” הוא קרא.

הצעקה היתה שונה כל כך מפול וקום כאילו לא נקלטה אצל הטירון והוא המשיך בריצתו, על סף התמוטטות.

“בן-זונה,” נהם השין גימל בכעס, “אמרתי תפסיק תבוא!”

תפסיק תבוא, תפסיק תבוא. איזה מלים נפלאות. להפסיק הוא יכול. אולי. לבוא, הוא לא בטוח.

אבל גם להפסיק הוא לא היה מסוגל והוא התפלא שהוא ממשיך לזחול קדימה להשלים עוד סיבוב ועוד סיבוב של חצר בית המעצר. הוא רוצה להפסיק. נורא רוצה, רק לא יכול.

הצנחנים הסתודדו. החליפו מבט עם השין גימל וסיכמו עניין. אחד מהם, הנמוך שביניהם, מוצק, פרש מחבריו וצעד בתנועה עצלה לעבר הנער הזוחל בתוך החול החם כתולעת מעוכה. הוא גהר מעליו, תפס אותו בכתפו וסייע לו להתרומם ולהתייצב.

“גש להוא,” הוא אמר לו, “גש. תראה. זה יהיה בסדר.”

עיניו היו חומות. עיניים מחייכות בידידות. אם יכול היה לחשוב על עיניו מלטפות, אז אלה היו העיניים. סתם עיניים של מישהו שהיה איכפת לו. צנחן. לא שם פס על אף אחד. אולי מפני שלא היה לבדו. אולי מפני שהיו שם עוד שניים חסונים כמותו. עזים וטורפים.

הוא ניסה לחייך. עיניו השחורות התאמצו להגיד משהו. אבל מלים לא נאמרו. שוב ניסה לחייך כאילו כל זה היה רק סתם ככה, אבל חשב שפניו מתעוותים מפני שגופו כל-כך כאב עד שפשוט לא היה איכפת לו להתחיל את הכל מההתחלה. פול קום. פול. פתאום זאת היה מנגינה מוזרה, מושכת לענג אותו.

“תלך אליו,” חזר ואמר הצנחן בהבנה והניד ראש לעבר השין גימל.

הוא הצליח להפוך את העווית לחיוך של הכרת-תודה. היה עליו להתאמץ להזדקף ולהתייצב לעמידת דום מול אלוהים במדים של שין גימל.

אלוהים בחן אותו.

הוא עמד ורעד בגלל העייפות הארורה. כמה סיבובים היו שם? שלושים. הרבה יותר. חמישים. מאות פולים ומאות קומים. כל חמישה מטרים פול אחד וקום אחד. אבל מה ששיגע את השכל יותר מכל היה היובש השורף הזה. כאילו כל טיפת לחות נסחטה ממנו בהשראת השמש הקופחת שנראתה כאילו שלטה בכל המרחב והבעירה באש את השמיים מאופק לאופק.

“צ’מע, ת’ה רוצה להגיד לי משהו?”

הוא הופתע שקולו של אלוהים לא לווה לא ברעמים ולא בברקים.

היה לו דווקא קול רגיל במבטא צפון-אפריקני, קול נעים של מישהו שנראה כמותו. אולי מבוגר ממנו בשנה, אולי בשנה וחצי. אלוהים צעיר כזה. עם פנים עגולים מתנוצצים מזיעה ושומן-עור עד שהם נראים כמו צלחת חומוס מנוגבת. היה לו גם שפם דק גזוז בנוסח ארול פלין מעל שפתו העליונה, הבשרנית משהו.

הוא הניד ראש בשלילה מפני שאפילו מלה אחת לא יצאה לו.

גם השין גימל הזיז ראש מלמעלה למטה פעמים אחדות כמבין את הבעיה שלו. אחר-כך הוא משך ממחטה מבד חאקי, מחה את פניו מהזיעה. גם בצל היה החום משגע את השכל.

“שאלתי משהו, לא?” חזר השין גימל.

“כן…” מילה משונה שצלילה זר בגלל קול חרב שנמלט מגרונו. הוא קלט את הניצוץ המסוכן שנדלק בעיניו של אלוהים. “כן, המפקד!”

“הה,” היתה התגובה הקצרה. “הה.” כאילו סופסוף הטירון רבע-עוף הזה תפש שבאמת יש לו עניין עם אלוהים. לא חשוב ששטח בריאת העולם שלו השתרע על דונם אחד. אבל זה היה הדונם הכי גדול שהיה אי-פעם. “אז תגיד, איך השם שלך?”

“יואל.”

“הה?”

“יואל אלון.” חזר כאילו הוא לא בטוח שזה שמו.

|הה."

קשה היה לו לעמוד מתוח. הוא חשב שהוא בטח נראה כמו איזה ענף עקום. מאותם ענפים שבורים שנתלים מגזעי האיקליפטוסים אפילו שנים לאחר שמתו.

“תגיד…” השין גימל לא השלים משפט. השאיר מלה תלויה ביניהם. תגיד. תגיד מה. הוא התאמץ לחשוב מה חושב השין גימל.

השין גימל הדליק סיגריה. “איזה חום מזוין,” אמר ופלט יריקה דשנה לצד ואת העשן הפריח לעברו. כאילו רצה לראות אם העשן יכול לייבש את הזיעה הזאת שממשיכה לשטוף את המצומק הזה שכאילו נפתח לו ברז באמצע הראש.

“צ’מע,” חזר ואמר, “בשביל מה הכניסו אותך לקלבוש הזה?”

באמת בשביל מה…

“אולי בשביל לקרוע לך את הצורה?” צחק אלוהים.

השמש היכתה בו כשהיא ממוקדת ומקרינה עליו אלומה שורפת דרך זכוכית מגדלת. בבת אחת הוא התקפל תחתיו כאילו ברכיו שוב נשברו ממכה חדה ופתאומית. הוא עוד הספיק לראות את עיניו של אלוהים מתרחבות בתימהון, לקלוט במבט בהיר אחרון את מראה החומה הגבוהה המסתחררת סביבו. אחר-כך נעלמו גם העצים הגבוהים כשפניו פגעו בחול הלוהט וגרגרים אחדים חדרו לעיניו והכרתו אבדה.

2

הצעקות שהתפרצו מהחצר הפנימית עקרו אותו מאותה שינה נפלאה. איזה שין גימל אחר, אולי בכל זאת אותו אחד שלו, טרטר עכשיו מישהו אחר. לא אותו. מפני הוא לא יכול היה להיות שם, מפני שלא רצה לחזור ממחוז ההזיות המשכיחות את המציאות. הוא מוכרח להישאר שם. שום דבר לא בוער שיחזור למקום המחורבן הזה. אבל הצעקה היתה בתוך אוזניו. קורעת את עור התוף שלו.

“פול… קום…”

עכשיו קרעו ת’תחת לאותו אחר.

לא היה לו מושג כמה זמן עבר מאז ניטרל עצמו מהטרטור של קבלת-פני-חדש בבית הסוהר של הבסיס. הוא פקח את עיניו בשלבים. שלב ראשון את יציאה מפסק הזמן הטוב בו שהה במחוזות הרחוקים.

שלב שני, מצמוץ הסתגלות בעיניו לאור האפלולי השונה כל-כך מהאור הבוהק והמכה בסנוורים של השמש. רק לבסוף גילה שהאור הקלוש המסתנן לחדר הצר בו נמצא כעת, הוא אור ספוג באדמומית של שמש בוערת נוטה לערוב. הוא לא שינה את תנוחת שריעתו על גבו גם כשמשך את מבטו וקלט עוד שתי מיטות שאחת מהן מקבילה לשלו והשניה נמצאת מתחת לחלון הקטן והנמוך המסורג במוטות ברזל חלוד. דרך החלון הזה הוא ראה את קצה הרובה של הזקיף הצועד הלוך ושוב בחזית הבניין המגושם.

הוא התרומם ונשען על מרפקיו ורק אז פלט “אוף” של אנקה חרישית מהכאב החד שהתפוצץ בתוך ראשו. רק עכשיו הבחין שפלג גופו העליון ערום. מישהו משך מעליו את חולצתו שאפשר היה לסחוט אותה מזיעתו כמו סמרטוט ריצפה. אותו מישהו גם שיחרר את לשונות נעליו הגבוהות והסיר אותן. בחדר עמד ריח צחנה חריפה של גרביים צבאיים. מראה חדר המעצר היה זר ומנוכר, אבל גם מוכר מהסיפורים שהתהלכו בין החבר’ה. כל מי שהושלך לחור הזה חזר מכאן עם סיפורים משלו. כל אחד ובית הסוהר שלו. אבל היו נקודות משותפות. התיאור החיצוני. הריחות החריפים והמבחילים. השיממון והבדידות. עד שמתיידדים עם מישהו מבין העצירים בעיקר. התיידדות שחייבים בה אם רוצים להרגיש יותר בטוח. פחות חשופים לבני אלוהים, השין גימלים הממורקים ומבריקים כחיילי עופרת יצוקים בתבניות צבעוניות של משחקי-ילדים.

איש לא היה שם מלבדו והוא נהנה ברגעים אלה מהשקט ומהאפלולית הנעימה ולא היה איכפת לו שהוא נמצא שם. הוא רק רצה לישון קצת. לשכך את הכאב הקורע את מוחו. עיניו נעצמו והוא חזר ושקע בעולם יותר מרופד. עבר איזה זמן של שינה עמוקה עד שיד חזקה טלטלה אותו בקשיחות.

“הי, בן-אדם, תקום!”

הוא פקח את עיניו בבהלה וכיסה על פניו מאלומת האור המסנוור של הפנס הגדול. רק כשהסתגל לאור החריף הבחין בדמותו של הרב-סמל המגוהץ.

“אתה אלון?”

“כן…”

“כן מה?”

בבת-אחת התאושש.

כן, המפקד!"

הוא משך את עצמו באיטיות וניסה להזדקף ושוב הרגיש בכאבים החולפים בו כמו גירויים של עצבים מרוטים. גם קולו עוד לא שב להיות מוכר. נשאר קול זר. עמום כזה.

“קח את הדברים שלך. אתה עובר.”

הוא רצה לשאול מה זה עובר. זה כבר היה הבית שלו. הוא כבר זרק עוגן בחדר הקטן. מבטו נאחז בחלון המסורג. במיטות השכנות הריקות. עכשיו עוברים. לאן?

בכבדות במאמץ, אסף את חולצתו, נעליו והקיטבג שלו. סבלנותו של הרב-סמל היתה קצרת-טווח. “יאללה,” אמר ודחף אותו בכתפו. “תזיז את עצמך. זוז. זוז כבר.”

רק כשהגיעו למסדרון הארוך והצר, שאלומת האור של הרס“ל מילאה אותו, הוא ראה את שורת הדלתות. חדר ועצוריו. חדר והכלואים בו. כשהתקרבו לדלת השלישית הוא נעצר כשהרס”ל הושיט צרור מפתחות גדולים, בחר אחד, תקע אותו בחריר המנעול ופתח את הדלת.

“ת’כנס,” נהם הרס"ל כנפטר מטרדה סתמית ומיותרת.

החדר היה חשוך.

הוא עוד הספיק לראות, לפני שהדלת נסגרה עליו, שני צעירים ערומים שהיו רק מתוחתנים. הם שכבו על שתי מיטות. השלישית שעמדה באמצע החדר היתה ריקה. בשבילו. כשנשמעו הצעדים המתרחקים של הרס"ל קפצו השנים מעל המיטות.

“בוא נעזור לך להתארגן,” אמר אחד והשני משך מלה בשאלה אם דפקו בו שפשוף רציני. “נשארים מזה בחיים, יואל,” הוא צחק.

הצחוק המגלגל היה מוכר לו והוא זיהה מיד את “כושי” חברו, אברהם מזרחי שהתגייס ביחד איתו, אבל שובץ לפלוגה אחרת לאחר שעברו את ימי הקליטה הראשונים מפני שהיה בעל סיווג קרבי. בעל קומה ממוצעת וזריז היה. צעיר יפה-תואר שפניו נמצאים כאילו בתנועה מתמדת. משהו תמיד קורה בהם. כאילו המחשבות החולפות בו מקנות לפרצופו חיות מוזרה. כבר מתחילת היכרותם הוא הוכיח את עצמו כחבר. הוא התגלה כמו חיה צעירה וגמישה וחזקה. הוא היה צעיר נועז וחצוף ובעל הומור הדוחה מעליו כל נסיון של טרטור. תמיד חייך בחביבות כאילו אין דבר כזה, רע. השין גימלים לא אהבו את החיוך הזה שלו. יותר מדי היה שקט. יותר נדמה להם כחשיפת מלתעות זאביות ומסוכנות.

הם נפגשו בבסיס קליטה ומיון וכבר בלילה הראשון להיותם שם התגרה מזרחי בכוונה באחד הרב“טים שהציק ליואל. משהרחיבו היכרות נהג לכנות אותו ברגעים מסוימים, “צפוני”, לציין את מגוריו של יואל באיזור הירקון. הוא עצמו היה “דרומי”. מאזור לא מוגדר ליד כפר שלם. בבסיס הקליטה, כששניהם רחוקים מהצפון ומהדרום, כל שעה נחשבה בעיניהם כשנת היכרות. בתוך שעות הפכו זרים מאתמול לחברים בנפש. כך שמיד בתחילת הפגישה המפתיעה בתא כבר גילגל אליו מזרחי את פרשת הרחקתו לכאן לשבעה ימי מחבוש בגלל שהסתלק ב”דרך בורמה" לתל-אביב. יואל צחק. כמעט לא היה לילה שמזרחי לא הסתלק כשנמאס לו מהצבא. אבל צחוקו התגבר עוד יותר כשמזרחי לגלג ואמר לו שכבר כמה שעות שהם מחכים לו.

“איך ידעת?” תהה יואל.

היה זה תורו של מזרחי לצחוק. צחוקו היה עמוק ולבבי.

“אצלנו אין לא לדעת, חביבי,” הוא הסביר, “כאן אנחנו יודעים אפילו מי תקע נאד בישיבת הסגל הפיקודי ובאיזו זווית…” הוא קטע את המלה כשהשלישי בתא התפרץ בצחוק משונה, כאילו שמע את הבדיחה הכי טובה של אותו שבוע. אחר-כך השתתק השלישי בבת אחת והתכנס בשתיקה כשעיניו מתנוצצות באפלה כעיני חיה לכודה.

“מי זה?” הוא שאל את מזרחי.

“תגיד לו,” דחק מזרחי בשלישי.

“שיגיד קודם,” נהם השלישי.

מזרחי משך בכתפיו. “אין מה לעשות, אתה מבין, עניין של כבוד.”

“קוראים לי יואל,” הוא אמר לו כשפרש את השמיכה הדקה והמחוררת על לוחות הקרשים של המיטה ונשכב עליה. מתחת לראשו הוא שם את חולצתו ומכנסיו המקופלים. “איך לך?”

“יקוב.”

קולו היה עמוק כמתגלגל מאנשהו. הוא ביטא את האותיות כמו אחת לאחת. בזרות. במבטא כבד.

“הוא בא לשבת ארבעים ושמונה שעות אבל הוא כבר פה איזה שבועיים. אולי טיפה יותר. כל פעם מכניס לשין גימלים תרגיל וחוטף ארבעים ושמונה. וככה זה מתגלגל. אבל יוצא מכאן בעוד שבוע,” נידב מזרחי את המידע כשהוא חוזר וצוחק: “הה, איש השבועות, הה, יקוב?”

יקוב שתק.

מזרחי לא הניח לו. “שלא תתרגש מהשתיקות שלו,” הוא הציע ליואל, “לימדו אותו לשתוק. מה זה לימדו. שברו לו את העצמות, אז הוא למד. אבל זה הדבר היחידי שלמד. שותק וממשיך לדפוק להם ברזים. הה, יקוב?”

“תפסיק לעשות צחוק,” נהם יקוב. “אתה צוחק, אז אני מפרק לך ראש כמו כדורגל. תפשת עניין?” המלים התגלגלו באותה איטיות שגלגל את האותיות, כמחבר אותן בדבק מיוחד. הצעיר הגדול כמתאבק נע על מקומו בחוסר מנוחה, מעורר רושם של חיה גדולה המתכוננת לזנק. יואל בחן בעניין את ראשו הגדול המודגש עוד יותר בגלל צווארו הקצר השקוע בין כתפיו הרחבות כשל מתאגרף. ראש שצריך היה לצייר אותו בקווים עזים ועבים. כמעט קוביסטיים, כך חשב לעצמו.

מזרחי המשיך לצחוק. “יש לו לב זהב. זה שהוא נראה כמו חצי אריה חצי פיל זה רק רושם,” הוא אמר ליואל וחזר ופנה ליקוב: “תגיד לו, יקוב, איך אתה אוהב את המדינה, תגיד לו, יאעני בשבילי, הה?”

“אני יוצא מכאן ולא שם זין לא על צבא לא על מדינה…”

“אבל זה מדינה של יהודים, יקוב!”

“אז מה? יהודי יותר טוב ממוסלם? מאחד נוצרי? מה זה יהודי מיוחד?”

“אתה לא חושב שאנחנו עם בחירה?”

“מה אתה מבלבל לי ביצים?” הכתפיים המפחידות התכווצו פנימה כמתאגרף המתכונן לשלח מכת מגל קוצרת. “בחירה שמחירה. זה זיון שכל. תן רק לצאת, תראה איך לא תראה אותי, לא פה ולא שם. מי צריך את המדינה הזה?”

“בחייך, יקוב, מה תעשה?” לגלג מזרחי.

“אני הולך לאיפה שבאתי. לבגדאד. פה יהודים מכים יהודים. לא סתם. עושים מיהודי אפס. אומרים שוברים יהודי ועושים חייל. מה זה? אמא שלי עשתה תשעה חודשים חייל בבטן? מה זה? כל אחד נולד חייל? תגיד אתה, מה זה? אז בשביל מה כל זה? שם ערבי משפיל אותי, אני מכניס בו בחזרה. שם רק השם שלי עושה אותם מפחדים ממני. יקוב היהודי הבוקסר המקצועני. אבל פה אני לא רוצה לראות אותי מכה בשביל שישברו אותי. אבל לא. בוקסר מקצועי לא מכה. רק איפה שהוא נלחם בשביל הכבוד האמיתי שלו. מבין, מזרחי?” רטינתו נמשכה איזה רגע והמלים איבדו משמעות אבל הצליל החריף היה ברור.

מזרחי חזר וצחק. “ספר ליואל למה דפקו אותך, בחייך, ספר. בכל זאת הכנסת למישהו משהו, לא?”

יקוב השמיע גרגור חרישי כשוקל בדעתו והרים את ידיו הכבדות והצניחן על ברכיו הרחבות כקשרי חבלים עבים.

“באמת למה?” תהה כאילו הוא עצמו רוצה לשמוע את מה שהיה לו להגיד.

“תגיד לו,” עודד אותו מזרחי, “תגיד למה.”

“למה?” לא סתם מלה זאת היתה אלא גניחת כאב אמיתי. “למה?”

הוא חזר ושאל את עצמו, “באמת, יקוב, למה?” הוא פנה לעצמו בשמו, כמגלגל עם עצמו שיחה אישית, כאילו התכוון לברר תשובה שהוא רצה לדעת אותה. “אין למה. בגלל שמפקד המחלקה הממזר הזה, פולני מחורבן אחד ואני שחור מעיראק. זה למה.” הוא הפנה באיטיות את ראשו ליואל ועיניו הבריקו עוד יותר. “בא אלי ואומר לי, בוא הנה שחור תעשה לי מצחצח את הנעליים שלי שיהיו כמו ראי, מבין? אז אני אמרתי לו. בשביל מה לך נעליים-ראי, בו תראה את התחת שלי כמו ראי בשבילך! וגם אתה אולי תצחצח אותו, הה?” הוא גיחך בהנאה. “איזה זין הפולני הזה. אני בא לעשות צבא בשביל להתלחם ולא בשביל שהנעליים שלו יהיו נעליים-ראי. אז בגלל זה הכניס אותי אול-מין אול-מין למשפט אצל המ”פ בשביל שאמר שאני לסרב פקודה ואז שמתי לו אגרוף בפנים. אבל בחיי אלוהים שלא. אם זה היה ככה אמא שלו לא היתה מכירה את הבן-זונה הזה." הוא הפטיר קללה בערבית. “אז אתה עכשיו יודע בשביל מה אני פה?”

יואל החליף מבט עם מזרחי והנהן. “יודע,” הוא אמר.

“כוס אימם,” יקוב חזר וגידף את ערוות אימותיהן של הפולני והמם-פא שזרק אותו לפה והשתרע על המיטה כשהוא משאיר את מרירותו כשתיקה כבדה התלויה מעליהם.

מזרחי שינה כיוון. “מתחשק לך לעשן?” הוא שאל את יואל.

“מי נותן פה סיגריות?” תהה יואל.

יקוב פלט משהו מקולו העמוק. “נותנים? זיון נותנים.”

מזרחי צחק. “אף אחד לא עושה טובות. מה שצריך כאן זה יד טובה.” הוא הושיט יד לאוויר ובזריזות פרש את כפו לרווחה וכמו להטוטן משך אותה בחזרה כשהוא אוחז פתאום בסיגריה שהמציא אותה לעצמו. “אתה רואה? זה מה שעושים,” הסביר, “באתי בבוקר לשין גימל רומנר אחד וביקשתי שיעשה טובה, שייתן סיגריה אחת בשביל לחיות מחדש. אז הוא מסתובב אלי, מביט בי במבט של אלוהים, ואומר לי, מזרחי תתחפף. כמו שהוא מסתובב עוד פעם התחפפתי אבל הקופסה שלו כבר היתה אצלי ביד…”

צחוקו של מזרחי הדביק את יואל והרגשתו נעשתה יותר טובה כשגילה שכאב הראש נעלם. הוא עקב בסקרנות אחרי מזרחי שהרים את אחת המרצפות שמתחת למיטתו ודג מתוכה קופסת סיגריות צבאית. יואל נהנה לחזור ולמלא את ריאותיו בעשן המרגיע.

“זה טוב,” הוא אמר בתענוג, “זה באמת טוב.” הוא פלט את העשן באיטיות כממצה הנאה מיוחדת.

תחושה של אחווה איחדה את שלושת המעשנים ולא היה טעם לקטוע את השתיקה. אבל הוא נזכר פתאום בשעה המתאחרת ותהה לדעת כמה שעות כבר עברו עליו כאן, במקום המטונף הזה.

“מה השעה?” הוא שאל את מזרחי.

“בטח עשר. אולי אפילו קצת יותר.” מזרחי הדליק סיגריה נוספת לעצמו. “תגיד, למה זרקו אותך לפה? כמה זמן חטפת?”

“זרקו אותי לעשרים וארבע שעות. פתחתי פה כמו יקוב,” הוא הסביר.

“למה?” מזרחי רצה לדעת. כל פרט מהחוץ היה חשוב לו. זה היה עבורו כמו לבנות ממלים גשר למה שלא ראה כבר ימים אחדים.

“היינו באימוני זחילות,” אמר יואל, “ורב”ט מֵנַש התחיל לקלל ולא סתמתי את הפה והחזרתי לו קללה ואז מצאתי את עצמי כאן עם כל הפול-קום הזה…"

“ממש רחמים,” לגלגל מזרחי והניד אצבע מזהירה. “לא יקוב ולא אתה ולא האחרים תופשים מה שאמרתי לכם. הם החזקים. לא אנחנו. אנחנו פה זה כלום,” מזרחי הושיט לו את מחצית הסיגריה הדולקת. “גמור אותה ותרגיש יותר טוב.” הוא השתרע כמו יקוב: “אז שיהיה, טוב שזה רק עשרים וארבע שעות. רק שתיזהר, בן-אדם. שמור את הלשון שלך קשורה לפה. הה? אם משהו מחר לא מוצא חן בעיניים שלך, אז שתוק. זה הכל. מפני שבקלות תלמד פה חשבון חדש. איך עשרים וארבע שעות נעשות ארבעים ושמונה ועוד מילה אחת סתם ככה, והמספר הוא כבר תשעים ושש. מבין?”

זאת היתה התורה כולה ויואל קלט את המסר. הוא מצץ את הסיגריה וגילה שכבתה. החיילים קראו לתוצרת המיוחדת הזאת העשויה מטבק שהוא קש ומישהו רימה בעזרתו את הצבא, “סיגריות אל תשכחני”; מחטיאים שאיפה אחת והסיגריה מתה. הוא זרק את בדל הסיגריה לפינת החדר וקיבל בהבנה את הערתו של מזרחי שאמר לו שהסיגריה הזאת היא כמו אהבה. “עוזבים לרגע את החתיכה, והכל מת,” הוא צחק.

היכולת שלו לצחוק כמעיין מתגבר עוררה אצל יואל קינאה. איש לא יכול היה לשבור את מזרחי. ההומור השנון שלו היה המגננה הבטוחה ביותר שלו.

פתאום נקטעה הדממה העמוקה על-ידי נחירה כבדה ולא צפויה של יקוב. אולי בגלל החום שעמד בחדר והתיש אותם ואולי בגלל סיבה אחרת, יקוב נרדם בתנוחה משונה כשרגלו הימנית מונחת על הרצפה והשמאלית שעונה על הקיר כתומכת בו. כמעט נראה כמו כלב משתין בקיר. ראשו היה מקושת לאחור ופיו פעור כשואף אוויר, ואולי בגלל זה נחר נחירה משונה שכזאת. יואל ראה שמזרחי שישב כמותו ורגליו משוכלות וכפותיו סוגרות על ברכיו, ושוב שח לפנים כמתמקד בנקודה מסוימת עד שנרדם ונשמט לצדו וזיעזע את המיטה שהשמיעה חריקה משונה.

יואל נשאר ער לבדו עם מחשבותיו בחדר הצר והאפל. עיניו היו פקוחות ומבטו חלף מיקוב אל מזרחי וממנו לעבר החלון שבהרת אור לילי כחולה שכזאת החדירה לחדר מעט אור שנגס באפלה. הבדידות החניקה ואפילו התגברה על דמעה בגרון כשהרגיש שוב בכאב בראשו ופעימות לבו נעשו נרגשות, פזיזות כחסרות סדר. ברגע לחץ שכזה טבעי היה שייזכר בבית, מושג כל-כך רחב וכל-כך רחוק. הוא ראה מול עיניו מראות שונים והוצף בזיכרונות שונים. הוא חשב על רנה, חברתו בשנים האחרונות שמשהו נשבר ביניהם. איזה זמן לפני הגיוס כבר נתנה לו להבין שהוא בעצם “ילד” בשבילה. היא חשבה את עצמה לאישה בשלה. ואולי הרגיז אותה כשאמר לה פעם שאם היה יותר מבוגר היה מנסה להתחיל עם אדומה השיער שהיתה חברה שלה, שירה פדרמן.

נדמה היה לו שהתכעסה כשאמר ששירה היא רמה מיוחדת לעצמה. אחר כך לגלגה ואמרה שגם הוא רמה לעצמו, אבל בשתי דרגות מתחת לשירה. כל זה קרה לאחר שרנה לקחה אותו לבקר בחווילה הקטנה של משפחת פדרמן על גבעת דשא, בצד האחורי של עיריית תל-אביב. אביה של שירה, הרופא המנתח, ידוע כאספן נלהב. הוא התקרב לציור הארצישראלי באמצעות חבר שלו, הצייר אהרון כהנא שהכיר מנעוריו. ובאמת שכשהיה בביתם ראה בפעם הראשונה שורה של ציורים ופסלים של אמנים שהחשיב, ואז אמר לשירה שזו בעצם הפעם הראשונה שהוא רואה אוסף פרטי. והיא חייכה וציינה שזה עוד לא משקף את האוסף האמיתי של הוריה שנמצא בבית הקיץ הגדול והחדש שלהם. אבל גם בבית התל-אביבי היו עבודות שהוא אהב משל מוריו כמו שטרנשוס, אבני, שטרייכמן וסטימצקי. היו שם אפילו עבודות אחדות של מרסל ינקו, שהיה מרצה אצלם לפעמים.

בפעם ההיא הבין שמשהו השתבש בינו לבין רנה, ויש משהו בשמועה שהתהלכה שמישהו ראה אותה פעם או פעמיים בחברתם של בחורים אחרים. הם כנראה התעייפו זה מזה. ואולי גם השתנו. היא היתה נערה חמודה שבעצם כל כוונתה היה להסתדר בחיים. פעם גם אמרה שהיא מקווה שכמו שהיא תגמור את סמינר לוינסקי הוא יגמור את המדרשה למורים לציור. היא בנתה חלומות לעתיד. שני מורים הם יהיו. שתי משכורות אולי צנועות, אבל בהחלט מאפשרות קיום מכובד. הוא צחק ואמר לה שהיא מבלבלת את המוח. שהוא לא משוגע להתעסק בשטויות כאלה והיא נעלבה והגיבה בחריפות שעכשיו היא רואה שאמא שלה צדקה שהוא בסך הכל ילד על-ידה.

פתאום צחק. הצחוק נשמע משונה בחדר האפל והמסריח. אבל הזיכרונות האלה הצחיקו אותו. רק שהוא חזר וחשב על שירה. באמת היתה אצלו מיוחדת. לא רק שהיתה כל-כך שונה מאחרות, אולי בגלל הקומה התמירה שלה ואולי בגלל השיער הבוער שלה, אלא נבדלה מהן במרחב ההשכלה שלה. בתשוקה שהרגיש אצלה לדעת יותר ולא לקבל שום דבר כמובן מאליו. אלא שהוא מצא אצלה גם יהירות כשביקר אצלה. נכון שהיו רגעים שהקשיבה למה שדיבר, בעיקר בקשר לאוסף של ההורים. אבל אחר-כך נהגה בו בהתעלמות, אולי מפני שלא רצתה לפגוע ברנה. לפעמים חשב שבעצם הוא לא יודע עליה דבר. אבל מאז חזר וחשב עליה הרבה פעמים. זה גם קרה לו כשצייר. זה קרה לו כשנסע מלשכת הגיוס לצריפין. וזה קורה לו ממש ברגע זה, כאן ועכשיו.

הזיכרונות המתעוררים גרפו אליו כמתנקזים מראות שונים. כאילו באמצעותם השתחרר מהכליאה לאיזה זמן. הוא שינה את תנוחת שריעתו על לוחות העץ. כף הרגל השמאלית פגעה במרצפות שעדיין שמרו את החום של אותו יום שרבי והוא הרהר באותו בוקר בו קם מוקדם לצאת ליומו הראשון בצבא. הוא מצא את אביו יושב לבדו במטבח בחמש וחצי. האב העיף בו מבט קצר וחזר להרכיב את מזרק האינסולין שלו. היתה לו סוכרת נעורים. בוקר בוקר היה מזריק לעצמו זריכה בירכיו. משהתמלאו הירכיים בנקודות ההזרקה המכאיבות, היה עובר לאיזה פרק זמן להזריק בשיפולי בטנו. בלי להיאנק. בלי להתלונן. זהו זה. איש וחלקו, כך היה אומר.

יואל שתה תה עם טיפות לימון אחדות והאב הפך על פניו את בקבוקון האינסולין, תקע בו את המזרק וינק אל תוכו את המנה הנדרשת.

“אני יוצא עוד מעט,” הוא אמר לאביו.

האב הנהן בראשון ובחן קפל בבטנו. “זה היום, כן?”

“כן, אבא.”

“זה יהיה בסדר,” אמר האב והחדיר את המזרק לקפל. הוא משך את המזרק החוצה, זקף ראש ועיניו האפורות בחנו את יואל כאילו שום דבר מיוחד לא קורה. בכל זאת עשה טובה ואמר, “תודיע מה קורה.”

“בטח.”

“תודיע”, זה היה או באמצעות חבר שיצא לחופש ויבוא להגיד מלה, או באמצעות מכתב. טלפון לא היה להם. רק לבודדים היו טלפונים.

הוא קם וכשחלף על פני אביו היושב ליד השולחן הקטן, נגע בו לרגע בכתפו כאילו רצה להגיד עוד משהו, ואולי רצה לשמוע עוד איזו מלה מהאב. אבל שום מלה נוספת לא הושמעה מפני שאביו פשוט לקח את עיתון “דבר” ופרש אותו לפניו כהרגלו בוקר אחרי בוקר. ואז הוא יצא מהדירה, נער שהולך להיות חייל בצבא היהודים. זה היה הכל. איש לא התרגש מזה. אף לא אחד. לא היתה מסיבת פרידה של חברים. לא ארוחת ערב חגיגית עם הוריו. לא כלום. דבר טבעי. המדינה קמה אתמול וכבר צריכה צבא משלה והשירות זה דבר שבשיגרה.

אבל את התאריך הוא זכר. לעתים קרובות נזכר בו וגם עכשיו, באותו תא אפל. יום ראשון. שישה במאי. אלף-תשע-מאות וחמישים ואחת. במוצאי שבת הוא ראה את רנה לאיזה זמן. סתם ישבו בבית-קפה קטן בדיזנגוף ושתו קפה עם קצפת. היא אמרה לו שהיא מקווה שיהיה לו גיוס קל ושאלה אם הוא יודע מה הוא הולך לעשות. והוא אמר לה שלא. שבכלל כמעט לא גייסו אותו בגלל העניין הזה שהיא יודעת עליו, הדופק המשוגע של הלב.

“לא שזה בעיה מי-יודע-מה,” הוא צחק, “אבל הרופאים תמיד לא ידעו אם זה פגם מלידה בלב, או משהו שהתפתח בגלל אחת ממחלות הילדות שלי”.

“אז אתה כף-למד,” היא הפטירה.

“מה לעשות? כושר לקוי,” הוא ניסה לחייך. אבל לא הצליח. היא לא דיברה על בריאותו. היא התכוונה למשהו אחר. “יש משהו שאת רוצה להגיד לי?” הוא שאל.

היא נבוכה. בעיניה הוא צד את מבוכתה. רצתה להגיד משהו ולא החליטה אם זה הזמן המתאים.

“כל זמן מתאים, אם רק רוצים,” הוא הפתיע אותה כמו תמיד. כאילו קרא אותה כמו ספר. זה היה ההבדל בינה לבין שירה. שירה היתה מורכבת ממנה ואולי משום כך סקרנה אותו, כמו אתגר של טיפוס בהר הדורש מאמץ. רנה לעומתה לא התרוממה מעל מרגלות הר כזה.

היתה פעם אהבה ביניהם. מהחמישית. אהבת יד-ביד שחוזרים ממנה הביתה עם כאב ביצים ולפעמים עם כתם של זרע. אהבה של מזמוזים ראשונים. של התחששות שמרגשת את הנשימה ומתרגמת את האדרנלין למשהו רוחני, נעלה, אהבה. רק בזמן האחרון, כשהתחילה התרחקות ביניהם, הוא קלט שלא סתם אמרו שיש לה קשר למישהו נוסף. אבל היא לא היתה מוכנה לברר איתו את המצב הזה. במקום זה היא העירה משהו בעניין שירה.

“ראיתי בים את שירה,” היא אמרה פתאום. “מסכנה, לא יכולה להיות הרבה זמן בשמש.” סופסוף תפשה משהו שהיא טובה משירה. לה עצמה היה עור בצבע דבש שבשיזופי השמש כבר מתחילת העונה היה נראה כמו צבע ברונזה משגע. אבל לשירה היה עור לבן, כמעט בוהק, שאם לא היתה משגיחה היתה מאדימה בתוך פחות משעה כעגבניה צרובה. “הייתי בטוחה שיהיה לה איזה ג’וב.”

“אז היא לא?”

“לא. בטח לא כל-כך מוכשרת כמו שהיא חושבת.”

הוא צד את הקנאה הסמויה.

“היא בינונית מאד,” הוא אמר בכוונה.

“נורא בינונית.” רנה צחקה. היא היתה מרוצה שהם חותכים אותה.

“אז מה היא עושה בצבא?”

“נדמה לי משהו בתרבות.”

יואל חשב שזה דווקא מתאים לשירה, מפני שזה היה משהו שקרוב יותר לבגרות המדהימה שלה. אבל הוא לא אמר דבר. המשיך לשתות את הקפה עד שנגמר ואז קמו ללכת. כשהביא אותה הביתה נפרד ממנה בחיבוק קל. אבל בלי נישוק. כאילו נהיו באמת זרים זה לזה.

“נתראה בחופשה הראשונה?” היא שאלה.

“בטח.”

כשפנה ללכת עצרה בעדו.

“יואל…” שוב התכוונה להגיד משהו ולא אמרה והוא הלך לצבא מבלי שנאמר משהו ברור ומסכם.

3

לשכת הגיוס ברחוב בוסטרוס ביפו נכבשה על-ידי המון צעירים, גבוהים, נמוכים, שחומים, בהירים, דקים ורחבים. כל הגזעים שהתערבבו בעם היהודים באלפיים שנות הגלות. כמעט כולם, להוציא בודדים, באו בלי אמא-אבא, בלי אח ואחות. מכל מיני מקומות, מקרוב ומרחוק. היו כאלה שהקדימו לצאת ממקומותיהם עוד בערב הקודם ולנו אצל קרובים או חברים, ובלבד שיגיעו ללשכת הגיוס. הם היו גברים לפחות בעיני עצמם. הגיוס היה קו ברור שמבדיל בין נעורים לבגרות. כמו המשך של מה שהיה בתקופת המנדט. כמו התנדבות, להגנה, לפלמ“ח לאצ”ל וללח"י. אף אחד לא עשה מזה אז טקס משפחתי מרגש ובטח לא היום כשמדובר היה במשהו שלנו, כך חשב יואל, הצבא שלנו לאחר אלפיים שנים. המחשבה הזאת היתה מוזרה. בשביל מה שווה הכל אם מדובר רק בגבורה יהודית של דם ומוות. במצדה נצחית וארורה המתחילה בעקדת יצחק המטומטמת. עצם הרעיון שהאיל התמים יכול לשמש תחליף היה מחריד מבחינתו. כמו תרנגול של כפרות.

הוא בחן בסקרנות את מי שיהיו מחר אולי חבריו הקרובים ביותר. כמותו היו. בני שבע-עשרה ומשהו. אחדים בני שמונה-עשרה. לא יותר. מחזור צה"לי שלם של אביב חמישים ואחת. מחזור שרק בודדים היו בו בעלי כושר קרבי ורוב מגויסיו היו כף-למדים, בעלי כושר לקוי. רגל שטוחה. עקמומית בשדרה. משקל ירוד. אפילו דופק לא סדיר כמו שלו. הם התנהגו ברעשנות כאילו היו הכי קרביים שישנם. כאילו עמדו להתנדב אפילו לכומתות האדומות, לצנחנים. הם קשקשו בעליצות משונה הנגרמת בחלקה מהרגשת אי-בטחון, אבל גם מתוך התרגשות טבעית ובריאה. הם התגודדו בכל מקום אפשרי בבניין הגדול, במסדרונותיו הארוכים והמרווחים, ואפילו נמצאו רבים מהם בתוך החצר הפנימית שכבר נשטפה באור שמש ראשונה של אביב בשיאו, שלפעמים נדמה היה שמת והקיץ בא במקומו.

לבושם היה מגוון ושונה אצל האחד מהשני. אלה בחולצות מתנועות הנוער, אלה בחולצות חאקי של “אתא” ואחרים בצבעוניות וב“טי שרט”, מהראשונות שהובאו מאמריקה הרחוקה לארץ על-ידי מלחים של “צים”, שכולם התקנאו בהם שהם עוברים את האופק. היו אפילו אחדים שהשוויצו בג’ינס שעד אז לא נראה כמעט בארץ. היתה זו המצאת אופנה חדשה ומרעישה, גם היא מאמריקה הגדולה. ובינתיים הם התערבבו אלה באלה לאחר שהרישום הראשוני הסתיים מבחינתם וכבר בשעה שמונה וחצי התחילו לגלות סימני קוצר-רוח ראשונים, תוהים לדעת מתי כבר יגיעו האוטובוסים שבהם יוסעו למחנה האימונים אי-שם. כך תמיד היה כתוב בעיתונים. אי-שם. אסור היה להזכיר בכלל את צריפין, כאילו מדובר היה בסוד צבאי שיכול לסכן את בטחונה של המדינה שנולדה רק אתמול.

פה ושם צדה עינו של יואל את ההורים הבודדים שלא כבשו את יצר ההורות שלהם והגיעו בשביל לחבק חיבוק אחרון את המתגייס התינוק שלהם. האמהות והאבות האלה שבאו כמתגנבים להיפרד מבניהם נראו כמתקשים להשלים עם המציאות החדשה של שירות חובה. הצבא עוד היה דבר חדש. מרגש. הן להורים והן ליואלים שלהם. כך הוא חשב כשניסה להבין איך זה שעדיין היו כאלה, בודדים אומנם, שגררו אחריהם את אמא ואבא שלהם. בעיקר הוא התמקד בזוג אחד לא כל-כך צעיר שכנראה נולד להם ילד בגיל מבוגר. הם ניסו לעטוף במבטים חרדים את הבן, בחור מנומש, גבה-קומה, שעמד והעביר מבט לצדדים כמחפש לעצמו מפלט מההורות החונקת הזאת. הם עמדו סמוך לקיר מקושט בפלקטים של המלצות לגיוסים שונים. היו שם קריאות להתנדבות לצנחנים, לחיל האוויר, לקורסים שונים ואפילו סיסמה ארוכה, “ילודי שנת שלושים ושלוש – מתייצבים!”

חיילות צעירות, דקות וגמישות, שמילאו תפקידי פקידות בלשכת הגיוס, פילסו לעצמן דרך בזריזות בין הנערים הצוהלים שבנוסח הגברי הבוטה לפעמים, שרקו שריקות צורמות לבטא התפעלות מצ’ואיסטית מעצם היותן שם. הן חייכו אפילו בהנאה גלויה כשמישהו צעק, “הי, חברה, תסתכלו בהן חזק חזק! מהיום תשכחו מה זה חתיכות בגלל שבבסיס יכניסו לכם סודה לאוכל!” המכריז הנלהב היה נער שמנמן וחייכן שעמד על כיסא וצחק. כולם צחקו איתו, מפני שכולם ידעו את השמועה המוזרה על סודה באוכל שאמרו שהיא אפילו מסוגלת לכופף אגזוזים, שלא לדבר על הרדמת היצר המיני בתקופת האימונים. שלא יהיה להם קרי לילה. שלא יהיו כתמים של נעורים.

צחוקו של בעל “הסודה” לא היה עניין פרטי והפך לשאגת צחוקים שהתגברה עוד יותר כשמישהו מהרחוב הביא איתו את אחד הצלמים, מאלה שבכל בוקר היו מגיעים ללשכת הגיוס לצלם תמונה אחרונה של הצעירים בחייהם האזרחיים. זה היה כסף קל וטוב. כעבור יום כבר היו הצלמים מגיעים לבסיס הקליטה ומוכרים ברווח נאה את הצילומים לכל מי שרצה בהם. מזכרת מלשכת הגיוס ברחוב בוסטרוס. עכשיו הכְווין הצעיר בעל “הסודה” את הצלם לזווית עמידה נכונה מול דלת המשרד הראשי וברגע שהופיעה שם חיילת חמודה. הוא זינק לקראתה, חיבק את מותניה הצרים וקרא לעבר הצלם:

“נווו?!”

ושוב חזר והפנה פנים צוחקות לעבר החיילת המגחכת ונבוכה. “זה ייקח רק רגע, חברה, אבל לי זה ייתן נצח,” ושוב פנה לדחוק בצלם, “בחייך, צלם כבר לפני שאיחנק מהסודה!”

הצלם התכסה במעטה הבד השחור ונקישת המצלמה שלו, עדות לאותו נצח, נתלוותה בשאגה אדירה:

“גם אנחנו! גם אנחנו!”

השאגה כבשה את המסדרונות, את החדרים, את החצר, וגם השיגה את המצטופפים לפתחו הרחב של הבניין.

“גם אנחנו!”

החיילת המבולבלת מצאה עצמה כשהיא עוברת מיד ליד ורק התאמצה לחייך חיוך שכעבור איזה רגע נעלם. אבל כך היא נכנסה לתוך אלבומי הזיכרונות של הנערים הנפרדים מהאזרחות, היכן שיהיה כתוב בצבע כסף “אוהב אותך לנצח”.

הנערים היו מאושרים.

“זהו זה! לפחות יהיה לנו משהו יפה בשפשופים!”

“הי, חבר’ה, שלא תשכחו אותי!” מישהו ניסה לזנק מעל לעומדים לפניו.

“זוזו,” נהם צעיר נרגש אחר, “ותשאירו גם לנו ח’תכת פילם!”

והושמעו גם החוכמות השדופות כמו “אתה שם, תוריד את היד מאחותי!”

בינתיים נוספו עוד שתי חיילות שמתוך סקרנות לברר לעצמן את סיבת הפסטיבל, הציצו מתוך המשרדים ונלכדו ללב המהומה וכבר הופיע צלם נוסף שהריח את הרווח הצפוי. בכל השמחה הזאת של “לנצח”, התערבבו גם צחוקים נבוכים, אבל רק בתחילה, של ההורים שנהנו לראות את ניצני הגבריות של צאצאיהם המוכיחים שיש להם כבר משהו ממשי בין הרגליים.

גברים של ממש נהיו הילדים של אתמול. בתוך שעות אחדות התחולל שינוי ועוד לפני שעלו לאוטובוסים. ואילו החיילות הצעירות כבר הסתגלו לתפקיד שההיסטוריה הטילה עליהן, בכל יום ראשון, עם כל גל של גיוס חדש, עד שנמלטו תוך צחקוקים מהאחרונים שנשארו בלי חובקת מותניים ובלי צילום לאלבום.

רק בתשע וחצי הופיע רב-סרן שנעמד באמצע המסדרון הרחב ורגע בחן בשמץ של חיוך את משב הנעורים, כאילו תוהה להבין איך זה קורה שבאמת בכל יום ראשון המחזה הזה חוזר על עצמו ממש בפרטי-פרטים ורק הנערים האלה מתחלפים.

“מגויסים!” הוא הרים את קולו ומיד נרגעה התסיסה כעוגת שמרים שצנחה עם ירידת החום בתנור. “מגויסים,” חזר וקרא, “מגויסים, צאו לכביש. האוטובוסים הגיעו!”

החלה פרידה מההורים ומחברים אחדים, ואלה שבאו לבדם התפרצו מיד לרחוב להיות בין הראשונים לתפוס לעצמם מקומות ישיבה. שני אוטובוסים אזרחיים חנו שם, גדולים ואפורים. שני הנהגים כשכובעיהם שמוטים אל מעבר פדחתם, עמדו בצד וגיחכו למראה המסתערים, נדחקים פנימה כאילו מצפה להם הפתעה מרגשת. עוברי-אורח ברחוב בוסטרוס הסתכלו בתמיהה בצעירים המתפרצים מהבניין כזרם צבעוני תוסס ונדחקים בכוח לתוך האוטובוסים כנשאבים לתוכם עד שנהיו בפנים עדר מצופף אחד שוכב מעל השני. כשהבחינו העוברים ושבים בשלט הגדול של לשכת הגיוס שהיה תלוי מעל הכניסה חייכו, הנידו ראש כמבינים דבר מתוך דבר ופרשו לדרכם.

בתוך רגעי אחדים התמלאו האוטובוסים עד אפס מקום, עד אחוות-חברים, אם לא של לוחמים. מישהו חשב שמתחילה חגיגה שתימשך גם בימים הבאים והחליט שהסימן הטוב ביותר הוא לשיר ופלט מלה ראשונה ועוד אחד הצטרף אליו וכולם נדבקו ושרו כשאיש מהם בעצם לא יודע למה הוא שר. אולי בגלל שזה היה ביטוי של התרגשות, מבוכה וחשש מהלא נודע. יואל נמנה עם האחרונים שהספיקו להתיישב. נמצא לו מקום בספסל האחורי והוא כאחרים היה עמוס בחבילות של העומדים וכך, כשהוא נלחץ מימין ומשמאל באוחזי החבילות כמותו, זמזם את נעימת השירים המתחלפים. במבט אחרון שהעיף לעבר לשכת הגיוס הוא הבחין באחד החלונות הגבוהים בחיילת שהופיעה שם. נדמה היה לו שהיא מחייכת לעברו. אבל הוא היה בטוח שככה הרגיש כל מי שהבחין בה. שזה חיוך מיוחד אליו. היא נפנפה בידה כנראה מפני שהיה לה צורך לנפנף לשלום. כשהיא נעלמה מעיניו זה היה כאילו משהו נגמר בחייו.

היתה לו תחושה עמומה שעכשיו באמת התחיל פרק חדש.

4

פרדסים שעדיין שמרו בירוק שלהם את רעננות ימי האביב האחרון נתגלו לעיניו של יואל משני צדי הכביש הצר והמתפתל. הירוק העז של עצי ההדר והברושים המזדקרים פה ושם התוחמים את גבולם הדגישו עוד יותר את התכלת הבהירה של השמיים. מפעם לפעם הוא ראה בתים לבנים בודדים, שהוא דימה אותם לקוביות שמישהו זרק לבליל הגוונים. היום מחר יבוא הקיץ שיעטוף אותם בצעיפי אבק שיפגום בעומק שלהם. בתוך נופים כאלה הוא צייר לא פעם מפני שאהב את החיבור הזה שבין הירוק, הכחול, הלבן והכתום כחלודה של רעפי גגות הבתים. הדרך לצריפין, עיר הבסיסים הענקית, הנמשכת ברגיל זמן רב, הפכה במפתיע לדרך קצרה. המכוניות הכבדות בעלות המנועים השואגים ברעש החליקו על-גבי הכבישים הארוכים כשהנהגים מפזמים את נעימות השירים ומפעם לפעם הם תוקעים מבטים במראות הקטנות התלויות מעליהם, כמתכוונים לקלוט לעצמם מזכרות מפני המגויסים החדשים והנלהבים שממשיכים בשירה רמה, ובעוד שיר רודף שיר קילומטר בולע קילומטר וכך נעשתה להם קפיצת דרך.

באוטובוס הראשון, בספסל הראשון, ישב הרס"ן שהתבונן משועמם בדרך החולפת. מדי שבוע הסיע באותה דרך את אותם מגוייסים. אולי לא בדיוק. אבל דומים להם כמעט מבלי להבדיל מבחינתו. בכל שבוע חזר סיפור הגיוס הזה על עצמו. הוא הסיח דעתו בהרהורים משלו ובעשן מסיגריה שהדליק להנאתו. ממש לתפקד חזר רק כשהאוטובוסים התקרבו לשער הראשי של צריפין המוקף בגדר תיל דוקרני. כשהאוטובוס הראשון האט עד בלימה הוא הזדקף, ובחן את צריף המשטרה הצבאית.

הצריף, קצת יותר גדול מתא טלפונים, היה צבוע בלבן ופס כחול חוצה אותו. הוא הוקם באמצע השער הרחב, כמחלק את הכביש לשניים, מסלול לנכנסים ומסלול ליוצאים. שוטר צבאי במדים מגוהצים בדייקנות, שסמלי וכפתורי הנחושת שלו ממורקים עד שהם מתנוצצים בגוון של זהב, יצא מהצריף זקוף עד יהירות כשהוא מעיף מבט מבטל במגויסים החדשים. הוא עלה במדרגות האוטובוס והתייצב מול הרס"ן.

“אבקש צו תנועה, המפקד.”

הרס“ן הושיט לו את הצו שכבר היה מוכן בידו. המ”צ עיין בו בחטף, ממילא הכיר את הכתוב בו כמו תמיד, הצדיע לרס“ן שהחזיר לו הצדעה סתמית, מרושלת. רק אז פנה המ”צ וירד מהאוטובוס והעלה את מוט החסימה הצבוע אף הוא כחול לבן. שוב הותנעו המנועים והאוטובוסים נכנסו לכוכב מעולם אחר.

המעבר היה חד. המפגש הקצרצר בין הרס"ן לבין השוטר הצבאי הבהיר למגויסים שמה שהיה לא יהיה. רושמו של המחנה נחתם מיד בפניהם המתוחים של הצעירים ששירתם נחתכה באחת והם נכבשו לסקרנות טבעית להבין את הסביבה הזרה להם, כמעט עויינת. הם הצטופפו אל מול החלונות, צמאים לכל מה שעיניהם מסוגלות לקלוט.

יואל זיהה משהו מהנוף הצבאי החדש בגלל התמונות שראה לא פעם ביומני הקולנוע בתל-אביב. בכל אחד מהיומנים היו מקרינים איזשהו אירוע שהתקיים באחד הבסיסים. בדרך כלל זה היה אירוע שבמרכזו נמצא “הזקן”, בן-גוריון.

נדמה היה לו שהצבא נהיה מרגע זה לא עוד משהו סתמי, אלא מוחשי ביותר. הוא עקב בהתרגשות מהולה בחשדנות אחר הצריפים הארוכים המופיעים ונעלמים בין עצי האיקליפטוסים. פה ושם נתגלו בהסתעפויות השונות של הכביש הצר שלטים בגדלים שונים ובהם שמות וחצים מַכווינים לאן ולהיכן. בצדי הדרך צעדו מפעם לפעם חיילים שמדיהם זהים אך צבעי כומתותיהם שונים.

על-יד שער בסיס קליטה ומיון נעצרו האוטובוסים והמגוייסים החדשים ירדו ונתקבלו על-ידי שלושה רבי-טוראים. בני העדר הפרוע של הבאים החדשים הצטופפו, כאילו החיכוך של אחד בשני סילק מהם לרגע תחושת זרות מטרידה. במרחק של מטרים ספורים, מעבר לגדר התיל המפרידה בין החדשים לבין המחנה, הופיעו טירונים אחדים לבושים בסרבלי עבודה ישנים ומוכתמים שניתנו להם לימים ראשונים עד שיסופקו להם מדים במידותיהם. מהקריאות ששוגרו בעגות ובמבטאים שונים אפשר היה לזהות יוצאי גלויות שונות. היו ביניהם כורדים, רומנים, מרוקנים, הונגרים, עיראקים ואפילו תימנים אחדים שפאותיהם מסתלסלות כמעט עד לכתפיהם וגם ילידי הארץ.

“הי, הגעתם למקום הכי טוב במדינה!”

“בוא, יאללה, תיכנסו!”

“מחכים לכם!”

“שלא תרוצו. אין בשביל מה למהר!”

“תשמרו על הכוחות בשביל השפשופים!”

“ברוכים הבאים לטרטורים!”

איזו קבלת פנים נלהבת, משונה מכל מה שציפו. כאילו ברגע זה התאחדו ותיקים בני ימים אחדים וחדשים בני רגעים אחדים. קריאות שונות משני עברי הגדר יצרו גשר. רק בעלי הדרגות שקיבלו את החדשים העיפו בהם מבטים מבשרים רעות. אחד מהרב“טים נפרד מחבריו ובצעדים מדודים התקרב לטירונים ה”וותיקים" שמעבר לגדר.

“ס’תלקו, נבלות!”

הם היססו, התרחקו צעד מהגדר ושוב נעצרו.

“אני אטפל בכם אחר-כך,” הבטיח הרב"ט, “ס’תלקו אמרתי!”

המלים היו קשות והאיום היה חד וברור. הוותיקים נסוגו והתפזרו בכיוונים שונים. בינתיים חזר הרב-סרן של לשכת הגיוס ממפקדת המחנה ומסר הוראה בכתב לרב“טים. אחר-כך מבלי להגיד מלה נוספת לבני העדר החדש שזה עתה הביא, עלה על טנדר צבאי שחיכה לו ונסע לדרכו. גורלם הופקד בידי הרב”טים שבידי כל אחד מהם היתה רשימה של שלושים שמות ובתוך דקות אחדות הופרדו הטירונים החדשים למחלקותיהם. יואל מצא עצמו במחלקה השניה. היו שם שש מחלקות חדשות.

“ס’תדרו בשלשות!” נהם רב-טוראי אחד במבטא זר כלשהו. הוא ירה את הפקודה הקצרה כיודע את מה שיקרה. ברור היה לו שהם יסתדרו בשלשות עקומות ובשורות נפתלות. קריקטורה של בני-אדם שמעולם לא יהיו חיילים של ממש.

מאחד הצריפים האפורים התקרב רב-סמל לבוש במכנסי חאקי קצרים המדגישים את שרירי רגליו החזקות. בידו הימנית אחז במקל דק ושחור בו חבט בעדינות בכף ידו השמאלית הפרושה בתנועות קצובות. משהתקרב אליהם נעמד בפישוק אדנותי רחב, ורגע ממושך סקר אותם כאילו רצה ללמוד את פרצופיהם המבטאים חשש.

“אנחנו לקבל אתכם בשמחה גדולה,” הוא אמר לבסוף בעברית משובשת. למרות שקולו היה נעים, דווקא בגלל היותו שקט וגרם ליואל להרגיש כמוצלף. “אתם לא להיות פה הרבה זמן,” משך הרס"ל ואפשר היה בקלות לצוד את מבטאו ההונגרי. “אם אתם להיות בסדר, גם אנחנו להיות בסדר. שם שלי אלי מילר. רק שתזכרו. זה הכל בשביל עכשיו.”

הוא שמר בקפדנות על מפשקו האדנותי, בוחן אותם שוב כמעט מתוך סקרנות משכנעת. כאילו איכפת לו מהם. ניכר בו שהמשפטים הבודדים שירה בהם עלו לו במאמץ. הוא התנשם עמוקות ושפתו התחתונה העפילה על העליונה כמו רצה לסלק אותיות שעד היום לא הזדהה איתן והן כמו נדבקו שם.

“טוב, אז זה ככה,” הוא הוסיף, “עכשיו אתם ללכת ולקחת את המאטות ש…”

מישהו התפרץ בצחוק.

“מי צחק?” הרס"ל הזדקר כתוקף.

דממה.

“מי צחק ייצא מהשורה!”

הדממה ביטאה תחושה לא נוחה. הטירונים העיפו מבט אחד בשני ושוב חזרו והתמקדו ברס"ל שלא היה מוכן לוותר על כבודו.

“מי צחק לא ייצא, אז אתם לעמוד כאן כל היום!” הוא חייך. יש לי הרבה הרבה זמן. אפילו כל היום."

יואל הרגיש כאילו הוא עצמו מאוים. בבת-אחת התעוררו כל הסיפורים ששמע מהחברים שכבר התגייסו על ההשפלות, הטרטורים וכל השאר. הוא הבחין שלא היה היחיד שהרגיש כך. גם בפניהם של האחרים נתגלו עקבות ברורים של חשש מהצפוי.

“אני אומר כל היום, אז אני יודע מה זה כל היום!” חזר והדגיש רס"ל מילר ומבטו חלף מאחד לשני, כמנסה לצוד אצל מישהו משהו שיסגיר אותו.

מישהו התחיל לזוז. תזוזה דקה. כצעד מהוסס. מישהם זזו ממקומם לפנות דרך. מהקבוצה הראשונה יצא צעיר חייכני בעל צעד כבד שנעצר במרחק צעד או שניים מהרס"ל.

“זה הייתי אני,” הוא אמר.

“אני, מה?”

“אני צחקתי.”

“למה אתה לצחוק?” פניו של הרס"ל שמרו על הבעה שלווה. קשה היה לדעת מה תהיה תגובתו. הצעיר התמיד בחיוכו.

“מפני שלא אומרים מאטות,” הוא הדגיש את המבטא ההונגרי המאריך בהברה מיותרת, “אומרים מיטות.”

סומק כבש את פניו של הרס"ל. הוא כעס. אפשר היה לראות את עיניו מתנוצצות בטינה על אותו צבר המתנשא מעליו.

“זה טוב,” הוא השיב, “אתה ללמד אותי עברית, אז זה טוב.” הוא התקדם לעברו של הטירון שחיוכו קפא בפניו כעווית משונה." אני ללמד אותך משהו אחר לגמרי, במבטא נכון שלי!" עיניו של רס“ל מילר לכדו את עיניו של הטירון כשהוא פלט קריאה קצרה לצד: “רב”ט הינשר, בוא תראה לו מה אנחנו לדעת!”

רב-טוראי הינשר פנה במתינות לעבר הצעיר. הוא הצביע לעבר ערימת לבנים שנמצאה בסמוך להם למטרת סימוני דרך.

“מה השם שלך?” שאל הרב"ט.

“גדי צפריר.”

“קח ארבע,” הוא אמר לטירון.

הצעיר התכופף והרים ארבע לבנים כשהוא מצמיד אותן אל חזהו האחת על-גבי השניה. הוא נעץ מבט תוהה ברב"ט.

“עכשיו, גדי, תרוץ מסביב לגדר המחנה…”

הצעיר התחיל לרוץ ומישהו צחקק ומישהו אחר פלט קריאה סתמית ויואל חש במבוכה ובתחושת אי-נוחות מציקה.

פתאום נשמטה האבן העליונה מידיו החובקות של הצעיר הרץ.

“אם תפיל אבן אחת,” צעק הרב"ט, “אז תתחיל את הכל מההתחלה… רוץ!”

הרס“ל חייך בשביעות-רצון. “כל אחד והמבטא שלו, טירון!” הוא קרא אחרי נושא הלבנים. רק אז הוא החזיר את הפיקוד לרב”טים ופנה להשגיח על התלמיד הפרטי שלו כשהוא חוזר וחובט במקלו השחור בכף שמאלו הפרושה. “עד הערב אתה תדע מה זה מטאות, עד הערב!”

אחר-כך הוא חזר ובחן אותם עד שמבטו נח על יואל. “אתה, איך קוראים לך?”

“יואל.”

“יואל, המפקד.”

“יואל, המפקד.”

הרס"ל היה מרוצה. “אז תעשה ככה. כמו אני. תמשיך לתת לו פקודות לרוץ. אבל אם הוא יפיל אבן, אתה תעשה לו ככה שלא יפיל, שיהיה כמו כלב עם זנב בתוך רגליים, הה?”

“כן, המפקד.”

“אז נראה אותך.”

המגוייסים עמדו ובחנו אותו כמשפדים אותו במבטים בוערים. אבל הוא היה בטוח שהם חוששים בדיוק כמותו מהרס“ל שהבהיר להם בידי מי השליטה בגורלם. שליטה משונה שלא חוו דומה לה בעבר. הוא המשיך להריץ את גדי עם הלבנים. ברור היה לכולם שעוד רגע תיפול אחת הלבנים וככה זה קרה. כולם מסביב חיכו שיגיב. גם הרס”ל חיכה שיגיב. שיהיה כמותו. כמו המדריכים.

“אתה!” הוא צעק לגדי. “תעמוד!” לא היה לו צורך להגיד לו שיעמוד מפני שממילא הוא עמד.

“תעשה איתו משהו,” נשמע מעבר לגבו קולו המצליף של הרס"ל, “הוא לא בן-אדם, הוא כמו כלב. כבר אמרתי זה לך!”

קור עבר בו. הוא הרגיש כמי שמתחולל בו שינוי והוא נעשה למישהו לגמרי אחר. למישהו שלא פגש עד לרגע הזה. מישהו המפחד מצל עצמו. זר לחלוטין שיצא מתוכו והשתלט עליו. ועדיין לא הגיב, כאילו קפאו איבריו מפחד. אולי זה היה הרגע בו חדרה לתוכו ההכרה כי בעצם נשללו ממנו זכויות היסוד שלו, והמודעות הזאת הפחידה.

“נו, כבר!” נהם הרס"ל, “הוא כלב, זוכר? הוא כלב!”

זה היה הרעיון. כמו כלב.

“תרוץ כמו כלב סיבוב אחד!” הוא צעק ולא הכיר את קולו. “כמו כלב!” כמו כלב! צעק ואולי לא התכוון לגדי אלא לעצמו, אבל היה זה גדי שרץ על ארבע ונראה כמו גמל שלמה מקרטע שכזה ומעיו של יואל התהפכו פתאום וללב לא היה דופק. מפני שהוא לא היה מוכרח לציית. מפני שבשניה הראשונה אפילו הרגיש ששטפה אותו הנאה מוזרה מהיכולת הזאת לגרום לגדי לעשות כל מה שרצה. כל מה שרצה. כל מה שרצה.

האימה מהכוח שהיה בידו עוד לא נקלטה.

אבל הרס"ל צחק.

“תנבח כלב!” הוא צעק לגדי.

רס"ל מילר נראה מרוצה. “תנבח, תנבח, תנבח!” הוא הוסיף קריאת עידוד מצדו.

יואל חזר וצעק. “תנבח!”

איזה תענוג זה היה. זה צבא זה. זה משהו נפלא. היכולת הזאת לקחת מישהו ולהפוך אותו למשהו אחר. כאילו ברא אותו מחדש. אותו יצור משונה המתקדם על ארבע ונובח. גמל שלמה שנובח. איזה אושר זה.

גדי נבח. הוא באמת נהיה גמל שלמה נובח.

אבל אם הוא כל-כך מאושר, מה תקוע בגרונו ומחניק אותו? משהו רטוב כזה כמו חומצה ששורפת את המיתרים, את הדפנות, את הכל.

“תראו, זה גמל שלמה!” צחק פתאום רב"ט הינשר.

אז זה היה נכון. לא רק הוא ראה את גמל שלמה, גם הינשר. גם הרס"ל. כולם. גמלי שלמה ראו גמל שלמה. בעל זרועות ארוכות ורגליים עוד יותר. זה היה כל-כך מצחיק שפתאום לא הבין למה הוא רוצה לבכות.

לא גדי צפריר הושפל. זה היה הוא עצמו שם.

“זה לא מצחיק?” שאל הרס"ל וצחק.

מסביב נשמעו צחוקים מאולצים.

רב"ט הינשר צחק יותר מכולם.

אבל זה לא היה מצחיק. אף אחד לא צחק. זה היה מטורף לגמרי. רק פני רגע הוא עוד היה אזרח נורמלי ופתאום נהיה מיפלץ קטן ומכוער ורק נראה כמותו אבל לא היה הוא עצמו. וזה כל-כך כאב.

“מספיק!” צעק יואל וחשב שהוא צורח וגמל שלמה האנושי נעצר הזדקף, נפנה אליו באיטיות והם החליפו מבט ארוך כשני כלבים המזהים אחד את השני.

הרס"ל העיף בו מבט מזלזל. “אתה חת’כת כלום. אתה חרא. אין לך ביצים לעשות מה צריך. אתה מבין?”

“כן, המפקד.”

“עכשיו אתה לרוץ כמו גמל שלמה בשביל לדעת איך זה להרגיש ככה!”

גמל שלמה האנושי הזדקף בינתיים. גדי נפנה אליו והוא ידע שלעולם לא ישכח את המבט המרחם של גדי. גדי ריחם עליו. על הנפילה הנוראה הזאת. אבל הוא כרע על ארבע והתחיל לרוץ כמו גמל שלמה כשהוא אומר לעצמו שהלוואי שכל חייו יישאר ככה בגלל שזה מגיע לו להיות גמל שלמה אחרי שעשה מה שעשה בגלל שפחד מהרס"ל. ברגע זה קלט את משמעות הפחד. הפחד ממי שיכול לשלול ממנו את חירותו כאדם.

פתאום הכל נגמר. הוא השלים את הקפת המגרש וחזר והתייצב במקומו והרס“ל התקרב אליו ואל גדי צפריר ואמר להם: “אתם לזכור את היום הזה!” ואז הוא פנה ונבח לעבר הרב”ט: רב“ט הינשר, קח פיקוד!”

בבת-אחת הם נזדעקו מחדש לסדר.

“מחלקה דווום!” צעק רב"ט הינשר והמחלקה האמצעית שיואל נמצא בה התמתחה ועברה לדום.

“א’ולה פנה – קדימההה צעד! אול-מין… אול-מין…”

הם צעדו אול-מין.

מישהו לידו פלט: “התחילה קריעת התחת, חברה.”

גרועה מהקריעה היתה הרגשת המועקה של אותם רגעים של גמל שלמה. יואל התחמק מלפגוש את מבטו של גדי. אבל כשניסה להסתכל בו לא נתקל בכלל במבטו. כאילו משהו נשבר בתוכם.

השעות שנשארו באותו יום עברו עליהם בתורים ארוכים לקבלת פנקסי שירות זמניים, מיטות מלוחות עץ, שמיכות צמר גס ושאר אבזרים. ובכל מקום נתקבלו בצעקות. אנשים לא סתם החליפו איתם דיבור של שיגרה. פניה לטירון היתה עניין לצעקה. לגערה. לשאגה מרתיעה. בעיקר הצטיינו בכך בעלי הדרגות הנמוכות. מי שדרגתו היתה נמוכה צעק בקול יותר רם. להפחיד. צעירים, נערים כמותם, אולי מבוגרים מהם בחצי שנה שעוד לפני חודשים אחדים היו הם עצמם טירונים כמותם נעשו למכרסמים, טורפים קטנים ששואגים כנמרים מגודלים, אבל במצבים מסוימים היה להם כוח ממשי.

צעקות בעלי הדרגות הנמוכות, הזוטרים שבזוטרים, קרעו מפעם לפעם הדממה שירדה על הבסיס כשהשמש האדומה נטתה לערוב. היו אלה השעות הראשונות להסביר לחדשים את משמעות כניסתם לבסיס. לא סתם היו שמועות שהם קשוחים יותר מהמקבילים שלהם בבה"ד 4 הסמוך. הטירונים עוד לא הריחו את ריח הצבא ואפשר היה לעשות בהם ככל העולה על רוחם מבלי שמישהו יגער בהם וינסה לבלום את כל אותן תחושות מענגות המאפשרות להם לשלוט באחרים.

מישהו שהיה בקרבתו של יואל אמר שזה סיפור לא חדש. שהממזרים האלה מנצלים את הבורות של החדשים. אבל הוא חשב שאולי יש פה משהו יותר שיטתי.

“אולי זה טיפול בהלם,” הוא הציע.

“אולי. אולי באמת.”

אחרי ארוחת הערב הוא הבחין בגדי צפריר יושב על אחת המדרגות הארוכות של הכניסה לצריף שלהם והוא התקרב ושאל אם זה יהיה בסדר אם יצטרף אליו.

גדי רק חייך.

יואל התיישב בצדו.

“אני לא יודע מה להגיד.” גרונו היה חנוק. “פתאום קופץ מבפנים משהו שזה לא אתה. זה אסור שיקרה. אני מתבייש.”

גדי שתק. רק ידו עלתה ואצבעותיו אחזו באמתו של יואל. בעדינות. בהבנה. אולי זה היה הרגע בו יואל קלט בחדות של סכין גילוח שהמלחמה האמיתית שלהם במקום הזה תהיה להישאר בני-אדם, ולא חשוב מה שיקרה.

את לחיצת החברות המבוגרת והמבינה של גדי הוא הרגיש שייקח איתו לכל מקום. אבל גם השתיקה של גדי הוא לא ישכח.

אחר-כך בא הלילה.

5

תחילה נאחזו שולי הלילה הצונח כסדין מרחף באיטיות בראשי האיקליפטוסים. הצמרות הגבוהות והרחבות כמתפשטות של העצים האוסטרליים היו ראשונות לקלוט את האפילה המתגברת במהירות עד שהחשיכה בלעה את הנוף.

המולת היום העצבנית שככה. הצעקות והקריאות הרמות כמו לא היו. שקט מפתיע פקד את הצריפים הארוכים שקרועים בהם חלונות לא מזוגגים ואת עשרות האוהלים המסודרים בשורות ארוכות, וכמו ליטף להרגיע את המגויסים החדשים מהמבוכה שהוטלה בהם.

השמיים היו זרועים בכוכבים מרצדים שזוהר הכסף שלהם מתגבר ודועך חליפות. שומרים מטירוני בסיס האימונים הסמוך הקיפו גם את בסיס הקליטה כשהם הולכים באיטיות סחור סחור, חגורים בחגור צבאי מלא, רובה על שכמם, וההנחיות ברורות להיות מוכנים. לְמה?

אורות חשמל הציפו בקלישות את הצריפים הארוכים של בסיס האימונים. שם עוד לא הסתיים יומם של המשופשפים. הטירונים נצטוו לקרצף באבנים ובשברי אבני סיליקט את לוחות הקרשים שמהם מורכבות מיטותיהם. הכוונה היתה, לדברי המדריכים, להבטיח את ניקיון הקרשים.

בצריף ארוך ומוזנח של המחלקה של יואל, שעל קירותיו צייר אלמוני הזדווגויות בצורות בוטות, שכבו עשרות המגויסים על מיטות העץ. משום-מה מישהו לא טרח לחבר את הצריף הזה לרשת החשמל, אז מישהו אחר, שאחר כך התברר שקוראים לו מזרחי, דאג והביא קופסא גדולה של שימורי מלפפונים כשהיא מלאה במזוט מעורב בשמן. מזרחי תחב לתוכה סמרטוט והצית אותו. האור הקלוש והמרקד הטיל על הקירות צורות משונות של הטירונים שאיש מהם עוד לא היה מוכן למרות עייפותו ללכת לחטוף שינה. חוויות היום הארוך היו חריפות והם לא הצליחו להתפרק מהרושם של החדש והשונה מכל מה שהכירו. היום הראשון במסגרת צבאית היה דומה למה שהתכוננו לקראתו ובכל זאת שונה ואחר. רבים היו שרועים על מיטות העץ ועיניהם פקוחות, טובעים במחשבות, כל אחד עולם לעצמו. מרביתם באו ממשפחות של עולים חדשים מהמעברות שהוקמו בשנתיים האחרונות ברחבי הארץ. משהחליפו מלה פה ומלה שם התברר ליואל כי באמת רק בודדים בין כל אלה בני המחזור הזה היו ילידי הארץ. ממלים בודדות נתגלגלו משפטים מסגירים יותר ונתגלו צעירים שעלו לא מכבר מארצות רחוקות ואפילו ממקומות אקזוטיים שמציתים את הדמיון. מזרחי היה הרוח החיה. מסביב לו התחילו להתאסף טירונים יחד איתו התחילו לשיר שירים שחיברו ביניהם. חשוב היה להם להרחיק זרות. חשוב היה להרגיש ביחד.

ברגעים הראשונים הצטרפו רק אחדים וקולותיהם כמו מהססים. כאילו עוד לא התגברו על הרגשת הניכור שהיתה מופיעה ונעלמת. היו רגעים שכבר הרגישו כמו משפחה אחת והיו רגעים שהזרות היתה חוזרת. ושוב חזרו ונהיו שבט אחד כמו חששו מהלא ידוע. בהדרגה הצטרפו גם אחרים והתיישבו במעגל סביב לפחית הנפט של מזרחי וצירפו אליו את קולותיהם בעיקר כשמשך את המלים הראשונות של “הרוח נושבת קרירה” וכבר שיר דבק בשיר עד שבאו גם מגויסים נוספים שיצאו ובאו מהצריפים ומהאוהלים הסמוכים. מדי פעם התרומם מישהו והדביק את האחרים בשיר חדש ואחרים שצבאו על הצריף גם עודדו במחיאות כפיים קצובות.בסך הכל הם היו ילדים שרצו לשמוע את עצמם בכדי להתעודד מהזרות והמוזרות של המקום החדש. ילדים מפוחדים. אבל הם היו משולהבים עד שהתעלמו מחום הלילה המתיש.

יואל, שלא נחשב בעיני עצמו לבעל קול, הופתע בעצמו מהתלהבותו ושר בהנאה את “צבא צבא מה טובו אוהליך” עד שפתאום השתררה דממה משונה כשהצלילים שעלו מסביב נעשו מהוססים. תחילה נפסקו מחיאות הכפיים ואחר-כך דעכו קולות השרים ורק הוא ומזרחי עוד משכו איזה צליל גבוה כשנשמעה הגערה הרועמת והמרתיעה, “כולם לעבור לדוווום!”

בבת-אחת מתו המלים ונהייתה דממה מאיימת.

המגויסים החדשים התמתחו כשלצריף נכנס רב"ט ועל זרועו הסרט האדום של “סמל תורן”.

“צבא צבא מה טובו אוהליך,” הוא חיקה את השרים בלעג. “תכף אלמד אתכם מה זה צבא ומה זה אוהלים.” מבטו נח על יואל. “אתה תבוא הנה!”

“מה עשיתי?”

“אם עוד איזה פעם אתה מארגן לי בלגאן כזה באמצע הלילה אני אפרק אותך לחתיכות.” פניו הכועסים סמוכים לפניו של יואל עד שחבט בו ריח זיעתו החריפה. רגע ממושך נעץ בו הרב“ט מבט מאיים. הוא לא דיבר. הוא לא הרים את קולו. הוא לחש. אבל הלחישה נשמעה ליואל כמו שאגה קורעת את תוף האוזן. “לחתיכות!” נהם הרב”ט, “אצלי תלמד מה צרות!”

המגויסים עמדו כקפואים ורק מזרחי יצא מתוכם.

“המפקד,” הוא אמר.

“מה יש לך להגיד?”

“שלא כדאי שתלביש צרות על האחלה חבר שלי. בשביל מה, באמת בשביל מה?” פניו הביעו תמימות.

אילו זרק מישהו רימון על-ידם ברגע זה הם לא היו מופתעים ומבוהלים יותר. אבל ההעזה שהפגין מזרחי הילכה עליהם קסם מוזר. פניו היו שלווים. פנים שתוויהם ישרים ורק לסתותיו מחודדות כשל זאב. אבל אולי היה משהו במבטו החודר שהרתיע את הרב"ט. בכל זאת כבר אירעו בעבר מקרים בהם הבלתי צפוי קרה, כשמגויס נרגז שאיבד שליטה תקף בפראות כאחוז אמוק את המדריכים.

“איך אתה מדבר?” הוא נהם אבל כבר בלטה אצלו נימת היסוס.

“בלי איך ובלי מה ובלי למה,” הגיב מזרחי וקולו שומר על שלווה, מעיד על שליטה בעצביו, “רק עזוב ת’חבר שלי לבד, הה? באמת בשביל מה צרות? הה? זה לא טוב לאף אחד, בן-אדם, לאף אחד, תאמין לי.” הוא ניח את ידו על חזהו כנשבע.

נדמה היה ליואל שהדממה נהייתה ליצור חי לעצמו. שאפשר לחתוך בבשרו. כל-כך עמוקה היתה אותה דממה שצבע האיום שלה מרתיע ומוחשי. הוא ראה את מבטו הבוחן של הרב“ט נודד על פניו ועל פניהם של האחרים, כאילו ניסה לנחש מי יהיה הראשון שיצטרך להתמודד איתו בממשות. היה זה רגע שהרב”ט צבר נשימה עמוקה שלא יאבד שליטה במצב. הוא כבר היה מנוסה במצבים שונים. אבל התחכמות ועזות-לשון של מגויס תמיד יצרה בעיה שכאילו צריך היה ללמוד להתמודד איתה מחדש ולעתים בזהירות רבה.

“תגיד, מה השם שלך?” הוא דרש מהמגויס.

“מזרחי אברהם,” היתה התשובה, “מיספר אישי שתיים אפס שבע שלוש שש חמש. נולדתי בראש השנה בשלושים ושלוש לאבא עובדיה ולאמא מזל. ומי שאוהב אותי קורא לי כושי. מה עוד?”

“ומי שלא סובל אותך איך קורא לך?”

מזרחי חייך. שיניו היו לבנות ותואמות ובתערובת של אפלולית וזינוקי אור מהפחית הן בהקו כקורצות בהתגרות.

הרב"ט שקל את מידת ההתגרות הזאת והחליט להתאפק. במקום לגרות עוד יותר את אותו “כושי”, הוא השמיע צחוק מבטל ומילמל משהו על, “וואלה, איזה בדחן זה, כמו צ’יזבטרון אמיתי,” וגלגל עוד גל של צחוק כשאחדים מהמגויסים גיחכו, כאילו גם הם חשבו כמותו. בתנועה מתונה ושקולה הוא משך סיגריה מכיס החולצה המגוהצת בעמילן שהיתה רטובה מזיעתו באיזור בית שחיו, הוא התבונן בה כאילו היא נחשבת בעיניו יותר מכל הצעירים שעקבו אחריו בדאגה.

“שמע, מזרחי, ס’תלק עכשיו מהעיניים שלי,” ומבלי לחכות לתשובה הוא הרכין את ראשו כשהדליק את הסיגריה בקצה להבת המצית שלו. רק אז פנה לעבר היציאה כשהוא פולט פקודה קצרה לעבר הטירונים השותקים שיתנדפו למיטות כשישמעו עוד מעט את החצוצרה, אחרת יחזור וידאג לנדף אותם לחור אחר. רק כשהגיע לדלת התעכב שם כאוסף מחדש את בטחונו שמזרחי סדק לרגע, והתמתח בקריאת-נהמה: “חופשים!” ויצא ומיד נעלם בחשכה.

מישהו טפח למזרחי על הכתף, מישהו אחר הציע לו סיגריות וירג’יניה ומישהו מיהר להושיט לו גפרור דולק. אבל כעבור רגע התפזרו המגויסים ופנו איש למיטתו כשמזרחי הזכיר להם שיכול להיות שה“הוא” עוד לא גמר את שלו.

יואל ניגש למזרחי.

“תודה, אברהם,” הוא אמר, שמי יואל."

“עשה טובה, לא אברהם ולא אברם ולא אבי.” הוא גיחך כנהנה. “או כושי או סתם מזרחי. איך זה? סתם מזרחי אפילו יותר טוב.”

“בסדר מזרחי.”

הם לחצו יד בחיבה.

כשהשתרע יואל על לוחות העץ שנקראו מיטה, הרהר בנעשה בבית. זה היה כאילו לחשוב על משהו שנמצא במרחק עצום ממנו. או על אירוע שהתקיים לפני אלף שנים. הוא חשב על הבדים המתוחים שעוד לא הספיק לצייר עליהם והשאיר אותם עם המכחולים והצבעים והשמן והטרפנטין בפינה של חדר השינה שלו. כמעט יכול היה להריח את הטרפנטין כשראה בדמיונו את הציור האחרון שלא גמר. היה זה דיוקנה של רנה. אף פעם לא הצליח לגמור אותו. כאילו משהו מפריע לו. אולי היתה זאת שירה שחשב עליה מאז שהכיר אותה באמצעות רנה. החברות שלו עם רנה שלמדה בסמינר לוינסקי התחילה בארבעים ושבע בצריף הימייה של התנועה המאוחדת שהוקם מאחורי הגדר הצפונית של בית-ספר “לדוגמא”. הם הכירו שם בקורס קפ"פ בהיותם בני ארבע-עשרה. מאז נפגשו כמעט יום אחרי יום. חברות של ממש. ואילו עכשיו נעשו פניה חמקמקים. מופיעים ונעלמים. ודווקא הפנים של שירה אותה פגש רק פעמים אחדות נעשו ברורים כאילו תמיד היתה בצדו. האיזון הזה בין הנשיות המתקלפת מתוך הגוף התמיר של שירה לבין האינטלקט המושחז שלה. הקסים אותו כאילו נהיה מאוהב בה מתמיד. אבל הוא ידע שמבחינתו היא פשוט לא מושגת. לראות אותה, זה כן. אבל אין סיכוי שייגע בה.

“אני מוכן להתערב איתך על משהו,” הוא שמע פתאום את קולו השקט של מזרחי שמיטתו היתה על-ידו.

הוא הופתע. “להתערב? על מה?”

מזרחי גיחך. היה זה צחקוק הבא מהלב. “או-קיי. בלי להתערב. אבל אני יכול להגיד לך על מה אתה חושב עכשיו…”

יואל צחק. “אתה קורא מחשבות?”

“נסה אותי.”

“דבר, חבר.”

מזרחי הסתובב לתנוחת צד כשידו הימנית תומכת בראשו. עיניו התנוצצו כמתבדח. “אתה חושב עליה…”

יואל הניד ראש מצד לצד כלא מאמין.

“צדקתי?” מזרחי התגרה בו.

“נניח שכן. איך הגעת לזה?”

“פשוט מאד,” מזרחי הושיט את ידו הריקה לאוויר והחזיר אותה כשבין אצבעותיו סיגריה דלוקה. הוא קירב אותה לשפתיו כאילו היה זה מעשה רגיל, ושאף בתענוג את העשן.

“פשוט, איך?” שאל יואל.

מזרחי הניף את ידו מסביב, כמצביע על המגויסים האחרים. “מה אתה חושב שהם עושים עכשיו?” הוא חזק ושאף עשן. “כולם זה אותו דבר. כל אחד רואה מול העיניים שלו את המותק שלו.”

יואל צחק. “אתה מתעסק בפרפסיכולוגיה?”

“פרה מה?” מזרחי נהנה מההגדרה.

“מאיפה זה בא לך, מזרחי?”

“מהחיים, חבּיבּי, מהחיים.” עכשיו היה זה תורו של מזרחי לצחוק והוא מיצה את הרגע הזה במלואו. “לא מהפרה ולא מהעגלה.”

שניהם צחקו.

אחר-כך חזרו והתכנסו איש בשתיקתו. כל אחד מהם חזר ונסגר במעגלו. מבחוץ עלו צלילי חצוצרה נוגים של כיבוי אורות במחנה.

6

הצעקה קרעה אותם מהשינה העמוקה. “קומו, נבלות!”

השעה היתה שש בבוקר. בעד מסגרות החלונות הערומים מזגוגיות ירתה השמש מטחי אור זהוב שכבר העידו על יום רותח חדש. הצבע הצהוב הבהיר, כמעט לבן, עם כתמים חומים פה ושם, נשפך על הקירות וחידד את הקווים של הצעירים המתעוררים בהפתעה מעורבת בבהלה. אחד הסַמלים של יחידת הקליטה הארצית עבר כרוח סערה לאורך הצריף הישן כשהוא מרעים בקולו:

“נבלות, על הרגליים!”

לקח לשלושים הנבלות האלה איזה שניות אחדות לעכל שחזרו למציאות חדשה. מקצתם בהו איזה רגע קצר כמתקשים להסתגל למעבר שבין שינה טבולה אולי באיזה חלום רטוב לבין השיבה לאותה גלקסיה שטרם הסתגלו למופלא שבה. אחדים, זריזים שביניהם, זינקו בקלילות מעל מיטות העץ ובתנועות חפוזות ועצבניות התלבשו במהירות.

רק כשיואל חזר והתרגל למעבר החד שבין השלווה של רגעי השינה האחרונים לבין לשוב ולהיות נבלה בין נבלות, הוא הבחין במזרחי שהוא לבוש וכבר משלים בזריזות את סידור מיטתו.

מזרחי חייך. “בוקר. איך עברה השינה?”

“חלמתי. המון חלומות…”

“עזוב את החלומות מהר, בן-אדם,” דחק בו מזרחי, “ושלא תיתן להם סיבה לרכב עליך. מפני שבעוד רגע יתחיל השפשוף של היום המזויין הזה.”

מזרחי צדק. איזה רב"ט, ואולי סמל, הציץ פנימה דרך אחד החלונות כאילו להזכיר שאלוהים נמצא בחוץ, מחכה לחסידיו השוטים. הוא זינק מעל המיטה ותוך שהתלבש במהירות השתלב בהמולה הרוחשת סביבו. המגויסים הפריחו שאלות איך היה הלילה ומה היה בלילה, ולמרות שמישהו שוב חזר ופלט לעברם משהו בסגנון “קומו נבלות”, נשמעו גם גיחוכים וגם התבדחויות בלשון גסה, מעידות על ניסיון כמעט קולקטיבי של המגויסים להתאים את עצמם למנטליות של המקום. היה זה מצדם ניסיון ראשון להוכיח את כניעתם לחיספוס הבוטה כהגנה הכי טובה. הם הזדרזו להגיע למקלחת, היכן שנראו כמגובבים בערימות, מנסים לגנוב לעצמם זווית הצצה לתוך אחת המראות הישנות, והמאמצים להתרחץ, להסתרק, להתגלח ולצחצח את השיניים אפילו הצחיקו אותם, עד שגדי צפריר פלט את הרעיון הגאוני שבלי סדר הם ימשיכו לעמוד שם כל היום.

אותו זמן הופיעו פקידים נוספים כחורשים את השטח ממשרד למשרד. אלה היו חיפושיות הזבל השקדניות של יחידת הקליטה שהתרוצצו כמגלגלות לפניהן את מצבוריהן. ידיהם של הפקידים שנראו כמו גנרלים קטנים היו עמוסות בתיקים ובמסמכים. הרב-סמל ההונגרי, מילר, עבר על פני המגויסים שהמתינו להוראות כשמקלו השחור אחוז בידו ברשלנות מכוונת, כקאובוי היודע שדי באקדח הקשור לירכו להשיג את מאזן האימה הדרוש לו מבלי שיהיה לו צורך לשלוף אותו. אצלו הכוח. הוא גוזר גורלות במקום הזה. כבר אתמול הראה להם ברגע אחד מה הוא מייצג. במיומנות הוא בחן את המגויסים שחלפו על פניו, ממהרים להתחמק מקרבה אליו, כאילו כבר תכנן משהו משלו לכל אחד מהם, באותו נוסח שבישל לגדי צפריר וליואל אלון. שתול היה בתוך מדיו המגוהצים כשצווארון חולצתו, כותפותיה ומעטפות כיסיה היו מעומלנים כהלכה, כמעט כקרטונים. ועל כל זו התנוצצו סמלי המטכ"ל וכפתורי הנחושת הממורקת.

“נזוז,” הציע מזרחי, “לפני שזה ירצה לבלוע אותנו.”

שעת המיסדר התקרבה. המגויסים התרכזו לפני חזית הצריף שלאור היום החדש נראה עלוב עוד יותר, אפור ומכוער, אפילו מאיים בחלונות הקרועים סתם ככה. צריף שניטש על-ידי יושביו והפך מחסה ארעי לעוברי אורח שנטו ללון בו בטעות. הם עמדו נבוכים כתוהים לקראת התקלפותו של הרגע הבא. המתח התגבר כשרב טוראי התקרב אליהם.

הרב"ט בהיר השיער התייצב מנגד, בוחן אותם בנינוחות כאילו כל הזמן שבעולם לרשותו. פניו שמרו על הבעה רצינית כשאמר להם בוקר טוב. מבטאו היה נקי משמץ של רקע לשוני זר ויואל שיער שהוא כנראה כמוהו, יליד הארץ. מבחינה זאת הרגיש כמו ישראלי ממוצע שאפילו מבלי לתת דעתו לכך היה קובע את מוצאו של זה שלפניו על-פי מבטאו. כאילו לוותיקים נהייתה זכות מיוחדת להיות בגלל זה היגנסים קטנים. אולי לא באותו רדיוס מצומצם של אותו פרופסור אנגלי.

“שמי אורי,” אמר הרב"ט, “ואני אחראי עליכם עד שישבצו אתכם לפלוגות שלכם בבסיס האימונים.” שוב השתהה ומבטו נדד על פניהם כלומד אותם. “אני רוצה שנבין אחד את השני,” הוא המשיך, “שכמו שלכם לא קל בימים הראשונים האלה, אז גם לי זה לא הכי קל. אני לא מחפש להחזיק שוט ביד ובאותה מידה גם לא גזר. בואו נעשה בצורה נכונה את מה שכל אחד צריך לעשות ואז אולי זה יהיה פחות קשה לכולנו. אם למישהו יש בעיה, אז בשביל זה אני כאן.” שוב חזר וקשר מבט עם אחדים מהם כשוקל עניין מסויים בינו לבינו. “בינתיים אני צריך למנות אחראי אחד מכם שידאג שתעמדו בלוח הזמנים.” הוא השתתק כשמבטו נח על יואל.

“אתה,” הוא אמר לו, “צא מהשורה.”

יואל צעד לפנים.

“מה שמך?”

הוא אמר לו.

“עברתי אימוני חג”ם?"

“כן, המפקד.”

בסדר, יואל. אז זה הג’וב שלך. רק שהשתן לא ייכנס לך לראש."

“לא ייכנס, המפקד.”

“תחזור למקום שלך ונתחיל להפעיל אתכם.”

“מחל – קהה!” קרא רב"ט אורי, “המחלקה תעבור לדווום!”

טירוני “המחלקה הזמנית” הזאת עברו לעמידת דום משונה, מי מתוח יותר, מי רשלן, אבל המתח ניכר בכולם. יואל הזדקף כבאותן שעות אימון רבות שעשה בחג“ם שלימים הפך לגדנ”ע. היה עליו להתאפק מלחייך כששמע מאחורי את לחישתו הדקה של מזרחי שאמר שסופסוף נתגלה אחד ממעמד הכוהנים הגדולים שיש לו שכל.

“המחלקה תיפנה בשלשות לימין! לימין פנההה! קדימה צעעעד!”

הנערים התאמצו כמיטבם. תחילה הם התקדמו בצעדים מהוססים ורק אחרי שחלפי על פני הצריפים האפורים של משרדי היחידה והגיעו לכביש הראשי, התחילו להיראות יותר מאוששים, כאילו קנו קצת ביטחון.

“אול-מין…אול-מין…”

רב"ט אורי ירה את הפקודות בקצב מדויק. הם המשיכו להתקדם חשופים לשמש שכבר בשעה זאת היכתה בהם בלי רחמים. המראה המוזנח של אזור בסיס הקליטה התחלף במראה מרענן יותר כשהם הגיעו לכביש החוצה את בסיס האימונים הגדול שמעבר לגדר מחנה הקליטה. כאן נתגלו צריפים נקיים להפליא. גינות קטנות ומטופחות בקפדנות הקיפו אותם. שבילים צרים חצו אותן עד לדלתות הכניסה כשגבולותיהם מסומנים באבנים קטנות ומסוידות. מעליהם התנשאו הצמרות הכבדות של עצי האיקליפטוסים הקשישים של עיר הבסיסים. משום-מה נדמה היה ליואל שכאן הם רק נראו יותר ירוקים וצִלם עוד יותר רחב ומכסה שטחים יותר גדולים. כשהתקרבה המחלקה לצריף הגדול של חדר האוכל הם צדו בזווית העין טירונים אחדים מבסיס האימונים לבושים בסרבלי עבודה שישבו וקילפו תפוחי-אדמה. אי-אפשר היה להתעלם מהחיוכים הלגלגניים שלהם למראה המגויסים החדשים. כאילו הוותק שלהם, ימים או שבועות אחדים, עשה אותם לחכמים מאלה במאה שנות ניסיון.

בקרבת הכביש נאלץ רב"ט אורי לעצור אותם.

“מחלקה!” קולו נהיה חד, “מחלקה דווום!”

היה עליהם להמתין עד שתעבור בכביש מחלקה ותיקה שאנשיה כבר היו בבסיס האימונים זה זמן-מה וצעדה הנה והנה, כגוף מוזר וארוך, מתארך ומתכווץ, פונה לימין ופונה לשמאל.

“תראו מה זה,” פלט מזרחי, “זה מה שמחכה לנו. בסוף נהיה דובים, פילים ונמרים מאולפים כמו בקרקס אמיתי…”

הוא השתתק כשרב"ט אורי העיף לעברו מבט.

אבל בכל זאת הם נהנו לראות את המחלקה המתאמנת בתס"ח. הבחורים האלה באמת כבר היו מתורגלים ומשופשפים בכיתוף הנשק ובדיגולו. והכל התבצע כאיש אחד. הנף. הורד. הנף. הורד. דגגג-ללל שק!!!

ואז נשמעה הפקודה:

“המחלקה תעבור לדום! המחלקה תסגור שורות! שתיים… שלוש… הה!”

באחת הצטמצמה המחלקה המתאמנת והכביש שוב התפנה למעבר המחלקה של רב"ט אורי. כעבור רגע או שניים הם התקרבו לשני צריפים גדולים שנראו כהנגרים של בסיס אווירי והיו מרוחקים משאר הצריפים. תוך ציות לפקודה נעצרה המחלקה במרכזו של מיתחם אספלט שהפרידה בין הצריפים הגדולים.

“עומדים לקבור אותנו,” נהם מזרחי.

“מה זה צריך להיות?” שאל אחד החיילים.

“חלוקת התכריכים של צה”ל, טמבל…" השיב מזרחי ומישהו שלא הבין במה מדובר צחק כאילו שמע בדיחה.

מזרחי לא טעה. נראה שהגיע לגיוס מצויד בכל המידע שרק אפשר היה לו להשיגו. הוא תפש את הדקויות כאילו חי בבסיס הזה זמן רב. שוב הוכיח שדצק כשהתשובה שסיפק להם הרב"ט אימתה את השערתו.

“אתם עומדים לקבל את הציוד האישי שלכם,” הסביר רב“ט אורי והתקשה לבלום חיוך דק כששמע את נהימת שביעות הרצון של המגויסים וגם לא העיר שראה אחדים מהם טופחים בעליצות על כתפי חבריהם כאילו עמדו לקבל משהו בעל ערך ממשי. משהו שמרגע זה יעשה אותם שווים לכל אותם האחרים שהגיעו לפניהם. “אם אתם רוצים לגמור את העסק כמה שיותר מהר, אז תשמרו על שקט,” הציע הרב”ט, “אחרת תבלו פה זמן מיותר וחבל.” לרגע נהיה קולו קשה משהו, אבל מיד חזר לקולו הרגיל המרגיע ומעורר האמון. “אני מבין את ההתרגשות שלכם, אבל תתרגלו גם לזה. בינתיים, עד שנקרא לכם, אתם חופשים ורק תישארו ברחבה.” רק אז סימן ליואל לגשת אליו. “תבוא לעזור לי להחתים את האנשים,” הוא אמר.

“זה תמיד ככה?” שאל אותו יואל כשהם התקרבו לכניסה הרחבה של המחסן.

“התרגשות כזאת?” רב“ט אורי חייך בהבנה, “אותו דבר בדיוק. אבל לא לכל אחד קוראים יואל. פעם זה דודיק. פעם זה מוסא. פעם זה אורי כמוני.” חיוכו התרחב. “באיזו נקודה זה עניין שחוזר על עצמו. גם ההתרגשות הזאת של קבלת המדים. גם השבועה לצה”ל. אתה תראה.”

“המדים עושים אותנו שווים. זאת הכוונה?”

“זה בערך ככה. המדים האלה טובים כהסוואה,” אמר לו הרב"ט כשהם התקרבו לפתחו הרחב של אחד הצריפים, “מפני שלפחות ברגע הראשון אתה לא יודע אם האיש מאחורי המדים הוא יליד הארץ או עולה חדש. מדבר פולנית, או בוכרית. זה אולי הדבר הכי טוב שיש היום בארץ. הצבא. תתפלא איך הרבה מאלה יחזרו לחופשה הראשונה הביתה כשבפעם הראשונה יש להם הרגשה שהם חלק אמיתי ממה שהולך כאן. אתה מבין?”

“אתה נשמע כסוציולוג.”

“זה בדיוק מה שאני הולך לעשות,” הסכים הרב"ט, "אני משתחרר באוגוסט ומתחיל בירושלים סוציולוגיה.

דקות אחדות לפני עשר הם גמרו את ההכנות באפסנאות לחלוקת הציוד האישי. יואל יצא מהצריף לעבר אנשי המחלקה שהקיפו אותו והתחיל להקריא את שמותיהם מתוך הרשימה שבידו. במהירות נוצר תור לפני הכניסה וכעבור זמן קצר הם התחילו להיכנס וכעבור חצי שעה שבו ונפלטו בהדרגה כשהם מותחים שמיכות על מיתחם האספלט ומפזרים עליהן את הציוד לקראת הבדיקה שתיערך יותר מאוחר אם לא נשמט פריט ממישהו. בתוך זמן קצר הוצף המיתחם בעשרות השמיכות שעליהן נמצאו הנעליים הגבוהות, החותלות, הלבנים ואפילו מברשת השיניים. אבל בעיקר בלטו שם מדי הקיץ בחאקי בהיר שיהפכו אותם מסתם מגויסים בבגדים אזרחיים שבולטים בשטח כמו זרים, כמו קוצים שנתקעו בעכוז הרך, לכאלה שנטמעים בנוף האנושי של הטירונים.

עד שהופיעו האחרונים ביניהם עם ציודם כבר התחיל מזרחי שגילה כי קיבל מכנסיים גדולים בשתי מידות משלו, במבצע החלפות והתאמות של בגדים והמיתחם נראה כמו שוק ארעי לציוד צבאי. על רקע צחוקים, התבדחויות והתבטאויות לעגניות על שמנים ורזים, גבוהים ונמוכים, הם גילו אצל מי מכנסיים ארוכים מדי ואצל מי קצרים מדי. אצל מי שרוולי חולצתו בולעים גם את כפותיו ואצל מי הם נגמרים בין המרפק לאמה.

מזרחי הפך בבת-אחת ליועץ-מומחה בעניינים האלה והוא ניהל את השוק “שלו”, כפי שאמר, ביד רמה עד שרב"ט אורי ויואל שבו ועברו משמיכה לשמיכה לבדוק אם לכל אחד מהם ניתן הציוד במלואו.

רק אז ניתנה ההוראה להכניס את החפצים לקיטבגים.

“יש לכם בשביל זה חמישה רגעים,” התריע הרב"ט, “ואחר-כך אני רוצה לראות שלשות מסודרות כשלפני כל אחד נמצא הקיטבג שלו!”

בשעה אחת יצאה המחלקה לדרך כשהמגויסים עמוסי שקי הציוד האישי צעדו ברישול בחזרה לבסיס הקליטה.

מיד לאחר ארוחת הצהריים ושטיפת המסטינגים נחפזו המגויסים לחזור לצריף ומיהרו להיפטר מהבגדים האזרחיים וללבוש את מדי הקיץ החדשים. הם סקרו אחד את השני מתוך הערכה מחודשת, כאילו נשתנו והיו לאחרים, חיילים אמיתיים; לא יותר עדר מבוהל מרובד בבגדים בצבעים ובדגמים שונים בהם הגיעו. הם נעשו יותר דומים אחד לשני, וליואל היה נדמה כי הם נראו כעת יותר משויכים לבסיס.

ניכרה בהם יותר בגרות. אחדים מהם שהיו באמת מבוגרים ממרביתם בשנים אחדות, מבין העולים החדשים, נראו פתאום גברים לכל דבר ועניין. את ההבדל הממשי עשתה הכומתה החדשה. אפילו בלי סמל היא הרשימה אותם. משיכתה לצד בתנוחה של יהירות כלשהי, כמו הוסיפה להם עוד איזה סנטימטר נוסף של גובה. הם בחנו אחד את חברו מתוך הנאה לא מוסתרת. אפילו יואל כשסקר את עצמו חשב שבאמת קרה גם לו משהו בשלושים ושש השעות האחרונות.

“שלא תחשוב שמשהו השתנה באמת,” אמר פתאום מזרחי שהופיע מאחוריו, “הם ימשיכו לטרטר אותנו גם עם המדים האלה.”

“בשביל מה זה טוב לשבור אותנו?”

“שוברים אותך לעשות ממך חייל,” השיב מזרחי בלעג. “העתיקו את כל החרא מהצבא הבריטי ואם לקחו טוב, זה אולי רק את הבסיסים הגדולים ותחנות המשטרה שהשאירו לנו. אבל פה אנחנו אוכלים חרא ושותים שתן. שיטת חינוך צבאית, אדוני.”

הם הפסיקו לדבר על הטרטורים כשהג’ינג’י של המחלקה, דויד מושקוביץ מקריית חיים, התקרב אליהם כשהוא מקפל את שווליו המדגישים את שריריו החזקים. הוא הסתכל ביואל הדקיק. אפילו הוא נראה קצת אחרת.

“אתה מכיר את עצמך?” שאל אותו דויד מושקוביץ, “אני לא מכיר את עצמי.” הוא חייך חיוך של זאב רעב בגלל ששתי שורות שיניו נקפצו על פומית של מקטרת ברייאר אמיתי שהכין לשעת לבישת המדים הראשונים. כאילו ניסה באמת להידמות לאחד מאותם חיילי הוד מלכותו שעד לפני שנים אחדות מילאו את הארץ.

“ואתה?”

דויד מושקוביץ עיווה את פרצופו כמתקשה להסתיר הנאה. “לא תאמין, אבל מהזמן שהייתי יליד חלמתי על זה…”

זה היה חלום מוזר.

מושקוביץ נתפש להיסוס קצר כשהבחין בעיניו המתרחבות של יואל. פניו המנומשים האדימו כעגבניה שעברה את שיא בשלותה. “תבין מה זה היה בשבילי,” הוא ניסה להסביר. “אבי היה בצבא הבריטי וטבע עם האוניה שלו מול כרתים. אז מה נשאר לי ממנו? רק תמונה שלו שעומדת על הבופה בסלון ברחוב גימל בקריית-חיים.” קולו התנמך כמדבר אל עצמו. “היה כזה ג’ינג’י כמוני. צחקן ובדחן שכולם השתגעו אחריו כמו מזרחי שלנו. ובתמונה שלו הוא מחזיק בפיו מקטרת. בדיוק כזאת.” הוא לא משך יותר את דיבורו ורק הוסיף קריצה בעינו שהמלים תאבדנה בכל זאת משהו מכובדן.

מפה ומפה נמשכו נימי התקשרויות נוספות ביניהם. היה זה יום טוב עבורם. גם נהגו בהם בלארג’יות כשאחרי הצהריים איפשרו להם להסתגל למראה הצה"לי החדש שלהם. משוחררים היו עד חמש. באיזשהו רגע פרש יואל אל מחוץ לצריף שהחום שעמד בו ההביל מרתיחה. עדיף היה להימצא בחוץ בצל, היכן שבכל זאת אפשר היה להרגיש במשב קליל בצלו של אחד האיקליפטוסים. הוא גילה שם ספסל ישן והשתרע עליו כשהוא נועץ את מבטו בשמיים הגבוהים שהצהוב שליווה אותם נסוג ושוב חזר אליהם משהו מהתכלת האבודה.

כשעצם את עיניו שקע בתנומה חטופה, ממנה נחלץ להרהורים שונים שעיקרם בחוף הזהב של צפון העיר, בקטע בו מתנמך רכס הכורכר עד לאפס, יוצר מרחב גדול של חוף רחב שרק נחתם בצפון בגדר התיל הגבוהה של הנמל הקטן של העיר הלבנה. שם גדל. שם היה גן הילדים של ימימה. שם היה בית הספר העממי של המורה חנה. שם היתה סחיבת האופנוע הראשונה. שם הם התגרו מעל גגות מעונות עובדים בחיילים הבריטים שעברו שם בימי העוצר. ולא רחוק משם, בגן העצמאות הרך, הם התמזמזו לראשונה עם היצורים המתוקים, אלה שהן ספק ילדות ספק נערות. הם ישבו שם על שפת הבריכה הקטנה שקושטה בפסיפס של שמעון צבר, ואחזו יד ביד בפעם הראשונה, בהתרגשות מהולה בביישנות. כעבור זמן, כשעברה הביישנות, הם מצאו פינות בין השיחים שצמחו קצת להתחששות ראשונה. אבל הוא גם נתפש לזיכרונות הקשורים במה שניסו מוריהם ומדריכיהם בתנועה לשתול בהם, בעניין מורשת דורות.

בבית לא דיברו על הדברים הברורים ולא על היעדים ההיסטוריים. שכאילו רק בזכות היהודים מתקיים העולם ועכשיו העולם צריך להחזיר חוב ליהודים. בטח לא אבא שהיה האיש הגנה ותיק שלא דיבר הרבה. אבל היו לו זיכרונות ממשמרות ומאימונים שאביו השתתף בהם ואפילו זכר את הגבעות הרותחות של שפת הים, עוד מלפני המלחמה העולמית ועוד מלפני שהיה שם גן העצמאות, כשמלך האיזור היה האיש שירד מהכוכבים, מקס המשוגע. כשהיה אולי בן ארבע או חמש. כשאביו נאלץ לקחת אותו איתו לאימון, מפני שסבתו חלתה ואימו סעדה אותה. הוא שכב באחת מקפלי הדיונה בתוך החול החם. אביו אמר לו בקול נמוך שלא יזוז משם. מה שלא יקרה, שיישאר שם. השמיים היו צהובים מהשמש. הגבעות היו לבנות כמו כסף מותך עם נימים של זהב מסנוור שחוצים אותם. בשקע שבין הגבעות התאמנו כשלושים גברים צעירים בהטלת רימונים. אביו היה אחד מהם. היה זה הצבא שבדרך. הכל היה בדרך. מראש הממשלה בדרך ועד לזונות ולפושעים היהודים שבדרך.

מאז הכרכרה המפוארת ששעטה בדרך החזון הקודח של הרצל שאביו נהג להזכיר אותו לעתים קרובות, הכל נעשה ונהיה בצורה כזאת. של השתייכות לאיזו הגשמה נבואית, כמעט ימי משיח. אפילו חינכו אותם בצורה טרומפלדורית של “טוב למות בעד…” אבל עכשיו כל זה הגיע לו רק עד קצה הזין. הגיוס הזה ניתק אותו לא רק מנעורים, אלא גם מהתשוקה לצייר ולצייר ולצייר. בעצם, הצבא לא עניין אותו. מה לו ולכל מה שנעשה כאן. אבל לא היה בו כוח ועיקשות לקום ולהתמרד נגד שטיפת המוח של מערכת החינוך של המדינה שבדרך שהכווינה אותו לציית כמטומטם לכל צו והוראה. עכשיו הוא יהיה תקוע פה לשתי שנות השירות האלה. אולי יכול היה להשתחרר אם היה עושה את עצמו לארטיסט. בזכות הדופק המשוגע של הלב שלו. אבל היה מכאיב על-יד כך להוריו.

אביו היה איש הגנה משונה שאהב בשקט את המחתרות הקיצוניות. פעם כשהלך לבית של סבא-סבתא שלו בשדרות רוטשילד ראה מרדף של שוטרים בריטים אחרי איש מחתרת שנורה לבסוף בגבו ומת. הוא סיפר על-כך לאביו שהגיב בהידוק שפתיים ובלסתות נעות בכעס כבוש. כעבור איזה רגע פלט אביו שאין לו ביקורת על המחתרות האלה. שישנם אחרים שמשרתים את המטרה בדרך שלהם והוא מבין גם אותם.

בסך הכל הוא היה דוגמית של ילד שגדל בתוך המעמד הנמוך המורכב מפועלים ומפקידים בינוניים. אביו חי משחיטה. היה שוחט פרות בבית המטבחים שנמצא בנקודה הגבוהה ביותר מעל הירקון בצדו הדרומי. על-יד המקום שהוקמה שם אחת משתי המצבות שציינו את היום בו חצה גנרל אלנבי בראש הצבא הבריטי את הירקון. המון פעמים עלה לשם. לראות את הנוף שבצדו הצפוני. כאילו מדובר היה בארץ אחרת. לפעמים חשב שאולי משה טעה. שלא כאן היתה הארץ אלא בסך הכל תחנה לעבור את הים. למקום יותר מוצלח. הרבה פעמים ישב וצייר שם את הנוף עד שהתחיל להבין שהציור האמיתי צריך לבוא מבפנים. כשניסה לבטא רחשים שכאלה צחקו ההורים. הם חשבו שזאת היתה בדיחה פרטית שלו. אבל הוא חשב אחרת. צייר גם פיגורטיבי אבל כבר התחיל ללמוד לעצמו את הציור החדש של צורה אחרת ומחשבה מורדת וקבע לעצמו כנקודת מוצא את קנדינסקי. ממנו נמשך כל ה“הלאה”. ממנו הגיעו החוטים לקוביזם של בראק ששבר את הצורה הקלאסית והראה שבעצם כל כתם וכל קו הם יצירה.

היה זה אביו שקירב אותו שלא בכוונה לעולם החדש הזה, אחרי שכבר למד ציור ופיסול אצל אבני ושטרנשוס. יום אחד סיפר לו האב שמול בית המטבחיים באים ציירים לצייר ביחד. הוא התגנב לעבר אותו בית וירד במדרגות וגילה שם את הסטודיו שהיה בעצם חדר גדול במשהו מחדר רגיל ובו עמדו נשים וגברים צעירים וציירו דוממים ומודלים. וכך התחיל ללמוד שם ומוריו היו שטרייכמן וסטימצקי. ובין התלמידים שכל אחד מהם היה כבר בעצם אמן לעצמו היו אליהו גת, לאה ניקל, משה פרופס, איצ’ה ממבוש, בנץ טרייבוש-ענב ואחרים. מהם נתגלגל הלאה למדרשה למורים לציור שהקימו אבני ובייליס ואת לימודיו שם חתך בגלל הגיוס.

“אני לא שואל אותך מה אתה רוצה להיות,” אמר לו אביו ימים אחדים לפני הגיוס, “אני יודע. אבל את הצבא צריך לעשות.”

“זה המס, אבא?” הוא צחק. כך קרא אביו לחובות הלאומיים. מסים.

האב הנהן. “בדיוק ככה, זה המס.”

אז עכשיו הוא נמצא בין הדפוקים להעלות מס.

משב פתאומי של רוח צוננת שעלתה מכיוון הים הרחוק הרחיקה מחשבות. בבת אחת צנחה עליו שינה.

7

“כושי” מזרחי ניצל את השעות הפנויות בדרך משלו. תחילה שוטט סתם ככה בין הצריפים והאוהלים. היה לו חוש ריח חד כשל חיה. הרגשתו נהייתה יותר נוחה מרגע שלבש את המדים החדשים. אפילו שלעין מנוסה חשפו את היותו בן ימים אחדים במקום הזה, הרגיש יותר כחלק מהנוף הכללי. בשכונה בה גדל צמח כאדם לעצמו. אביו היה איש אצ“ל, לימים נהיה לאחד מנאמניו של מנחם בגין. אבל הוא עצמו לא שם זין, כמו שאמר, על גדולי האומה, כך כינה אותם בלעג. הוא ראה מה זה שכול במשפחה על מזבח האומה, כך כינה אותם בלעג. כמו שאמר מישהו שבא לנחם אותם כשאחיו הבכור נהרג בארבעים ושמונה. ארבעה חודשים אחר-כך נהרג עוד אח בנגב, ואז אביו החטיף לו סטירה אדירה כשאמר שעכשיו יש להם מניות ב”מזבח האומה". זה היה מה שנקרא שכול במסגרת מחויבות. אחרי אותה סטירת לחי הוא העדיף לגדול בעצמו ולגדל את עצמו מבלי שיהיה חייב למישהו משהו. הצמיחה הפראית שלו אפשרה לו מרחב לבחון את עולמו ואת אותה נקודה בלתי נראית לעין שהיתה הוא עצמו. הוא היה מוכן למה שכינה, בדרך ספרותית משעשעת, תולדות חיי אדם.

מזרחי סיפר ליואל שלא סתם כך גדל. אחותו הגדולה, בשנות ילדותו הראשונות, נחשבה אצלו לאימו. היא גידלה אותו ואת ארבעת אחיהם הקטנים. אחר-כך בהיותו בן עשר עזבה אותם וכשהצטרפה לאצ“ל שממנו פרשה ועברה ללח”י. היא היתה לאומנית לא פחות קיצונית מאביו. מאז הפך לגידול-פרא אמיתי עד שמישהו הפגיש אותו במקרה עם הרקדנית שרה שחלמה על להקה שתבצע ריקודים תימניים. שם מצא משהו ששייך לו, שמתאים לכשרונו להתבטא. מסגרת שיכולה לאלף אותה התייחסות לאחריות. עד אז אמרו כולם שהוא “רוח תזזית”. שיש בו מרוחו של משוגע אמיתי.

החברים שלו חשבו שהוא באמת משוגע כשהתגייס מפני שאילו רק רצה יכול היה להשתחרר בגלל ששניים מאחיו נהרגו בצבא. אבל אחרי שנפצע בתאונת אופנוע וקיבל בכל זאת כושר קרבי בבדיקות הרפואיות, החליט דווקא כן לעשות את הצבא.

“מה אתה רוצה להוכיח?” הם שאלו אותו.

והוא רק צחק ולא הסביר. עניין שבינו לבינו. עניין משפחתי. לא היה עולה בדעתו לגרוע משהו מהכבוד של המשפחה אולי בגלל אותה סטירה. וזה היה בהחלט עניין של כבוד. מה שלא יהיה, הוא אמר להם, מזרחי הוא ייכנס לצבא ומזרחי הוא ייצא ממנו. בדיוק כמו שהם מכירים וזוכרים אותו. לא ישתנה ויחזור להיות ענבל בין ענבלי הלהקה של שרה.

בקרבת אחד האוהלים, בצל, לא רחוק מגדר התיל המקיפה את בסיס הקליטה, צדו עיניו את החבורה המצופפת. ישבו איזה שמונה או יותר צעירים שפופים, חלקם אוחזים בקלפים ואחרים עוקבים אחריהם. הוא התקרב אליהם, נעמד במרחק של צעדים אחדים ובאדישות מחושבת הצית לעצמו סיגריה, הפריח עננת עשן והגיב במבט משועמם כשהם לרגע סקרו אותו ושוב השפילו מבט והתמקדו בלהיטות במשחק.

רגעים אחדים הוא בחן את צורת משחקם של הארבעה שהחזיקו בקלפים. הם לא היו אגוזים קשים לפיצוח, כך החליט. הוא קלט היטב את המאפיין כל אחד מהם וחיבר אותם בראשו כאילו כבר שיחק איתם בעבר פעמים רבות.

“מקבלים עוד אחד?” הוא שאל סתם ככה.

שוב זקפו ראשים והפעם בחנו אותו במבט שונה. הוא היה משלהם, כך החליטו כשהחליפו מבטים.

אולי קצת תמים. אבל בסדר. אפילו אחד שאולי אפשר לעבוד עליו.

“תפאדל, למה לא.”

“בוא.” אחד מהם פינה מקום. “בוא, שב.”

הוא הצטרף, כיווץ קומתו לכריעה מזרחית כשמשקל גופו נשען על חלקן הקדמי של כפות רגליו שעקביהן מנותקים מהקרקע, תנוחה שהיתה מוכרת לו מקטנוּת. מזה בלבד היו צריכים ללמוד להיזהר. רק קלפן אמיתי של החברה יושב כך. אבל לא הם. כל-כך היו שקועים בכספים שעברו מיד ליד. כעבור רגעים אחדים הוא כבר טרף את הקלפים וחילק אותם והפוקר נמשך. מזרחי הפעיל בהדרגה את להטוטיו, מניח להם לזכות במשהו מכספו ורק כעבור איזה זמן נגס בהם. תחילה בעדינות, כמגשש, שעוד יחשבו שהוא בעצם בכיסם ביחד עם כספו ורק הוא עוד לא יודע את האמת הזאת. אבל הנגיסות הזהירות הראשונות שלו היו של כריש בעל מלתעות חדות ומנוסות, וכעבור זמן-מה צמחה בצדו ערימת הכסף שהרוויח.

מזרחי שיחק באיפוק כשהוא מקפיד שפניו ילבשו הבעה של משועמם שאינו מבין בדיוק את מה שהוא עושה. אבל ידיו היו זריזות כנחשים מתפתלים במהירות כה-גדולה, עד שאיש מהאחרים לא יכול היה לצוד בעינו את הקלפים שגלגל לכפותיו. טורף קלפים ושחקנים היה וזאת היתה רק שאלה של זמן עד שהם התחילו לקלוט שהוא עובד עליהם ואז גילו סימני עצבנות ונרגזות. סמוך לארבע וחצי, כשנהיו כיסיו גדושים ושלהם מרוקנים, הוא מתח את זרועותיו מתוך יגעות ואמר בבת-צחוק ידידותית: “חברה, אתם א-לא-כיפק.”

ואז במתינות, בידיעה שתנועה חדה בכיוון הסתלקות מהירה תגרום לבעיות, הוא הזדקף תוך פיהוק קל ואפילו טפח על כתפו של אחד מאלה שסיבן בחברות מודגשת. כשפנה ללכת הזכיר להם שכדאי שייפגשו אולי מחר או מחרתיים, בשביל “רוואנש”.

מעבר לאחד הצריפים נתקל בפתאומיות באותו רב"ט שבליל אמש התלבש על יואל. רגע עמדו ומדדו אחד את השני כשני חתולי רחוב השוקלים זה את פתיחתו וזה את תגובתו. מזרחי חייך בארסיות, כמעט כמתגרה. שפתיו נסגרו בשני קווים מתעגלים שהקנו לו ארשת קשה.

“כשאתה רואה בעל דרגה אז אתה מצדיע, ברור?” נהם הרב"ט בקול נמוך שנשמע למזרחי כגרגור מאיים של חתול השולף את ציפורניו.

“אני יודע,” גיחך מזרחי. מבטו לא הרפה מעיניו של הרב"ט כאילו ניסה לבחון מי מהם בעל תקיפות מהשני.

“אז תצדיע, בן-זונה!”

מזרחי המשיך לחייך, הוא כבר הרגיש שבעל הדרגה הזוטרה מתחיל לאבד את השליטה וזה היה עניין של עוד רגע עד שייסוג.

“תצדיע, כוס אמק!”

“לְךָ?”

במלה קצרה זאת של מזרחי היה מקופל עולם שלם של זלזול והתגרות מכוונת להקפיץ את הרב“ט מעורו. אילו הגיב הרב”ט בחריפות היה מזרחי מלמד אותו בתענוג איך באמת קורעים למישהו את הצורה.

הרב"ט החליט לסגת. למזלו לא ראה איש בקרבתם שיוכל להעיד כי הטירון המושתן הזה הרתיע אותו.

“אנחנו עוד ניפגש!” הוא נשבע.

“בטח,” הבטיח מזרחי, “בטח. רק תגיד איפה ומתי.” הוא לא זז עד שהרב"ט חמק הלאה משם.

כשהתקרב מזרחי לצריף של המחלקה הבחין עוד מרחוק ביואל השרוע על הספסל. הצללים התחילו להתארך וצלו הגדול של האיקליפטוס המתייגע בנשיאת בדיו הכבדים עטף אותו מכל צד. הוא התכופף, נגע ביואל בכתפו בעדינות, שלא יקפוץ בבהלה, ואמר בשקט, “הי, תתעורר, חבר, זמן החלומות נגמר.”

יואל הזדקף מחוייך. “מה מעבר לחלומות, מזרחי?”

“מי יודע?” הוא משך בכתפיו. “אומרים שביום שמחלקים מדים אתה נהפך לעבד נרצע.”

“כוונה?”

“שבועת אמונים, חביבי, זה מה זה נרצע. עוד מעט יעשו ממך נשבע להם. עד עכשיו אתה פה בגלל שיש חוק גיוס. מהרגע הזה יגידו לך שכל מה שיקרה לך, אז באחריות שלך, למה נשבעת.” הוא צחק בלעג. “אתה לא מבין, אז אגיד לך במלים אחרות. המדינה עובדת עלינו. מדינה כזאת צעירה וכבר דופקת אותך כמו זקנה מסופלסת בת אלפיים. בלי כבוד לך. בלי יחס. רק תוקעים לך בלוף אחרי בלוף. גם השבועה זה בלוף. מנצלים את זה שאנחנו מטומטמים קטנים. מפני שאם היינו קצת יותר משופשפים בחיים, היינו אומרים מה זה שבועה? בשביל מה כל זה?”

“אתה מדבר כמו זקן, מזרחי.”

“חכה חכה,” הזהיר מזרחי, “תראה כמה מהר תהיה זקן פה.”

מזרחי התגלה בפעם נוספת כבקי בסדרי עולם ומחנה. כשסיים יואל להעמיד את המגויסים בשלשות, התקרב אליהם רב"ט אורי שניכר בו כי נתן דעתו לכל פרט קטן שבהופעתו. הוא הקפיד שייראה אפילו טוב יותר משעת הבוקר. כאילו למרות שהוא משתמש באותם מדים, הם משמשים אותו עכשיו לחגיגיות מיוחדת הנדרשת לאירוע מיוחד ויוצא-דופן.

הוא נעמד בעימדת נוח לפני המחלקה.

“טירונים,” אמר, “אתם הולכים עכשיו למיסדר השבעה לצה”ל." כמו תמיד במשך כל תקופת היותו מדריך בבסיס הזה, גם הפעם הוא שמע את הרחש הנרגש של המגויסים. מעמד ההשבעה היה נכבד בעיניהם. במשך רגעים אחדים הוא סקר את תולדות המפעל הציוני בארץ-ישראל. נראה היה שעשה יותר ממה שנתבקש על-פי השגרה. הוא שיתף אותם בתחושה שלא בסתם צבא רגיל מדובר. שמדובר אולי באחד המפעלים הכי חשובים של התנועה הציונית. לא סתם הזכיר את מה שאמר בן-גוריון, שהצבא יהיה כור היתוך של האומה העברית המתחדשת. למסגרת הזאת יצקו את כל פליטי האדם משבעים ארצות. מצפון, מדרום, ממזרח וממערב. חומים. שחורים. אדומים ולבנים. לבלול מהם את מה שראש הממשלה כינה, הישראלי החדש.

“המעמד הזה של השבועה ייתן לכם את ההרגשה שכולכם שווים,” הדגיש הרב"ט, “מי שנולד פה, או מי שהגיע לארץ בילדותו עם הוריו, או מי שהגיע רק לפני זמן קצר והוא עכשיו איתנו.” חזר וסקר אותם כמעט כאב מבוגר ולפחות כאח בכור שאיכפת לו מהנעשה איתם, למרות שהיו חניכים אחדים שאפילו היו מבוגרים בשנתיים ושלוש ממנו. “יש כאלה שהוכנו כל חייהם לרגע הזה של השבועה לנאמנות לארץ ויש ביניכם שלא. אבל מרגע זה כולכם תהיו שותפים שווים בחובות ובזכויות.”

“קשקוש בגרוש,” לעג מזרחי. “תראה איך הטמבלים האלה מתרגשים.” אבל גם בקולו היתה צרידות של התרגשות. המלים הנבונות והקולעות השיגו מטרתן והחדירו בהם בכל זאת תחושה שהם מגיעים למעמד מיוחד.

“הוא יודע לדבר,” לחש יואל.

דויד מושקוביץ שעמד מאחוריו התנשף כסוס על קו מרוץ. “עוד איך. רק חבל שאין הרבה מהחומר הזה שממנו עשו אותו…”

“יש,” הפתיע אותם מזרחי. “הצרה שזה רק פה אחד ושם אחד. אבל בכל חור תמצא את הדפוקים שחושבים שאלוהים עשה אותם ישר מהזין שלו.”

הגיחוכים והצחקוקים החרישיים המלווים את הלחשושים נבלעו כשמסביב עלו פקודות של מובילי מחלקות אחרות ועד מהרה גם המחלקה שלהם הצטרפה לסך הצועדים לעבר מגרש ההשבעות. פקודה רדפה פקודה אבל כל אחד כבר זיהה את הפקודה המיועדת לו ולחבריו. בהדרגה התמלא המגרש הגדול במחלקות רוקעות לעמידת דום ואחרות שכבר המתינו מתוחות ולפני כל אחת מהן עומד המדריך האחראי לה.

במרכז המגרש, בלב מעגל מאבנים מסוידות, היה תקוע התורן הגבוה. בקרבתו עמדו ארבעה חיילים בעמידת נוח כשנשקם האישי בידיהם. שני מתופפים וחצוצרן עמדו מתוחים כשהם מוכנים לתרום את חלקם בתרועה ובהקשה חגיגיות כשיתחילו להניף את הדגל לראש התורן.

רב-סמל יחידת הקליטה, מילר, קיבל לידיו את הפיקוד על המיסדר.

“המיסדדרר יעבורר לדוום!” רעמו המלים, “מיסדדאאר – דום!”

כל פקודה והמנגינה ההונגרית המיוחדת לה, מאריכה או מדגישה.

מאות מגויסים חדשים רקעו רגיעה חזקה ברגליהם עד שאבק התרומם והתערב באוויר היום הגווע.

בדממה מוחלטת עקבו המגויסים אחרי מפקד הבסיס שקיבל לידיו את הפיקוד מידי הרב-סמל שלו. במהירות ובביטחון הוא חילק את הפקודה הנכונה לזקיפים שדיגלו את נשקם ובו ברגע החלו המתופפים לתופף בקצב אחיד, תחילה באיטיות כמגששים ואחר כך כתופסי בטחון במהירות הולכת וגוברת, עד שהחצוצרן צירף את הצלילים העצובים שלו.

הדגל התנופף בראש התורן. רוח קלילה נשבה והניעה בעצלתיים את שולי יריעת הבד הלבן הנחצה בפסים כחולים ובמרכזו מגן דויד גדול.

מפקד הבסיס אחז בידיו את נוסח השבועה. הוא השתדל לשוות לקריאתו חגיגיות, שקולו יישמע אחרת מהצרידות ומהחיספוס הכמעט אלימים של הפקודות הרגילות. משסיים מפקד יחידת הקליטה את חלקו בטקס פרש רב“ט מחלקה א' את רשימת אנשיו והקריא את שמותיהם, אחד בעקבות השני עברו המגויסים מעמידת נוח לעמידת דום. מחלקה אחר מחלקה הושבעה עד שהגיעה תורה של מחלקתו של רב”ט אורי.

שם אחר שם. יואל היה שלישי ברשימה. הציפייה היתה כה מותחת עד שנדמה היה לו שהוא מחטיא את הקצב וכבר עברה שנה כשהטיח את הנעל הכבדה באספלט. אבל גם זה עבר. הוא נהיה לחייל שחובת נאמנותו למות למען המולדת מוגדרת בחוק. לא סתם מגויס. בינתיים נמשכה ההשבעה עד שהסתיימה וכך גם נגמר לו מיסדר ההשבעה.

בערב יצאו רבים מהם לחגוג את המדים והשבועה ביחד עם הסמל הלאומי של אמריקה, ג’ון ויין, שכיכב באחד המערבונים שלו. הסרט הוקרן באולם הישן של הקולנוע הצבאי שנמצא בקרבת הבסיס והיה להם מזל שהוא נקרע במשך ההקרנה רק פעמיים וזה לקח זמן קצר למקרין להדביק אותו מחדש, וגם התרגום בצד הסרט לא כל-כך פיגר אחרי מה שקישקשו על הבד. ממילא מה שהיה חשוב זה מפגש הכדורים עם החצים של האינדיאנים והשפתיים הצרות של ויין עם הכוכבת שלו בעלת השפתיים העבות. כל עוד לא תפרו המגויסים לכומתותיהם את המעויין הכחול המעיד על היותם טירונים, הם רצו לנצל ככל האפשר את מרווח הזמן הקצרצר שנשאר להם.

יואל העדיף לכתוב שורות אחדות הביתה. לנסות לשתף את ההורים בחוויות של היום הזה.

“עזוב את הקשקוש,” צחק מזרחי, “בוא נעשה חיים כמו גברים.”

“למה אתה מתכוון?”

“נצא לעיר…”

“לעיר? איך?”

מזרחי פלט צחוק לגלגני. “אתה ילד, יואל. ילד חלב. אתה יודע מה זה?” הוא הניף את ידו לעבר הגדרות. “מה אתה רואה?”

“גדר.”

“זה מה שאתה רואה. אני רואה דבר אחר, יואל.”

“מה?”

“את מה שמעבר לגדר.” מזרחי התנשם עמוקות ומתח את זרועותי כמנסה לחבוק את המראות הרחוקים. “אני רואה את תל-אביב. את דיזינגוף. את הטיילת. את החתיכות עם התחתים הכי יפים בעולם. עם הציצים שקופצים כמו כדורים…”

“אבל מה בעניין הגדר?”

“הגדר?” מזרחי טפח על כתפו ובמהירות התקלף מהמדים והתחיל ללבוש את בגדיו מהאזרחות. “גדר זה בשביל ילד טוב ירושלים. בשבילי גדר זה למצוא דרך לעבור דרכה כאילו לא קיימת, אתה מבין?”

“איך תעשה את זה?”

“יש מה שנקרא ‘דרך בורמה’,” הסביר לו מזרחי. הוא כבר הספיק ללמוד את מבואות המחנה מכל הכיוונים וגם נועז היה בכדי להסתכן, ובלבד שינשום קצת את קרבתו אל החברים מהעיר הגדולה.

כשפנה ללכת, חזר וחייך: “העיר משגעת, יואל. אולי אתפוס גם איזה מזמוז טוב או דפיקה. מבין?”

הוא נסוג אל מחוץ לתחומו של הצריף ונבלע בחשכה.

“חכה!” קרא יואל, “אני בא!”

מזרחי הגיב בצורה משונה ומשך מעל ראשו את הכומתה שלו.

“מה אתה עושה?” התפלא יואל כשראה שהוא מוציא שני סמלים של המטכ"ל ומצמיד אותם בזריזות לכומתות.

“אני לא רוצה למשוך אש, תפשת?”

יואל הניד ראש כלא מאמין. “אתה מצויד לכל דבר, לא?”

“כמו שאמרת,” הסכים מזרחי והחזיר לו את הכומתה.

מזרחי ידע את טיבו של הלילה וצלל לתוכו ויואל בעקבותיו. מזרחי ניצל את העובדה שהירח עוד לא עלה ולא די היה באור הקלוש והחיוור של הכוכבים להבליט את דמותו שהתחמקה בין האוהלים הנמצאים במרחק של צעדים אחדים מהגדר. כשהשיג אותה אחז באחד המוטות שלה ובזריזות של חתול גמיש ובעל כושר ניתור מעולה, זינק מעליה ונחת בצדה השנה מבלי להיפגע ואז פנה וסייע ליואל לקפוץ מעליה.

עברו רגעים אחדים והם הגיעו לכביש הראשי של עיר הבסיסים התחום בשתי שורות של איקליפטוסים שנראו בוקעים מתוך החשיכה כגושים אפלים ומפחידים. הם התקדמו בזריזות בין העצים, שחוחים מעט כמוכנים בכל רגע לצלול לעבר האדמה אם יהיה בכך צורך. עיניו המחודדות של מזרחי קלטו במרחק של כחמישים מטרים ממנו את השער הראשי. בנקודה זו הורה ליואל לחכות עד שהשומר השלים הקפה והתרחק מהם. ורק אז השתופף מזרחי ונבלע בין שיחים שהסתירו את הפרצה שבגדר הגבוהה והחליק כמנוסה לבין עצי הפרדס הצמוד ויואל בא אחריו.

זמן-מה הם חתרו קדימה בין העצים וכעבור איזה רגעים הגיעו לכביש הראשי המוביל לתל-אביב. לאחר שעלו לשולי הכביש ניסה מזרחי לעצור מכונית מבין אלו שחלפו על פניו. לבסוף נעצרה מכונית פרטית בחריקה.

“תל-אביב?” הוא שאל את הנהג.

“ת’כנסו כבר,” היתה התשובה.

כשהתיישבו מזרחי ויואל במושב האחורי של המכונית, חייך מזרחי לנהג כאילו הכיר אותו מיום שנולד, שלף חפיסת סיגריות והציע לו אחת.

“רוצה?”

הנהג חייך. “אתן לכם משהו יותר טוב.” הוא הושיט לו חפיסת סיגריות אמריקניות, “קאמל”. חריפות חריפות.

מזרחי חייך. “כל הכבוד.”

“לאן בדיוק אתם צריכים?”

מזרחי לא היסס. אם שירות, אז עד הסוף, על-פי שיטתו.

“לטיילת”.

“אין בעיה,” היתה התשובה.

מזרחי התרווח על מושבו וקרץ ליואל כאומר לו, תלמד משהו. אחר-כך הוא פלט סילון עשן רחב כנהנה מהחיים.


8

בשעה שמזרחי ויואל כבר נמצאו בדרכם מהטיילת של תל-אביב לתפוס טרמפ במבואות העיר הדרומיים לחזור לצריפין, נדלקו האורות באולם התיאטרון של “הבימה” כשירד המסך על “אותלו” בבימויו של יוליוס גלנר. יותר משנה רצה ההצגה בהצלחה מרעישה מפני ששחקנים ותיקים כמסקין, פינקל, אמיתי ורובינא ועד לצעירים כבקר, בר-שביט ורביד התייחסו לכל הצגה כאילו היתה זאת הצגת בכורה. כאילו הבמאי לא שב מזמן לאנגליה אלא עדיין נמצא איתם ערב ערב, משגיח מאחורי הקלעים שההצגה תשמור על רעננותיה. שוב חזרו ומשכו פועלי הבמה את שובלי המסך האדום והכבד לצדדים עד שנתגלו השחקנים המיוזעים ונרגשים כשהם מתייצבים בקדמת הבה לקבל את מחיאות הכפיים הנלהבות של הצופים.

סגן מוטקה כהן, סגן מפקד פלוגה ט' של בה"ד 4, הסכים עם דעתו של מפקדו, סרן אלי ברזילי, שזאת היתה הצגה ברמה של תיאטרון רוסי במיטבו. ברזילי ידע על מה הוא מדבר. הוא בא משם. ממוסקבה.

“היה כדאי לחכות לכרטיסים האלה,” הוא נהם בקולו העמוק לאפרכסת אוזנו של סגנו. “אותלו של המסקין הזה זה פשוט קולוסאלי.”

מוטקה הנהן בראשון בשביעות-רצון. זאת היתה דרך חכמה לחגוג סיום המחזור הקרבי שהם הוציאו לפני הצהריים לשיבוצים שלהם. מחר הם אמורים לקבל פלוגת כף למדים, עניין שבדרך כלל נחשב ליותר קל מהקרביים.

קצין הרכב של הבסיס העמיד לרשותם טנדר פתוח שהם החנו אותו בקרבת התיאטרון. כשעברו בקרבת התחנה המרכזי הבחין ברזילי בשני חיילים שעמדו לתפוס טרמפ. הוא רמז למוטקה שנהג לבלום את הטנדר.

“יש לי רושם שאלה בורמזים,” הוא צחק כשהוא מתכוון שטירונים החצופים היוצאים בלילה באמצעות “דרך בורמה”, אחת הפרצות שבגדר.

מוטקה בלם את הטנדר במרחק-מה מהם. ברזילי הוציא את ראשו דרך החלון ושאל את הטירונים לאן הם רוצים.

יואל התבלבל ושוב היה זה מזרחי המנוסה והחצוף שלא איבד את קור רוחו. “עד לכניסה לצריפין,” הוא אמר.

ברזילי עשה להם סימן בידו לעלות לטנדר. רק כשהטנדר התחיל לנסוע מזרחי פלט אוויר. “זה הדבר האחרון שאנחנו צריכים,” הוא התנשף כמו לאחר ריצה, “המזל כנראה נגמר לנו אחרי הלילה המשגע הזה.”

“מה הלחץ?”

“אתה לא יודע מי השניים האלה,” הסביר מזרחי.

“אתה כנראה יודע.”

“ברגע הזה לא הייתי רוצה להיות כאן,” הודה מזרחי. “זה שליד הנהג קוראים לו ברזילי. הכינוי שלו זה ‘הדוב’, או ‘הדוב הרוסי’, מפקד פלוגה טית בבה”ד ארבע. והשני זה הסגן שלו, אחד שקוראים לו ‘הפָּרש ההונגרי’."

“למה?”

“מפקד הפלוגה היה קצין גבוה בצבא האדום,” הסביר מזרחי, “והשני עולה מהונגריה שבארבעים ושמונה היה אחד המפקדים של יחידת הפרשים הדרוזים בגליל.”

מזרחי היה באמת מתוח וכדרכו מיהר להדליק לעצמו סיגריה. הוא הושיט אחת ליואל ושניהם עישנו איזה זמן בשתיקה.

“צריך למצוא דרך לרדת,” הפטיר פתאום מזרחי.

“אמרת להם שלפני הכניסה,” הזכיר לו יואל. הוא היה מודאג מפני שמזרחי איבד מהביטחון שכל-כך היה אופייני לו.

“אתה צודק. שרק יהיה לנו עוד קצת מזל.”

ממש לפני הסיבוב לעבר צריפין דפק מזרחי בחלון של הקאבינה וסימן לקצינים שהוא רוצה לרדת.

מוטקה כהן עצר את הטנדר ומזרחי ויואל קפצו למטה. ברזילי הוציא את הראש דרך החלון.

“הי אתם,” הוא אמר, “מאיפה אתם בדיוק?”

זה היה מבחן אמיתי למזרחי ויואל התפלל שהוא יודע מה לעשות.

“אנחנו מהקשר,” הוא השיב באדישות.

“תמסרו שלום מברזילי לרס”ן בר-לוי."

מזרחי צחק.

“למה אתה צוחק?” שאל מפקד הפלוגה.

“למה שאין לנו שם קצין כזה…”

עכשיו הגיע תורו של ברזילי לחייך.

“תהיה בריא, חייל.”

“תודה, המפקד.”

הם עמדו וחיכו שהטנדר הארור הזה ייעלם להם מהעיניים.

“איך ידעת שיש פה בסיס של הקשר?”

“לא פה בדיוק,” הסביר מזרחי, “מהצד השני של הכביש.”

“אבל הסמל…”

מזרחי חייך ברחבות. "הסמל שלי זה חיל הקשר, מבין? הוא טפח על שכמו של יואל. “יש לך עוד שאלות?”

“עוד אחת. איך ידעת שאין שם קצין כזה?”

“לא ידעתי. מה שכן ידעתי שהממזר הרוסי הזה בוחן אותי. אם הייתי אומר לו בסדר, היה מקרקס אותנו ישר למעצר מפני שהוא המציא אותו. אבל ככה לא נתתי לא לתפוס אותי בביצים.”

“אבל איך ידעת שהוא מנסה אותך?”

מזרחי הניד ראש מצד לצד כאילו חש בצער על תמימותו המופלגת של יואל. “כמה שאתה עוד צריך ללמוד את החיים,” הוא לגלג. “מה זה איך? מי אני שסרן ברזילי משתמש בי למסור שלום לחבר אחד שלו רב-סרן משהו, מי אני, תגיד לי?”

יואל צחק. “יש משהו שאתה לא יודע, כושי?”

מזרחי נהנה מהמצב. “או-קיי, בן-אדם. למדת משהו בלילה הזה. בוא נחזור עכשיו למחנה. בשקט בשקט.”

כשהם עשו את דרכם לפרדס עשה הטנדר של הקצינים את דרכו לבה"ד 4. ברזילי עדיין צחק. קשה היה לו להתגבר על הממזרות שהוכיח הטירון.

“כשאני פוגש אחד כזה,” הוא אמר למוטקה במבטאו הרוסי הכבד, “אני אומר לעצמי זה טוב בשביל להוריד לפניו את הכובע. כמו שאומרים בצרפתית, שאפו.”

“קשה היה לתפוס אותו.”

“קשה,” הסכים ברזילי, “הוא חריף אמיתי.”

“מה פתאום אמרת לו בר-לוי?”

“נזכרתי בסגן בר-לוי שלנו,” אמר ברזילי. הוא העיף מבט בסגנו. “הייתי צריך להגיד לך. ידעתי שאתה מחכה לקידום אבל לא תקבל את פלוגה דלת.”

“קידמו את בר-לוי?”

“כן.”

שוב עמדה ביניהם שתיקה עד שמוטקה אמר פתאום. “לעזאזל.”

“מה יש? מה אוכל אותך?” שאל ברזילי.

“מארבעים ותשע אני בקבע,” רטן הסגן, “יותר משנתיים וחצי שאני חייל מקצועי. אז זה מרגיז אותי לקבל דפיקה אחרי דפיקה.”

הכאב היה מובן לברזילי. מוטקה כבר מזמן צריך היה להימצא בשטח כמפקד פלוגה. היה לו ניסיון עשיר ויכולת מוכחת. אבל הוא נשאר סגן נצחי בבסיס בעוד שאחרים הפכו מכבר לסרנים ואלה שעברו לשיבוצים בחיילות כבר היו רס"נים.

“יגיע גם התור שלך,” הוא הפטיר לבסוף, כמנסה לרכך מרירות.

“בטח,” לגלג מוטקה, תראה את יענק’לה, את צביקה ואת שמעון. רק לפני שנה הגיעו לבסיס והם כבר סרנים. מפקדי פלוגות. מה קורה כאן? ממשיכים לדפוק אותנו מפני שהגעת עם אטלנה ואני הייתי באצ“ל?”

“צריך להתאים את עצמך לגלגל הזה,” העיר ברזילי והידק לרגע את לסתותיו שלא יגיד הכרגלו, קיבינימאט. “זאת מדינה של מפלגה אחת. יש הם ויש האחרים. איך אומר ראש הממשלה? בלי מק”י ובלי חרות."

“חשבנו שכל זה ייעלם כשקמה המדינה. אתה זוכר? " מוטקה הרגיש במרירות. גם ברזילי היה דפוק. לוחם קרבי מעולה שערק בברלין מהצבא האדום ומצא דרך להגיע לארץ עם אשתו ובתו הקטנה על סיפונה של אוניית הנשק “אלטלנה” של האצ”ל. אם לא היה נחשב בהשתייכות לאצ"ל, כבר מזמן היה מפקד חטיבה או בסיס גדול.

הוא המשיך לנהוג בשתיקה וכמו תמיד ברגעים כאלה נכבש על-ידי זיכרונותיו הקשורים במשפחתו שהושמדה על-ידי הנאצים. הוא עצמו היה במחנה ריכוז והצליח להימלט ממנו למרות המספר הצרוב באַמת ידו הודות למראה הארי שהיה לו. שיער בלונדי ועיניים כחולות. בזכות המראה הזה ניצלו חייו וכבר בארבעים ושש הגיע לארץ והתאקלם במהירות כשנהיה לאחד הלוחמים של האצ"ל. אחר-כך כשקמה המדינה חשב שהצבא יהיה הבית שמעולם לא היה לו. אבל שוב ושוב דפקו אותו ולא קידמו אותו.

“מה שלא יהיה,” אמר פתאום ברזילי, “אנחנו נעשה את מה שמחכים שנעשה. יש לנו ג’וב וסומכים עלינו שנעשה אותו כמו שצריך.”

“כמו תמיד,” מילמל מוטקה. הוא הוריד את ברזילי ליד המדרגות המובילות לצריף ונסע להחזיר את הטנדר למקומו הקבוע. אחר-כך הלך ברגל וכשהגיע לקצה הגבעה גילה שברזילי כבר היה שקוע בשינה עמוקה. הוא עצמו הרגיש שלא יהיה מסוגל להירדם והתיישב במרפסת הרחבה באחד מכסאות הנוח שהיו שם לשיזוף. רק לפנות בוקר, כשנשבה רוח צוננת, הוא נרדם.

כשהתעורר גילה שהשמש כבר מזמן עלתה. ברזילי לא היה בחדרם. הניח לו לישון עוד קצת. ממילא זה היה יום של השלמת ההכנות לקליטת הכף למדים.

הוא משך סיגריה מהקופסה שהיתה בכיס מכנסיו, הצית אותה ופיזר עשן כשהוא מתבונן בשדרת הברושים הצעירים שניטעו ללוות את המדרגות המתפתלות לעבר צריף המגורים של הקצינים. מסביב היה דשא צעיר שבגלל היחשפותו לשמש נתגלו בו פה ושם כתמים צהובים.

“צריך להוסיף זמן השקאה,” הוא הרהר כשקם ונכנס לחדרו המשותף עם ברזילי להחליף את מדיו המקומטים ברעננים.

הצריף השטוף באור שמש היה מחולק לשלושה חדרים גדולים. בכל חדר שוכנו שני קצינים. הוא חיבב את ברזילי שנחשב לענק במושגים המקומיים. בעל כתפיים של מתגושש שהתנשא לגובה של כמטר ותשעים. די היה בקומה כזאת כדי לעורר דאגה בקרב הטירונים, ועל-כך גם נוסף השם שיצא לו כמפקד קשוח. אולי בשל ראשו הקטן ועורפו השטוח שהזכיר לוחם הוני עורר אפילו חשש ממבט עין. מיד לאחר שהחליף את המדים הוא יצא למשרד של הפלוגה.

לא היה איכפת לו שהפסיד את ארוחת הבוקר. אבל אי-אפשר היה להתחיל יום עם סיגריה בלי קפה. את הקפה הוא כבר ישתה עם ברזילי.


9

במשרד של פלוגה ט' היה סרן אלי ברזילי רכון על גבי שולחנו הרחב, פליט מאותם רהיטים של הצבא הבריטי שנמצאו כאן כשצריפין, אז סרפנד, נתפס בידי צה“ל. עברה כבר שעה ארוכה מאז שחזר לבדוק את פרטי מערך האימונים של פלוגת “העקומים” שעמדה להגיע בערב מבסיס הקליטה. תמיד היה נוהג כך למרות שהעקרונות והלו”ז של המערכים הקודמים לא השתנו, פרט לתאריכים ופרטים משניים אחדים. הוא היה צמוד למה שדרש בעקשנות מאחרים. לחזור ולבדוק כל פרט. הרבה דמעות, זיעה ואפילו דם אפשר היה לחשׂוך כך. בדרך כלל נמצא מוטקה בצדו מתחילת הבדיקה. אבל הוא ידע שמוטקה לא ישן רוב שעות הלילה והיות שהיום הזה נחשב ליום של מעבר, יכול היה להסתדר זמן-מה גם בלעדיו. שינוח לו קצת.

בינתיים עד לבואו של הסגן הוא עישן כהרגלו סיגריה אחת אחרי השניה והמאפרה שלפניו התמלאה במהירות בבדלים ובאפר כמעט עד לשוליה. פעמים אחדות בעבר הוא ניסה להפסיק את העישון ולא הצליח. אשתו סלדה מראשי אצבעותיו הצהובים וניסיונותיו לסלק את צבע הניקוטין המבחיל הזה בעזרת מיץ לימון ופטנטים אחרים נכשלו בזה אחר זה. לפעמים אפילו כבר לא נהנה יותר מהעשן הממלא את ריאותיו עד שחש בחילה. אבל ההרגל הזה של הסיגריה התקועה בזוית פיו, גם כשהוא פולט פקודות, הפכה כמעט לקו אופי מוכר שלו. למרות זאת הצטער שהוא נתפס לחולשה כזאת ולא מצליח לדכא את תאוותו לניקוטין. בדרך כלל התגאה ביכולתו לשלוט ברוחו ובהרגליו.

לא סתם הדביקו בו את הכינוי “הרוסי”, או “הדוב”. קלסתרו הזכיר ברגעים מסוימים כשהיה ממוקד בהדרכה מעשית, כמו קרב כידונים, פנים של דוב סיבירי זועם ומאיים. פרצופו היה סגלגל, אפו היה קטן וסולד, שפתיו רחבות שלעתים כשהיה מחייך גילו מאחוריהן שיניים גדולות וחזקות, כמעט כניבי דוב טורף. הוא גם היה חזק כמותו. מסוגל היה לעבוד ימים ולילות אחדים בלי הפוגה, מבלי לגלות עייפות או תשישות כשל אחרים.

לעולם לא ישכח את פרשת בואו לארץ על סיפונה של אוניית הנשק המפורסמת של הארגון, “אלטלנה”. היו איתו אשתו הצעירה, אתלטית נודעת בברית המועצות, וילדתו הקטנה שהיתה אז בת שנה. על עריקתו החליט בברלין כששמע על החלטת האומות המאוחדות בעשרים ותשעה בנובמבר ארבעים ושבע על חלוקת ארץ-ישראל ועל המלחמה שפרצה למחרת היום. באותו יום נולד מחדש אליהו אייזנשטט היהודי, לימים אלי ברזילי. הודות לקשריו ולנועזותו הצליח לברוח מגרמניה המזרחית ולהגיע לצרפת וליצור קשר עם נציגי הארגון. הם שמחו על הצטרפותו של קצין כמותו, נמר קרבות אמיתי, בעל היסטוריה צבאית עשירה ומוכחת והם דאגו להביאו לארץ. אלא שהוא לא שיער לאיזו הרפתקה מסוכנת הוא נקלע עם אשתו וילדתו.

לעתים כשהיה נזכר באותה התפעמות שאחזה בהם כאשר בשעת לילה מאוחרת הם ראו את האורות המנצנצים מחופי הארץ, היה מתרגש מחד ואז היה חוזר וטומן בכיסיו את כפותיו הגדולות שאיש לא יבחין ברעידתן. הוא לא אהב את מה שקרה עם האוניה. המאבק הזה היה כמו מאבק בין שני מתאגרפים, בין בן-גוריון לבגין. מי ישבור את מי. הוא סלד ממאבקים כאלה כיוון שמתמיד היתה הפוליטיקה זרה לו וחונך להיות איש צבא. אולי בשל כך גם לא רצה להבין מה גרם לתקיפת האוניה שהביא נשק יקר עד שנסחפה בחוף תל-אביב היכן שגמרה את תפקידה ונטתה על צדה כגוויה של לווייתן ענק שאיבד את הכיוון שלו.

הפגישה הזאת עם הארץ היתה מסוג אותם רגעים שאדם אינו מוחק מזיכרונו אפילו ירצה. הוא שעבר בחייו רגעים קשים ביותר והשתתף בקרבות קשים בגרמנים הארורים, פחד בפעם הראשונה בחייו. פחד שבחלקו נבע מחוסר יכולתו להגן על אשתו וילדתו ופחד מעצם ההתנגשות המרה בין יהודים ליהודים. באוזניו נשמרו גם הדי ההתפוצצויות של חומרי הנפץ והכדורים שנמצאו בבטן האוניה והוא רק קיווה שהכל ייגמר בפיצוץ ענק אחד. אבל זה לא קרה. דפנות האוניות נקרעו וחורים נבעו בהם והיא נחה על צדה על החולות הנודדים שבקרבת החוף. לבסוף, כשהצליחו לחלץ אותם ולהעבירם לחוף, לא העלה בדעתו שבגלל המסע ההיסטורי הזה עם “אלטלנה” תעבורנה שנים רבות עד שיזכה להתקדם בצבא היהודי. כאילו לתמיד נקבעה בו חותמת בוערת של היותו מאנשי הארגון. איש של בגין. בעצם, עד היום לא התעניין במיוחד בהבדלים שבין ההגנה, לארגון וללח"י. מבחינתו כולם היו חטיבות של הצבא העברי. אבל הוא הבין את מרירותו של מוטקה סגנו וצר היה לו לעתים בשל שניהם. הרגשת הקיפוח היתה תחושה מעיקה שקשה היה להשלים איתה.

ברזילי התעייף מתנוחת הגב המעוקל. הוא התמתח ונשען על-גבי מסעד הכסא והצית לעצמו סיגריה חדשה. הוא פלט את העשן בסילונים ארוכים ורחבים, כמעט כקטר. כשהעיף מבט במפת המדינה תהה כמה שנים יעברו עד שיאפשרו לו להתקדם. הוא נזכר איך שימים אחדים לאחר בואו הטילו אותו לקלחת הקרבות שבראשה של פלוגת חיילים פליטי שואה שגם הם כמותו עלו לארץ לפני זמן קצר ביותר והוא צריך היה להסביר להם מה זה רובה תוך הקרבות עצמם. מאז תום הקרבות בהם הוכיח את היותו לוחם מבוהק ומפקד מעולה, הוצב תחילה לבסיס רכב כשליש ורק לפני שנה הסכימו להציבו בבה"ד 4 וכבר העביר מחזורים אחדים של חניכים שאחדים מהם כבר הגיעו לקורס קצינים ועל-פי הקצב הזה בתוך שנתיים יהיו בני דרגתו. הוא לא קינא בהם. זה היה בסדר. הם היו צעירים מוכשרים והצבא נזקק להם. אבל הוא באמת רצה לדעת מה יהיה איתו, הסרן הנצחי, כמו שמוטקה כהן היה הסגן הנצחי.

הוא חייך ומילמל “מוטקה, מוטקה,” כששמע את הצעדים הכבדים והנמרצים המתקרבים לדלת הפתוחה.

“הלו, מוטקה,” פלט בקולו העמוק והצרוד משהו מהעישון המוגזם. “הגעת בזמן. צריך להעתיק עכשיו את התוכנית הזאת.” הוא העיף בו מבט תוהה. “אכלת משהו?”

“קפה יספיק.”

מיד לאחר שמוטקה הכין לעצמו קפה אותו מזג לספל גדול, הוא הצטרף לברזילי בשיבוץ שניים מבין המדריכים שהתחלפו. אחד יצא לחופשת שחרור ואחד ילך בעוד שבוע לקורס קצינים. החדשים לא היו מוכרים להם. הם התמקדו לאחר מכן בתוכניות האימונים ובגרפים השונים וכשהם פולטים מפעם לפעם עשן סיגריות מצחין המשיכו לעבוד עד לשעת ארוחת הצהריים. בינתיים התגבר החום במשרד ומוטקה העיר משהו בקשר לקיץ שמתחיל להפגיז אותם בחמסינים בשלב ההתחלתי שלו. אבל מניסיונם מהקיץ שעבר הם ידעו כי המשרד שלהם עוד ירתח כתנור בחודשי יולי אוגוסט. אז הם ייזכרו בימים החמים האלה של מאי מתוך געגועים.

ברזילי משך עצמו מהכסא והזדקף מלוא קומתו הגבוהה ופשט ידיו עד שכמעט נגע בתקרה. הוא פיהק וטפח בכף ידו על פיו, כמו להרגיע את תחושת העייפות.

“דאיוש, מוטקה, הגיע הזמן לאכול מזהו,” הוא אמר.

“עוד רגע,” הפטיר הסגן, “רק אגמור את מתיחה הקו הזה.” לאורך הסרגל הוא משך קו אדום ובולט. אחר-כך דחס את בדל הסיגריה האחרונה שלו במאפרה הגדושה, גם ויישר את מדיו ובעיקר מתח את שולי מכנסיו הקצרים. רק אז חבש את הכומתה שלו והצטרף לברזילי שחיכה לו במרפסת ושניהם פנו לעבר מדרגות האבן שבין שורות הברושים.

חדר האוכל של הקצינים והמש"קים נמצא סמוך לצריף מגוריהם ובדרכם אליו הם נתקלו במחלקה מפלוגה אחרת שחזרה מאימוני שדאות.

הטירונים המיוזעים והעייפים היו לבושים בסרבלים מזוהמים וחבשו כובעי טמבל. על כתפיהם נשאו רובים שלאחר שעות ארוכות של אימונים הכבידו פי כמה ממשקלם. קצב המחלקה ירה את פקודותיו בקול עייף ומונוטוני.

“אול-מין…אול-מין…” הוא משך את הלמד בסלסול מתמשך, כאילו נהנה במיוחד מהדגשת האות הזאת.

שני הסמלים שבוססו בחול הרך כמאסף היו שקועים בשיחה משעשעת שלוּותה בצחוקים. רק משהבחינו בקצינים שבצד, הפסיקו את הלהג ונחפזו להתאים צעידתם לזו של הטירונים הסחוטים.

“ת’ה שם! תרים את הרגליים!” הם התחילו לגעור בכעס בטירונים.

“תצא מהשורה! תתחיל לרוץ מסביב למחלקה… חת שתיים…”

הטירון ארוך ודק כגבעול, מיוזע כשהיה, התחיל להרחיב צעד בניסיון להדביק את השלשה הראשונה של המחלקה, ואף להרחיק עצמו ממנה בכדי להתחיל להקיפה. הוא נכשל ונפל על פניו, קם והתנער מהחול, ושוב מתח צעד גדול ככל שיכול וחזר וספג מקלחת של פקודות מאחד הסמלים:

“פול… קום!…”

“מי צריך את הטרטור הזה,” הפטיר מוטקה.

ברזילי גיחך. “אתה מכיר דרך אחרת להוציא חייל מציביל? הה?”

“אני לא מכיר הרבה דרכים, ברזילי, אבל הייתי מנסה למצוא תחליף.”

“תאמין לי, מוטקה, שאין צבא שלא ניסה דרכים אחרות. זה מה שיש, חביבי. תאמין לי שאני יודע מה שאני אומר לך. הייתי שבע שנים בצבא האדום. שבע שנים!”

מוטקה משך בכתפיו. “צבא אדום או ירוק או כחול. מה זה משנה? הצבא הזה אמור בכל זאת להיות צבא אחר, לא?” הוא המשיך לעקוב אחרי המחלקה המתרחקת. “אני לא אוהב את זה. נקודה.”

“למה זה מפריע לך?”

“לא כל אחד נולד להיות חייל. ובין אלה שגוייסו יש רבים כאלה.” הוא השתהה לרגע כבורר מילים מתאימות לבטא את דעתו. “אז מה תעשה? תכה אותם? תפרק אותם? תבנה מהם בני אדם חדשים? מי אנחנו, ברזילי, אלוהים?”

“יש לך השקפה לא נכונה,” הפטיר ברזילי ובכדי לסיים את השיחה הזאת הבהיר את עצמו: “אני לא שלם עם טרטור לשם טרטור. זה לא טוב. זה פסול,” הוא הדגיש, “אבל אם זה טרטור שבא להכניס משמעת בציביל זה חשוב.”

“אם זה באמת נמצא בפיקוח שלנו.”

“אז צריך שזה ייכנס טוב טוב לראש של המדריכים,” אמר ברזילי, “יש ביניהם שלא תופשים את זה ואז יש לנו פרובלימה רצינית בעיקר כשיש כף למדים.”

מוטקה חייך. “אז זה מה שנעשה.”

“אבל בלי להגזים,” העיר ברזילי, “מפני שצריך גם לשמור על שטח החלטה ופעולה של אנשי הסגל שלנו.”

מוטקה לא מצא טעם להמשיך בנקודה זו הלאה, שכן כבר בעבר נתגלעו ביניהם חילוקי דעות כשהגיעו לנושא הזה. הוא שיער שההבדלים בגישותיהם נבעו אולי מהרקעים השונים שלהם. הוא התחיל את דרכו כאיש מחתרת שהגיע לצבא מתוך אידיאולוגיה מסוימת וברורה, בעוד שהשקפותיו של ברזילי התגבשו בצבא האדום כחייל מקצועי היכן שהיה צורך לטרטר ובהערכה הדדית שהיתה ביניהם. ברזילי פעל תמיד בתקיפות לחיסול טרטורים שגלשו מעבר למידה הדרושה לאימונים ונהג בקשיחות במדריכים שסרחו.


10

מיד לאחר ארוחת ערב, בשש וחצי, לאחר שהמגויסים בבסיס הקליטה ארזו בקיטבגים את ציודם האישי, הם התייצבו לפרידה מאלה ששימשו מדריכיהם בימים הספורים ששהו שם. יואל נפרד בצער ממזרחי ששובץ לפלוגה אחרת.

“חבל שאנחנו לא ביחד,” אמר יואל.

מזרחי חייך בחיבה. “שלא תדאג, חבר, אנחנו עוד נתראה.”

הם טפחו בחיבה אחד על כתפו של השני ויואל עמס את הקיטבג על כתפו.

“אתה נראה חייל אמיתי,” לגלג מזרחי.

יואל צחק. “ואתה נראה כמו איש חיל הקשר!”

עוד צחוק ולחיצת-יד ועוד טפיחה אחת והם נפרדו.

בחוץ המתין ליוצאים רב"ט אורי שנפרד מהם במלים מעודדות.

“אתם עכשיו עוברים לשלב טירונות,” הוא הזכיר להם, “והפרק הבא ישפשף אתכם מכל מה שעוד נשאר אתכם מהבית. אז שלא תתרגשו מהרגעים הקשים ויהיו כאלה. אבל גם הפרק הזה ייגמר. תאמינו לי. עברתי את זה ויגיע יום שתזכרו הרבה שעות כאן ושם מתוך געגועים. בינתיים, אני רק רוצה לאחל לכם הצלחה איפה שלא תנחתו.”

אחרי איזה רגעים הועבר הפיקוד עליהם לידי מדריכים שהגיעו מבסיס האימונים ושתי מחלקות, האחת בה נמצא יואל ועוד אחת שהיתה בשכנות מחלקתו של רב“ט אורי, היו הראשונות לצאת בעד השער הראשי של מחנה הקליטה בכיוון בה”ד 4. שני מדריכים, רב"טים מבסיסי האימונים, דרבנו אותם ונתנו להם להבין שהם אינם מחבבים את הכף למדים, העקומים, המיועדים לתפקידים לא קרביים. ארטיסטים עם פטוֹרים רפואיים מתירגולים שונים. הם קראו להם “המשתמטים”.

יואל השתדל להרחיק מעליו את מהומת הרב"טים.

“שילכו לעזאזל,” חשב לעצמו והרהר במה שצפוי בעוד רגעים אחדים כשייכנסו לתחומו של הבסיס הגדול שכל המגויסים דיברו עליו בחשש. בה“ד 4 היה המפגש האמיתי הראשון עם צה”ל. לא הבדיקות הרפואיות. לא ההתכנסות בלשכת הגיוס. לא בסיס הקליטה. כל אלה אפילו לא היו מבוא. עכשיו התחיל הפרק האמיתי.

דמדומי ערב התפשטו בבסיס שנמנה עם הבסיסים הגדולים ביותר של צריפין. נורות החשמל פיזרו אורות כתומים בעד חלונות הצריפים ושולי האוהלים המורמים. מחלקות טירונים צעדו בסך מכיוון חדר האוכל. מנגד נראו חיילים שנימנו על סגל בסיס האימונים כשהם נחפזים במדיהם המגוהצים ובסמליהם המתנוצצים לעבר נקודות הריכוז של המשאיות הצבאיות שעמדו להסיעם לערב בידור בתל-אביב. הטירונים התבוננו בהם בקנאה אבל סילקו מהם את מבטיהם כשנשמעה השאגה של המצליף בפקודותיו:

“קדדדימהה!!!”

עברו עוד רגעים אחדים והם הגיעו לחזיתו של הצריף הראשון שנתגלה בתחום מבני פלוגה ט' של “הדוב הרוסי”, ומחלקתו של יואל נצטוותה להניף רגליים לצעידה במקום עד שנשמעה הפקידה המרעימה לעבור לדום ואחר-כך לנוח.

משום מקום הופיע פתאום רב"ט נמוך קומה, שחרחר כבן העדה התימנית, אבל משפתח את פיו התגלה כבעל מבטא רומני. הוא נעמד על-יד הדלת הרחבה של הצריף, פתח רק כנף אחת של הדלת ודחק בהם להיכנס למרות שבקושי נדחקו שניים ביחד ולמרות שיכול היה להקל על כניסתם אילו טרח לפתוח גם את הכנף השניה של הדלת.

“זוזו כבר!” הוא נהם.

הטירונים נדחסו לתוך הצריף הארוך כמים שנשאבים לתחתית אסלת בית שימוש. כשהצליח יואל להידחק פנימה הוא מצא עצמו נדחף על-ידי הבאים אחריו למרכז המעבר שבין שתי שורות המיטות הארוכות. בכל אחד משני האגפים של הצריף נתגלו לעיניו ארונות גדולים. כבר ממבט ראשון הוא ראה שצריף זה שונה היה מהצריף של בסיס הקליטה. הצריף היה נקי ומבריק כאילו ממרקיו רק עכשיו סיימו את עבודתם. מהתקרה השתלשלו ארבע נורות חשמל גדולות שהטיחו מטחי אור בהיר. עד שהסתגל לאווירת המקום כבר נכנס אחרון הטירונים ובעקבותיו הרב"ט השחום שהתקדם למרכז בצעדים מפושקים משהו, כמלח שירד ליבשה לאחר תקופה ארוכה של היעדרות, עד שנעמד בין שתי כונניות מאחז הרובים שהיו ריקות. הוא סקר את הטירונים בעינים מצומצמות, כבודק למי להיטפל.

“טירונים,” הוא נהם בקולו הצרוד משהו, “כל אחד מוצא לעצמו מיטה, חת-חת!”

הצעירים, מי מהם שעדיין החזיק על כתפו את שק חפציו ומי שכבר העמידו בצדו, מיהרו להתייצב ליד מרגלות המיטות שגם כאן כמו בבסיס הקליטה היו מורכבות ממסגרות ברזל ולאורכן לוחות עץ שמחזורי הטירונים הקודמים שייפו בעזרת שברי לבנים להבהיקם. עכשיו הגיע תורם של החדשים ללמוד את המסורת החשובה הזאת.

ושוב נורתה פקודה לעבור לדום.

הצעירים התמתחו והרפו משקיהם.

“המחלקה תעבור לנוח!”

דום.

נוח.

דום.

הנעליים המסומרות והגבוהות נעשו כבדות יותר ויותר והרב"ט לא הרפה, כאילו נהנה הנאה משונה מהסמכות שהואצלה עליו לעשות בהם ככל העולה על רוחו, כרצונו. עם כל רגע שחלף הם הרגישו כאילו הם עצמם נעשים ליליפוטים והוא, בעל שני הפסים הקטנים, צומח אל מול עיניהם מברנש קטן קומה לגוליבר מדהים בממדיו.

“אנ’רוצה לשמוע את הפרזול המזויין של הנעליים שלכם!” שאג הרב"ט, “אני רוצה לשמוע את כל המסמרים דופקים דפיקה אחת! עבור לדום!…נוח!…”

חמישה רגעים עברו. עשרה. עשרים. הזיעה נטפה מהם כמו בשעת תירגול בשמש. הנשימה נתקצרה. כפות הרגליים ממש כאבו בגלל הרקיעות החדות שבהן כל-כך התאמצו לרצות את הנפוליאון הקטן הזה שהתנפח אל מול עיניהם כמו בלון ענק שעוד מעט יתעופף בגלל האוויר החם הממלא אותו.

לבסוף, אולי מפני שקולו נצרד עוד יותר משהיה וגרונו כאב, הוא נתרצה בבת-אחת, נתחייך כנהנה, משך ממחטה גדולה מכיסו ומחה את נטפי השומן והזיעה שבצבצו על פניו העגולים. “שלא תיבהלו ממני,” הוא הציע להם במתק-קול מפתיע, כאילו כיווץ בכוונה את מיתרי גרונו. “אולי אתם חושבים שאני סתם רע.” הוא העביר את מבטו מאחד לשני. “אם אתם חושבים ככה אז שתדעו שאתם עושים טעות גדולה מפני שאני ממזר הרבה יותר גדול ממה שאתם בכלל יכולים לחשוב. אז קודם כל שתפסיקו לחשוב. אני כאן חושב בשבילכם. אז למי מהעקומים יש איזה עניין לברר אצלי?”

היה מישהו שיצא קדימה. וילי קאכטן ממרסיי. היה צריך ביקור מחר אצל רופא המגיע פעם בשבוע לבסיס. רופא מומחה לעור. הרב"ט הנהן בראשו.

“ממה אתה סובל, מסיפיליס?”

“לא, המפקד. יש לי בעיות בעור של כפות הרגליים.”

“אז לפני שתלך לראות רופא, קודם נראה אותך בימים הבאים אם אתה בכלל שווה משהו לצבא שישקיע בך בדיקה רפואית אצל מומחה.”

“אבל, המפקד…”

“אבל, תגיד לאביך1” תגובה מכסחת קצרה וטעונה בביטול. כאילו הטירון נחשב לאפס בעיניו.

וילי נרתע.

“אני מוכרח לקבל מרשם לתרופה שלי,” הוא חינן את קולו, מקווה לזכות במעט הבנה. “יהיו לי בעיות בהליכה…”

הרב"ט התעלם ממנו. הנדיד מבטו מאחד לשני כשוקל משקלם.

“אני רוצה להגיד לכם משהו. אנחנו יודעים פה שאתם כולכם ארטיסטים.” הוא אמר בקול שקט, כמגלגל אמירה בין חברים. “אבל אתם ואני יודעים את האמת, לא?” הוא מתח את ידו והושיט אצבע בוטה לעומתם. “אתם ואני יודעים שאתם עובדים על כל העולם. ובטח שאתם מזמברים את הרופאים ואת החובשים ואת כל הסגל הרפואי. אז מי שחושב שיקבל פה יחס מיוחד בגלל שהרקטום כואב לו, שישכח מפי הטבעת שלו. אפילו שלא יחרבן.” פתאום הרים את קולו לצעקה. “ברור?” ושוב חייך בנעימות כמו ביקש להרגיעם שבעצם לא התכוון להפחיד. “אז אני בטוח שכל הבקשות נגמרו, לא?”

יואל התקדם צעד אחד לפנים. אותו יום, זמן קצר לפני הצהריים, הוא קיבל זימון לפגישה שעורר בו עניין שאולי יוכל לתרום משהו ממשי בתקופת השירות הצבאי שלו.

“אז יש עוד אחד?” תהה הרב"ט. “אז מה איתך. ליצן?”

“המפקד, יש לי זימון לאחת-עשרה אצל קצין התרבות של הבסיס.” היו כאלה שזומנו למבדקים ולריאיונים עוד ביחידת הקליטה. שם כבר נעשו ניסיונות למצוא ביניהם אפילו מוכשרים למלא תפקידים מבצעיים בחיל האוויר. גם לחילות אחירם היו מוקדים לגיוס מתנדבים. אפילו לצנחנים היה אוהל גיוס משלהם. הם היו מוכנים גם לקבל כף-למדים בעלי סעיפים מיוחדים. הריאיונים האלה הוסיפו צבע נעים בימים שהם עשו שם. אבל היו כאלה שמשכו איתם מועדים לריאיונים לתפקידים מסוימים גם לאחר שנשלחו לבסיס ההדרכה.

“זזזזימון?” צחק הרב“ט, “אולי זזזזיווון?” הוא העביר מבטו מסביב מעודד את הטירונים החדשים לצחוק ביחד איתו. אחדים הצטרפו מפוחדים. תחילה נשמעו צחקוקים דקים ואחר כך גל של צחוק כאילו עמדו שם נעמי ושייקה מהצ’יזבטרון להצחיק אותם. “שמעתם, יש לו זזזזיוווון! אתה לא מתבייש לדבר על דברים כאלה כאן, בבסיס הזה שצריך לקחת את האזרח המחורבן שזה אתה ולנסות לעשות ממנו חייל?” הוא שוב עיוות את קולו. “בוא תבחר לך את אחד הטירונים האלה ותראה לי איך מראיינים בצה”ל. בוא, בוא.”

“אבל, המפקד…” היתה ליואל הרגשה ששוב חוזרת אליו גירסה חדשה ואומללה של גמל שלמה והוא הרגיש שהוא מתחיל לרעוד.

“בלי אבל!”

“אני מוכרח להיות שם.”

הוא פיספס את אוזניו של הרב“ט. יכול היה להגיד שהרמטכ”ל זימן אותו וזה היה אפילו מצחיק עוד יותר את הרב“ט. כאן הוא היה מפקד הבסיס. רמטכ”ל. שר הביטחון. ראש הממשלה. הכל הוא היה וכולם היו הוא.

יואל ניסה שוב לדבר אבל הרב“ט לא הניח לו להסביר את חשיבות הפגישה הזאת. אותו זמן נערך בין הטירונים מבצע לאתר את אלה שידעו עברית במשהו טוב מהאחרים, בכדי להפוך אותם למורים לעברית לכל אותם עשרות אלפים מגויסים חדשים שהתקשו לדבר עברית ועוד יותר לקרוא ולכתוב. שמו נמצא ברשימה המצומצמת שהובאה לידיעת קצין התרבות שהתחיל לזמן את הנמצאים בה לראיונות אישיים. אולי מפני שהיה כתוב שלמד במדרשה למורים לציור. עצם המלה “מדרשה” כנראה שהדליקה אצל מישהו נורה שהוא מסוגל גם ללמד עברית. הניסיון הכושל האחרון שלו להגיד עוד איזה מלים על הפגישה הרתיחה את הרב”ט.

“למה אתה מוכרח להיות שם?” הקול שנחלץ מגרונו היה דק, לעגני.

“בקשר להוראת עברית…”

“הה!” גיחך הרב"ט, “בוא ונראה איך העברית שלך, יא בן-זונה.” הוא התמתח, הצביע לעבר הדלת ונהם: “החוצה! אול-מין…”

הפקודות הקצרות והחותכות זרמו מפיו של הרב“ט כמו קיא המתפרץ מלועו של מישהו שקלקל במשהו את הקיבה ויואל רץ כמו חץ שלוח בכיוון הדלת. שם השיגוֹ הרב”ט ובמקל הדק שלו חבט בשרירי שוקיו בכוח, להכאיב. היה זה כאב שחולף לאורך הגוף כולו כמכת חשמל קצרצרה. כאב הממחיש בבת אחת את אפסיותו מול העולם כולו שהתמקד בגוף הקצר והמוצק של הרב“ט. אבל היה זה גם כאב המשחרר את התגובה הטבעית של חיה נלכדת ומתגוננת בכדי להישרד. כשחלף בעד הדלת והפקודות רודפות אותו מאחור להאיץ בו לרוץ כמתנפל לתוך החשכה, הוא מעד על-גבי מדרגות העץ הרחבות. התגלגל לארץ ושוב ספג הצלפה מכאיבה בין כתפיו. הוא פנה לאחור והתנפל בחמת זעם רצחנית על הרב”ט המתעלל בו.

מסביב עטפה את שניהם חשכה שבהרות האורות שפרצו מהדלת הפתוחה ומהחלונות הרבים נגסו משהו ממנה. הרב"ט, שנדהם מהתנפלותו הפראית של הטירון המשתולל, הגיב מיד בלפיתתו בין זרועותיו ושניהם התגלגלו לתוך תעלת מים רחבה המבדילה בין הכביש לצריף. הם נאחזו אחד בשני כאילו רצו להיות גוף אחד בעל ארבע זרועות וארבע רגליים ולו שני ראשים. מחוברים היו בהתפרצות של שנאה וכשהם מתנשפים ונאנקים המשיכו בלפיתה הדדית.

שני סמלים מהסגל של הפלוגה שעברו ליד התעלה קלטו את גניחתו של הרב“ט שנפגע באותו רגע ממכת אגרוף. הם זינקו לעברם והפרידו ביניהם בכוח ושניהם הזדקפו פרועים ומעופרים מההתכתשות הקצרה והמרה. הרב”ט היה הראשון להגיב. הוא התכופף, מצא את מקלו הדק והגמיש והחל לחבוט פעם אחר פעם בראשו ובכתפיו של יואל שלא היה מסוגל להתגונן מפני שאחד הסמלים אחז בו ורק השני ניסה לבלום בצעקה את המדריך.

“רב”ט מנש, תפסיק! מיד!"

אבל הרב"ט מנש שנסחף וזעמו שיבש את שיפוטו המשיך להצליף ביואל עד שהסמל זינק לעברו ובכוח עקר מידו את המקל ודחף אותו לאחור עד שאילץ אותו לסגת. מנש עקב בטינה אחרי שני הסמלים שגררו את יואל למשרד הפלוגה.

“מה בדיוק קרה שם?” הם סגרו עליו כשהוא נשען בגבו אל דלת המשרד.

הוא סיפר להם. קולו נשמע מוזר אולי בגלל היובש בגרונו שנגרם מההתרגשות הפתאומית.

“או-קיי,” אמר אחד הסמלים, “יש לך מזל שאתה לא גומר הלילה בקלבוש מפני שכבר חטפת לא מעט. אבל אם עוד פעם אראה אותך רק מתווכח עם בעל דרגה, אז אני אישית אטפל בך ותסמוך עלי שזה יהיה טיפול קצת אחר.”

“עכשיו תזוז ותבריק את החלונות שיבריקו כמו תחת של תינוק!” פקד הסמל השני.

יואל פנה בצעד כושל לאחד החלונות.

“במה לנקות אותם?” הוא תהה כשואל את עצמו.

“יש לך חולצה, לא?”

הוא הפנה אליהם מבט תוהה, כאילו חשב שהם מתבדחים.

הם קראו את כוונתו. “זה לא רגע בשביל חוכמות, טירון.” אמר הסמל הראשון. “אנחנו נחזור בעוד שעה ואם אתה רוצה לגמור רק כאן את הסיבוב שלך, אז שלא תפשל. תתאמץ! שהחלונות יבריקו!”

הוא לא אמר דבר, הוריד את החולצה והניח אותה על-גבי הכסא. אחר-כך הוריד את הגופיה. אם לטנף משהו, חשב, אז עדיף את הגופייה.

מאחורי נשמעה טריקת הדלת וצעדיהם הכבדים של הסמלים המתרחקים.


11

סרן אלי ברזילי, “הדוב הרוסי”, ישב בשק"ם הקצינים. השעה היתה אחת-עשרה והוא האזין למוסיקה לריקודים ששודרה מאיזושהי תחנה רחוקה. היו אלה שירים בצרפתית, שפה שנגעה מתמיד בלבו והוא אהב אותה. אולי מפני שהיא היתה מוסיקלית כמו הרוסית שלו. אבל היה בה יותר. לא רק נשמה כמו ברוסית, אלא איזו רגישות שונה מהרגישות שהכיר בבית הסיבירי. הוא אהב את אותם שנסונים שיש בהם כל-כך הרבה הגיגים פילוסופיים, כל-כך הרבה אהבה וחוכמת-חיים.

ידיו היו מוטלות על מסעדי הכורסה ואצבעותיו תופפו עליהן בקצב המוסיקה ואילו מבטו עקב אחרי שני קצינים ששיחקו בשח כשהם ממוקדים בכלים. לא הרחק מהם, בקרבת המזנון, ישב מפקד הבסיס, סגן-אלוף מיכאלי, שעוד לפני שמלאו לו שלושים וחמש כבר היה בעל קרחת נזירית נוצצת שביגרה את ארשת פניו בהרבה שנים. הוא כונה מאחורי גבו “טרומפלדור” מפני שבמלחמת השחרור איבד את כף ידו הימנית. הוא היה שקוע בשיחה ערנית עם סגנו, רב-סרן מנחם פלסר, צנום ובעל עיניים מתרוצצות, שמבטאו הגרמני היה יוצא-דופן אפילו במקום בו היו כל-כך הרבה מבטאים שונים ומשונים. במרחק שני שולחנות מהם לגמו בירה רבי הסמלים של פלוגות ב' וז'.

האווירה היתה משעממת עד דכדוך. ברזילי משך עצמו מתוך הכורסה ויצא החוצה. משב לילי חם פגע בפניו. מבטו שוטט סביב וחלף גם על צריפי המגורים של משפחות הקצינים שהתגוררו בקביעות בבסיס. אולי משום כך הרהר באשתו ובילדתו הקטנה. לפעמים חש בגעגועים אליהן אבל העדיף להגיע הביתה לעתים רחוקות. האהבה בינו לבין אשתו כבר מזמן הצטננה עד שנהיו מנוכרים זה לזה. אלמלא בתו היה מגיע הביתה לעתים עוד יותר רחוקות.

הוא פיהק ברחבות והרגיש פתאום בחילה קלה. הניקוטין המחורבן הזה, חשב, ובכל זאת שלף את חפיסת הסיגריות והצית לעצמו סיגריה נוספת.

“אי-אפשר לחיות בלי הטינופת הזאת,” מלמל כשפלט סילון רחב של עשן והתחיל לצעוד במתינות לעבר משרדי הפלוגה שלו. תמיד, לפני שהלך לישון, נהג לחזור ולבדוק את עצמו אם לא החסיר משהו מבחינת התכנון והניירת. בעיקר כשלפני שעות אחדות כבר הגיעו טירוני המחזור החדש.

“בדיקה חוזרת תמיד רק עוזרת,” כך נהג להשמיע למוטקה.

היתה לו כוונה להציץ אחר-כך לצריף של החדשים, העקומים. הוא ידע שיראה בדיוק את אותם הפרצופים כמו כל יתר המחזורים שקדמו, קרביים או לא. עקומים או ישרים. הפרצופים ניטשטשו עם הזמן. הוא ראה לפניו רק חייל אחד וזהו זה. ובכל זאת הרגיש צורך להעיף בהם מבט. לדעת שהכל בסדר.

הוא גלש במדרון הגבעה כשהסיגריה תלויה בזויית פיו כהרגלו המגונה. צריפי הפלוגה שלו עדיין היו מוארים. כך זה היה תמיד בלילה הראשון כשהטירונים היו מגיעים. התדרוכים הראשונים עם ההנחיות התוחמות גבולות ברורים לכל עניין ועניין, נמשכו לעתים עד מעבר לחצות. הוא התקרב לאחד הצריפים ובחסות החשכה הציץ בעד אחד החלונות בטירונים השוקדים לסדר את מיטות העץ על-פי הוראותיו של המדריך. העייפות היתה חתומה בפרצופיהם. יכול היה לזהות את התשישות גם בתנועותיהם הליאות. הטירונים שקדו זו הפעם המי-יודע-כמה לסדר את מיטותיהם הקשות. המדריך הציע מיטה אחת לדוגמא והם ניסו לחקותו ואולי נכשלו שוב ושוב בגלל עייפותם. ואולי לא נכשלו. אבל בכל פעם הוא מצא אצל מישהו משהו להעיר עליו, משהו שייתן לו צידוק להפוך את מיטותיהם ושוב לדרוש מכולם להתחיל את הסידור מהתחלה. ועוד פעם. זה היה טרטור. אבל טרטור במסגרת המקובל. השיטה היתה בוטה ומכאיבה. להציק לטירונים עד שיקלטו שעליהם לציית ציות עיוור לכל מה שפוקדים עליהם. ברזילי עקב אחרי רב"ט מנש כשהוא עובר בין המיטות, הופך ברגליו מיטה אחרי מיטה. השמיכות האפורות התעופפו ונחתו הלאה משם. הקרשים נפלו והתפזרו כעצמות לבנות וזרות. הטירונים בהו בו בעיניים מתות והמדריך גיחך לאורך המסע הקצר בצריף כאילו הוא משתעשע להנאתו, ממציא בכל פעם משחק מבדר אחר.

כבר מזמן נתן ברזילי את דעתו על הרב“ט. מנש היה טיפס שנהג להגזים ולפעמים אפילו חשב שאם הוא הדגם של מדריך שמעורר את הביקורת של מוטקה, כי אז יש טעם של ממש בדבריו של סגנו. הוא מצא אצל מנש איזו נימת התייחסות זדונית המאפיינת מי שמסתיר בתוכו סאדיזם מסוכן. כך או אחרת, הוא החליט שלא זה היה הרגע המתאים להחליף מלה עם הרב”ט ולהעמיד אותו על גבול המותר והאסור.

הוא נסוג בשקט ונבלע שוב בעלטה תפוש בהרהורים על הצורך בשיחה עם סגל המדריכים בכדי לרענן את פקודות הקבע בדבר התייחסות לכפופים להם. פתאום הבחין באור שדלק במשרדו. כשהתקרב ראה נער צנום עומד על שולחן עבודתו ומנגב בתנועות-יד רחבות את החלון שכנפו האחת היתה פתוחה לרווחה.

יואל הופתע כשראה את הסרן ממלא בקומתו הרחבה את פתח המשרד. ברגע זה הוא עסק בניגוב כנף החלון השני של המשרד. אבל מיד התעשת, והתייצב לעמידת דום מתוחה, בוחן את העיניים האפורות של “הרוסי” שזכר אותו מהטרמפ ההוא מתל-אביב. הוא גם ידע שזהו מפקד הפלוגה שלו.

“מי אתה?” שאל ברזילי.

“יואל אלון, המפקד.”

“מי אמר לך לנקות את החלונות?”

“אני לא יודע את השמות שלהם, המפקד. שני סמלים…”

“למה?”

יואל נבוך מחשש שהאמת תכביד קודם עליו ולא על אותו רב“ט. לבסוף החליט ואמר בלשון זהירה שהסתבך עם הרב”ט שקיבל אותם בגלל ויכוח. הוא ניסה לקצר אלא שהסרן לא הרפה ממנו.

“על מה התווכחתם?”

“בעניין זימון לראיון,” הפטיר יואל. עדיף היה שיקצר בהיסוסו; כך החליט כשראה כיצד מצטמצמות העיניים האפורות של “הרוסי” שבחנו אותו בחשדנות. אבל הוא הרגיש שהסרן רוצה לדעת קצת יותר ממה שהיה מוכן לגלות. “יש לי למחר זימון לראיון אצל קצין התרבות באחת-עשרה. רוצים לשבץ אותי כנראה בתפקיד של מורה לעברית. הרב”ט הודיע לי שלא אלך לפגישה."

“למה?” ברזילי הרהר במנש.

“בלי למה, המפקד. כך הוא החליט.”

ברזילי בחן אותו.

“בסדר, יואל אלון, מחר באחת-עשרה תתייצב אצל קצין התרבות,” הוא אמר. “תודעי לרב”ט שלך שזאת הוראה של מפקד הפלוגה. בינתיים לילה טוב לך."

“לילה טוב, המפקד.”

רק כשהגיע ברזילי לדלת הוא נעצר לרגע וחזר ופנה אליו. “אני מתאר לעצמי שתקבל שיבוץ ללמד עברית בחיל הקשר.”

“חיל הקשר?” יואל התבלבל.

“איפה שאתה משרת עם החבר החכם ההוא שלך שיודע הכל.”

ברזילי אפילו לא חייך. רק בעיניו יכול היה יואל לאתר משהו מההומור החד. הוא לא שכח את האפיזודה שלו ושל מזרחי. צילם את פרצופיהם וקבע אותם בזכרונו. כל כוונתו היתה להבהיר לטירון שהוא לא שוכח. שום דבר.

יואל נשאר לעמוד מתוח על השולחן עד שהסרן הגברתן נעלם מעיניו. רק אז חזר והגיף את כנף החלון השניה והחל לנגב אותה בתנועות רחבות פעם אחר פעם. הוא קיווה שאותו רב"ט מנש, הזרג ההוא שהצליף בו במקלו הדק, לא יחזור ויתאנה לו. נס לא קורה פעמיים, הוא חשב, והלילה זה קרה. הוא נפגש עם “הדוב הרוסי” ויצא שלם. בינתיים.

בעודו משלים את ניקוי הכנף האחרונה טיפס ועלה ברזילי למרפסת הרחבה שבחזית צריף המגורים. מוטקה, שהיה שוקע בקריאת עיתון, משך ממנו את מבטו.

“מה נשמע, אלי?” הוא תהה סתם כך על דרך השגרה.

ברזילי התחיל להוריד את חולצתו. “אחר המדריכים שלנו הוא בעיה,” פלט וחילץ את זרועותיו מתוך קיפלי השרוולים.

“מי מהם?”

“מנש.”

“תיארתי לעצמי,” גיחך מוטקה, “אז מה באמת חדש?”

“צריך לקרר לו את הראש,” מלמל ברזילי והשתרע על המיטה.

הוא עצם את עיניו ומיד שקע בשינה עמוקה.


12

ביום העצמאות תשי"א חגגו הטירונים יום רגיל מהרגע שקמו. הם הצטופפו בפתחו של חדר האוכל הגדול והושיטו בזה אחר זה את המסטינגים שלהם לטבחים. אלה צברו בתרוודים גדולים את מנות האוכל מהדודים והטילו אותם בזריזות על צלחות האלומיניום האישיות. חדר האוכל הגדול התמלא במהירות במחלקות טירונים מפלוגות שונות שאכלו בחיפזון. אף כי היתה זו שעת בוקר מוקדמת, עמדו לרשותם של הטירונים רק עוד כעשר דקות. אולי בגלל זה נראו השולחנות הצמודים כמזבלות.

יואל לא פיגר אחרי האחרים. חייב היה לנהוג כמותם אם לא רצה להשתמש בשעון מיוחד משלו. מימינו ישב נחתי ג’ארח העיראקי ששתה בהנאה את הקפה הדלוח שלו ומשמאלו יוסף לוי הבולגרי שגמר לאכול לפני כולם ועכשיו הטיל בהם פתיתי לחם שהפך אותם בעזרת רוק למעין כדורי בצק קשים. כשהצליח לפגוע באחד הראשים היה פורץ בצחוק וטופח מיד על כתפו של יואל כאילו היה שותף נאמן בקליעה המוצלחת והמרגיזה הזאת.

כמעט שבוע עבר מאז שהם התחילו את פרק האימונים בבה"ד 4. היו אלה ימי שפשופים וטרטורים נמרצים, כאילו הפעילו עליהם ספר הדרכה מיוחד לסגל אותם במהירות לרוח המיוחדת של הבסיס שבו מפרקים את האדם לגורמיו השונים ומרכיבים אותו מחדש. כאילו כתובים שם כל סעיפי הטרטורים, מתי יש לטרטר, באיזו שיטה להשתמש ומתי להפסיק, לפני שחוצים גבול מסוכן. בינתיים הם איבדו משהו ממשקלם, שריריהם התחשלו ואף כי עברו רגעי השפלה מדכדכים נשארה בהם רוח טובה.

אבל היו ביניהם כאלה שהצרות ממש רדפו אחריהם. כאילו גירו מדריכים מסוימים מסוגו של מנש להתעלל בהם, סתם לשם תענוג ולא רק על-פי מה שכתוב ולא כתוב. עם אלה נמנה יואל שהרב"ט מנש המשיך להציק לו למרות המלה הקשה שירה בו מפקד הפלוגה בבוקר שלאחר ההתכתשות הקצרה שהיתה בינו לבין יואל. הוא פשוט ייחס את ההערה לחלק מגישתו הפדגוגית של מפקד הפלוגה שמפעם לפעם היה קורא לסדר את אחד המדריכים. מנש, אולי באמת מפני שהעניק פרשנות לא נכונה להערתו הקשה של “הרוסי”, המשיך להתאנות ליואל, שמצדו עשה כל מאמץ למנוע חיכוך מיותר עם מנש שחיפש אותו.

הבעיה נתגלעה כעבור זמן קצר כשהתברר שהיתה קיימת אמנה לא כתובה בין המדריכים; כשאחד דופק את הטירונים, אפילו קצת בהגזמה, נמנעו האחרים מלהתערב, אלא אם באמת היה מדובר במקרה קיצוני ביותר, כפי שקרה בעת ששני הסמלים התערבו כשרב"ט מנש הצליף במקלו ביואל. היות שמנש שמר מאז על פרופיל נמוך, הניחו לו המדריכים לסגור חשבון עם התל-אביבי הצנום, אבל במידה.

כל יום שחלף ולא חלה החמרה בהתנכלות השיטתית הזאת היה יואל מרוצה. בינתיים למדו הטירונים להכיר זה את זה ונולדו בימים אחדים חברויות הדוקות עד שנדמה היה שלפחות כמה מהם כאילו נולדו וגדלו ביחד. הם גם זיהו את המיוחד והנבדל שבכל אחד מהם ובין היתר עמדו על כשרונו של יואל לאייר בקו מצחיק את מדריכיהם במצבים שונים. לא פעם ניצל הפסקות קצרות לרשום בעיפרון של צדן השני של קופסאות סיגריות ריקות קריקטורות משעשעות שניתן לזהות בהן את המדריכים, ובעיקר התמקד במנש. כאילו בהגבירו את הגיחוך של הרב"ט בעל המקל הדק, שילם לו בחזרה כמידתו. לא פעם ביקש ממנו מישהו במתנה את אחת הקריקטורות וכבר לא מעטות מהן עברו מיד ליד בין אנשי הפלוגה, והגיחוכים של הנהנים היו שכרו של יואל.

מיד לאחר ארוחת הבוקר מיהרו הטירונים לשפשף בחול את המסטינגים שלהם עד שהקנו להם ברק חדש. בשבע וחצי הסתדרה כל מחלקה בצריף שלה לביקורת שגרתית. אחר-כך הם צעדו לעבר מגרש המיסדרים הגדול למיסדר הבוקר הכללי של כל הפלוגות עם מדריכיהן ורבי הסמלים שלהן. דקה או שתיים לפני שמונה כבר היו הפלוגות מסודרתו בצורת חֵית ענקית.

לאחר נתינת האות לתחילת המיסדר התחילו הטירונים להגיב במהירות ובדייקנות לפקודות שנורו לעברם.

“המחלקה תפתח את שורותיה – פתוווח שורווות, הה! שתיים-שלוש, הה!”

סלמון מינשארי, הרב-סמל של פלוגה ט', איש צבא קבע, צנום אבל שרירי כאתלט, עבר לביקורת על פני שורות הטירונים ובעקבותיו רב"ט מנש שאותו בוקר היה בתורנות.

“סדר את כפתור, טירון,” העיר מינשארי לנחתי ג’ארח שעמד שלישי לפני סוף השורה הראשונה.

“כן, המפקד!” הגיב מיד נחתי.

הרב-סמל הנהן, פנה ונעצר בשורה השניה על-יד טירון אחר. אנדריאש שאנדור ההונגרי. הוא השפיל את מבטו לעבר נעליו המבריקות של הטירון. בקצה הסוליה תפסה עינו החדה כתם זעיר שאולי נגרם ממעבר שבין דום לנוח.

“מה זה צריך להיות, טירון?”

“נעליים, המפקד!”

“אתה צוחק ממני, טירון?”

“לא, המפקד!” קולו של אנדריאש רעד. הוא היה בחור גבה-קומה, שפניו ארוכים ועדינים ומבטו נודד למקומות שאיש איננו מגיע אליהם. בין הטירונים נחשב כבעל נשמה של ציפור קטנה ורגישה. אחדים מהם גם ידעו שהוא מנצח ומלחין צעיר שכבר זוּמן לתזמורת צה"ל. תמיד היה מתהלך ביניהם כמו צל שלא ירגישו בו. עושה כמיטבו לבצע כל פקודה על הצד היותר טוב. לא פעם לגלגו הטירונים על המטלית שהיתה בכיסו שבכל רגע של ביקורת לא צפויה, יוכל לסלק שמץ של אבק מעל נעליו המבריקות כמראה.

“תנסה עוד פעם, טירון…”

“כן, המפקד! זה נעליים לא מצוחצחות…” באור השמש הבריקו הנעליים השחורות כאילו היו עשויות מזכוכית מלוטשת. אך לא די היה בכך בשביל מינשארי. קשה היה לדעת למה הוא מצפה. מה עוד אפשר היה להשיג ממירוק עור הנעלים בעזרת טיפות מים שהעניקו להן עומק, יותר ממה שהשיג שאנדור.

“זה בדיוק!” הגיב הרס"ל. “לא מצוחצחות!”

“לא מצוחצחות, המפקד…”

“תגיד לי, מאיפה אני, אתה חושב?”

“נ’י לא’דע.”

“תנסה!”

אנדריאש שאנדור פחד להיכשל. השמועה אמרה שהוא ממוצא כורדי. אבל אולי היה עיראקי. ואולי בכלל מקווקז. הוא פשוט לא ידע.

“כווור…”

“מה זה צריך להיות?” הרס"ל פנה למנש שמשך בכתפיו, מעמיד פני תוהה גם הוא. “למה בדיוק אתה מתכוון, טירון?”

“כורדי… אולי?”

“כורדיסטאן?”

“כן, המפקד!”

הרס"ל נהנה מההתרחשות. “אתה באמת טמבל, ת’ה יודע? אני נראה לך חת’כת כורדי, תגיד לי?”

“המפ…”

“אני פרסי, טירון! שמעתי על פרס ומדי? על כורש שמעת? אבי אבות כל הציוניסטים עוד לפני שהיה ההונגרי הזה שלך הרצל שהיתה לו אישה משוגעת?”

אנדריאש המבוהל, שהחוויר, נתפס לגמגום. הוא מצמץ בעיניו הדומעות. הוא עוד לא הבין את הקשר בין אשתו המשוגעת של הרצל לבין חזונו על מדינת היהודים שבה יהיו נציגיו של אלוהים מינשארי הפרסי וסגנו מנש הרומני השחום הקטן.

“בפעם הבאה תחטוף תורנות נוספת!” הזהיר אותו הרס"ל.

רב“ט מנש רשם את הערותיו של מינשארי. מזכרת שהוא קיווה שיגיע רגע לממש אותה. רק כשהרס”ל סיים את סקירת המחלקה ועבר לשניה, פקד מנש שנית:

“המחלקה תסגור שורות! סגור שורות, הה! שתיים-שלוש, הה!”

המחלקה, כמותנעת באמצעות קפיץ נעלם, מחקה את הרווחים.

בינתיים הסתיים המיסדר והפלוגות התחילו לצעוד בסך כשהן עוברות להצדעה לפני סגן מפקד הבסיס. התחיל יום אימונים חדש. יום שאיש מהם לא ידע איך ייגמר מבחינתם.

בשמונה וארבעים וחמש יצאה המחלקה של יואל לאימוני שדאות, שיפור כושר של העקומים, כפי שנהג מנש להבהיר להם באדיבות ארסית. עד שהמד“ס, לשעבר אלוף ישראל בריצה לחמשת אלפים ועשרת אלפים, הגיע להוציאם לתחום השדה הרחב המפריד בין המושב השכן לבין המחנה הגדול, כבר גילה מנש את כוונותיו לגבי המלחין ההונגרי הצעיר בעת שתירגל אותם סתם ככה, “שיהיה לכם מה לעשות,” כפי שאמר. אבל הוא לא התייחס אליהם, מפני שבעצם עמדו עמידת נוח בעת שהוא החליט לתרגל איזה רגע או שניים רק את ההונגרי, להראות לו איך עושים חייל מאחד מצחיק שכמותו. מנש התנהג כשור זועם שרואה מול עיניו רק את אנדריאש, המטרה שהרס”ל סימן. כאילו ההיטפלות המקרית של הרס"ל נתנה לו צידוק אפילו כלפי מפקד הפלוגה, “הדוב הרוסי”.

“חתיכת הונגרי מזויין, תזמורת צה”ל, הה?" הוא גידף אותו בלי סיבה ממשית, “תיז' ולא תזמורת!” לפחות פעמיים התגרה בו עד שהמד"ס שהגיע הציל בעצם את אנדריאש מטרטור מטומטם כשלקח את הפיקוד והתחיל לתרגל אותם. עד לאותו רגע נראה אנדריאש כאילו הדם אזל לא רק מפניו אלא נמלט מכל חלקי גופו.

לאורך גדר התיל הגבוהה הותקנו מתקני הספורט השונים. כשפלג גופם העליון חשוף לשמש התאמנו הטירונים על-פי הנחיותיו המקצועיות של המד“ס, בחור חסון וחטוב. הם חיבבו אותו אולי מפני שבאמת השתדל לתרום להם משהו משלו מבלי לכווץ אותם. זמן רב התעסקו במעבר מכשולים, בטיפוס על סולמות וחבלים, בריצות קצרות וארוכות ולא הרגישו כיצד עברו השעות שיועדו לשיפור הכושר הגופני. לבסוף, מסודרים בשלשות, הומרצו על-ידי המד”ס לריצה קלה כשהם מצטרפים לקריאותיו המעודדות, “הו הה”, כביטוי למצב הרוח המרומם שלהם.

כשחזר מנש וקיבל לידיו את הפיקוד, הוא הודיע להם על חמש דקות הפסקה בכדי ללבוש את סרבליהם, לשתות מים ולהשתין, מי שצריך.

“לחרבן תחרבנו בזמנכם החופשי,” הוא הזהיר אותם. “ימינה פנה! הה! חפשים! ת’יים-לוש, הה!”

תוך כדי ריצה לצריף המגורים הצליחו כבר אחדים מהם לפתוח את חגורותיהם ונמצאו מוכשרים שאפילו הצליחו לשחרר את שרוכיהם כדי לחסוך בזמן. חמש הדקות התגלו כנתח זמן די ארוך. פתאום התברר להם שמנש ידע את מה שהוא אומר מבחינה זאת. הם גם החליפו את מערכת הבגדים. גם השתינו וגם שתו מים. בדיוק כעבור חמש דקות הם הסתדרו כשפניהם לשמש שכבר הצליפה בהם במטחי חום כבד. מנש העמיד אותם בזווית הזאת מתוך כוונה. בדרך זאת התאפשר לו לחסות בצלו של איקליפטוס. הוא סקר אותם וחייך בסיפוק כשראה שכבר עיני אחדים מהם ממצמצות בגלל הזיעה הצורבת שניגרה לעיניהם.

“אז זהו זה, חברה,” הוא אמר לבסוף, מצליף כהרגלו במקלו הדק בכף-ידו השמאלית, “אני עומד ללמד אתכם איך זוחלים. חייל שלא יודע לזחול הוא לא חייל, הה?”

הוא פנה והצעיד אותם לעבר שדה קוצים יבשים.

“מישהו רוצה להגיד משהו?” הוא שאל כשהעמיד אותם בדום מתוח בשולי השדה.

איש לא דיבר, איש לא צעד קדימה.

“טוב, אתם מתחילים ללמוד משהו.” מנש הצביע במקלו לעבר השדה. “תזחלו שלשה אחרי שלשה. קדדדימהההה!”

הקרקע היתה קשה. כמו אבן יבשה. פה ושם היתה בקועה. מנש דרש מהם לזחול כשהם נעזרים במרפקיהם, תנוחה מכאיבה שקורעת את עור המרפקים. ואחר-כך דרש מהם לא לסטות מהקוצים אלא לעבור דרכם. מי שניסה להתחמק ספק בכתפיו הצלפה מכאיבה ממקלו של הרב"ט. יוסף לוי הבולגרי חטף חבטה כפולה מפני שהשמיע משהו בבולגרית.

“יאללה, תתקדם, בולגרי אחד!” דחק בו מנש.

אחר-כך הוא פנה והלך בצדו של יואל. כעוקב אחריו. כמחכה למשהו שיצדיק הצלפה בו. זה קרה כמעט כשיואל ניסה לחמוק מחדירה לתוך שיח קוצים שהסיכוי לעבור בעדו הבטיח רק שרטות עמוקות בעור ובבשר. אלא שמשהו הסיח את דעתו של מנש ממנו. אותו משהו היה אנדיראש שהתקדם כמיטב יכולתו במסלול מקביל וכתפיו הצרות ותנוחת ראשו המטלטל לצדדים כמקנה קצב מסויים לזחילתו, גירו את מנש שעט עליו כמוצא טרף.

מנש הצליף בעורפו של אנדריאש.

אנדריאש נאנק מכאב ופלט צעקה חנוקה.

מנש חזר והיכה בו.

אנדיראש התחנן: “זה כואב, המפקד…”

“תשתוק, נבלה!” נהם מנש והיכה בו וחזר והיכה.

אנדריאש בכה.

יואל הזדקף. קשה היה להמשיך בזחילה כשהרב"ט התעלל במוסיקאי. גם אחרים הפסיקו לזחול וקפאו על מקומם ברכינה כמו כלבים מבוהלים שלא החליטו אם לתקוף או לברוח כשזנבותיהם בין רגליהם.

פתאום קלט מנש את הדממה העמוקה, נפסקו כל רחשי הקוצים הנדחים לצדדים. נעלמו הקריאות והאנקות של הזוחלים.

שפוף, כמתגונן מפני תוקף אלמוני, הרפה מנש מאנדריאש והפנה זעמו לעבר יואל.

“חת’כת חרא מושתן, תתקדם!” הוא התנשף וסיים בקללה עסיסית ברומנית.

“כוס אמך,” פלט יואל בתגובה.

מנש התעשת. הוא גיחך בהנאה.

“טוב, טירון, עשית לי טובה. תעמוד עכשיו בצד עד שאחזור לטפל בענין הקטן הזה של הכוס של אמך!”

“כן, המפקד.”

“תזוז מילימטר אחד, אז תחטוף חמישים סיבובים. הה?”

יואל התמתח. “כן, המפקד.”

נדמה היה לו שהוא שומע באוזנו את פעימות לבו החזקות. הוא ידע שההמשך יבוא. הממזר הזה צדק, הוא חשב, אני עשיתי את השגיאה.

בשתים-עשרה וחצי הם חזרו מיוזעים ושרוטים לשטח הפלוגה. שלא כמו לאחר שעות המד"ס הם צעדו בשתיקה כבדה כאילו רגליהם שוקלות כיציקות בטון שקשה להזיזן. קצב המחלקה פלט מוכנית את הפקודות.

ברור היה ליואל שה“בעיה” שלו מתחילה ברגע זה.

מיד אחרי פקודת “חופשים” פנה מנש ליואל.

“אתה בא אתי,” הוא אמר בשקט.

הוא לקח אותו למשרד הראשי של הפלוגה, היכן שהורה ליואל לעמוד מול הדלת והוא עצמו נכנס פנימה ודיווח לרס"ל שאחד הטירונים קילל אותו.

“מי זה?” שאל הרס"ל.

“ההוא שמצייר אותנו, ת’ה יודע.”

“או-קיי,” הפטיר מינשארי לאחר שיקול דעת קצרצר, תכניס אותו למקרר שלנו שיצטנן קצת. אולי אחר-כך יצייר קריקטורה של עצמו. אתה תדאג שיטפלו בו כמו שצריך עשרים וארבע שעות. כשייצא משם תביא ואתו שיתייצב לפני המ“פ.”

מנש היה מרוצה. הוא התמתח. “מה שאתה אומר, המפקד.”

כשיצא ממשרד הרס"ל הוא חייך בשביעות-רצון כשאמר ליואל שיש לו שלושה רגעים להתארגן. “קח שמיכה,” הוא פקד עליו, “מסטינג וכלי רחצה ותחזור.”

לא היה צורך בהסברים. היה ברור ליואל להיכן הוא עומד להגיע. בין החיילים הסתובבו סיפורים קשים ושמועות רעות על בית המעצר של הבסיס והיו לו מספיק סיבות לחשוש מהיממה הקרובה. אבל הוא מיהר למלא את ההוראה מפני שלא רצה להפוך את היממה לשתי יממות ואולי גם ליותר.

כשחזר עם הציוד נצטווה ללכת אחרי הרב“ט לבית המעצר. שין גימלים של הבסיס נכנסו ויצאו למשרד ההומה ככוורת קטנה. רב”ט מנש הריץ את יואל להתייצב ולהתמתח מול מכתבתו הגדולה של סמל המשמרת שהעיף בו מבט קצר.

“שים את החפצים האישיים שלך,” הוא הפטיר בקול יבש.

יואל רוקן את כיסיו והניח על השולחן את מפתחות דירת ההורים, את ארנקו ואת שעונו. הסמל רשם ביומן שלפניו את פריטי הארנק ורק אז הורה לו לשלוף את חגורתו ושרוכי הנעליים הגבוהות ולהוציא משק החפצים את מזלגו וסכינו.

“אצלנו לא רק שלא מתאבדים, טירון,” הוא חייך כמתלוצץ, “גם לא מנסים. אתה מבין?”

“מבין, המפקד.” הלב פרפר. המחשבה על הגבול הדק הזה בין חיים למוות נהייתה פתאום מוחשית, עד שחדרה לראשו ההכרה הפוצעת שהם יכולים לעשות בו כרצונם, מאחורי הגדרות והחומה הגבוהה.

“אז אנחנו מבינים אחד את השני,” סיכם הסמל והעיף מבט בשוטרים שנמצאו במשרד. “אבו-חצירא,” הוא קרא לאחד מהם, “זה שלך.” הוא הניד סנטר לעברו של יואל והחליף חיוך דק עם מנש שעמד בצד.

השין גימל המצוחצח, טוראי ראשון, התקרב ליואל.

“הי, אתה,” הוא הפטיר באדישות, “תיקח את השק שלך ותבוא.”

יואל הרים את השק.

“שיהיה לך נעים,” קרא אחריו מנש, “תחשוב טוב טוב לאיפה הגעת מהכוס המתוק של אמך!”

יואל נעצר.

מנש עשה צעד לקראתו וסימן לו בכפותיו ההפוכות שרק יתקרב אליו, “תבוא, יא טינופת,” התגרה בו הרב"ט, “ואני אקרע לך את הצורה!”

יואל נזהר מלהגיב. הוא נסוג והמשיך ללכת אחרי טר"ש אבו-חצירא, וניסה להסתגל להליכה בנעליים הגבוהות והמשוחררות משרוכיהן שנלקחו ממנו. הוא גרר את עצמו בעקבות השין גימל לאורך המסדרון הצר שקבועות בו דלתות חדרי העצורים עד שהם הגיעו לחצר הפנימית הגדולה שמוקפת בחומה גבוהה. במשטח העליון שלה היו תקועים בבטון שברי בקבוקים ומעליהם נמתחה גדר תיל דוקרני ומאיים.

“עכשיו תעשה טיול קטן”, חייך הטר"ש, “זה טיול של כל חדש, ככה שאל תתרגש. ואם תיפול על הפרצוף, אז שתזכור שאתה לא הראשון. אצלי תהיה בסדר למה אני ממשפחה של קדושים. אז יאללה, תרוץ בעזרת השם!”

יואל שמט בצד החומה המוצלת את שק הפצים. הטר"ש התחיל להריצו מסביב.

“פול! קום! פול! קום!…”

הוא נפל וקם בעזרת השם פעם אחרי פעם.


 

ספר שני: הקיץ

13

“צ’מע, למה הכניסו אותך לקלבוש הזה?…”

לרגע נדמה היה ליואל שהוא שומע בפעם הראשונה את השאלה של השין גימל. כשפקח את עיניו היה בטוח שיראה את הצנחנים העצורים שהתערבו לטובתו. אבל הם לא שם. גם הטר"ש אבו-חצירא לא היה שם. הוא התעשת והסתגל למציאות של חדר המעצר כשחזר וזיהה את מזרחי ואחר כך את יקוב שהמשיך לנחור בשלווה, כאילו לא היה איכפת לו ממה שקורה סביב. מבחינתו העולם יכול היה גם להתהפך.

יואל שינה את תנוחתו. השכיכה על הקרשים המכוסים בשמיכה אחת הכאיבה. עדיין לא נגמר הלילה. הוא ניסה לארגן בראשו את אותם רגעים של הריצה בחול החם עד שנפל על פניו מתשישות, אבל זה היה זיכרון טרי מדי ועשוי מקרעים וטלאים. הוא שיער שיעבור איזה זמן עד שהכל יתיישב כמו שצריך. שוב חזר ונרדם.

פתאום ניתר בבהלה והתיישב כשצפירה חדה העירה אותו.

“מה קרה?” הוא שאל את מזרחי שמתח את רגליו ואת ידיו בשלווה.

“סתם כלום,” חייך מזרחי, “ככה קמים כאן בבוקר.”

“מה השעה?”

“חמש וחצי.” מזרחי התכופף לאסוף את נעליו. הוא תחב לתוכן את כפות רגליו אחרי שחזר וגרב אותן בגרבי הצמר האפורים והמצחינים.

“תפסת קצת שינה?”

“חרא של שינה. עד שנרדמתי…”

מזרחי גיחך.

“אז מה חדש, בן-אדם?” הוא לגלג, “ככה זה אצל כולם. אתה לא מיוחד בזה. אחר-כך מתרגלים. לְךָ יש מזל שלא תספיק להתרגל…”

הוא השתתק כשהדלת נפתחה כנעקרת מהמשקוף. אבו-חצירא “הקדוש” עמד שם.

“החוצה!” הוא נהם, “יש לכם בקושי עוד איזה רגע.”

“שלא תעשה רושם, אבו-חצירא,” הציע לו מזרחי וחזר ומתח זרועותיו ופיהק באדישות פיהוק רחב.

אבו-חצירא נרתע. הקדושה של משפחתו לא הזיזה למזרחי. “בסדר, בסדר, מזרחי,” אמר בניסיון לפייס אותו. נראה היה שמזרחי קנה לעצמו כבר מעמד מכובד של משוגע אמיתי במקום המטונף הזה. אבו-חצירא נעלם כשהוא משאיר את הדלת פתוחה.

“אני מת להשתין,” אמר פתאום יקוב.

מזרחי טפח על כתפו. “וואלה אתה גבר. מגיע לך מבּרוק שהתאפקת” הוא פנה ליואל. “אם היה משתין היינו נחנקים מהריח שלו.”

“לא נותנים לצאת להשתנה?”

“גם לא בשביל לחרבן,” רטן יקוב.

עיניו של מזרחי הבריקו. “יש לך מזל, חבר, שאתה לא נשאר ללמוד את כל התורה.” הוא הדליק לעצמו את הסיגריה הראשונה של הבוקר. “זה לא נורא, יואל, עד שלא חוטפים שלשול כמו שהיה כאן לילה לפני שבאת. אכלנו איזו שעועית עם בוליביף מקולקל ושלשלנו כל הלילה עד שכל הבניין הזה הסריח כמו מחראה בגלל שלא פותחים פה את החדרים עד הבוקר.” כשראה את הבעת הסלידה של יואל הוא צחק. “זה עוד לא נורא. זה יכול להיות יותר גרוע. אבל כמו שאמרתי, הרבה זמן לא נשאר לך כאן, אז תהיה מבסוט.”

הם יצאו למיסדר בוקר בחצר. היו שם כחמישה-עשר אסירים. הם הסתדרו בחמש שלשות מרושלות שהאחרונה בהן מורכבת ממזרחי, יקוב וממנו עצמו. השמש העולה במזרח צבע בפס זהב את הקצה המערבי של החצר. הדלת הפונה לחדר השין גימלים נפתחה לרווחה ולקראתם יצא סמל המשמרת כשצעד אחד מאחוריו מזדרזים שני שוטרים גדודיים. הסמל העביר אותם לדום והקריא את שמותיהם כבולע אותם. הוא אפילו לא השתדל להרים את מבטו מהנייר שבידיו. יכול היה מישהו להיעלם ומישהו אחר לבוא במקומו. לגביו זה לא שינה דבר כל עוד מישהו ענה.

הוא רק רצה להיפטר מהמיסדר.

לבסוף הגיע למזרחי.

“מזרחי?”

“יש, המפקד.”

הסמל זקף את ראשו בפעם הראשונה מאז התחיל להקריא את השמות. הוא בחן את מזרחי כאילו ראה אותו בפעם הראשונה.

“אני רוצה לחשוב, מזרחי, שהיום יעבור אולי בשקט, הה?” הפטיר הסמל.

“אולי, המפקד.”

“מזרחי,” אמר הסמל בשקט, “יום אחד מישהו יטפל בך ככה שלא תכיר את עצמך. תזכור שאמרתי לך את זה. עכשיו תראה לחברים שלך איך שעובדים במכבסה.”

“כן, המפקד.”

מזרחי הנחה אותם למכבסה הקטנה ותחת עינו הפקוחה של אחד השין גימלים הדריך את יואל בעזרתו של יקוב איך עליהם לטפל בכביסה המלוכלכת של השין גימלים. מזרחי עמד מעל הדוד הגדול ובחש במקל חזק את הכביסה ואילו יקוב סחט בתנועות מגושמות את הבגדים שמזרחי הטיל לעברו, כשהוא מתיז מים לכל עבר, וכאילו לא בכוונה משתדל לכוון סילונים לעברו של השין גימל שעמד בצד והגיב בקללה נמרצת. לבסוף הוא נסוג והסתלק.

“טוב שהלך,” גיחך יקוב, “עכשיו תביא סיגריה, מזרחי.”

מזרחי טיפס בזריזות של חתול לעבר החלון המשורג שנמשך כסדק צר ממש מתחת לתקרה הגבוהה. הוא הושיט את ידו לאחת הפינות וזו שבה משם כשבכפו חפיסת סיגריות. הוא הרפה מהסורג בו אחז בידו השניה וניתר לעבר הרצפה. בזריזות קרע את המעטפת של החפיסה הזולה ונתן אותה ליקוב ששלה שתי סיגריות והציע אחת ליואל.

"תפאדל, יא חביבי, " מזרחי צחק, “אצלי יש סיגריות בכל חור.”

הם הפסיקו את עבודתם והתיישבו על ספסל עץ כשהם מתמכרים בהנאה לעישון של אותן סיגריות “אל תשכחני”. יקוב היה הקרוב מביניהם לדלת. פתאום הוא הזדקף ועיניו מצומצמות.

“הרב-סמל,” הוא הזהיר בנהימה חרישית ובתוך-כך כיבה את הסיגריה ובקצה נעלו הכבדה התיז אותה אל מתחת לדוד הגדול והתייצב לידו כשהוא ומזרחי חוזרים ושוקדים לערבל את הכביסה. מזרחי רמז בעיניו ליואל למהר ולהתחיל לסחוט חולצה שהטיל לעברו בדיוק כשהדלת נפתחה והסמל של המשמרת נכנס ובידו חבילת גרביים מצחינים. הוא השליך את החבילה לעבר רגליו של מזרחי.

“אני חוזר בעוד חצי שעה, מזרחי,” הוא אמר ויצא.

“יינעל אביו,” מילמל מזרחי כשאסף את הגרבניים המפוזרים והטיל אותם לתוך הדוד הגדול והתחיל לבחוש את המים בהבעת בחילה. “מישהו מהנבלות האלה יחטוף עוד מעט.”

“מה אתה רוצה להגיד, מזרחי?”

“חכה ותראה.”

מזרחי ירד מעל דוכן העץ עליו עמד וטפח על כתפו המוצקה של יקוב. “בוא נראה לו איך מכבסים את החראים האלה.”

יקוב כמנהגו הגיב בנהימה והסיר את חבל הכביסה מטבעות המיתלה ובעזרתו של מזרחי מתח אותו ממש מול הכניסה בגובה של כעשרה סנטימטרים מעל הרצפה הרטובה, כך שמי שייכנס וייתקל בו ישתטח על פניו. מזרחי מיהר להעמיד דלי עם מים דלוחים ששאב מהדוד הגדול על גבי קצהו של קרש שבנקודה האמצעית שלו השעין אותו על שמונה לבנים, כך שהקצה השני של המנוף הזה נמצא ליד רגליו של מזרחי.

מישהו התקרב לדלת. יקוב תפס בקצה החבל והתכופף למתוח אותו. מזרחי המשיך לערבל את הכביסה בתנועות מתונות, מוכן לזנק על קצה הקרש שלידו. יואל עמד ליד הכיור וסחט זוג מכנסיים.

הדלת נפתחה ואותו מישהו שאחז בידו ערימה גדולה של בגדים המיועדים לכביסה נכנס פנימה. באותו רגע שיקוב מתח את החבל נפלטה צעקה מפיו של איש הסגל שהרפה מהכביסה וניסה לבלום את נפילתו כשהוא שולח את ידיו לפניו. היה זה אבו-חצירא. אבל עוד לפני שפגעו כפותיו ברצפה ניתר מזרחי בזריזות על קצה המנוף שבצדו וגרם לדלי להתעופף ולהתהפך כשהמים שלו נשפכים מתוכו, שוטפים ומזהמים את אבו-חצירא.

מזרחי ויקוב ניצלו את חוסר יכולתו של אבו-חצירא לראות אותם והם זינקו החוצה כשמזרחי תופס את יואל בזרועו וגורר אותו אחריו. בהגיעם לחצר הם מיהרו להעסיק עצמם בתליית פריטי כביסה על חבלי המיתלה החשוף לשמש. אבל שלושת הצנחנים שהתקלחו במקלחת שנמצאה מול חדר הכביסה הספיקו לראות איך אבו-חצירא נפל למלכודת של מזרחי והם הגיבו בצחוק סוער. אבו-חצירא התנער, קם והעיף בהם מבט זועם ורץ לעבר המשרד הראשי ממנו חזר כעבור רגע בחברתו של הסמל שהתקרב לצנחנים בהליכה מאיימת.

“מי אחראי לחוכמה המטומטמת הזאת?” הוא שאל.

“תשאל אותו” הצביע אחד מהם על אבו-חצירא.

“מי היה בחדר הכביסה? מזרחי?”

“לא יודעים,” הגיב הצנחן והפך את כפו כתוהה בעצמו.

הסמל בחן אותם רגע קצר. עם אלה לא מתעסקים, הוא החליט. זה לא היה סוד שמי שמתאנה לצנחנים מזמין לעצמו צרות. חבריהם של אלה ידאגו להלביש עליו שק ולפרק את עצמותיו. אבל הוא יצא מיד לחצר.

“מזרחי!”

“המפקד!” מזרחי הפסיק את תליית החולצה והתמתח.

“אני יודע מי עשה את זה,” אמר בשקט הסמל, “אבל אני אשבור אותך.”

“כן, המפקד.”

“כן, מה?”

“אתה תשבור אותי, המפקד!”

הסמל בעל הקומה הממוצעת, ששרוולי חולצתו המקופלים בקפידה חשפו את זרועותיו החזקות, הנהן בראשו. “אתה אוהב להתחכם, מזרחי?” הוא חזר והניד את ראשו, כמשלים בינו לבין עצמו סיכום כלשהו. “אתה לא תצא מכאן כל-כך מהר כמו שאתה חושב.”

“אני לא חושב בכלל, המפקד!”

שמץ של חיוך נדלק בפניו של הסמל. “אז מה באמת חדש, מזרחי?” הוא לא חיכה לתשובה, הסתובב כמי שמאס בחילופי הדברים ויצא מהחצר לעבר המסדרון המוביל למשרדו. כעבור רגע יצאו משם שלושה שוטרים שאחד מהם הקדים בצעד את חבריו שנשארו עומדים בפתח המקשר בין המסדרון עם החצר.

“מזרחי!” קרא השין גימל.

מזרחי התקרב אליו באיטיות כיודע את הצפוי לקרות. הוא לא נסוג כשלעברו זינקו שני השוטרים האחרים, תפסו אותו בזרועותיו וגררו אותו בכוח לתוך המסדרון. יקוב מילמל משהו בעניין “שחיטה” ויואל הרגיש ביובש שהתפשט בגרונו ובפיו. איש לא זז ממקומו. גם שלושת הצנחנים קפאו כאילו מנסים לפרש את הדממה העמוקה שירדה. עבר רגע אחד ועוד אחד. דלת המסדרון נפתחה שנית והשין גימלים פרועי חולצות גררו את מזרחי שפרצופו היה אדום מסימני מכות ודם. הם הטילו אותו על החול החם ומיהרו לחזור ולהסתגר בתוך הבניין.

יקוב רמז ליואל וביחד הם עזרו למזרחי להתנער. מזרחי הזדקף ובצעדים כושלים פנה לעבר הברז, היכן שהתכופף והכניס את ראשו מתחת לפיו ופתח אותו במלוא זרימתו. אחרי רגע ארוך הוא חזר וסגר את הברז והתרומם על רגליו. בין ערוצי המים שקלחו משערותיו השחורות והרטובות התנוצצו עיניו הגדולות בעליצות.

“שיגעתי אותם,” הוא הפטיר בהנאה. “הם איבדו את הראש.”

אחר שכמותו לא שוברים. את החשבון הפרטי שלו הוא יפרע מהם בזמן הנוח לו. הוא עוד לא נשאר חייב למישהו משהו.


14

בבוקרו של אותו יום נאלץ סרן ברזילי לנסוע לביתו היות שבתו הקטנה אושפזה בבית חולים עם חשד לדלקת התוספתן. בגלל סיבה בלתי צפויה זאת מצא עצמו רב“ט מנש מתייצב עם הטירון אלון ששוחרר מבית המעצר במשרדו של סגן מפקד הפלוגה, סגן מוטקה כהן. אבל עוד לפני שהתייצבו אצל הסגן כבר דיווח רס”ל הפלוגה לסמ“פ על התקרית שהיתה בבית המעצר ושכנראה הטירון הזה היה מעורב בה, והמליץ להעמידו למשפט. אבל הסגן לא מיהר. היה בדעתו לנסות לדובב את הטירון בלא שיחשוש מנוכחותו של הרב”ט שגרם למעצרו.

“אם יהיה לי צורך אז אקרא לך,” אמר הסגן.

מנש לא הופתע. מכבר היתה לו הרגשה שהסגן אורב לו מעבר לפינה. אולי משום-כך , לפני שפנה לצאת, ניצל את העובדה שהסגן עיין בתיקו האישי של הטירון והוא הגניב לעברו מבט אזהרה ובתוך-כך החליק באצבעו על שפתיו, סימן ברור לכוונתו. אבל הסגן שאותו רגע זקף ראשו קלט את המבט המאיים ואת התנועה שנילוותה אליו.

“יש לך בטח מה לעשות, רב”ט מנש," הוא הזכיר לו בשקט.

“כן, המפקד.”

“הרס”ל כבר יודיע לך מתי לחזור הנה."

מנש הנהן, הזדקף, הצדיע ויצא כשהוא סוגר את הדלת בזהירות. מוטקה חזר והמשיך לעיין בתיק. הפרטים ציירו דמותו של טירון רגיל, יליד הארץ, לא משהו מיוחד. על פי מה שמצא שם הוא יועד לשמש כמורה לעברית במסגרת הקניית יסודות השפה להמוני החיילים שגוייסו כמעט מבלי לדעת את שפת הארץ. לבסוף דחה מלפניו את התיק, הזדקף ובחן רגע ארוך את הטירון שהתאמץ לעמוד זקוף.

“אז אתה יואל אלון,” הוא אמר בשקט, כמעט בקול ידידותי, כאילו התכוון לגרוע משהו מהמתיחות שניכרה בפנים הרזים של הצעיר.

“כן, המפקד.”

“תוותר על ‘המפקד’, בסדר?”

הגישה הלבבית הזאת היתה בלתי-צפויה בבסיס הזה.

“בסדר, תודה.”

מוטקה הצביע על הכסא שמנגד. “שב.” הוא הציע וחיכה עד שיואל התיישב. רק אז הוא פתח את חפיסת הסיגריות שלו. “אתה מעשן?”

“לפעמים.”

מוטקה דחף את החפיסה לעברו. “מנסה להתבגר מהר, מה?” הנער היה כמעט ילד. בן שבע עשרה וחצי.

יואל שתק.

“זה בסדר,” עודד אותו מוטקה. “אתה יכול לקחת סיגריה.” כשראה את יואל מושיט את ידו הפנה את תשומת לבו למצית: “תשתמש בו.”

שוב חזר ועיין בתיק. “שמעתי עליך,” הוא הוסיף. “שמעתי וראיתי.”

יואל התאמץ לקרוא בפניו בדיוק למה התכוון. “אתה מדבר על הציורים?”

“כן,” אישר מוטקה, “הקריקטורות.”

“חשבתי ככה.”

“לא כולן טובות. אבל אחת או שתיים, בעיקר שלי, היו לא רעות.” הוא חייך ושלף מכיס חולצתו גב של קופסת סיגריות “עדן” עליה צייר יואל את אחת הקריקטורות שעברו בפלוגה כבר כמה ידיים. “קל לזהות אותי אולי בגלל הגומות בלחיים, נכון?”

הוא נהנה לשמוע את הצחוק הקל של יואל ושוב חזר והתבונן בקריקטורה. הקו היה זורם, חד. הוא עמד בראש הגבעה ביחד עם ברזילי. שניהם חבושים בכובעים נפוליאוניים. באמצע הגבעה עמדה שורה של מדריכים עם שוטים, שכולם משום-מה דמו אחד לשני דמיון מפתיע וכולם כאחד היו רב"ט מנש. למרגלות הגבעה עמדה מחלקת טירונים בלבוש של עבדים קדמונים כמו שמצויירים בהגדות של פסח. האמירה היתה כמעט אלימה, לא פחות מהשוטים שבידי המדריכים.

“ככה אנחנו נראים לך?” הוא תהה, “על-פי הסדר הזה?”

יואל חייך. “קולע ומכאיב?”

“קולע, זה בטח. מכאיב? כן, מצב כזה אם הוא באמת ככה במציאות שלנו, אז משהו לא בסדר. מסכים?”

יואל הופתע מגילוי לבו של הקצין. היה משהו מושך בפנים היפים שלו, משהו שבאמת מעורר אמון עד שחשב שאולי ההתעניינות שלו לא באה להכשיל. בכל מקרה הוא חש נינוח מפני שסגן מפקד הפלוגה הצליח ליצור אווירה נכונה, בעיקר לאחר אותה יממה בבית המעצר של הבסיס. וכששאל אותו הסגן אם הוא רוצה לשתות קפה, לא הופתע. זה דווקא נשמע לו כל-כך טבעי.

בהדרגה נתגלגלה השיחה למסגרות חייהם. זו של מפקד בבסיס ההדרכה וז של טירון באותו בסיס. מוטקה הודה בגלוי כי אומנם יש להם לא מעט כלים לבחון מה קורה בשטח, אבל לפעמים עדות ממקור ראשון, של הטירון, נחשבת בעלת משקל לא מבוטל ואם ביכולתו של יואל להבהיר להם היכן נמצא גידול פרא שצריך לעקור אותו, הוא עוזר לא רק לעצמו אלא גם לטירונים אחרים ובוודאי לאלה שיבואו אחריהם.הנימוקים היו משכנעים ויואל צימצם עצמו להתייחסות עניינית להצקותיו של רב"ט מנש.

“מה בדיוק קרה שהוא זרק אותך למעצר?”

“זה היה בגלל אנדריאש…”

“המוסיקאי, אליו אתה מתכוון?” מוטקה התמתח.

“כן, אנדריאש שאנדור.”

“תנסה לספר לי בדיוק. גם פרטים קטנים חשובים.”

יואל התפלא מדוע הקצין מגלה עניין כזה באנדריאש ולרגע חשב שייתכן שהסיבה לכך היא היותם בעלי רגע זהה. שניהם היו הונגרים. הוא דיווח על תרומתו של הרב-סמל הפלוגתי לעניין ואיך מנש התנכל לאנדריאש הפגיע כל-כך.

“לא תמצא אותו במחלקה כשתחזור,” אמר מוטקה בשקט.

“למה?”

“אנדיראש ניסה הלילה להתאבד בתליה,” הסביר מוטקה, “מישהו מהחברים שלך הצליח להציל אותו ברגע האחרון והוא נמצא עכשיו באשפוז. אבל אף אחד לא היה מוכן לדבר ולהצביע על מנש. אתה עשית את זה.”

הפחד חזר ליואל. “אולי לא הייתי מדבר אם הייתי יודע,” הוא הודה.

“אולי אתה מצטער על-כך?”

יואל התעשת. “אני חושב שהייתי עושה את זה בכל מקרה.”

מוטקה העיף מבט בשעונו. היה עליו להגיע למשרדו של מפקד הבסיס לפגישה השבועית של סגל הפיקוד. בדעתו היה לעורר שם שאלות אחדות.

“אני מציע שאחרי ארוחת הערב נמשיך לגלגל דברים,” הוא קם וליווה את יואל אל דלת המשרד ושם הניח ידו על כתפו. “שלא תדאג. אתה עשה את שלך. מנש הוא לא היחיד בשטח ויש מדריכים אחרים שהם בני-אדם.” אבל לעצמו חשב שמנש הוא קוץ ממאיר בתחת שצריך לעקור אותו כמה שיותר מהר.

הוא חיכה עד שהראה את הטירון יורד לעבר צריפי הטירונים ורק אז פנה ועבר ומשרדו של הרס"ל.

“כן, מוטקה?” בהיותם לבדם לא היה צורך בגינונים.

“העסק עם ההונגרי שניסה להתאבד מתחיל להיות מובן. יש לך חלק בזה, מינשארי. כשחרא קטן לומד משהו ממך אז הוא נהיה לחרא גדול והטיפות עפות לכל הצדדים ונוחתות על כולם, כולל אני וברזילי.”

פניו הכהים של מינשארי נעשו קודרים עוד יותר.

“לא היתה לי כוונה,” הוא מילמל במבוכה.

“אתה יודע מה אומרים על כוונות.” מוטקה השתהה ושוב העיף מבט בשעונו. “תראה, אני אגמור את ישיבת הסגל בטח בארבע וחצי. אני רוצה לרכז את המדריכים לתדרוך בחמש. אני רוצה את כולם שם.”

“בסדר, מוטקה.” מינשארי היסס לרגע. “תראה, לא רציתי שזה יתפתח כך, לא חשבתי מספיק… אולי…”

מוטקה הניד ראש. “זה קורה לא רק לך. אז צריך להתחיל לחשוב קצת יותר לעומק. לפני שהדברים יוצאים משליטה.”

“שלא תדאג, המפקד. ההונגרי יהיה בסדר.” מינשארי קם כשמוטקה פנה לצאת. “דיברתי עם הרופא. ישחררו אותו מחר.”

“אין לי כוונה לנהל חקירות ומשפטים. אבל אני אדאג שהוא לא ימצא את מנש בשטח של הפלוגה הזאת. זה ברור?”

“ברור.”

עד לישיבה שהתחילה בשלוש כבר חזר סרן ברזילי מביתו. הילדה נותחה, התוספתן שלה סולק והוא יחזור מחר לבקר אותה לפני הצהריים. מוטקה הספיק לדווח לו על הבדיקה שקיים בפרשת אנדריאש שהיתה קשורה במעצרו של הטירון אלון, ואף תמצת את השיחה שגלגלו ביניהם. ברזילי הקשיב לסגנו תוך כעס גובר. נראה כי לא יהיה מנוס מלהתעמת עם התופעות האלה, אפילו שהיה חצוי לגביהן. אבל ברור היה לו כי בלי פיקוח יעיל וצמוד יכולים להימצא עוד כמה תפוחים רקובים כמו מנש והפגיעה במישהו עלולה להיות קשה. בפעם הבאה מישהו כן יצליח להתאבד.

ישיבת הסגל עסקה בנושאים שיגרתיים עד שסגן מפקד פלוגה ט' עורר שוב את שאלת הטרטורים. מוטקה לא נכנס לפרטי המקרים הקשורים בפלוגתו, אבל הדגיש כי בכל פלוגה יש בעיות מאותה משפחה וצריך לבלום את הגל הזה, בעיקר כשהוא מכה במחזורים שאחוז גבוה מבין המגויסים הם עולים חדשים שהגיעו לארץ ממש לפני חודשים אחדים ואפילו שבועות אחדים, והם בכלל עוד לא קולטים לאיזה כוכב הם נפלו. מפקד הבסיס הסכים שצריך לקיים דיוק נפרד בנושא וביקש לקבוע מועד נפרד לצורך העניין הזה בלבד.

בעשרה לחמש הסתיימה הפגישה ושני מפקדי פלוגה ט' הספיקו ללגום קפה במשרדם לפני שיצאו לאולם הישיבות של סגל ההדרכה של הפלוגה. עד אז ברור היה להם כי למרות חילוקי הדעות ביניהם בדבר הגבול בו נגמר הטרטור הסביר, הם חייבים להדק את הפיקוח ואין ספק שסילוקו של מנש לפלוגה אחת ישמש לאחרים תמרור אזהרה ברור.

“זה לא רק עניין של כיסוי תחת,” הסכים ברזילי.

ברזילי לא היה איש של המלים הגבוהות. דיבורו היה ישיר כמו תקיעה מדויקת של כידון המורכב על רובה, נושא שהיה מומחה בו עוד מימי שירותו בצבא האדום. הוא פנה למדריכים במושגים של הדרכה לעומת שבירה, של השגת יעד לעומת השחתה, של ביקורת וריסון לעומת השתוללות והתפרעות של אלה שבידים מופקד בעצם כוח בלתי-רגיל. רק סמל יאיר לוין, בן קיבוץ דגניה, העלה טענה חדשה. הוא התלונן שהבעיה מתחילה בפיקוד.

“הפיקוד דורש מאיתנו שבתוך שבועות אחדים נהפוך את הבחורים האלה שבאו מכל העולם לחיילים לדוגמא…”

“אתה לא מגזים, סמל?” שאל ברזילי.

יאיר לוין לא נרתע.

“אם זה דיון לעניין, המפקד, אז עם כל הכבוד, אני לא מגזים,” הוא עמד על דעתו, “הטרטורים לא הומצאו על-ידי הפיקוד,” הוא הדגיש,

“וזה נכון. אבל גם אנחנו לא המצאנו אותם. פועלת כאן מערכת של כלים שלובים שקצה אחד מזין את הקצה השני. במלים אחרות, לפעמים יש הרגשה שזה מה שמצפים שנעשה ואחד מכסה על השני.”

“מה בדיוק אתה מציע?” שאל מוטקה.

“שהבדיקה תתחיל מהיכן שתרצו, מלמטה למעלה או להיפך. מה שחשוב שכל אחד יידע שבאמת יש לו חלק באחריות למה שקורה כאן.”

ברזילי הזדקף. הוא בחן את המדריכים שלפניו. “אני מסכים עם מה שסמל לוין הציע ואני אעביר את ההצעה הזאת הלאה. בינתיים, כדאי שתשימו לב שאחד מכם כבר לא שייך לפלוגה הזאת. ומסיבה נכונה. עד שהבדיקה תסתיים בכל המערכת, אתם חוד החנית שלנו. תמשיכו להיות קשוחים וקפדנים. זה התפקיד שלכם. שלא תוותרו לטירונים במילימטר. אבל זה לא רשיון לסתם טרטור. ואם אתם מבינים את מה שאני רוצה להגיד, אז אתם חופשיים.”

רס"ל מינשארי קלט את מבטו של “הדוב הרוסי”. הוא קם, פלט פקודה קצרה והמדריכים הזדקפו לעמדית דום עד ששני הקצינים יצאו.

בערב הפגיש מוטקה את הטירון הצייר עם ברזילי. הוא רצה שמפקד הפלוגה יתרשם בדרכו ממה שהוא עצמו שמע מפיו לפני שעות אחדות. ברזילי הקשיב ליואל בסבלנות אבל פניו היו חתומים. רק לבסוף הודה לו על גילוי לבו ושלח אותו בחזרה לצריף המחלקה.

“שלא תיתן לאיש סיבה להציק לך סתם ככה,” הוא חלק לו עצה לפני שיצא מהמשרד, “אבל אם תיתן, תזכור שלא אנהג בך ברכות. את זה כדאי לך לזכור.”

“אזכור, המפקד.”

כשיצא לעבר חשכת הלילה קיבלה אותו דממה עמוקה שרק חריקות של צרצרים אחדים כרסמו בה.


15

בבוקר יום שישי שוחרר אנדריאש שנדור מבית החולים והוחזר למחלקה. הוא הובא מיד לראיון אישי עם מפקד הפלוגה וסגנו. ברזילי הציע לקצר את תקופת אימוניו ולהציבו לתזמורת הצבאית. אולם אנדריאש התעקש לסיים ביחד עם כולם את אימוני הפלוגה, בעיקר לאחר שכבר שמע שרב"ט מנש סולק.

בצהרים יצאה מחלקה מס' אחת לחופשת סופשבוע עד ליום ראשון. אחר-כך יישאר להם עוד שבוע אחד לסיום פרק האימונים של בסיס ההדרכה. מזג האוויר נתגלה כנוח מתחילת אותו יום. רוח נעימה נשבה מכיוון הים ואף שהיתה זו כבר עונת קיץ היה החום נמוך מהרגיל. כשסיים השוטר הצבאי בשער הראשי לבחון את פס החופשה של יואל, הוא מיהר לכביש הראשי לתפוס לעצמו טרמפ. בשולי הכביש כבר נמצאו כמה עשרות חיילים שחיכו לנהגים בעלי עין ולב שיאספו אותם ויחסכו להם זמן.

באיזשהו רגע נדמה היה ליואל שהוא רואה את מזרחי שהיה מוקף בקבוצת חיילים כשוהא משעשע אותם בבדיחות. ובאמת זה היה מזרחי. רעמי הצחוק שנשמעו משם העידו שמזרחי השיג את מטרתו עד שיכול היה לעשות בחיילים כעולה על רוחו. מזרחי התנהג כדרכו. אם ארץ ישראל מרכז העולם הוא המרכז של ארץ-ישראל.

יואל התקרב לחבורת החיילים. מזרחי הדגים להם להטוטים עם סיגריות. הוא הושיט יד ריקה לעבר אוזניהם וחזר משם פעם עם סיגריה מתהפכת בידו ופעם עם מטבע של כסף. מה שהפתיע גם את יואל היתה העובדה שבכל פעם היתה זו סיגריה מיצרן שונה ומטבע ששנת היצור שלה היתה שונה, קסם שהיה שייך למזרחי בלבד. הם החליפו מבטי ומזרחי, לאחר שהשלים להטוט נוסף, פנה אליו וטפח על כתפו.

“אז החיים נמשכים, לא?” הוא צחק. להוציא איזה סימן של חבטה בלסתו לא נכיר בו משהו ממשי מהקטטה שהיתה בבית הכלא.

“אתה נראה שיגעון,” אמר יואל.

“מה חשבת, שעשו אותי מאצבע קטנה?” מזרחי הציע לו סיגריה משובחת, אזרחית, עשויה מטבק וירג’יניה. הוא הצית את שתי הסיגריות. “אחרי שעזבת את הכלא עשיתי להם מיספר. אמרתי שהלב לא עובד בסדר ואני דורש בדיקה רפואית. אבל הם פחדו שהפרצוף נפוח יותר מדי מהמכות שחטף וסירבו. אז אחרי הצהריים, כשלקחו אותנו לסייד את הגבולות של מגרש המיסדרים, הסתלקתי כשראיתי את אבו-חצירא מנסה להתחיל עם איזו חתיכה מקורס מדריכות. זו היתה ההזדמנות שלי וטסתי ישר למרפאה ובאתי ממש ברגע שהרופא עמד ללכת.” הוא חזר וצחק כנהנה משחזור המצב שיצר שם כשהציג הצגה שלמה והתעלף ממש לרגליו של הרופא. “אז ברגע שהרופא שהיה לבן לגמרי מהפרצוף שלי הנפוח מהמכות השכיב אותי במרפאה, הוא מיד קרא למצ”ח. אז ככה שמאותו רגע אני בחוץ והם שם, בפנים, משקשקים. ואפילו אלוהים כבר לא יעזור לאבו-חצירא הקדוש."

יואל חיבק אותו. “בחיי שאני שמח לראות אותך.”

הפגישה הנרגשת ביניהם נמשכה גם במשאית אזרחית שאספה אותם וחיילים אחרים. בהתקרבם להצטלבות תל-אביב-יפו דפק מזרחי בגג הקבינה של הנהג והוא ירד מהמשאית כשהוא עוד מספיק לקרוץ בשובבות ליואל.

“תנסה להשיג דפיקה טובה, חבר,” הוא צעק לעברו כשהמשאית התחילה להתרחק, “שלא תעיז לחזור בלי זיון, שמעעתתת?”

כולם שמעו.

כעבור עשר דקות ירד גם יואל על-יד תחת אוטובוס 13 במרכז בעלי-מלאכה. לבסוף הגיע לרחוב הצפוני שלו היכן שפגשו אותו ילדי המקום שהפסיקו את משחק הכדורגל בקריאה המלטפת את האוזן: “יואל חייל!”

זה כבר היה צבע ממשי של הבית שנמצא במרחק צעדים אחדים וכעבור רגע הוא כבר דילג על-גבי המדרגות כמסתער לפרוץ את דלת הדירה הקטנה שבקומה העליונה. הפגישה עם ההורים היתה טובה וחמה. הוא רק התפלא לגלות שמשהו קרה להם בשבועות שנעדר. נדמה היה לו שאימו נהייתה אישה קשישה. הוא זכר אותה כל-כך צעירה ורעננה ועכשיו הבחין בקמטים, בשערות השיבה שבצבצו בשיפעת שערותיה הערמוניות, במבט העייף של עיניה שאומנם התנוצצו למראהו, אבל כאילו חזרו וכבו.

ומה קרה לאביו, תהה. הכתפיים נהיו שפופות, אפילו מגובנות משהו, כמו השפיע עליו נטל השנים שצבר. עורו היה אפור והוא חשב על מחלת הסוכרת הקשה שלו וכל-כך הצטער על סבלו המתמשך. איש שנלחם על חייו כל יום.

הם ישבו איתו במרפסת החזיתית הפונה לרחוב וכמו מתעלמים מההמולה הרוחשת שם למטה, עטפו אותו במבטים אוהבים והקשיבו לו בצימאון, מנסים להיות שותפים בחוויות שלו. הוא השתדל שלא להכביד עליהם בתחושות הקשות, בזיכרונות הלא טובים. היו גם נקודות אור. אפילו לא מעטות. היתה איתו בשורה אמיתית של כור היתוך נדיר שבו באמת אפשר להיווכח איך הופכים סתם צבא למנוף חינוכי שנעשה בו ניסיון מיוחד להקנות לכל אותם יוצאי הגלויות והתרבויות השונות לא רק בסיס משותף. אלא משהו יותר מזה. משהו שנשמע כמו “ישראלי חדש”.

“מה מחכה לך שם בתוך כל העסק הזה?” שאל אביו, “אחרי שתגמור את תקופת האימונים האלה?”

“עברית,” הוא הסביר.

“מה זה צריך להיות?” אימו החליפה מבט שואל עם אביו.

“מורה לעברית,” הוא השיב, “במערכת הזאת שחצי מהחיילים באים מהמעברות, אז מוכרחים לתת להם שפה משותפת. אז זה מה שמחכה לי.”

“לא יכולת למצוא אולי משהו יותר מעניין?” תהה אביו כאילו זה היה תלוי רק בו. כאילו שוב נוכח לדעת שהבן הזה לא כל-כך מבריק.

“יכול להיות, אבל זה לא יצא כך. ניסיתי להתנדב לצנחנים, אבל הסעיף דפק אותי. אחר-כך לא הצלחתי בבחינות לחיל-אוויר ואז כבר היתה לי פגישה טובה עם קצין התרבות של הבסיס ומישהו כבר באיזשהו מקום מחכה לי.” הוא חייך. “אני מקווה שאמצא עניין בג’וב הזה.”

צריך היה לפרש להם יותר מסתם תשובות של כאילו-שיחה. הוא ניסה לגעת בבעיות השונות, להזכיר בזהירות את הטרטורים, אבל לא אצלם. לא אצל אלה שהגיעו לארץ בשולי העלייה השלישית ממניעים אידיאולוגיים, נדחפים על-ידי חלומות שאותם היפרה הדמיון הקודח של הרצל. אביו גילה קוצר-רוח כשבכל זאת ניסה לתאר את ההווי הצבאי והוא קלט בדבריו נימה של ביקורת. הוא הניף בזלזול את מקטרתו.

“צריך להיזהר מהגזמות,” הוא פסק, זה קשקוש העניין הזה של שבירת רוח האדם. של ההשפלות. זה יכול להיות אצל הרוסים. אצל הצרפתים. הגרמנים. לא אצלנו. לא אצל יהודים מפני שאנחנו אחרים. אנחנו שייכים לעם הכי מוסרי שישנו. לי שלא יספרו את זה. אפילו מהבן שלי אני לא מוכן לשמוע דברים כאלה." הוא כמעט הלם בכפו בשולחן, אבל הצליח לבלום את כעסו. “אני יודע מה זה הסתגלות למסגרת חדשה. זה לא תענוג. אבל התמונה שאתה מנסה לצייר לי, הה.” שוב חזר והניף את המקטרת בביטול. “אני בטוח שהצבא דואג לכל אחד. זה לא סתם צבא.”

“לא התכוונתי…” יואל ניסה להגיד משהו. אבל אי-אפשר לבוא לאנשים כהוריו, שהתמימות שלהם עוד תהרוג אותם, ולשתף אותם באמת האחרת מזו שהכירו.

הוא חשש מהקטע הזה של יתר גילוי-לב. עוד לפני שהגיע הביתה הזהיר את עצמו להשתדל להימנע מלהיכנס עם ההורים לוויכוח מיותר. קשה היה להם לעכל את ההשתנות המהירה כל-כך בארץ, ביושביה, ביעדיה. משהו זר צמח והתרומם אל מול עיניהם. משהו מנוכר להשקפת עולמם ולדרכם. וחוץ מזה אסור היה להרגיז לחינם את אביו. רמת הסוכר שלו עלולה לזנק למעלה וזה כל-כך מיותר. ואז גם אימו תיכנס למצב-רוח.

“בסדר,” הוא נכנע, “אז יש טוב ויש קצת רע.”

“כמו בכל דבר,” התעקש האב ופנה לאשתו: “אתה שומעת, טובה, את הבן שלך? הוא מתחיל להתבגר. הוא מגלה את החיים.”

היה טעם לשנות נושא ויואל ששאל מה קורה עם העבודה של האבא בבית המטבחיים.

אביו חייך. “כלבת הבוקסר של בס ילדה הבוקר ששה גורים משגעים.”

“זהבית?” היתה זו כלבה יפהפיה של שומר בית המטבחיים הנודע.

במאורעות שלושים ושש בית המטבחיים נחשב לעמדה הצפונית ביותר של ההגנה כנגד חוליות הפורעים הערבים שהגיעו משייח' מוניס, בניסיון לתקוף לא רק את עובדי יריד המזרח שהיה לא רחוק משם, אלא גם את עובדי בית המטבחיים. בס השומר נודע אז כאיש אמיץ שכבר אז נעזר בכלבים עזים להגביר את בטחון משפחתו שגרה איתו בבית קטן בתחום בית המטבחיים. יואל מילדותו אהב לבוא ולבקר במכלאת הכלבים של בס.

“זהבית זהבית,” הודה אביו, “כלבה פיקחית. אני זוכר אותה כשהיא נולדה. ואני זוכר גם את אמה כשנולדה.” הוא נפנה לאם. “את זוכרת בשלושים ותשע, כמה ימים לפני שהלופטוואפה הפציצו את פולין, קראתי לך לראות את הגורים ההם?”

אימו חייכה. עיניה נתערפלו בדוק של לחלוחית.

“מעט לקחנו אחד הביתה,” נאנח האב.

יואל תמה. “הביתה?”

“כן,” הפטיר אביו, “חשבנו להביא לך מתנה. ידענו כמה שאתה רוצה שיהיה לך כלב בבית.”

“אף פעם לא אמרת לי מלה,” הוא אמר כמעט בנימה של תלונה, מפני שנורא רצה בשנים ההן שיהיה לו כלב. היו לו יונים. היו לו חתולים. כלב לא היה לו.

“חשבתי להביא לך,” מילמל אביו ופתאום השתתק כאילו נזכר במשהו שלא התכוון לחזור ולעורר אותו מחדש.

אבל יואל זכר כיוון שמעולם לא שכח. הוא חייך כמו לעצמו. כלב. הוא היה ילד בן חמש או שש כאשר חלה באדמת. אביו רצה לעודד אותו. לגרום לו לשמחה שאולי בעזרתה יחלים יותר מהר. אז מהמלונה של העירייה שבה נמצאו כלבים אסופים הוא הביא לו הבית כלב צעיר. אולי בן שנה. עם כתמים לבנים וחומים. כל עוד היה חומו גבוה, כמעט ארבעים ויותר, נשאר הכלב בבית והוא היה מאושר. אבל כשהחום ירד אמר לו אבי שהכלב כנראה חולה וצריך לקחת אותו לטיפול או לד“ר לויט או לד”ר גוסרדקי, הווטרינרים הראשיים של העיר. בלב שבור הוא נפרד אז מהכלב שנפשו נקשרה בנפשו. כעבור שעה, כשהוא יצא למרפסת שבעדה אפשר היה אפילו להציץ לרחוב בן-יהודה שבצדו השני התרוממו בתי מעונות עובדים ח', הוא ראה פתאום שבאחת החצרות את הכלב שלו. הוא היה משוכנע שזה היה הכלב שלו. רק לכלב שלו היו כתמים כאלה יפים של לבן וחום.

“תגיד, אבא.” הוא השתתק. לרגע היסס. כל-כך הרבה פעמים רצה לשאול את השאלה הזאת בעניין הכלב ההוא.

“מה אתה רוצה לדעת?” עודד אותו אביו.

“אתה זוכר את הכלב מהאדמת?” סופסוף הוא מצא מספיק אומץ לשאול את השאלה שלא הרפתה ממנו כל-כך הרבה שנים.

הוא ראה כיצד אביו מחליף מבט מופתע עם אימו.

“אתה באמת זוכר אותו?” השתומם אביו.

הוא חייך בעצב. “זה היה הכלב שלי, אבא.”

“איך הוא נראה?”

אביו העמיד אותו בבחינה. התקשה לתאר לעצמו שכל-כך נקשר בכלב ההוא.

“כמו הכלב של ‘קול אדוניו’,” הוא אמר, “לבן עם כתמים חומים ואוזן אחת שמוטה.”

אימו כמעט בכתה. “הוא זוכר, דויד,” היא אמרה בקול שבור, “אמרתי לך שהוא אף פעם לא שכח אותו.”

אביו שתק רגע ארוך. “איפה ראית אותו?”

“ידעתי שלא החזרת אותו לווטרינר. לקחת אותו החוצה ושם הוא נשאר. ראיתי אותו בחצר של השכנים.”

אביו מצץ בכוח את המקטרת הכבויה. הוא הפך אותה על פיה והיכה בה בכפו הפתוחה. אבל דבר לא קרה. כלב לא יצא מתוכה.

“אני מצטער,” אמר אביו בקול נמוך. הוא משך את מבטו בעבר הבתים של שיכון רסקו במרחק של איזה שלוש מאות מטרים מזרחה. שם היתה גלידריה עם כל הטעמים שבעולם של משפחת רסלר. ממש בקצה של רחוב יהודה המכבי שעוד לא היה רחוב. רק התחיל.

“גם אני מצטער, אבא,” הוא אמר אבל לא מתוך כוונה להכאיב לאביו. זה כבר היה מאוחר מדי. פשוט רצה רק להעמיד על דיוקן.

אימו החליטה להתערב.

“אז מה בעניין ארוחת ערב?” היא שאלה.

תמיד היא היתה מצילה את המצב עם האוכל. היא יצאה והוא נשאר עם אביו, שניהם שותקים, מנותקים אחד מהשני, זה בתקופתו וזה בתקופתו. אחר-כך יואל קם והלך למטבח. רגע עמד כשהוא נשען על המשקוף של הדלת והתבונן בה ממושכות. היא לא הרגישה בו והוא עקב אחרי תנועותיה הזריזות כשהיא שוקדת להכין את הסלט, לחתוך את העוף ולבצוע את החלה. יום ששי על-פי תפישתה וחינוכה. אישה פשוטה היתה אבל הוא אהב אותה בדרכו. לבסוף לא הבליג, נכנס פנימה וחיבק אותה.

היא נעצה בו מבט ברואה אותו מחדש.

“אתה יודע,” היא אמרה כמתפלאת, “נדמה לי שגבהת קצת.”

“יכול להיות,” הוא השיב.

יותר מאוחר נפגש עם רנה והחברים אצל צביקה לנסט שגר ברחוב בזל. תמיד היה לו משהו חדש להשמיע להם בפטיפון המודרני שלו. הפעם היו לו תקליטים של נט קינג קול והצלילים הרכים והמלטפים של זמר השחור הושמעו פעם ועוד. מי לא היה שם. כולם היו שם. שנים-עשר או יותר. עם החברות. עם רותי. עם זהבה. עם תחיה. אפילו ניבה היתה שם. בתו של אחד הקבלנים העשירים בארץ. בין היתר הם הקשיבו לסיפוריהם של אלה שהיו ביחידות המובחרות. קובי היה בקורס טיס בביסי על-יד פתח-תקווה. נחצ’ה היה כבר סמל בצנחנים ודיבר בהערצה על רב-סרן מרסל האגדי. אבל שרגא היה המיספר הכי רציני ביניהם. הוא סתם פיזר רמזים פה ושם ולא אמר דבר. מפני שהוא הוצב למודיעין וכבר היה סג"מ. מה שנחשב היה המצב-רוח העליז של כולם. היו צחוקים והיו התבדחויות. מוצלחות ולא. אבל העיקר שהיה שמח.

אחר-כך הם התפזרו. מי שהיתה לו חברה הלך לחפש פינה שקטה להתמזמזות. מי שלא, הלך הביתה “לעשות ביד”, כמו שהם היו צוחקים. ליואל היתה רנה. לרנה היה יואל. הם הלכו לירקון. היכן שלפעמים בילדותם היו נוהגים לכרסם את גבעולי פרחי החמציץ הצהובים. פה ושם עוד היו שרידי פרדסים והם מצאו לעצמם מקום שממנו אפשר היה לראות את הסירות הקטנות של אחרוני המבלים בנחל. העלטה, שהיו לה עומקים שונים, הקנתה שלווה נעימה.

“את רוצה להגיד לי משהו?” הוא שאל. כל הערב התנהגה במוזרות, כאילו נמצאה רחוק ממנו. ההרגשה שהיתה לו עוד מלפני הגיוס שהיא מתרחקת ממנו, רק מצאה חיזוק בתגובותיה הדומות לפרח “אל תיגע בי”.

“אולי אתה רוצה להגיד לי משהו?” היא שאלה כמתגרה.

“למה את מתכוונת?”

“אתה יודע.”

הוא ידע. אבל בכל זאת אמר לה: “תגידי.”

“שאתה משתגע על שירה.”

הוא לא התבלבל. ידע שיגיעו גם לזה. “אני בקושי מכיר אותה. ובפעמים שראיתי אותה את היית אתי. אז על מה את מדברת?”

היא גיחכה. “בוא נהיה גלויים. זה נגמר בינינו, נכון?”

“בגללי או בגללך?”

“אולי בגלל שנינו?” היא השתהתה כחוככת מה להגיד לו, “אז שמעת.”

“שמעתי.”

“אני לא יודעת מה להגיד לך בדיוק,” היא התוודתה, “זה משהו שקשה לי להסביר.”

“תנסי,” הוא הציע. הוא התפלא לגלות שהוא לא נסער מגילוי לבה. כאילו להיפך, נהיה לו יותר קל.

היא התקשתה לברור מלים להתחיל. הם כבר מזמן ידעו שהם עלו על הבאנקט עם החברות הזאת שהיתה לשניהם למעמסה. היא ראתה את השינוי שחל בו כשנמצאו עם שירה. זה לא היה רק הברק של שירה. לא הלשון השנונה שלה. לא היופי העז והמקורי שלה. זה היה הכל ביחד שהדליק משהו מיוחד בעיניים שלו שהיא כבר מזמן לא ראתה שם כשהיה רק איתה. וגם אצלה היתה השתנות כזאת שקיבלה תאוצה כשפגשה את בועז אלעד, סטודנט לביולוגיה שנה שלישית. בן עשרים ושלוש היה. גבר שלם לעומת יואל.

אחרי ההסבר הארוך הזה הם עוד ניסו להתנשק, לראות אם משהו עוד קיים. מפני שהוא סיפר לה את “אגדת הסודה”, והודה שדווקא היו לילות שחשב על קרבה אליה, אבל לא סיפר שיותר חשב על שירה. הסודה לא השפיעה, כך אמר, אבל העייפות כן. היא צחקה ואמרה “בוא ננסה”, ונישקה אותו. נשיקה רכה, היו לה שפתיים יפות, מצויירות כאלה. המגע הנעים הזה הקפיץ בבת-אחת את אברו כאילו היה אתלט לעצמו. השפתיים שלה דבקו בשלו ואצבעותיו מיששו את שדיה הקטנים והגמישים ככדורים חזקים. אבל ההתרגשות היתה קצרת-טווח. משהו באמת נשבר ביניהם והוא נסוג והיא נרתעה ושניהם שקעו בשתיקה עצובה.

“אני מצטערת,” היא אמרה.

הוא חשב שהיא צדקה, הקסם כבר לא היה שם יותר. אבל זה הכאיב עד כדי-כך שלא רצה למשוך בירור עכשיו. כאילו שניהם היו שותפים להחלטה להמשיך ברגע אחר. לא הלילה. נוח היה לו כשהם התחילו לחזור לבית הוריה הקטן ברחוב הירקון על-יד ז’בוטינסקי והיא ביקשה שיספר לה על מה שעובר עליו בגיוס. “אתה שתקת רוב הזמן כשדיברו על הצבא,” היא ציינה.

הוא חייך. “מה אני יכול כבר לחדש על בה”ד ארבע?"

“איך זה באמת שם?”

“תחכי. עוד מעט תגיעי גם את לצריפין.” עוד מעט זה אמור היה להימשך עוד שנה עד שתגמור את הסמינר ואז תוצב כמותו להיות מורה באחד הבסיסים, או תישלח עם מורות צעירות אחרות לעבוד במעברות.

“בכל זאת?”

אז הוא סיפר לה בעיקר על מעלליו המפולפלים של מזרחי, “כושי”, והיא כל-כך הרבתה לצחוק שהוא פשוט נהנה לשמוע את צלילי הצחוק המתגלגל שלה. לבסוף החליטו שבכל זאת כמו תמיד ייפגשו למחרת בים. כשחזר הביתה זה היה רגעים אחדים לפני שלוש. הוא נכנס לחדרו בשקט והדליק את האור והסתכל בציורים ופתח את בקבוק הטרפנטין רק בשביל להריח, בשביל שייזכר למה בעצם עליו להתגעגע. מילא, חשב, את מזרחי הוא יאכזב. זיון לא יצא לו.

למחרת הוא היה אחד מעשרות אלפים שמילאו את חוף הרחצה הבהיר, הצהוב כל-כך, של תל-אביב הלבנה. המראות שקלט היו סלט אחד גדול של נסיון לבלוע אין-ספור התרשמויות ולכלוא בתוכו את הכל. אבל קשה היה להכניס למסגרת אחת את החסקות, את המתרחצים, את משחקי הפינג-פונג, את המטקות, את החתיכים ואת החתיכות. את מוכרי “גלידה הצפון בריא לגרון”, ואת האמהות והפעוטים המתרחצים במים החמימים שלאורך החוף.

מעבר לביוב הפולט לים את כל הצואה והשתן התל-אביבי, מעל רמת אבן החול, נמצא גן העצמאות החדש. שם הוא מצא לעצמו פינה נוחה בצהריים לעמוד ולרשום רישומים מהחוף הצבעוני.

“אני אוהבת את זה.”

רנה עמדה מאחוריו והוא הפנה אליה את מבטו ונהנה לראות אותה כל-כך קורנת וחמודה בשמלה הקייצית והפרחונית. היא חייכה ואמרה שזה פשוט כיף לראות מכאן את כל הים ושוב קבעה מבטה ברישום שרשם.

“אני אוהבת שזה לא יורד לפרטים,” היא העירה, “כמו שאתה עושה כתמים. קווים. מיחברים. והמון לבן. כמו בים.”

הוא צחק. “זה בדיוק מה שאני מצייר.”

“אתה אוהב את הרמזים.”

“אולי זה בא לי מפני שאני אוהב את האבסטרקט?”

“אולי.”

האמת היתה שכבר לא מצא יותר ברישום בחוץ את ההנאה שהיתה לו.

סיקרנו אותו המיחברים הפנימיים. לשם כך צריך היה שלושה דברים. חדר משלו, שקט ויכולת ריכוז. שלושה אלמנטים המשמשים יסוד לחשיבה נכונה. האמנות מבחינתו התחילה במחשבה, כמו תוכנית גדולה ומורכבת שמכל הפרטים המתחברים לאחר סינון, קיים סיכוי שייצא משהו נכון.

הם כבר דיברו לא פעם על משמעות ההפשטה. והיא שניגנה בחלילית שנים רבות, העירה שאף פעם לא היה הציור כל-כך מתקשר עם המוסיקה כמו מאז קנדינסקי. המוסיקה היתה מבחינה אחת בשבילה הדבר הכי מדויק שהכירה. לא פחות ממתמטיקה. כך אמרה. אבל מצד שני המוסיקה היתה גם הדבר הכי מופשט מבחינתה. מפני ששום דבר לא התחבר יותר טוב עם הדמיון כמו המוסיקה.

אחר-כך הם ירדו לפגוש את החבר’ה בשפת הים וגם שעה ארוכה התרחצו ושחו וכל מה שהיה קשור בצבא פשוט נמחק. להוציא רגעים אחדים שהבזקי זיכרונות היו חוזרים ושוב נעלמים. הרגעים הטובים של אחר-הצהריים היו כשהשמש התחילה לשקוע וחלק גדול מהקהל העצום התפזר ושוב אפשר היה לראות יותר חוף מאנשים ויגאל ירקוני, הלוקש שבשעות הפנאי היה משמש עוזר נאמן למציל של הקטע הכי צפוני, זה שליד הנמל, הופיע פתאום מהים כשהוא חותר בחסקה לבנה, ואסף את החבר’ה לסיבובים וההרגשה היתה שכאילו הם יצאו לשוטט לרגעים אחדים בעולם הגדול.

לבסוף צנחה שמש בוערת מעבר לאופק וכשנעלמה אז השבת נגמרה.

יותר מאוחר, בשמונה, הוא חזר ונפגש עם רנה. כשטיילו בדיזנגוף הציע לה להיכנס לבית קפה קטן ולשתות משהו.

“תהיה לנו הזדמנות,” הוא אמר.

“הזדמנות למה?”

“לסגור עניין.”

היא חייכה. הם באמת היו מסוגלים לקרוא זה את מחשבותיו של זה. “כמה זמן אנחנו כבר חברים?”

תחילה חייך ואחר-כך הרצין. “או-קיי,” הוא אמר, אז בעצם אנחנו גם לא צריכים לדבר. מפני ששנינו יודעים שזה נגמר."

“זה נכון,” היא הודתה.

הוא אהב את הסומק שהציף את פניה והוא התבונן בה כאילו רצה ללמוד אותה מחדש. הוא לא חשב שהיא יפה במיוחד. אבל היו לה פנים נעימים וחיוך משגע וזה היה מספיק טוב בשבילו. ולבד זאת תמיד חשב שהיא נבונה ופשוט חברה מצוינת. מעל לכל זה הרגיש שאיכפת לו ממנה.

“זה קורה,” הוא אמר והיא הסכימה איתו ושניהם נכנסו רגע אחד לדברי השני עד שצחקו מתוך מבוכה שרצו להשתחרר ממנה.

“זה קורה”, יואל חזר ואמר.

“אולי. אבל מותר לי להגיד לך משהו?”

הוא שתק.

“עזוב את העניין הזה עם שירה. היא גדולה עליך בכמה מספרים.”

“אפילו לא לנסות?” הוא חייך כאילו רק התבדח.

“אתה תיכווה. אני מכירה עוד כאלה שניכוו. וחוץ מזה היא גם לא נותנת.”

“מאיפה לך את כל זה?”

“מהחבר’ה,” רנה הודתה. היא אהבה מתמיד את הרכילויות הקטנות. אוספת אותן כמו חיפושיות זבל ומגלגלת אותן מאחד לשני. תמיד היו אצלה בבית עוד איזה שתיים או שלוש רכלניות קטנות. כאלה מירות אברכיות מהעיתון.

כשהחזיר את רנה הביתה הוא חיבק אותה והיא הצמידה נשיקה קלה ללחיו. זה היה הכל. היפרדות ברגש מעורב בכל זאת. עם נימה של צער. אבל גם עם תחושת שחרור ממשהו שהתחיל להעיק על שניהם ובטח שהיא הרגישה כמותו. היא התבגרה בדרכה והוא בדרכו. לה היה איש צעיר בשם בועז ולו היו רק מחשבות לא ברורות על אישה צעירה ושמה שירה.


16

משהו מההומור הרע של בני הנעורים נדבק ביואל ביום ראשון, זמן קצר אחרי שהם חזרו לבסיס. חיים פוטאק, גם הוא הונגרי, נטפל לאנדיראש והדביק לו את הכינוי “המתאבד”.

“איך היה בבית, יא מתאבד?” הוא שאל את ההונגרי. לפוטאק היתה בעיה. לא נחשב בין המקובלים וקיווה שבבדיחות על חשבון יוצא בן-ארצו, יהיה אחד מהחבר’ה.

כולם צחקו. חשבו שזאת בדיחה מוצלחת. גם יואל. רק אחר-כך קלט שזאת היתה בדיחה גרועה. שייכת לגמל שלמה שהוא עוד לא נגמל מהזיכרון המר שלו. היו גם אחרים שהצטערו על הצחוק שלהם. אבל היו לא מעטים שהמשיכו לצחוק. יא מתאבד.

מאותו רגע הם גילו בידור חדש לעצמם. להציק לאנדריאש. כל פעם שמישהו היה מכנה אותו “המתאבד”, היה המוסיקאי מחוויר עד שנעשה שקוף, ממש תופעת-טבע. הם המשיכו להציק לו מבלי להבין את פגיעותו הרבה. ההיטפלות אליו היתה במסגרת ההתנכלויות הקטנות שלהם כלפי החלשים ביניהם. אנדריאש שתק וכלא בפנים זעם והתהלך וביצע את מה שהוטל עליו בשתיקה קודרת. רק בלילה, ממש לפני כיבוי האורות כשמישהו פנה אליו ואמר לו, “הי, אתה, המתאבד, יש לך איזו סיגריה בשבילי?” הבעתו השתנתה והוא נראה כמי שמוכן להכות.

“אתה כמו מנש,” הוא אמר למציק ואחר כך פנה והצביע עליהם, “כולכם מֵנָשים קטנים. אין הבדל. אין הבדל.”

מישהו ניסה לצחוק אבל השתתק. האווירה נהייתה מעיקה עד חנק. רק אחד מהם, שמעון פדלון מעכו, ניגש לאנדריאש, הושיט לו יד ואמר בפשטות ובכנות: “סליחה.”

יואל החשיב את מה שעשה שמעון. אפילו הצטער שלא נהג כמותו. בכלל, הוא חשב, שאולי טוב שזה קרה. מפני שככל שהתקרבו ליום האימונים האחרון, הם גילו בהרבה מעמדים קוצר-רוח אחד כלפי השני ונדמה היה שהתקרית עם אנדריאש גרמה להם לעצור בנקודה הזאת. אנדריאש נהיה פתאום תמרור למה נכון ומה לא. כך שבמרוצת הימים הבאים נהייתה האווירה יותר רגועה, כמעט בלי תקריות ובלי חיכוכים מיותרים.

ארבעה ימים לפני סיום האימונים, חילקו אותם לעבודות עזר שונות בבסיס. אחדים מהם נשלחו למטבח, אחדים לניקוי בתי השימוש והמקלחות והיו כאלה שעסקו בצביעת אבני דרך בסיד, בגיזום צמחים ובכיסוח דשא.

יוסף לוי הבולגרי ויואל נשלחו לעבוד בקורס המג“דים. מיד אחרי ארוחת הבוקר הם הגיעו לבסיס והתייצבו במשרד הרס”ר. היה זה גבר נמוך עם שפם רס“רים ענק שמתחבר בקצותיו עם לחייו. כאילו בממדים המנופחים האלה רצה הרס”ר לחפות על צמיקותו. הוא העיף בהם מבט וצעק: “יצחק!”

יצחק הגיע בריצה.

“כן, המפקד?”

“אלה באו לעבוד איתך היום. אם יש בעיות, תגיד.”

הוא סילק מהם את מבטו וחזר לעיין באיזשהו מסמך. יצחק רמז להם לצאת מהמשרד ורק כשהתרחקו אמר להם במבטא מרוקני, בהדגשת השין, שכדאי “שלא יעשו טצ’רות”. הוא הצביע לעבר משרד הרס"ר. “זה יאכל את כולנו חיים. תבואו אתי ותעבדו כמו שטצ’ריך, אז יהיה בסדר, הה?”

קולו היה רפה, כמעט אדיש.

“יהיה בסדר גמור,” הבטיח לו יוסף הבולגרי.

איש מהם לא רצה להסתבך בשטויות בימים האחרונים. הם ידעו שלאחר שייצאו מכאן יחכה להם פרק אחר, הרבה יותר טוב. הם כבר ייחשבו לחיילים של ממש.

יצחק צעד בראשם והוביל אותם בכיוון אחד הצריפים של בסיס קורס המג"דים. היה זה צריף קטן ששימש כמחסן לכלי עבודה. הוא נתן לכל אחד מהם דלי ומקל עם סמרטוט לשטיפת רצפות.

“חבר’ה,” הוא אמר להם, “בלי זיוני שכל, עובדים אז עובדים, הה?”

“עובדים,” הם אמרו.

הג’וב שלנו זה לרחוץ רצפות ובתי שימוש."

יוסף פלט רוק. “בשביל זה אנחנו פה?”

יואל משך בכתפיו. “כמה שיותר מהר נגמור, יותר מהר נסתלק מכאן,” הוא אמר לבולגרי.

“שיילכו לעזאזל,” הגיב יוסף כשהלמדים הבולגריות הנודעים מתגלגלות מפיו. הוא צעד בצעדים כבדים בצדו של יואל כשהוא ממשיך לשגר קללות נמרצות. אבל זה לא עזר לא לו ולא ליואל. תחת השגחתו של יצחק שעבד אתם הם התחילו לשטוף את בתי השימוש של חניכי הבסיס. במשך שלוש שעות הם עברו ממוקד אחד למוקד מחראות אחר.

בשלב מסויים פלט יוסף בתמיהה: “מה זה, בסיס של מפקדי גדודים, שאוכלים כל היום ומחרבנים כל היום?”

מרגע שיוסף הבולגרי החליף קללות בחידודים, הם צחקו פעם אחרי פעם, ואפילו יצחק, הרציני כל-כך שכונה על-ידי יוסף “מפקד המחראות”, חייך חיוך רחב כשהוא מציג את שיניו הגדולות והיפות, ושוב היה חוזר ומקרצף בשתיקה את הרצפה המזוהמת. לבסוף כשנגמרה העבודה הם התפרקדו בין עצי האיקליפטוסים למנוחה קצרה.

“טוב שגמרנו עם החרא הזה,” הפטיר יוסף ועצם את עיניו. הרוח הצוננת שחלפה בין הגזעים החסונים גרמה להם לרצון להירדם לאיזה כמה רגעים.

“עוד לא גמרנו,” אמר פתאום יצחק.

יוסף הזדקף ונשען על מרפקיו. “מה זה, לא גמרנו?”

“יש עוד מקום מאוד חשוב,” הסביר יצחק וקם והם נגררו אחריו עם כלי עבודתם. הוא הצביע על צריף עם גינה מטופחת. “אתם לשם, איפה שגר המפקד הרס”ר."

“למה לא אתה?” תהה יואל.

“אתם תלכו,” פסק יצחק, “אני הולך להביא כמה דברים בשביל הרס”ר."

“בצריף נמצאה אישה גדולת ממדים כשהיא מטפלת בילדה כבת שנתיים ומתאמצת להאכיל אותה. היא היתה אשת הרס”ר ונראתה כפולה ממנו, למרות שפמו האדיר. “תלכו תעשו סדר בגינה,” היא אמרה ליואל וליוסף. עבר איזה זמן, אולי שעה, והאישה התייצבה בפתח כשהיא חובקת בזרועותיה הכבדות את התינוקת הגדולה.

“הי, חייל,” היא קראה ליואל, “תבוא הנה. תיכנס לכאן.”

הוא התקרב אליה והיא זזה בכדי לפנות לו מעבר.

“ת’כנס,” היא חזרה ואמרה לו.

הוא נכנס ומצא עצמו בחדר מרוהט שעל קירותיו תלויים ציורי נוף שתלמידי הסטודיות קראו להם “ציורי התחנה המרכזית”, כאלה שאפשר לקנות במשקל. הבית הסריח כמו המחראה של כל חניכי קורס המג"דים. הריח בא מכיוון הירכתיים של הצריף הגדול. אפשר היה להיחנק מהריח הרע הזה.

“תלך הלאה,” היא הנחתה אותו בנפנוף-יד, “שם בסוף תמצא את בית השימוש, אז תנקה אותו טוב טוב למה שהוא התקלקל בלילה ומלא עכשיו עד הסוף.”

הוא היסס.

“יש לך איזו בעיה, חייל?” היא שאלה ונענעה את התינוקת המקשקשת משהו.

“לא”.

כשפנה לעבר ירכתי הצריף היא קראה אחריו: “אם אתה לא רוצה בעיות עם הרס”ר, אז זה צריך להיות כל-כך נקי שמהרצפה אפשר יהיה לאכול…"

הוא איבד את עשתונותיו. הפיוזים נשרפו אצלו והדם זינק לראשו עד שקפא על מקומו בניסיון לבלום את התסיסה שבתוכו.

“אני לא חושב שאני צריך לעשות את זה,” הוא אמר בשקט.

“לעשות מה?” היא הופתעה.

“את מה שאמרת. את מחרבנת שם אז את תנקי שם, שתוכלי לאכול מהרצפה כמה שתרצי.”

היא נדהמה מחוצפתו. “תגיד, אתה נורמלי?”

הוא שתק.

“אתה יודע מי אני?” היא התנפחה כתרנגול הודו מיוחם וצווארה התרחב ונעשה אדום כאילו דם מתפרץ מתוכו. עיניה בלטו מרוב זעם.

הוא משך בכתפיו. “אנ’לא יודע.”

“אני לאה של הרס”ר. אתה מחפש צרות?"

יואל הידק את שפתיו בעקשנות.

האישה השמנה מיהרה לפתח הצריף וצעקה: “יצחק! תבוא!”

יצחק, שבאותו רגע הגיע עם שני סלים מלאים במצרכים שונים, התקרב למדרגות העץ כשפניו מתוחים מדאגה.

“מה קרה, גברת?”

“תגיד לבעל שלי שיבוא מיד ויקח מכאן את המשוגע הזה!” היא הצביעה על יואל. “ס’תלק מהבית שלי, שמעת?”

הוא יצא לעבר הגינה. כשעבר על פני יצחק קרא בעיניו הגדולות את הפחד העמוק שלו. “מה עשית?” לחש יצחק בחרדה.

יואל נפנה לאחור. האישה הגדולה עוד עמדה שם ומילאה את הפתח.

“לא עשיתי שום דבר.” הוא פנה אליה מתוך כעס שלא הצליח לדכא אותו. “לְמה את חושבת את עצמך?”

“ח’תכת פרחח!” צרחה לאה של הרס"ר בקול צווחני כאילו התכוון לשחוט אותה. “מי זה מגייס מסוּבבים פסיכיים כמוך?”

יצחק רץ לעבר צריף המשרדים. כעבור רגע הופיע הרס"ר קצר הקומה וכששמע מאשתו מה קרה, פנה בקול קר וכשהגיעו לדלת הוא אמר ליואל והורה לו לבוא איתו למפקד הפלוגה שלו וליוסף לוי לנקות את בית השימוש.

“ושתעשה את זה טוב!” הזהיר אותו, “שאשתי לא תגיד מלה רעה, מבין?”

יוסף הבולגרי רטן אבל נכנס לצריף עם יצחק ואילו יואל הלך אחרי הרס"ר של הבסיס כשהוא שומר על מרחק של צעדים אחדים ממנו.

כשהם הגיעו למשרד של פלוגה ט' פקד עליו הרס“ר לחכות בחוץ והוא עצמו נכנס למשרד. כעבור רגע נשמע קולו הרועם של ברזילי ואחרי רגע נוסף יצא הרס”ר מהמשרד כשפניו מביעים כעס ולא להעיף מבט ביואל התרחק מהמקום במהירות.

ברזילי הופיע בפתח המשרד. פניו היו כעוסים.

“ת’כנס!” פלט לעבר יואל וצרף קללה, “יוביט פאיומאט!”

יואל נכנס בתחושה רעה.

הפעם התייחס אליו מפקד הפלוגה כמעט בזרות. “גם כשאתה צודק שלא תהיה טיפש!” הוא נהם. “אתה מבין אותי?”

יואל הנהן בראשו. “כן, המפקד.”

“אפילו אם אתה חושב שאתה צודק. אז קודם היית צריך לעשות את מה שאמר לך הרס”ר!"

הוא לא אמר לי כלום. אשתו היא זו שאמרה. אני לא עובד בשבילה. זה לא שירות צבאי ואני לא חייל שלה."

ברזילי התנשם עמוקות. הסומק בפניו היה כהה ועיניו האפורות היו קשות. “בלי התחכמויות, טירון אלון. עוד פעם אני אומר וכדאי שתשמע מה אני אומר. קודם עושים, אחר כך באים עם החשבון. אתה מבין אותי?”

הוא הרכין את ראשו.

“תגיד למפקד המחלקה שלך שיש לך שמירה מיוחדת הלילה. אולי זה יעזור לך לזכור את מה שלמדת כאן.”

יואל התמתח להצדעה.

“זה לא הכל, טירון. אתה חוזר לקורס של המג”דים ותמשיך לעבוד שם כל עוד יש שם עבודה ואני לא רוצה לשמוע עליך בעניין הזה. ובטח לא כשנשארו לך רק עוד כמה ימים בבה“ד ארבע.”

כשחזר מקורס המג"דים סודרה לו שמירה נוספת במשמרת האחרונה של הלילה. בגלל שבערב עמדה להתקיים ביקורת רובים הוא התיישב על קצה המיטה, לקח חתיכת פלנלית וניקה היטב את הרובה כשהוא עובר כמה פעמים על הקנה מבחוץ ומפנים. מנקה עם גפרור את לוח הטווחים וגם את הבריח לא הזניח. שלא ימצאו שם אפילו גרגר מיותר ומכשיל. רק אז, אחרי שהחזיר את הרובה למקומו, הוא יצא לעבר הגבעה עם מחברת הרישומים שלו. מהגבעה אפשר היה לראות את הכתמים הבהירים והכהים של המושבה הסמוכה לגדר של הבסיס. הוא נהנה מהמיחבר של צלליות הברושים התמירים, של עצי ההדר שבפרדסים ושבילי העפר החוצים אותם. גם התפזורת של גגות הרעפים הנראים כחלודים ממכת שמש והכתמים הלבנים של בתי המושבה שבלטו פה ושם הדליקו את דמיונו.

כל-כך מרוכז היה בנוף שרשם שכמעט נרתע בבהלה כששמע מצית מופעל מאחורי גבו. כשהפנה את ראשו הופתע כשראה שם את מוטקה וברזילי. מוטקה היה זה שהפעיל את המצית הפשוט שלו המשמיע תמיד נקישה חדה.

“תמשיך,” עודד אותו מוטקה. “רישום טוב,”

“טוב עד שהייתי מוכן לתלות אותו במשרד,” הודה ברזילי.

יואל משך את העפרון לשולי דף הנייר הגדול ורשם שם הקדשה למפקדי פלוגה ט', תלש את הדף בזהירות והושיט אותו לברזילי.

“שלכם”, הוא אמר, על כל הצרות שעשיתי כאן."

ברזילי נהם חרש והצטחק ומוטקה חייך בידידות.

“יש לי הצעה בשבילך,” אמר ברזילי. “ביום חמישי בלילה יש לפלוגה מסיבת סיום. מה דעתך לקחת חופש ביום רביעי וביום חמישי לקשט את האולם?”

“בתענוג, המפקד.”

“ורק תוספת קטנה,” הוסיף מוטקה הצעה משלו, “זה יהיה טוב למצב-רוח של כולם גם אם תצייר כמה קריקטורות מהתקופה שלך כאן. אתה חזק בזה.”

“יש הרבה חומר בשביל זה,” הוא חייך והחליט ללכת עד הסוף: “ואפשר להתחיל מהמחראה הפרטית של רס”ר המג“דים…”

ברזילי לא שינה את הבעת הדוב שלו, אבל ניכר בו שמצב-רוחו היה שונה מזה שלפני הצהריים. הוא רק בלע חיוך לפני שנולד.

“יש לך יד חופשית,” הוא אמר.

כבר באותו ערב, כשאנשי המחלקה יצאו לבלות בשק"ם, בחדר התרבות ואחדים אפילו הצליחו להסתלק לראות את “גילדה” עם ריטה היוורט וגלן פורד בבית הקולנוע הישן, נשאר יואל בחברתו של תורן המחלקה. מוטקה דאג שיגיעו אליו כעשרים גיליונות בריסטול לבן, מערכת של צבעי גואש ושלושה מכחולים בעוביים שונים.

תורן הצריף, מוסא בית הלחמי, קרא בלש. בצריף היתה דממה עמוקה. יואל יכול היה לעסוק בשלו בלי הפרעה כלשהי. היו לו המון רעיונות משעשעים לקריקטורות אבל הוא סינן אותם והחליט להתמקד לא בסיטואציה מסוימת, אלא בעיקר בדמויות שונות מבין החניכים, המדריכים ואחרים מהבולטים בסגל פיקוד בסיס ההדרכה. כשגמר ארבע קריקטורות שהיה מרוצה מהן, יצא החוצה לעשן סיגריה והתיישב על מדרגות העץ. הוא הרגיש שבעצם הוא מרוצה שהתקופה הזאת של הבסיס נגמרת. אי-אפשר היה בלעדיה ומבחינתו אי-אפשר היה איתה. הוא לא אהב את המקום וידע שהוא ייצא מכאן ברגשות מעורבים ועם זיכרונות טובים ורעים.

המחשבות נדדו למקומות רחוקים. ממש ערב גיוסו נסעו ללמוד באירופה שלושה ציירים צעירים שהכיר וגמרו את הצבא. דני ורפי נסעו ל“אקדמיה די בלה ארטי” בפלורנץ ויהודה ל“בוזאר” בפריז. כמה קינא בהם. אפילו ברגע זה כשחשב עליהם. שלושתם היו כל-כך מוכשרים שהתבגרו לאמנים בגיל צעיר. בעבודותיהם מצא בשלות שלא היתה בעבודותיו, עד שלפעמים תהה אם בכלל יגיע להבשלה. הוא התפלא על עצם המחשבה הזאת שגרמה לו להכיר בעובדה שההתרחקות מהסביבה המוכרת והמגוננת שלו אילצה אותו לבחון את עצמו בעד משקפיים שלא הורגל בהם ודרכם ראה את עצמו לא רק באור שונה, אלא גם איתר פגמים רבים באופיו, בגישתו, אפילו בדרך חשיבתו.

“תכיר את עצמך. תתבגר,” הוא מילמל לעצמו וחש במרירות מסוימת. כאילו קילוף הגלדים שהסתירו את עצמו מעיני עצמו גילו מישהו שלא כל-כך חיבב.


17

ביום חמישי, שהיה יום האימונים האחרון, שוחררו אנשי פלוגה ט' להשלים את סידוריהם לקראת המסיבה שעמדה להתקיים בערב והן לסידורים האחרונים הקשורים ביציאתם לסופשבוע הביתה, לפני שייסעו להתייצב בבסיסיהם החדשים. בין יתר הרעיונות שלהם היה עניין “המחברת”, כפי שקראו ל“ספר הזכרונות” שלהם משני חודשי שהותם בצריפין. המחברת העבה הזאת שיקפה בנאמנות את קיבוץ הגלויות של פלוגה ט'. לבד מעברית אפשר היה לקרוא בה תגובות, לעתים חריפות ולפעמים משעשעות, בשורה ארוכה של שפות. כך הם החליטו. כל אחד יכתוב בשפה של הארץ בה נולד. את המחברת הניחו על שולחן קטן שהעמידו אותו ביחד עם כיסא בפינה המערבית-דרומית של האולם. כל אחד מאנשי הפלוגה מצא לעצמו את הרגע הדרוש לו לבטא משהו. היו כאלה שליוו את המלים גם באיורים. מי שעיין בדברי קודמיו מצא כבר ביטוי לעצמו. התמצית, היתה, היינו וטוב שהלכנו.

יוסף לוי התנדב להיות אחראי לסידור האולם מפני שלהוריו היה ביפו של הבולגרים אולם לשמחות בשדרות ירושלים. מתחילה הוא הוכיח עצמו כידען כשחילק הוראות מדויקות לחבריו איך וכיצד להעמיד את השולחנות בצורת חֵית ומסביב להם ספסלי עץ ארוכים ואילו מנגד, הם הקימו במה קטנה מורכבת מששה שולחנות ששאלו מחדר האוכל. כבר מזה הם למדו שהבולגרי ידע בדיוק את מה שהוא רוצה להשיג וגם סמכו עליו כשאמר שלא ידאגו לאווירה החגיגית. אבל לא רק הוראות הוא חילק. כשהגיע הרגע להשיג ירק לקישוט הוא עצמו החליט לצאת לשטח להביא ענפים רכים ופרחים שונים.

נמצאו עוד אחדים שרצו להשתתף בפשיטה.

“כל מה שתעשו,” הזהיר הבולגרי את הבחורים, “תעשו בלי פראות. עם הראש. לפני שתיכנסו לאיזו ערוגה תסתכלו טוב לכל צד שלא יתפסו אתכם. שאף אחד לא יבוא אלינו בטענות ולא יזמברו לנו את השכל ברגע האחרון.”

כעבור שעה הוא כבר חילק את השלל לקבוצות ירק ופרחים בגדלים שונים שאת חלקם ייעד לכניסה לאולם, לפינות השונות ולשולחנות. אחר-כך הפליא את כולם בזריזות ידו כששזר את הזרים ממש מעשה אמן. במקביל מתחו אחרים סדינים בוהקים על השולחנות ועד שגמרו כבר התחיל יוסף להניח עליהם את אגודות הירק הקטנות וכבר נוצרה במקום תחושה שלא בסתם יום מדובר, אלא ברגע מיוחד שהם חיכו לו בכיליון עיניים. הבסיס הזה נמאס עליהם כמו צנון רקוב.

באותו זמן תלה יואל את הקריקטורות הגדולות שלו וכבר מהראשונה שבהן נשמעו שאגות צחוק רועמות כשהטירונים התחילו לזהות את מדריכיהם שתגיהם ותוויהם הבולטים הוגזמו בידו של יואל שחזר והוכיח את יכולתו לצוד את המגוחך והמצחיק. אבל הקריקטורה הכי מוצלחת וקולעת היתה לדעתם זו בה נראה רב“ט מנש כמי שמועף לפלוגה אחרת. יואל צייר אותו כשפרצופו מביע תדהמה בעת שעכוזו נבעט ברגלו של מישהו בעל נעל ענקית שעל העקב שלה צוירו על-ידו שלושה ענפי זית, רמז עבה למ”פ.

שמועות משעשעות מתפשטות באותה מהירות בה מתפשטות ידיעות רעות ובתוך זמן קצר התחילו להציץ לאולם גם מדריכים מפלוגות אחרות ושמו של מנש עבר מפה לאוזן כגיבור מסיבת הסיום של פלוגה ט‘. בין הבאים לראות את הקירות המקושטים בדמויות הסגל היה גם הסמ“פ מוטקה. הוא עבר לאורך הקירות, מנסה לבלום את צחוקו ורק חיוך משועשע שפוך על פניו. לבסוף התיישב בפינה בה נמצאה מחברת הזיכרונות באותו רגע שרב”ט מנש התפרץ לאולם כפר נרגז. אחדים מהמדריכים שנתקלו בו סיפרו לו שהוא “גיבור היום” של פלוגה ט’ והוא בא להיווכח במו עיניו עד כמה עמוקה הפגיעה בתדמיתו.

בעצבנות גלויה הצליף מנש במקלו כהרגלו בכף ידו השניה פעם אחר פעם ובזעם נשך את שפתו התחתונה כשנעמד מול הקריקטורה הגדולה המבליטה את המגוחך שבו ועל-ידי כך מגמדת אותו ממנש לנמושה.

“איפה האלון הממזר הזה?” הוא שאג.

יואל התקרב.

מנש הצביע על הקריקטורה במקלו. “אתה רואה את הזה?”

“אפשר לא לראות את זה?…”

"בלי התחכמויות, טירון, אם אתה לא רוצה לחזור לבית המעצר! "

הוא הרכין את ראשו כמו מתוך כוונה להטעים אותו בראשייה הגונה.

יואל חייך.

“תוריד את זה!” לחש מנש באיבה גלויה. קולו היה חנוק מתערובת של כעס שלא שלט בו ורצון להיפטר במהירות מהדמות המעוותת שנשקפה אליו מעל הקיר.

“אני לא יכול, המפקד…”

“אתה לא יכול?” הוא שאג אל תוך פניו של יואל.

“לא, המפקד. זה תלוי באישורו של המ”פ…"

“הוא אישר לך?”

“גם אני, רב”ט מנש." מוטקה קם מפינת “מחברת הזיכרונות”. “אני בטוח שזה לא מפריע לך להימצא פה בחברה מתאימה?” הוא חייך ברוח-טובה. “תראה מי נמצא כאן. מפקד הבסיס. סרן ברזילי. אפילו אני, אז מה רע? אתה רוצה שנוריד את כל הציורים האלה?”

מנש התבלבל מפני שלא הבחין בנוכחותו של הסמ"פ שהיה אחד מאותם שני אחראים לאותה בעיטה היסטורית שחטף בעכוזו וגם בגלל שהטיעון שהעלה הסגן העמיד אותו באור של שמוק אמיתי. כל-כך נבוך עד שנראה כאילו מלה גסה נתקעה בגרונו.

“אז הכל בסדר, רב”ט?" שאל מוטקה והפעם לא חייך, מפני שלא רצה לחזור ולבעוט במי שכבר נבעט.

מנש התאמץ לחייך אבל לא הצליח. “הכל בסדר, המפקד,” הוא מילמל, הצדיע ומיהר להסתלק. הבחורים פרצו בצחוקים אבל מחקו אותם כשנח עליהם מבטו הגוער של הסמ"פ.

“כל תעלול יש גבול,” הזכיר להם. “יש הבדל בין לעשות צחק ממישהו לבין סתם להעליב אותו. מי שלא רוצה שישפילו אותו שלא ישפיל אחרים.” הוא ראה שהמלים לא חלפו מעל ראשיהם. נדמה היה לו שהם נחתו במקומות הנכונים. רק אז כשאסף את מבטו יצא גם הוא. היה עליו לשמור על מרחק עד לרגע בו יעזבו את הבסיס.

ובכל זאת העליצות לא נפגעה והחידודים על חשבונו של הרב"ט שנמלט כשזנבו בין רגליו הרועדות מכעס על שאכל אותה, המשיכו לפרוח סביב עוד אי אלה רגעים. כאילו ביקורו של מנש רק הוסיף דלק לתחושת ההתפרקות מהמתחים והמועקות שליוו אותם במשך שבועות רבים.

בשעות אחר הצהריים התחילו להגיע קרובי משפחה. הורים. אחים ואחיות. לפעמים גם סבא-סבתא. הוריו של יואל לא הגיעו מפני שלא ידעו שאפשר להגיע. פשוט לא הודיע להם על-כך. רצה לתחום הפרדה ברורה בין הצבא לבין הבית. חושש היה שוב להתחכך עם אביו, להרגיזו בדעותיו על הצבא. ממילא כל הקטע הזה גם לא עניין את אימו שהיתה שקועה בעיסוק הקוסמטי שלה, מומחית להוצאת שערות באמצעות מכונה חשמלית קטנה שמישהו הביא לה מאמריקה. רבים מהטירונים גם לא התייצבו לארוחת הערב מפני שהעדיפו למצוא לעצמם פינה מוצלת מתחת לאחד האיקליפטוסים בחברת בני המשפחה. בהדרגה נוצרה אווירה של חג וכשהמסיבה התחילה בדיוק בשמונה וחצי לא היה צורך לחפש סיבה לאותו מצב-רוח מרומם שדבק בכולם.

היו הרבה רגעים מרגשים. אחד היה שייך לסרן ברזילי המ"פ. לא איש קל מלים היה. אבל חובה היתה מוטלת עליו להשמיע משהו בשם הפיקוד לחיילים שהתחילו את שתי שנות השירות שלהם ותוך שהותם בבסיס כבר התבשרו שהממשלה תיקנה את חוק שירות החובה ומעתה יהיה עליהם לשרת שנתיים וחצי. הוא דיבר על יחסי הגומלין בין החייל הפשוט לבין המערכת כולה ועמד על טעויות ושגיאות, אבל גם ציין פתיחות והקשבה מצד שני. דיאלוג כזה היה להערכתו חשוב לשני הצדדים. מכאן נבעה החשיבות שכל חייל יידע שהוא תורם למערכת היחסים הזאת או גורע ממנה.

“ניסינו ללמד אתכם להבין שהפקודה לא תמיד שרירותית. אבל החייל קודם כל צריך ללמוד לציית,” הוא הדגיש. “בדרך כלל אומרים שהחייל לא צריך לחשוב וזה לא נכון. צבא שהחיילים שלו לא חושבים, זה צבא של אספסוף. אנחנו רוצים צבא של חיילים חושבים, אבל גם מבצעים בצורה נכונה את מה שמצפים שיבצעו.” מבטו שטף את כולם, הורים כבניהם. “אתם בשבילי מרגע זה כבר לא טירונים. אני רואה בכם חיילים לכל דבר. ממחר כבר לא תהיו ביחד. רבים מכם אולי לא יזכרו את האחרים מפני שהזמן עושה את שלו. אבל כולכם תזכרו את המקום הזה ותזכרו את הניסיון שלנו לגבש אתכם שתהיה בכם רוח נכונה. אני חושב שאת זה כן השגנו. השאר יהיה כבר תלוי בכם. בשם סגל פלוגה טית אני מברך אתכם בהצלחה ביחידות הקבועות שלכם, חיילים!”

הוא הרים את כוס היין שלפניו ולגם ממנה.

מישהו קרא: “לחייך, המפקד!”

קריאה מסוג הקריאה הסוחפות את כולם. מיד נמצאו רבים שהצטרפו לברכה.

“לחיים, המפקד!”

ו“הדוב הרוסי” חייך את אחד מחיוכיו הנדירים.

רק אז הגיע תורם של המוסיקאים של הפלוגה ובראשם אנדריאש שאנדור שהשיג את שלו והגיע לקו הגמר. מחר הוא אמור להצטרף לתזמורת וכבר ידע כי נועד לשמש כסגנו של המנצח הקבוע שלה. יותר מאוחר באה שירה בציבור ובאו ריקודים ובחצות הגיעה שעת פרידה מבני המשפחות.

בקרבת צריף המחלקה נפרד יואל מהמ"פ וסגנו.

“אני יכול להגיד לכם תודה על הרבה דברים”, הוא אמר, “אבל זה לא זמן למלים. נתתם לי הרבה וזה מה שחשוב.”

ברזילי הושיט לו יד וכפו נבלעה בכף הגדולה והחמה של הסרן. ואז הוא לחץ את ידו של מוטקה שאמר בידידות: “כשתצא מפה תזכור שגם אתה נתת לנו משהו.”

עוד איזה רגע עמד יואל והתבונן בשני הגברים החסונים שפנו והתחילו לטפס במעלה הגבעה לעבר צריף המגורים שלהם. הוא קיווה כי באחד הימים יחזור ויפגוש אותם.

גם ביום שלמחרת, בבוקר האחרון שלהם בבה"ד 4, הם התעוררו בשעה מוקדמת ובמקלחת המשותפת הם השתוללו והתפרקו מכל שרידי המתח שעוד צריך היה להיפטר מהם. לבסוף התייצב בפתח אחד המדריכים ודי היה במבט גוער מצדו בכדי לרסן גם את הפראים שביניהם. “מי מחפש צרות ברגע האחרון?” הוא שאל בשקט והם נרגעו כשאחדים מהם מחייכים במבוכה.

בדיוק בשעה תשע הם הסתדרו בשלשות לפני צריף המחלקה כשכל אחד מהם מחזיק איתו את שק חפציו האישיים. מכאן הם צעדו לעבר המפקדה של הבסיס וכעבור זמן קצר התחילו לקרוא בשמותיהם כדי לחלק להם את אסמכתות ההצבות עם התיק האישי שלהם. באותו זמן עלו על מגרש המיסדרים מחלקות של טירונים טריים, בני ימים אחדים בבסיס, ויואל התענג כחבריו מהתרגילים המדויקים שהטירונים החדשים כבר הסתגלו להם.

“זה טוב, הה?” הוא שמע פתאום את קולו של יוסף לוי שהופיע מאחוריו.

“טוב, מה?”

“שאנחנו פה ומישהו אחר שם.”

יואל חייך. “הרגשה טובה,” הוא הסכים.

לא סתם טובה. ההרגשה היתה נפלאה מפני שהוא עצמו כבר היה מעבר לזה. הוא כבר משויך מבחינתו לשמיים הבהירים, לנוף הברושים והפרדסים, למקום אחר שאולי יפתיע אותו אפילו לטובה. והיתה בו ציפייה דרוכה כמו אצל כל אחד מחבריו למחלקה. כל מה שרצה שהזמן רק יעבור כמה שיותר מהר. שימלא את החובה הלאומית הזאת ויגמור עם זה. אחר-כך ייסע לאיטליה. ללמוד.

אחד מאנשי פלוגתו של מזרחי עבר על-ידם.

“הי, דויד,” הוא קרא לעברו ושמט מידו את הקיטבג בכדי להוציא מכיס החולצה פיסת נייר. הוא כתב מלים אחדות למזרחי. “שלום, חבר, ובהצלחה,” וחתם והושיט פיסת הנייר לטירון של הפלוגה הקרבית שתגמור את האימונים רק בעוד ארבעה שבועות. “עשה טובה ותן את זה למזרחי.”

“סמוך,” אמר דויד והכניס את הפתק לכיסו, “ושתעשה חיים. או כמו שמזרחי אומר, כל העולם על קצה הזין.” הוא צחק והתרחק.

“הוא צודק,” הסכים יוסף לוי ואמר משהו בבולגרית.

הלמדים המתגלגלות שלו הצחיקו את יואל. הוא כבר התגעגע ליוסף לוי.

“יואל אלון!”

אחד הפקידים קרא את שמו והוא מיהר למשרד. הוא היה שייך לקבוצה הקטנה של כאלה כמו אנדריאש שידעו לאן יישלחו עוד לפני שנמסרה להם ההצבה עם תיקם האישי. היה עליו להגיע לבסיס הסברה והשכלה 475 ביפו, שנמצא באחד הבניינים הגדולים והיקרים שהיו שייכים לערבים שנמלטו מיפו והצבא התלבש עליהם אחרי מלחמת העצמאות בטענת “רכוש נטוש”. הבניינים האלה היו סמוכים אחד לשני בגוש ענק שמתחיל מיד אחרי כיכר השעון ומשתרע במעלה בית החולים הצרפתי העתיק בכיוון דרום. כך הסביר לו הסמל שהדריך אותו איך להגיע לשם ביום ראשון, אחרי חופשת סופשבוע.

“תהיה שם עד תשע,” הוא הזהיר אותו.

“תהיה בטוח,” הוא אמר.

כשיצא מהמשרד צעק מישהו: “חבר’ה, תורידו מהכובעים את המשולשים הכחולים!” ופתאום הוא חש בהקלה כשקרע מכומתתו את הסימן האחרון של היות טירון. זה היה הגט הסופי לבה"ד 4. אבל הוא ראה שאחדים לא מיהרו לזרוק מידיהם את המשולש הקטן והכניסו אותו בין דפי פנקס השרות. בכל זאת הסנטימנטים עושים את שלהם, הוא חשב.

בצהריים הגיע הביתה. פתאום הריח את הבית. לא ריח מיוחד. ריח של הסביבה כולה הפתוחה מקצה אבן-גבירול עד הירקון. ריח של חופש ריח של השתחררות מתלות מחורבנת במישהם שיכלו לעשות בו כל מה שרצו.

“אני חופשי,” הוא אמר לעצמו,“חופשי, חופשי,” והרגיש בריגוש משונה. איזה מרחק הוא עבר בחודשיים האלה? קילומטר. מאה. אלף אולי? מושגים השתנו אצלו. ראייתו נהייתה אחרת. יותר מפוכחת, מלווה באירוניה דקה. כל סיפורי המחתרות, כל ההקרבות, כל המחשבות הגדולות, כל זה נתפש אצלו בפעם הראשונה כשטיפת מוח לאומית, שיטה מתוחכמת לבלום את הזכות הפשוטה לשאול שאלות. רק שלא היה בטוח שהוא מסוגל בכוח עצמו בלבד למצוא תשובות.

“מדינת היהודים,” הוא חשב ותהה בפעם הראשונה מה פירוש המושג הזה ולא היה בטוח שהוא קולט אותו.

חופשת סופשבוע היתה רגועה כמעט על דרך השגרה. הוא נמנע מלהיכנס לעימות עם אביו על המדינה האחרת משזכר אביו מימי ההגנה שלו, ונהנה מהמאכלים שטרחה והכינה אימו, ובאותה מידה שמח לפגוש שוב את החברים, אף כי רנה לא היתה ביניהם. מישהו שראה אותה שלשום עם איזה חתיך משגע והוא הבין. הוא שאל פה ושם אם מישהו ראה בזמן האחרון את שירה. אבל קיבל תשובות זהות. איש לא ידע. רק מישהו אמר לו שהיא משרתת רחוק מהבית. מה זה רחוק, הוא שאל ואף אחד לא היה מסוגל להסביר. זה היה יכול להיות בסיס הקשר לא רחוק מאילת וזה יכול היה להיות בצפון, בפיקוד. בלשכת האלוף.

במוצאי שבת עלה החום במידה ניכרת. כבר מתחילת חודש יולי היו סימנים שהקיץ עלול להתגלות כלוהט והלחות גבוהה ומציקה. בלילה הבחין יואל בטבעת של הילה סביב לירח, סימן מובהק לשרב, ואומנם כבר בבוקר חש בו, בעיקר כשאביו השתעל והתלונן על נשימה כבדה.כשנסע ליפו התגבר השרב עד שאפילו בַּצֵל קשה היה להימלט ממנו.

לבסוף, כשהגיע לכיכר השעון ושאל חיילים אחדים איך מגיעים לבסיס, מצא את דרכו ורגעים אחדים לפני תשע טיפס במדרגות הישנות של הבניין בו היתה גם מערכת השבועון הצה“לי “במחנה”, שיותר מאוחר למד כי היתה חלק מבסיס ההסברה וההשכלה, ובראש כל המערכת הזאת עמד אל”מ אחד, משורר נודע לילדים.

רגע לאחר שמסר את המסמכים לידי רב-סמלת נאה, שמישהי אחרת קראה לה נעמי, חתיכה חטובה עד כאב-עין, הוא הוזמן להיכנס למשרדו של רב-סרן אלרועי, אדמוני לשעבר שמתקופת הג’ינג’יות שלו נשאר סתם בעל פנים אדומים, קיבל אותו בברכה, הציע לו לשבת, וגלגל שיחה בכדי ללמוד משהו על הרקע ממנו בא. כעבור איזה רגעים התחיל הרס"ן להתמקד בתפקיד שנקבע לו במערכת לימוד העברית.

“שלא תחשוב שזה עסק קל,” הזהיר אותו רס"ן אלרועי, “זה תפקיד שהיום הוא אחד היעדים הכי חשובים שלנו ולא רק במסגרת הצבא. זה יעד לאומי ממדרגה ראשונה. בלי להקנות לכל העולים האלה מהמעברות את השפה הם לא יבינו מה זה דמוקרטיה וכל השאר. אני בטוח שאתה מבין את כוונתי.”

“בהחלט.” אבל בכלל לא היה בטוח. לא חש בנוח עם כל המלים הנורא גבוהות האלה. אבל המשיך למקד מבט בפרצוף האדום.

במשך שעה קלה המשיך הרס“ן להרביץ בו פרק ב”ציונות עכשווית" והוא המשיך להביט בו בפנים רציניים כאילו הוא ממוקד רק בו, אבל בעצם נמצא במקומות אחרים. המחשבות סחפו אותו למחוזות שלו והוא רק שמע את קולו של הרס"ן מזמזם ליד אוזניו ולא יותר.

“אז מה אתה אומר?” שאל פתאום הרס"ן.

הוא היסס לרגע, כשוקל אמירה חשובה. “האחריות מובנת, המפקד…”

הרס"ן גיחך בביטול. “אצלנו אין מושג כזה ‘המפקד’.”

“אז מה שאני מתכוון להגיד שאני מבין את מה שאמרת.”

“זה טוב,” הנהן הרס"ן בשביעות-רצון. רגע השתתק כשוקל משהו בינו לבין עצמו. אחר-כך העיף שוב מבט בתיק האישי של הטוראי שלפניו “אתה גר בתל-אביב, אני רואה בצפון?”

“כן.”

“זה לא רחוק מהרצליה, אתה יודע.”

הוא לא ידע כמה קרוב. אבל הרצליה נקשרה אצלו באותו טייס מהולל של מלחמת העצמאות שנהרג שם בשדה בשובו לאחר שהוריד שני מטוסי תקיפה מצריים. שם משפחתו היה במקרה כשלו. אבל גם ככה מעולם לא היה שוכח אותו.

“יש שם שדה תעופה קטן,” המשיך הרס"ן, “ומוצבת שם סוללת תותחים נגד מטוסים. מה שקוראים נון מם. אלה מהכומתות השחורות. רבים מהחיילים שם הם מהמעברות שבקושי מבינים עברית. זה שדה שצריך לחרוש אותו לעומק. אתה מבין, חביבי?”

הוא הניד ראש כמסכים לכל מלה.

“יש רק בעיה אחת,” הוא אמר, “אני חושב שיש איזו הכשרה לצורת ההוראה לאנשים מבוגרים כאלה. זה נכון שהוראה היא הוראה וכמעט גמרתי מדרשה למורים לציור. אבל אין לי שום ידע וניסיון בהנחלת שפה.”

רס"ן אלרועי חייך. “עכשיו הגענו לזה,” הוא הודה. הוא גהר קדימה כמנסה להיטיב לראות את יואל בעד משקפי הראיה שלו. “הנה, כאן תמצא צו-תנועה ושוברי נסיעה.” הוא דחף לעברו מעטפה חומה. “אני שולח אותך להשתלמות של שבועיים למחנה ‘מרכוס’ שבכרמל. אנחנו מחזיקים שם בסיס הוראה נפלא אליו מגיעים חיילים וחיילות מכל הארץ ללמוד עברית. סגל המורים שלנו מורכב בחלקו מאזרחים ובחלקו ממורות בוגרות סמינר לוינסקי ודברים כאלה. סע לשם עוד היום וכשתחזור תקבל את ההצבה. אני בטוח שאחר-כך תדע בדיוק למה אנחנו מצפים ממך.”

הוא קם ויואל בעקבותיו.

“בהצלחה, מורה צעיר,” אמר הרס"ן וחייך.

“תודה.”

כשירד במדרגות הבניין חשב לעצמו איך נכנס סתם טוראי ויצא משם מורה. לא סתם מורה, אלא אחד עם שליחות ממשית. היתה בו תחושת סיפוק שאולי באמת לא סתם יבזבז את תקופת השירות הארוך. ושוב חשב על המחנה ההוא בהרצליה שממנו בא מודי אלון, הטייס הנפלא ההוא, ושם נמצאים אנשי הכומתות השחורות.


18

הרכבת היוצאת לחיפה התרחקה מהרציף באיחור של רגעים אחדים. במקום בעשר וארבעים היא יצאה לדרך בעשר וחמישים. מבחינתו של יואל לא היתה לכך כל משמעות. העיקר היה להגיע בסביבות הצהריים למחנה “מרכוס” שבכרמל היפהפה שהכיר אותו מביקורים קודמים בילדותו. לפעמים, עוד בשנות מלחמת העולם השניה, כשהיה נוסע לבקר את קרוביו בקריית-חיים, נהג לצאת איתם לביקורים בחורשות הירוקות. הנוף המרהיב נקבע לתמיד בזיכרונו כאחד היפים ביותר שראה. בכלל, הוא חשב שהכרמל שמר על יופי מיוחד של ארץ אחרת, אולי מפני שחיפה היתה בשנות המלחמה העולמית בינלאומית מכל הבחינות. הוא זכר את האנגלים, את האפריקנים, את ההודים, את האוסטרלים, את האפנדים הערבים, את הסודאנים ואת הפועלים וגם את היהודים לסוגיהם השונים. ערב רב של עיר נמל גדולה וצבעונית ותוססת. כבר משם, מהעיר התחתית, מי שרק היה זורק מבט למעלה, למרומי ההר, יכול היה להידבק בקסם שנמצא שם.

חיילים רבים הסתובבו בקרונות של הרכבת כאחוזי תזזית, כל-כך חסרי-מנוחה היו, כאילו הם מחפשים משהו שעוד לא מצאו. יכול להיות שרצו למצוא איזשהו משב שיבריח קצת את החום המייבש את השכל. הנועזים שבהם היו דוחקים את פלג גופם העליון דרך החלון, מניחים לרוח המצליפה לרחוץ את פניהם מהזיעה. יואל שישב בקרון השלישי לא עורר תשומת-לב למרות שמהמדים שלו עוד אפשר היה להריח את טריותו, כאילו באמת זה עתה נפלט מבה“ד 4. איש מבין החיילים לא התייחס אליו כאילו היה יוצא-דופן. אז הוא היה עוד חייל וזה הכל. תחילה עיין בכותרות של עיתון בוקר שמצא מונח על אחד המושבים. כותרות פוליטיות. הסורים מחממים את הגבול. שוב ירו אתמול לעבר סירות דייגים. בן-גוריון אמר שצה”ל יגיב. בגין אמר שצה“ל מוכרח להגיב. רק חסר היה שהקומוניסטים יגידו את זה, אז הסיסמה השדופה של בן-גוריון בלי חרות ובלי מק”י תהיה שווה לתחת. האירועים המקומיים נדחקו לעמודים הפנימיים ובעיקר לעמוד האחרון, האחורי. שם תיארו בפרטים איך כנופיית האחים פודומסקי שחררה אותם ממש מול פתחו של בית המשפט בדרום תל-אביב. כשהזינזנה הביאה את האחים לגזר הדין שלהם, זינקו חבריהם עם סטנים, התגברו על השוטרים ומילטו אותם.

כעבור רבע שעה או משהו בדומה לזה הוא שמט את העיתון על המושב שלידו, קם והלך לקרון המזנון לרוות את הצימאון המציק בגלל החום. פעם אחרי פעם נאלץ לנגב את פניו ואת עורפו מהזיעה הזורמת כאילו בגופו נפתחו המון ברזים זעירים. הוא שתה אורנג’דה. באיטיות שתה שהבקבוק הקטן לא ייגמר מיד. בינתיים ישב בצד המערבי של המזנון ונהנה מהים שליווה את רוב קטעי המסלול של הרכבת החדשה. הים היה שקט ורק לאורך החוף נתכרבלו הגלים הנמוכים בקצף לבן כמעט במטרים האחרונים של חייהם.

בשתים-עשרה ועשרה נשמעה צפירה עזה של הקטר כשהרכבת שהגיעה לחיפה האטה את מהירותה וכשהיא נראית כדובקת בחומת הנמל התקדמה עד שנבלמה במקביל לרציף הארוך שלה. כעבור רגעים אחדים עלה יואל לאוטובוס הנוסע לכרמל. בקטעים האיטיים, כשהאוטובוס התאמץ לטפס בעליה חדה, הוא קלט את נוף הנמל ובנקודה מסוימת גם נחשף המפרץ המרהיב עד לעכו.

מהכביש הראשי החולף ליד מחנה “מרכוס” פרש יואל לכביש צדדי צר דרכו הגיע לבניין גדול ומרווח בו שכנו המשרדים הראשיים של המחנה. בקומה השניה בחדר מרווח, כמעט אולם קטן שהיה מרוהט בהידור רב, ישבה סג"מית שקועה בשיחה טלפונית. היא הפריחה לעברו חיוך שיבין שיזדיין קצת בסבלנות ובידה השניה הצביעה על כסא שהיה מולה והוא התיישב, מחכה שתגמור את השיחה. שוב חזרה וחייכה בנעימות כשהחזירה את השפופרת לערסלה.

“מה אני יכולה לעזור לך?” היא שאלה.

יואל הניח לפניה את הצו. “אני מבין שאני צריך להתייצב אצל רב-סרן אלמוג.” רס"ן אלמוג היה מפקד המחנה.

“הה, אתה מארבע-שבע-חמש,” היא הפטירה כשעיינה בצו. “אז אתה בא להצטרף אלינו להשתלמות, טוראי אלון?”

“אם תקבלי אותי.”

היא צחקה. “תמיד,” התלוצצה והרצינה כשהסבירה לו המפקד המחנה נמצא על-יד הכיתות. היא החזירה לו את הצו. “את זה תיתן לרס”ן אלמוג."

“או-קיי.” הוא קם, הודה לה וחזר ויצא החוצה, לבין העצים. פתאום גילה שהוא חדל מלהזיע. השרב כמו נשבר. רק אחר-כך הבין שהרכס הגבוה הזה של הכרמל, בגלל הצמחייה העשירה שלו והמשבים המטפסים מהים, הוכה פחות על-ידי עומס החום המעיק.

כיתות הלימוד נמצאו בשני בניינים מאבן מסותתת. כבר בהתקרבו הבחין ברס“ן שנמצא בפתחו של הבניין הראון שקוע בשיחה עם סמלת שיואל שיער שהיא אחת המורות. במרחק של צעדים אחדים מהם עמד והמתין עד שהרס”ן השגיח בו ופנה אליו.

“אתה אלי?” תהה רס"ן אלמוג. הוא היה כבן שלושים ומשהו. מקריח ומרכיב משקפיים בעלי מסגרת זהב עדינה.

“כן, המפקד.” הוא הושיט לו את הצו.

אלמוג העיף בו מבט. “הה, כן. אלרועי שלח אותך.” הוא הושיט לו יד. “ברוך המצטרף.” הוא פעה לסמלת. “שולה, זהו יואל אלון. קחי אותו ותראי לו מה אנחנו עושים כאן,” וליואל אמר: “שולה היא אחת הוותיקות שלנו. בעוד רגעים אחדים יסתיים שיעור ומיד לאחר ההפסקה תתחיל ההשתלמות שלך.”

מפקד המחנה נפרד מהם ופנה לעבר הבניין הראשי ואילו שולה התיישבה עם יואל על ספסל אבן שנמצא סמוך לכניסה. היא סיפרה לו מזווית של חיילת שעומדת להשתחרר בעוד שבועות אחדים על היקף הפעילות של מחנה “מרכוס”.

היא צחקה כשאמר לה שחשב שאלרועי בארבע-שבע-חמש שטף אותו בפטפוט ציוני נלהב.

“אני יודעת את ההרגשה הזאת,” היא הודתה, “אבל זה לא סתם. אולי בגלל מבצע כזה הצבא שלנו בכל זאת לא דומה לצבא אחר.”

היא הבחינה במבטו המסתייג וחייכה בהבנה.

“אתה לא הראשון שחושב שזה קשקוש בגרוש,” היא אמרה.

“לא לזה התכוונתי.”

היא תלתה בו מבט שואל.

“זה כל המלים הגדולות שמסביב,” הוא ניסה להסביר.

היא שוב צחקה. “זה לא חלק מהחיים שלנו?”

הם הסכימו ומיד לאחר ההפסקה הקצרה היא הביאה אותו לאחת הכיתות. ישבו שם כעשרים חיילים ומורה מנומשת שקדה להדריך אותם בין “יחיד” ל“רבים”. לא פעם הם צחקו מפני שההבחנה היתה קשה ליוצאי אירופה אבל מובנת לדוברי ערבית שלא הסתירו את הנאתם מיכולתם להוכיח לאשכנזים שקיימים תחומים שלא רק שאינם נופלים מהם אלא אפילו מצטיינים בהם. הכל נעשה ברוח טובה ומתוך רצון משותף ללמוד שפה שתהיה שייכת לכולם. באותו רגע חשב יואל שאולי בכל זאת המלים של המעטפה הציונית של מבצע לאומי להנחלת לשון אחת, לא היו “גדולות” מדי.

כבר באותו יום ראשון שלו במחנה התברר לו הצורך לשלוח חיילים כמותו לשמש כקַשרי תרבות ומורים לעברית לבסיסים השונים מפני שמחנה “מרכוס” היה בעל יכולת קליטה מוגבלת, קטנה לאין שיעור מהצורך האמיתי בצבא שכבר כמעט מחצית אנשי החובה שלו היו עולים חדשים.

הלימודים נמשכו עד רדת השמש ואפילו ההפסקות נוצלו לשפר את שנלמד בשיעור הקודם. התלמידים, מכל החילות והחטיבות, התגודדו בגן המטופח בקבוצות קטנות וגדולות כשהם מנסים במשותף להבין משהו שלא נקלט בצורה נכונה. לא פעם נשמעה הקריאה “המורה”, כשאחת מהמורות עברה שם, וזו נתבקשה להאיר ולהעיר ובתוך רגע כבר נוצר סביב לה מעגל תלמידים וזה שואל וזה מנסה להסביר וכולם מחכים לתגובתה. כאילו חשוב היה לכל אחד מהם לקבל ממנה אישור אם צדק או לנסות ולהבין כאשר טעה.

פתאום נשמעה קריאה שהפתיעה אותו.

“יואל!”

הוא הסתובב ונדמה היה לו שלבו מחסיר לא פעימה אחת אלא כמה. ממול, במרחק של מטרים אחדים, עמדה שירה פדרמן, עוד יותר יפה משזכר אותה. שערה הארוך שהיה אסוף כעת כבננה מאחורי עורפה היה אדום כלהבה ועורה היה לבן עד צחות חלבית. עיניה הגדולות היו דווקא בשונה מרוב אלה של אדומי השיער. אישוניה היו בצבע כחול-עמוק שנראה כמו שחור. הוא רק זכר שהיתה כזאת חתיכה משופרת. גבוהה, בעלת חזה שופע ומותניים צרים שמהם צומחות רגליים ארוכות וחטובות. הוא חשב שגם פניה יפים במיוחד בשל היותם כמצויירים בקווים ברורים אבל עדינים. שפתה העליונה בלטה מעט, כחושפת בלגלוג קל את שיניה הקדמיות. כאילו יש לה הבעה קבועה של לגלגוג, מעין סרבנות מתגרה. בסנטר העגול שלה הצליחה גומה קטנה שהיתה שם לבטל משהו מהרכות שלו. מתחת למצח הגבוה שלה, כמעט מתחילת שורש האף, נמשכו לצדדים עיניה הגדולות שנראו כמו עיני הנשים בציורי הקיר המצריים. מבטן היה חודר, כאילו היתה מסוגלת לקרוא את המחשבות שמתרוצצות בראשו בגלל ההתרגשות מהפגישה הבלתי-צפויה איתה.

כל-כך הופתע וכל-כך שמח לראותה.

“שלא תגידי לי שגם את?”

חיוכה הרך גרם לאותה שפה עליונה וסרבנית שלה להתרחב עד ששתי השפתיים ניראו שוות. בעיניה נדלק הומור. “למה לא?”

“מורה לעברית, את?”

“היה לי מאה בעברית. זה רע?”

הוא נבוך. “לא, רק חשבתי…”

“מה?” היא לא הניחה לו להתחמק.

“את יודע. אולי פקידת מבצעים. משהו כזה.”

“מפני שאני יכולה לקשט איזו לשכה עם השדיים שלי, אז אני צריכה גם להכין קפה טורקי?”

“שירה, בחייך.”

היא הביכה אותו בסרקאזם החד שלה מפני שפתאום הרגיש עד כמה הוא רוצה בה. לקרוע את החולצה המדגישה את החזה הגאה שלה. למשוך את החצאית ולחשוף את רגליה שהיו מעוצבות ומושכות ועוד זכר אותן משפת הים. היה בה משהו מגרה לנעוץ בה שיניים. במקום זה מוכן היה אפילו להסתפק בסתם להיות בקרבתה. להקשיב לה. להיווכח שוב ושוב שהיא מסוגלת לגרום לו לחשוב אחרת משחשב. לראות את המציאות בדפוסים אחרים מאלה שחונך בהם, ולדעת אם הוא שווה בכלל משהו. אבל הוא חשב שרנה בטח צדקה. שירה לא היתה מושגת מבחינתו. היא היתה גדולה עליו בכמה מספרים.

מוזר שחשב על רנה מפני שממש ברגע זה שירה הזכירה אותה.

“שמעתי שאתה ורנה גמרתם?” היא שאלה.

לא נוח היה לו לדבר על-כך. “בערך. ומה אצלך?”

“אין חדש. אבל מה אתה עושה כאן?”

סיפר לה והיא צחקה. “הייתי מאמינה עליך את הכל,” היא הודתה, “אבל שאתה תהיה קולגה שלי?” שוב צלצל צחוקה, “זה לא…”

ממלה למלה היא הזמינה אותו לחדרה לשתות קפה לפני ארוחת הערב. הם ירדו במדרגות רחבות מאבן לעבר החורש, היכן שנמצאו מגורי המורות-חיילות במבנה שחלונותיו משקיפים לעבר המפרץ שנורות חשמל וזרקורים התחילו להידלק בו. בעד חלון חדרה הגדול נתקל מבטו בשלדים של אוניות גדולות. שבלטו מהמים השלווים של הנמל.

“מה כל זה?” הוא שאל כאילו היה בטוח שהיא תדע.

“אלה אוניות שהבריטים התכוונו להעביר בהן מעפילים לקפריסין,” היא הסבירה. “החבר’ה של המחתרת הפציצו אותם.” היא עמדה על-ידו והוא יכול היה להריח אותה. ריח מיוחד של אדומות-שיער. היא המשיכה להסביר לו: “הכוונה היתה למנוע את יציאת האוניות מהנמל. אבל אני חושבת שבאחד המקרים קרה אסון וטבעו גם אחדים מהמעפילים שלנו.”

חדרה היה מסודר בקפידה והעיד על טעם. בצד החלון הפונה למפרץ היתה תלויה תמונת שמן קטנה של ראובן, פרחים בחלון על רקע של המושבה רחובות, כך העירה שירה. היא עמדה והסתכלה בציור מתוך עניין כמגלה אותו. הוא זיהה במבט הזה את מי שחוזר ומסתכל ביצירה אהובה עליה כאילו הוא רואה אותה מחדש.

“אני לא יודעת אם אתה אוהב את ראובן. אני כן.” היא העיפה בו אחד מאותם מבטים שמתפרשים אצלה כהתגרות מכוונת. כאילו רצתה לשמוע ממנו דעה הפוכה משלה. רק מששתק הוסיפה: “קיבלתי את זה מהורי לפני קצת יותר משנה. כשמלאו לי שמונה-עשרה.”

“יש לכם דרך מקורית במשפחה שלך לחגוג.”

ההערה שלה מצאה חן בעיניה. “אבא שלי תמיד משתף אותי בחוויות שלו. אחרי חדרי הניתוח שלו הוא אוהב שני דברים. מוסיקה קלאסית וציור ופיסול.”

“מאוד הרשים אותי מה שראיתי בבית שלכם,” הוא הודה.

“נדמה לי שאמרתי לך שאת האוסף האמיתי הורי מחזיקים בבית קיץ שלהם בהרצליה-פיתוח.”

“לא ידעתי שיש דבר כזה, פיתוח.”

היא צחקה. “אתה צודק. זה שייך לישראל אחרת. של העשירים.” היא לא נבוכה. מבחינתה זה היה המצב ונכון היה לצייר אותו כמות שהיה.

“מישהו מכר שם אדמות לכמה עשרות אנשים לפני שנה וחצי, ואבא שלי היה בין הקונים ובין הראשונים שבנו שם בית. שלנו נמצא ממש במרחק קצר מהים. רואים אותו דרך החלונות. תענוג לשבת שם מול החלון הרחב, לשמוע את הים ולהקשיב למוסיקה.”

“את למדת איזה כלי?”

“צ’לו.”

הוא הרחיב את עיניו לשאלה.

“עזבתי את זה. הכשרון היה בנפח לא גדול. של חובבנית.”

הוא חייך כמו לעצמו מפני שכך זכר את גילוי הלב שלה ולשונה השלוחה שמהרגע הראשון הפחידה אבל גם משכה אותו. כאילו היתה מצוידת בקרניים המסוגלות לחדור דרך פלדה. גם כשמדובר היה בה עצמה. היא לא היססה מלחתוך אפילו בבשר החי שלה. לא היו לה בעיות עם זה.

היו שם עוד כמה פריטי אמנות. על-גבי כוננית הספרים הקטנה היה פסל עירום, יציקת ברונזה כהה ואפורה, של דב פייגין. בצד החלון היו תלויים אחד מעל השני שני רישומי נמל צבעוניים של ינקו.

“גם אלה מתנות מההורים?” הוא הצביע לעבר הכוננית.

היא צחקה. “את אלה סחבתי.” היא ליטפה בידה את הפסל והוא הוקסם מכף ידה היפה. אצבעותיה הארוכות כמו ריחפו בעדינות בלתי-מצויה על הברונזה המוצקה של הדמות. הניגוד הזה בין המגע הלטפני לחוזק של החומר היה כמעט מהפנט. לרגע שיער איך זה יכול היה להיות אם אצבעותיה היו חולפות כך על גופו והוא חש פתאום כאילו חטף מכת אש משונה. רק שניה אחת זה נמשך אבל היה לזה טעם של ריגוש שמעולם לא היה לו עם רנה.

“אני זוכר את הפסל הזה מהבית שלך,” הוא אמר.

היא צחקה. “הבאתי אותו רק לפני כמה שבועות. מה דעתך עליו?”

“את מתכוונת לזה?”

היא המשיכה לחייך בשובבות כבוחנת אותו. “אני לא סתם שואלת. אני באמת רוצה לשמוע מה אתה חושב עליו. ברצינות.”

אז הוא ניסה להתבטא ואולי מפני שנורא רצה למצוא-חן בעיניה, אפילו נסחף כשדיבר לא רק על הפסל, אלא בכלל על הפיסול בארץ והתחיל ב“האריה השואג” של מלניקוב שלדעתו השתמש במוטיבים שאולים מפיסול אשורי וכנעני. איזה רגעים דיבר עם מלינקוב וגמר בדנציגר שחשב שהושפע ממלינקוב ואת התוצאה של ההשפעה הזאת מצא ב“שבזיה” ו“נימרוד” שלו. אחר-כך הרחיב עוד משהו על הפסלים הבולטים האחרים. כשדיבר היא התיישבה ממול והתמקדה בו, גורמת לו להרגיש שהיא באמת קשובה לו. לבסוף השתתק.

“אני בטח מעייף אותך” הוא אמר בתקווה שתסתור אותו.

“למה אני מחבבת אותך?” היא התגרתה בו בעדינות ובכדי לשנות נושא קמה וסידרה כביכול את הפרחים שנמצאו על השולחן הקטן שעמד במרכז החדר. “אני אוהבת פרחים, אתה יודע?” היא בחנה אותו והוא הרגיש כטובע שרק כעת הבחין עד כמה ארוכים היו ריסיהן הכהים.

“גם אני,” מילמל בתשובה סתם ככה.

שירה פרשה מפה רקומה על השולחן ואחר-כך העמידה עליה צלחת עם עוגיות ושקדה למזוג את הקפה לשני ספלים לבנים. הוא הרגיש שהיא בוחנת אותו.

“משהו לא בסדר?”

“רזית עוד יותר,” היא העירה.

“עכשיו את מבינה למה רנה זרקה אותי…”

שירה צחקה.

“היא זרקה אותך בגלל שתי סיבות.”

“את יודעת את הכל?”

“תתפלא.”

“אז אולי באמת בגלל זה רזיתי.” הוא התאמץ להקנות קלילות מבדחת למה שהתגלגל ביניהם. הוא אהב את ההתמודדות הזאת. כאילו זאת היתה הדרך באמצעותה יוכל לנסות להתקרב אליה. לשבור את הזרות. זאת היתה פעם ראשונה ששניהם היו לבד בלי רנה.

“אני דווקא חושבת שזה מתאים לך. זה מדגיש את מבנה העצמות של הפנים שלך. אני אוהבת להסתכל בך. אתה יפה.” היא היתה גלוית-לב ולא הסתירה את מה שהרגישה באותו רגע. למרות שהיתה קצת מבוגרת ממנו נראה שחשה בנוח בחברתו ופער הגיל, שנה ומשהו, לא הפריע לה לטעת בו הרגשה שלא היתה מתנגדת אם יניח עליה יד. היא הבחינה במבטו הבוחן את חמוקיה.

“משהו לא בסדר?” היא דחקה אותו לזווית נוחה לה.

לרגע השפיל מבטו לעבר הקפה, אבל חזר וזקף אותו. לכל הרוחות, חשב, היא צוחקת ממני לאורך כל הדרך.

“להיפך, הכל יותר מבסדר,” הגיב.

הוא אהב את הסומק שהופיע לרגע, חולף בלחייה הלבנות, ומבטו החליק לעבר זרועותיה הארוכות והתעכב על כפות ידיה. הוא הניח את ידו על ידה והיא לא אספה אותה והתרגשותו גברה כשמבטה נקשר בשלו. חמימות נעימה עברה ביניהם. אבל עדיין לא היה בטוח בכלל שהוא מפרש נכון את העובדה שלא משכה את ידה.

“כמה זמן תהיה פה?” היא שאלה כלוחשת-סוד. עיניה ליטפו אותו עד שדימה כי היא מרגישה כמותו, שיש משהו מעורר בנוף הכובש של ראש הכרמל. בעד החלון הוא יכול היה להרגיש שאוויר הערב נהיה צלול. המשב הצונן שעלה מהמפרץ המתעטף בעוד אורות קורצים טיאטא את שרידי השרב. הוא רצה לטבוע בעיניה המדברות. הכחול-שחור של אישוניה היה הרבה יותר ממפתה. הוא מצא שם הבטחה ומבטו התעכב על שפתיה ורק כאילו עכשיו הבחין שהיא לא נזקקה לצבוע אותן בגלל הגוון הורוד הטבעי והרענן שלהן.

“שבועיים,” הוא אמר.

“השתלמות קצרה,” הגיבה והם צחקו ועדיין לא הרפה מידה. אצבעותיו עברו על אמתה וחזרו והחליקו לאורכה עד שהתחברו עם אצבעותיה.

" מה את עושה הלילה?" הוא שאל.

“אהיה כאן.”

“תשע וחצי כזה?” הוא העמיס על גבו את הקיטבג.

“בסדר. באיזה מלון סידרו לך שינה?”

“אני אתגורר אצל בת דודתי בהדר,” הוא הסביר לה כשהיא ליוותה אותו עד למבוא הבית.

“אז נתראה.”

“כן, נתראה.”

כשפנה לרדת להדר דרך שבילי ההר, חזר וחשב שבאמת יש משהו מיוחד בטבע הפראי הזה שצמחייתו ההררית נעשתה יותר ויותר מסתורית ככל שהאפלולית נתעבתה. כעבור חצי שעה הגיע לדירת קרוביו היכן שחיכה לו חדר משלו. זמן-מה בילה עם בת דודתו אילנה ובעלה מומו וגם שיחק עם ילדם אפי בן השלוש. שובב בעל תלתלי זהב שהתרוצץ בדירה ככספית.

אחרי ארוחת הערב התקלח ובמקום מדים לבש חולצה לבנה ומכנסיים כחולים ואולי בגלל זה הרגיש יותר צעיר משהיה. כשעמד מול הראי וסקר את עצמו חיפש למצוא בפניו את מה שחשבה שירה ל“יפה”. אבל נזכר שהיא היתה יותר מתוחכמת.

“איזה שטויות,” מילמל וידע שהיא התכוונה לממד הפנימי. לַתוך שלו.

בשמונה וחצי הגיע לתחנת האוטובוס וההמתנה היתה קצרה. כעבור רגעים אחדים התנשף והגיע אוטובוס ישן שנמצאו בו מקומות פנויים בחלקו האחרון ויואל נדבק לחלון הימני שבמושב שלפני האחרון. משם גמע בעיניו את המראה המרהיב של הנמל. המים הכהים הוצפו באורות בגוונים כתומים וצהובים שהשתקפותם נדמתה כעקמומיות קינטית.

הוא הגיע לשער הבסיס קצת לפני תשע, עבר את ביקורת השין גימל, והמשיך בשביל הראשי הפנימי שמקשר את הבניין הראשי עם מערכת חדרי הלימוד שמעבר להם נמצא מבנה המגורים של המורות. אור נורה קטנה האיר את חלון חדרה של שירה וכשהתקרב אליו והציץ בעדו פנימה, מצא אותה שוכבת על מיטתה, ראשה נתמך בכף ידה והיא מעיינת באיזשהו ספר.

רגע התבונן בה ושוב הרגיש שהיא מביאה אותו לזקפה מהירה. האור הקלוש הבעיר את שערותיה האדומות והעניק מגע של בוהק מיוחד לעור הצח של פניה, צווארה, וגם לאותו חלק של כתפיה שנחשף דרך החולצה. הוא דימה אותה שם בעירום מלא והוא מתקרב ומלטף את שדיה היפים עד שפטמותיה מתקשחות ממגעו.

כמעט שנרתע משנדמה היה לו שהיא מבחינה בו, אבל שירה רק שינתה במעט את תנוחתה והעבירה דף.

“הי,” הוא אמר וקולו נשמע זר.

היא הרימה את ראשה כמופתעת.

“ערב טוב, יואל.” היא חייכה. “כבר תשע?”

“קצת אחרי.”

“איך ההרגשה?”

אברו היה מתוח כחץ, מתחכך במכנסיו. הוא חייך כמעט בביישנות. “כמו בתגובה ביולוגית.”

היא קלטה את כוונתו. המתח שלרגע התקיים ביניהם לפני שעות אחדות חזר במלוא תוקפו. היא צחקה משועשעת, מתחה את ידיה כאישה בוטחת בנשיותה, מדגישה את צווארה היפה בעת שהתקשת לאחור, מבליטה עוד יותר את שדיה הגבוהים.

יואל השעין את אמותיו על אדן החלון והניח את סנטרו על כפותיו. “מה את קוראת שם?”

“מבחר הסיפור האמריקני.”

“הו, זה נשמע חשוב.”

שוב צחקה. “לא יודעת אם חשוב אבל מעניין. מישהו המליץ בעיקר על הסיפור של המינגוויי.”

“איזה?”

" ‘חייו הקצרים והמאושרים של פראנסיס מאקומבר’."

“הה!”

עיניה התרחבו.

“קראתי. המתח המיני שם מחודד כמו אצלי עכשיו,” הוא חייך, כמעט מתגרה בה.

“כמו אצל הצייד או כמו אצל הבעל?”

“כמו אצל שניהם ביחד.”

“הו, ככה זה?” היא משכה את רגליה והורידה את כפותיה לרצפה.

“האמת בוערת בך כמו להבה.”

הוא קלט את הלגלוג הקל. “מאיפה לקחת את הפיוט הזה?”

שירה קרצה. “מרומן אחד של הרמן הסה.”

“את יותר מדי בשבילי. אצלי זה נגמר בשלב זה אצל ג’ק לונדון והמינגוויי ופיצג’רלד.” הוא הודה והרהר שכנראה אותה תכונת יוהרה שהחברים הדביקו לה נגרמה בגלל השכלתה הרחבה. היא זכתה בחינוך מטפח מבית. הוא חשב בקנאה. תמיד קינא באלה שבגבול השגתם היו הקונצרטים של הפילהרמונית, ההצגות, האופרות, הבלט וגם אוספי הציור והפיסול הפרטיים שלהם. ביתה היה כזה.

יואל נענה להצעתה להפסיק את הדיאלוג בעד החלון והוא צחק כשהיא העירה שהחדר שלה זה לא גזוזטרה והיא לא יוליה.

“וגם אני לא ההוא,” צחק ובכל זאת ניתר בקלילות מעל האדן והופ, מצא עצמו בחדר יושב על אחד משני הכיסאות הסמוכים לשולחן המרובע.

שירה הציעה משהו אחר במקום קפה. “יש משהו שאתה רוצה?”

“בירה, אולי?”

בירה לא היתה במקרר המשותף של הבנות, אבל היה לה בקבוק יין והיא מזגה ממנו לשתי כוסות רגילות מפני שלא נמצאו אחרות מתאימות. הם לגמו והרחיבו שיחה על רצונותיהם לאחר תום השירות הצבאי. היא התכוונה ללמוד רפואה. עניין מיוחד גילתה בהחלטתו ללמוד באיטליה. לאביה היו ידידים אחדים בפירנצה, כך אמרה והוסיפה שאם יהיה צורך בכך, בבוא הזמן תשוחח איתו שיעזור לו.

מנושא לנושא קפצו גם לעניין העברית והוא סיפר לה שלא היה בטוח אם יש טעם מבחינתו בכל עניין ההוראה הזה.

“אז למה הסכמת?” היא שאלה.

הוא משך בכתפיו. “היה לי משהו יותר טוב? שין גימל? נהג? פקיד מחורבן?”

“יכולת להיות שרטט בחיל ההנדסה, או גרפיקאי.”

“לא אני,” הוא אמר, “זה נגד כיוון הציור שלי. אני לא מספיק ממוּשטר בשביל דברים דייקניים כאלה.”

זה נשמע לה הגיוני. “או-קיי, אבל אתה עוד תראה שבכל זאת הוראת העברית זה לא סתם. אם באמת תנסה להבין מה אנחנו עושים פה, אז תתחיל לחשוב אחרת וגם תרגיש את זה…” פתאום צחקה. “שוב מלים גדולות, נכון?”

הוא חייך.

היא הרצינה. “גם אני חשבתי כמוך בהתחלה, עד שעמדתי בפעם הראשונה מול החיילים ואמרתי להם, אלף כותבים כך, והראיתי להם. ואז קרה הקליק הזה. כשראיתי איך הם כותבים את האותיות ואיזו שמחה נכתבה בפרצופים שלהם.” עיניה שהבריקו פתאום ביטאו את הרגשתה, “תראה שאם תהיה פתוח, זה יקרה גם לך. מגיע רגע שאתה מרגיש איך אנשים ממוצאים ורקעים שונים נעשים למשפחה אחת. זה דבר שאי-אפשר לשכוח אותו.”

איזה זמן דיברה על שיטת ההוראה שפותחה בצבא ואפילו התחילה לעבור לאולפן אזרחי שנפתח לא מכבר. השיטה התבססה על התמקדות בעיקר. לאפשר לתלמיד לזהות מיד את יכולתו לקרוא, ומכאן תתקצר הדרך לדיבור והכתיבה תיעשה אפילו יותר קלה.

“מה אני טוחנת לך?” היא התנערה ומזגה לו עוד יין. “לא בשביל זה באת.”

שירה הדליקה סיגריה ופלטה את העשן מבלי לבלוע אותו.

“ממתי את?” הוא שאל.

“סתם בשביל הכיף,” היא חייכה, “לפעמים, אחת שתיים ביום בשביל ההרגשה שאני לא שונה מאחרים. מבוגרת.” עיניה צחקו. “אבל גם אז אני לא בולעת את העשן.” היא משכה עוד משהו מהסיגריה כששפתיה נסגרות עליה, ואז כיבתה אותה במאפרה. “מה דעתך שנצא קצת לטייל? הסביבה מהממת בלילה.”

הוא חיכה שמשהו כזה יתרחש. להימצא איתה בין העצים. להיות מלוטף על-ידי הידיים הלא נראות של החשכה. האפלולית היתה חשובה לו. כאילו לא רצה להיראות בקווים הברורים שלו כשהוא נסחף לאותה הנאה גופנית חריפה שכל-כך חשק בה.

יואל קם מהכסא וחיכה לשירה על-יד הדלת עד שכיבתה את החשמל ובבת אחת השתררה בחדר חשכה. היא התקרבה אליו וכשעברה על ידו לצאת אחז אותה בכתפיה עד שפניה היו סמוכים לשלו.

שירה התכוונה להגיד משהו ולא אמרה. יואל רק שמע אותה מבטאת את שמו ברכות מזמינה. הוא נשק לה תחילה בעדינות, שפתיו כמעט מרחפות על שפתיה, ורק כשלשונו נגעה בלשונה חש בהיענותה, והחום שבגופה היה כשלו.

“בוא, נלך.”

היא התנתקה ממנו סחופת-נשימה.

הם דילגו בזריזות מעל המדרגות לעבר השביל המחליק לבין העצים, כאילו מיהרו להתעטף באפורים והשחורים שומרי הסוד של הלילה, המאפשרים להם להתנהג בחופשיות. היה זה לילה בלי ירח שכחול שמיו עמוק כשחור מסתורי. אולי משום שגם הודגש עוד יותר ריצוד הכוכבים והכיפה הענקית נדמתה כמתחברת עם יריעת שטיח האורות של העיר הגולשת במורדות עד לנמל. הוא אחז בידה וכך, כשהם מחוברים במגע שכזה, הם המשיכו ללכת עד שהגיעו לחורש קטן שנמצא מול בית המלון בקצהו הדרומי. בחזיתו של המלון היה בית קפה פתוח בו נמצאו אורחים אחדים וצלילי התזמורת הקטנה נשמעו להם כאילו הנגנים חיכו רק להם.

הם לא נרתעו מהקרקע הקשה שאת אבניה הרגישו בגופם ונסחפו להתמזמזות ליד גזעו המפותל של עץ זית קשיש. שירה נענתה לו כאילו רק לו חיכתה במשך זמן רב. המפגש הגופני המרטיט הזה עם שירה היה כמו בילדותו, כשרכב על אופנים בליל האפלה אחד במלחמת העולם ונכנס בעץ במהירות גדולה וחטף מהלומה אדירה בפרצופו. באותו רגע ראה מיליוני כוכבים וחשב שקרתה התפוצצות שלאחריה הכל בעצם נגמר.

ההתחברות הזאת עם שירה היתה כמו ההתנגשות ההיא של האופניים בעץ. שניהם בערו בתשוקה היא הניחה לו לחשוף את שדיה שהיו עוד יותר יפים ממה שניתן היה לשער. כשנישק את פטמותיה חש בהתקשחותן, והיא לא התנגדה כשהמשיך לגלות את חמוקיה מבלי לעצור בעדו כאילו גם היא השתייכה לטייל “האגודה להכרת הטבע”. הוא הרגיש את ידיה עוברות על גופו באותו להט. במקומות מסוימים כמו בכתפיו ובגבו הרגיש את ראשי אצבעותיה לוחצים את בשרו כמעט עד כאב מענג ובמקומות אחרים חש במגע עדין שלה, כמו באותו רגע שאצבעותיה נגעו באברו המתוח עד להתפוצצות, עד שנרתעו כאילו לא הגיעה להחלטה ברורה לעצמה. אבל מצדה אפילו הניחה לו ללטף את בטנה החזקה, להחליק ולרדת ממנה למפשעתה. רק שמנעה בעדו מלחדור לתוכה. הוא כל-כך רצה בה שלרגע ניסה להתגבר עליה בכוח, אבל נרתע משחש בהתנגדותה.

“לא, לא כדאי,” היא אמרה בהחלטיות והוא ויתר. לא סתם היה לה שם שחוטפים ממנה כאב ביצים, הוא חשב וצחק.

“מה מצחיק אותך?” היא שאלה.

“חשבתי אם את יודעת איך קוראים לך בין החבר’ה.”

“אני יודעת, אז מה?” התגרתה בו, “מפצחת האגוזים. זאת אני…”

שניהם צחקו.

יותר מאוחר, כששאל אותה מתי היה לה קשר ממשי עם מישהו היא הודתה שכבר זמן רב לא קשרה קשר כלשהו.

“זה לא הדבר הכי חשוב לי,” התלוצצה.

“את האמת, שירה.”

“אולי לא פגשתי מישהו להתאהב בו ואולי אני לא רוצה להיות מאוהבת בשלב הזה.” היא חייכה אליו בידידות ולובן עיניה גרם לאישוניה הכהים להיראות עוד יותר קוסמים ומפתים.

“למה לא?” הוא רצה לדעת את כל מה שעובר לה בראש. דרך החשיבה שלה היתה שונה מכל נערה אחרת שהכיר. התגובות שלה לא נצפו על-ידו וגרמו לאותה תחושת חוסר-ביטחון שהרגיש כשנמצא איתה.

היא פלטה אוויר מבין שפתיה כאילו נואשה ממשהו. “זה כמו שאתה רוצה לתת למישהו כף-יד והוא חוטף לך פתאום את כל היד עם הכתף,” היא ניסתה למצות מחשבה מסוימת, “אני לא מסוגלת לקשר שבו הצד השני חושב שאני צריכה לעמוד לרשותו כל הזמן. אין לי לא את הרצון ולא את הזמן לזה. גם אם הייתי מתאהבת במישהו, אז הייתי שומרת על קו ברור שלו יש עולם משלו ולי משלי, ואנחנו נפגשים במחוז משותף כששנינו רוצים להיות בו.” פתאום השמיעה צחוק קצרצר כאילו שועשעה ממשהו. “עוד לא מצאתי מחוז כזה. בכל פעם שניסיתי להיכנס לאיזו מערכת יחסים פחות או יותר ברורה וקבועה, מתברר שהתפישה המאובנת של עליונות הגבר מקלקלת. כאילו אני חייבת למישהו משהו. אז אני לא חייבת לאף אחד שום דבר. וגם אם נוצר פעם קטע של קשר גופני, זה לא אומר שום דבר.”

“מה את רוצה להגיד?”

“שמה שקרה בינינו שייך לרגע שזה קרה. לא לפני ולא אחרי.”

היא תקעה אגרוף בגרונו, למרות שהמלים שרק לפני רגע השתמשה בהן היו כל-כך ברורות. “מה שאת רוצה להגיד זה שאין לנו מחוז משותף?”

היא גהרה אליו. בעדינות בלתי-מצויה ליטפה את מצחו עד שכף ידה לפתה את עורפו ושפתיה שנפשקו מעט כמו פרח הקולט אגל טל רתחו לרגע ממש מעל שפתיו, אף כי לא נוצר כמעט מגע ביניהן. “אני רוצה לחשוב שאתה באמת רגיש. לא רק גורם לי לחשוב כך.” שוב התרחקה ממנו. “רגע אחד טוב שווה עשה של התברברות על אהבה שמאהבה.” היא המשיכה לאחוז בו בכוח המבט החודר שלה, כרוצה לוודא שהוא תפש כוונה.

“זה ברור, לא?” פלט ובכל זאת הרגיש בלחץ בגרונו. אולי מפני שלא רצה שזה יהיה כל-כך ברור. היא היתה בלתי-מושגת לפני-כן, וגם אחרי הקרבה הסוחפת הזאת ביניהם, היא יצאה מהמפגש כשהיתה, מרוחקת, צוננת ומפוכחת הרבה יותר ממנו.

למחרת היא התחמקה ממנו. כך זה היה ימים אחדים עד שבוקר אחד פגש בה והוכנס לכיתתה לשיעור נוסף לדוגמא. הפעם מדובר היה בקבוצה של “מתקדמים”. היא התנהגה אליו בחמימות וידידות גלויה, אבל לא יותר מזה. הוא ישב על יד אחד התלמידים, צנחן שעלה מיוגוסלביה והיה מאושר כשהצליח לקרוא ידיעה על ביקורה של כוכבת הקולנוע האמריקנית הצעירה, שלי ווינטרס היהודיה עם השחקן הצעיר פרלי גריינג’ר. רק בקריאת השמות האלה נתקל הצנחן בקושי וכששירה שאלה מי מבין התלמידים מסוגל לקרוא אותם נכון, הפך הנושא הזה ל“שעת בידור” של הכיתה, מפני שלכל היותר התגברו על “שלי”. אבל היא הנחתה אותם איך לקרוא שמות זרים הנכתבים בעברית. שירה הרשימה אותו בדרך בה לימדה אותם לזהות את בעיית האיות של שמות זרים.

חשובה לא פחות נהייתה אצלו ההרגשה שהוא נדבק בחיידק ההתרגשות שמצא בכל המערכת של מחנה “מרכוס”. ביום החמישי, אחרי שספג כבר יותר מסתם התרשמות ראשונה, התחיל להבין את המלים הגדולות שקישטו בהן את הרעיון שבעזרת הנחלת שפה תהיה לכל הפחות מסגרת כללית משותפת לכולם. אז יהיה יותר קל להפוך את התערובת האנושית המרתקת והמוזרה של בני תרבויות שונות ויוצאי ארצות שונות למשהו שלפחות לכאורה יהיה יותר ברור ומובן. מבחינה זאת “מחנה מרכוס” היה אולי מעבדה לאומית לניסיון חברתי יוצא-דופן. שירה אמרה שלא סתם בחרו לקרוא למחנה בשמו של קולונל מרכוס, היהודי האמריקני שבא להילחם במלחמת העצמאות ונהרג בשגגה על-ידי כדור של אחד משומריו שלא זיהה אותו בלילה. רצו להיאחז במישהו שמרחוק בא לתרום בהכרה שלמה לאותו משהו חדש שעוד לא נולד.

הוא הקשיב בעניין לשיחות של מפגשי המורות עם מפקד המחנה רס"ן אלמוג. בכל מפגש כזה נותחו בעיות של הוראה ולפעמים גם דנו בפתרונות השונים, פרי ניסיון ההוראה היומיומית. נדמה היה לו שאיזה מסך שהפריע לתפוש את תמונת המצב סולק וראייתו השתפרה. מה שציפו ממנו לבצע לא היה סתם עוד איזה ג’וב. היה בזה צבע של שליחות. פה, בבסיס השליו הזה, הוא מצא איך ניתן בגישה נכונה להגיע לתוצאות מרשימות. לא בהתעללות. לא בהשפלה. לא בטרטור. בפניה לתבונה. ללב. ההצלחה כמעט היתה מובטחת מראש מפני שהחיילים כל-כך רצו לסלק מעל עצמם את זרות שנמאסה עליהם. כאילו באמצעות שפת הארץ הם יתקרבו לבני הארץ. יהיו לחלק ממשי של החברה המקומית.

רב-סרן אלמוג לא סתם היה מפקד המחנה. ממורות שיואל החליף איתן דיבור למד שהוא היה פדגוג ידוע שניהל גימנסיה מיוחדת בחיפה ומיד לאחר מלחמת העצמאות נענה לקריאה לחתום על קבע ולהיות בין אלה שהקימו את מבצע “הנחלת העברית”, כמשימה לאומית חשובה. הוא היה שייך למפא"י ונמנה עם אנשי הרוח שהלכו בעיניים עיוורות אחרי בן-גוריון. אלה ראו בו משה חדש. כל רעיון שלו שהיה בו לתרום משהו ליצירת עם ישראלי, מיד תורגם בשטח למעשים על-ידי אנשים כאלמוג. אחד מתפקידיו היה להעביר את הרוח של ההתלהבות הזאת לכל הרמות של המערכה, ובעיקר למורות ולמורים שנשלחו למחנות, להימצא עם החיילים והלוחמים. להיות אחד מהם שבא לתת להם אולי את הדבר הכי חשוב. את היכולת לדבר בשפה אחת.

בכל פעם שיואל נתקל בשירה הם החליפו משפט או שניים ולא יותר. לפעמים עמדה איתו בחצר בהפסקות והתעניינה לדעת איך הוא מתרשם ממה שהוא קולט ושמחה לשמוע שהוא מסכים עם דעתה שמעבר לציניות קורה משהו חשוב במקום הזה. שהתוכנית הארצית היא באמת משהו מיוחד. פעם ניסה לקבוע איתה משהו בסוף השבוע הראשון כשהם יהיו בתל-אביב בחופשה, אבל היא התחמקה ואמרה שכבר לא היתה בבית שבועות אחדים והיא מעדיפה להיות עם ההורים ואחיה הגדול שהגיע לופשת קיץ מלימודיו באוניברסיטת יו סי אל איי. רק כשחזרה ביום ראשון הזמינה אותו לארוחת ערב.

“הבאתי מהבית כמה דברים טובים שאמא שלי הכינה,” היא המליצה בבת-צחוק, “אז בו ונתחלק בזה ביחד. נעשה כיף.”

בערב אסף פרחים במקומות שונים בדרכו אליה. היתה זאת תערובת של פרחי טבע ופרחים תרבותיים שמתוכם הציצו סנסני אורן שהעניקו לזר מגע רך יותר. היא אהבה את המחשבה שמאחורי זה וגם שזכר עד כמה היא אוהבת פרחים. רק העיר שחבל שהוא קטף פרחים שצריך להגן עליהם.

היא עודדה אותו כשראתה שהערתה גרמה לו כאילו להתכווץ.

“הכוונה טובה ואני מעריכה אותה,” היא התנצלה, “רק שיש פרחים בטבע שאנחנו מוכרחים לשמור עליהם. בשביל האיזון.”

“על איזה איזון את מדברת?” הוא רצה לדעת.

אז היא הסבירה לו איך הפרת איזון הצומח והחי בטבע תשפיע לרעה על האדם. היא גלגלה אליו רעיונות שלא הכיר אותם. שאילצו אותו לחשוב על דברים שעד לפני רגע היה מתייחס אליהם באדישות. אבל היא לא סתם היתה רצינית כשאמרה לו שיבוא יום ויהיו חוקים, ממש חוקים, נגד פגיעה בצמחי הטבע שחייבים להיות צמחים מוגנים ועוד הוסיפה שיהיו חיות רבות שאסור יהיה לצוד אותן.

“זה נשמע כמו פנטזיה,” הוא הגיב.

“פנטזיה?” היא הרחיבה כמנהגה את עיניה הגדולות. “העולם הזה עבר מתחילת המאה שלנו מהפכות, טרגדיות, מלחמות והישגים מדעיים שלא היו בצפיפות כזאת במשך מאות שנים. אז תתחיל להתרגל למחשבה שעכשיו כל עשר שנים זה יהיה כמו מאה שנים של פעם. ובעוד עשרים שנה כל חמש שנים יהיו כמו מאתיים שנות התקדמות של פעם.”

“את באמת מאמינה בזה?”

“אני בטוחה.”

יכול היה לשבת שם, ליהנות מהמאכלים המצוינים שהביאה מהבית, ללגום בירה צוננת שהכינה, ובעיקר להקשיב לה. קרה לו משהו מוזר באותו לילה. הוא אפילו לא ניסה להתעסק איתה. במקום זה הוא חזר לברר את נקודת הצמח והחי ואת משמעות האיזון של הטבע. רצה להעמיק יותר בנושא הזה שלא היה מוכר לו, כמו נושאים רבים אחרים שהיו ידועים וברורים לה והם כאילו שייכים לעולם אחר. ברגעים כאלה היה מנסה להבין את העולם המצומצם של הוריו וחבריהם, והרגיש צער על-כך שהשאירו לו שדה ענק שלא תקעו בו אפילו מחרשה בשבילו.

אבל שירה רצתה שידבר על עצמו.

“ספר על החלומות שלך.”

“החלומות הרטובים?”

היא צחקה בידידות.

“לא,” היא אמרה, “על החלומות שלך ביחס למי אתה בתוך כל מה שקורה מסביב לך. מה אתה יודע על עצמך. מה היית רוצה לעשות יום אחד כשתוכל, אתה מבין?”

יואל חשב שהבין. אבל לא היה לו ניסיון בפרישת חלומות כמוסים. שלא תחשוד בו שהוא רואה את עצמו כמרכז העולם. שלא תחשוב אפילו לרגע מחשבה שכזאת. מפני שדווקא לפעמים ראה את עצמו כזה וכשהתעשת הבין את חוסר הבגרות של ההרגשה המטעה הזאת. בקיצור, כך אמר לה, שהאמת היא שהחלומות שלו הם דבר נורא מבולבל ולא ברור לו.

“למה?”

“מפני שזה מתחיל בעובדה שאני לפעמים שואל את עצמי עד כמה באמת אני מכיר את עצמי.”

היא חייכה. “זה מה שנקרא שאדם צריך לעבוד על עצמו. בשביל שיוכל באמת להגיע למצב שהוא מזהה בתוכו את המרכיבים שלו, בלי הגזמות. אדם צריך לדעת למה הוא מוכשר ולמה לא.”

“כמו הצ’לו שלך?”

היא הישירה בו מבט נוקב. “בדיוק.”

ואם יום אחד ארגיש שאני לא מה שאני חושב בציור, מה אז?"

היא שתקה.

“זה הדבר שאני הכי הרבה אוהב.”

“אהבה לא מספיקה.”

“לעזוב? זה כמו לעזוב את החלומות הכי יפים.”

“לא אמרתי לעזוב,” שירה הסבירה, “אלא לדעת את עצמך. זה יעזור לך להבין מה מבין החלומות אפשר להפוך למציאות. זה כמו לדעת שרוב החלומות יישארו סתם חלומות. אז החוכמה היא לא לאפשר לחלומות להתפתח. אתה מבין?”

היא אפילו לא נישקה אותו באותו לילה. גם לא כשנפרדה ממנו והוא ירד במשעולים הדקיקים והנפתלים של ההר. ושוב למחרת היום כמו נתרחקה ממנו. כאילו טוב היה לה שהיא מסוגלת לשלוט במצב הזה. רוצה – מקרבת אותו, רוצה – מרחיקה אותו. והוא חשב שאולי עשתה את זה בשביל עצמה, בעיקר. להוכיח לעצמה שאפילו אם יש משהו שהיא רוצה בו, והוא חשב שהיא חשקה בו, אז היא יכולה לשלוט ביצרים שלה. זה היה שכאילו היא הרשתה לו להיכנס לאולם הצגות פרטי שלה ולשבת שם בשקט, באולם האינטימי והחשוך, ולראות אותה על הבמה כשהיא מזהה בתוכה תכונות שמהן היא מורכבת.

ביום רביעי הוא פגש בה בהפסקה הגדולה ושאל אותה אם הוא התרשם נכון.

“כן,” היא הודתה, “זה התהליך שכולנו צריכים לעבור אותו.”

“התבגרות?”

שירה פנתה לעבר הכיתה שלה ונעצרה כשהיא מהנהנת בראשה פעמים אחדות ושוב הוא בחן את אותה גומה קטנה שבסנטרה וראה איך שפתה העליונה המשורבבת משהו בולטת עוד טיפה כששיניה הקדמיות בלעו לרגע את שפתה התחתונה. "כן, יואל. זהו זה, " היא הסכימה, “זה שאתה קם יום אחד, מסתכל במראה ואומר לעצמך שאתה מכיר את מי שנמצא שם ממול. רוב האנשים חושבים שהם מכירים את הדמות שבמראה. אבל כמה באמת מכירים?”

הוא פיספס אותה באותו יום. לא מצא אותה ואחת המורות שגרות בבניין שלה אמרה לו שהיא חושבת שהיא קפצה לחיפה לאיזו פגישה. הוא לא ידע אם זאת פגישה עם ידיד או חברה. כל מה שידע זה שקינא באותו מישהו שנפגש איתה וברגע מסויים הבין למה התכוונה כשדיברה על מחוז ניטרלי. אי-אפשר היה לצוד אותה. היא לא היתה שייכת למישהו.

רק למחרת, בצהרי יום ההשתלמות האחרון שלו ב“מרכוס”, היא הפתיעה אותו בהזמנה לארוחת ערב צנועה בחדרה.

“מה קרה שנזכרת בי?” הוא עקץ אותה בחיוך.

היא לא התרגשה מהעקיצה.

“אתה נוסע מחר,” היא ענתה, “אז בוא נבלה קצת לסיכום.”

“שיחת מוטיבציה?” הוא לגלג ונהנה לשמוע את הצחוק הסוער שלה.

אבל הוא ספר את הרגעים עד לאותה שעה בה קבעו להיפגש בחדרה. נדמה היה לו ששירה באמת מנסה לנתב את הערב ברצינות למשהו בנוסח “שיחת מוטיבציה”. רצתה לדעת איך וכיצד התרשם מכל מה שראה ולמד, ואם הוא בכלל מרגיש שיהיה מסוגל לעמוד מול כתה וללמד, למרות ששמעה מחברה שלה שבכיתתה העביר בבוקר שני שיעורים לדוגמא שהוא היה בסדר, אפילו יותר מסתם בסדר. היתה לו כיתה של מתחילים וכיתה של מתקדמים שהתלמידים שלהן היו צנחנים ושריונאים.

הבילוי הזה התגלה בתחילתו כחילופי רשמים מהשבועיים שלו ב“מרכוס”. היא רצתה לדעת איך התרשם מתלמידים שרובם אפילו בטיפה מבוגרים ממנו ושלא מעטים מהם נראים כבעלי השכלה מצומצמת שנגרמה מנסיבות חייהם.

“כאן אנחנו משתדלים שהם ירגישו שווים לנו,” היא הדגישה, “והניסיון הוכיח שזה עובד. ככל שרמת המודעות שלהם לערכם נעשית יותר מחודדת, הם מגיעים להישגים מצוינים.”

יואל חייך.

“אתה לא חושב ככה?” היא שאלה.

הוא אמר לה שבבה"ד 4 התייחסו לרוב הטירונים שהיו איתו שם כאילו היו “דפוקי-ראש פרימיטיביים”. גם הוא האמין שאם היו מתייחסים אליהם כאל בני אדם שהגיוס לא שולל מהם את כבוד האדם שלהם, זכות בסיסית בכל ארץ מתוקנת, כי אז הצבא היה מקבל כבר בשלב הזה חיילים עם מוטיבציה הרבה יותר גבוהה.

היא הנידה ראשה כמעט בכעס. “אני מכירה את הגישה המפגרת הזאת,” היא אמרה כשפרסה את הלחם השחור לפרוסות דקות. “השימוש הזה בהגדרה ‘פרימיטיבי’ הוא מקלט של אלה שעוד לא החליטו באיזה שיטות הדרכה להשתמש. בכלל, נורא קל לקרוא לאלה שאתה חושב אותם לנחותים, פרימיטיבים. פעם התייחסו האנגלים לאפריקנים ולאינדיאנים כאל פרימיטיבים. למה? מאלף סיבות של התנשאות יהירה של החשוכים והבורים הלבנים.” הבעת הכעס שלה נעלמה. “מה שקורה אצלנו הוא חזרה מדויקת על שגיאות של אחרים.”

“למה הכוונה?”

שירה התבוננה בו כאילו היא רואה אותו בפעם הראשונה. לפעמים הרגישה שהוא קיר חלק שהיא צריכה לגלות בו איזה זיז לתלות עליו נורת-אור קטנה. “דוגמא אתה רוצה,” היא אמרה כמהססת. “טוב. תיקח למשל מצב כשאפריקני או אינדיאני ראה מצלמה בפעם הראשונה בחייו, ואחרי שראה תמונה שלו נבהל כאילו לקחו ממנו את נשמתו. אבל האנגלים המתורבתים האלה שכחו שזה רק עניין של חינוך והשכלה נרכשת. שבכלל לא הוכח שמדובר באנשים נחותים. אילו היו מחנכים אדם לבן בתנאי גידולו של בן שבט אפריקני, גם הוא היה מגיב בדיוק כמותם כשהיה רואה מצלמה ותמונה שלו בפעם הראשונה. ואם היו מחנכים אפריקני בתנאים של בן אצולה שהתחנך באוקספורד, אז התנהגותו והישגיו היו מוכחים לא פחות משל האדם הלבן שגדל באותם תנאים. זה בערך מה שאני רוצה להגיד לך מזווית אנתרופולוגית.”

יואל שתק.

שירה התיישבה והציעה לו לטעום מהסלט.

הוא ניסה לעכל את המסר שהעבירה לו. זה התחיל במושג מסויים והפך להיות משהו הרבה יותר רחב וחובק. היא בעצם דיברה על דעות קדומות ואיך צריך להתייחס אליהן. היא הצליחה לנמק בהגיון בהיר את מה שפוסל את שיטות ההדרכה שנתקל בהן. ברגעים כאלה הוא הרגיש שהיא מבוגרת ובשלה ממנו לא בשנה ומשהו שהפרידה ביניהם, אלא בהרבה יותר. היא היתה מעמיקה ממנו, חריפת מחשבה, והיו לה כלים לנתח בעצמה מצבים.

“קשה לקלוט?” היא חייכה.

“אני נזכר במשהו,” הוא אמר, “היו כאלה ליחשושים שהראש שלך מסוּבב.”

היא התפרצה בצחוק לגלגני כדרכה. “מסובב ממה? מריקנות או ממחשבה עמוסה מדי?”

“ברצינות, בלי צחוק.”

“דבר,” היא עודדה אותו.

"פעם עברתי בדיזנגוף. יש שם בית קפה קטן בקטע שבין גורדון לקרן-קיימת וראיתי שם את המשורר אלכסנדר פן ואת ישבת איתו.

היא הסמיקה. “למה אתה מספר את זה?”

“ישבת איתו לא רק מפני שהיית מאוהבת בו כמו האחרות.”

“איך אתה יודע?”

“מישהו אמר שלפני הגיוס שלך עברת מקן מרכז של השומר הצעיר לקומוניסטים.”

“כל המסקנות האלה אתה מגיע בגלל מה שאמרתי קודם?” היא צחקה ואחר כך נגסה בפרוסת הלחם, לעסה אותה ולאחר שבלעה, המשיכה: “אמרתי לך שהרפואה היא המקצוע הראשי שאני רוצה ללמוד. הרצון הזה בא לי בטח בחלקו מפני שגדלתי בבית שהרפואה היא חלק ממנו. אבל בחלקו בגלל האתגר. אבל אני סקרנית לא פחות גם לגבי המון תופעות חברתיות. המפלגה הקומוניסטית עניינה אותי, מפני שקראתי כמה פעמים את העיתון שלה וראיתי ששם נמצאים אנשים שחושבים אחרת ורואים אחרת, עד שכאילו יש שתי מדינות ישראל, ופן נחשב למשורר החשוב ביותר שלהם. וחוץ מזה, כן, הייתי גם מאוהבת בן. אז מה?”

“כלום,” מילמל, השפיל מבט לעבר הצלחת שלו ושוב חזר וקבע בה את עיניו. “אומרים שהוא מתעסק עם צעירות יפות”

“אז מה?”

“לא איכפת לך שאולי היית אחת בשורה ארוכה?”

שוב צחקה. “עכשיו תבין על מה דיברתי. על אותו מחוז מפריד. אם תחשוב קצת יותר לעומק, אז תבין אותי יותר טוב.”

“היה לך איתו קטע? הוא יכול להיות אבא שלך.”

“אם כן זה בטח לא עניין שלך!”

הוא חש שלא בנוח. “לא התכוונתי לשפוט…”

“זה בדיוק מה שעשית.”

צחוקה דעך. “כדאי שתשמע את עצמך מהצד,” היא הציעה, “אז אולי תוכל לשאול את עצמך, איך זה אחד כמוך, שעוד לא התחיל בעצם את חייו כאיש, כבר שבוי של מושגים שחוקים וקונספציות שמרניות ומשעממות כל-כך. אם לא תצא מהעור הזה שאתה לבוש בו, אז גם הציור שלך יישאר בדיוק כמוך. ואז יש לך בעיה אמיתית. אתה זקן ושחוק ובלי יכולת להגיד משהו משלך כבר מההתחלה.”

היא הצליפה בו בלשון כל-כך צורבת והוא הרגיש שמרגע לרגע הוא מאבד את בטחונו והוא התחיל להתגמד אפילו בעיני עצמו. הוא התאמץ לענות לה וככל שמשך מלים מכאן ומשם לבנות תיאוריות משלו, גילה שהיא לא מפריעה לו, אלא ממשיכה לבחון אותו בשקט ובעיניה מצא לגלוג.

“אתה יודע, יואל, אתה סתם מסתבך,” היא אמרה כשהגישה לו קפה, “אבל יש בך נקודת אור. אתה מנשק טוב.”

הציניות שלה קוממה אותו אלא שהיא היתה הרבה יותר מפותחת ממנו והוא הרגיש שהיא סירסה אותו מבלי לגעת באשכיו. הוא ניסה להתמקד בקפה שאיבד פתאום את טעמו הטוב. לרגע התכוון להגיד לה שהיא מעליבה אותו מבלי להשתמש במלים פוגעות, אבל המחשבה הזאת לא יצאה לו. לא נמצא אצלו האומץ הדרוש להתבטא בכנות.

“למה את מתכוונת בעניין הציור?” הוא שאל.

“התכוונתי שאתה מנסה לצייר כמו מישהו שלא מודע בכלל לעובדה שהגאוניות של פיקאסו זה לקחת מאחרים ולהציג את זה כמו שלו.”

היא הדהימה אותו במסקנות הנחרצות שלה.

“ככה?” הוא ניסה לשוות לקולו נימת לעג.

היא הנהנה בראשה. “כן, יואל. פיקאסו גדול בלעקוב אחרי חבריו. מי שטוב זה חבר שלו, מי שלא לא קיים. הדוגמא הכי טובה זה בראק. האיש של הקוביזם. פתאום הופיע פיקאסו והראה שהחוכמה זה לקחת מאחרים שלא תחזק בתוך עצמך.” היא המשיכה לפצוע אותו ולהציג אותו כחסר ידע בסיסי בגלל שהוא העליב אותה באותו עניין של אלכסנדר פן, כשעשה אותה אחת משורה ארוכה של מחזרות נלהבות של המשורר.

“יש לך משהו לשמוע?” היא קמה ופנתה לפינה.

“מה את אוהבת?”

“את הטובים,” היא ענתה בהכללה, ממשיכה לשים לו רגל.

“גם אני.”

שירה חייכה. “אז בוא נשמע את סינטרה.”

היא הניחה תקליט של שירים אחרונים של סינטרה וכבר בהתחלה זרקה לו איזו מלה על המיוחדות של הזמר הזה, שאפשר להבין כל מלה וכל אות שלו כשהוא שר. אולי באותו רגע הוא קלט שבעצם היא הסבירה לו בדרך משלה כי מה שלא יהיה ביניהם זה יישאר קטע עצמאי, בלי עבר ובטח שבלי עתיד.

שירה כיבתה את נורת החשמל הגדולה שבתקרה והשאירה רק נורה קטנה דולקת בפניה הום ישבו על הספה, כשיותר ויותר היא משתרעת כחתולה וראשה מונח על ברכיו. באיטיות משכה אותו למשחק אהבה כשברקע נשמעים צלילי קולו העשיר של סינטרה. היא כבשה אותו. משחק האהבה התנהל על-פי תכתיבה והיא הפעילה אותו כרצונה ולא היה איכפת לו. כשמצא להפתעתו את דרכו לתוכה והיא קיבלה אותו חמה ורטובה, הוא התנהג כנהג שיכור המסיע את רכבו ימינה ושמאלה בלי חשבון. אבל אחר-כך גם כבולם רכב הטס במהירות בירידה והתנהגותו הפכה ליותר שקולה ומעודנת והוא שמע את גניחתה החרישית והיא אמרה שימשיך ככה, כאילו הירידה היא עליה תלולה. היא היתה לוהטת עד שנדמה היה לו שהוא נכווה בחלקי גופו השונים ממגעיה. בחצי השעה האחרונה הזאת הוא למד יותר על דרך גבר משלמד בכל שנות חברותו עם רנה וההתמזמזויות האחרות שהיו לו בתקופות השונות שיחסיהם הצטננו.

אחר-כך שירה שוב חזרה ולגלגה ואמר שהתנהג בהתחלה כמו יחידת קומנדו שיצאה למשימה של נקמה, אבל אחר-כך השתפר והעדינות שלו היתה פשוט נפלאה. הוא צחק וחש כמו טיפש והיא נתנה לו להרגיש שבעצם עשתה בו שימוש, אפילו שגרמה לו הנאה שלא ישכח אותה הרבה זמן.

זמן מסויים הם המשיכו לשכב מחובקים.

“אהבתי את הדרך שאתה אוהב,” אמרה שירה בקול נמוך. שפתיה ריחפו על פניו. כאילו במגע הרך והחמים הזה היא לומדת אותם בתחושה.

“אמרתי לך שאני אוהבת אותך כשאתה מספר על החלומות שלך…”

“לא אמרת!”

“אז אני אומרת לך,” היא התנשפה כמתאפקת לא לצחוק. “הייתי רוצה לראות אותך כשאתה תצייר אותי בעירום.”

“שאני אצייר אותך?”

היא לא התגברה יותר וצחקה.

“זה מבהיל אותך?” היא שאלה בהתגרות.

“חלומי!” הוא השיב. זה באמת יכול היה להיות חלומי. הוא אהב את רישומי העירום שעשה עם קבוצת חברים שציירו ביחד בסטודיו של אבני ברחוב גורדון. הגוף של הגבר היה מעניין במרובעות שלו. בזויות הנוקשות. אבל הגוף של האישה היה תמיד יפה פי כמה. אולי מפני שזה היה גוף שיכול להוליד מתוך עצמו גוף אחר. ולשירה היה גוף מדליק. ארוך ומלא. צר במקומות הנכונים ומתעגל במעברים המדגישים את החלקים השונים. היא היתה מפתת-עין והוא ידע שלצייר אותה זה יהיה כמו עשיית אהבה שאיתה אפשר להגיע לשיא נדיר.

“אז מתי?”

הוא שמע בבירור את צלילי הצחוק השקט שלה.

“את תחליטי,” הוא הציע.

רגע אחד נמשכה שתיקתה. “אולי,” אמרה לבסוף, “אולי יום אחד.”

באחת לאחר חצות היא ליוותה אותו לעבר שביל החורש שממנו רצה להמשיך ולרדת להדר. שם, מול המלון שנראה בלי אורותיו כגוש ענק ומאיים, הם נפרדו. לא הוחלפה ביניהם מלה מעבר למלה "להת' ".

רגעים אחדים אחרי שהתחיל לגלוש בשבילים הצרים שבין גושי הסלעים והעצים, התחיל לעלות ערפל סמיך מבין הנקיקים והבליטות של צלע ההר. הראות נעשתה קשה וסיעות ענני הערפל נסחפו במהירות כהתפרצות של עשן מתוך ארובה ענקית של משרפה גדולה. היה עליו לחשב את התקדמותו להדר בזהירות והדרך נמשכה הרבה יותר משהתכוון.

כשהגיע לדירה של קרוביו הרגיש בעייפות עצומה ואולי משום-כך התקשה להירדם. הוא שכב על גבו, בוהה לעבר הכוכבים שהתגלו דרך החלון וחשב על שירה. דבר אחד השתנה אצלו. הוא הפסיק לחשוב על רנה.

היא נהייתה לזיכרון רחוק.


19

כבר חלפו שבועות אחדים מאז שמלחמת הבחירות לכנסת השניה כיסתה את רחובות תל-אביב בזיהום של פלקטים עם פרצופיהם של המכונים “נבחרי האומה” שלבשו לצורך האדרתם הבעה מעורבת של איוולת וחשיבות, וברחובות התחילו לדחוף לתיבות הדואר ולחלק כמעט בכוח לעוברים ושבים עלונים של גיבובי מלים ורעיונות נלהבים ושדופים. אפילו כבר נתגלו כאלה שהניפו כרזות ענקיות מעל מרפסותיהם או חלונות דירותיהם. שליחי המפלגות חיפשו כל סדק שאפשר היה לדחוף בו את המלה הצורחת שלהם או האותיות המזהות את מפלגתם. במרכזי העיר כבר אפשר היה לשמוע את הקולות הרעשניים של הקריינים והנואמים שהשתמשו ברמקולים צרודים. המערכה שהתחממה חשפה ים של כיעור, ושוב נשמעה הסיסמה של אבי האומה “בלי חרות ובלי מק”י“. בגין צרח שמקפחים את הרביזיוניסטים ובן גוריון גורם לקרע באומה שלמעשה עוד לא נולדה. ורק במק”י הזכירו את הממשל הצבאי ודרשו לזכור שהערבים בארץ הם גם אזרחים כמו כולם. בן-גוריון המשיך בחזון העליה הגדולה ומעברות חדשות קמו. רק בנגב התחיל איש צנוע אחד שאחדים כבר חשבו אז שהוא משהו משהו, בשם ליובה אליאב, לתכנן את חבל לכיש בכדי להקים רצף של ישובי-קבע שיחסלו את המעברות. בינתיים המשיכו המוני עולים חדשים לגור בתנאי מגורים קשים, מבלי שהאמינו שייצאו מהמצב המחורבן הזה.

בימים אלה שתל-אביב נדמתה כשוק שאף פעם לא הולך לישון סבלו אנשים רבים מכאבי אוזניים והיו כאלה שאיבדו את קולם בגלל מעורבותם בוויכוחים צרחניים. מי שיכול היה להסתלק לשעות אחדות למקומות שקטים יותר, עשה זאת בתענוג. יואל הגיע ביום ששי אחרי הצהריים הביתה. לפני שיצא מהמשרד של מחנה “מרכוס” מסרה לו הפקידה מעטפה קטנה. זה היה משהו משירה. שורה אחת. “יש לי שני כרטיסים ל”על עכברים ואנשים" בקאמרי. זאת היתה דרך יפה לציין את גמר ההשתלמות שלך. אז אם-כן ניפגש ברבע לשמונה על-יד השעון במוגרבי."

“על עכברים ואנשים” של ג’ון סטיינבק היה להיט ענק עם בתיה לנצט, יוסי ידין וזלמן לביוש. את ההצגה ביים עולה מאמריקה, פיטר פריי, שלא אהב את השם האמיתי שלו פנחס פרידמן אבל אהב את בתיה לנצט.

בשביל יואל זה היה משהו מיוחד. דרך טובה לברוח קצת מהזבל של “נבחרי האומה” שהיה הוכחה חותכת שהיהודים לא למדו שום דבר במשך אלפיים שנות גלות, וחיפשו שוב פעם שאול חדש, מישהו שאפשר לנשק לו את היד או את התחת. מכל הבחינות זה היה יותר טוב לשבת בקומת המרתף של קולנוע “מוגרבי” בפינסקר פינת אלנבי מלהסתובב בטיילת או בדיזנגוף בעיקר כשהוא יהיה בחברתה של שירה. העובדה שהיא היתה מוכנה לצאת איתו בעיר ולהזמין אותו לאירועים של תרבות, החניפה לו יותר משחשב.

במוצאי שבת הוא כבר הגיע לאלנבי בשבע ועשרים וירד לעבר הטיילת להעביר זמן וחזר בעשרים לשמונה ונעמד על-יד השעון, נקודת מפגש של רבים. שירה גרה במרחק של רגע הליכה מהבית. צריכה היתה לצאת לפינסקר, לפנות שמאלה ולהגיע אחרי איזה מאתיים מטרים לכיכר השעון שבחזית המדרגות הרחבות של קולנוע “מוגרבי”. כשהגיעה היו לה לא רק שני כרטיסים במקום טוב אלא גם שתי תוכניות והוא הספיק לעיין בשלו לפני שהתחילו לכבות את האורות. היא עצמה הכירה את העלילה של שני הפועלים החקלאים, לני וג’ורג', המסתבכים בסיטואציה שרק המוות הוא הפתרון ההגיוני שלה בתנאים שנוצרו באותו זמן.

“תמצא בהצגה דברים שתבין אותם על רקע מה שקורה אצלנו,” היא לחשה באוזנו כשהאורות דעכו.

היה איכפת לה לשתף אותו במה שהרגישה לגבי העולים החדשים שהם דיסקסו בהם בלילה האחרון שלהם בכרמל. המחזה הנוקב חשף בחריפות את מצוקתם של מיליוני הפועלים האמריקנים במשבר הכלכלי הגדול באמריקה. המונים נדדו אז ממקום למקום כשהם נואשים, כשכל רצונם למצוא לחם ומים לבני משפחותיהם. בגבול של קליפורניה הוקמו ערים שלמות של צריפונים ופחונים הלוהטים בקיץ וקפואים בחורף בדיוק כמו במעברות שצילקו את הארץ.

ההצגה היתה חזקה. שירה אמרה שזה היה ממש קונצרט של שלושה שחקנים מצוינים. כשיצאו מהאולם היא עוד הוסיפה ואמרה שהמצוקה של גיבוריו של סטיינבק, של לני וג’ורג', הזכירה בכמה נקודות של מצוקתם של אדרי, אלימלך, שלזינגר, ערוסי, סלח, לוי, מזרחי, גולדמן וכל אותם אלה שהמדינה הביאה וזרקה למעברות בלי תשתית קיומית ותרבותית. שוב מיקדה את הערותיה החדות בדרך בה הם נאלצו לנבור לקיומם מחוץ לגדרות הסוגרות על הקיבוצים, המושבים והכפרים המבוססים. היא היתה קודרת ועצובה והזדהתה עם הדמויות והסמליות המטרידה ומכאיבה שמצאה במחזה שחידד את רישום הפרצוף של חברה מקוטבת בין עושר מדהים לעוני משפיל. לא סתם היתה לה ביקורת קשה, מפני שבחודשים הארוכים שלימדה בכרמל היא השתדלה להכיר את החיילים התלמידים שלה. היא דובבה אותם. היא היתה קשובה להם. והיא שיתפה אותו באחת המסקנות שלה שחברה שתמשיך להתעלם מהפערים הנוצרים מול עיניהם, תשלום על-כך יום אחד מחיר גבוה. מחיר שאותו הגדירה כפגיעה קשה בעצמאות הרוח. הוא לא היה בטוח שקלט את כל המרחב הזה שכיסתה, אבל התמצית היתה מובנת.

“כל חברה כזאת היא חולה,” הוא הודה.

הם חזרו ועמדו על-יד השעון ואכלו נקניקיות אצל זמר האופרה לשעבר מווינה, בעל כובע הטבחים הגבוה והחלוק הלבנים, כשפתאום הבחינו במהומה קטנה שנגרמה מהתרגשות של הקהל שעל פניהם חלפה פתאום צעירה יפה, תמירה ובלונדינית, ובצדה גבר צעיר מצודד ובעקבותיהם נהרו נערים ונערות וקריאות התפעלות נשמעו, “שלי שלי שלי,” ואחר-כך מישהו צעק גם את שמו של הגבר הצעיר, “פרלי, אתה יפה!”

“מה הולך פה?” הוא תהה.

“הכוכבים האמריקנים,” שירה הזכירה לו, שלי ווינטרס ופרלי גריינג’ר. אלה שעזרו לנו ללמד את התלמידים שלנו איך צריך לקרוא בעברית שמות של זרים."

יואל נזכר וחייך ובמשהו דבקה גם בו הסקרנות המרגשת של העשרות שדבקו בכוכבים ההוליוודיים.

איזה שניות הם עקבו אחרי שובל הגרופיס הארוך שהשתרך בעקבות הכוכבים הצעירים והיפים. זאת היתה הפעם הראשונה מאז הקמת המדינה שהוליווד גילתה את הארץ ושלחה לכאן שני נציגים שלצורך העניין הוצגו כמאורסים, למרות שהשמועות אמרו שגריינג’ר, שהיה יותר שחקן תיאטרון מקולנוע, לא התעניין בכלל בנשים. את מעריציהם לא עניינו העובדות האלה בכלל. מה שנחשב בעיניהם היתה העובדה שבפעם הראשונה הם ראו כוכבים אמיתיים לא מעל דפי שבועון “קולנוע” של קומרוב, אלא במציאות. בשר ודם. והם באמת היו משגעים. אבל רגע לאחר שהם נעלמו עם עשרות המעריצים שלהם, נמחו עקבותיהם כלא היו כאשר שוב הופיעו מחלקי עלוני בחירות שהפריחו לאוויר מאות מעלוניהם שצנחו על המדרכות ועל הכביש מבלי שמישהו טרח להרים אחד מהם. שוב נשמעו קולות צורמים של רמקולים שהופעלו מתוך כלי-רכב שעברו מהים במעלה אלנבי ובמורד אלנבי והתנקזו לעבר בן-יהודה.

“אז מי ינצח?” הוא שאל סתם כשהם פנו לשבת בקפה “נוגה”.

היא לא מיהרה להשיב והוא הרגיש שהיא מרוחקת. הסתכלה בו ועברה דרכו למקומות אחרים. שוב מנותקת. צוננת ובלתי- מושגת.


20

“אול אין! אול אין!”

רס“ל אריק ליבין הריץ בקצב רצחני את התותחן יעקב דויד למשפט בחדרו של סגן זאב גולדשטיין, שהיה מפקד המחנה של בסיס גדוד נ”מ 882 בהרצליה. הבסיס הקטן, בצדו של שדה התעופה למטוסים קלים שנקרא על שמו של הטייס הקרבי הכי טוב שהיה במלחמת השחרור, מודי אלון, היה מוקף בפרדסים ונמצא במרחק עשר דקות הליכה מהתחנה המרכזית של המושבה. צריף המפקדה נמצא בקצה דרך הכורכר הצרה שנמשכה לאורך של כמאה מטרים משער הכניסה למחנה.

כשהרס“ל גבה הקומה, שתואר על-ידי התותחנים כ”ארוך כתורן“, פתח את הדלת הרים סגן זאב גולדשטיין את ראשו הגדול שנראה כבד ומרשים בהבעתו, כמעט כחצוב מאבן חזקה. אחרי שנעץ מבט קצר ברס”ל חזר והוריד את מבטו לעבר הניירות שלפניו. גם כשהתותחן התייצב במרחק של צעד אחד משולחנו הגדול והוא מתוח בעמידת דום, המשיך הסגן לעיין בניירות כאילו כל הזמן שבעולם עומד לרשותו. ליבין בחן מגבהיו את התותחן המפוחד וקרא בעיניו את החשש מהצפוי. אבל הוא עמד בצד מבלי שיוכל לעזור לו. לגולדשטיין היה קצב משלו. קודם היה מוציא מהנשפטים את הנשמה.

ערימת הניירות שלפני הסגן היתה גבוהה. לאחר שעיין בקפדנות בכל אחד מהם, חתם בשוליו והעבירו לערימה שצמחה בצדו הימני של השולחן. הרגעים חלפו. המאוורר שהיה תלוי בקיר שממול למכתבה ליטף את פניו של הסגן וייבש את זיעתו. הרס"ל, שעמד על-יד הדלת הפתוחה בעמידת נוח, לא התענה. מכיוון הפרדסים נשבה רוח קלה. רק התותחן הזיע ועוד איך. הכתמים מתחת לבתי שחיו הלכו ונתכהו. פניו נשטפו בזיעה וטיפות צורבות חדרו לעיניו והוא עיפעף בהן. זבוב שחדר פנימה התיישב על פניו והוא לא זז. לעזאזל, יעקוב דויד ידע שכל תנועה תגרום להחרפת הבעיה שלו.

רק לאחר שהסגן גמר לחתום על המסמך האחרון הוא שלף סיגריה משובחת מהחפיסה שלפניו, מתוצרת חוץ, הצית אותה ומשך לריאותיו כמות גדולה של עשן שחזר ופלט בשני סילונים בעד נחירי אפו הקצר והרחב. אחרי מציצות תאוותניות אחדות הוא הניח את הסיגריה על דופן המאפרה, הסיר את משקפיו וניקה את זכוכיותיהם העבות. הכל היה עבה אצלו. ראשו, צווארו, אברי פניו. אפילו שפתיו היו עבות.

“יעקב דויד, הה?” הוא פלט לבסוף, בוחן בהבעת מיאוס את התותחן.

“המפקד.” התותחן התמתח עוד יותר משיכול היה. אבל הוא לא החמיץ את ההזדמנות הזאת של התמתחות מחדש כביכול לרפות לאלפית שניה את שריריו שכמעט התכווצו מרוב מאמץ ההמתנה.

“יקוב, יקוב,” הפטיר סגן גולדשטיין כשהוא משמיט בכוונה את העין. “למה אתה מזיין לי את השכל?”

“אני לא…” התותחן השתתק כשראה את עיניו הקטנות של סגן גולדשטיין מצטמצמות עד שנראו כשני סדקים זעירים ורעים.

“יקוב, למה סירבת פקודה של סמל אלברט לשמירה נוספת?”

“המפקד…”

“שאלתי אותך?” נהם סגן גולדשטיין, “מי ביקש ממך לדבר בכלל?” בדרך זאת רצה להבהיר לתותחן שכל מה שנשמע כך או כך, איננו בדיוק אותו “כך”. גם השאלה היתה בעצם רטורית בלבד.

יקוב חזר והתמתח ורס"ל ליבין חשב לעצמו איך יכול זה להמשיך ולהתמתח ככה מול עיניו עד שהוא נדמה כבר ארוך כמו איטריה ארוכה, כמעט כמותו.

“תגיד, ליבין, אתה יכול להסביר לי מה קורה פה?”

“אלברט לא ידע שהשבוע כבר עשה יקוב שתי שמירות,” הסביר הרס"ל, מנסה לרכך במשהו את האווירה המציקה והרעה. הוא הכיר כאת כף ידו את הבעות פניו של גולדשטיין וידע מתי הוא משחק את אחד המשחקים שלו. סתם לגרום לנאשמים תחושה שהם אפס לא קיימים.

שהוא בכלל עושה להם טובה שהוא מתייחס אליהם כשהם מובאים אצלו למשפט. שניהם היו ותיקים, מראשוני הגדוד ושניהם היו כמעט בני גיל אחד. ליבין היה בן עשרים וחמש והסגן בן עשרים ושבע.

“נו, באמת, ליבין!” גולדשטיין חייך. שיניו היו קטנות כאילו נוסרו באמצעותן. “אז רק בגלל זה יקוב מסרב פקודה, בגלל שטות כזאת שאלברט לא הבין?” הוא פנה ליקוב: “מה אתה עומד ככה? תרגיש חופשי.”

“כן, המפקד.”

יקוב ריפה את עמידתו ומיד מיהר לסלק מעל פניו הזבוב המציק. הוא משך מכיסו ממחטה גדולה מבד צהוב ומחה את פניו ואת צווארו.

"אז טוב, יקוב, " החליט הסגן לאחר שקם, יצא החוצה לעשות סיבוב כביכול לשאוף אוויר וחזר והתייצב מול התותחן, “אלברט לא הבין, זה נכון. אז אם היה מבין היית חוטף אצלי עוד שש שמירות. ככה אני מוסיף לך רק שתיים.” הוא פנה והתיישב על כיסאו. “תגיד תודה, יקוב.”

יעקוב דויד נשם לרווחה. הוא יצא בזול מהעסק המחורבן הזה. “תודה המפקד,” אמר וחזר להתמתח.

“ליבין!” נהם סגן גולדשטיין, “תוציא אותו!”

שוב נשמעו הפקודות של אריק ליבין, “אול-אין”, ויעקב דויד הוצא בריצה מבוהלת ממשרדו של סגן גולדשטיין, מי שנחשב אצל התותחנים לאלוהים של מחנה הנ"מ. כשליבין חזר למשרד הוא מצא את הסגן משלים את חתימתו בשולי גזר דינו של התותחן.

“עשינו ח’תכת עבודה טובה היום,” החליט סגן גולדשטיין, “גמרנו בצ’יק צ’ק כזה אחד-עשר משפטים.”

ליבין גיחך.

“מה מצחיק אותך?”

“תראה, הצ’יק צ’ק שלך זה הולך כנראה עם שעון מיוחד.” ליבין התכוון לעובדה שהמשפטים התחילו בשמונה וחצי ובמקום לגמור אותם בתוך חצי שעה לכל היותר, הסתיים המשפט האחרון, זה של יעקב דוד, בעשר ועשרה, מפני שגולדשטיין מתח כל משפט בהתאם למצב-רוחו.

גולדשטיין צחק בהנאה. “שמע, זה רק טרטור קטן. הקטע הזה שאני מוציא להם את הנשמה לפני שאני בכלל מדבר אתם, עושה את הכל. השאר זה בכלל לא חשוב.”

“פסיכולוגיה, הה?”

גולדשטיין הנהן. “אתה יכול לקרוא לזה ככה. אבל הגישה הזאת היא כמו וסת. מצד אחד אתה מזכיר להם שהם קצר אצלנו ביד וזה טוב בשביל משמעת כללית ומצד שני המשפטים האלה עוזרים לנו לגם לפתור את בעיות השמירה שלנו. אמת?”

“פותרים,” הסכים ליבין, “מה עושים עם שלום לוי?” שלום לוי היה עוזר טבח שתמיד התחמק מלעבוד במחסן של המטבח כשהיינץ היקה, הטבח הראשי, היה שולח אותו לשם. היה לו פחד ממקומות סגורים ופעם כשנכנס למחסן מישהו סגר בטעות את הדלת והוציאו אותו משם כשהוא בהיסטריה שלמה.

“עוד פעם המחסן?”

“כן, היינץ עובד עליו. כל פעם שרוצה לשגע אותו, שולח אותו לשם ואם לא הולך לבד, אז מביא את הירש שיסחב אותו לשם. כל זה בשביל להצחיק את החבר’ה ואני לא חושב, המפקד, שזה בכלל מצחיק.”

“תרגיל מחורבן של היינץ והירש,” מילמל הסגן מהורהר.

“תרגיל רע,” הסכים ליבין. הוא קיווה שהסגן יתערב פעם בעניין הזה מפני שהיתה לו הרגשה שהמשחק הזה של סמל היינץ וסמל-ראשון של השין גימלים הירש, ייגמר יום אחד לא טוב.

“צריך לתת להם מפעם לפעם להוציא קצת אוויר,” החליט הסגן, “רק תגיד להם שלא יגזימו. זה הכל, ליבין.”

ליבין הניף ידו למשהו בדומה להצדעה רשלנית ויצא. סגן גולדשטיין קם וחבש את הכומתה השחורה שלו ובדק את דשי צווארון החולצה המעומלנים שלו עדיין קשיחים כפח רקוע. הוא החזיק חייל מיוחד לג’וב המזה, יענק’לה אבוטבול, שהיה אחראי לכבס ולגהץ את מדיו שהיו תפורים מבד חאקי אמריקני שנחשב בארץ ליקר מציאות, ובן-דוד רחוק של הסגן שגר באוהיו שלח לו משם חצי תריסר חולצות ומכנסיים. אותו חייל גם היה ממונה על צחצוח בוקר וערב של נעליו ועל מירוק סמליו וכפתורי הנחושת שלו. תמיד אפשר היה לראות את יענק’לה שרתו האישי, מנהג שהוא אימץ לעצמו כחיקוי למה שהיה מקובל אצל קצינים בצבא הבריטי, יושב על אבן גדולה צבועה בסיד לבן שנמצאה בחזית הצריף, מחכה רק לציוצו של הסגן.

ציוץ כזה היה מקפיץ את יענק’לה על הרגליים. כשהסגן התייחס אליו ביחס רגיל היה נוהג לקרוא, יענק’לה, ומסתפק בזה. כשהסגן היה במצב-רוח קרבי, היה צועק, אבוטבול, ויענק’לה אבוטבול היה יודע שדברים לא טובים עומדים להתרחש. אבל את זמנו הפנוי היה יענק’לה מעביר בדרך כלל בחברתו של שחור, כלב הקמיע של הבסיס. כלב ערבי שחור כמו לילה אפל. תמיד היה נוהג להופיע בשקט מבין השיחים כשזנבו הארוך ואוזניו הארוכות שמוטים, כמעידים על פחדיו והוא מתחנחן ביבבה שקטנה שמישהו יזרוק לו משהו. החבר’ה היו זורקים. היתה אמונה שהכלב הזה מרגיש באסונות עוד לפני שהם קורים.

כשעמד סגן גולדשטיין לצאת ממשרדו הוא שמע את צלצול הטלפון.

“כן?”

“רס”ן ביקלס מחכה לך," אמרה מרים, הפקידה הראשית שהיתה סמלת ראשונה, ונחשבה לאדם היחיד בגדוד שידע איפה נמצא כל בורג קטן. תמיד היתה לה תשובה מדויקת לכל שאלה ותמיד אפשר היה לסמוך עליה בכל בעיה שהתעוררה. כשנקבה בשמו של ביקלס התכוונה למג“ד. אבל לא למג”ד האמיתי. מיכאל ביקלס נחשב לממלא מקום זמני עד שהמג"ד, מייסד הגדוד, איש הצבא הבריטי בעבר, יחזור מהשתלמות מאנגליה.

“בסדר, מרים, אני מגיע,” הוא השיב. ולפני שיצא לקח את המקל הצהוב שלו, שתמיד עמד בפינה הקרובה לדלת, המקל היה סמל מעמד מיוחד בהרבה בסיסים. בעל המקל הוא בעל השררה, הוא בעל המקום. הוא ולא מישהו אחר.

חדרו של המג“ד היה האחרון בשורת החדרים של הצריף הארוך שנמצא מקביל לצריף שלו. הוא נקש בדלת חדרו של המג”ד במקלו הצהוב.

“כן,” נשמע קולו השקט והרך של המג"ד.

סגן גולדשטיין פתח את הדלת כשהוא אוחז בכף ידו השמאלית את המקל אותו הצמיד לבית שחיו ובימנית הצדיע הצדעה מדויקת ומרשימה. רב-סרן ביקלס שישב מאחורי המכתבה לא נראה כאיש צבא מקצועי. נוטה יותר היה להיראות עם פניו העגולים, קרחתו הנוצצת וכרסו הרחבה, כפקיד של איזה סניף בנק שכוח-אל. גם הבנתו את נושא תותחנות נגד מטוסים היתה מצומצמת, מפני שהגיע ליחידה ממרגמות. הוא היה בעמדת המתנה לקבל גדוד נ"מ בצפון הארץ. בינתיים הסתייע בכל מי שיכול היה לעזור לו ללמוד בלי רעש מיוחד את הנושא המיוחד הזה של תותחנות נגד מטוסים. בענייני מינהל הבסיס התייעץ לעיתים קרובות עם גולדשטיין. גם הפעם שוחח איתו על כמה עניינים, הקשיב לו בסבלנות, רשם לפניו הערות וסיכם סיכומים בהירים ומדויקים. רק אז נפנה לסעיף האחרון שלו.

“טלפְּנו מהסברה והשכלה,” הוא אמר לסגן, “שאלו אם המורה לעברית כבר הגיע.”

“עוד לא, אבל כשיגיע אדווח.”

“טפל בכל מה שקשור בקליטתו, גולדשטיין.” הוא בחן אותו בזהירות. לעתים ראה אותו כאילו הוא לובש מסיכה מזרחית עתיקה שאי-אפשר לקרוא בה דבר. “הרבה זמן לא היה מורה בגדוד הזה, כך למדתי. אני מבין שבפעם האחרונה היתה מורה שלא החזיקה מעמד.”

“לא החזיקה,” אישר הסגן.

“אתה לא חסיד של העניין הזה, תקן אותי אם אני טועה.”

“את האמת?” סגן גולדשטיין התרווח מעט בכיסאו. “התותחנים עושים צחוק ממה שנקרא הנחלת הלשון העברית. זה בשבילם שעות להתברדק.”

“ומה הדעה שלך?”

“אני חושב שהם ממילא ילמדו את השפה. ככה זה שכאתה נמצא במקום שהכל מתנהל בשפה אחרת משלך. אם אתה רוצה להישרד אז אתה מוכרח ללמוד אותה.”

“מה שאתה אומר זה שהם ילמדו אחד מהשני?”

“פחות או יותר, המפקד.”

רס"ן ביקלס הריח בעיה. לא סתם התקשרו מענף הסברה והשכלה. ההיסטוריה שהיתה להם עם הגדוד לא היתה טובה והיה להם עניין שזה יצליח.

“יש לך דעה מקורית, סגן,” החליט ביקלס. “אבל אנו ניצמד לכללים. אני רוצה שהמורה יתאקלם, יכיר את הגדוד ביסודיות, ואחר-כך שיארגן כיתות. אני לא רוצה בעוד איזה זמן להישאל מה קורה איתו ולא תהיה לי תשובה ברורה, או שגם הוא יקום על הרגליים האחוריות שלו כמו עם המורה ההיא שהיתה כאן, ויסתלק.”

“הוא לא יסתלק. אני אטפל בזה שהוא לא יסתלק.”

המג"ד חש שלא בנוח. לסגן היה יתרון עליו. לא היה בורג במחנה הזה שהוא לא הכיר. אבל הוא גם היה איש שלא היסס לכפות את דעתו על כל מי שנמצא בקרבתו. היתה לו הרגשה שטוב יעשה אם יפקח עליו עין, מהצד, בשביל הביטחון של עצמו.

“אני חושב שאתה מבין אותי היטב, סגן,” הוא אמר באותה נינוחות המאפיינת את דיבורו המתון.

“בסדר, המפקד, המורה הזה לא יברח מכאן ולא תהיה בעיה לאף אחד,” הבטיח סגן גולדשטיין. הוא משך עצמו מהכסא, הזדקף כמתמתח למרות שרס"ן ביקלס לא חיכה למחווה הזאת שלו, והצדיע הצדעה מושלמת.

תמיד כשגולדשטיין היה מפגין בהתלהבות יתרה את גינוני הקצין הטיפוסי לצבא הבריטי, היה ביקלס מחייך בדקות. גולדשטיין הכיר את הצבא הבריטי מרחוק. הוא בא לצבא מאוהלי פלמ“ח, בעוד שהוא עצמו שירת בצבא הבריטי כמעט חמש שנים. מנסיונו ידע כי הגינונים של המקצוען הבריטי נבעו מחינוך שונה לחלוטין מזה של גולדשטיין. אבל הוא הבין את מצוקתו של האיש שעד לפני שנה היה רס”ר ודרגתו הומרה בדרגת קצונה, לאפשר לו להתקדם. אבל לגולדשטיין היה תיאבון כמו לרבים מחבריו. לעשות את הדרך לצמרת בקפיצות של קנגורו ענק. וחלק מהקפיצות האלה, כך שיער ביקלס, גרמו לגולדשטיין להיראות כקצין בריטי קר-רוח ובעל גינונים צבאיים מלוטשים. הצרה היתה שגולדשטיין למרות הכל נשאר יותר רס"ר כמפקד מחנה מאשר קצין כמפקד מחנה.

כשגולדשטיין יצא מהצריף של המפקדה הוא החליט לעשות מה שכינה “סיבוב נוכחות”. שיראו אותו בשטח. שישמעו את קולו. את האירוניה המצליפה שלו. שיפגין איך הוא מכופף סמלים כמו הירש, אלברט, היינץ ואחרים כאילו היו בננות. הוא הצליח לגרום לתותחנים לחשוש מהסמלים שלו. על-ידי כך שהתותחנים ראו איך אותם סמלים מתכווצים בקרבתו, הוא נראה תמיד בעיניהם כאילו הגובה שלו הוא לפחות שני מטרים. גולדשטיין נחשב בעיני עצמו לאיש הצמוד לידע שלו והיעד שקבע היה יעד סביר מבחינתו. בשלב זה חתר להשיג קידום לתפקיד שליש הגדוד. רק לליבין סיפר על-כך. מפני שאם הוא יזכה בתפקיד השליש של הגדוד אליו לטש את עיניו, הוא יקדם אותו לתפקיד מפקד המחנה. אבל, הוא הוסיף באוזני ליבין, הוא לא הסתפק בתפקיד השליש. אחר-כך רצה להיות מפקד סוללה והלאה והלאה.

הוא עצר תותחן אחד שעבר על פניו כנדחק אל הקיר. בכלל, זאת היתה תופעה מעניינת שאפילו גרמה לו קורת-רוח להיווכח איך רוב התותחנים נעלמים כשהוא היה יוצא לאחד הסיבובים שלו. הוא הורה לתותחן לאסוף כמה בדלי סיגריות שהבחין בהם על-יד חדר התרבות. פתאום נפנה ממנו כשתותחן אחר ניצל את ההזדמנות שהיה עסוק, וניסה לעבור על פניו במהירות.

“עמוד!” הוא קרא לעברו, “תן ברקס!”

התותחן נעצר כאילו נשתל במקום.

“מה זה, אתה לא יודע להצדיע לקצין כשאתה רואה אותו?”

“לא ראית, המפקד… זה בגלל שאני רץ…”

גולדשטיין גיחך. “אתה אוהב לרוץ, תותחן? אז תרביץ ארבעה סיבובים לאורך הגדר של הבסיס. אחר-כך תחזור ונראה איך למדת להצדיע לקצין. רוץ!”

היה זה מחנה קטן, אם לא לקחת בחשבון את מגדל הפיקוח ואת מסלול ההמראה והנגר. במחנה עצמו היו צריף המפקדה, צירף מינהלת המחנה, המוסך, הנשקייה, המחסנים, חדר האוכל, חדר התרבות, בית המעצר, השק“ם, צריפי מגורים אחדים, מגרש מיסדרים וחניה, מיתחם של אוהלים, צריפי מקלחות וכמה ביתני מחראות עלובות. השטח לא היה גדול במיוחד, אבל מסלול הריצה היה קשה בגלל המהמורות שלאורך הגדר החיצונית והעיקולים המשבשים קו ריצה ברור וקצר. התותחן התחיל לרוץ. ארבעה סיבובים כאלה היו צריכים להימשך פחות מחצי שעה. גולדשטיין עקב אחרי התותחן עד שנעלם מעיניו מעבר לאוהלי התותחנים שנמצאו סמוכים לגדר הדרומית, ממש בקרבת פרדס גדול של תפוחי זהב ואשכוליות. הוא המשיך לטפל בעניינים שונים בשטח תוך הפגנת נוכחות אדנותית ורק מפעם לפעם, כשהתותחן המיוזע והמתנשף היה חוזר ונגלה לעיניו, היה גולדשטיין נמעד זקוף כמצביא המשקיף על שדה הקרב שלו וטופח בחוסר סבלנות גלויה במקלו הצהוב על מכנסיו המגוהצים שחותלות חדשות מחברות אותם עם הנעליים האוסטרליות הגבוהות שלו. עדיין לא נקבע בצה”ל תקן מדים אחיד ומחייב, וכל אחד התהדר במדים שנתנו ביטוי לאישיותו. בסוף הסיבוב הרביעי נעצר על-ידו התותחן שטוף זיעה ומתנשף בכבדות.

“המפקד,” הוא פלט והצדיע.

“איך היה?” שאל גולדשטיין.

“היה, המפקד.”

זה נשמע כתשובה מתחכמת.

“מאיפה אתה, דרעי?”

“מפֵז.”

“הה, מרוקו!” כאילו לא ידע.

“מרוקו.”

“בגלל זה אתה לא יודע להצדיע?”

דרעי התנועע בחוסר-מנוחה. הוא כבר היה בסוללה חודשים אחדים וידע מיהו הסגן המטרטר. הדבר הכי טוב שמצא בשירות במחנה המזויין הזה היתה עובדה שהוא היה ממעברת הרצליה, זו שתקועה בדרך שבין הרצליה לעיירה אחרת בשם רעננה. כשנמאס לו מהמחנה הדפוק, יכול היה לפעמים להסתלק ולהגיע לפחון של המשפחה. לעזור קצת להורים ולאחים הקטנים ואת זה הוא לא רצה להפסיד, מה שלא יהיה בינו לבין הסגן המטרטר.

“לא בגלל זה, המפקד. אני מבקש סליחה, המפקד.”

“או-קיי, דרעי. אתה אוהב אותי?”

דרעי הנהן.

“תעשה בשבילי משהו, דרעי?”

“כן, המפקד.”

“אז תרוץ עוד שני סיבובים בשביל הידידות בינינו, הה?”

דרעי התחיל לרוץ. פתאום הבחין הסגן בכלב הקמיע של הגדוד, השחור והמוזנח, בעל האוזניים השמוטות. צבעו השחור נראה לו שהוא יותר כאפור בגלל הזיהום שדבק בו בקיץ. זה היה הכלב של המחנה. החיילים קראו לו “שחור” והתייחסו אליו דווקא בגלל העובדה ששנא אותו ובכל פעם שראה אותו, ציווה על מישהו לפגוע בו. שחור היה נמלט בזריזות מהאבנים כשזנבו בין רגליו.

“עמוד, דרעי!” קרא הסגן. “במקום לרוץ תפוס אבנים ותצלוף בשחור הזה.”

דרעי היסס. בשחור אף אחד לא פוגע.

“דרעי, שמעת?”

דרעי התכופף, תפס איזה שתיים שלוש אבנים קטנות וזרק בכיוון שחור. אבל זרק ככה שהאבן רק פגעה בשיח והרעש בלבד הקפיץ את שחור שנמלט כהרגלו כשזנבו הארוך מקופל בין רגליו.

“אתה תותחן אתה, דרעי?”

דרעי שתק.

ליבין הזהיר פעם את גולדשטיין ואמר לו, “המפקד, זה כלב מקובל.”

“מה זה מקובל?” הוא שאל בלעג.

ליבין לא נרתע. “רואה מה שעומד לקרות. כמו נביא. כמו קדוש מקובל.”

“ליבין, ליבין,” אמר הסגן ברחמים, “מה זה? באמת! אתה חושב שהמקובלים האלה שמסבנים לך את השכל יש להם קו נפרד לאלוהים? זה קשקוש.”

“אולי כן ואולי לא, אבל בשחור הזה לא פוגעים.”

התותחנים האמינו ששחור באמת מרגיש במשהו שעומד לקרות לפני שזה קורה. בלילה, כשהייה מיילל כמו תן מזה-רעב, נהגו התותחנים לתהות איזו צרה מתרגשת עליהם.

“דרעי!”

דרעי הפנה את פניו המתוחים ומיוזעים לעבר הסגן.

“בפעם הבאה שאתה לא פוגע בו, אתה רץ עשרה.”

“כן, המפקד.” הוא התחיל ללכת.

“דרעי, לא שכחת משהו?”

דרעי פנה לאחור, צעד לעבר הסגן בצעדים רבים עד שהתייצב, התמתח ועבר להצדעה מדויקת.

“עכשיו תרוץ,” אמר בשקט הסגן, “תתייצב אצל הסמ”ר הירש ותעשה קצת עבודות ניקוי באוהל השמירה. קדימה!"

עוד רגע המשיך לעקוב אחרי דרעי שרץ ושוב נעלם מעיניו. כעבור רגע הגיע דרעי לאוהל של השין גמילים וכשעמד שם שוב הבחין בשחור בין השיחים, שעומד ומתבונן בו בעיניו הגדולות והלחות. הוא ירד על ברכיו, צייץ אליו וכשהכלב התקרב בהכנעה ליטף אותו. יואל, שהגיע למקום, חשב שהוא השין גימל.

“אתה השומר?” הוא שאל.

“לא, זה השומר. הי, מרקו!” הוא קרא למרקו המצומק שעמד והשתין בצד.

“רק רגע.” מרקו החזיר את אברו לתוך מכנסיו וניגש ליואל שסחב על גבו את הקיטבג שלו ובידו אחז את המעטפה שהכילה את תיקו האישי ופקודת ההצבה שלו מ-475, לנ"מ 882. בתחנה המרכזית שאל מוכר פלפל איך מגיעים לתותחנים והוא הכווין אותו ימינה, שמאלה וישר.

“כדאי שתלך בין הפרדסים ואז תרוויח חתיכת זמן,” הוא הציע, “בגלל שמכאן כמעט אף אחד לא נוסע לשם, מבין?”

בכל זאת הוא המתין איזה רגעים שאולי תעבור מכונית צבאית, או אזרחית שעוברת על-יד המחנה, אבל כשזה לא קרה הוא ירד מהכביש הצר והתחיל לחצות את הפרדס הגדול.

רס"ן אלרועי אמר לו שהוא שולח אותו לגדוד מצוין. שם באמת צריכים מורה לעברית, כך הדגיש. רוב אנשי הגדוד הם עולים חדשים. מעיראק, פרס, צפון אפריקה, והרבה עולים מבולגריה.

“תרגיש שם כמו בבית,” הוא הבטיח לו, “מפני ששם בעיית העברית חריפה. אבל לא הצלחנו למצוא מישהו מתאים. היתה פעם מישהי אבל לא הלך לה. וחוץ מזה מה בעצם המרחק בין תל-אביב להרצליה? בעצם כלום. זה כמו להיות בבית. תעשה יום עבודה רגיל ואני בטוח שבכל ערב תגיע לתל-אביב.”

דבר אחד נראה בטוח ליואל, שהנופים של המושבה היו יפים. הוא שיער שאת הדרך הזאת יעשה עוד הרבה פעמים ועד יכיר פינות קסומות. פתאום נתגלה המחנה. נטע משונה בלב הפרדסים. כשהשלים את הקפת הפרדס חזר ועלה על הדרך הצרה שממנה פונים שמאלה בכיוון בקתת השין גימלים. בצד הבקתה היו שני אוהלים לשימושים של שוטרי הגדוד. אחד מתעסק עם כלב מוזנח והשני משתין.

השין גימל שסגר את כפתורי מכנסיו התקרב אליו כשעדיין הוא משלים את סגירת הכפתור האחרון. “תותחן?” הוא שאל את יואל.

“מורה לעברית,” השיב לו.

“הה! זה אתה?” השין גימל חייך ברחבות. “הייתי בטוח שבא אחד כזה כמו אבא. לא אחד שהוא כמו אני.” הוא החזיר לו את הצו. “טוב, אדון מורה, תיכנס.” יואל הופתע. בפעם הראשונה שמישהו קרא לו כך, המורה. ההרגשה היתה נעימה. כאילו נהיה למשהו שיש בו חשיבות. כשחזר ועמס עת כתפו את שק החפצים הוסיף השין גימל: “תגיד, מתי אנחנו מתחילים לעשות שיעורים בעברית, הה?”

“כמה שיותר מהר,” אמר ועקב אחר ידו של השין גימל שציירה לו את מסלול ההליכה לעבר צריף המפקדה של 882.

“אתה תלך ותחפש את מפקד המחנה,” הסביר השין גימל, “קוראים לו סגן גודלשטיין ורק תהיה זהיר.”

“ממה?”

“זה שד. שד של השטן.”

מרקו חייך חיוך משונה שאי-אפשר היה ללמוד ממנו אם סתם ככה התבדח או התכוון במלוא הרצינות.

משפנה יואל והמשיך בדרך הראשית הסלולה מרסק כורכר דחוס, מיהר מרקו להכות בתנועה מהירה בידית טלפון השדה שנמצא על-יד הבקתה הקטנה.

“מרכזיה?” הוא קרא, “את הסגן!” כששמע את נהימתו של סגן גודלשטיין דיווח על בואו של המורה לעברית.

בינתיים התקדם יואל לעבר המפקדה. בצדי הדרך הוא ראה כיצד נמשכות שתי תעלות צרות שנחפרו לניקוז מי הגשמים. עכשיו צמחו שם קוצים ונשארו גם שיחים יבשים של האביב האחרון. מעבר לתעלות צמחו כמה עצי הדר שאיש לא טיפל בהם. אחרי שעבר כארבעים מטרים ראה בצד ימין את מגרש המיסדרים והחניה שנמצאו בו כלי רכב צבאיים אחדים וכמה מכוניות אזרחיות של אנשי מילואים שבאו לעונת אימונים. כשהתקרב לצריף המפקדה ראה שני קצינים שקועים בשיחה, סרן וסגן.

הוא עמד בצד עד שהם השתתקו ובחנו אותו.

“סליחה, אני מחפש את המשרד הראשי,” הוא התנצל.

בעל הדרגה הנמוכה, הסגן, שראשו גדול ואברי פניו בולטים, חייך בידידות. “אז אתה המורה לעברית, נכון?”

“אני, המפקד,”

“אם היית חייל אמיתי אז היית יודע שכשאתה ניגש לקצין אתה מצדיע קודם כל.”

ברגע זה הוא חשב שהסגן מתלוצץ. שכן עברו ימי הטירונות והשמועות היו שלאחר בה"ד 4 הצבא נראה ונשמע אחרת.

“כמה זמן אתה חושב שנחכה, טוראי?” הקול היה קשה. יבש. בלי הומור.

שוב זיבולי השכל. המחשבה נתקעה בראשו של יואל כמקדחה קודחת של רופא שיניים. שוב השטויות. שוב חזרה לימים המטומטמים של בסיס הקליטה ובסיס ההדרכה.

אבל הוא רק אמר: “אני מצטער…”

“להצטער זאת תכונה טובה, חייל. אז איך קוראים לך?”

הוא אמר את שמו והושיט לקצין את צו התנועה שלו. מרגע ראשון חש שלא בנוח בחברתו של הסגן. ואילו הסרן העיף בו מבט סתמי וכאילו לא היה קיים שם בכלל.

“אלון. יואל אלון. בטח שאין לך קשר למודי אלון המפורסם?”

“לא. אין לי.”

“לא, המפקד,” חיקה אותו הסגן בלעג.

“אתה צודק, המפקד. לא, המפקד.”

הוא התחיל ברגל שמאל עם הקצין הזה שכנראה היה בעל מעמד במחנה הנ“מ. משחיבר את זה למה שאמר לו השין גימל שיער שזהו אותו מפקד מחנה, סגן גולדשטיין. הקצין המשיך להחזיק בצו התנועה שלו ובאמת אמר: “אני סגן גודלשטיין,” הוא אמר, ויואיל אדוני המורה לגשת ולחכות לי במשרד שלי.” הוא הניף את מקלו הצהוב לעבר המשרד.

שוב חזר יואל וכיתף את שק החפצים, הצדיע לקצינים שחזרו וגלגלו דבר ביניהם כאילו הוא כבר לא קיים והוא עצמו פנה לעבר חדרו של הסגן. כשנכנס לשם מצא את הרב-סמל הגבוה כשחקן כדור-סל, שהציג את עצמו כ“ליבין”.

“אתה יודע,” אמר לו הרס"ל, “כבר מזמן לא היה לנו מורה לעברית והחיילים מתלוננים. זה בשבילם היה גם קצת בידור טוב.”

“נדמה לי שהיתה כאן פעם מורה?”

הפקיד שישב בפינה ליד שולחן קטן צחקק. ליבין העיף בו מבט והוא מיהר להתעסק עם הניירות שלו.

“זה נכון. פעם היתה כאן מורה לעברית,” הסכים הרס"ל, “וזרקנו אותה בגלל שלא היתה שווה הרבה. אני מקווה שאתה שווה משהו.”

“אני מקווה.”

שוב נשמע צחקוקו הדק של הפקיד ושוב הוא מיהר לחנוק אותו כשליבין הסתכל בכיוונו. ליבין חזר והתמקד בו. “תגיד, אתה נראה כמו לחמניה טריה. כמה זמן אתה כבר בצבא?”

“כמעט שלושה חודשים…” הוא השתתק מפני שהפקיד הצנום חזר לצחקק. “למה אתה צוחק?” הוא שאל.

“בגלל שאמרת את זה כאילו מי יודע כמה זמן זה,” אמר הפקיד ושוב תחת מבטו של ליבין מיהר לקחת תיק חדש ולהתעסק בחומר שבתוכו.

“תורג’מן, תפסיק את השטויות שלך,” גער בו ליבין.

“בסדר, ליבין.”

“רב-סמל בשבילך, תורג’מן!”

הפקיד חזר לצחקק. הוא הפנה את ראשו לעבר הרס"ל הארוך. “תפסיק לעשות עליו רושם, ליבין. יהיה לו מספיק זמן להכיר את כולנו. הוא עוד יגיד לנו שאנחנו יכולים להריח לו את התחת, הה?”

הרס"ל ניסה להשיב לתורג’מן, אבל הוא השתתק מפני שסגן גולדשטיין נכנס למשרד, חלף על פניהם לחדר מגוריו כשהוא מפטיר בכיוונו של יואל שיבוא אחריו. שם, בחדר המרוהט בצניעות נזירית, מיטה, ארונית לבגדים, כסא ושולחן קטן הצמוד לחלון, הוא זרק את הכומתה השחורה שלו על השולחן, שיקע עצמו בתוך המיטה כשהוא נשען בגבו על הקיר הניף את רגליו והציב במכה רועמת את הנעליים האוסטרליות שלו על השולחן כשהוא מסמן בידו ליואל שישב מולו.

יואל התיישב.

“אתה מעשן?” שאל הסגן.

“לפעמים.”

“זה טוב,” אמר הסגן. “רוצה סיגריה?”

“תודה.”

"הם הדליקו את הסיגריות שלהם.

“ספר קצת עליך,” אמר סגן גולדשטיין.

“אין הרבה.” הוא חייך.

“למה אתה מחייך? אמרתי משהו מצחיק?”

“אני אפילו עוד לא בן שמונה-עשרה.” הוא המשיך לחייך.

“אז מה? " גולדשטיין צחק בהנאה. “בגיל שלך כבר הייתי יותר משנה פלמ”חניק. אפילו הספקתי להיות איזה זמן בפלי”ם. גיל זה כלום. השאלה מה עושים איתו."

“לא עשיתי הרבה.”

גולדשטיין בחן אותו מהורהר אבל לא התמקד רק בצעיר שלפניו. הוא גם חשב על מה ששמע מסרן גדעון רייך ששוחח איתו בחוץ. השליש גילה שדרגת הסרן שהוא חיכה לה לא תגיע כל-כך מהר, ובטח לא לפני שיעבור קורס קצינים. המעבר מרס"ר לקצונה לא היה פשוט כל-כך. בגלל זה גם היה ספק אם יקדמו אותו לשליש שהתקן שלו היה סרן. אולי. אם יהיה לו מזל אז זה יסתדר והדרגה תבוא, עוד איך תבוא. “אני מאמין לך,” הוא פלט לבסוף. שוב שאף מהסיגריה שלו וכהרגלו פלט את העשן בשני סילונים דרך נחירי אפו הקצר והפחוס משהו. “ובכל זאת מה הרקע שלך?”

יואל סיפר לו בקצרה.

“אז אביך עובד כפושט עורות בבית המטבחיים?”

“כן.”

“זה לא מקצוע מי-יודע-מה.”

“לא.”

“לא כן או לא לא?”

“האחרון.”

“ואתה אומר שאתה מצייר? אז למה לא עשו ממך גרפיקאי, או משהו כזה?”

השאלה היתה טובה ולא היה לו מענה. גם שירה שאלה אותו את אותה שאלה. אבל לשירה הסביר למה לא רצה.

“ככה זה יצא,” הוא החליט.

“שלא תחשוב שהוראת עברית כאן זה משחק,” הזהיר אותו הסגן.

“אני יודע.”

“לא בטוח.” גולדשטיין כיבה את הסיגריה. "אתה לא מכיר את החיילים שלי. זה אולי לא בדיוק לגיון הזרים, אבל זה לא רחוק מזה. יהיה לך עסק עם נבלות. עולים חדשים שייקח הרבה זמן עד שנקלף מהם את הגלות המזרחית או הצפון-אפריקנית שלהם.

“מה בעניין ההזדמנות השווה?” זה היה ביטוי חזק, הוא חשב. שירה השתמשה בו באחת השיחות שלהם.

גולדשטיין צחק. רק עכשיו ראה יואל את שיניו שנדמו לקורנסים קטנים ומושחזים, “שלא תתרגש מביטויים גבוהים. כל אלה מסביב באו מתרבויות עצלניות ומפגרות. אולי אחדים מהם ייצאו מזה. הרוב יישארו כמו שהיו האבות שלהם.” הוא הבחין בניסיונו של יואל למחות. “שלא תיכנס בדברים שלי,” הוא הזהיר אותו. “אלה בלי תקווה. אתה בשבילם הצגה. הם ירוצו ללמוד אצלך עברית. למה? תגיד לי, תשאל את עצמך.” הוא התנשף בבוז. “מפני שלהיות איתך זה על-פי הוראות מטכ”ל וזה ישחרר אותם לכמה שעות ממה שהם צריכים ומסוגלים לעשות. לעבוד במטבח. לצחצח את הכלים. לסייד את אבני הדרך. זהו זה. ואם אתה מדבר על הזדמנות שווה, אז באת למקום הנכון. אצלי תקבל את כל ההזדמנות השווה." פתאום הרים את קולו בצעקה: “תורג’מן!”

הפקיד מהחדר השני הופיע בפתח.

“כן, סגן גולדשטיין,” הוא אמר.

“תיקח איתך את המורה,” גולדשטיין הצביע בסנטרו על יואל, “תשים אותו באחד האוהלים ותדאג שיהיה לו כל מה שצריך בן-אדם.”

“יטופל, המפקד.” תורג’מן סימן בראשו ליואל לקום ולבוא אחריו. “המורה!” קריאתו של גולדשטיין השיגה את יואל כשחצה את המפתן המפריד בין שני החדרים. הוא פנה לסגן, הסגן חייך אליו ברחבות, “עשית שמירות בבה”ד ארבע?"

לא היה צורך להשיב.

“טוב,” החליט הסגן ופנה לתורג’מן: “תשים אותו הלילה לשמירה.”

יואל ניסה למחות. “אני לא…”

פניו של גולדשטיין לבשו הבעה לעגנית. “דיברת על ההזדמנות השווה, אז כמו שאמרתי, המורה, תקבל אותה בשפע-תנובה כאן.”

ניכר בו שהוא נהנה להפגין את יכולתו לעשות ביואל כרצונו. ממש חומר ביד היוצר. יחד-עם-זאת היתה בו גם נימה של הומור מוזר. כאילו גולדשטיין אחד צופה מהצד על גולדשטיין שני. היתה ליואל תחושה שהוא מפגין לפניו אישיות חצויה. אחת משוחקת ואחת מביימת.

כשהתחיל להתרחק עם תורג’מן נשמע שו קולו של קולדשטיין: “תורג’מן, שתיקח ממנו את הכומתה של המטכ”ל. גמרנו עם זה. תחליף לו לכומתה שחורה עם סמל תותחנים. ותדאג שאיזה מפקד צוות יתחיל להדריך אותו בענייני הסוללה. שיידע איפה הוא נמצא. תפשת, תורג’מן?"

“כן, המפקד, תפשתי!”

“מי שרוצה להיות פה שיהיה אחד מאיתנו!” הקול החזק רדף אחריהם גם כשהתרחקו מצריף המפקדה. “שיהיה תותחן עם כומתה שחורה!”

תורג’מן גיחך כאילו מישהו הצחיק אותו.

“מה מצחיק, תורג’מן?” שאל יואל ובחן אותו.

“שלא תתרגש מהכל, זה פאסאד פאסאד, אני אומר לך.” צחקוקו המשיך להתגלגל כמרפד את הדרך שלפניהם.

“למה אתה מתכוון?”

“לגולדשטיין יש חלומות גדולים והוא חושב שאם דופקים את הקטנים אז הוא באמת גדול.” הוא ירק לצד. “לפעמים הוא עושה כל מיני חוכמות שאתה תחשוב שבה”ד ארבע זה זהב למה שהולך פה." הוא העיף מבט ביואל. “חביבי, בשביל לקבל דרגה אפילו דופקים את כל העולם.” הוא טפח בידידות על כתפו של יואל. “יש לך סיגריה?”

תורג’מן משך בזריזות סיגריה מהחפיסה של יואל, הדליק אותה, שאף ופלט עשן בבהילות, כשמתקשה לספק את רעבונו לניקוטין. מסיגריה לסיגריה נתחזקה ידידותם ובינתיים הם החליפו את הכומתה החכ"לית ככומתת תותחנים ואחר-כך סידרו את המיטה שלו באחד האוהלים שהוקמו מאחורי הצריפים השוודיים של המדריכים. תורג’מן אמר לו שגולדשטיין מעלה אותו על התותח שלו.

“כבר מעכשיו הוא רוצה שתדע שאתה שפוט שלו,” הסביר ליואל, “מה שיגיד, אתה תעשה. זה התענוג שלו, ובגלל זה עשה אותך כמו כולם. אפילו לא נתן לך מקום לישון עם המדריכים שזה מגיע לך. יש לך תקן של סמל. אתה מבין, המורה?”

הוא הבין. לפחות נמצא באוהל נוח שהיו בו עוד שתי מיטות מסודרות. רגע לאחר שתורג’מן הסתלק למשרדו של גולדשטיין נכנס לאוהל גבר נאה כבן עשרים וחמש שקומתו ממוצעת אך כתפיו מעידות על כוח גופני רב. כשהוריד את הכומתה השחורה המשומשת שלו, נתגלתה תסרוקתו כשהיא מסודרת בקפידה שערה שערה, וכך גם נראה שפמו השחור העשוי במתכונת של גייבל-פלין.

התותחן העיף מבט בוחן ביואל. פניו היו קפואים, שומרים על הבעת ניכור.

“שלום,” אמר לו יואל, “שמי יואל.”

הגבר אפילו לא טרח להשיב ונכנס לקצה המרוחק של האוהל. רק כשהתיישב על מיטתו והתחיל לפתוח את חולצתו, חזר ונעץ מבט חוקר ביואל.

“יואל,” אמר יואל ונעץ אצבע בחזהו, לרגע חשש שהתותחן לא קלט אותו.

“שלום,” אמר התותחן. קולו עמוק ונמוך, קול באריטון מתנגן. “אליהו.”

שוב השתררה שתיקה.

“תגיד, אתה בשביל מה אתה פה?” שאל התותחן. הוא הסיר את חולצתו כשהוא חושף מבנה גוף שרירי כשל מתאבק. כל תנועה קלה שלו כאילו הדליקה מערך של שרירים ארוכים עטופים בעור חום בגוון דבשי.

“באתי ללמד עברית…”

אליהו חייך וחשף את שיניו היפות. “וואללה בידור חי!”

יואל התבונן בו בסקרנות. “כל אחד אומר לי את זה, למה זה?”

מפני שכל אחד רוצה לצאת מהברדק לאיזה שעות," הסביר התותחן, “בגלל זה כולם לחכות מתי יגיע מורה לעברית, מבין?”

“אתה לא הרבה זמן בארץ?”

לא. איזה השנה ומשהו."

“כמה זמן בצבא?”

“עוד מעט הביתה, יאללה מספיק, לא?”

“מה אתה עושה באזרחית?”

“מה זה?”

“כשאתה לא בצבא. מה תעשה?”

“הה. כלום. פעם פה פעם שם.” הוא חזר וחייך לעצמו. “אנחנו אחד-עשר. האמא והאבא של האמא שלי. האמא של האבא שלי. האמא והאבא שלנו וחוץ ממני עוד ארבע. שלוש ילדות ואחד קטן בן עשר וחצי. ולכולם האמא שלי ושתי האחיות הגדולות, מביאות אוכל מלנקות את החרא של השיכנזים. אתה שיכנזי, הה?”

“כן.”

“עשיר, הה?”

“לא.”

אליהו גיחך. “עובד עלי?”

“לא, באמת.”

שיחה שאין לה אופק. לא הולכת לשום מקום, לא תגיע לשום מקום. כך חשב יואל וטוב שנפלה שתיקה ביניהם.

השתיקה נתארכה ובכל זאת הרגיש בצורך לנסות להחליף עוד מלה, להתקרב. לסלק זרות לא נעימה.

“תגיד לי, אליהו, מאיפה אתה?”

“מעברת טבריה.”

“לא לזה התכוונתי.” הוא היסס. “מאיפה אתה…משם, אתה מבין?”

בבת אחת השתנתה הבעתו השלווה של הגבר היפה והחסון. הוא הזדקף כמתגונן, גבותיו התכווצו מעל עיניו עד שנראו כקו ישר, שחור וסמיך ועיניו בערו כמעט באיבה גלויה.

“מ’כפת לך?” הוא נהם חרש.

“סתם שאלתי.”

“אז מה אתה שואל מאיפה אני? מן זובי, טוב?” פיו התעוות כאילו נתמלא בחילה. “כל פעם ששואלים אותי מאיפה אני, אז דופקים אותי. אז אם אני מאלג’יר, אז גם בשבילך זה לא טוב, שיכנזי אחד?”

אליהו חזר והטיל עצמו בחבטה על-גבי המיטה.

הוא הפנה את גבו הרחב ליואל, כאילו רצה להתנער מנוכחותו של האשכנזי הקטן הזה שמבלבל בביצים. האוהל היה מלא בשנאה לא מוסברת, אבל היתה קיימת כמעט כיצור חי שאפשר לתפוס אותו באצבעות.

“תגיד אליהו, איך זה היה שם באלג’יר…”

“איך היה מה?” הוא המשיך לשכב בגב מופנה כאומר “שלא תיגע בי”.

“גם היתה שנאה?”

“לא היו שיכנזים. אז את מי היה לשנוא?”

“כולם אהבו את כולם?”

הפעם לא מיהר אליהו להשיב. “עניים לא אהבו את העשירים. שמנים לא אהבו את הרזים.” הוא הצחיק את עצמו. “מבסוט? בטח שלא תמיד היתה אהבה כמו אלה שבאמת באו מספרד שלא אהבו את הצפון אפריקנים. אבל זה לא היה כמו שנאה כאן. כמו רעל שהורג לך את הלב יום אחרי יום. בכל רגע.”

“כאן זה דבר חדש לגמרי. אולי בגלל זה.”

“בגלל מה?”

“בגלל שאנחנו לא מכירים זה את זה?”

“אולי.”

“צריך זמן לשנות, לא?”

“צריך.” הסכים אליהו, “אבל לך אין זמן.”

יואל הופתע. “לי? למה?”

אליהו הסתובב והשתרע אפרקדן כשפניו לעבר קצה התורן של האוהל. הוא נראה כשוקע במחשבות רחוקות. "גולדשטיין יזרוק אותך. כמו שזרק את המורה ההיא. " קולו נהיה רך כאילו ליטף אותה בזיכרונות שלו. “היתה כזאת מתוקה עם לב מזהב. אבל זרק אותה. עשה לה את המוות. אמר נותנת לגיטימציה לברדק. ככה זה יהיה איתך.”

“בגלל מה?”

“כולם רצו ללמוד עברית. מי לא? אז כולם באו וגולדשטיין אמר שבאו בשביל לראות את המלונים שלה ואת האבטיחים שלה, אתה מבין. עשו בעיות ולא רצו לעשות עוד דברים. והחוק אומר שללמוד עברית חשוב יותר מהכל. אבל לא בשביל גולדשטיין. שלא יהיו קוצים על-יד המפקדה חשוב. שלא יראה סיגריה בדרך, חשוב. שלא ילך תותחן בלי כובע, חשוב. הכל יותר חשוב אצלו משיהיה לנו בראש עוד מאה מלים של עברית. זה למה. עכשיו אתה תופש?”

עדיין לא.

אליהו תרגם בצורה נכונה את הבעת המבוכה שלו. “יהיה לך תלמיד אחד. אולי שניים. אבל אם ירצו לבוא יותר גולדשטיין יסלק אותם. תסמוך עליו. אבל ממך הוא יעשה תותחן שינשק לו את התחת. מורה לא תהיה, אתה מבין?”

הוא השתתק והתנער מהמיטה ופרץ החוצה כשהם שמעו קללות נמרצות מכיוון המפקדה. יואל הצטרף אליו. על-יד הצריף הגדול הם ראו שני שין גימלים שאחזו בכוח בתותחן גבה-קומה ומולו עמד סגן גולדשטיין מוריד עליו כמו גשם שפע קללות בשפות אחדות. בצד עמד בריון ענק. שמן כחבית. כפותיו על מותניו. היתה לו דרגת סמל ראשון.

“מה זה?” שאל יואל.

“זה כלום.” אליהו פנה לתוך האוהל.

יואל נכנס אחריו. “כלום?”

“זה אדרי, אקרוּט אמיתי. נחש ונמר ביחד.” הוא צחק. “נחש, למה הוא ערום, חכם כמו הנחש. זוחל ועושה פססס ונעלם. נמר, למה אמיץ. למה שם את כולם על זין שלו. רוצה ללכת, אז הולך. נשבר לו מהזיונים של השמירות, אז הולך. נשבר לו מהתורנויות במטבח של היינץ הגנב, אז הולך. כל פעם נפקד. אפילו נהיה עריק ואחר-כך מהרצון שלו חוזר.”

“אבל למה?”

“הוא גבר כמוני, אתה מבין? איש.” אליהו חייך. לא כמוך, ילד. אדרי יש לו בחוץ אשה ושני ילדים. הצבא נותן לו בשבילהם כמה לירות בחודש. מה זה שווה, הה? אני אגיד לך, מורה, שווה בתחת!"

“אז בגלל זה הוא עורק?” רחוק היה מלקלוט את חרפת החיים של אדרי.

“לא עורק בגלל התענוג,” תיקן אותו אליהו, “עושה זה בשביל לעבוד. עובד קצת פה בבניין. אחר-כך פה עושה ח’תכת כביש. מביא קצת לחם הביתה ואחר-כך חוזר ודופקים אותו לבית הסוהר. ככה זה החיים שלו. המחנה. המעברה שהיא כמו צרעת על הפרצוף של האדמה. בית-סוהר. המחנה. מעברה. בית סוהר.”

הוא המשיך בעקשנות לחזור על שלושת הצירים המרכזיים האלה של חיי אדרי עד שזה נמשע כמעט כמו שורה של שיר שהוא מפזם אותה ואינו מסוגל להפסיק. המחנה. מעברה. בית סוהר. המחנה. מעברה. בית סוהר.

המלים היו מכות באגרופים קשם באוזניו של יואל עד שרצה לצעוק לאליהו שרק יפסיק.

“תגיד, יש עוד כמו אדרי?”

“תגיד,” חיקה אותו אליהו, “תגיד, מה אתה חושב, מורה? תגיד אתה. או שאתה לא מכיר בכלל מה זה חיים בארץ הזה?” הוא חזר למיטתו ועצם את עיניו. "תראה עכשיו מה שיהיה שם. תראה איך לוקחים את אדרי. ככה זה תמיד. תראה את הסמל המזויין ההוא, הירש, המפקד של השין גימלים. תכף תראה מה עושה לאדרי.

יואל עמד וראה.

שני השין גימלים גררו בכוח את אדרי. תורג’מן הלך אחריהם ובצדם צעד רס“ל ליבין הארוך. סמ”ר הירש הלך מאחורי אדרי וכל רגע תקע לו סטירה על העורף. האור הבהיר של השמש כאילו צייר אותם בדייקנות בקווים ברורים וחדים והצללים גרמו לכתמי האור להבהיק עד שכמעט שהיכו בסנוורים. הקבוצה המשונה פנתה לעבר מבנה האבן הקטן ששימש כבית סוהר גדודי. יואל חיכה עד שהם נבלעו בתוך הבניין והדלת סגרה אחריהם. רק אז חזר ונכנס לאוהל.

“עכשיו יכסחו אותו,” אמר אליהו כיודע.

החום באוהל התגבר לקראת שעת הצהריים וטיפות זיעה נטפו מיואל כמו מים. הוא החליט להתפשט ולהישאר בבגדיו התחתונים כמו אליהו עד ארוחת הצהריים. אבל גם כששכב על המיטה הצרה המשיך להזיע כאילו גם בחוץ לא היה אוויר לנשימה. בתוך שעה אחת לקט מסר חד, שהיה באמת התחיל פרק חדש בחייו.

הוא חשב על האדרים של המחנה הזה שפתאום שמע נשימות מהירות של בעל חיים לא רחוק מהאוהל. בזהירות הוא משך לצד את היריעה והבחין בכלב שחור עם עיניים ענקיות וידידותיות שכשכש בזנבו כמחכה למשהו. היתה ליואל חפיסת שוקולד שמחציתה כבר נמסה בחום. הוא הטל קוביות אחדות לעבר הכלב שזינק ובלע אותן בתיאבון כשלשונו האדומה והארוכה חוזרת להצביע על נשימתו הכבדה בחום.

יואל הניח חתיכות נוספות על-ידו. הכלב בחן אותו בזהירות ולא זז. יואל הזיז מעט את הקוביות לעברו. קשה היה לכלב השחור לגבור על יצרו והוא התגנב על גחונו, מזדחל כחושש מהפתעה מרה. לבסוף נמצא ראשו במרחק של הושטת-יד מיואל. זאת היתה הזדמנות כשהכלב משך אליו את השוקולד. הוא ליטף את ראשו וגירד את אוזנו והכלב לא ברח והוא הרהר כמשתעשע שהוא לא לבד במקום החדש הזה.


21

יד קשה טלטלה אותו והוא פקח את עיניו בבהלה. מעליו גהר אליהו. התותחן המוצק כבר היה לבוש וסביב לצווארו העבה נכרכה ממחטה לספוג את הזיעה שהמשיכה להרטיב את פניו.

“תקום, מורה, בשביל האוכל.”

הוא קם. “לא הרגשתי שנרדמתי,” הוא הודה.

אליהו צחק. “ככה זה עם כולנו. ביום. בלילה. החום הזה משגע את השכל. אתה רק סוגר עין ופותח אחרי המון זמן.” שוב חזר וצחק. “ככה זה במחנה השדים של גולדשטיין. תזכור את זה, נכון?”

“נכון.”

על-יד הכניסה לחדר האוכל, כשעמדו בתור תחת עינו המשגיחה של הסמל-תורן, הוא הכיר את השותף השלישי באוהל שלהם. השותף התגלה כתותחן בהיר שיער ועיניים כחולות. הוא הושיט לו יד. אהלן, המורה. אני השותף השני שלך באוהל. ישראל שטרית. ממרוקו."

“מרוקו?”

“למה אתה שואל? בגלל העיניים הכחולות והשיער הבלונדי שלי?” הוא צחק. “יש אצלנו מכל הצבעים.”

יואל לחץ את ידו. כפו היתה חזקה ולחיצתו אמיצה.

“רק שלא תגיד ישראל, תגיד בקיצור איזי.” הוא חייך והמשיך לדבר בזריזות-לשון: “זה טוב שבאת ללמד. בשביל אחד כמוני זה חשוב. אתה מבין, אני מדבר לא רע, אבל בקושי קורא וכמעט לא כותב. אז תלמד אותי, מה? ושתדע, אני לא יחידי ככה. יש עוד כאלה מדברים חלק אבל כותבים וקוראים מחוספס.”

לא רק הם צחקו, אלא גם אחדים מבין אלה שעמדו לידם. ליואל היתה הפגישה הזאת מרעננת אחרי שהכיר את אליהו הקודר. פתאום נתגלו תותחנים אחרים עם הומור. הוא אמר לאיזי שעד לפני רגעים אחדים היה תחת הרושם שכל המחנה נמצא בשליטה בלעדית של סגן גולדשטיין.

איזי עיוה את פניו. “זה קצת שטויות. גולדשטיין מנסה להיות אלוהים. אז מה? זה ים ויש בים כל מיני דגים. יש פה אחדים באמת באמת טובים. הנה, תראה את ההוא!” הוא הצביע לעבר קצין נמוך-קומה שעבר בצעדים מהירים לאורך השורה הארוכה של התותחנים ונכנס לחדר האוכל. “זה קצין הרכב שלנו. בחור עלאכפק. גם זה שבא אחריו, הג’ינג’י הזה, הוא קצין האפסנאות. בן-אדם, אני אומר לך. יש לך בעיה עם חולצה או מכנסיים, יש עם מי לדבר…” פתאום שינה איזי את הבעת פניו והוא השתתק כשהבחין בסגן גולדשטיין מתקרב לחדר האוכל.

“חשבתי שאין לך בעיה איתו,” אמר יואל בשקט.

איזי התפתל. “תראה, גם אם אין אלוהים אז אני לא מתחכם. אולי בכל זאת יש?” הוא טפח על שכמו של יואל. “הצרה שגולדשטיין הוא יותר רס”ר מקצין. שום דבר לא יעזור לו. יהיה מה שיהיה. רס“ן. סגן-אלוף. בנשמה שלו תמיד יהיה רס”ר. ובגלל זה הוא מוכרח לדפוק רושם. מה הוא שווה בלי רושם, תגיד לי?"

הם נכנסו לחדר האוכל שהיה בעצם צריף גדול שהמחיצות הפנימיות שלו סולקו והוצבו בו שולחנות ארוכים מעץ וספסלים כמו בבה"ד 4. לקצינים היה אזור משלהם והם ישבו סביב שולחנות יותר קטנים על-גבי כסאות. יואל ואיזי התקדמו בתור עד שהגיעו לטבחים שהטילו את מנות האוכל למסטינגס שלהם ואז פנו והתיישבו במקומות פנויים באחד הספסלים. איזי הציג את יואל לפני התותחנים שישבו שם ושוב עלתה תגובה עליזה לעצם השמעת המלה “מורה”. לרגע נדמה היה ליואל שהם באמת רואים בו משהו מבדר, המוציא אותם משיגרת היומיום האפורה שלהם. בין מנה למנה נעשה קשוב לדיבורים שהחליפו ביניהם בקשר לתמרון השנתי של הצבא שהגדוד אמור היה להשתלב בו.

מיד לאחר ארוחת הצהריים הם הציעו לו להצטרף אליהם לחדר התרבות. היה זה צריף שוודי שנמצאה בו ספריה אבל המוקד שלו היה שולחן טניס ירוק שבאותו זמן הצטופפו סביבו התותחנים כשהם עוקבים אחרי משחק שהתנהל בין תורג’מן לאגלרוב, תותחן ותיק. אגלרוב הפתיע בקלילותו שכן נחשב אולי לשמן מבין התותחנים. תורג’מן הפקיד התגלה כמעט כלהטוטן אמיתי. הוא שיחק בזריזות והצליח לבלום את רוב החבטות האדירות של אגלרוב. התותחן בעל המותניים האדירים דווקא העדיף משחק התקפה שדרש זריזות רבה והוא נמצא בעמדת תקיפה במרחק של צעד או שניים מהשולחן. הוא עורר התפעלות בדרך בה הצליח להחזיר כמעט את כל כדוריו של אגלרוב בעל הגוף המוטחים לעברו כמו בזעם ולצבור עוד נקודות לטובתו. אבל אגלרוב לא ויתר והצליח להשוות. בשלב הזה, כשגורל המשחק היה עשוי להיקבע לטובתו, גילה תורג’מן איזה תחבולן היה. פתאום עבר ממשחק הגנה למשחק התקפה, וברגע מסויים לא סתם הוא הדף את הכדור החזק של אגלרוב, אלא ניתר לאוויר כעף לעומתו והטיח בכל כוחו את הכדור להורדה מבריקה מצדו וזכה בנקודה הקובעת.

תורג’מן היה מאושר וגם זכה בטפיחה מאגלרוב. הוא ניגב את זיעתו, העיף מבט מסביב וכשהבחין ביואל, חייך.

“איך אתה, המורה?”

יואל חש במבטים הסוקרים אותו. מעגל היודעים על נוכחותו במחנה התרחב בעוד כמה עשרות.

“ככה.”

“מוכן לשחק?”

“קדימה.”

תורג’מן היה שחקן טוב ממנו. אבל צורת משחקו היתה שונה משל אגלרוב ודומה יותר לזה של הפקיד. אולי משום כך התקשה תורג’מן במשחק ואיפשר ליואל בשלב מסויים אפילו להוביל. אבל כשהמשחק נראה פחות או יותר שקול הוא הופסק על-ידי סגן גולדשטיין שנכנס לחדר התרבות ביחד עם רס"ל ליבין. נימת לעג התלוותה לקולו כשקרא פתאום: “תורג’מן!”

הפקיד העביר את ידו לסלק מעל מצחו אגלי זיעה.

“המפקד?”

“אני צריך אותך, ותמצא לך זמן אחר לשחק עם המורה.”

“כן, המפקד.”

התערבותו של גולדשטיין היתה מכוונת. הוא העיף מבט ביואל כאומר לו, שמע, כאן אתה כלום. אבל הוא לא היה בטוח שהוא צודק. הוא מצא בעיניים הקטנות של הסגן תערובת של צינה וחמימות. של פיקחות. של איש שברגע מסויים יכול להתגלות גם באור שונה ויותר אנושי. גולדשטיין לא היה שחור ולבן.

בשעות אחר הצהריים הדריך אותו תורג’מן בהכרת המחנה. הוא לא התייחס להפסקת המשחק ביניהם פרט להערה ש" גולדשטיין לא תמיד כזה". הוא הציג לפניו גם את אחד הסמלים שאמור היה לתדרך אותו בכל מה שקשור בצד המקצועי של גדוד התותחנים המיוחד הזה. רק אז הם חזרו לחדר התרבות, המקום בו יתנהלו השיעורים. תורג’מן פתח את מנעול הארון הצמוד לספריה והצביע על הספרים והחוברות למתחילים ולמתקדמים. הוא גם הוציא מהמחסן את הלוח השחור ותלה אותו על הקיר ועל שפתו העמיד קופסת גירים צבעוניים ובצדם הניח סמרטוט.

הוא חייך בשביעות רצון. “יש עוד משהו?”

“נדמה לי שהכל בסדר,” אמר יואל.

“גם יהיה,” הסכים תורג’מן. “בכל בוקר את הכיתה תסדר הקבוצה הראשונה והאחרונה תחזיר את הכיסאות למקומם.”

“מה ביחס לשולחנות?”

“יש פה ארבעה שולחנות ואני חושב שזה יספיק. אם תהיה בעיה אז נמצא עוד.”

הם חזרו למפקדה ויואל דיווח לסגן גולדשטיין שמבחינתו הוא מוכן אפילו כבר מחר בבוקר להתחיל בהוראה.

“תורג’מן, שמעת אותו?” הפטיר גולדשטיין.

“כן, המפקד.”

“אז תודיע בארוחת הערב שמי שרוצה שיתחיל להירשם.” הוא הפנה את מבטו ליואל.“אבל עוד לא תתחיל ללמד. קודם תלמד להיות אחד משלנו. כבר הלילה תתחיל גם להיות כזה. מי שגר פה צריך לשמור על המקום כמו כולם.”

יואל חייך. בעצם מצא טעם בהערה של גולדשטיין.

זמן קצר אחרי ארוחת הערב צורף יואל ליוצאים לשמירה. כל אחד מהשומרים קיבל בנשקיה סטן ומחסנית והם פנו והלכו לאוהל השומרים הסמוך לשער הכניסה. מכאן הם יצאו לאזורי השמירה בשעות שנקבעו להם. יואל הסתדר על אחת המיטות הוניח את ראשו על שמיכה מקופלת כעבור רגע כבר שקע בשינה.

הרגע עבר במהירות עצומה.

“יואל. קום בן-אדם. קום.”

מישהו טילטל אותו.

הוא התעורר. מנגד עמד הסמל-תורן.

“אני כבר קם,” אמר ופשט את רגליו אל מעבר למיטה. מישהו תקע לידו ספל קפה. הוא לגם לגימות אחדות, לקח את הסטן והמחסנית ויצא לתחום שהוקצה לו בקרבת מסלול הנחיתה של שדה התעופה הקטן.

טר"ש נסים, בעל למד מתגלגלת שהזכירה לו את יוסף לוי מבסיס האימונים, ליווה אותו למקום והוא החליף בחור בשם דויד עמור שישב על אבן גדולה ועגולה. כעבור רגע נשאר לבדו, עם עצמו, עם הכוכבים ועם שני מטוסים קלים. היה זה לילה בהיר וחם. הירח הוסתר מפעם לפעם על-ידי סיעות עננים האופייניים לעונה זו של הקיץ.

חייב היה לשמור על ערנות ולמרות הרצון לישון קם כעבור רגעים אחדים והתחיל להתהלך לאורך גדר התיל ומצא עצמו חושב על השבועות האחרונים ובעיקר על הלילה האחרון שבילה בתל-אביב עם שירה. יותר ויותר הרהר בה. כמעט בכל רגע שהיה פנוי לזה. ההתקרבות המוגבלת אליה, כך ראה זאת, אילצה אותו להתמודד עם מצב חדש שלא היה מורגל בו. כאילו במסויגות שלה, עד כאן ולא יותר, גרמה לו להתבונן אל תוך עצמו, לחפור יותר ויותר לעומק. לזהות בתוכו רבדים שלא הכיר. כאילו אמרה לו, תראה כמה שאתה עוד לא בשל. לא מבוגר. כאילו רק השתמשה בו לצורך המיני שלה.

כשהגיע לאבן הגדולה והשטוחה חזר והתיישב עליה. הוא קבע מבטו בפרדס והאפל כששמע מרחוק את נהי התנים המשוטטים בתוכו לשחר לטרף והוא הרגיש בדידות ולעצמו אמר שהוא בעצם באמת לבדו, איש צעיר עם מחשבותיו.

פתאום שמע רחש בין השיחים שליד הגדר. הוא התנער והתמתח. מבטו בלש אחר הנעשה שם בתוך הסבך המאיים. רק אז ראה את החיה המתקדמת לעברו כמתכוננת לזנק. זה היה שחור, כלב הקמיע של המחנה. הכלב זיהה אותו. התקרב אליו ונשכב במרחק צעד אחד ממנו כשהוא משמיע גירגור ידידותי. כאילו בא במיוחד להפיג את בדידותו.


22

הימים עברו במהירות ויואל עוד לא התחיל ללמד. בכל יום גולדשטיין מצא אלף ואחת סיבות לדחות את העניין. בהתחלה גולדשטיין הסביר לו שההרשמה מתנהלת בעצלתיים מפני שהתותחנים עסוקים בהכנות לתמרון השנתי וכעבור איזה זמן אמר לו בפשטות שעברית לא כל-כך מעניינת אותם. הוא ידע שגולדשטיין משקר כאילו ניסה לבחון את סבלנותו. ואולי הוא פשוט היה מה שנקרא “הקורבן התורן” של סגן גולדשטיין שהיה לו בכל זאת זמן פנוי בשפע, ומסיבה כלשהי לא נחפז לשוב לביתו בערב, לאשתו וילדיו. בינתיים הוא הטיל עליו מטלות שונות כאילו היה תת-טירון בבה"ד 4. בכל מקרה הוא נזהר מלספק לגולדשטיין סיבה מיותרת להתעמרות. גם תורג’מן הזהיר אותו מהפחים הקטנים של גולדשטיין.

“שלא תגלה סימן של חולשה,” הוא אמר לו ערב אחד כשהם יצאו לראות סרט בקולנוע הקיצי שבמרכז הרצליה. הם הלכו לראות את “הכל אודות חוה” עם בטי דייויס. סרט שקודם הוצג בערים הגדולות וזכה להצלחה גדולה. “הוא לא כזה רע. אם תראה לו שאתה יכול לעמוד נגדו, אז תגלה שהוא גם בן-אדם.”

“מה זה בן-אדם אצלו?”

ראיתי איך בשקט עזר לחיילים שהיו להם בעיות. לא תמיד," תורג’מן הזדרז להוסיף, “אבל ראיתי את זה.”

“זה כאילו שאתה מדבר על שני אנשים שונים.”

תורג’מן צחקק. “זה טוב, באמת טוב. אבל זה נכון. אולי מפני שמשהו אוכל אותו מבפנים. חכה כשהוא קצת יהיה בסדר איתך וידבר על הימים שלו בפלמ”ח ועל החברים שלו שהם גנרלים והוא רק סגן קטן במחנה מושתן בהרצליה, שמכירים אותה רק בגלל שקראו אותה על השם של הרצל ההוא. רק שאף אחד לא יודע איפה היא. כאן בתוך הפרדסים, או שם על-יד הים, איפה שהעשירים בונים וילות."

בלילה, לפני שחזרו, עוד הספיקו לחטוף מנה פלפל שלמה עם חריף אמיתי ולשתות גזוז בכוסות גדולות במיוחד בקיוסק שהיה בצדו השני של רחוב סוקולוב. הם הלכו אחר-כך בין הפרדסים והקשיבו לקולות התנים המתרוצצים אי-שם, מנסים אולי לחדור לחצרות האיכרים בכדי לחטוף לעצמם איזו תרנגולת.

תורג’מן נהנה מהסרט.

“מה השם של הזאת הקטנה?”

“אן בקסטר.”

“תראה,” הוא אמר בהתפעלות, “איך זאת, השחקרנית הקטנה, האן הזאת שאמרת, גנבה לגדולה את השטיח מתחת לרגליים, איך סידרה אותה על חלק. מה שמה?”

החוש הלשוני המפתיע של תורג’מן הצחיק את יואל. החיבור בין שחקנית לשקרנית היה חד וקולע.

“אתה יום אחד תדע עברית יותר טוב ממני,” הוא אמר לו.

“אבא שלי חלם על עברית ותמיד אמר לי, כשתחלום לילה אחד בעברית, אז תדע שהעברית שפה שלך.”

“וזה כבר קרה?”

“כמעט.” תורג’מן גיחך. “מעורב כזה. חלום שחלמתי בכמה שפות והיו שם גם כמה מלים עבריות.” הוא נעצר קשוב לצלילים הרכים של הלילה. “תשמע,” הוא אמר כחולם, “זה ארץ-ישראל…”

יואל הופתע. “למה אתה מתכוון?”

“תשמע את הפרדסים. האוויר מזיז את העלים שלהם. אפילו את הים אתה תופס באוזן שלך באיזה רגע. כשרוח לוקחת את המוסיקה שלו משם.” הוא הצביע לעבר מערב. “עוד מלפני שבאנו הנה אבא שלי היה מספר לי על הפרדסים. על הירח. על הברושים. על התנים של הארץ. אבא שלי קרא כל חתיכת עיתון מסריח על ארץ-ישראל. אבא שלי היה חולם גדול שהיה אומר שארץ-ישראל נקנית בייסורים. ככה גם אמר איך שהגענו ושפכו עלינו די די טי. אבא שלי אמר, זה ייסורי ארץ-ישראל.”

עיניו של תורג’מן נעשו גדולות כמעט כמו הירח עצמו.

“אבא שלך דיבר גם על זה שאולי תהיה חייל עברי?”

תורג’מן צחק כמעט בפראות. “אבא שלי דיבר על בית המקדש השלישי. אבא שלי דיבר על כוהנים ולוויים. אבא שלי פשוט היה חולם, כמו הרצל, אתה מבין?”

עבר רגע ארוך של שתיקה. תורג’מן חזר ונעצר. “ארץ-ישראל שם היתה בשבילנו חלום. אתה יודע איך זה בחלום. בחלום טוב הכל יפה. שומעים שירה של מלאכים ורואים אלוהים ולא את גולדשטיין ולא את ליבין. ובטח לא חושבים שנגור במעברת גליל-ים בפחון מזויין שמטגן אותך בקיץ כמו ביצה ובחורף עושה ממך חת’כת קרח. ובטח לא חושבים שאלבש מדים ואקפוץ לכל צעקה של אחד בשם גולדשטיין במקום למצוא איזה חת’כת עבודה בשביל להביא עוד קצת לחם.” הוא כמעט בכה אבל חנק את דמעותיו. “כשאני מדבר עם אבא שלי שהוא בן ארבעים ושמונה ונראה כמו שבעים, אז הוא שוב פעם אומר לי, בן שלי, אהוב שלי, זה ייסורי קליטה בארץ-ישראל. הכל יהיה בסדר. הכל. בעזרת השם.”

תורג’מן נעצר. הוא היטה אוזן. אי-שם נשמעה יללת תן בודד שפרש מהלהק המשוטט שלו. “זה ארץ-ישראל,” הוא אמר בעצב, “ככה אומר אבא שלי, בלילה. כשאני לפעמים מגיע למעברה, אז אני יושב עם אבא שלי בחוץ, לנשום קצת מהאוויר המשגע, זה שעולה ובא אלינו מהים. אנחנו יושבים על הגבעה ומסתכלים לכיוון הים ובינינו לבין הים יש את הגבעות האלה, העגולות כמו ציצים נפלאים. ואז אבא שלי אומר לי, בן שלי, תראה כמה שהארץ שלנו יפה. היא יפה עד שאני רוצה לבכות. ככה אומר אבא שלי ובוכה. אבל אני יודע שהוא לא בוכה מפני שהארץ שלנו יפה בלילה כשלא רואים את הכי מכוער שלה. אני יודע שהוא בוכה מפני שאין לו עבודה ואמא שלי שעובדת כמו עבד מחורבן מהבוקר עד הלילה, להביא משהו לפה שלנו. ואבא שלי כמו שתמיד היה. ארץ ישראל נקנית בייסורים. ככה אומר.”

“מה המקצוע שלו?”

“היה סוחר בשטיחים בכל המאגרב. היה איש שהיה לו.”

“נשאר גם בלי חלומות.”

תורג’מן חייך חיוך רך, חולמני. “לא. דווקא כן נשאר עם כל החלומות שלו. אחרת היה מת לגמרי.”

יואל חשב על אביו שגם אצלו נתפשה המציאות הממלכתית כהגשמת חלום ורוד, לא חשוב מה שבאמת יש. ימים אחדים לפני שהתגייס הוא בא לבקרו בבית המטבחיים והם ישבו ושתו קפה. אביו הסיר מעליו את החלוק המוכתם בכתמי דם בגוונים בהירים וכהים. הוא עשה זאת שהרגשתו תהיה נוחה, למרות שאמר לו שהחלוק לא מפריע לו. הם דיברו על מה שמחכה לו בצבא ומה יהיה אחרי הצבא. אז אמר לו אביו שיש לו מזל שהוא שייך לדור מיוחד. דור שזכה לראות בתקומת ישראל ודור שזוכה לשרת בצבא העברי הראשון זה אלפיים שנה. זה גם היה משותף לו ולתורג’מן. אבות שחלמו ולא מוכנים לראות את האמת המציאותית האחרת. אביו נשמע אז באותה פגישה כמו קריין של סרט להתרמה לקופסה הכחולה של הקרן הקיימת.

“תגיד לי, תיקח אותי פעם למעברה שלך?”

תורג’מן נעצר ובחן אותו בחשדנות.

“למה?”

“ראיתי את המעברות מבחוץ. כשנסעתי פה ושם באוטובוס. אבל אף פעם לא הייתי בפנים. אני רוצה לראות מה זה.”

“למה?” תורג’מן לא הניח לו מפני שרצה לדעת בדיוק.

“חצי מהארץ זה מעברות היום,” הוא השיב, “ואני לא יודע בדיוק מה זה לחיות שם. ויש לי חברים משם ואני חושב שאתה אחד מהם, אז אני רוצה לדעת איך באמת חיים שם.”

“זה חרא של חיים,” הודה תורג’מן, “אבל זה לא החלק הכי קשה. מה שקשה לנו זה לא לדעת מתי נצא משם. אתה מבין?”

“זה התקווה?”

תורג’מן שתק והמשיך ללכת.

“תגיד, מה אתה אומר לאבא שלך?”

תורג’מן משך בכתפיו. “אם אני אשבור לו את החלום, מה יצא מזה? לב שבור. ממילא הוא לא אותו אבא שהיה לי שם. אז אני נותן לו להמשיך להיות בתוך הקונכיה של החלומות שלו. וכל פעם שאני מגיע למעברה אני מוצא אותו בקפה של מושקו, שותה קפה שחור וחריף, ולפעמים איזו כוס של משקה חזק והוא מבסוט לאללה. אבל אני יודע שזה הצגה. לפעמים אני רואה אותו יוצא לבד מאוחר בלילה, עומד על הסלעים ומסתכל בכיוון של הים ועיניים שלו בוכות והדמעות תלויות לו על הפנים כמו ענבים.”

פניו של תורג’מן היו לבנים. אפילו בלילה הוא לא יכול היה להעלים את החיוורון העמוק שלו.

“סיגריה?” יואל שלף את החפיסה שלו.

“טוב, תן אחת,” הסכים תורג’מן.

יואל הדליק לו את הסיגריה וחשב על מקטרת השלום של האינדיאנים. כשהם התקרבו למחנה הישן, ועדיין עישנו, הרגיש שהתקרב באיזה צעד של קילומטר לתורג’מן.

למחרת בבוקר העירו אותם בשעה מוקדמת. התמרון השנתי התחיל במפתיע. עשרות אנשי מילואים הגיעו. ההמולה גברה מרגע לרגע. התותחנים יצאו לדרך, לאתרים שהוקצו לסוללות שלהם. במחנה הקטן נשארו רק צוותים אחדים, הפקידים, הטבחים, הסניטרים ועוד כאלה שתפקידם ריתק אותם למקום. בחלק מהאימונים השתתף יואל כדי לעבור שפשוף בתותחנות כפי שהחליט גולדשטיין, לתתחן אותו, כלשונו, בכל מחיר.

“אצלי תהיה תותחן גם אם לא תהיה מורה לעברית,” הוא אמר לו מפני שזכר את מה שרצה ביקלס המג"ד.

“אבל למה?”

" בשביל שלא תוכל לעבור מפה חזרה להסברה והשכלה." הוא היה ישיר, דוגרי.. “שתזכור, לא סתם אומרים שפעם תותחן תמיד תותחן.”

רק לקראת הסוף יואל הוחזר למחנה וניצל את הזמן להעמיק את היכרויותיו. לפנות ערב כשהוא ישב בשק“ם הטוראים ושיחק שח עם איזי ובצדם ישבו אליהו וסמ”ר השין גימלים, אחד המטרטרים של גולדשטיין, המגושם חיים הירש, נכנס תורג’מן ונעמד מעבר לגבו של יואל. הירש תמך באיזי, אז תורג’מן החליט לסייע ליואל.

“זה לא יעזור לך תורג’מן זה,” לגלג הירש.

“למה לא?”

“מפני שאיזי יקרע לך ת’צורה, זה למה.”

יואל הפנה את ראשו לאחור והחליף מבט עם תורג’מן. “הוא חזק,” הסכים תורג’מן עם הירש, “איזי נולד בשביל זה. הוא רואה שלושה ואפילו ארבעה מהלכים קדימה. אבל יתן לך קצת לשחק בשביל ההנאה.”

סוס. חייל. צריח. מלך. רץ. מלכה. הכלים הורצו על-גבי הלוח אבל הירש כנראה צדק. אפילו העצות הנבונות של תורג’מן לא עזרו ליואל. איזי היה שחקן שח מבריק מלידה. חכם ותחבולן.

היה זה הירש הראשון שהבחין מה בדעתו של איזי לעשות וכשרק הרים את הצריח שלו, הוא כבר הכריז, בגאווה כאילו היה זה נצחון אישי שלו: “שחמט!”

איזי הציג את הצריח הלבן מול המלך השחור. במלכודת שנסגרה לא נתגלתה ליואל דרך לפרוץ החוצה. גם תורג’מן הרים ידיים.

“זהו זה,” סיכם איזי וחייך ליואל, “משחק יפה, המורה.”

את האווירה הטובה קטע רס"ל ליבין שהציץ פנימה.

“אלון,” הוא נהג לפנות אליו בשם משפחתו, “סגן גולדשטיין מחפש אותך.”

“אני בא,” אמר והושיט יד לאיזי. “תודה.”

“דפק אותך על יבש, הה?” התמוגג סמ"ר הירש.

“דפק,” הסכים יואל, “אני בטוח שגם אותך!”

הצחוק מסביב התגלגל ואפילו הירש לא נעלב. “אתה בסדר.” הוא אמר, “אתה בסדר.”

כשנכנס יואל לחדרו של סגן גולדשטיין מצא את יענק’לה מגלח את סגן גולדשטיין שישב בכורסת העץ החובקנית שלו כשראשו נוטה לאחור.

היתה זו הפעם הראשונה שהוא ראה את הסגן בלי הכומתה השחורה שלו. אולי בגלל זה כאילו ראה אותו בפעם הראשונה. ראשו הגדול שעורפו שטוח ואדום, בלט עוד יותר בגלל תספורתו הקצרצרה, כמעט בנוסח המפואר של סיר על הראש. עיניו הקטנות היו עצומות ומאחר שהסיר את משקפיו לצורך הגילוח הזריז של יענק’לה,שרת האישי, יכול היה יואל להתבונן בו כרצונו. עבר רגע מאז שנכנס ועמד בצד, מניח ליענק’לה להשלים את הגילוח אותו עשה בזריזות ובביטחון מלא בעזרת תער מושחז כאילו היה גלח מקצועי.

“שב, המורה לעברית,” נהם פתאום גולדשטיין. הוא אפילו לא טרח לפתוח את עיניו. הוא ידע שיואל כבר נמצא שם רגע ארוך.

יואל התיישב על קצה המיטה, תוהה לדעת מה רוצה ממנו הסגן והאמת שלא הרגיש בנוח, מפני שהכל היה צפוי. איש לא ידע מה מסתובב בראשו של הסגן ומה בעצם הוא זומם. המעברים שלו מנושא לנושא, ממצב-רוח אחד למשנהו, היו מפתיעים כמזג אוויר לא יציב.

“אתה מתחיל להרגיש כמו תותחן?” שאל הסגן.

“פחות או יותר.”

“כן, זה לוקח זמן,” הסכים הסגן. שפתיו העבות התעוותו לחיוך דק. “הסתכלתי עוד פעם בתיק שלך. אתה למדת ציור אצל שטרייכמן וסטימצקי, ככה כתוב שם.”

הוא שתק.

“מה אתה רוצה להשיג בציור?”

יואל הופתע. “למה אתה מתכוון?”

“לְמה ששאלתי. מה זה ציור בשבילך?”

איש לא שאל אותו בעבר שאלה כזאת, חובטת בפרצוף כמו אגרוף לא צפוי. אפילו את עצמו לא שאל. הציור היה בשבילו חזות הכל. הוא היה קיים בשביל לצייר. אבל התשובות האלה לא היו תשובות מתאימות לשאלה הנוקבת של סגן גולדשטיין.

“אני לא יודע בדיוק מה להגיד,” הוא הודה לבסוף.

גולדשטיין הרחיב את חיוכו ושיניו החתוכות והלבנות נתגלו. “עד שלא תדע אז אתה אפילו לא התחלת לצייר. אתה מקשקש. רק כשתמצא תשובה אז תתחיל להבין בכלל מה זה ציור ואם בכלל יש לאחד כמוך מקום בעולם הזה. בלי לדעת מה זה בשבילך, אז אין ולא יהיה לך כתב-יד שלך, אתה מבין?”

“מאיפה אתה יודע?” הוא כעס מפני שהסגן צדק.

סגן גולדשטיין פקח את עיניו הזעירות.

“אני קצת יודע, לא הרבה, אבל קצת.”

“מאיפה?” הוא לא הרפה.

“למדתי אצל אבני ושטרנשוס לפני שהתגייסתי לפלמ”ח."

זאת היתה הפתעה.

“אז ציירת…”

“רשמתי,” תיקן אותו הסגן, אבל בעיקר פיסלתי. אם הייתי ממשיך עם שטרנשוס הייתי מגיע רחוק. אבל הלכתי לפלמ“ח למה שזה היה אז יותר חשוב.” הוא הפך את כפות ידיו הקצרות והחזקות ובחן את אצבעותיו שנדמו לציפורניים מעוקלות של נץ דורס. “אם לא הייתי מתגייס אז הייתי היום פסל.” הוא משך את המגבת מידיו של יענק’לה וניגב את פניו והתיז עליהם מי גילוח שריחם חריף. “אתה מבין מה שאני מנסה להגיד לך?” הוא שאל והרכיב את משקפיו וחזר וחבש את הכומתה השחורה שלו שסמל התותח שלה מכה בסנוורים מרוב מירוק.

“אני מקווה.”

“זה לא מספיק שיש כישרון. צריך מזל.” הוא הבליט את שפתיו העבות במרירות. “מזל זה זמן. זה שקט נפשי. אז או שיש לך את זה או שאין לך. זהו זה.”

“הפסקת לגמרי?”

סגן גולדשטיין בחן אותו באירוניה. “אני לא יכול להרשות לעצמי להיות אמן רעב. יש לי אישה ושני ילדים קטנים.”

“ולפעמים…”

“לפעמים?” גולדשטיין פלט את המלה בנחירה מבטלת. “מה אתה יודע על לפעמים כאלה? כל יום יש לפעמים כאלה. אבל כל רגע אתה נזכר מה חשוב לך יותר. בעיקר כשבבית יש אישה קטנה שמזכירה מה באמת חשוב.” פתאום הוא נתהפך לאחר ושוב נעשה הקצין המתוסכל על רקע קידומו הצבאי. “איך אתה מתאקלם, המורה לעברית?”

“כמו אחד שעוד לא הרוויח את הלחם שלו.”

גולדשטיין בחן אותו בהבעה קפואה. “אמרתי לך שזה לא פשוט, שבסיס הסברה והשכלה ששלח אותך סתם מזיין את השכל. אתה בעצמך רואה שהחיילים לא כל-כך מעוניינים בעברית שלך ויש להם תעסוקות אחרות הרבה יותר חשובות.”

יואל הקשיב בדאג לשטף ההרצאה של הסגן. כל מלה היתה מודגשת, כמכה בתוך האוזן. לא סתם האריך הסגן בדברים והוא הרגיש שהוא חותר להגיע לאיזושהי נקודה שלא תהיה נעימה לו. לבסוף סיים הסגן את ההרצאה הקצרה כששאל אותו אם ברור לו שבמצב כזה כשהוא עוד לא מלמד עברית בכל זאת צריך להעסיק אותו במשהו עד שהגדוד יגמור את האימונים והחיילים ישובו לשגרתם.

“מה בדיוק אתה רוצה, המפקד?”

יש לי בשבילך ג’וב מעניין. אני חושב שאחד כמוך שלמד ציור ורוצה להיות צייר, ימצא בו עניין." הוא השתהה, חוזר ובוחן כמעט בהנאה את פניו המתוחים של יואל. “אני צריך דחוף כמה שלטים כמו ‘חדר אוכל’, ‘מקלחת’, ‘מזכירות’ ועוד כמה כאלה. אתה חושב שיש לך מספיק כשרון בשביל זה?” הוא לא השתדל אפילו להסתיר את הלעג המריר שלו.

“אני לא חשוב שאתה מדבר ברצינות…”

“למה לא?”

“סופחתי לגדוד לתפקיד מוגדר ואתה לא מאפשר לי לעשות אותו…” היה עליו לנסות לבלום את הכעס שהשתלט עליו, אבל הוא התקשה בבלימה הזאת.

גולדשטיין שלף את אחת הסיגריות האנגליות היקרות לו והצית אותה וכשהוא מפריח את העשן הכחלחל והמתוק, הוסיף כשהוא מתעלם מהמחאה שלו: “אני בטוח שנלמד להכיר אחד את השני ולשנינו יהיה יותר קל. בינתיים תלך לליבין ותקבל ממנו את מה שאתה צריך לשלטים. תחזור הנה כשתגמור…” הוא קטע את מה שהתכוון להגיד כשראה את הבעתו הקשה של הטוראי. “מה אתה רוצה להגיד?” הוא שאל באירוניה מלווה בנימת זלזול.

“זאת לא העבודה שלי, המפקד.” הוא הגיב בקול שקט אבל החלטי, בנימת התמרדות שקוראת תיגר.

“תראה, אתה רוצה לגמור את השירות שלך בזמן?” שאל גולדשטיין.

יואל שתק. הוא התקשה לדעת מה רוצה הסגן להשיג.

“יש פקודת מטכ”ל שאומרת שמאסר מעל עשרים ואחד יום מצטרף לתקופת השירות שלך. תאמין לי, טוראי אלון, שאני בשקט יכול לדאוג לזה שתקבל כמה פעמים שארצה צירופים לא סימפטיים כאלה במיוחד בשבילך. אז אתה צובע שלטים, אדון מורה, או לא? תחליט."

היה ברור ליואל כי הסגן מתכוון למה שאמר. הוא ראה את יענק’לה מנגב בשקט את התער ואת המברשת ומתכווץ כאילו הרגיש במה שהולך לקרות וגם הבחין בתורג’מן שסימן לו באצבע על פיו לשתוק.

“אז מה, המורה?” גולדשטיין חזר ושאל בשקט.

יואל העדיף לשתוק.

גולדשטיין כיבה את הסיגריה במאפרה כבדה שנעשתה מבסיס של תרמיל פגז. “ליבין!” הוא קרא.

לחדר נכנס רס"ל ליבין.

“המפקד.” הוא אמר.

“תן למורה את הציוד לשלטים.” הוא הרכין את ראשו ומשך אליו מסמכים והתחיל לעיין בהם, מתעלם מכל מי שנמצא בקרבתו. ליבין רמז ליואל לצאת. תורג’מן נעלם ויואל מצא אותו מחפש כביכול איזה חומר בארון גדוש במאות תיקים. יענק’לה כבר ישב על האבן שלו בחוץ והתמסר לנקות בברסו ובפלנלית את דרגות וסמלים של הסגן. כעבור רגעים אחדים חזר יואל לאוהלו עם הציוד הדרוש לשבעה שלטים בהם רצה הסגן. הוא עבד וצבר רוגז. עבד והרגיש ריתחה. עבד וצייר שלט אחרי שלט והתוודע שוב ושוב למשמעות המושג של חוסר-אונים, של ההכרח להתבגר ולא להגיב.

איזי הגיע זמן קצר לפני ארוחת הצהריים וכשקרא את הכתוב בשלטים, צחק: “מה זה? אתה צייר שלטים ולא מורה?”

“אתה מכיר את הסגן,” הוא השיב.

“הה, זהו זה, הה?”

“כן.”

“שלא תעשה מזה משהו גדול,” הציע איזי, “זה הסגן. מה חשבת, שתהיה פה מורה לעברית? רק מורה? בחייך!”

“זה לא מה שחשבתי. זה הג’וב שלי והוא לא נותן לי לעשות אותו.”

“הוא ייתן. בסוף ייתן. אבל עד אז יוציא לך את הנשמה. מפני שככה הוא.” איזי חילץ את כפותיו מהנעליים הגבוהות שלו. צחנת גרבי הצמר שלו תקפה אותם והוא מיהר להסיר אותם כשהוא מנענע בהנאה את אצבעותיו. “אתה עוד תתרגל להיות תורן במטבח, מנקה מחראות, שומר מחנה,תותחן מלא באימונים. אותו לא מעניין מאיפה באת. כשאתה פה, אתה חייל שוקולדה של האשכנזי אדון סגן גולדשטיין והוא ילקק אותך עד שיגמור אותך. זה העולם שלך, אדון מורה. תבין, אז טוב. לא תבין, אז רע.”

“זה לא ילך לו,” החליט יואל. היתה לפניו ברירה, לדרוש לחזור לבסיס הסבר והשכלה. אם לא רוצים אותו כאן ואין לו מה לעשות, אז שיציבו אותו למחנה אחר ששם באמת נמצא מפקד שמבין את חשיבות הנושא שלו. הוא קם וניגב את המכחולים הרטובים.

“למה אתה מתכוון, יואל?”

“אתה כבר תראה,” השיב לאיזי ויצא החוצה ופנה והלך בצעדים מהירים לצריף המפקדה. הוא נכנס לשם כשהוא מתנשף כבדות לא רק בגלל החום אלא גם בגלל ההתרגשות שאחזה בו. מרים, המזכירה של המג"ד, משכה את מבטה ממכונת הכתיבה הגדולה. היא הרגישה שמשהו לא בסדר.

“מה קרה?” היא שאלה.

“אני רוצה לדבר עם המג”ד," הוא אמר.

“הסגן יודע?”

“אני רוצה לדבר עם המג”ד," הוא חזר בעקשנות.

היא היססה. “אני רק יכולה לנסות…”

“תנסי!”

מרים קמה והקישה בדלתו לש המג“ד ונכנסה פנימה. כעבור רגע חזרה ואמרה לו שהמג”ד יראה אותו.

יואל נכנס לחדר ומצא את רב-סרן ביקלס יושב מאחורי שולחן עבודתו כשהוא מחלק את שומניו בין חלקי הכורסא העמוקה שלו. הוא הציע ליואל בתנועת-יד רכה לשבת על הכסא הסמוך למכתבה הגדולה.

“אז אתה יואל אלון”, הוא אמר בקול רך, כמהסס.

“כן, המפקד.” הכעס הקפיץ לו את כל הפיוזים. שבועות הוא נמצא כאן. הוא בעצמו כבר לא זוכר כמה זמן. ורק עכשיו שואל אותו מפקד הגדוד השמן הזה אם הוא זה הוא. מפקד גדוד שמגיע בבוקר והולך בערב וכל הזמן לא רואים אותו. מחוץ לארוחות.

“אני שמח שיש לנו מורה לעברית. חיכינו הרבה זמן לך.”

“טוב לשמוע את זה, המפקד.”

חוסר השקט שדבק בקולו נשמע כצליל אזעקה. הרס"ן בחן אותו בשקט, עוקב אחר תנועת ידו הנמרצת כששלף סיגריה והדליק אותה. הוא הניח לו שהות מספקת להירגע מעצבנותו.

“אתה יודע, זה לא מקובל להגיע למג”ד בלי הגשת בקשת ראיון," הוא העיר בעדינות. “אני מבין שסגן גולדשטיין לא יודע על זה שאתה כאן.”

“לא, הוא לא יודע,” הוא הודה ולא היה איכפת לו מהי המשמעות של עקיפתו. הוא רצה להבהיר את הנקודה החשובה לו ולא חשש מהתוצאות, למרות שהיה מתוח.

“יש משהו שאתה לא חושב שהסגן יכול לפתור?”

לא היתה ליואל ברירה. חייב היה לסיים את מה שהתחיל.

“כן. יש דברים שאני חושב שרק מפקד הגדוד יכול לפתור.”

“יש קשיים בהוראה?” תהה רס"ן ביקלס.

איזה חת’כת שמוק, הוא חשב לעצמו. לא סתם אמרו התותחנים שהמג"ד האמיתי בשטח הוא גולדשטיין. “זאת בדיוק הבעיה…”

“אתה מוכן להסביר את עצמך?”

“כשלא מלמדים אז אין קשיים,” הוא ניסה להסביר. “אפילו עוד לא התחלתי לארגן את הכיתות מפני שסגן גולדשטיין לא חושב שצריך ללמד כאן עברית. שהעברית שיודעים כאן מספיקה לחיילים להיות תותחנים. אז אני יכול לשמש תותחן, שומר, מנקה מחראות וצייר שלטים…” הוא השתתק כשהבחין בעיניו המתרחבות של הרס"ן.

“אלה דברים קשים, טוראי אלון,” הפטיר רב-סרן ביקלס.

“זאת המציאות, המפקד.”

“חשבתי שבאת ללמד כאן. זה הכל.”

“גם אני חשבתי ככה. אבל סגן גולדשטיין חושב אחרת.” הוא התנשם בכבדות אולי מפני שהפחד התחיל לצמוח בתוכו. בכל זאת עשה מעשה שלא מקובל. עקף את המפקד הישיר שלו. אבל הוא החליט ללכת לאורך הדרך כולה.

“יכול להיות לסגן היו סיבות שאתה לא יודע אותן.” ביקלס שמר על מתינותו. “כשאדם חדש מגיע לגדוד זה לוקח זמן להתאקלם. אחר-כך יש דברים לא צפויים ויש דברים צפויים כמו התמרון השנתי שהוציא את כולנו מהשגרה להרבה זמן.”

“יכול להיות,” הוא הסכים. “אבל אני מתרשם שמורה לעברית זה לא מהדברים הכי בוערים כאן. אז אם לא צריכים אותי אני מבקש שיחזירו אותי לארבע שבע חמש. אולי במחנה אחר ימצאו מה לעשות אתי בהוראת העברית.”

הוא ידע שהוא מקשה על המג"ד אבל כבר לא היה איכפת לו למרות שלבו פירפר. הסגן מתח את הגבול והוא הבין את המסר שלו ולא התכוון להשתתף במשחק החיילים המטורטרים של הסגן.

“בסדר, טוראי אלון, תפשתי מה שאתה רוצה ואני אבדוק. יש עוד משהו?” רס"ן ביקלס בחן אותו בסקרנות. לא בכל יום הוא נתקל בנער שמנסה לקום כנגד הסגן ולהגיד את מה שיש לו על הלב. מה גם שהוא זכר בדיוק את מה שאמר לסגן בעניין הזה של המורה לעברית. הוא לא רצה בעיות כל עוד הוא נמצא בתקן של ממלא מקום. הסגן יכול היה להתגלות כמוקש מסוכן ואולי יהיה עליו להגיב.

יואל בחן את אצבעותיו של הרס"ן המתופפות על-גבי השולחן. סימן שהסבלנות נגמרת, הוא חשב וקם. “זה הכל, המפקד.” הוא הצדיע ופנה לצאת כשקולו הרך של ביקלס השיג אותו על-יד הדלת.

“אלון.”

הוא נעצר ופנה למג"ד.

“אני מקווה שתגמור את השלטים מפני שאנחנו באמת צריכים אותם.”

הם החליפו מבט ויואל תפש את הכוונה של הרס“ן. זה היה המעט שהיה עליו לעשות מצדו במהלך העקיפה שלו בכדי להוציא את המג”ד ממצב שגבו אל הקיר. הוא הנהן. “בטח, המפקד.” מבחינה מסוימת חש בהקלה כשראה שמץ של חיוך מבין בפניו העגולים של הרס"ן.

כשסגר מאחוריו את הדלת הוא הספיק לראות את ידו של המג"ד מושטת לעבר הטלפון ומעבר לדלת עוד שמע אותו מבטא את שמו של גולדשטיין.

בחוץ ארב לו שחור. שלא כהרגלו זנבו הפעם התנופף כדגל מפני שהפסיק לחשוש מפניו. הכלב הלך אחריו לאוהל, היכן שהמשיך לצייר את שני השלטים האחרונים. הוא התיישב מטרים אחדים, מחכה לקבל חתיכת ואפל שוקולד.


23

שעה לאחר ארוחת הצהריים גמר יואל לצייר את השלטים. הוא הניח אותם על אבנים שמצא וסידר אותם כמדרגה ארוכה ליד הכניסה לאוהל, כדי שחום השמש יאיץ את ייבושם. בתוך-כך היה עד לריב שהתפתח בין איזי לאליהו בגלל הערה לגלגנית של איזי שלא אהב את ההתמרמרות הנצחית של הבחור החסון. הוא לעג לו ואמר לו שהוא רק נראה כמו שמשון, רק בלי מחלפותיו. תמיד היה איזי אומר לאליהו שבידיו בלבד הוא יכול להפיל את כל המחנה, אם רק היה מתכוון לזה ברצינות. אבל תמיד היה אליהו מפרק את המרירות שצבר במלים ואיזי היה מציק לו ואומר לו שהוא מאונן מקצועי.

“אתה מחזיק את הזין שלך, משפשף אותו וכשמגיע הרגע להשפריץ, אז אתה עושה את זה נגד הרוח. אז מה החוכמה, בן-אדם?”

אליהו היה מתרגז ומקלל אותו. הפעם, כשאליהו חזר מתורנות נוספת שהלביש עליו רס"ל ליבין והתחיל לגדף את אלוהים, את מדינת היהודים, את בן-גוריון, את כוס אימם של כולם, שוב התייצב נגדו איזי והפעם לא ויתר לו בקלות.

“אתה כל היום כועס וכועס וכלום לא יוצא מזה…”

“מה’כפת לך?”

“אתה אדם שאין לו כבוד!” התגרה בו איזי להרגיזו.

“מה יש לך?” תהה אליהו.

“נמאס לי שאתה מתבכיין. כל היום מתבכיין. או שתשבור למישהו מהם את העצמות, או שלא תתבכיין.”

“ז’לאעסק שלך!”

איזי הושיט לו אצבע מתוחה. “נא באוזן! אתה נראה כמו גבר אבל אתה לא…”

“נ’לא כמוך, מלקק חור תחת שלהם!” עיניו השחורות של אליהו בערו ואיזי הגיב בצחקוק חרישי שחודר מתחת לעור, מרגיז עוד יותר.

“מ’תה רוצה, אליהו, שאני אהיה כמוך, אחד שחור דפוק?” הוא משך בכתפיו באדישות, “יותר טוב לגמור בשקט את השירות ואחר-כך לא לראות לא את הצבא המסופלס הזה ולא את המדינה המחורבנת הזאת. אנ’לא אוהב סתם צרות.”

“אז מה, אתה אחר ממני? תגיד!”

“לפחות אני שותק, בן-אדם. אתה מבין?”

“כל אחד יורק את הכעס שלו כמו שהוא יודע,” נהם אליהו, “אתה מצחיק ומסכון. בחיי מצחיק. כמה שתלקק יותר ככה תהיה דפוק כמו אני, אליהו. מה יש? אני הייתי שמירות, איזי לא עושה שמירות? אני הייתי בבית הסוהר, אז בוא יא חכם אחד, אדון איזי שיטרית, תגיד למורה אם איזי לא ישב כמו אני בבית הסוהר!” פתאום נדלק הומור מוזר בעיניו הגדולות והיפות והוא קרץ ליואל, כאומר, חכה ותראה איך אני עושה צחוק מההוא. “אתה אוכל דבש? הו, לא. אתה כמוני אדון שיטרית. אבל לי יש כבוד שלי. מישהו דופק אותי, אז אני אומר לו שאני דופק אותו יום אחד. אבל אתה מוריד את המכנסיים ואומר, יאללה, תבוא תזיינו אותי עוד פעם! זה הכבוד שלך? זה כבוד?”

אליהו פגע בנקודה רגישה, בעניין של כבוד. פניו של איזי השחירו המדם שפרץ לתוכם. פרצופו השתנה עד שיואל חשב שהפך לאחר.

“תפסיק לבלבל את המוח, יא חת’כת אלג’ירי…”

איזי עשה את הטעות שלו. הוא פגע בנקודה רגישה אצל אליהו שניתר מעל מיטתו כנמר. הוא לפת במהירות את צווארו הדק של איזי כשהוא מנענע את גופו כאילו היה שק ריק ופניו התעוותו מזעם נורא.

“אתה חת’כת מזרחי תגיד לי אלג’ירי? פתאום אתה לא זוכר את השם שלי? תגיד, אליהו אליהו אליהו! תגיד!”

פניו של איזי המבוהל הלבינו והוא התפתל להיחלץ מהידיים החזקות של אליהו כשהוא מחרחר כנחנק. אחיזתו הרצחנית של אליהו נעשתה מסוכנת ויואל זינק וניסה לחלץ את איזי, אבל ידיו של אליהו היו כמוטות פלדה.

“אליהו!” הוא צעק. “השתגעת? עזוב אותו!”

מצד אחד יואל צד את מבט העיניים המתחננות של איזי שהכרתו התערפלה ומצד שני ראה את המוות המאיים כשהוא מציץ מתוך עיניו האפלות של אליהו שנפגע מאיזכור ארץ המוצא שלו. כל אחד היה רגיש לאיזכור כזה ואליהו יותר מכולם. עכשיו כל שניה נחשבה והוא ממש תקע את ציפורניו בפרקים הרחבים של אליהו ומשך אותם כקורע אותם מגרונו של איזי כשאליהו הודף אותו כנוצה במכות כתף והוא לא ויתר ולא הרפה. שוב חזר והצליח לשחרר מעט את כף היד הימנית ואיזי ניצל את ההזדמנות להשתחרר מלפיתת היד השניה. איזי צנח על מיטתו כשהוא שואף אוויר כקטר מתנשף, כמעט בוכה מכאב ומבושה ורק אליהו שדעתו נצטללה בבת-אחת העיף מבט תוהה ביואל.

“למה כל אחד קורא לי אלג’ירי?” הוא שאל, “למה גולדשטיין קורא ליענק’לה מרוקני שחור? למה קורא לסמי טורקי שחור? למה קורא לדוד פרסי שחור? למה גולדשטיין קורא לי אלג’ירי שחור?…”

בבת-אחת יצא סוד. לא את איזי ראה אליהו בין ידיו החונקות, אלא את גולדשטיין שבשיטתיות השפיל אותם. אולי לא התכוון בדיוק להשפלה. אולי התכוון להחזיר אותם קצר. אבל הם היו “השחורים”, תת-יהודים.

“למה גולדשטיין עושה ככה?” חזר אליהו ושאל כילד שהלך לאיבוד ומחפש מישהו שיראה לו את הדרך הביתה.

“מפני שסגן גולדשטיין רוצה לקרוא לך ככה, אלג’ירי!”

הם נרתעו מקולו של הסגן שעמד בפתח האוהל ושמע את שאלתו הנוקבת של התותחן. איזי שעדיין שכב על המיטה עצם את עיניו כישן ואילו גולדשטיין שנכנס לאוהל התעלם מיואל ופנה לאליהו כשפניו קשים: “יש לך משהו להגיד לי בפנים, אליהו?”

אליהו שתק. כשור נוגח המחפש את הזווית הנכונה הרכין את ראשו הגדול, יואל פחד מפני שאליהו ברגע זה היה מסוכן. כל-כך מסוכן היה שלא היה מתפלא אם פתאום היה רואה איך שתי קרנים קטלניות צומחות במצחו.

סגן גולדשטיין ידע גם לפעמים מתי להפסיק את ההיטפלות שלו. הוא הפנה את מבטו ליואל.

“ראיתי את השלטים.” שפתו התחתונה העפילה לרגע על העליונה כשהוא נדנד בראשו פעמים אחדות, כאילו ביטא הערכה ושביעות-רצון.

“עשית עבודה נקיה. אז פשוט שתדע שיש לי עוד כמה דברים כאלה בשבילך. בוא, נסתובב במחנה ונראה בדיוק איפה ומה. קדימה, תותחן.”

הוא חיכה שיואל יצא ואז פנה לאיזי ולאליהו: “אני לא רוצה לדעת מה קרה ביניכם. אבל מה שקרה לא היה. ברור?” הוא העביר את מבטו החד מזה לזה ורק אז יצא מהאוהל.

גולדשטיין התעלם מיואל שצעד לצדו. הוא פנה לעבר השער הראשי של המחנה כשהוא אוחז בראש מקלו הצהוב, לעתים מעיף בקצהו פיסת נייר, או קופסת סיגריו מקומטת שמישהו זרק. לפעמים עצר את אחד התותחנים שעבר שם, סימן לו שטח מסויים ואמר לו שבעוד שעה כשיחזור הוא לא רוצה למצוא בשטח הזה משהו שלא שייך לו.

“אם אמצא גפרור אחד,” הוא הזהיר, “לא תצא לחופשת שבת.” ושוב סיים כהרגלו: “ברור?” ובלי לחכות לתשובה המשיך הלאה ויואל מדשדש בצדו, חושש ממה שהסגן מבשל. היתה לו הרגשה שלא סתם הגיע הסגן לאוהלו. שמשהו קרה לאחר הראיון הבלתי מתוכנן שלו בלשכת המג"ד. ככל שהתקדמו המשיך הסגן להתמקד בניקיון ואפילו לא הזכיר במלה אחת את השלטים. בהתקרבם לשער מיהר מרקו השין גימל לאפשר להם את המעבר והם פנו לעבר מקשת האביטיחים שנמצאה בין שני פרדסים גדולים. באיזושהי נקודה בתחילת המקשאה נעצר הסגן, שלף סיגריה והצית אותה.

“אתה בחור פיקח, יואל,” הוא אמר כשהוא מתבונן בלהבת המצית היפה שלו.

יואל העדיף למשוך שתיקה.

“למה אתה חושב שממלא מקום מפקד הגדוד בכלל קיבל אותך?”

יואל לא אמר מלה.

“מפני שידעתי שתרוץ אליו כמו כלבלב מושתן, אתה מבין?” גולדשטיין פלט עשן כהרגלו דרך נחירי אפו הרחב, “אז הודעתי לו שתגיע אליו.”

לא היה איכפת לו אם יואל יגיב כך או אחרת. איכפת היה לו שיואל יידע שהוא משקר בכוונה. מפני שאחרת חייב היה להגיב בצורה חריפה ביותר. אולי אפילו לשקול את העמדתו לדין.

“הפעם אני לא סוגר אותך במלונת הכלבים,” הוא הוסיף בהתכוונו לבית המעצר של התותחנים, “אבל אם עוד פעם תעשה לי קונץ כזה, אז תראה את הפרצוף שלי כל חייך, וזה לא הפרצוף שאני למשל הייתי רוצה לראות אותו, אלא שלי אין ברירה ולך יש.” שוב בלע ופלט את עשן הסיגריה כנהנה. “אתה יודע איזו ברירה יש לך?”

“לא, המפקד.”

“בפעם הבאה שתרצה לראות את מם מם מפקד הגדוד אתה תעביר באמצעות תורג’מן מכתב בקשה מסודר לראיון אישי עם המג”ד. תורג’מן יעביר את המכתב לרס“ל ליבין. הוא יעביר את היצירה שלך אלי ואם אני אחליט לאשר שהנייר סובל את מה שכתבת אז זה יעבור למג”ד. ואז, אם המג“ד יהיה מוכן לראות את פניך התמימים, רק אז תיגש אליו ביום ובשעה שייקבעו לך. לא רגע לפני ולא רגע אחרי!”

“חשבתי שהתפקיד שלי מאפשר לי להגיע למג”ד ישר. בלי כל הסיבוב הזה…"

"זה מה שאני מנסה ללמד אותך, תותחן. תפסיק לחשוב. אין לך ראש מספיק טוב בשביל זה. תראה את זה. " הוא נגע בכותפת שעליה התנוצצה דרגת הסגן שלו. “אתה רואה את זה? זה השכל. כך החליטה המדינה. זה השכל. המדינה החליטה שלסגן יש שכל של מאה גרם. אם אקבל דרגה נוספת אז יהיה לי שכל של מאה וחמישים גרם. לך, על-פי החלטת המדינה, יש שכל של עשרה גרם בקושי. אתה מבין? ככה זה הולך.”

“אני חושב שכן.”

“אני לא בטוח. אתה יודע למה אני לא בטוח?”

“לא.”

“אתה יודע למי עוד יש שכל ששוקל עשרה גרם?” גולדשטיין זרק לארץ את בדל הסיגריה ומעך אותו. “רק לחמורים. עכשיו אתה יודע מי אתה?”

הוא בחן במבטו החודר את פניו הנבוכים של יואל.

“אין לך מה להגיד?”

זה לא היה נושא לויכוח. גם אם היה לו מה להשיב, אז עדיף היה שישתוק.

“אז בוא נמשיך עוד צעד,” החליט גולדשטיין, “שתזכור שאפילו שאתה חושב שאתה רק מסופח לגדוד, אז תדע שהאחריות עליך ועל ביצועיך היא בידיים שלי. וזה אומר את הכל.”

יואל תלה בו מבט.

“אל תהיה טמבל,” גער בו גולדשטיין ספק בחוסר-סבלנות ספק בהיתול. “זה שאמרתי שיש לך עשרה גרם שכל זה עוד לא אומר שצדקתי, ואני חושב שאתה יודע שמה שבעצם אני רוצה להגיד זה שאין לך מעמד מיוחד כאן. ואם תנקה את הראש מהזבובים שמזמזמים בו, תתחיל להבין שמה שאני אומר לך זה כאילו אלוהים עשה לך טובה וירד אליך מלמעלה, שם יד על הראש שלך ולחש לך משהו באוזן שלא כדאי שתפקשש אותו. הוא לחש לך שאם אתה לא רוצה להתרסק כאן, אז תלמד את המקום שלך, וכמה שיותר מהר אז יותר טוב.”

הם הגיעו מיוזעים לרצועה ארוכה מאוד ברוחב של כשלושה מטרים שהפרידה בין הפרדס מדרום לבין המקשאה. לרצועה הזאת גררו מהפרדס עצים מתים והעבירו לכאן גם את הקוצים שהפכו לפקעות גדולות ויבשות בכדי שאפשר יהיה לגדל את האבטיחים. הרצועה הצרה הבטיחה עינוי למי שייכנס לתוכה.

יואל עוד לא קלט את כוונת השיטוט המשונה הזה לשום מקום. “זה הכל, המפקד?” הוא שאל.

“לא, זה עוד לא הכל, תותחן. כנראה שמלים רכות וידידותיות של אלוהים לא משיגות אצלך את המטרה. אז אלוהים רוצה שתרגיש את המטרה ככה שתזכור אותה הרבה הרבה זמן.” בעיני הסגן התנוצץ לרגע זיק מוזר. “אתה רואה את הפס הזה שבין הפרדס למקשאה? הוא נגמר שם.” הוא הצביע למזרח. במרחק של יותר מקילומטר נתגלו גגות כתומים כחלודה של בתים אחדים. “אתה תעשה ריצה בתוך מסלול המכשולים הגאוני הזה. המרחק מפה לשם הוא בדיוק קילומטר וקצת. זאת אומרת הלוך ושוב כמעט שני קילומטרים. פעמיים זה כבר ארבעה קילומטרים ובזה כבר אפשר להתחשב.”

יואל חזר ובחן את השדה הזה. גולדשטיין צדק. אם מישהו היה רוצה להמציא שטח לריצת מכשולים קשה במיוחד, לא היה צריך לשנות כאן דבר.

“יהיה חם,” הוא מילמל סתמית.

“רותח,” תיקן אותו סגן גולדשטיין. הוא ניגש לאחד הגזעים המתים של הפרדס ותקע בין ענפיו היבשים את מקל ההליכה הצהוב שלו ועליו הניח את הכומתה השחורה שלו. אחר-כך הסיר את משקפיו, קיפל אותם והכניסם לאחד מכיסי חולצתו המעומלנת אותה הסיר ותלה על המקל.

“זאת תהיה ריצה מיוחדת,” אמר יואל. הוא בכלל לא היה בטוח שיגמור גם את מחצית המרחק. בשעת שיא החום הזה לא המרחק קבע, אלא מצב פני הקרקע והזמן.

“גם את ההנאה הזאת לא תשמור רק לעצמך,” אמר הסגן וחייך חיוך חמוץ-מתוק, “מפני שאני ארוץ איתך כדי להיות בטוח שלא תשכב כל פעם שיתחשק לך לנוח ושלא תבוא אחר-כך למישהו ותתלונן שהסגן התעלל בך. מה שאתה תעשה אני אעשה.”

יותר ויותר התקשה יואל לפענח את חידת מורכבותו של הסגן שלפעמים היה נדמה לו שהוא חשוף כלוח לפניו. אבל רגע יותר מאוחר שוב היה מתגלה גולדשטיין אחר, ערמומי, חייתי. אחר-כך היה חוזר ונחשף כאחד שמוכן לאמץ את חזהו את כל העולם.

“רוץ!” נהם גולדשטיין ובעצמו התחיל לרוץ, משוכנע שיואל יהיה בצדו.

הריצה התגלתה באמת כקשה והיו פעמים אחדות שיואל נפל להמהמורה נסתרת, פעמים בהן נכשל בשורש שלא נעקר והוא צנח על שיח קוצים דוקרני. כבר מתחילה הרגיש כטירון של מנש בבה"ד 4. האור הלבן של השמש הצורבת שטף את השטח העצום, כמעט מכה בסנוורים. כעבור מרחק קצר למד יואל שהקוצים של ענפי ההדרים היו אפילו יותר מסוכנים מקוצים אחרים. קוצי הענפים המתים היו קשים כעצמות דגים קשות וכבר חש בשריטות ארוכות ומכאיבות בשוקיו. כשהעיף מבט בסגן התפלא לראותו כבר במחצית המרחק כשהוא שומר על תנועה קלילה ונשימתו רעננה כאילו עוד לא התחיל לרוץ, למרות הזיעה ששטפה את פדחתו שנחשפה בעד זיפי ראשו המכוסחים ושטפה את פניו ואת עורפו האדום.

“רוץ כמו גבר!” התגרה בו הסגן כשהוא נפל לבור.

יואל התרומם, מחה בזרועו את הזיעה הצורבת את עיניו, נשם נשימה מהירה כמו ביקש להרטיב במעט את גרונו היבש והמשיך לרוץ בניסיון להדביק את הסגן שכבר הגיע לאותם בתים רחוקים, הסתובב לאחור ומשך ריצה לכיוון מערב.

כנראה שמישהו מהמחנה ראה אותם רצים בשדה שנודע כ“מנהרת הטרטורים של גולדשטיין”, מפני שבתוך זמן קצר התקבצו מעבר לגדר כמה מאנשי השירותים שלא השתתפו בתרגיל הארצי ואיתם אנשי מילואים אחדים. הם התחילו לעודד בשאגות את יואל. אבל כשחזר ומעד שמע רק את קולו של הסגן.

“רוץ!” קרא לעברו גולדשטיין ויואל התאמץ להדביקו.

זמן מה הם רצו אחד בצדו של השני והסגן לא האט את הקצב כאילו התאמן בריצת המכשולים הזאת יום אחרי יום עד שיואל חשב שבדרך זאת שמר על כושר מעולה. בינתיים כוחותיו נתמעטו והוא התחיל לאבד מרחק והסגן שרץ לפניו חזר ולעג לו למרות שבהתקרבם להשלמת הסיבוב השני כבר ניכרו גם בו סימני עייפות קלים. גולדשטיין נעצר על-יד גזע התפוז העקור, שלף מכיסו ממחטה גדולה מבד חאקי ומחה בתנועה איטית את פדחתו, פניו, עורפו וצווארו.

“היה טוב, הה?” הוא לגלג.

“אנ’לא יודע,” השיב יואל כשהוא מתקשה לדבר בגלל קוצר נשימה, “עוד לא גמרתי.”

“למה אתה מתכוון?” גולדשטיין הופתע.

“כאשגמור לרוץ, אז אדע…”

“אמרתי שני סיבובים!”

יואל התאמץ לחייך. אם בדרך זאת עליו להוכיח שהוא גבר, אז זה בדיוק מה שיעשה. “עשיתי את מה שאמרת לי,” הוא המשיך להרים את ברכיו כאילו לא סיים את ריצת המכשולים, ועכשיו אני רץ בשביל התענוג שלי." ועוד לפני שהסגן הגיב חזר ונכנס בצעדים כושלים לתחום רצועת הענישה של גולדשטיין.

צחוקו הלעגני של סגן גולדשטיין השיג אותו ואולי דווקא בו מצא עידוד להמשיך הלאה, אבל כשמעד והתרומם בקושי גילה בצדו את גולדשטיין.

“ידידי הצעיר,” הוא שמע את קולו של גולדשטיין כמו ממרחק, אבל הרגיש היטב את כפו הטופחת בגבו. “המשחק הזה נגמר. אתה לא מסוגל להמשיך.”

אלא שהוא שוב ניסה. אולי בגלל שהסגן צדק ולא היה מסוגל למשוך עוד קצת את הריצה המקרטעת. הוא התקדם עוד מטר ועוד מטר. עוד דילוג כושל מעל לענף גדול ועוד קפיצה מעל בור שנפער פתאום מאחורי שיח יבש וצהוב. אבל במרחק של כמאה מטרים הפכה ריצתו לסתם הליכה עייפה. ובכל זאת למרות התשישות וכאבי השרירים הביט בהתגרות בסגן כאומר לו, תצטרך יותר מזה בשביל לפרק אותי. את שארית הדרך עד לבתים ובחזרה עשה בהליכה כושלת, אבל עשה.

כשהם חזרו ונכנסו לחדרו של הסגן, הם מצאו שם את יענק’לה כשהוא משלים גיהוץ חולצות של הסגן.

“יענק’לה, תכין חולצה ומכנסיים,” הפטיר הסגן לעברו.

“כבר בא, המפקד.”

גולדשטיין משך מגבת וניגש לכיור הקטן בפינת החדר ושטף בתנועות מדודות את פלג גופו העליון ואחרי שהתנגב חזר ולבש את מדיו הנקיים. רק אז העיף מבט ביואל שכל אותו זמן המשיך לעמוד סמוך לדלת.

“אז כמו שאמרתי קודם,” הזכיר הסגן כקושר דברים, “כל עוד אתה כאן וכל עוד לא טופל עניין ההחזרה שלך לחור התרבותי שממנו באת, אתה תעשה כאן את כל מה שיגידו לך לעשות כמו כל אחד מהתותחנים. תראה את עצמך תותחן וזהו זה.” הוא העיף מבט אזהרה ביואל ואמר לו בקול נמוך כאילו הוא משוחח עם חבר, “שמע לעצה טובה. אני לא יכול להרשות לך להסתובב פה סתם ככה. אם אתה רוצה לחשׂוך מעצמך הסתבכויות מטופשות, אז תעבוד במה שאומרים לך.” יענק’לה נכנס והניח לפניו ספל קפה טורקי ובצדו כוס מים קרים. הסגן רמז לעבר כוס המים. “זה בשבילך, המורה.”

יואל התקרב לשולחן. הוא היה צמא אבל עוד לא נגע במים. “תן לי ללמד,” הוא ביקש מהסגן, כמעט מתחנן.

גולדשטיין חייך. “כמה נרשמו לפני התמרון הארצי? תגיד לי.”

“אתה יודע בדיוק כמה.”

“בקושי למלא רבע כיתה. אז מה זה?”

“אתה יודע למה לא היתה הרשמה,”

“תגיד לי,” הציע גולדשטיין בלגלוג.

“אין לי מה לחדש לך. הם יודעים איך תשחיל להם תורנויות וביטול חופשות אם יירשמו.” יואל השתתק כבוחן את עצמו אם יש טעם להמשיך להגיד דבר נוסף בגילוי-לב והחליט שכן. “תגיד לי למה אתה לא מעודד אותם ללמוד? מה איכפת לך? להם זה חשוב.”

גולדשטיין התבונן בו כלומד אותו מחדש. כדרכו ברגעי כעס בלטו שפתיו בתרעומת. לא על יואל. על עצמו. על שנסחף לשיחה כזאת עם הנער הזה שמתחיל להתגלות כמטרד. אם ביקלס לא היה מזהיר אותו מהחזרתו של זה לארבע שבע חמש, בעיקר לאחר הפרשה של אותה מורה שהצליח להעיף מכאן, היה מעיף אותו בבעיטה. שהם שם בארבע שבע חמש עם כל השטויות שלהם יעשו איתו מה שהם רוצים.

“אתה באמת תהיה כאן קוץ בתחת,” הדגיש הסגן.

יואל שתק.

“היה לנו כבר ניסיון רע מאוד בעסק הזה.” גולדשטיין הצית סיגריה. “היתה פה כמה חודשים איזו מורה אחת. נכנסתי יום אחד לשיעור שלה והתברר שאחרי כל-כך הרבה זמן התלמידים בקושי ידעו את האלף בית, אתה מבין את זה?” הוא בחן את טבעות העשן שפלט. “בלבלה לכולנו את הביצים ולא עשתה דבר. נתנה לחבר’ה רק להציץ לה בציצים ונהנתה שהמבטים שלהם מלטפים לה את התחת כשהסתובבה לכתוב משהו על הלוח.”

“אולי היא לא היתה מורה טובה…”

“נניח. ואתה?”

“אנ’לא יודע. תן לי לנסות.” הוא לגם מהמים הקרים והיובש בגרונו התמעט. “זה שהיה ניסיון לא מוצלח זה לא אומר שצריך לקבור את הסיכוי הזה. תן לי…”

הוא השתתק כשהדלת נפרצה ויענק’לה המבוהל הופיע חיוור וקרא בהתרגשות: “המפקד, אליהו האלג’ירי ושלום המרוקאי הולכים מכות בחדר האוכל!”

יואל ניסה לרוץ לעבר הדלת אבל מבטו הקר של גולדשטיין עצר בעדו.

“תהיה לך אפשרות לראות את התלמידים שלך בפעולה, ואולי תבין שלא שפה הם צריכים אלא רצועה.” הוא חזר ולגם עוד לגימה מספלון הקפה. רק אז הוא שלף עצמו מכורסתו, חבש את כומתתו, לקח בידו את מקלו הצהוב, סמל שלטונו הבלתי-מעורער, וצעד במתינות החוצה ויואל ויענק’לה ותורג’מן בצדיו.

בכל צעד שהם התקדמו נדמה היה ליואל שהמתח הולך וצומח למעין יצור שאפשר לגעת בו. דווקא השקט המקפיא מסביב הפחיד יותר מכל. על חלונות ודלתות חדר האוכל צבאו תותחנים שמיהרו לפנות את הדרך לסגן ולבאים איתו.

בתוך הצריף הגדול נמצאו רק שני גברים, האחד רודף אחרי השני בין שולחנות הפוכים וכסאות זרוקים. הנמלט היה שלום לוי הטבח כשהוא אוחז בידו מזלג להתגונן בעזרתו והרודף היה אליהו המניף סכין גדולה ומאיימת. פניו של אליהו שתתו דם משרטות שנגרמו על-ידי שיני המזלג. נראה כי אליהו לא הצליח לפגוע בשלום פגיעה ממשית ומשום כך רתח כהר געש מתפרץ. שלום היה זריז ומהיר ואולי על-יד כך ניצל מפגיעה קשה של אליהו. אילו היה נמצא בהישג ידו היה אליהו משסף אותו. אבל פניו הביעו בהלה ונראה היה שהוא קיווה לנס.

“אליהו!” השאגה של סגן גולדשטיין אמורה היתה להפסיק את המרדף המסוכן הזה, אלא שאליהו בעל הדם הרותח והרגיש כל-כך בכל הקשור בכבודו לא היה שומע דבר גם אם היתה מתפוצצת פצצה בקרבתו.

“אני ארצח אותך, ממזר מרוקני!” הוא נהם פעם אחרי פעם. “אגמור עלי, ממזר, כלב בן-כלב!” הוא חלף על פניו של סגן גולדשטיין שהושיט את מקלו הצהוב כמשוכה שתאלץ אותו לעצור ולרגע נדמה היה שהגרוע מכל עומד לקרות לעיניהם כאשר שלום הנמלט הפנה אליו את ראשו ובתוך-כך נכשל בכסא הפוך והשתרע על הארץ ואליהו כמעט עט עליו כשהוא מניף את סכינו.

“תראה את החיות השחורות האלה,” רטן גולדשטיין, “תראה את התלמידים שלך. אם אתה באמת חושב שאתה מכיר אותם, אז קדימה, תפרק את המוקש הזה!”

ספק אם יואל שמע בדיוק את מה שאמר גולדשטיין מפני שהגיב על-פי תחושה שחייו של שלום בסכנה ממשית והוא התייצב בין שלום שהתחיל להתרומם במגמה להמשיך במנוסתו לבין אליהו שכמעט פגע בסכינו בצווארו של יואל שהפתיעו.

“זוז!” התנשף אליהו בכבדות, “ס’תלק ואגמור את הממזר הזה שאמר אלג’ירי!”

“תראה מי אני,” אמר יואל בשקט, “אני חבר שלך, אליהו.”

רק כשקשר את מבטו עם מבטו של אליהו הוא נבהל. עיניו של התותחן היו מרושתות בנימי דם עד שנדמה היה שהדם שעל לחייו לא נגרם מהשריטות של המזלג שבידו של שלום, אלא זרם מאגמי העיניים הלוהטות.

“תן לי את הסכין,” הוא אמר והושיט את ידו לעבר אליהו. אם טעה בשיפוטו כי אז יידע זאת מיד כשירגיש בסכין המפלחת אותו.

אליהו היסס.

“בבקשה!”

הם החליפו מבט ארוך ויואל ראה איך החשכה נעלמת מעיניו של אליהו וברק של הבנה חוזר לכסות אותן.

“עזוב את הסכין, אליהו.”

“הסכין?” השאלה ששאל היתה כנה. לרגע נראה כאדם הנתון במצוקה ואינו יודע בכלל היכן הוא נמצא. אליהו בחן את ידו כלא מאמין. אחר-כך העיף מבט מסביב וזיהה את סגן גולדשטיין, את תורג’מן ואת כולם.

“הסכין,” הזכיר לו יואל.

ידו של אליהו צנחה והוא הרפה מהסכין שפגעה והתגלגלה על הרצפה כשהיא משמיעה צליל אחד או שניים. “אני לא אלג’ירי… לא אלג’ירי!” קולו היה צרוד כאילו נפער בתוכו חור ענק והצלילים נשמעו כחלולים. “לא אלג’ירי. אני ישראלי. אתה ישראלי. הוא ישראלי…”

“אתה ישראלי,” אמר יואל, זה מה שאתה."

“לא אלג’ירי…” אליהו הזדקף. הוא הביט מסביב בתותחנים השותקים. “ישראלי, זה מה שאני.”

אפשר היה לשמוע בחוץ את הטרטור הצווחני של המטוס הקטן בו אימן מדריך דרום-אפריקני פרח-טיס ישראלי. מלבד הטרטור הזה היתה מסביב הדממה הכי צועקת שיואל שמע בחייו.

“בוא אתי,” הוא הציע לאליהו ופנה לצאת כשאליהו נגרר אחריו ואילו שלום שקפא בפינה הרחוקה עדיין רעד מפחד.

בחוץ אמר סגן גולדשטיין לתורג’מן: “קח את אליהו למרפאה ואחר-כך תביא אותו ואת שלום אלי.” לפני שהסתובב לחזור למשרדו הפטיר בהבעת בחילה לעבר יואל: “למדת משהו?” ולא חיכה לתשובה.

“סגן גולדשטיין,” קרא אחריו יואל, “כל מה שהם רוצים זה להיות אחד מאיתנו. ישראלי כמוך. שמעת את מה שהוא אמר…”

סגן גולדשטיין התעכב, פנה לאחור ונעמד כשהוא נסמך בשתי כפותיו על ראש מקלו. חיוך משונה היה שפוך על פניו הרחבים, כאילו התלבט בבחירת תשובה קולעת. “אולי,” הוא אמר לבסוף, “אולי, טוראי אלון.” רק אז הוא המשיך בהליכה בטוחה, בצעדים מפושקים משהו, המבטאים אדנות.

אחדים מהתותחנים ניגשו אל יואל.

“וואללה, גבר, המורה,” אמר מישהו.

הוא התאמץ לחייך כשפקעת דמעות חונקת את גרונו, מילמל משהו סתמי בתשובה והלך לאוהלו. עד שהגיע אליו כבר נתגלגלו דמעות ראשונות על פניו. מעולם לא צרב אותו עלבון שכזה שהיה עלבונם של כל אותם האליהויים הדפוקים, ה“שחורים”.

צללים ארוכים של ערב התפשטו במחנה כשאיזי נכנס לאוהל כשהוא צוהל.

“אליהו נשאר איתנו,” הוא אמר בעליזות, “הסגן לא שפט אותו.”

“איך זה קרה?”

איזי חייך ברחבות. “מה זה חשוב איך? עובדה.” הוא עמד מול המראה הקטנה שלו והסתרק פעם ועוד, מקפיד שהפסוקת שלו תהיה מדויקת. “משהו נגע לגולדשטיין בלב. אולי המלים של אליהו על זה שהוא ישראלי כמו כולנו.”

“ומה עם שלום?”

“שלום קיבל שטיפה מהסגן, אבל רק אחרי ששלום התחנן שלא התכוון להעליב את אליהו.” הוא הסיר את חולצתו ולבש אחרת. היה בדעתו לצאת מהמחנה להרצליה. בין התותחנים הסתובבה שמועה שהיתה לו שם מישהי ממשפחה ידועה. מהוותיקים. פעם רמז ליואל בגאווה שזאת שמועה נכונה וכי הבחורה שייכת לוותיקים. מבחינתו, אחד שבא ממעברת נוף-ים כמותו, זה היה סיכוי לחיים אחרים. “שלום היה מוכן להגיד לסגן כל דבר, רק שלא ישלח אותו למעצר. בגלל הפחד שלו ממקומות סגורים.”

“מה שאתה אומר זה כאילו גולדשטיין עוד פעם נהיה למישהו אחר.”

איזי הסכים. “הסגן היה באמת משונה. במקרים כאלה הוא תוקע ריתוק לעשרים ואחד. אבל לא הפעם. הוא רק הזהיר אותם שאם עוד פעם יקרה עסק כזה, אז הם יזכרו את השם גולדשטיין כל החיים שלהם.”

הוא הפסיק להבריש את שערותיו החלקות והיפות. “שמע, למה לא באת לארוחת ערב?”

“לא התחשק.”

איזי צחק. “לא הפסדת הרבה. היה אוכל מחורבן בגלל סילוקי אוכל…”

“מה זה צריך להיות?”

“היקה הממזר הזה, היינץ מוזס, חושב שאם הוא סמל ראשון של המטבח בקבע, אז הוא יכול לעשות כל מה שהוא רוצה…”

“למה אתה מתכוון?”

“הוא סוחב אוכל הביתה. גם מחלק לקצינים. מכין להם חבילות בשקט בשקט. ככה שלפעמים נגמר משהו לפני הזמן. אז נותנים פחות לשולחנות.”

יואל חייך. “הבדיחות שלך ממש מסריחות, אתה יודע.”

“ז’לא בדיחה.” איזי הרצין. “אתה יודע מה הג’וב שלי? למה קוראים לי ‘איזי מכולת’?”

“עוד לא שמעתי…”

“אז תשמע. ככה זה השם שלי, ‘איזי מכולת.’ ולמה? אז אני אגיד לך. זה התחיל מלפני שנה כשהכל היה בשיא של הצנע. על פנקסים ונקודות מביצים ועד בשר. עשו אותי שליח להשיג דברים לקצינים. הייתי מסתובב כל יום שעות בהרצליה כמו שעשיתי היום. מסתובב איפה שמגדלים ירקות ואיפה שמשיגים מהלולים ביצים. בשקט. בלי פיקוח. אני נכנס אליהם דרך הגדר האחורית. אף אחד לא רואה, אף אחד לא שומע. בחוץ, על-יד פרדס, מחכה לי טנדר שלנו ואני מביא אל תוכו עגבניות, מלפפונים, קולרבים, חסות, בצלים. רק תגיד מה ויהיה. ואחר-כך מכניס קופסאות של ביצים רק סוג אלף. כל ביצה כזאת!” הוא כיווץ את כף ידו לאגרוף. “מביא הכל בשקט לצד האחורי של המטבח, איפה שהיינץ מוזס השמן והם עושים חלוקה ככה קטנה לזה ולזה. ומוזס מוסיף פה ושם קופסאות של בשר בוליביף, סרדינים ולפעמים אפילו אננס בגודל טבעות של קוגלגרים.”

“לאן כל זה הולך?”

“מוזס מוכר את זה בחוץ.”

“וזה ככה עובר בשקט?”

איזי חייך. “מה זה בשקט? לפעמים נותנים גם לאיזה קצין משהו שייקח הביתה. שיהיה מבסוט. שיהיה יותר קל בבית. מרחיקים את הצנע. תפשת?”

“אנ’לא מאמין.”

“סחתן. אז לא.”

“גם סגן גולדשטיין?”

איזי תקע אצבע בחזהו של יואל. “עזוב שמות. זה חשוב שמות?”

“אנ’לא מאמין.”

“בסדר. שלא תאמין.”

איזי יצא מהאוהל לבלות עם החתיכה שלו בהרצליה, שהיה קורא לה “קלאסית”. לפני שהלך הציע ליואל לבוא איתו. אמר של“קלאסית” שלו יש כמה חברות פצצות. לא צ’רפחות, צפרדעיות כאלה. אבל יואל היה עייף. החליט לישון אבל העיניים לא נעצמו הרבה זמן מפני שקרא את “אפורים כשק” של יגאל מוסינזון.


24

התמרון השנתי של צה“ל הסתיים. “הירוקים” וה”כחולים" הפסיקו להתלחם, כמו שאמרו התותחנים, וחזרו להיות צבא אחד. החיים הסדירים של מחנה הנ"מ בהרצליה התחילו לחזור למסלולם עם שובם של תותחני סוללות א' ו-ד‘. שתי הסוללות האחרות, ב’ וג', בפיקודו של סרן ביל האוסטרלי האגדי שבגדוד הזכירו אותו התותחנים כקצין הכי טוב, חזרו לבסיס הקבוע במחנה חיל האוויר הגדול בדרום. ההתארגנות מחדש חייבה את השליש, סרן גדעון רייך, ביחד עם סגן ארנון חיים, קצין האפסנאות, לחדש את הציוד של התותחנים שנפגע במהלך התרגיל השנתי. ואילו קצין הרכב, סרן מוסקה מילשטיין, העביד שעות נוספות את הנהגים בטיפול בכלי הרכב ובהחזרתם למצב של נסיעה תקינה. גם הכלב הערבי, שחור, חזר למסגרת הרגילה שלו. בימים שהמחנה היה מרוקן הפסיד הרבה יחס. נתמעטו אלה שזרקו לו עצם. עכשיו שוב אפשר היה למצוא אותו מסתובב בשטח, ליד חדר האוכל, או ליד האוהלים, מחכה שמישהו יזרוק לו משהו. תמיד נמצא מישהו שזרק לו משהו.

יואל הועסק במשימות עזר שונות ומפעם לפעם ניסה לגלגל מלה עם סגן גולדשטיין לחדש את הרשמת התותחנים לשיעורים ולהתחיל לפחות בהוראה של שעתיים מדי יום. הסגן המשיך להתחמק בטענה שזה ייקח זמן עד שהחיים ישובו למסלול הרגיל שלהם ואז אפשר יהיה לבחון את הבעיה מחדש.

בינתיים התמקמו האנשים בתפקידים המסורתיים ובין אלה בלט סמל אלברט, מפקד צוות, שהתותחנים כינו אותו “הבולגרי הממזר”, להבדילו מהתותחנים יוצאי בולגריה שהיוו חלק נכבד מאנשי הבד“א של הגדוד שהיו אהובים על התותחנים, יהיה מוצאם אשר יהיה. אפילו התותחנים יוצאי בולגריה הסתייגו מסמל אלברט מרגע בו שתל עצמו כפי שמישהו אמר עליו, להיות, שערה קשה בעכוזו של גולדשטיין”. למעשה, אלברט הרגיש שהוא חייב את קידומו לסגן גולדשטיין. אלברט, בן עשרים ושתים, היה גבר תמיר ויפה-תואר כרוב הבולגרים. מתחילת בואו לגדוד קלט את המפה הנכונה והתקרב לסגן גולדשטיין והפך להיות אחד מבני עדת מלקקיו וכך יצא שכעבור שנה ומשהו לאחר בואו לגדוד כבר היה סמל, וגולדשטיין גם הבטיח לו, כך אמרה השמועה הרעה, שכאשר רס“ל ליבין יקבל דרגת הרס”ר שלו, הוא, אלברט, יקודם לסמ“ר וכעבור פרק זמן מינימלי יזכה בדרגתו של ליבין. בין אלברט לסמ”ר הירש של השין גימלים היתה תחרות גלויה מי יזכה במינוי של “במקום ליבין”. גם להירש, ששכבת שומן בעובי של צמיג של מכונית עטפה את לבו הטיפש, היו יומרות משלו להתקדם בחיים.

אבל לאלברט היה יתרון בולט בגלל שכלפי חוץ היה כזה נעים הליכות. אלא שאלברט לא קנה את לבו של גולדשטיין ביפי תוארו ובנועם הליכותיו. הוא זכה ביחס מיוחד בגלל הנאמנות הכלבית שלו. התותחנים ששילחו בו חצים מורעלים טענו כי כאשר אלברט עומד על יד גולדשטיין צומח לו מתחת זנב עוד יותר ארוך משל שחור, והוא מכשכש בו לא פחות טוב מהכלב השחור. רבים טעו לפרש את החיוך החביב שלו כאילו כל הטוב שבעולם נמצא ברשותו אבל לא גולדשטיין. הסגן ידע כי אלברט אוהב את אלברט ובשביל להתקדם הוא יתאמץ להיות המדווח מספר אחת שלו על כל מה שקורה בשטח. אלברט הפך בתוך זמן קצר לעין השלישית של גולדשטיין. רבים מהתותחנים נדפקו בגלל היותו עין נוספת והיו כאלה שאמרו שאלברט גם ליבה את האש הגיזענית של גולדשטיין. שהוכיח לו שהמזרחיים שווים כלום. אפס.

אם מישהו היה רוצה להזהיר את התותחנים ממשהו, היה משמיע מלה אחת: “אלברט”, ומיד או שהיו נפוצים לכל עבר, או משתתקים ומעסיקים עצמם בכל מיני עיסוקים ורק שאלברט לא ייטפל אליהם. אלברט חיפש אחר כל הזדמנות לדפוק תלונות. איזה ימים לאחר שחזר עם סוללה א' בה היה מפקד צוות, ראה אותו מישהו מסתובב לא רחוק מצריף ה“רכב” הגדודי ונטפל סתם למכונאים ולנהגים, מפני שגולדשטיין שוב רצה להדק את חגורת הפיקוח שלו על השטח. גולדשטיין טען שתמיד אחרי תרגילים לוקח לאנשים יותר מדי זמן לחזור לשיגרה הנכונה והם מתברדקים.

בערך כשבוע ומשהו אחרי שנגמר התמרון הגדול נטפל אלברט לאיזי. איזי, שבגמר התמרון חזר לתפקד כמכונאי, היה כל-כך שקוע בעבודת ניקוי קרבוראטור שלא שמע את האזהרה שקיבל מאחד המכונאים, שריקה דקה שמישהו מ“הגולדשטיינים” מריח בשטח. בגלל זה הוא לא הבחין באלברט שהסתתר באזור, כאילו מחכה לתקוף מישהו שיהיה הקורבן של היום. בשלב מסויים, כשאיזי גמר את הרכבת המאייד, הוא התיישב על טמבון המשאית בשביל לעשן סיגריה מסוג “אל תשכחיני”. אחרי העישון הפנה את פניו אל השמש, עצם את עיניו להשתזף איזה רגעים וקפץ בבהלה כששמע מאחוריו את קולו של אלברט.

“איזי, תוציא את הידיים מהכיסים!”

איזי התחייך. “בחייך, אלברט, מה זה מפריע?”

“בעבודה?”

“גמרתי איזה שעתיים על חתיכת קרבוראטור דפוק, אז לא מגיע לי מנוחה של כמה רגעים?”

“אתה יודע,איזי, יש לך התנהגות מזורגגת של אחד שמכל דבר עושה ויכוח שלם,” אמר אלברט בשקט. “תראה, אמרתי לך משהו אז תעשה, זה הכל.”

איזי שמט יד אחת מכיסו.

“גם את השניה!”

התותחן התקשה להבליג. “אתה מתלבש עלי? אני התורן שלך היום? רק תגיד. זה בסדר. אבל רק תגיד שאדע.”

אלברט המשיך לחייך בשלווה. “עזוב שטויות.”

“אז אני אחזיק יד אחת בכיס בשביל לגרד את המה-שמו שלי. ואם תרצה שלא אחזיק, אז תבוא תראה לי איפה כתוב שבזמן העבודה אסור שיד אחת תהיה בכיס,” פסק איזי. הוא הרשה לעצמו להגיב בחדות משוננת כזאת מפני שהוא ואלברט התגייסו בתאריך אחד, עברו את בה"ד 4 ביחד וגם את קורס התותחנים עשו ביחד. הם הכירו זה את זיעת הגרביים המסריחים של זה.

“בסדר,” הסכים אלברט בלי להתרגש, “תחטוף את מה שביקשת.”

“שמעתי אותך. תעשה מה שאתה רוצה ותעזוב אותי במנוחה. יש לי מספיק עבודה בלי שתבלבל לי בביצים.”

“תחטוף משפט. שלא תגיד שלא אמרתי לך.”

איזי התעלם מאלברט. כל-כך הרגיז אותו בן הזונה הזה עד שבכוונה חזר והתיישב שנית והדליק סיגריה מסריחה חדשה. הוא הפריח את העשן לכל הכיוונים כאילו הסמל בכלל לא נמצא שם. סמל אלברט לא אמר מלה נוספת, הסתובב והלך מהמקום. איזי חשב לתומו שאולי בזה ייגמר העניין. היתה זאת הפעם הראשונה שאלברט נטפל אליו סתם ככה. אולי כבר גולדשטיין עמד לתת לו הקפצה לסמ"ר, הוא חשב, עד שהתנפח כאילו הכל מותר לו.

אבל הוא טעה. כעבור רגעים אחדים הופיע יענק’לה בריצה.

“איזי, תפסיק לעבוד. לך תחליף מדים.”

“מה יש, יענק’לה?”

“אלברט דפק לך תלונה. באחת-עשרה תתייצב לפני הסגן.”

“שיישרף להם כוס אימם,” גידף איזי. הוא העיף מבט בשעונו. “זה פחות מחצי שעה!”

יענק’לה הבין את המשמעות של הלחיצה הזאת. ההתראה היתה קצרה מדי. גם להתרחץ גם להחליף את הסרבל וגם להופיע פרפקט לפני הסגן, היה זה עניין לא פשוט בפרק זמן קצרצר כזה. הסגן דפק תלונה על תלונה. די אם ימצא משהו להעיר עליו בהופעתו של איזי בכדי להכפיל את העונש שייגזר עליו.

“אני מצטער,” התנצל יענק’לה כאילו היתה לו יד בקביעת השעה, “אתה מכיר את הסגן הזה.”

איזי נצרך לכל רגע ורץ לאוהל. באוהל הוא הסיר במהירות את סרבל העבודה והלך להתקלח. למקלחת כבר הגיעה השמועה על המשפט כפי שהגיעה לפינות אחרות במחנה. יואל שהתקלח שם שאל אותו מה קרה ואיזי הרגיע אותו.

“אני אסדר את הנבלות האלה,” הוא נשבע.

“איך?” תהה יואל.

“סמוך. תראה.”

ה“תראה” הזה כלל עזרה מידי יואל ואליהו. יואל צחצח את נעליו של איזי טוב מכל פעם אחרת בה צחצח את נעליו בבה"ד 4. הנעליים הבריקו כתחתית של חבית נפט גולמי עד שאפשר היה להשתקף בהן עד לפרטי-פרטים. אליהו שפשף בפלנלית את הסמל של הכובע וסמלי החולצה וכפתוריה וכשאיזי לבש את המדים המעומלנים הם בדקו אותו פעמים אחדות שלא יהיה עליו רבב מכשיל.

בדיוק בחמש דקות לאחת-עשרה התייצב איזי במשרדו של הסגן כשהוא מבריק, מגוהץ ומצוחצח כחתן המובל לחופה, ובאמת יכול היה לדגמן לפרסומת איך צריך תותחן אמיתי להיראות מפני שהיה גבר צעיר ויפה-תואר. לא סתם התאהבה בו החתיכה מהמשפחה הוותיקה של הרצליה. מול צריף המפקדה התגודדו תותחנים שרצו לדעת איך הצליח הפעם אלברט לדפוק את אחד מחבריהם. בין אלה היו יואל ואליהו. אחדים מהם התחילו להתערב על כסף וסיגריות מה יחטוף איזי מהסגן. ההתערבות התחילה בארבע תורנויות נוספות במטבח ומישהו אפילו היה מוכן להתערב שהוא ירותק לחודש ימים. לא חופשות סופשבוע, לא חופשות ערב רגילות. אין פסים יותר. כשאיזי הוכנס לחדרו של גולדשטיין מואץ בפקודות חדות של רס"ל ליבין, התקרבו אחדים מהם להימצא בקרבת הדלת בטווח של שמיעה. תורג’מן הממולח היה זה שדאג שהדלת תישאר קצת פתוחה כדי שהמתערבים ישמעו ממקור ראשון מי זכה ומי הפסיד.

אלה שזכו להציץ ראו שגולדשטיין התעלם מהצד הטקסי שבוצע בחריצות על-ידי ליבין. הוא הניח לליבין לבצע את התרגול הדרוש עד לדריכה במקום והשמעת הפקודה לנאשם לעבור לדום. עוד לפני שנפתח המשפט כבר הגיע הסגן למסקנה שהפעם אלברט הגזים בהיטפלות שלו לאיזי, שלא היה מאלה שהסתבכו סתם ככה וכדאי לסגור את העניין בנזיפה בלבד.

כדרכו הרים גולדשטיין את ראשו באיטיות, כאילו התקשה בנשיאתו. אבל זה היה כמו תנועת שור בזירה הסוקר את האדם לפני שינסה לנגח אותו בניגוח קטלני. הוא הסיר את משקפיו וניקה בממחטתו את העדשות העבות כשהוא חוזר ונושף בהן מלפנים ומצדן הפנימי. אחרי שחזר והרכיב את המשקפיים התבונן באיזי במבט מבטא מורת-רוח ואחר כך פלט את שמו.

“ישראל שטרית.”

“כן, המפקד.”

“אני מבין שניסת לקרקס את סמל אלברט. אז בוא ונגמור את העניין בקיצור. כתוב פה שסירבת למלא פקודה…”

“המפקד!”

גולדשטיין זקף בו מבט תוהה. זה לא היה מקובל שמישהו ישסע משפט שלו.

“מה אתה רוצה?”

איזי לקח נשימה עמוקה לייצב את הלמות לבו הפראית. חייב היה להתגבר על הפחד שלו מהסגן. פעם אחת, לפחות.

“אתה צריך לשאול אותי אם אני מסכים שתשפוט אותי…”

רס"ל ליבין התמתח כאילו בלע מטאטא מרוב תדהמה. אבל פניו של גולדשטיין לא שינו את מבע המסכה הקפואה הרגילה שלו.

“האם אתה מוכן להישפט בפני?”

השאלה היתה סתמית מפני שברור היה מי ישפוט ויגזור. אבל היתה עליו חובה להציג את השאלה.

“לא, המפקד,” אמר איזי וקולו רעד.

גולדשטיין חייך כאילו לא שמע היטב את התשובה.

“תחזור,טוראי,” אמר בשקט.

“אמרתי לא, המפקד!”

סגן גולדשטיין הרגיש כמי שרומה. העניין היה צריך להיות כל-כך פשוט ושגרתי. הוא שולח דייג. הדייג זורק חכה. את הדג שמעלים מביאים לפניו מטוגן ומפולפל והוא טורף אותו בתאבון של קניבל לעיני כל עדת התותחנים ובאמצעות הארוחה הזאת הוא ממשיך להחזיק אותם בחבל קצר. אבל כל זה השתבש פתאום. זה היה התרחיש האחרון שהעלה בדעתו. לפתע דג הרקק הזה התחיל להתנהג כמו כריש מסוכן.

איזי לא נרתע ממבטו המושחז של הסגן. לא הפעם. נחוש היה לעמוד על שלו מול אלברט המטרטר, מול הסגן מלך העולם, מול המג“ד, מול הרמטכ”ל, מול אלוהים. הצדק היה איתו. לא היתה שום סיבה להעמידו למשפט והסגן ידע את זה. הוא גם הרגיש שזה היה הרגע שלו להראות לחבריו שיש מצב בו אסור להתקפל מפני מי-שלא-יהיה, אחרת מאבדים באמת את הזהות האישית, את שארית הכבוד שיש לו לאדם. הוא לא שם זין על היותו חייל מפני שבחייו לא הושפל כל-כך כמו מאז שגויס. אבל הוא היה בן-אדם וניסה להישאר כזה גם בתוך המסגרת הזאת שלא תמיד הבין את המכניזם שלה. אבל היה בחור מאוזן שראה מה קורה איתו ועם האחרים במסגרת הזאת שתיעב. פעם אמר ליואל שהוא מודע לעובדה שגם הוא עשה שגיאות כמו כולם, כשירדו אחד על השני בקשר לארץ המוצא, כשלעגו זה לתרבות של זה, בדיוק כמו הסגן. הוא ידע שזה לא היה בסדר. שזה היה מצב בו מושפל אחד מעליב מושפל שני כאילו רצו בעצם לנחם ככה אחד את השני, בדרך עקומה שכזאת. אבל זה היה מקובל בגלל שלא היתה פה כוונה רעה מצדם. לעומת זה הצייד המשוגע של אלברט בשביל לרַצות את הסגן היה פסול. עכשיו הוא חשב שאם יעמוד זקוף פעם אחת ולא יתכופף, זה יהיה כאילו כולם יזדקפו לפחות בסנטימטר אחד. הודות לו.

“אתה בטוח שאתה רוצה להישפט בפני המג”ד?" שאל סגן גולדשטיין באיטיות, כאילו קיווה בסתר לבו שאולי המרוקני הזה יתעשת ויפסיק לזבל את השכל.

“בטוח, המפקד.”

“אתה יודע, שטרית, שהמג”ד ידפוק לך את הנשמה."

“אנ’לא יודע את זה, המפקד.”

“לא?”

“לא, המפקד.”

“למה לא?”

“מפני שהמג”ד יראה שאת מי שצריך לדפוק זה לא אותי…"

“את מי?” סגן גולדשטיין מתח את זרועותיו החזקות וכפותיו לפתו את קצות השולחן הגדול ומתח ניכר בתנוחתו.

“את סמל אלברט, המפקד.”

לא היה טעם למשוך מלה מפה, מלה משם.

“ליבין,” נהם גולדשטיין, “תוציא אותו. המג”ד יטפל בו מחר."

“שטרית! לאחור – פנההה!”

איזי התמתח להצדעה חדה ומדויקת לסגן, הוריד את ידו, פנה לאחור ובצעד מהיר על-פי קצב פקודותיו המריצות של רס"ל ליבין יצא מהמשרד הישר לעבר התותחנים שהקיפו אותו בחיבוקים ובטפיחות כתף של הערצה. גבר נחשב בעיני כולם. גבר בין גברים.

סמל אלברט עמד בצד המכתבה הגדולה של הסגן כשהוא מלחלח בלשונו בעצבנות את שפתיו שהתייבשו פתאום. הפעם החליק על התחת והוא ידע שהוא בישל דייסה תפלה לא רק לעצמו, אלא גם לסגן. כל זמן שזה היה המשחק במגרש של סגן והכללים לא השתנו, זה היה בסדר. אבל מרגע שאיזי קלט שגם לו עצמו יש מרחב תגובה, השתנו הכללים באופן משמעותי. הוא קרא נכון את מבטו הזועם של גולדשטיין. הוא הכיר היטב את כל קשת מבטי העיניים הקטנות המסתתרות מאחורי העדשות העבות.

“בישלת דייסה, הה, סמל אלברט?”

“המפקד, הוא התברדק…”

“כמה פעמים אמרתי לך שהתלונות לא שוות את הנייר אם אתה מגיש לי אותן בסרט נע?”

“הרבה פעמים, המפקד.”

“אז עכשיו יש לנו באמת ברדק!”

“כמו שאמרת, המפקד.”

“אתה תופש מה קורה כאן?”

אלברט שינה את יציבתו. הוא העביר את משקל גופו מרגל לרגל. “אני חושב שאני יודע.”

“ת’נדף מהעיניים שלי,” הפטיר גולדשטיין באיפוק, “ואני מציע לך שהעדות שלך מחר אצל המג”ד תהיה כזו שאפשר יהיה להוציא את הנשמה לשיטרית, אתה מבין?"

“בטח, המפקד,” מיהר אלברט לאשר, “זה לא רק ידיים בכיסים. זה היה לפני עוד תותחנים. הוא עשה צחוק מכל הפיקוד. היית צריך לשמוע מה אמר עליך ועל המג”ד…"

“שלא תגזים, אלברט! במידה!”

“במידה, המפקד.”

גולדשטיין התכופף לעיין בניירות שלפניו. תמיד היו שם ניירות. תמיד היה עסוק בעיוק ובחתימה. תמיד תורג’מן דאג שיהיו שם ניירות בשביל שיראה חשוב ועסוק. הוא חזר וזקף את ראשו הכבד כשהבחין שאלברט עומד שם כמי שטרם החליט מה לפניו.

“כן, אלברט?” הוא שאל.

“אתה צריך אותי, המפקד?”

“זאת שאלה של טמבל אמיתי,” הפטיר גולדשטיין ואלברט נחפז להימלט מהמשרד החם כשהוא שטוף זיעה גם מהתחושה המציקה שהפעם ישלם את מחיר הגזמתו.

בינתיים יותר ויותר תותחנים נכנסו בסוד ההתרחשויות האחרונות והעניין הפך לשיחת היום ויותר ויותר נמצאו מתערבים משולהבים לכאן או לכאן שניסו לנחש איך תסתיים הפרשה. כל אלה רצו לדעת כמובן מה מתכנן איזי בכדי לכלכל את צעדיהם הכספיים, אבל הוא סתם את פיו ולא אמר מלה. ההחלטה באשר לצעד הבא היתה בינו לבין עצמו. תורג’מן אפילו אמר שהעניין הזה של המשפט של איזי ואלברט הוא אולי “אירוע השנה” של גדוד נ"מ 882. לאנשים היתה הרגשה שסופסוף קם ביניהם מישהו שיש לו ביצים בגודל של ביצי בת-יענה, וזאת היתה הרגשה נדירה שגרמה לכולם להרגיש בפעם הראשונה שהם בגובה של שחקני כדורסל מקצוענים.

ובכל זאת ככל שחלף הזמן המתח גבר בגלל השתיקה העיקשת של איזי. כאילו החליט ללכת עם העסק הזה עד הסוף, יהיה אשר יהיה.

למחרת היום התפרסמה בלוח פקודות-יום הודעה שמשפטו של רב“ט ישראל שטרית ייערך בשעה עשר ושלושים בלשכתו של המג”ד. זמן-מה לפני תחילת המשפט שוב נאספו תותחנים רבים וכל ניסיונותיו של רס"ל ליבין לסלקם משם לא צלחו. הם נעלמו ושוב חזרו והופיעו עד שהוא ויתר והסתגר בלשכתו של גולדשטיין ביחד עם סמל אלברט, כנראה לבשל בישול סופי את מה שאמור היה להיות העדות המרשיעה של מפקד הצוות.

בעשר וחצי הריץ רס“ל ליבין את איזי לחדרו של ממלא מקום מפקד הגדוד, רס”ן ביקלס שקלט מתוך החומר הכתוב לפניו מה עיקר ומה טפל. הוא כבר אמר לסגן גולדשטיין שישב בקרבתו כי החליט שלא לקבל את הצעתו לדפוק שבוע ריתוק לתותחן ולהסתפק בנזיפה בלבד ולשים לסיפור המצוץ הזה סוף, לפני שזה יתרחב למשהו שהם יאבדו את שליטתם בו.

שוב התקיימו כל הליכי משחקי החיילים. דום. אתה זה וזה. כן, המפקד. האשמה: סירוב למלא פקודה.

עד כאן הכל התנהל כמצופה. רק כששאל הרס"ן את השאלה ההכרחית אם הנאשם מודה באשמה, שוב שינה איזי את כללי המשחק המקובלים.

“רק רגע, המפקד!” הוא אמר וגם הפעם קולו רעד, וגם הפעם הוא התגבר על שקשוקו ובאומץ-לב עמד על דעתו.

“מה הבעייה, רב”ט שטרית?" רס"ן ביקלס סקר אותו בחשד, לא לאחר שהעיף מבט לעבר גולדשטיין כמנסה להבין מה קורה כאן.

“אתה צריך לשאול אותי אם אני רוצה להישפט אצלך, המפקד,” אמר איזי.

הרס"ן בלע שמץ של חיוך. הוא ראה את המתח הנרשם בפניו של הסגן וזה בלבד גרם לו קורת-רוח מסוימת.

“אתה רוצה להישפט אצלי?”

“לא, המפקד.” פניו של איזי היו חיוורים. לרגע רטטה שפתו התחתונה, אבל הוא מיהר לנשוך אותה ושוב הצמיד אותה בחוזקה לשפה העליונה עד שפיו נראה כמו קו שמתעקם בקצוותיו בגלל כאב מסויים.

רס“ן ביקלס שקל במהירות את המצב החדש. בתחילה חשב שהרב”ט מתעקש על כללי הפרוצדורה מתוך שרצה למצות את ההליך המקובל.

“רב”ט שיטרית," אמר רס"ן ביקלס בקול רך, כמנסה להבין את מצוקתו של התותחן שטורטר במסגרת היטפלות מטופשת בעלת גוון מרושע, “פירוש הדבר שאצטרך להביא אותך למשפט בפני בית דין צבאי וסיכוייך שם לא יהיה כל-כך טובים. אתה מבין את זה, אני מקווה?”

שריר לא זז כעת בפניו של איזי.

“אני מבין, המג”ד."

“ו…”

“בית דין צבאי, המג”ד."

ביקלס הרהר רגע והחליט. “אולי תיקח לך איזה זמן בשביל לחשוב עוד פעם, שיטרית, אז אני לא כותב פה שזה מה שרצית ויש לך יום בשביל לחשוב.” ולפני שאיזי הספיק להגיב, רמז ביקלס במבט לרס“ל ליבין להריץ את הנאשם אל מחוץ ללשכתו. כשיצא פנה הרס”ן לסגן גולדשטיין.

“אז נאכל אותה ביחד, הה?” קבל ביקלס, “טיפש אחד שלך בישל סיפור שהולך ומתנפח בלי כל פרופורציות ואתה יודע למה?” הבעת פניו של גולדשטיין נשארה קפואה כשהיתה. היה עליו לשמור על קור-רוחו עד שיפרוק מעליו את הכעס שהצטבר בו במקום אחר. לא כאן, לא בחדרו של ביקלס שהתגלה כבעל אגרוף פלדה מתחת לכפפה קטיפתית מטעה.

“אם אתה לא יודע,” המשיך ביקלס, “אז אני אגיד לך, גולדשטיין. מפני שלשיטרית יש הומור מיוחד שבעזרתו הוא חושף את כל הפוצבאטיות של כולנו.” הוא סגר את התיק והעבירו לקדמת השולחן שלו. “תיקח את זה איתך, גולדשטיין. אני לא רוצה לראות את התיק הזה יותר ואני רוצה לשמוע ממך שמצאת פתרון לכל העסק הזה, מפני שאם הוא יתגלגל לבית דין צבאי, אז מהפרשה הזאת תקום ועדת חקירה לבדוק מי מינה את האידיוטים שמשמשים פה כקציני הגדוד ואז מישהו לא ייצא שלם ולא אני אהיה האיש.”

שפתיו העבות של גולדשטיין התבלטו כאילו התכוון לפלוט איזו מלה שרותחת בפיו. אבל נראה כי שקל בדעתו, קם, הושיט ידו ואסף את התיק אל מתחת לאציל זרועו.

“המפקד,” הוא אמר, "יכול להיות שהתחלקתי. אז כל האחריות עלי.

אבל אני יכול להבטיח לך שתראה את העניין הזה מבחינתך סגור."

“אני מתאר לעצמי מה אתה מתכוון לעשות,” העיר הרס"ן בשקט, “ואני רוצה להציע לך עצה קטנה. שלא תגזים.”

“אני בטוח שלא, המפקד.”

בראשו של סגן גולדשטיין כבר התגבשה תוכנית קטנה וחמודה איך ניתן לפתור את הבעיה ולרדת מהעץ הגבוה עליו טיפס. יהיה זה פתרון אלגנטי, כפי שנוהג היה לומר לכל מלחכי הפנכה שלו, כשהיה נתקל בבעיה כלשהי ופותר אותה כמתיר קשר גורדי. בינתיים, היתה לו תחושה מוצקה ששיטרית הרוויח לפחות עוד שעות אחדות בהן נחשב ל“גיבור היום” של אנשי הגדוד. הוא היה מבחינתם “גיבור מקומי” שצמח מביניהם, שהוכיח שהשכל שיש לו בעכוזו לא נמצא בראשיהם של גולדשטיין, ליבין ואלברט ביחד. וזה היה בדיוק המקרה שגולדשטיין נהג לומר לליבין שיש לטפל במקרים כאלה בלשון רכה.

כשנכנס גולדשטיין ללשכתו והטיל את התיק של איזי על שולחנו, הכריז: “תורג’מן!” כאילו תורג’מן הפקיד נמצא במרחק של קילומטר ממנו, בעוד שלאמיתו של דבר שולחנו נמצא במרחק של שלושה מטרים בלבד ממנו.

“המפקד?” תורג’מן בחן בחשש את פניו האטומים של גולדשטיין. הוא הכיר את הסגן כמכיר את עצמו על כל קשת מצבי רוחו, והפעם היה משוכנע כי כולם יושבים על חבית של אבק שריפה, כל עוד לא פירק הסגן את המרעום מהפצצה המהלכת שקוראים לה ישראל שטרית.

“תגיד,” אמר הסגן, “לא אמרת לי לפני איזה ימים שאחד החברים של שטרית זה המורה לעברית?”

תורג’מן היה זהיר.

“יכול להיות, המפקד. לא זוכר. יש לו הרבה חברים.”

“הו, ככה?” גם גולדשטיין הכיר את תורג’מן לעומק. “אמרת או לא אמרת?”

“יכול להיות.” תורג’מן לא רצה להתחייב. אצל הסגן השאלות לא היו באות סתם ככה. ובוודאי שבמצב שנוצר היתה לשאלתו כוונה מיוחדת.

“תביא אותו, עכשיו.”

“כן, המפקד, עכשיו.”

תורג’מן ידע בדיוק היכן יאתר את יואל. בימים האחרונים העסיק הסגן את המורה כגנן והטיל עליו לנכש ולטפח את כל הגינות הזעירות המקיפות את האוהלים שנמצאים לאורך גדר התיל הדרומית.

אותה שעה, בהפוגה החדשה במשפט המוזר של איזי, עדר יואל ערוגות של צנוניות אותן טיפח יענק’לה סביב לאוהלו. את העבודה הזאת הוא עשה בתענוג וקיווה שכשאשר יסיים אותה בערבו של יום, אולי תינתן לו הזדמנות שוב לשוחח עם הסגן על מועד התחלת הלימודים, היות שהמחנה כבר חזר לחיי שיגרה והתותחנים לא הניחו לו בשאלותיהם מתי ואיך. באיזשהו שלב הוריד עד למותניו את סרבל העבודה ופתח את צינור המים והתיז אותם על ראשו ופלג גופו העליון והערום להיפטר מהזיעה הדביקה. באותו רגע הבחין בתורג’מן.

“אהלן, תורג’מן, מה נשמע?” הוא שאל.

“המפקד רוצה שתבוא אליו.”

“עוד משהו חדש?”

תורג’מן משך בכתפיו. “רק דבר אחד, יואל,” הוא הזהיר אותו, הוא מדבר היום כאילו מתיז עליך בושם של ספרי זול, אז תחשוב טוב מה הוא רוצה."

“בסדר.”

“אני חושב שזה בעניין של איזי.”

“מה הוא רוצה ממני?”

תורג’מן חייך. “תחכה בסבלנות ותשמע ממנו.”

להפתעתו מצא יואל את סגן גולדשטיין במצב רוח מעולה. זה ניכר משריקתו המסתלסלת של הסגן שלא סתם שרק אלא היה בעל אוזן מוסיקלית ושרקן ברמה כמעט מקצועית. הנעימה המפזזת של ריקוד הדבורה של רימסקי קורסקוב היתה שגורה אצלו ללא שגיאה אחת. שריקתו של הסגן נקטעה כשהוא נכנס לחדרו. “אז הנה המורה שלנו,” פתח הסגן שנימה חביבה, כמעט ידידותית.

משום-מה חש יואל שאולי הפעם מתכוון הסגן לדבר ברצינות בנושא הבוער שלו. “יש סיכוי שנתחיל, המפקד?”

“סיכוי תמיד יש,” הסכים הסגן והציע לו לשבת ושלא כמנהגו גם הורה ליענק’לה להכין “שני טורקים קטנים” ועד שהובאו ספלוני הקפה השחור והמריר, דיבר בפעם הראשונה על החשיבות והטעם בהוראת העברית, ואמר שהזמן באמת מתקרב לתכנן באופן יסודי את מערך השיעורים. הוא אפילו ירד לפרטים וביקש לשמוע מה באמת חושב “המורה”, איך מבנה של שתי כיתות למתחילים ומתקדמים יספק את הצרכים. את המתחילים צריך יהיה ללמד לדבר בעברית בסיסית, ואת המתקדמים צריך יהיה ללמד לקרוא ולכתוב.

“אני חושב שצדקת,” אמר הסגן ולגם לגימה קטנה מהספלון שלו, “שהשפה בעצם זה הדבק היחידי שיכול לחבר את כל הקצוות המנוגדים האלה.”

תענוג היה לשמוע את סגן גולדשטיין, חשב יואל, כמעט נרגש היה. תענוג היה בגלל בהירות המחשבה והניסוחים הקולעים שלו. כאילו מכבר הכיר את הנושא עד לדקויות והיה איכפת לו ממנו. גולדשטיין דיבר כמה רגעים על חשיבות צה"ל ככור היתוך והערך העליון בסולם העדיפויות של הנחלת הלשון, ואם לא הכיר את הסגן כפי שרצה, נתגלה לו זה באור חדש לחלוטין, כאילו בן-גוריון בעצמו דיבר מגרונו.

“תגיד לי, יואל,” שאל הסגן לאחר שכיבד אותו באחת הסיגריות המשובחות שלו, “מה דעתך על העסק הזה עם איזי?”

זה היה זה. המלים של תורג’מן חזרו אליו. הסגן אכן הזליף עליו בושם ריחני שהתחיל להסריח. אבל לא היה איכפת לו מפני שהשאלה היתה ישירה והוא החליט לענות עליה בגילוי-לב, והדגיש שצריך להיות מטומטם ליפול למלכודות מטופשות כאלה שבעצם לא משיגות שום דבר.

“אני מחזיק בדעתך,” הסכים סגן גולדשטיין, “ואני חושב שמישהו הסתבך פה.” הוא לא אמר מי והשאיר את הבחירה בידיו של יואל. שוב חזר והפריח את העשן הכחלחל של סיגריות הווירג’יניה היקרות שלו. “איך אתה היית פותר את העסק הזה?”

יואל הופתע. זאת היתה שאלה שלא חיכה לה. רגע היסס ואחר-כך השיב: “אני חושב שהדבר הכי נכון לעשות, זה לחתוך את העניין עד לשורש שלו.”

“אתה מתכוון לאלברט?”

“כן.”

גולדשטיין חייך. הנער הזה קלע ללב העניין, הוא חשב. “תראה, אנחנו חיים ופועלים במסגרות. יש לי פה תיק פתוח שאני לא יכול להשמיד אותו. אבל אם היה איזי מסכים להישפט אצלי, אז הייתי כותב במסקנות שהוא יוצא זכאי מפני שהתברר שהתלונה לא היתה מוצדקת. אני חושב שזה פתרון סביר והוגן. מה דעתך?”

“נשמע נכון,” הסכים יואל.

“יש פה רק נקודה בעייתית אחת,” מילמל הסגן כמתייעץ עם עצמו.

“איזו?” יואל התמתח. הוא חשש שהוא מחליק לרשתו של הסגן.

“מישהו צריך לשכנע את איזי.” הסגן נעץ בו מבט בוחן. “אתה מוכן לנסות?”

היתה זו הפעם הראשונה מאז שהגיע לגדוד שהוא הרגיש כמו שדעתו נחשבת ולרגע אחד ההרגשה המחמיאה הזאת נעמה לו כטפיחת חבר אמיתי.

“אני מוכן לדבר איתו,” הוא הציע.

“הו, זה יהיה מעשה יפה,” הפטיר הסגן בחביבות. “או-קיי. אתה יודע מה? תביא עכשיו את איזי ונגמור את העניין בשקט ובצורה מכובדת.”

כשיצא יואל מהמשרד השיג אותו תורג’מן בריצה שכהוא מופיע מכיוון אחר. נראה היה שרץ בהקפה גדולה שאיש לא ישגיח בו והוא התנשף בכבדות.

“מה קרה, תורג’מן?” שאל יואל.

“תיזהר,” הפטיר תורג’מן, “אתה אף פעם לא יודע אם תקבל את הסגן כביצה רכה או קשה, אתה מבין?”

“אני בטוח שזה בסדר. שהוא מתכוון ברצינות.”

תורג’מן משך בכתפיו עד שנדמה היה שראשו שוקע ומאבד את צווארו. “רק אמרת לך. שלא תבוא אחר-כך ותגיד, תראה איך הממזר הזה דפק אותי.”

“יהיה בסדר,” הגיב בקצרה וניגש לחדר התרבות היכן שמצא את איזי מוקף בתותחנים מתבדחים על “איך שהכניס להם”. הוא קרא לו לצד מתוך כוונה לדבר איתו בחוץ. כשיצאו סיפר לו על מה שהציע הסגן. כל-כך היה משוכנע בנכונות כוונתו של גולדשטיין שהופתע שכשגם איזי כתורג’מן פקפק בכוונתו האמיתית של מפקד המחנה.

“אני בגדוד הזה יותר משנה וחצי,” הסביר איזי. הוא שפשף את חוטמו והתנשם עמוקות. “אוכל פה חרא שבע-עשרה חודש פחות שלושה ימים. אני מפחד שהוא עובד עלינו. אני מוכן לשמוע מה שיש לו להגיד, אבל לא להגיד ברגע הזה, כן או לא.”

“אז בוא.”

כשנכנסו קיבל אותם גולדשטיין בחיוך רחב ועוד הוסיף קריאה בכיוונו של איזי: “הה, תראו מי בא, גיבור היום. תפאדל. שבו.” והם התיישבו מולו כשבצד כבר עומדים רס"ל ליבין ומפקד הצוות סמל אלברט שלא היו שם בעת השיחה שגלגל הסגן עם יואל. היתה זו תפאורה אחרת ולבו של יואל התכווץ והתחיל לחשוש שמי שצודק זה תורג’מן.

“יואל הסביר לך במה מדובר?” שאל הסגן את איזי.

“כן, המפקד.”

“כל מה שאתה צריך לעשות זה להגיד שהחלטת אחרי שיקול נוסף להישפט בפני והסיפור הקטן הזה ייגמר כאילו בכלל לא היה.”

איזי התפתל.

“אנ’לא יודע, המפקד.” הוא אמר.

“לא?” הסגן הופתע ומבטו נח על פניו של יואל כאילו ביקש ממנו הסבר למה שהולך כאן. “חשבתי שבאת להגיד שאתה רוצה שאני אשפוט אותך ואוציא אותך ככה על נקי.”

“זה המלה שלך, המפקד?”

“תראה, אני לא יכול להגיד לך מה יהיה בסוף. אבל זאת הכוונה.”

“אז זה לא בטוח?”

גולדשטיין גיחך, “רק המוות בטוח, רב”ט שטרית."

איזי קם. “לא. אני רוצה בית דין צבאי.” הוא נשמע החלטי מפני שהבין שאין לו מה להפסיד. ובאמת אמר: “אין לי מה להפסיד.”

“שלא תהיה בטוח,” הגיב בשקט הסגן. “איפה אתה גר, שטרית?”

איזי נע מרגל לרגל. היתה לו הרגשה שהביאו אותו בתואנת-שווא והוא העיף מבט נוזף ביואל שהתפתה לשמש פיתיון. “המשפחה שלי ממעברת נוף-ים,” אמר לבסוף.

“ואבא שלך חולה מאוד, ככה אומרים,” המשיך הסגן.

“זה נכון.”

“ויש לך אמא וחמישה אחים קטנים.”

איזי שתק.

“והגשת בקשה לשחרור מוקדם בשביל לעזור למשפחה שלך, ואתה רק צריך לקבל חתימה של המג”ד על ההמלצה, ואז אתה הולך הביתה בעוד חודש ולא בעוד חמישה חודשים. נכון?" החשבון היה מדויק. כשיצא התיקון בחוק השירות היה איזי כבר שנה וחצי בצבא. לגבי אלה הוסיפו רק עוד שלושה חודשים ולא חצי שנה. כך שבחשבון נקי נשארו לו באמת עוד חמישה חודשי שירות.

“אני חושש שההמלצה שלך לא תתקבל,” פסק גולדשטיין. שוב היה בדיוק אותו גולדשטיין, ציני, מתנשא, יהיר, שליחו של אלוהים, וברגע זה קלט יואל איזה תפקיד נדרש למלא בדרגת הטרטור החדשה הזאת וכעס צמח בתוכו עד שכמעט שהתפרץ החוצה, אלמלא חשש שיזיק עוד יותר לאיזי. וחוץ מזה רצה להיות שם כל עוד איש לא סילק אותו. לשמוע ולדעת איך גולדשטיין חוזר ומסלק חשבון עם הרב"ט.

“למה, המפקד?” שאל איזי. בעיניו צמחה דאגה.

“מפני שהמג”ד טוען שמחר ובעוד יומיים משתחררים שלושה מפקדי צוותים ואנחנו מוכרחים להחזיר אותך מהמכונאות לפיקוד על צוות. זה למה."

המלים נפלו על איזי כמכות פטיש. הן היו שקולות, קצובות ומחושבות. גולדשטיין אמור היה להשיג מטרה מסוימת והוא עשה זאת בערמומיות, בלא התחשבות, כמעט באטימות מוחלטת לגבי רגישותו של התותחן שנפל קורבן לתעתועי השררה של שליחו סמל אלברט. יואל יכול היה לקרוא את הכתוב בפניו של איזי, כל-כך נחשף חברו לאוהל למצוקת נפש, כאילו שוקף ברנטגן. היתה שם קשת של רגשות, משנאה, בוז, רצון לנקמה ועד לצער עמוק על עצמו, על משפחתו, על כל מה שקורה איתו. רגע התהילה שלו עבר מן העולם ושוב נהיה לתותחן השחור הדפוק.

איזי עשה את חשבונו. חשבון נוקב וצורב.

“אני מוכן להשפט אצלך, המפקד.”

גולדשטיין לא איבד זמן.

“ליבין, קדימה!” הפטיר הסגן בקול יבש.

“הנאשם יעבור לדום, נאשששם דווום!”

איזי, חיוור ומתוח כמו קרש ישר, התקשה לנשום.

"רב טוראי ישראל שיטרית, " פתח הסגן, “אני כותב ששינית את דעתך והחלטת להישפט בפני על סירוב למלא פקודה, בהתאם לתלונה של סמל אלברט. זה נכון?”

איזי התקשה לענות. רק הנהן בראשו.

“לא שמעתי אותך, רב”ט.

“כן, המפקד.” קולו של איזי היה חלול.

“יש לך מה להגיד?”

איזי מסר את גרסתו.

סגן גולדשטיין הכתיב לתורג’מן: הנאשם מודה בעובדות אבל טוען שזה קרה בשעת מנוחה בעבודתו ויתכן שלא הבין את סמל אלברט. לאור בדיקת העניין על-ידי, ולאור העובדה שבמרוצת השנה האחרונה סמל אלברט הגיש בעבר תלונה דומה נגד הנאשם אני גוזר עליו שלושים יום ריתוק-מחנה, אם בתקופה זאת תוגש תלונה נוספת נגד הנאשם לא תאושר ההמלצה לשחרור מוקדם."

“המפקד…” איזי ניסה להגיד משהו.

“אני מציע שלא תגיד שום דבר, רב”ט שיטרית," אמר הסגן בקול יבש ומנוכר, “מפני שכל מלה נוספת תהפוך את הריתוק למשהו חמור יותר.”

צריך היה להיות בעל אופי של פלדה בכדי להבליג. איזי הבליג. הוא לא איבד אפילו מילימטר אחד מהגובה שלו מפני שידע ששיחק לידיו של הסגן ועכשיו כבר לא היה בכוחו לעשות דבר. כל מה שרצה זה לשמור על העצמאות המוגבלת שעוד נשארה לו בכדי להחליט איך וכיצד עליו לנהוג. מצד אחד אביו הגוסס ומצד שני אימו הכורעת תחת נטל חמשת אחיו הקטנים. כל מה שראה מול עיניו היה הצריף המורכב מפחים ומקרשים ישנים שנמצא על רמת רכס אבן החול שמעל העיר הרומאית אפולוניה שהנמל שלה קבור מתחת לגלי הים.

גולדשטיין היה שבע רצון כשליבין הריץ החוצה בצרור פקודות קצרצרות את הרב"ט המרוח.

הוא פנה לאלברט. “זאת הפעם האחרונה שאתה עשית שטות.”

“זה לא יקרה יותר.” הבטיח אלברט.

“יש לך מספיק עיסוקים,” הזכיר לו הסגן ופנה לתורג’מן, ואתה קח את התיק הזה ללשכת המג“ד, שרב-סרן ביקלס יירגע מכל הבלגן הזה.”

“כן, מיד,” תורג’מן העביר לו את התיק ווהא הוסף את חתימתו הארוכה והבטוחה בשולי גזר הדין, ורק אז תורג’מן סגר את התיק ויצא בעקבותיו של אלברט.

סגן גולדשטיין שלף סיגריה נוספת מהקופסה היקרה. הפעם לא טרח להציע אחת ליואל. הוא חייך. “למדת משהו, מורה?”

“אתה באמת רוצה לשמוע מה אני חושב?”

“בשביל זה שאלתי, מורה.”

“אין לי מה להגיד לך.” הוא קם. “אני מבקש רשות ללכת.”

“או-קיי. רק תשכח את כל מה שדיברנו בעניין העברית. ברור?”

יאול פנה לצאת. על-יד הדלת נעצר. הוא לא יכול היה לעבור את הסף מבלי להגיד משהו שהיה כבר על קצה לשונו. “אתה יודע,” הוא אמר, “אתה חושב שזה באמת סוף הסיפור הזה?”

“אתה לא?”

“לא.” הוא נשם נשימה עמוקה והוסיף: “לפחות לא מבחינתי, המפקד.”

גולדשטיין צמצם את עיניו הקטנות עד שנראו כשתי גולות זעירות. “למה בדיוק אתה מתכוון, טוראי אלון?”

“אם זה יתגלגל הלאה, אני אדווח בדיוק מה הלך כאן. מהתחלה ועד הסוף.”

“כמו שאתה אומר, טוראי, אם זה יתגלגל.”

יואל הנהן בראשו ויצא. היתה הפסקת שק“ם והוא פנה לצריף השק”ם. התותחנים מילאו את המקום בהמולה הרגילה שלהם תוך שהם שותים גזוז ונוגסים בוואפלים זולים שקנו בתלושי המצרכים שלהם. הכל הלך על תלושים שהיו חלק ממערכת הצנע המטומטמת של השר דוב יוסף. כאילו לא היו מספיק קשיים אחרים בארץ. כך חשב יואל כשנכנס וקלט את איזי יושב על-יד שולחן מרוחק לידו כאילו היה פסל. ראשו היה מורכן וכשיואל התקרב אליו הוא הרים אותו ובעיניו היה מבט מת.

"הוא הרג אותי לגמרי בלי כדור אפילו,: הוא אמר חרישית.

“תשתה משהו?” שאל יואל. הוא לא חיכה לתשובה, ניגש לשק"מאי וקנה שני בקבוקי גזוז וחזר לשולחן. “שתה.” הציע לאיזי והתיישב מולו. איזי לא נגע בבקבוק הקר. “אני מוכרח להגיד לך שלא ידעתי שהסגן ישתמש בי ככה” התנצל יואל, “הוא חרא אמיתי.”

“אבל למה?” בהה בו איזי, “למה? למה אנחנו שחורים דפוקים עד הסוף? למה? תגיד לי?”

“אתה יכול לכתוב למג”ד…"

“אני לא יודע לכתוב עברית,” הוא הודה.

“אני אכתוב בשבילך. למי שתרצה. מישהו מוכרח לדעת מה שהולך פה.”

איזי השמיע צחוק קצר שצלילו נוגה כיללת אחד התנים המסתובבים בלילות בפרדסים ובדיונות שלאורך שפת הים.

“עזוב,” הוא אמר והניח יד על זרועו של יואל. “עזוב. אין עם מי לדבר. כל אחד רוצה לזיין את השני למה שכל אחד חושב שככה הוא נעשה יותר חכם, יותר גדול, יותר קרוב לגרד את הביצים של אלוהים. ומי אנחנו? השחורים. הדבר הכי נמוך שיש. אז מי מקבל ראשון את הדפיקה? אתה מבין?”

איזי השתתק כשהבחין בסמ"ר הירש השמן והחייכני שכבר שמע מליבין איך הסגן השחיל למרוקני עד העצם. כשראה את איזי הרחיב חיוך והתקרב לשולחן ונשען עליו בכפותיו כשהוא מגלגל צחוק לעגני קצר.

“הסגן דפק אותך, מה?”

“הירש,” אמר איזי בשקט, “תירגע.” גם הירש היה שייך למחזור התותחנים שלו ושל אלברט.

“מי שמתחיל עם הסגן חוטף אותה,” המשיך הירש בהנאה.

איזי הניד ראשו מצד לצד כמצטער. “חבל, הירש.”

“מה חבל?”

“אתה בסך הכל שמן וטוב. אז למה אתה רוצה שיחשבו אותך לשמן ורע?”

החיוך נמחק מפניו העגולים של הירש ועיניו נעשו אחרות. “יא חת’כת מרוקני, אתה רוצה להתחיל אתי? אני אפרק אותך.”

“אתה תפרק אותי, רומני אחד?” איזי כבר היה מוכן לקטטה.

הירש התכונן לנגח אותו בראשו. הוא היה מומחה בלהשכיב יריבים במכת ראשייה מוחצת ומכאיבה.

יואל קם. הירש, עשה טובה, עזוב אותו עכשיו," הוא הציע.

הירש חשף שיני בנהימה. “גם אתה, המורה? זה לא בינך לביני.”

בשק"ם השתררה דממה. התותחנים הפסיקו ללהג והתמקדו בפינה של איזי. הם לא חיבבו את חיישני השטח של מפקד המחנה והירש השמן היה אחד מהם, ואולי הטמבל הכי גדול שביניהם. בינתיים התקרבו עוד שניים לשולחן, אליהו ושלום. שני אלה שמאז הקטטה שלהם השלימו, היו מוכנים עכשיו לתקוף את הירש אם רק היה נוגע באצבע אחת בשיטרית.

יואל הרגיש כאילו בכל רגע יכולה לפרוץ מהומה שתיגמר בכי רע ואולי רק מלה אחת נכונה תצליח למתוח גבול בטחון. הוא כרך את ידו על כתפו של איזי ואמר לו: “בוא, נצא.” איזי הניח לו למשוך אותו אל מחוץ לשק"ם והירש לא ניסה לעצור בעדם.

הוא הוביל את איזי לאוהל שלהם, היכן שהרב"ט נשכב על המיטה הצרה שלו, נכלא בתוך עצמו, מתנתק מהעולם הסובב אותו. יותר מאוחר סירב ללכת לארוחת הערב. אז יואל הבטיח להביא לו מנה משם. כשחזר הוא לא מצא את איזי. התותחנים ניסו למצוא אותו בשטח המחנה אבל הוא לא השאיר סימן אחד אחריו.

“הוא ערק,” אמר אליהו, “הוא שם פס על כולם.”


25

איזי נעלם כאילו האדמה בלעה אותו והטיפול באיתורו נשאר בשלב זה בידי סגן גולדשטיין. רק אם יעברו שלושת שבועות הנפקדות הוא יוכרז כעריק והעסק יועבר לטיפול המשטרה הצבאית. רס"ן ביקלס הזהיר את גולדשטיין שהעסק הזה יפול על ראש כולם אם איזי לא יוחזר לגמור נושא בשקט. תורג’מן ממעברת גליל-ים חזר בוקר אחד מבית הוריו ואמר בסוד ליואל שהכל בסדר. איזי נמצא במעברה בנוף-ים, ממש מעל הים, ומביא אוכל למשפחה.

“איך הוא עושה את זה?” תמה יואל.

תורג’מן חייך בהנאה. "איזי נולד בים, אתה יודע. גם במרוקו הוא גדל על-יד הים והמשפחה שלו עבדה כמו דייגים.

“אז מה?”

“אז זה אומר זהב מהים, מבין?” חיוכו של תורג’מן התרחב. “הים זה שדה גדול של אוכל. דגים. איזי מוציא משם קרסים, מרמירים, לוקוסים וכל מה שתרצה. לפעמים אפילו פלמידות ומוסארים. משם הולך למרכז של רחוב סוקולוב, מרביץ את הדגים לחנות דגים שם, הולך וקונה בכסף לחם, ירקות, ביצים וכל מה שצריך ומביא הביתה. הוא הגבר של המשפחה.”

“מה יהיה כשיתפסו אותו?”

תורג’מן הניף ידו בתנועת ביטול. “המעברה של איזי זה כמו קסבה. מרגישים בזר ומיד כל אחד מעביר לשני שצריך לתפוס מרחק. תראה,” הוא התקרב ליואל כלוחש סוד, “הירש היה שם עם שין גימלים שלו כמה פעמים וחזר עם הזין ביד. למה? אז אני אגיד לך למה. ביום איזי ישן במערה. בלילה הוא יורד לים בסירה יחד עם דויד הדייג וחוזרים רק בבוקר. וככה זה יהיה גם אם כל המם צדיקים יחפשו אותו.”

“תיקח אותי לבקר אותו,” הציע יואל.

“פעם,” הבטיח תורג’מן, “פעם.”

הפעם הזאת נדחקה לאיזה יום לא נודע בגלל קרבתם של החגים. בעיקר כשהיתה תכונה מיוחדת בגדוד כשהודיעו שלפני ראש השנה יבוא לבקר במחנה הרב הצבאי הראשי לטרטר את החיילים בדיבורים גבוהים על קדושת יום הכיפורים.

כבר שבוע לפני הביקור הסביר סגן גולדשטיין ליואל שמוכרחים לדחות את עניין הלימודים בטח עד לאחר הביקור של הרב, שאז היה אלוף-משנה. אמרו עליו שלפעמים לא יודעים ממה הוא נהנה יותר, מזה שהוא רב או מזה שיש לו ששה פלפלים, שלשה על כל כתף. אבל מה שכן היה ברור לחיילים שבצבא כבר צומח משהו נוסף שהוא לא חלק מהם. בינתיים הם נצטוו לשפשף כל אבן-דרך ולצבוע אותה בסיד לבן. היה עליהם לנכש כל עשב פרא. לנקות את השבילים מכל פיסת נייר זעירה. לצבוע מסגרות של חלונות ודלתות שהכל ייראה “כשר” בעיני הרב. מרקו השין גימל בעל חוש לליצנות אמר שאפילו משה ואהרון לא נתקבלו כך אף פעם בחיים הארוכים שהיו להם. יום לפני שהרב היה צריך להגיע באו הסמלים להנחות את התותחנים שלהם, בהנחיית סמל הדת, איך לפנות לרב ואיך לשאול אותו איזו שאלה. בכלל הציעו להם לראות אותו כאיש אלוהים ואז שפשוט יסתמו את הפה.

ביום שבערבו אמור היה להגיע הרב ניכר במחנה מתח בלתי-רגיל, אפילו יותר מהיום שבו ביקר אלוף חיים לסקוב שהיה אז מפקד חיל האוויר. ליואל היה נדמה שאם היו מוצאים חמישים תותחנים שמסוגלים לתקוע בשופרות לכבודו של הרב, כי אז היו מעמידים אותם בשורה מהשער של המחנה ועד לכניסה לחדר כדי שיתקעו בשופרות שלהם. היחידי מלבד מרקו שפתח פה לפעמים היה דווקא שלום לוי הטבח שאבא שלו היה שוחט ורב. שלום, שהכיר את כל הטריקים של הקדושים האלה מקרוב, לא אהב את הדתיות של אבא שלו ולא של האחרים, ואמר שהצבא ירד מהפסים אם הוא מפתח לעצמו רבנות צבאית.

“עוד יבכו על זה,” הוא אמר, “אני מכיר אותם. הם לא יסתפקו באצבע. הם ירצו את היד, אחר כך את הלב ואת הנשמה.”

בערב, כשכולם כבר היו מכונסים, שלום התחייב לליבין שהוא לא יעשה בושות.

“אני יודע מה אתה חושב על הרב,” הזהיר אותו רס"ל ליבין, “אבל הוא אורח שלנו ואנחנו מכבדים אותו. תזכור את זה ושלא תשכח שאתה גם בן של רב.”

“אני אזכור,” הבטיח שלום, “אם הוא יזכור שהוא גם צריך לכבד אותנו.”

“ואם תחשוב שהוא לא, אז מה תעשה?” תהה ליבין.

שלום צחק. “אתה כבר תשמע,” הוא אמר, “בקול תרועה רמה.”

מזל רע היה זה שליבין לא תפש באותו רגע. אחרת אולי היה מצליח למנוע את הבושה הכי גדולה בתולדות הרבנות הצבאית של צה"ל.

שלום היה בקיא בכל. לא אהב, אבל ידע תנ"ך, ידע תלמוד, ידע הכל. מי שהיה צריך לחפש תשובה למשהו, אז זה היה שלום. ודווקא בגלל זה שידע כל-כך הרבה, היתה לו אוזן רגישה לכל צליל צורם.

“מה פתאום בא הרב אלינו?” הוא שאל אל ליבין, “להגיד לנו מה זה להיות יהודים? בשביל זה אני צריך אותו?”

“תשמע מה שיש לו להגיד,” הציע ליבין.

בשמונה וכמה רגעים נכנס הרב, אלוף-משנה, עם הפמליה שלו, קצין אחד, חזן בדרגת רב-סרן, סגן אחד ושני סמלי דת, וסביבם מכרכר כיוצא בריקוד סמל הדת הגדודי, וכל החבורה הזאת בנוכחות כל סגל הפיקוד של הגדוד התיישבו סביב לשולחן ארוך מכוסה במפות לבנות ומקושט בפרחים ובסלסילות של פירות, ביסקוויטים ומשקאות קלים.

רב-סרן ביקלס פתח ודיבר על חשיבות הדת היהודית הכי מיוחדת בין כל הדתות, ומכאן גם נובעת חשיבות ענף הדת בצה"ל שהוא הצבא של העם היהודי. ושוב היתה הרגשה ליואל שלפניו מתממשת אחת ההזיות שמהן כל-כך פחד חוזה המדינה שעל שמו נקראת המושבה-עיר שבין פרדסיה נמצא המחנה והמסלול הקטן של המטוסים הקלים. ביקלס, כדרכו הנעימה ובקולו הרך, כמעט נשמע מאושר על שהגדוד זכה בביקורו של הרב הראשי, גדול בתורה, שבא להקדיש מזמנו היקר לתותחנים.

רק אז קם ועמד הרב הראשי ובקול רועם, כשהוא מנענע בראשו הנה והנה בהתלהבות עד שזקנו הרחב והמרשים התנפנף כאילו חובטת בו רוח פרועה מעל ראש הר סיני, דיבר על ראש השנה ומשמעותו בחיי העם היהודי, ויותר ויותר הפליג בדברים לעבר יום הכיפורים והודה כי בא במיוחד לעשות חשבון נפש נוקב ביחד עם התותחנים המגינים עם אחיהם הטייסים על שמיה האהובים של ישראל. הוא התוודה בגילוי-לב שחשב אותו למרגש כי בכוונתו להכשירם להכות על כל אותם חטאים שחטאו במרוצת השנה החולפת כנגד מפקדיהם. שעה שלמה הטיף מוסר לחיילים החוטאים שצריכים בימים אלה להכין את עצמם ליום הקדוש והנורא. בכדי לקרב את התותחנים למשמעות המושג “חטא” חזר והזכיר את מערכת היחסים בינם לבין מפקדיהם, וגער בתותחנים ברעם גדול על שאי-ציות למפקדיהם האחראים להם, נחשב לחטא. ההטפה המטומטמת גררה לחשושים זועמים בין התותחנים. זה היה הדבר האחרון שהם היו צריכים.

בנקודה הזאת מישהו מבין העומדים בשורה האחרונה בקצה האולם לא התאפק מרוב התרגשות שנגרמה מהטפתו הצדקנית והמטופשת של הרב הצבאי הראשי ותקע בכל כוחו נאד שנשמע חזק לא פחות מתרועת שופר.

הרב הצבאי קפא על מקומו כשחצי מלה נפלטה מפיו שנשאר פעור בתדהמה. כאילו רצה לדעת מי קרע לפניו דרך לשערי שמיים. היה זה מעמד נדיר שגרם ליואל בשבריר שניה לחשוב על אותו סיפור של י' ל' פרץ על הנער הרועה שלא ידע להתפלל וביום הכיפורים בהיותו בבית הכנסת תקע אצבעותיו בפיו ושרק בכל כוחו ונמלט החוצה שלא ייפגע מזעמם של המתפללים. רק הצדיק עמד בינו לבינם ואמר כי יתכן ובשריקתו הוא פתח את שערי שמיים לתפילותיהם ותחנוניהם.

כשהתפשט הריח החריף שיצא מחלל בטנו של התותחן מירכתי האולם לעבר מרכזו, הפנו כולם את מבטיהם לאתר את אותו מפליצן אלמוני. אולם יואל והאחרים שעמדו בחברתו נזהרו מלהביט בכיוון ממנו עלו הצלילים המרגיזים ולבשו פני תמימים. הם הקפידו שמבטיהם יישארו מופנים בכיוון שולחן הקצינים שלבשו גם הם הבעה תמימה כאילו לא קרה דבר יוצא-מעיים.

אבל את ההבעה התמימה ביותר לבש שלום לוי, הנער הרועה של הגדוד.

ואז התפכח הרב מתדהמתו ומצא שזה היה הרגע המתאים ביותר לסיים את ההטפה. הוא מילמל בחטף ברכת “שנה טובה” ונמלט בראש להק מלוויו הזועמים.

בלילה ההוא באה רוח צוננת מהים כי נגמר לו הקיץ.



 

ספר שלישי: הסתיו, החורף

26

כל יום שחלף כמו גרם להתמעטות הלחות ולהורדת מעלות החום הקיצי. מעת לעת אפשר היה להריח את הסתיו המתקרב עם משבי הרוח הנעימים. אפילו צבע העלים הירוקים של עצי ההדר נראה יותר כרחוץ, כאילו התחיל להיפטר מהאבק המעיק של הקיץ הארוך שנגמר. גם שחור, כלב הקמיע של הגדוד, נראה רענן לאחר עונת החום המתישה שגססה.

לילה אחד, בין ראש השנה ליום הכיפורים, יצא יואל מהמחנה בחברתו של תורג’מן ולאחר הליכה של כחצי שעה הם הגיעו למעברת נוף-ים בשביל לאתר את איזי. הביקור במעברה שעל רכס הכורכר חשף מצוקה נוראה של דיירי המקום שהתקשו להתקיים ונשארו זרים גם לאחר חודשים ארוכים בארץ. אבל בכל זאת כאילו מה שאמור היה להיות מגורים ארעיים התחיל ליהפך לישוב של קבע. פה ושם נתגלה על-יד הפחונים ניסיון להקים גדרות מבדילות בין שטח לשטח. על-יד הכניסה נראו פחי שימורים גדולים ובהם פרחי גראניום. כאילו חשוב היה לכל אחד לתחום תחום מושב לו ולבני משפחתו.

הם איתרו את איזי בים ביחד עם דויד הדייג. השניים התכוננו לצאת בסירה להוריד רשת ארוכה ולאסוף אותה לפנות בוקר עם הדגה שתילכד בה. איזי הזמין אותם להצטרף והיות שהים היה שקט כאגם ענק היתה הרגשה שהם עוברים לעולם אחר, עולם של דממה מופלאה.

לאיזי לא היתה תוכנית להסגיר עצמו. הוא אפילו התכוון למצוא דרך לצאת מהארץ. היה לו רצון להגיע לצרפת. הוא דיבר צרפתית מצוינת ורצה ללמוד שם צילום של קולנוע. אולי אפילו איך לביים סרט. היו לו תוכניות להביא לשם יותר מאוחר גם את החברה שלו מהרצליה. הוא התייחס בביטול מוחלט לכל מחשבה להסגיר את עצמו וצחק מהסיכוי שמישהו יבוא לתפוס אותו כאן.

“זה העולם שלי,” הוא פרש את ידיו לצדדים כרוצה להראות איזה מרחב עצום הוא מתכוון לחבק. “מה יכול להיות פה יותר טוב מהמקום הזה?”

“ואם התוכנית לא תצליח?” שאל יואל, “מה אז?”

איזי האמין שהכל יהיה בסדר.

“אני לא עבד,” הוא פסק בהחלטיות, “אני אדם חופשי.”

איזי רצה לדעת מה קורה איתם, עם יואל, עם תורג’מן, עם אליהו, עם כל החברים שנשארו במחנה התותחנים. יואל ותורג’מן השלימו את מה שהיה בגדוד מאז שהסתלק.

“עוד מעט ירשמו אותך עריק,” הזהיר תורג’מן את איזי.

“שירשמו.”

“ישלחו אז מם צדיקים…”

איזי צחק. “שמעת, דויד, מה אמר?”

דויד הדייג חייך ולא אמר דבר. התחיל להוריד את הרשת למים השחורים. איזי נפנה לעזור לו ובתוך-כך אמר להם: “קילומטר מכאן אני אדע שהם מתקרבים. כמו שידעתי להריח את הירש עם השין גימלים שלו. איפה ימצאו אותי? ואם ימצאו, אז אני פותח פה כזה גדול שישמעו את הצעקה שלי עד אילת.”

הוא היה נחוש בדעתו.

היה זה לילה מרענן מבחינתו של יואל, רק צר היה לו על מצוקתו של איזי. מעבר למסכה שלבש כמתעלם מהעובדות, הוא לא היה הכי מאושר בכל מה שהיה קשור בסיבוך שלו. בכדי לשחרר ממנו קצת צחוק סיפר לו תורג’מן על ההפלצה של שלום לוי, דבר שהצחיק את איזי שלא יכול היה להירגע הרבה זמן.

לפני שנפרדו קצת אחרי חצות שאל איזי את יואל מה ביחס לעברית ויואל לא יכול היה לחדש דבר. ואז בא איזי עם רעיון מפתיע: “תתחיל לעשות לגולדשטיין מחתרת,” הוא הציע, “תתחיל ללמד בקבוצות קטנות בתוך האוהל. שתרגיש שאתה עושה את העבודה שלך.”

בהתחלה זה נשמע כמו רעיון מוזר, אבל כשיואל ותורג’מן חזרו למחנה כבר נדלק יואל למחשבה המקורית הזאת של איזי. אחרי יום הכיפורים הוא החליט לנקוט יוזמה משלו. בשקט, בלי הצהרות בומבסטיות, לאחר שהתייעץ עם תורג’מן, התחיל לארגן אחדים מהתותחנים בקבוצות שמנו שניים-שלושה תותחנים והתחיל ללמד אותם קריאה וכתיבה בשעותיהם הפנויות בצהרי היום ובערבים. מקום ההתכנסות לא עורר שום תשומת-לב מיוחדת מפני שזה היה באוהל שלו, ובשעות אלה אליהו היה עובר לנוח באוהלו של אחד הלומדים. יואל התוודע לראשונה לעובדה שהוא מצא סיפוק רב בהקניית יסודות העברית לתותחנים, מפני שההוראה באה לו בקלות ואולי גם נהנה מהגילוי שהתותחנים קלטו במהירות את החומר שהעביר להם. תורג’מן עזר בעסק הזה כשפתח מבלי שאף אחד יידע את ארון הספרים והמחברות והעביר כמות קטנה לאוהל של יואל. הוא רק חזר וביקש לשמור על קשר של שתיקה, שהידיעה על הפעילות הפרטית של המורה לא תגיע לסגן.

בזמן הזה נתקשרו אצלו מחשבות סביב שירה. יותר ויותר חשב עליה עד שלילה אחד הוא כמעט והתחיל לכתוב לה והחליט שהסיבה לכתיבת המכתב תהיה הדרך בה יתאר לה איך התחיל ללמד במחתרת. הוא שיער שהתיאורים האלה שלו בוודאי ישעשעו אותה ואולי יתפתח מזה קשר של מכתבים ביניהם. מוכרח היה לפרוק מעליו מתחים מעיקים כאלה שהצטברו אצלו אחרי הביקורים בדירת ההורים. בערבים בהם הגיע לשם מצא יותר ויותר שהנתק בינו לבינם הולך ומתרחב. אימו היתה עסוקה בשיפור פרנסת הבית על-ידי הוצאת שערות מרגליהן של נשות תל-אביב. הדירה הקטנה כבר לא היתה דירתו. היות שהיה בצבא חשבה אימו שהיא יכולה לעשות שימוש בחדר הקטן שלו ולהעמיד שם את הכיסא הגדול עליו היו משתרעות הלקוחות ובצדו את המכונה החשמלית לעקירת השערות המיותרות.

אביו היה שקוע יותר ויותר בבעיות הבריאות שלו שהחריפו. מחלת הסוכרת שלו גרמה לנזקי ראיה בעין ימין שלו והוא התחיל לראות כתמים ולא נמצא רופא עיניים שיכול היה לעזור. רק מכר ותיק, רופא עיניים קשיש ומנוסה ובקי בספרות המקצועית, אמר לו ששום דבר לא יעזור וזה רק ילך ויחמיר. אומנם עובדים לפתח מכשור חדש שבעזרתו ילחימו באמצעות קרני לייזר את אותם קרעים זעירים ברשתית, אבל תעבורנה עוד שנים עד שהמכשור הזה יהיה בשימוש ויוכיח את עצמו.

ביום השני של סוכות, כשהם ישבו כמנהגם במרפסת החזיתית, הוא ניסה לקשור שיחה עם אביו, אבל התקשה בכך מפני שאביו היו ממוקד בזכוכית מגדלת שאחד מחבריו נתן לו במתנה והוא בחן את סגולותיה בניסיון לקרוא את הכתוב ב“דבר”, העיתון אותו קרא מאז ומתמיד. הוא התפעל מעוצמת הזכוכית הקמורה שהגדילה פי שלושה את האותיות עד ששוב יכול היה בסבלנות לקרוא קצת להנאתו.

קשה היה ליואל לכלוא דברים שעברו עליו וקשה היה לו להחליף מלים עם החברים כשנפגשו, מפני שכל מה שרצו היה להשתחרר איש איש ממסגרתו בצבא, לבלות, להשתולל, לתת לנעורים לעשות את שלהם, שיוכלו לנקז מתוכם את המיצים התוססים. הוא הלך לביתו של שלמה רוח-בוקר, שהיה מבוגר ממנו בשנים אחדות, צייר ותפאורן שאהב את כשרונו ואת יכולתו. שלמה התחתן באותה שנה עם חברתו משנים, אהובה, תמירה ויפה כיווניה קלאסית, והם גרו ברחוב הירקון, בדירת גג קטנה שממנה אפשר היה לראות את גן העצמאות ואת הים עד לאופק.

השעות שעשה עם שלמה שהראה לו את עבודותיו מהחודשים האחרונים, החל מאותם רישומי דמויות על גיליונות נייר אפורים ועד לעבודות השמן האחרונות שלו, עוררו בתוכו געגועים עזים לטרפנטין, לשמן הפשתן, לצבעים, המכחולים והבדים שכל-כך היו חסרים לו. הם העלו זיכרונות משותפים על המורה הנפלא שלהם, הצייר אהרון אבני, שמת לא מכבר בהיותו רק בן ארבעים וחמש. שלמה שיתף אותו בתוכנית לקיים ביום השנה הראשון למותו תערוכה לזכרו מיצירות תלמידיו. הוא תהה אם יואל יתרום משהו משלו.

“לא בטוח,” יואל הגיב בצער, “אין לי מספיק עבודות ומאז הגיוס כמעט לא ציירתי, חוץ אולי מכמה סקיצות לא חשובות.”

“חבל,” הגיב שלמה, “אבל אם ייצא לך, תחשוב על זה. יש עוד מספיק זמן.”

בערב הם הלכו ביחד לראות תערוכה חדשה בגלריה כ“ץ של אחד מחבריהם, שאול בעל השפם, ויותר מאוחר התיישבו ב”כסית", והיות שהיה זה מוצאי החג באו רבים למקום והוא נפגש עם כאלה שלא ראה אותם מזמן ובאותן השעות שכח בכלל את הרצליה והמחנה הקטן שבלב פרדסיה, ואת גולדשטיין ואת אליהו, ואת איזי ואת השורה הארוכה של התותחנים.

למחרת, כשנסע באוטובוס עד לתחנה המרכזית הקטנה של הרצליה, חש בצורך להעלות בכתב ממה שקורה איתו ולשלוח לשירה. הוא לא היה בטוח אם בכלל תשיב לו. אבל עברו עוד כעשרה ימים עד שהתחיל ערב אחד לכתוב את המכתב. כעבור שעות אחדות התברר לו לאחר כתיבה של שלושה עמודים, שבעצם רק התחיל ויהיה זה מכתב ארוך ומקיף מהווי חייו, מהבעיות שהתלבט בהן, מההוראה במחתרת וחלומותיו על היום שאחרי. הוא תהה אם יש טעם להעמיס עליה פתאום מכתב כזה, שיהיה בטח כמו חצי מחברת, והחליט שקודם כל יגמור אותו ואז יחליט. מה שכן התברר לו, שככל שהוסיף פה קטע ושם עמוד, יותר ויותר חשב עליה בדרך שלא חשב בעבר על אף נערה. היא פשוט לא יצאה לו מהראש.

ככל שחפר יותר ברעיון לנסות ליצור איתה קשר, כך גם התגברו היסוסיו שאולי תחייך את החיוך הלגלגני שלה, ותכתוב לו באדיבות משפט או שניים. אבל לא, היא תציין, היתה ביניהם אפיזודה נחמדה וזהו זה. בכל זאת מצא דרך. במקום לסיים בעוד זמן את המכתב הארוך ולשלוח אותו אליה, הוא כתב לה שורות אחדות על תקופת התאקלמותו בגדוד ובזהירות הוסיף שלפעמים הוא חושב על השיחות שקיימו ועד כמה היה מעריך אפשרות לחדש את הקשר ביניהם. “אני כותב עכשיו רשמים מהחודשים האלה,” הוא ציין, “כאילו היה זה מכתב המיועד לידידה שקוראים לה שירה. אם יהיה לך עניין לקרוא, אשמח לשלוח את המכתב הארוך-ארוך הזה כשאסיים אותו. בינתיים שלום.”

הוא שלח את המכתב למחנה “מרכוס”.

באמצע אוקטובר הזעיק תורג’מן את יואל למפקד המחנה. מאז פרשת איזי שיטרית הם נמנעו מלהחליף דברים. גולדשטיין אפילו התנהג לפעמים כאילו הוא לא רואה את יואל. בינתיים יואל ביצע את העבודות שהוטלו עליו כשהוא מחכה שבכל זאת יקרה משהו שיאפשר לו להתחיל בהוראת העברית. מה שאיכזב אותו היתה העובדה שאיש מבסיס הסברה והשכלה לא בא לבקר בגדוד ולברר מה קורה עם המורה שנשלח מטעמם. ואולי כן. אולי כן שאלו את סגן גולדשטיין והוא דיווח להם מסיפורי סבתא שלו.

בימים האחרונים כמעט שלא נתקל בגולדשטיין מפני שהמחנה שינה פתאום את פניו כשהופיעו שתי סוללות של אנשי מילואים לאימונים ובין אלה שהתאמנו איתם היה גם יואל. ראש הצוות שלו היה סמל אלברט שאולי בגלל נוכחותם של אנשי המילואים הוא נזהר מלהציק לו ולאנשי החובה האחרים. מרביתם של אנשי המילואים, בני שלושים ואפילו בני ארבעים ויותר, השתתפו ביחידות שונות במלחמת העצמאות ואותם עוד לא עיכלו אנשי שירות החובה והקבע, והקצונה והבד“א נזהרו מלטרטר אותם. נוכחותם המאסיבית השפיעה לטובה גם על היחסים שבין הפיקוד לחיילי החובה. נראה כי הגברים המנוסים, שלאחדים מהם כבר היו בנים משלהם בצבא, החזירו פרופורציות נכונות למערכת. הם שוכנו בשורות של אוהלים שהקימו לעצמם בין צריף המפקדה של הגדוד לבין צריפי השק”ם וחדר התרבות. נוכחותם המשוחררת הזכירה לכל מי שניסה להשכיח, כי מחוץ לגדרות התיל של המחנה מתקיימים חיים אחרים.

“בשביל מה הסגן צריך אותי?” שאל יואל את תורג’מן.

“הוא רוצה לצרף אותך לצוות של הירש”.

“לאלה שמחפשים את איזי?”

תורג’מן הנהן. “אם לא מחזירים אותו היום, מחר, אז הוא באמת בצרות מפני שלתמונה ייכנסו מצ”ח." פתאום השתתק והבעת פניו ביטאה דאגה עמוקה כשעל פניהם חלף במרוצה שחור.

“מה קרה?” שאל יואל.

“יהיה לא טוב,” אמר תורג’מן, “בלילה הממזר הזה לא הפסיק לילל. כאילו איזה אסון נופל עלינו.”

יואל צחק. “אתה והאמונות התפלות שלך!”

“אני נשבע לך שהוא מרגיש,” אמר תורג’מן, “לחיה הזאת יש אוזן לאלוהים. הוא מרגיש שמשהו לא טוב עומד לקרות לאיזי.”

“אתה בטוח שלאיזי?”

“אני חושב כך. אבל קשה לדעת מפני שהיללות שלו משונות. כאילו כמה דברים רעים עומדים לקרות כאן.”

אי-אפשר היה להתווכח עם תורג’מן. הוא היה שייך לאלה שבאמת ראו בשחור קמיע ובכל הזדמנות דאגו שיהיה לו מה לאכול. הרעיון הזה נשמע ליואל משעשע אלמלא היה קשור בחבר טוב שנמצא בצרה. מאז הביקור שלהם במעברה יצאו לשם הירש ומנודבים שקבע הסגן לחפש שוב ושוב את הנעדר. אבל לילה אחרי לילה היו הירש והתותחנים חוזרים לפנות בוקר בלי תוצאה ממשית. בינתיים. אבל הכל היה צפוי.

“אולי כל מה שקורה מסביב לאיזי זה יהיה טוב בשבילך,” הפתיע תורג’מן את יואל.

“מאיזו בחינה?”

“מזה שמעבירים את העסק למשטרה הצבאית. הסגן גם רוצה להבטיח שתסתום את הפה אם תתחיל חקירה למה ומדוע הוא ערק, תפשת?”

תורג’מן הצליח לחדש משהו שלא עלה בדעתו של יואל. “איך המצב-רוח שלו?” הוא שאל ופתאום צחק לעצמו. היתה זו הפעם הראשונה ששאל את השאלה הזאת והיא העידה שנעשה ככל אחד התותחנים. תמיד לפני שהיו נכנסים מתוך חשש למשרדו של הסגן, היו משתדלים לשאול את תורג’מן או את יענק’לה, איך המצב-רוח של הסגן. כאילו מידע כזה יוריד מעט מהמתח בו היו שרויים טרם כניסתם.

תורג’מן קלט את משמעות התגובה וצחק גם הוא. “אתה בסדר, יואל,” הוא אמר, “התחלת לדבר בשפה שלנו.”

“גם אני לומד,” הוא אישר.

היתה לו סיבה טובה להתעניין במצב רוחו של הסגן. בימים האחרונים היו כמה אנשים עדים להתפרצויות זעם שלו. הרכלנים הפיצו שמועה שהשליש של הגדוד, סרן גדעון רייך, עומד לעזוב לקורס ארוך ומפקד המחנה עשה את הכל בשביל לקבל את התפקיד, מפני שזה היה מזניק אותו לדרגת הסרן. אבל מישהו ממשרד המג“ד הדליף שרס”ן ביקלס לא רצה בו כשליש וכנראה שיביאו מישהו מהחוץ באופן זמני.

“אז איך הוא?” חזר ושאל יואל.

“ככה,” תורג’מן הניע את כף ידו הימנית כמו נדנדה לכאן ולכאן.

אבל ליואל שיחק המזל והסגן קיבל אותו עם אחד מחיוכיו הנדירים. תווי פניו המגושמים ברגעים כאלה נראו יותר רכים ואפילו הבעתו הקרינה חמימות מעוררת אמון.

“שמע,” אמר הסגן לאחר שהציע ליואל לשבת, “אני יודע ששיטרית היה חבר טוב שלך. אז אם הוא חשוב לך, אני רוצה שתעזור לו.” הוא השתהה כמבקש שהות קצרה לבחון את תגובתו של יואל, אלא שהבעתו לא השתנתה. “למה שלא תנסה לצאת למעברה שלו בחוף סידנה עלי, תמצא אותו ותשכנע אותו לחזור, מפני שאחרת אני מוכרח להעביר את התיק שלו למצ”ח."

“אני בכלל לא יודע שהוא נמצא שם.”

גולדשטיין גיחך. “אתה לא יודע, אז מי יודע?” הוא חזר וחייך את חיוכו הידידותי. “טוב,” הוא הוסף כמשלים, “אז אתה לא יודע. אבל, לא זה העיקר, מה שרציתי להגיד לך שסיכמתי עם המג”ד שתתחיל לבחון את האנשים ולחלק אותם לכיתות. יש סיכום גם עם הסוללות בתל-נוף. תיסע לשם ותחלק לך גם שם את התלמידים. פעמיים בחודש תיסע לשם ליומיים כל פעם. כך שאתה כבר יכול להתחיל להתארגן מבחינת לו“ז. נדמה לי שזה מה שרצית כל הזמן, לא?”

יואל התקשה להאמין שהרגע הזה הגיע. אבל זאת היתה עובדה. הסגן אמר דבר ברור בלי חוכמות ובלי התחכמויות, וכל זה על דעת ובאישור המג"ד.

“תודה,” הוא אמר בפשטות.

“ושלא תחשוב שאני לא יודע על המחתרת שלך,” הפטיר הסגן.

“המחתרת?”

“הכיתות הקטנות שלך באוהל.” גולדשטיין צחקק כמעט בהנאה גלויה. “מה חשבת, שיש משהו במחנה שלי שאני לא אדע עליו?”

“המפקד…” הוא רצה להגיד משהו אבל מעבר למלה הזאת לא נפלטה מלה נוספת. וכי מה יכול היה להגיד לו? שזה לא היה נכון?

“אתה בטח רוצה לדעת איך עליתי על זה?” גולדשטיין נהנה מכל שניה, “אז אגיד לך, שלא תישאר בהרגשה שמישהו פתח פה ודפק אותך. אתה מכיר את פאפו?” הוא התכוון לבולגרי צעיר שהגיע לגדוד כשלושה חודשים לפניו. דיבר קצת עברית, אבל בקושי.

“כן,” הוא השיב בקול נמוך.

“פאפו לא יודע לקרוא. אני אומר לך. אז איך זה שלפני יומיים אני רואה אותו יושב בחדר תרבות וקורא לעצמו אות אחרי אות בכותרת של “דבר”?” גולדשטיין צחק. “עושים אחד ועוד אחד, ואז אמרתי לעצמי שאתה דווקא בסדר.” הוא גהר לפנים כאילו רצה להתקרב מעשה-חבר ליואל. “בסך הכל התכוונתי כל הזמן לטובה, המורה. רציתי לדעת עד כמה באמת העניין הזה חשוב לך.”

“לכולנו. גם לך.”

“גם לי, איך?”

נחשׂך ממנו הצורך לענות מפני שרס"ל ליבין נכנס לחדר כשהוא נסער.

“זאב,” הוא קרא בהתרגשות ויואל הופתע מפני שזאת היתה הפעם הראשונה שהוא שמע את הרס“ל פונה לסגן לא בשם משפחתו, לא בדרגתו וגם לא ב”המפקד". “סמל הירש תפס עכשיו בשער אצל שלום לוי קילו סוכר כשעמד לצאת לרבע-שנתית שלו.”

הדם פרץ לפניו של מפקד המחנה.

“קילו, אתה אומר?” הוא ניסה לשמור על נימת התבדחות, “איך הירש יודע שזה קילו?”

“חבילה אורגינלית,” הבטיח לו הרס"ל כשהוא אוסף את נשימתו שהתקצרה מהליכה מהירה.

“ליבין, תכניס את סמל הירש ואת לוי.”

יואל התכוון לצאת.

“שב,” הפטיר הסגן ביובש, “תלמד את החברים שלך מהחיים המסובכים ולא מהדמיון המתוק שלך.”

שוב נפרצה הדלת והירש נכנס כשהוא גורר אחריו את שלום לוי. סמל השין גימלים זרק בהבעת מנצח את שקית הסוכר לעבר קצה שולחנו של הסגן. “תראה את הגנב הפלצן המושתן והקטן הזה,” צהל הירש, “צריך לשלוח אותו ללשכת הרב הראשי שילמד אותו עכשיו פרק בעשרת הדברות. חת’כת ממזר פלצן כזה.”

יואל הרגיש בבחילה מטפסת בגרונו.

גולדשטיין הבליט את שפתיו, סימן ברור למורת-רוחו וביטוי חיצוני למחשבות המתרוצצות בראשו איך לטפל באותו שלום לוי שהיה מתוח, אבל לא נתגלה בו אפילו סימן קל של פחד מהצפוי.

“לוי, כמה זמן אתה חושב שתחטוף בשביל זה?” שאל הסגן.

שלום לוי לא היה מהנבהלים. למרות שנתפס עם הסוכר לא איבד את קור רוחו. “למה שאחטוף, המפקד?” הוא שאל בנימת חוצפה.

“אני רוצה שיהיה לך מספיק זמן להתמחות בתקיעות הנאדות שלך,” הסביר סגן גולדשטיין במתינות. “אני רוצה שתשב איזה שלושה שבועות בכלא ארבע, שיקרעו לך את התחת ויעשו לך שיפוץ בפי הטבעת שלך, שהצלילים שאתה מוציא משם יהיו יותר עדינים ויותר מתורבתים, אם אתה בכלל מבין מה זה תרבות. זה למה.”

שלום העביר מבט מהיר על פניו של יואל כאילו חיפש לעצמו אחיזה נוספת לשאוב ממנה עידוד. במשך הימים שעברו מאז תקיעת הנאד המפורסם ביותר בהיסטוריה של גדוד 882, הפך לוי לחביבם של התותחנים, וכמעט בכל מקום בו נתקל בו מישהו, היו מבקשים ממנו שימתח את רגלו וישמיע את נפיחתו המפורסמת שצליליה היו נדירים בדרך בה התגלגלו בבני מעיו ועד לצאתם לאוויר העולם החופשי. אבל הפעם הוא נתקל בחומה קרה וספק אם מצא חמימות כלשהי בפניו החיוורים והמתוחים של יואל שחש במה שעומד לבוא. אבל שלום עדיין לא איבד את קור-רוחו. הוא החליט ללכת עד הסוף.

“אנ’לא חושב שאהיה שם לבד,” הוא אמר.

“לא?” גולדשטיין צימצם את עיניו. שלום לוי היה שייך לאותם ממזרים ותיקים של הגדוד, כמו אותו שיטרית, וצריך היה לכסות היטב את עכוזו, עורפו וצדיו כשניסה לטפל באחד ממזר שחור שכזה.

“לא.”

“למה לא?”

“מפני שהירש וגם אחרים ילכו לכל מקום אתי,” הסביר שלום בשלווה כאחד שמסביר סעיפים באותיות קטנות בפוליסת ביטוח החיים שלו.

גולדשטיין חיבר את מבטו בשל הירש שפניו העגולים התנפחו עוד יותר מכעס נורא.

“מה אתה רוצה להגיד, לוי?” שאל גולדשטיין בשקט.

“מה שאמרתי.” שלום חישק את שפתיו. אמירתו היתה ברורה וחדה.

“אני לא מבין ניחושים,” אמר הסגן, “אני רוצה לשמוע אותך אומר בדיוק מה שיש לך להגיד.”

“אז תשאל אותו איפה הוא החביא את הסוכר שלו,” הציע שלום פתרון.

“מאיפה יש לו סוכר שלו?”

“מאותו מקום שיש לי סוכר שלי, מסמל היינץ. ויש עוד אנשים שאתה יודע את השמות שלהם…”

הסיטואציה נהייתה דחוסה כאילו החדר התמלא בעשן מחניק. יואל התקשה להאמין לאיזה מצב דוחק שלום את מי שנמצא שם. נראה היה כי נמאס לו מלשון “תמות נפשי”, והוא החליט לגרור איתו את כולם, רק מפני שסגן גולדשטיין החליט ליישב איתו את חשבון הפצת דעתו על הנאום הצבוע של הרב הצבאי הראשי.

בחדר שלטה דממה עמוקה ומאיימת. הירש ניגב את פניו האדומים מאגלי הזיעה הגדולים שלו. רס"ל ליבין פלט גידוף גס. היחיד שמשל ברוחו היה סגן גולדשטיין. מוכרח היה הפעם לשבור את שלום, לפני שהסיפור הזה יתפשט, ובאווירה העליזה שהביאו אתם אנשי המילואים, יווצר מצב בו המזולזלים האלה יתחילו לגלות יותר מסימני מרי.

“אתה יודע מה שווה מלה שלך נגד מלה של הירש, של ליבין, שלי ושל עוד?” גולדשטיין הרגיש שהוא מחזיק ברסן ביד בטוחה. “אני אגיד לך מה היא שווה, כלום.” הוא הניף לפנים את ידו בחַבְּרו אצבע לאגודלו. “זה מה שזה שווה, אפס.” הבעת מיאוס עלתה בפניו והוא אמר לליבין, “נשבר לי מהזרג הזה. זרוק אותו לבידוד…”

“איזה בידוד? על מה אתה מדבר?” בבת אחת נשרה מעל שלום כל מסיכת הביטחון המופרז שלו.

“מי שזורק אבנים שיזכור שהבית שלו עשוי מזכוכית,” הזכיר גולדשטיין.

“שלא תכניס אותי לבידוד, המפקד.” שלום התחנן. נימה של פחד גלוי צבעה את קולו בצרידות משונה עד שנשמע כאילו היה חיה לכודה.

“תן לי סיבה אחת, לוי.”

שלום היסס. מבטו חלף על פני כל אחד מהנוכחים וכשהתעכב על פניו של יואל נדמה היה שהוא מתחנן לעזרה. הוא היה נבוך, מפוחד, חסר בטחון. לוי שונה לחלוטין מאותו נועז פלצן נודע.

“אמרתי לך, לוי, תן סיבה.”

“אני לא אוהב מקום סגור,” לחש לוי.

גולדשטיין הנהן בראשו בהבנה.

“ממה אתה סובל, לוי?”

לוי עפעף בחרדה. “קוראים לזה משהו כמו… קלסטו משהו.”

“קלאוסטרופוביה, הה?”

“כן, המפקד.” מבטו נאחז במבטו של הסגן כאילו חיפש שם בכל זאת איזושהי מידת התחשבות. אבל מה שמצא שם היה אדישות.

יואל בחן את המבטים הנקשרים. תורג’מן. הירש. ליבין. גולדשטיין. שלום והוא עצמו. לכל אחד מהם מבט משלו עם מסר משלו. וכל המבטים נכרכו סביב הציר הפשוט של גולדשטיין, איתור החולשה של האיש שממול. זה אולי היה כשרונו הבולט של מפקד המחנה. הוא הכיר בעזרת המשושים שלו כאלברט, הירש והאחרים, את חולשותיהם של האנשים, בכל הרמות ובכל הדרגות. כשהיה צורך להפוך את הידע הזה למנוף לתגובה נמרצת מסוימת, הוא לא היסס. היה לו חשבון עם שלום לאחר התקרית עם הרב הראשי שנעלב ויצא בחרי אפו מהמחנה, ורטן שמישהו צריך להביא סדר לברדק הזה של תותחני הנ"מ.

גולדשטיין התרווח כשהוא פושט את זרועותיו לצדדים. הוא הכיר את החוכמות של שלום. הברנש הזה יכול היה להמציא ביום חמסין קרח מהקוטב, אילו רק רצה.

“תגיד לוי, כמה זמן אני יודע מהבעיה הזאת שלך?” הוא שאל.

“הרבה.”

“כמה פעמים שפטתי אותך עד היום?”

לוי עיפעף כעושה חשבון מהיר. “אני חושב שאיזה שלוש פעמים.”

“דפקתי לך פעם בידוד?”

“לא, המפקד…” צליל קולו היה של מי שמתחנן על נפשו, “התחשבת בי, בחיי. אבל גם עכשיו תעשה אתי הכל, רק שלא תסגור אותי בחדר לבד…”

“אני מכיר אותך, לוי,” אמר גולדשטיין כמי שהגיע להחלטה, “לא ניצלתי את החולשה שלך. לא דפקתי אותך לבידוד. טוב. בסדר. גם הפעם הירש לא ידפוק אותך, אם רק לא תיתן לו סיבה.” מבטו נדד לעבר הסמל המגודל.

שלום רעד. הוא הכיר את הירש. משהו היה דפוק אצלו בראש. לא תמיד תרגם נכון את הכוונות של אלוהי המחנה.

“הוא יתקע אותי לבד בחושך,” הוא לחש ומבטו המתחנן עבר על פני כל מי שנמצא שם, להוציא את הירש שצחקק בהנאה.

“תגיד לו המפקד, רק תגיד לו!” התחנן שלום על חייו.

“אני בטוח שלהירש יש שכל לא לעשות סתם שטויות.”

“תגיד לו,” המשיך שלום להתחנן בחרדה הולכת וגוברת, “עשה טובה, המפקד, תגיד לו במלים אמיתיות… בבקשה…”

גולדשטיין שתק.

הירש הושיט את ידו העבה ואצבעותיו החזקות נכרכו סביב כתפו של שלום.

תגובתו של שלום היתה שונה מכל מה שציפה. שלום דחף בכוח את הירש שעמד לידו והתפרץ בריצה מהמשרד בניסיון להימלט מהמחנה. הירש פעל כמתוכנן ומיד זינק אחריו ותורג’מן רץ בעקבותיו, לדווח לסגן על מה שקורה.

יואל מיהר לצאת אבל קולו של גולדשטיין עצר בעדו.

“לאן?”

“אני מכיר את הירש,” הוא אמר.

“אז מה?”

“הוא יפרק את שלום.”

גולדשטיין הנהן בראשו בהסכמה. “ואתה חושב שתוכל למנוע את זה?”

“אם אהיה שם.”

“אל תהיה הממונה על נכון ולא נכון בגדוד שלי,” הציע גולדשטיין בטון שאיננו משתמע לשני פנים, “שום דבר לא יקרה לשלום, בסך הכל ילמד לקח. מישהו צריך לדאוג לסדר כאן.”

“הוא שיקר כשאמר שנמצאים כאן עוד אנשים שלוקחים אוכל הביתה?”

“אני מתאר לעצמי שלא. אז מה?” הוא הבליט כמנהגו את שפתיו העבות כשהיה נתפש למורת-רוח. “אני לא מכיר מישהו במדינה הזאת שלא לוקח משהו לעצמו כשהוא יכול.” הוא בחן את פניו הרזים של יואל כלומד מחדש את הנרשם בהם. “אתה חושב שאתה יכול לתקן את כל העולם? הפעם תפשתי את שלום…”

“אבל סגרת איתו חשבון לגבי העניין ההוא.”

“תפסיק להיות שמוק,” הציע גולדשטיין, "תקלף מעליך את הנאיביות. אם אתה רואה משהו שלא מוצא חן בעיניך, אז תעצום את העיניים. ואם אתה שומע משהו שלא ערב לאוזן שלך, סתום את האוזניים. ואם אתה רוצה להרחיב לוע, אז הכי טוב יהיה אם תשים מנעול על הפה. ובכלל, אמרתי לך שתלך ותתחיל עם הכיתות שלך. "

יואל היסס. כל-כך הרבה כעס הצטבר בתוכו שהוא הרגיש כנחנק. מבחוץ עלו קריאות הציידים. השין גימלים הוזעקו לעזור להירש ללכוד את שלום שנמלט לכיוון הפרדס המקביל לגדר הדרומית. נדמה היה ליואל שהמחנה יסתבך כולו בתוצאות תקיעתו, דעתו של שלום על הרב הצבאי הראשי. ראשו התרוקן בבת-אחת ממחשבות מעיקות כשבמרחק קצר מעל המחנה נשמע קול המנוע של המטוס הדו-מושבי הקטן כשהוא נקטע פעם אחרי פעם כנחנק. משניה לשניה גבר השיעול המוזר של המטוס שטייסו ניסה להנחיתו ומישהו בחוץ השמיע קריאת-פחד: “הוא נופל!”

באותו רגע נשמע פיצוץ עמום מכיוון מערב-צפון, מהאזור של ההמראות והנחיתות של המטוסים הקלים של חיל האוויר.

גולדשטיין, שהיה מחודד לגבי כל צליל באזור הנתון באחריותו, התמתח. “קרה דבר לא טוב,” הוא אמר.

תורג’מן חזר ופניו מבוהלים.

“מטוס האימון התרסק!” הוא נהם בבהלה.

גולדשטיין זינק החוצה בצעדים נמרצים ורץ לעבר מגדל הפיקוח הקטן ובעקבותיו באו תורג’מן, ליבין, יענק’לה ויואל. אחרים הצטרפו אליהם מכיוונים שונים ועד שהגיעו למסלול בו גילו את המטוס שחדר עם אפו לתוך האדמה, כבר התאמצו אנשי חיל האוויר שהיו שם לחלץ את החניך ואת המדריך.

התותחנים ניסו לסייע אבל היה מאוחר מדי. הלהבים המעוקמים של המדחף פגעו בחניך ובמדריכו, טייס דרום-אפריקני שהגיע לארץ בארבעים ושמונה עם הטייסים המתנדבים. שני חובשי גדוד התותחנים נמנו עם אנשי חיל האוויר שהוציאו מבין שברי המטוס את גופותיהם של הטייסים והניחו אותן על האדמה, זו בצד זו, במרחק של מטרים אחדים מהמטוס המרוסק. פתאום כל הבעיות האחרות נתגמדו, איבדו מתוקפן ונעשו לא חשובות. מול המוות הכל נראה אחרת.

גולדשטיין חילק הוראות בשקט ובקור-רוח. הוא תיאם עם הקצין התורן של חיל האוויר את הפעולות שיש לבצע. בעניין הזה כבר היה פק"ל מאסונות אחרים שקרו כאן. במקביל להזעקת האמבולנסים הם הזעיקו גם את מבצעים של פיקוד חיל האוויר ודיווחו למשטרה הצבאית על התאונה הקטלנית. אבל גולדשטיין לא שכח דבר. כשראה את הירש, שאל אותו בין פקודה לפקודה שחילק בעניין התאונה, “תפסת את ההוא?”

“כן,” השיב הירש “עכשיו אכניס אותו לצינוק…”

“שלא תמהר,” שיסע אותו גולדשטיין, “יש לו בעיה אמיתית. יותר טוב שבינתיים יהיה עם העצורים האחרים.”

“כן, המפקד.”

שוב חזר גולדשטיין והתמקד בפעולות שנדרש לבצע מכוח תפקידו בסיוע לחקירת התאונה וסיכום תוצאותיה. ההשפעה של התאונה המצערת על חיי המחנה באותו יום ניכרה בכל תחום, כאילו ירד אבל ולכולם, תותחנים ואנשי חיל האוויר. היתה הרגשת מועקה האופיינית לבני משפחה עצובה אחת. מבחינתו של יואל היה זה פן חדש שלא נתקל בו עד לתאונה.

“אז מה אתה אומר?” שאל אותו תורג’מן, כשהם נפגשו לפני ארוחת הערב, “הכלב המקולל הזה יודע או לא יודע?” הוא התכוון לשחור.

יואל חייך חיוך סתמי. אי-אפשר היה להילחם במי שמאמין באמונות תפלות.

“האסון הזה לא קשור בשטויות האלה,” הוא הגיב.

“אסור לפגוע בכלב הזה,” הזהיר תורג’מן, “אמרתי את זה לסגן.”

כשיצא יואל מחדר האוכל היו בידו חתיכות דג שאסף בשביל שחור. הכלב כאילו הרגיש שהוא יביא לו משהו מפני שבדרכו לבית המעצר הוא הופיע פתאום בצד השביל ועמד, מחכה. יואל הניח לפניו את חתיכת העיתון ופרש אותו. הכלב התקרב בביטחון, ריחרח את שרידי הדגים והתחיל לטרוף אותם. רק אז המשיך יואל לבית המעצר. בכוונתו היה למצוא דרך להחליף מלה עם שלום שיידע שהחברים חושבים עליו. בחוץ פגש את סולימן, השין גימל.

“תעשה טובה,” ביקש ממנו יואל, “תן לשלום את החבילה הזאת.”

בחבילה הקטנה היו סיגריות, גפרורים, ואפלים אחדים ובקבוק משקה תוסס.

“אני אעביר לו אחר-כך,” הבטיח סולימן.

יואל פנה ללכת ונעצר. היה משהו בקולו של סולימן שלא מצא חן באוזניו. “למה לא עכשיו?” הוא חקר.

סולימן הניח בצד את החבילה הקטנה. “בחייך,” הוא ביקש ממנו, “לך לפני שיתחילו צרות. הירש נמצא פה.”

“אז מה?”

“בא לתת כבוד לשלום, מבין?”

“כבוד?” הוא התבלבל. קשה היה לו לרדת לסוף כוונתו של השין גימל.

“טיפול אישי,” הסביר סולימן, “אז בחייך, לך.”

היתה לפניו רק דרך אחת והוא נאחז בה מבלי לחשוב על התוצאות.

הוא מיהר לצריף המפקדה של המחנה בתקווה שיתפוש את הסגן לפני שייצא לביתו בהסעה. אבל גולדשטיין כבר מזמן נסע והמחנה בעצם היה נתון לחסדו של הירש.

יואל החליט לחזור לבית המעצר. בינתיים הערב ירד והצללים של האיקליפטוסים התערבו עם צללי הלילה ורוח צוננת עלתה ובאה מכיוון מערב. פתאום נשמעה צריחה חדה. ואחריה עוד אחת ועוד אחת.

יואל תפס את סולימן.

“מה קרה?”

“שום דבר, המורה,” השיב השין גימל, “שלום פשוט משתולל. חטף זאפטה מהירש והתחיל לצרוח כאילו קורעים לו את התחת. אז הירש זרק אותו לצינוק…”

“צינוק?” הוא נחרד כאילו חזר וראה את פניו המבועתים של שלום כשגולדשטיין הזכיר בידוד. “הירש השתגע. הסגן הזהיר אותו לא להכניס לשם את שלום!”

סולימן משך בכתפיו. “מה אתה רוצה ממני? אני נראה לך כמו גולדשטיין? הוא בטח דופק עכשיו את האישה הקטנה שלו בבית, אז הירש עכשיו ממלא המקום של אלוהים, אתה מבין?”

“תקרא להירש!” הוא התחנן.

סולימן הביט בו במבט של מצטער. “לא יכול. בחיי שלא יכול.”

יואל חיכה להירש.

הצריחות של לוי התנמכו ליללה דקה וחזרו והפכו לצריחה נוקבת כמו תרועת שופר של מישהו שבוכה בכי מר על מותם של חניך הטיס ומדריכו.

“מה קורה שם?” הוא שאל את סולימן כשבעצם הוא יודע את התשובה. מתוך המבנה האפור נשמעו צעקות של הירש שדרש משלום לסתום את הפה, אחרת יכניס לו דרך הצינור את קת הסטן שלו ויסובב אותה.

ושוב ירד שקט מוזר.

“יאללה, תלך,” הציע סולימן, “כשהירש ייצא אנ’יכניס לשלום את החבילה שלך. אבל עשה טובה ולך. שהירש לא יתפוס אותך כאן. שלא ידפקו את כולנו בגללך.”

יואל פנה והלך. אחרי ארוחת הערב, שרחוקה היתה מלהלהיב את הבטן, הציע לו אליהו לצאת למרכז הרצליה, לחטוף איזו מנה פלפל שלם ואולי לראות משהו.

“מה זה לראות?”

אליהו התקרב אליו כשהוא מעיף מבט לצדדים. “אולי נקפוץ למעברה של איזי? מה אתה אומר?”

הוא רצה לקפוץ למעברת נוף-ים וכמעט הסכים ללכת כשפתאום עלתה יללה מרה כמו של חיה לכודה, נהי מתמשך עד דק ושוב מתחדש, וחוזר ויורד וחוזר ועולה. כאילו מישהו יצא מדעתו והפך לחיה מפוחדת.

“מה זה?” שאל אליהו.

“שלום,” אמר יואל, “הירש דחף אותו לצינוק…”

“שאלוהים יעזור,” מילמל אליהו, “הוצאת לי חשק מלצאת הלילה.”

איש לא יצא, לא רק אליהו. הם העדיפו להתכנס בתוך הצריפים והאוהלים בחבורות קטנות. היו ששיחקו שש-בש, היו ששיחקו בקלפים. היו שסתם ישבו וניסו לשפר את המצב רוח באיזה בדיחות ישנות. אבל מפעם לפעם נשמעה היללה המוזרה של שלום.

יואל יצא לחפש את הירש. הוא מצא אותו בשק"ם לוגם את הבירה האחרונה שלו. זה היה הבקבוק החמישי. תמיד היה מעמיד את הבקבוקים הריקים בשורה. כמו חיילים. הירש פיקד על הכל. על עצים. על מכוניות. על כל מה שעומד בשורה.

“הירש”, אמר יואל והתיישב מולו.

הסמל המגודל נעץ בו מבט כאילו ראה אותו בפעם הראשונה.

“מה אתה רוצה?”

“בעניין הזה של שלום…”

הירש חייך ברחבות ושיסע אותו. “מה בעניין הזה של שלום?”

“אתה יודע שמה שיש לו זה כמו מחלה.”

“ראש דפוק, הה?”

“לא, הירש. מחלה. אתה תהרוג אותו שם.”

הירש גיחך. “אני? הפחד יהרוג אותו, לא אני.”

“תוציא אותו משם!”

הירש סילק מפניו את החיוך המבטא שביעות-רצון. הוא נשען באמותיו הרחבות על השולחן וראשו צנח לפנים, כמעט נוגח במצחו את פניו של יואל. “שמע, מורה, אני לא בא במקומך ללמד ואתה לא תבוא לעשות לי שיעורי בית איך אני צריך לעבוד. תתחפף לפני שגם אתה תצטער.”

“תחשוב, הירש…”

לא היה עם מי לדבר.

הירש נפנף בידו כמנסה להיפטר ממטרד. “לך, לך מכאן.” הוא הניד ראשו מצד לצד. “אתה באמת כמו שהסגן קורא לך. קוץ בתחת. פצע עם מוגלה.”

יואל קם.

הירש תפס אותו בזרועו. אצבעותיו היו חזקות כצבת. “אם תנסה לעשות משהו בעניין הזה של שלום, אז מה שאתה חושב שאתה יודע על הצבא זה יהיה כלום. אחרי שאני אגמור אותך תלמד באמת מה זה צבא.”

יואל חיכה עד שמפקד השין גימלים הרפה ממנו. הוא יצא מהשק"ם ובחוץ השיג אותו תורג’מן.

“שמע, בוא ננסה להשיג את הסגן בבית,” הציע תורג’מן.

“יש לו טלפון?” שאל יואל.

“לא. אבל יש מספר של שכן שלו למקרי חירום.”

הם רצו לבניין המפקדה היכן שנמצאה המרכזייה. התורן של המרכזייה חשש בהתחלה אבל לבסוף חייג את מספר הטלפון. לא היתה תשובה. הם חזרו וחייגו כעבור כמה דקות ושוב לא היתה תשובה. הם חיכו שם בשקט ושתו קפה שתורג’מן הכין וכל חצי שעה ניסו עוד פעם ולא היתה תשובה.

“הם לא בבית. מאה אחוז שלא,” אמר המרכזן.

סמוך לחצות נשמעה יללה אחרת.

תורג’מן התמתח בחרדה: “זה שוב הכלב של השטן!” הוא הפנה את מבטו ליואל. “עומד להיות עוד אסון, אנ’אומר לכם!”

מיד לאחר-מכן נשמעה שוב היללה המשונה של שלום לוי.

“שלום לוי השתגע,” החליט יענק’לה, “לבן-אדם נורמלי אין קול כזה. זה כמו קול של חיה אמיתית.”

“זה כאילו שהוא מילל בשביל כולנו,” אמר יואל.

איזה זמן הם הקשיבו ליללות שעלו, פעם של הכלב השחור ופעם של האדם שאיבד את צלילותו.

בחצות הם הלכו לישון. המיטה של איזי כמו תמיד נשארה ריקה. אליהו המוצק כבר היה שקוע בשינה עמוקה. יואל התקשה להירדם בגלל היללות מעוררות הרחמים של שלום שהתערבבו לסירוגין ביללות הנהי המצמררות של הכלב השחור. רק באיזושהי שעה מאוחרת הוא צלל בבת-אחת לשינה עמוקה.

בלילה יואל נכנס לחלום אחד שרדף אותו. החלום על גמל שלמה. הוא נשטף בזיעה ודיבר מתוך שינה ואף לא היה מודע לצמרמורת שאחזה בו הרבה זמן.


27

המלחמה התחילה פתאום כמו שתמיד מתחילות המלחמות, כשאף אחד לא יודע את הרגע. היריות הקצובות והמהירות נשמעו ליואל כאילו התפוצצו ממש על-יד ראשו. הוא זינק בבהלה מהמיטה והתפרץ אל מחוץ לאוהל. רק אז הבחין שהיה בין הבודדים שהופיעו מתוך האוהלים והצריפים. כשהפנה את מבטו לאחור גילה שאליהו המשיך לישון, מלווה את עצמו בנחירה קלה ורגועה. 13

אבל שוב נשמעו יריות אחדות מכיוון בית המעצר. יריות כאלה לא בישרו את המלחמה הבאה. אבל הן בכל זאת היו יריות ממשיות. כעבור רגע נודע להם שזאת היתה המלחמה הפרטית של שלום לוי.

כשהגיע יואל לבית המעצר כבר התגודדו מסביב למבנה הקטן שוטרי הגדוד, כמה מבין התותחנים ואחדים מאנשי המילואים שהתעוררו מוקדם. את כולם שטף אור צלול שהתפשט ממזרח כמבשר עלייתה של השמש האדומה שהציפה באדום את פאתי מזרח. מקטעי הדיבור המבולבל והנרגש של מרקו שהיה במשמרת האחרונה קלט יואל שלסמל הירש נמאס לשמוע את דיאלוג היללות של לוי ושל שחור והוא נכנס לתא שלו לאיים עליו שישתוק. אבל לוי, שדעתו נטרפה מפחד הכליאה במקום סגור, זינק עליו, עקר מידו את הסטן שלו וירה בכיוונו כדורים אחדים. למזלו הירש הצליח לסגת ולסגור את הדלת של התא החשוך.

מהתא הסגור עלתה יללה דקה של אדם שהפך לחיה נפחדת.

משיהו אמר שצרות באות בשלשות. המכה הראשונה היתה האסון של המטוס הקטן. עכשיו דומה ומתרגשת צרה שניה ואיש לא יכול היה להגיד מאיפה תבוא השלישית.

כשסגן גולדשטיין הגיע אותו בוקר למחנה הוא הרגיש כבר ממראה פניו המתוחים של השין גימל בשער שמשהו לא בסדר. השעה היתה שבע בבוקר אבל נדמה היה שהמחנה הזה לא הלך לישון בלילה החולף.

“קרה משהו?” הוא שאל את משה שוקרי, האחראי למשמרת הזאת.

“שלום לוי השתגע,” הסביר שוקרי, “חטף סטן ומאיים להרוג כל מי שיגש אליו…”

“ממי הוא חטף את הסטן, שוקרי?”

“מסמל הירש, המפקד.”

גולדשטיין קילל. היה זה בניגוד להוראות המפורשות שלתחום תאי העצורים איש לא ייכנס עם נשק. אלא שכעבור זמן קצרצר התברר לסגן שהעובדות היו קשות יותר. הירש המטומטם הכניס את שלום לתא סגור והוציא אותו מדעתו. אחר-כך, כאשר שלום יילל מאימה ומחרדה שהעכירו את דעתו, חזר הירש לתא פעמים אחדות בלילה והיכה אותו בכל פעם בכת הסטן וכשזה לא עזר להפסיק את היללה המצמררת, חזר בשש בבוקר ללמד אותו לקח נוסף. הפעם הפתיע אותו שלום כשעקר מידו את הסטן וירה לעברו צרור קצר שבנס לא חיסל אותו.

הירש עצמו היה זה שהשלים את התיאור המזעזע כשסיפר לגולדשטיין איך הוא הותקף על-ידי לוי המטורף. “היית צריך לראות אותו, המפקד, הוא נראה כמו חיה. העיניים שלו בלטו ככה,” באצבעותיו סימן עיגולים גדולים, “והריר שהיה לו על השפתיים היה כמו לֶבֶּן מקולקל. אבל עכשיו גמרנו אותו, המפקד. הוא ילך לשבת הרבה זמן.”

גולדשטיין לא מיהר להגיב. אילו היה מגיב כפי שרצה היה מחטיף סטירת לחי מהממת לפרצופו האדום בלאו הכי של הסמל שלו.

“חת’כת טמבל,” הוא אמר בשקט, “לא רק לוי בצרות, גם אתה בצרות.”

“מה עשיתי?” נבוך הסמל המוצק.

“מה עשיתי,” חיקה אותו גולדשטיין. הוא פנה לתורג’מן. “תשיגו מיד רופא פסיכיאטר.” וכשתורג’מן התחיל לחייג לכל הכיוונים הוא חזר ונעץ מבט קשה בהירש: “אתה יודע מה ההבדל בין טרטור להתעללות?”

הירש איבד ביטחון. משהו לא היה בסדר. האיש שדיבר אליו לא היה אותו סגן גולדשטיין כל-יכול, מפקד המחנה הנערץ עליו. זה היה מישהו אחר. פתאום, כשתפס שגילה בסגן פחד, הוא עצמו נדהם.

“אנ’לא מבין מה אתה רוצה להגיד.”

“אמרתי לך לא לכלוא אותו בתא לבד?”

“כן, אבל לא חשבתי שהתכוונת לזה ברצינות…”

“זה ההבדל בין אדם לבהמה,” קטע אותו הסגן, “האדם יודע שיש גבול שממנו הטרטור הופך להתעללות והבהמה לא יודעת את זה. שיעזור אלוהים לכולנו.”

תורג’מן חזר עם הודעה שעוד לא איתרו את הרופא וגולדשטיין החליט לא לחכות ולגשת לבית המעצר, לנסות לדבר עם לוי. להפיג במשהו את פחדיו האיומים. לגרום לו להחזיר את הסטן ולהבטיח לו שפרשת הסוכר תיגמר בזה. לפני שיצא לשם הורה לתורג’מן לדווח לרס"ן ביקלס ולשליש סרן גדעון רייך מיד כאשר יגיעו.

כשראה גולדשטיין את עשרות התותחנים ואנשי המילואים המתגודדים מסביב, הורה להם להתרחק, אבל הם זזו רק מטרים אחדים ונעמדו. איש לא רצה ללכת מהמקום שעורר חרדה אצל כולם. מה גם שהיללות המחרידות של שלום נמשכו. כבר לא נותר בהן צליל אנושי. הצלילים היו של חיה אבודה בסבך עמוק שאין מוצא ממנו.

גולדשטיין נעמד בכניסה לחדרי העצורים.

“שלום, זה סגן גולדשטיין. אתה שומע אותי?”

שתיקה עגומה.

גולדשטיין הזעיק את ליבין. רק מפני שליבין היה מבוהל הוא לא הבחין במתח העצום שנקבע בפניו של גולדשטיין. גולדשטיין גם לא היה חיוור כמותו, אבל הוא היה אפור. יש אנשים שאצלם החיוורון מופיע כצבע אפור דהוי, כאילו הם מתים. כזה היה צבעו של גולדשטיין. הוא הורה לליבין לשחרר מיד את שלושת העצורים האחרים שהיו שם בתא הגדול המשותף. צריך היה להרחיק כל מי שעלול היה להיפגע. ליבין מיהר לבצע את הפקודה ולקח את העצורים למשרדו של גולדשטיין והפקיד עליהם את סולימן השין גימל.

יואל עמד ביחד עם תורג’מן, הירש, אלברט ועוד אחדים מאנשיו של הסגן סמוך לכניסה לבית המעצר כך שיכול היה לראות כיצד הסגן מתקדם לבדו לעבר הדלת הנעולה של התא הקטן. גולדשטיין דיבר בקולו הרגיל, אף כי אוזנו של יואל צדה איזה רעד קל, כמעט בלתי ניכר.

“אני פותח את הדלת, שלום.” הוא אמר, “ואתה תוציא לי את הסטן. אחר כך אני מוציא אותך ונלך לדבר.”

“לאאאא…”

הצריחה היתה מזעזעת. כשל חיה שסכין חדה חתכה את העורק הראשי של צווארה וסילון של דם אדום כאשד מתפרץ מתוכה וגומר באיטיות את חייה.

“לאאא…”

“שלום,” אמר גולדשטיין, “תחזיק אצלך את הסטן, אבל תוציא לי את המחסנית.”

ושוב התקדם גולדשטיין עד שנעמד בקרבת דלת העץ.

ליבין אמר שלגולדשטיין יש ביצים ענקיות.

הירש צחקק. הוא לא ידע למה הוא צחקק. איש לא ידע למה. היה זה צחוק של איש מבוהל שמבין שמשהו בחייו השתנה לתמיד.

וגולדשטיין המשיך בשלו בקור-רוח.

“אני פותח את הדלת, שלום. תזרוק את המחסנית ואז אתה יוצא,” גולדשטיין הושיט את ידו, סובב את המפתח ופתח את הדלת למרחק של כף רגל.

רק הודות לאור הקלוש שחדר מהמסדרון לתא הוא הבחין בשלום המצופף בפינה, מחבק את הסטן כילד את הדובון שלו.

“שלום, תירגע,” הוא אמר בקול רך, כמעט מלטף. אי-אפשר היה להאמין שגולדשטיין יכול להוציא מתוכו צלילים חמים ורכים כאלה.

שלום הגיב בנהי ארוך, מסתלסל כמו עשן דק שיוצא מארובה ונסחף עם הרוח.

“שלום, תן לי רק את המחסנית והכל יהיה בסדר” הבטיח הסגן.

שלו התמתח כנצמד בגבו לזווית התא.

היללה הדקה חזרה להחריד את הסביבה.

גולדשטיין היה חרד. הוא כבר ראה חיילים מתחזים. הוא ראה גם חיילים בהתקפים פסיכוטיים, אבל הוא לא היה מעורב אישית בהתקף כזה, ובוודאי לא באחד שחומרתו היתה גלויה לעין כל-כך.

הוא ירד על ברכיו, מנסה להשוות את הגובה שלו לגובה של שלום המכווץ. שאולי בהימצאם בזווית זהה יחדרו יותר המלים שלו למעט התבונה, אם נשארה כזאת, אצל שלום. הוא דיבר אליו בזיכרונות. הזכיר לו ימים ושעות אחרות. ניסה להסיח את דעתו מהמצוקה הנוראה שלו שערפלה את בינתו וסכסכה את דעתו. הוא ניסה לגלגל נימה של הומור בקשר לאותה שקית סוכר עלובה שכל-כך היה חשוב לשלום להביא לסופשבוע לבני משפחתו.

תוך גלגול מלים רכות לעבר התותחן המפוחד, הוא הרחיב את הפתח בעזרת רגלו כדי שיותר אור יחדור לתא, כאילו על-ידי הרחקת החושך אולי יאיר את בינתו. באיזשהו רגע הוא אמר לו שאולי זה יהיה טוב אם שניהם ישתו קפה.

“איך אתה אוהב את שלך?” הוא שאל וכששלום לא ענה והשיב רק בהידוק החיבוק של הסטן לחזהו, הוא פנה וקרא בשקט לעומדים בחצר, על-יד הכניסה. “ליבין, תביא לי שני קפה טורקי. שיהיו מתוק.”

ואחרי שליבין סימן לו שכבר מטפלים בזה, הוא שאל בעדינות מה ביחס להוא שלא השיגו בבוקר וליבין הסביר שעוד לא נוצר קשר עם הפסיכיאטר ובינתיים גם המג"ד עוד לא הגיע מפני שנקבעה לו פקישה אצל קצין תותחנים ראשי לדיון בעקבות מסקנות התמרון השנתי והשליש נמצא איתו.

הסגן נשאר אחראי יחיד לכל הבלגן. אף כי החזרת הנצרה לרימון היתה בידיו הוא לא היה בטוח שהוא מסוגל לזה. בינתיים היה עליו להרוויח זמן, כמה שיותר. תורג’מן הדקיק והזריז הופיע מאחוריו כצל ומסר לו את שני ספלי הקפה החזק שהכין.

הסגן ניצל את ההזדמנות להרחיב עוד יותר את מיפתח הדלת ולחש לתורג’מן שבצאתו ידליק את נורת החשמל הגדולה שבפרוזדור, שיותר אור יחדור לתאו של שלום. לפני שתורג’מן יצא אמר לו להגיד ליואל שיבוא.

יואל הזדחל פנימה, צמוד לקיר, וראה את מפקד המחנה גוהר ודוחף קדימה את ספל הקפה בכיוון של שלום כשעיניו אינן מרפות ממנו. היה ברור לו שהסגן מסכן את חייו אלא שלא היתה לפניו דרך אחרת. שלום לא זז. רק נשימותיו נעשו יותר חטופות ושוב עלתה נהימה ראשונה של חיה מתגוננת.

“תירגע, שלום, זה רק קפה טוב.”

הסגן נסוג לאחור באיטיות. הוא פנה ליואל.

“דבר איתו. הוא בוטח בך.”

“לאן אתה הולך?” הוא נעשה מודאג.

“לתפוס את הרופא באוזן ולהביא אותו, אפילו אם אצטרך להרוג אותו.”

“מה אתה רוצה שאגיד לו?” עכשיו יואל נבהל. כאילו הסגן התפטר מהרימון חסר הנצרה והטיל אותו לידיו והוא לא ידע מה לעשות.

“תגיד לשלום כל מה שאתה רוצה! תעסיק אותו עד שאחזור.”

רק רגע קצר נמשך היסוסו. כשראה את שלום חוזר ומחבק את הסטן הרגיש שיד קרה לוחצת את גרונו והוא ידע שזהו הפחד האמיתי. החיים והמוות היו בידי מטורף. בינתיים משהו התרחש מאחוריו. הוא שמע תנועה קלה וכשהפנה את ראשו לאחור מצא עצמו לבד. גולדשטיין נעלם.

הפחד הכתיב את פעולותיו ותגובותיו והוא ניסה בקול רועד לדבר עם שלום כאילו קשר איתו שיחה שנקטעה לפני רגעים אחדים. דיבר איתו על הכל. על החלום שלו לצאת כבר מהצבא המזויין הזה בכדי שיוכל לחזור לביתו ולהתחיל אולי לעבוד קצת באינסטלציה. היה לו חלום לשלום לא להיות טבח. להיות אינסטלטור. היו לו ידיים טובות וחשב שבמקצועות כאלה מה שלא יהיה תמיד תהיה עבודה. הוא היה נוהג לצחוק כשהיה אומר שכל עוד אנשים מחרבנים אז צריך בתי שימוש, ואם בתי שימוש אז צריך כיורים, וצריך צינורות למים עולים ויורדים ובלי סוף של “צריך”.

יואל הזכיר לו את כל מה ש“צריך” ולרגע נדמה לו שבעיניים הענקיות המתנוצצות באפלולית של החדר הוא הבחין בשביב של הבנה, כאילו שלום מתחיל להיחלץ מהפחד שלו. ואז הוא עודד אותו ללגום מהקפה.

“שתה, חבר,” הוא אמר לו, “ואני אשתה איתך.” ובכדי להמחיש כוונה קירב אליו את ספל הקפה של גולדשטיין ולגם לגימה צנועה. זה היה קפה משובח, תמציתי וחריף, וניחוחו טוב כטעמו.

שלום לא זע.

יואל הרים את ספל הקפה והסיט אותו בזהירות לשלום. התותחן נשאר קפוא במקומו והוא, שהיה שעון על ברכיו, התחיל להיכנס לתא שדלתו היתה כעת פתוחה לרווחה וכל אלה שבחוץ יכלו לראות מה קורה שם.

“זה בשבילך, שלום,” הוא אמר והרגיש שקולו רועד. “קפה מעולה.”

שלום לא הגיב.

יואל משך את עצמו פנימה בעוד צעד קטן. עכשיו הוא נמצא במרחק של הושטת-יד משלום. יכול היה לראות את אגמי העיניים המתנוצצות של שלום. מעולם לא ידע שלשלום עיניים ענקיות כאלה, שהמבט שלהן כל-כך מלטף, רך ואוהב. לא פחד הוא מצא שם והוא הופתע מכך. הוא מצא שם מבט חדש על החיים בכלל. אולי לא היה זה מבט אנושי שאפשר לפרש אותו. אבל הוא נזכר שמבט כזה מצא אצל הכלב שחור. לחיות היו עיניים שונות משל בני האדם ולכן המבטים שלהן היו אחרים. בעיניים של שחור היתה לחלוחית נצחית כאילו תמיד איכפת לו ממה שקורה מסביב.

“שתה,” הוא עודד אותו, “תרגיש יותר טוב.” ואז הוסיף: “שמעת מה שאמר גולדשטיין, שאם תיתן לו את המחסנית ייגמר כל הבלגן הזה וזה כאילו בכלל לא היה…”

בתגובה עלתה יללה דקה, קורעת את תוף האוזניים ואת הלב.

הדופק הפרוע של יואל גרם לו לדמות שהוא שומע את הפעימות החזקות ממש בתוך אוזניו. הוא רצה לסגת ואמר לעצמו, משוגע, מה אתה עושה כאן בכלל, למה אתה מכניס את עצמך למיטה חולה. ובכל זאת המשיך להתקדם עד שספל הקפה כמעט היה מול פניו של שלום. אבל התותחן לא נגע בו. אפילו לא הסתכל עליו ואז יואל הבחין שהוא רועד כמו בהתקף חום גבוה. כאילו אבדה לו שליטה מוטורית בגופו וזה היה מראה מפחיד.

יואל התיישב כשהוא נשען על הקיר בצדו של שלום, כמעט נוגע בו, מבלי לתת לעצמו דין וחשבון על מה קורה ובמה הוא מסתכן מפני שההגיון מת באותו רגע. רק הרגש הבראשיתי פעל אצלו בתוקף. הוא הניח את ספל הקפה לפני שלום ובאותה יד מורמת כרך אותה לאט בזהירות סביב כתפיו של התותחן וחיבק אותו והתחיל למלמל באוזניו מילות חיבה רכות ואוהבות כמו אח מבוגר.

שלום הגיב בפעם הראשונה ושמט ראשו על כתפו של יואל. הוא לא השמיע קול אבל מעיניו התגלגלו דמעות ענקיות שכמותן לא ראה יואל בחייו והוא תהה אם במצבו הנפשי המעורער מסוגל שלום לראות משהו שהוא לא רואה.

שוב ניסה יואל לקשור קשר עם שלום. הזמן נקף בעצלתיים. בכל שניה עלול היה הצעיר המפוחד עד מוות לסחוט את הסטן עד הכדור האחרון של המחסנית. אולי משום כך נדמה היה ליואל שהוא כבר נמצא שם שעה. אולי שתיים. היובש בגרונו כמעט שהחניק אותו. קולו נעשה צרוד והחום בצריף האטום גבר עוד יותר ושוב נשטף בזיעה כאילו לא היה זה הסתיו אלא הקיץ בעיצומו.

הם המשיכו לשבת מצופפים בזווית הפינה וחבוקים כאילו הפכו לגוף אחד שיש לו שני ראשים והזמן הלך לאיבוד ויואל כבר לא ידע אם היה שם לבדו חצי יום או יום שלום, מפני שככל שעלתה השמש נהיה האור שחדר בעד הדלת הראשית לתוך המסדרון חריף עוד יותר, צלול כמו בסתיו. אבל אחרי המון זמן נשמעו קולות בחוץ ומשהו קרה שם.

שלום הזדעזע, צווארו נעשה דקיק כחוט עד שיואל חשב שראשו מתרחק לעבר התקרה כבלון קטן המתנדנד הנה והנה והוא התנתק ממנו, כמעט דוחה את קרבתו. היה זה רגע שיואל בהעזה יכול היה לנסות ולחטוף ממנו את הנשק ועד ששקל החמיץ הזדמנות נדירה. בגלל הפחד ששיתק אותו.

פתאום נשמע קולו של גולדשטיין שנמצא על-יד הפתח. הוא קרא בשמו של איזה רופא והציע לו להיכנס. אבל הרופא סירב. רצה קודם לקבל דיווח אם משהו השתנה מאז שסגן גולדשטיין עזב את המקום לפני יותר משעה וחצי.

גולדשטיין נעמד בפתח והסתיר את אור השמש לרגע ובבת-אחת נתעבתה שנית האפלה במסדרון ועוד יותר בתא הקטן.

“מורה, אתה בסדר?” קרא גולדשטיין וקולו העבה נחת כרעם מידרדר והתגובה של שלום היתה בהשמעת יללת הנהי הארורה שלו.

יואל חשש שאם ירים את קולו יגרור את שלום לתגובה והוא החליט לשתוק עד שהסגן יתקדם עוד איזה צעדים והוא יוכל לענות לו בקול רגיל.

אבל מפקד המחנה היה קצר-רוח בגלל המתח.

“מורה! מה קורה?” חזר גולדשטיין לנהום.

ואז לפני שמישהו מהם תפש מה עלול להתרחש, זה קרה. שלום שדעתו נסתתרה נתקף שנית בפחד איום. במהירות הבזק הוא לפת את הסטן וכיוון אותו לעבר גולדשטיין וסחט את ההדק וגולדשטיין צנח על פניו כעץ שנכרת סמוך לשורשיו. לשניה אחת כאילו נצטללה מחשבתו העכורה של שלום. מתוך כניעה מוחלטת לאימת המוות הוא הפך את הסטן ותקע את הקנה לפיו ולחץ על ההדק.


28

האירועים המהירים שהתרחשו לאחר התאבדותו של שלום לוי היו מטושטשים לתמיד בראשו של יואל. דמו של חברו המת שטף אותו כאילו בו עצמו פגעו קליעים קטלנים. צעקת האימה נתקעה בגרונו והוא לא יכול היה להיפטר ממנה. גם לא כאשר התברר לו ששלום החטיא וגולדשטיין אפילו לא נשרט מפני שהספיק בנפילתו להציל את חייו. אבל גם אז לא הרפתה ממנו החרדה והוא התקשה להשיב לשאלות שנשאל כאשר ליבין ותורג’מן גררו אותו החוצה ישר למרפאת השדה הקטנה של הגדוד, ומסרו אותו לידיו של סמל פסו, החובש הגדודי המנוסה. בפעולה המהירה הזאת הם חשׂכו ממנו את המראה של כתמי הדם והמוח שניתזו על קירות התא הקטן. הוא גם לא ראה כיצד הוציאו באלונקה את גופתו הצנומה של שלום לוי והכניסו אותה לאמבולנס צבאי שהתרחק מהמקום כשהוא משמיע תרועת אזעקה עולה ויורדת, למרות שלא היה בה צורך, מפני שלא היה למה ולאן למהר. כשהוא התלונן על כאב ראש נתן לו פסו רבע כדור ורוד וגדול.

“מה זה?” הוא שאל.

“זה נגד כל הכאבים,” השיב פסו ברצינות, “כולל כאבי לב.”

כעבור רגע או שניים הוא הרגיש שעיניו נעצמות והוא שקע במהירות בתרדמה עמוקה ממנה התעורר כשאפלולית של ערב התפשטה והוא עדיין נמצא במרפאה הקטנה.

“נדמה לי שישנתי שנה,” אמר ולא זיהה את קולו שנשמע צרוד ועמום כמו ממרחק עצום.

פסו צחק. “ידעתי.”

“מה נתת לי, פסו?” יואל חקר אותו.

“חתיכה מכדור שינה שנותנים לסוס. זה עבד עליך מיד.”

“עמדת לחטוף שוק,” הסביר פסו, “והוצאתי אותך מזה.”

פסו, החובש הוותיק של הגדוד, מראשוני העולים הבולגרים שהצטרפו אליו, היה לא סתם אחד שאומרים עליו שהוא בחור טוב, אלא כזה היה. שונה היה מאלברט ודומה לרוב הבולגרים. חביב. נעים וגם כמותם איכפת לו מאחרים.

“כאב הראש הזה דופק לך את השכל, הה?” הוא ציין בשאלה גם את התשובה. “זה תמיד ככה. אתה תרגיש עוד כמה שעות את הכאב הזה. אחרי זה תרגיש בחילה ואפילו אולי תקיא את הנשמה.”

הוא שתק ולגם מהקפה התפל שפסו הושיט לו.

“שתה עוד,” עודד אותו פסו, “שתחזיק משהו בקיבה שלך.”

“איפה שלום?” הוא שאל. עדיין התקשה להאמין שאיננו.

“עזוב ת’שאלות,” הציע פסו, “כבר לא תוכל לעזור לו.” הוא הצביע על בגדים מגוהצים שהיו תלויים על קולב. “תראה, הסגן שלח לך מדים חדשים. תוריד את אלה, תרחץ את עצמך ותלבש אותם.”

פסו עזר לו להוריד את הבגדים המוכתמים בדמו של שלום ולקח אותו לכיור וכמו אחות רחמניה טובה רחץ אותו וייבש אותו במגבת גדולה וגם עזר לו ללבוש את המדים.

“היה לך מזל,” אמר פסו, “עכשיו היית יכול להיום עם הכנפיים הלבנות שלך בדרך למעלה ביחד עם שלום לפגישה עם הזקן ההוא.”

פתאום יואל הרגיש את הדמעות הפורצות מבפנים ונתקעות בגרון ורק עיניו נעשו לחות. הוא השתעל להיפטר מהצרידות ושאל אם פסו יודע מה יהיה עכשיו עם שלום.

פסו דחף לעברו את ספל הקפה.

“שתה עוד קצת, זה טוב בשבילך.” הוא עצמו שתה תה מתוק. המתיק אותו בשלוש כפיות. “המשפחה שלו נורא דתית ואסור אפילו שיידעו שהתאבד בגלל שאביו רב. הם ממעברת טבריה ודרשו שיקברו אותו עוד באותו יום שם. הלוויה נקבעה לארבע.”

יואל העיף מבט בשעון. השעה היתה שש ורבע.

“הייתי צריך להיות שם,” הוא מילמל בצער.

“אתה את שלך עשית ואפילו יותר,” ניחם אותו פסו. “אבל היתה שם נציגות של הגדוד. גם המג”ד היה שם."

“מה אמרו להורים?”

“תאונת אימונים, כמו תמיד. אחרת יקברו אותו מחוץ לגדר, כמו תמיד.”

הוא התמתח.

“מאיפה יש לך את הבקיאות הזאת, פסו?”

פסו חייך כמנסה להרגיעו. “יש פק”ל. זאת לא ההתאבדות היחידה בצבא, אתה יודע."

“אני יודע על זה ועל ניסיון אחד בבה”ד ארבע."

“הוותק יוסיף לך מידע.”

“למה כל זה קורה, פסו?”

פסו היה בן עשרים ואחת. שלוש השנים שמבדילות ביניהם העניקו לו שלב נוסף של בגרות ומפוכחות.

“הטרטורים עושים את זה,” הוא אמר, “לא כל אחד יכול לעמוד בהם.”

“אז מה ההגיון?”

“אין. הגיון לא מחפשים בצבא. אתה רוצה הגיון צבאי, לך תקרא תא ‘שווייק’. זה קורה, תותחן, ואתה צריך לדעת לקבל את זה כמו גבר.”

הוא הרגיש שראשו מסתחרר.

“שכב,” אמר לו פסו. מה אכלת היום?"

הוא שתק.

“חשבתי ככה,” אמר פסו ופנה לצאת, “אני כבר חוזר.”

פסו, אחות רחמניה עם לב של זהב, חזר כעבור עשר דקות והביא איתו טס עם צלחות גדושות באוכל חם וטעים. אבל ריח האוכל גרם ליואל לבחילה מחודשת. לא יכול היה לעקור מלפניו את פרצופו של שלום. בשעות האחרונות שהיה איתו היה בחברת איש מת שרק הוא לא ידע את זה. אבל שלום ידע. השקיפות הזאת של פניו היתה שקיפות של מי שכבר השאיר מאחוריו את כל מה שהיה לו בחיים האלה.

“אנ’לא יכול,” הוא לחש.

“תעשה את זה בכוח,” הציע פסו.

הוא שמע בעצתו והכריח את עצמו, כף מפה, מזלג מכאן, ופסו עמד והשגיח שמשהו באמת יגיע לקיבה. אבל הקיבה התהפכה. השניה האחרונה בחייו של שלום נקבעה לתמיד בזיכרונו כהתרסקות כל התקוות וכל הסיכויים שאולי בכלל לא היו. רק כשהזיכרון הזה ידהה קצת עם הזמן ויצהיב כמו תמונה ישנה, אולי תהיה הקלה, אבל לא כעת.

כשירד ערב הוא חזר לאוהלו. אליהו לא היה שם. אליהו לא היה בין אלה שצירפו אותם ללוויה של שלום כנציגים של התותחנים חבריו. הוא פלט אנחה משונה כשהשתרע על המיטה. רק אחרי איזה רגעים התאושש וחלץ את נעליו הכבדות והוריד את המדים הנקיים וקיפל אותם על המיטה המיותמת של איזי.

בלילה ירד היורה, הגשם הראשון של החורף. ירד ברציפות במשך שעות אחדות ובבוקר נראה האוויר מטוהר וכל קו בנופים נעשה מדויק וברור. היו אלה נופים רחוצים משכבת האבק הקיצי עד שאפשר היה לראות למרחק רק גם פרטים זעירים שמפתיעים את העין.

יום חדש היה זה לפחות מבחינה אחת, שלא יהיו יותר שיעורים במחתרת. שלא יהיו יותר שיעורים בקבוצות של שניים או שלושה. מעכשיו זאת תהיה עובדה בחיי הגדוד. יש מורה לעברית ויש תלמידים.

יש שתי כיתות למתחילים ומתקדמים. הוא ניסה לא לחשוב על מה שקרה אתמול. לפחות בשעות בהן התייצב לפני התלמידים, הפעם הוא המבוגר שבהם, למרות שעדיין היה הצעיר בגיל. אבל האחריות שלו לתחום הזה העניקה לו את דרגת הבגרות המיוחדת הזאת.

חלק מהתלמידים היו כבר מה שהוא כינה “תלמידי האוהל” ואחרים כאלה שנרשמו בעבר פעם אחת ועכשיו באו. היו גם אחרים והיה המון רצון טוב. אבל היה גם משהו מדכא באווירה הכללית מפני שבבוקר הגיעו למחנה חוקרים של מצ“ח שעל-פי הוראת המג”ד סודר להם משרד קטן והם התחילו לחקור את פרשת ההתאבדות. היה ברור שהחקירה הזאת תהיה מקיפה יותר, אם רק ירצה בה המג"ד. אבל חקירה מקיפה לא היתה רצויה לאף אחד. ומחוץ לזה היה קיים העצב האמיתי על החבר שהלך.

הוא חשב על שירה כשניסה לארגן את מחשבותיו על מה ידבר עם תלמידיו בכל אחת משתי הכיתות, בתחילת השיעור הראשון. הוא הרהר במכתב ששלח אליה לפני ימים ועוד לא קיבל עליו תשובה, אם בכלל יקבל. הוא שמח שלבסוף הסתפק בשורות הספורות שכוונו לדעת אם יש בכלל טעם ביצירת קשר של מלים ביניהם. אחרת היה מרגיש רע אם היה שולח לה סתם ככה את המכתב הגדול בו העלה מחשבות, רשמים ולבטים. הוא תיאר לעצמו שאולי לא תרצה בקשר, שכן חוץ ממשיכה שכנראה חשה כלפיו, ולא ידע מדוע, לא היה בטוח שתשנה את דעתה. שאולי בכל זאת תגלה פתיחות לקשר יותר מסתם משהו ארעי כזה. מה בעצם יכול היה לתרום לה, הוא תהה. אולי היה כאן משהו יצירתי מצדה. ההרגשה שהוא חומר שהיא יכולה לעשות איתו משהו.

הוא פנה לתלמידים ודיבר אליהם כפי שחשב ששירה היתה מדברת על מהי בכלל שפה. לא רק עברית. לא רק צרפתית. לא רק ערבית. לא רק הונגרית, או בולגרית, או צ’כית, או כורדית, או תימנית. הוא דיבר על המושג תקשורת. קשר של הבנה בין בני אדם. גשר שמגשר בין אנשים ממקומות שונים, מרקעים זרים. והכל מסתכם בדבר אחד, בשפה שהיא משותפת לכולם. שפה ששווה לכל אחד מהם כשהוא שומע אותה. הוא אמר להם שביכולתם ליצור קשר כזה, להכיר יותר טוב אחד את השני, אם רק ירצו שפה משלהם. “אתם יכולים לקחת מלים מכל אחת מהשפות שהבאתם לארץ ולהסכים שלמלה זאת יהיה מובן כזה ולמלה זאת יהיה מובן כזה, ואז יש לכם שפה משלכם.” הוא הרגיש שהם נעשו קשובים לו, כקולטים את הרעיון שרצה להעביר להם. “אבל,” הוא המשיך, “יש עוד דרך. ניקח את השפה שלנו ונחליט שהיא תהיה הכלי המשותף לקשר שבין כולנו. ואז יהיה יותר קל. בוקר אחד נקום ולא יהיה כאן מגדל בבל.”

הוא האמין כי היה טעם ברעיון שהעלה לפניהם, והיתה לו הרגשה מוצקה שאם הוא ייקלט, כי אז הוא עבר את טבילת האש הראשונה במסגרת של הכיתות שבכל אחת מהן היו יותר מעשרים תלמידים. המלה הראשונה שרצה לדבר בה באותו יום היתה מלה בעלת משמעות משותפת לכל התלמידים. הוא בחר במלה “שלום”, בכל המשמעויות הנובעות ממנה, וגם מעצם העובדה שהיה זה שמו של שלום לוי.

הלימודים התחילו בתשע ונפסקו רגעים אחדים לפני אחת, לארוחת הצהריים. הזמן חלף במהירות שהפתיעה אותו והוכיחה כי משהו זז וכי נוצר ה“קליק” הדרוש בינו לבין התלמידים. אולי זה גם נגרם בגלל העובדה שחלק מהם היו תלמידיו באוהל. כבר באותו יום היה עליו לקבל החלטה מהירה. מקובל היה מיָמיה של המורה שנבעטה משם שהתלמידים בתום השיעורים מחזירים את ספריהם ומחברותיהם לארון הנעול שהמפתח היה בידי תורג’מן, כנאמנו של מפקד המחנה. הפעם הפצירו התלמידים ביואל שיאפשר להם להשתמש בספרים גם לאחר שעות הכיתה והוא נענה להם.

“הסגן לא יאהב את זה,” הזהיר אותו תורג’מן.

הוא חייך. “לפעמים צריך לקחת סיכון מקצועי.”

כשהגיע יואל לחדר האוכל ראה תותחנים מתגודדים על יד לוח המודעות. היתה שם הודעה באותיות גדולות שחוקרי מצ"ח נמצאים בגדוד וכל תותחן חייב לשתף פעולה עם החוקרים כאשר יתבקש לכך. על החתום היה סגן גולדשטיין, מפקד המחנה. רגע או שניים לפני שסיים את ארוחת הצהריים התקרב אליו תורג’מן.

“שמע, יואל, גולדשטיין רוצה שתיכנס אליו.”

“מה הבעיה, תורג’מן?”

תורג’מן חש שלא בנוח. “הייתי מוכרח לדווח לו שנתת את הספרים לתותחנים.”

יואל טפח על כתפו. “עשית את מה שאתה צריך לעשות.”

הוא מצא את סגן גולדשטיין במצב-רוח קודר. גולדשטיין ישב בכורסה הגדולה שלו כשאצבעותיו החזקות משולבות מאחורי עורפו הרחב והאדום. הוא בחן את יואל במבט זועף, כאילו לא עבר אתמול ביחד איתו את החוויה המזעזעת של ההתאבדות. התבונן בו כאילו היתה זו הפעם הראשונה שהוא רואה אותו.

“שב,” הוא נבח נביחה קצרה בקול יבש ואדיש ועוד לפני שיואל הספיק להתיישב, המשיך: “מה אני שומע בעניין הספרים האלה?”

יואל ניסה להסביר. גולדשטיין היה קצר סבלנות. דברים נוספים העיקו עליו. הוא גם לא ישן בלילה. אחרי שחזר אמש מהלוויה הקודרת של שלום בטבריה, היה עליו לטפל במשהו נוסף בדחיפות, לפני שתיפתח חקירה של מצ"ח בעניין ההתאבדות. גם ביקלס הזהיר אותו שיהיה גבול לגיבוי שהוא יכול לתת לו.

“תגיד להם להחזיר אותם. מחר אחרי השיעורים הם נעולים בארון. שמעת?”

יואל נשם נשימה עמוקה.

“שמעתי. אבל לא…”

“למה מה?”

“אתה תגיד להם, לא אני. הם צריכים את הספרים האלה, אתה לא מבין?” הוא ניסה לשכנע, אפילו נוסף גוון של תחינה לקולו. “הם ביקשו אותם. הם רוצים ברגעים הפנויים שלהם ללמוד משהו לבד. זה חלק משיטת ההוראה!”

“יש לי רושם שלא רק אותם אתה רוצה ללמד, אלא גם אותי”.

הוא הופתע לשמוע את קולו של גולדשטיין. קול המבטא עייפות עצומה. כאילו הסגן היה מוכן לעצום את עיניו וללכת לישון שעות רבות. ימים רבים. האירועים האחרונים בכל זאת שחקו אותו, לפחות זמנית.

“כולנו לומדים, המפקד.”

“עד היום הם לא לקחו איתם את הספרים…”

יואל התקומם. “אז מה שהיה זה מה שיהיה?” הוא השתהה כשהבחין בעד הדלת בשני שוטרים צבאיים שהעבירו תיקים למשרד שהוקצה להם.

“מה בדיוק אתה רוצה להגיד, תותחן?”

“שלא נעשה את מה שצריך לעשות?.. שלא נחפש דרך שיהיה להם יחס אישי לספר? למחברת? רק כך נוכל לנסות להתקרב אליהם… להבין אותם… לדבר איתם…” נדמה היה ליואל שהוא סתם מגמגם מחשבות לא שלמות, שנפלט מתוכו כמעט בלי קשר הגיוני בגלל שנתפש לרגשנות מיותרת, כל-כך שונה מאותה אטימות שלפעמים אפיינה את הסגן.

“על מה אתה מדבר?”

“אני מדבר על הבבליות…”

“נדפק לך השכל?”

“הבבליות.” הוא התעקש. זה היה הביטוי הנכון. הוא לא יכול היה להמציא משהו יותר קולע. “צריך לפרק את המגדל הזה. אם לא אז נשָאר תמיד זרים אחד לשני. וכשיש זרות יש טמטום. יש שנאה. ואחר-כך בא כאב נורא…”

אבדו ליואל המלים. נדמה היה לו שהוא דיבר לחלל ענק. למדבר עצום. שמישהו זרק אותו לבין דיונות של חול שלא נגמרות לעולם.

“והספרים זה התחלה?” תהה גולדשטיין.

“הספרים זה סימן שיש להם יותר מבראסו, מפלנלית, ממסטינגס.”

“או-קיי,” הפטיר מפקד המחנה כנסחף להרהורים משלו, “נראה למה זה יביא. נעשה ניסיון. אבל אראה בך אחראי לכל עותק שלא יוחזר בסיום קורס.”

“בסדר,” הפטיר יואל. אולי היה אומר, תודה. אבל המלה הזאת לא הסתדרה לו ברגע זה. גולדשטיין לא עשה לו טובה אישית. הוא עשה טובה לכל המערכת.

הוא קם לצאת כשהסגן עצר בעדו.

“אני רוצה להגיד לך עוד משהו,” אמר גולדשטיין.

הוא נפנה אליו.

“תודה על העזרה בעניין של שלום.”

“היינו אולי מצליחים,” אמר יואל.

“אולי.” הסגן משך אליו את כוס המים שלא נגע בהם עד לרגע זה ולגם מהם. שוב זקף את ראשו ונעץ מבט ביואל: “אני עומד להעמיד למשפט את הירש על אי-מילוי פקודה,” הוא הוסיף.

יואל שתק.

“מה קרה ללשון שלך?” לגלג גולדשטיין, “בדרך כלל הבעיה שלך הפוכה, איך לא לשלוף אותה.”

“אין לי מה להגיד. אולי שזה לא בטוח שהעסק הזה יעבור בשקט.”

“מה גורם לך להגיד דבר כזה?”

“הרגשה.”

“סתם ככה?” גולדשטיין לא היה מוכן להרפות ממנו.

“אתה לא יכול לדפוק עכשיו רק את הירש.”

“קודם-כל לא אמרתי שאני הולך לדפוק אותו ושנית, למה לא?”

“זה שיטת השין-גימל.”

גולדשטיין חייך את אחד מחיוכיו השמורים. “אתה רוצה להגיד משהו, מורה, אז תגיד בדיוק את מה שיש לך להגיד.”

“אם אתה מעמיד למשפט את הירש, אז גם אתה.”

“למה אני?”

“מפני שבסך הכל הירש חשב שמה שהוא עושה ימצא חן בעיניך. לדפוק כמה שיותר את הדפוקים.”

“הוא רוצה למצוא כן בעיני בשביל להתקדם. זה רע?”

“גם אתה, המפקד, עם כל הכבוד.”

“אני?”

יואל לקח נשימה ארוכה. הוא הסתכן ועבר כבר מרחק גדול משהתכוון. הוא הצביע לעבר התותחנים שעברו בחוץ. “אתה רואה אותם? אין להם מספיק חיים דפוקים שצריך לדפוק אותם עוד יותר?” הוא הניף את ידו כאילו התכוון לעצור בעד הסגן מלענות. “כל אחד יודע שאתה דופק אותם שיחשבו שהמחנה הזה עוד מודל לחיקוי. שהכל עובד פה כמו שעון.”

עיניו הקטנות של גולדשטיין צחקו. “בשביל מה אני צריך את הבלה בלה הזה?”

“על אלה שאתה קורא להם מטומטמים יודעים שאתה מת להיות השליש במקומו של סרן גדעון שהולך לקורס עוד מעט…”

“רק את זה הם יודעים?” קולו של גולדשטיין היה כל-כך נמוך שיואל כמעט שהתקשה לשמוע אותו.

“הרבה יותר. הם יודעים שהמג”ד לא רוצה לקדם אותך. ובטח שזה לא יקרה לאחר ההתאבדות של שלום, ואם יהיה להירש משפט בו אתה תדפוק אותו, אז הסרחון יהיה יותר מדי גדול."

הפעם הוא היכה מכה ממשית. הוא קרא את זה בעיניו הקטנות של גולדשטיין. פתאום נפל עליהן צל עפעפיים, פעם אחת ועוד פעם.

גולדשטיין הצית סיגריה. תמיד היה משתמש בסיגריות המובחרות שלו להרוויח זמן, לאפשר לעצמו לשלוט ברוחו. “אתה יודע, יואל, אני אדבר איתך ברגעים הבאים כמו עם חבר, למרות שלפעמים אני חושב שבינינו מבדילים עשרות שנים. כל זמן שאין עליך אחריות ישירה למשהו, אז אתה יכול להעביר ביקורת. כל זמן שאתה לא קובע מדיניות, אז אתה יכול להעביר ביקורת. אבל כאן זה נגמר. אתה חושב שאני המצאתי את מדיניות הטרטורים? אתה חושב שאני הבאתי אותה לצבא? זה בא מאיזשהו מקום. זה לא כתוב. אבל זה קיים בין השורות של פקודות מטכ”ל. אתה לוקח אספסוף ומנסה לעשות ממנו צבא ואין לך דרך אחרת אלא במשמעת חזקה. וזה לא רק עניין של שפה כמו שאתה חושב. אולי גם אבל לא רק. בעיקר זה עניין של ביצוע פקודות. אתה צריך לחנך אנשים למשמעת. להבין את החשיבות שלה. וכדי להגיע למצב כזה רצוי שלא תחשוב. תשאיר את זה לאחרים שזה התפקיד שלהם. לחשוב גם בשבילך."

רגע נמשכה שתיקה.

“איפה הלשון המפורסמת שלך?” התגרה בו גולדשטיין.

“לפי מה שאמרת אז עדיף באמת גם לשתוק.”

“אתה לא צריך לסלף את הכוונה שלי.”

“אני מתייחס בדיוק למה שאמרת. להשאיר לך את המחשבה. לי אסור לחשוב. אתה צריך צבא של מריונטות. של בעלי ראשים חלולים. שפועלים על-פי אפקטים חשמליים.”

“לא רחוק מזה.” גולדשטיין הצית סיגריה. “לזה מתכוונת האמרה הידועה שהשכל נמצא אצל מי שיש לו יותר מתכת על הכתפיים. אתה מבין?”

“המפקד…”

“מה עוד, מורה?”

הוא רצה להוסיף משהו. שהוא כן מבין את הקשיים. שהוא כן מבין שקיימת מבוכה עצומה ומנסים שיטות הדרכה שונות. אבל הוא רצה להגיד רק דבר אחד, שהוא מקווה שמישהו יפרוש רשת בקרה על הטרטורים. מפני שהיא משפילה. ואין הצדקה להשפלה. “אדם לא מפסיק להיות אזרח כשהוא מתגייס לצבא,” הוא הזכיר לגולדשטיין, “זה לא מקנה למדינה זכות לטרטר ולדפוק אדם בשם הביטחון.”

“המדינה עצמה עוד לא יודעת מיהי. זאת מדינה בת שלוש שתעשה עוד הרבה שגיאות בשנים הבאות והצבא זה בית הספר הכי גדול לשגיאות.”

“אז המדינה צריכה להתחיל להתבגר,” העיר יואל, “כמה שיותר מהר.”

גולדשטיין שתק עד שיואל הגיע לדלת.

“מורה,” הוא פלט פתאום, “בלילה היתה עוד פעילות שלנו. תפסנו את איזי.”

הוא נעצר.

“איפה הוא?”

“במחנה. מסדר את הניירות שלו…”

“ניירות?” הוא נבוך והתקשה לקשור חוט בחוט. לא היה סדר בהגיונם של דברים.

“הוא יוצא למחנה שחרורים.”

הוא הופתע. באיזושהי נקודה התרחבה הפירצה הרכה של סגן גולדשטיין. יותר מרחב נשימה היה לתבונה הפשוטה.

“אתה משתנה, המפקד, כאילו אתה מנסה לתקן משהו…”

גולדשטיין חייך בעייפות. “לך,” הוא נפנף בידו, “יש לי מספיק עבודה מבלי שאבזבז עליך עוד זמן. ומה שביחס להירש, אז היה משפט שהצדק יראה, מפני שהוא תרם לכל העסק של שלום. ואם יש לי שותפות בבעיה, יהיה מי שייתן את דעתו לעניין הזה.” הוא כיבה את בדל הסיגריה שלו. “אם יקראו לך למסור עדות, בכל רמה שהיא, שתגיד רק את האמת. אבל שתזכור שלא שמעת ממני אומר לו להכניס את לוי לצינוק. שמעת בדיוק את ההיפך. ותזכור את זה.”

לא היה טעם בגלגול העניין הנה והנה. הסגן נמצא בעמדת התגוננות. “מה שאתה אומר לי זה בדיוק ההיפך ממה שאמרת על פקודות מטכ”ל." הוא קם לצאת.

“למה אתה מתכוון?”

“שלא אקרא בין השורות. שלא אגיד מה שלא שמעתי. זה נכון. לא שמעתי אותך אומר להירש שכן יכניס לצינוק. אבל זה היה כל-כך מובן. זה היה בין השורות ובגלל זה הוא עשה את מה שעשה.”

“לך,” אמר הסגן, “לפני שתיגמר לי הסבלנות.”

“לפעמים גם אני שואל את עצמי למה אתה מבזבז עלי זמן…”

גולדשטיין הסיר את משקפיו והחל לנקות אותם בממחטה. “אולי מפני שאני רוצה לראות את עצמי בעיניים של מישהו אחר. אולי.” הוא הניח ליואל לפתוח את הדלת ואז ירה: “אתה עוד לא חייל, אם תהיה בכלל יום אחד.”

רק שניה נמשך היסוסו של יואל. “אני חושב שאתה צודק. לא כל אחד נולד להיות חייל. בסך הכל אני מנסה לעשות תקופת שירות.”

הוקל לו כשיצא מהמשרד.

בכל מקום אליו הגיע אמרו לו שאיזי היה שם “לפני רגע אחד”. לבסוף מצא אותו באוהל שלהם כשהוא אוסף את חפציו האישיים. הפעם זה לא היה עוד סיפור מרושע של גולדשטיין. ככל שהקשיב למה שאמר איזי, התברר כי לסגן נודע על החתיכה שלו, רות בלוך. אבא שלה, יגאל בלוך, שהוא היום סוחר בדים ידוע, היה המפקד של גולדשטיין בפלמ"ח. בגלל האירוע הקשה עם שלום החליט הסגן לפעול באותו לילה ולגמור עם העניין הזה. אז הוא הלך ליגאל בלוך ויחד איתו חיכה לאיזי שבא לצאת עם רות ואז הם שיכנעו אותו לחזור מרצונו והסגן התחייב שישפוט אותו ויזכה אותו מנפקדות וגם ידאג שייצא מיד לחופש עד שההמלצה לשחרור מוקדם תבוצע.

“באלוהים שפחדתי לחזור. הלב היה אצלי בתחתונים,” הודה איזי, “אבל החלטתי לנסות. אין לי מה להפסיד. כל זמן שהייתי פה חייל, למדתי דבר אחד על גולדשטיין שמלה שלו זה מלה של גבר. וככה היה. באתי ונכנסתי כאילו שום דבר. עמדתי אצלו למשפט של חצי רגע על נפקדות ולא על עריקות. והוא אישר שהנפקדות באה בגלל מצב משפחתי קשה ודן אותי להורדה בדרגה מרב”ט לטוראי ובזה נגמר העניין. אחר-כך אישר להפעיל את המלצת הוועדה שקבעה לי שחרור מוקדם. אני אומר לך, יש בו בן-אדם בממזר הזונה הזה." הוא השתהה. “אתה לא כל-כך בטוח שזהו זה, נכון?”

יואל היסס. לא היה טעם לקלקל את ההרגשה הנפלאה של איזי. גולדשטיין פשוט פירק מוקש גדול בעסק הזה. הוא מוכרח היה לעשות את זה בגלל שיותר מדי מוקשים התגלו מסביב. “יכול להיות שאתה צודק,” הוא אמר.

איזי היה נרגש כמי שמתקשה להאמין ששיחק לו מזל שכזה. רגע מחייך. רגע נעצב. בכל זאת המחנה הזה היה כמעט שנתיים החלק העיקרי של חייו. “המחשבה שאני אסע לפריז עם רותי, בשבילי זה ממש אגדה. אבל בינתיים אני דייג ואני חוזר לים להביא אוכל למשפחה שלי.” הוא העיף מבט לשמיים. הוא קרא בהם כמו מי שקורא בספר. “גשם מתקרב,” הוא אמר ליואל.

יואל התפלא. מבטו לא איתר אפילו עננה קלה.

“תשמע מה שאני אומר לך,” איזי צחק, “זה הרדאר שלי.” הוא נגע בקצה אפו. “כאן זה אומר לי שגשם מגיע, ובכלל זה יהיה חורף קשה מאוד. אולי הכי קשה מהרבה שנים.”

יואל צחק. “ואת כל זה אתה יודע מהאף?”

איזי הנהן בראשו. “אתה לא מתאר לעצמך מה אף חכם יכול ללמד בן-אדם אפילו אם הוא תקוע בפרצוף של טיפש!”

נדמה היה שרק לזה הם חיכו, למשהו שיגרה אותם לצחוק, דרך נפלאה להשתחרר מהלחצים שלהם. הם המשיכו לצחוק גם כשיצאו מהאוהל בדרכם ליציאה מהמחנה, כאילו קיוו בעזרת הצחוק לשכוח את כל מה שרצו לשכוח ולא יכלו.


29

למחרת נסע יואל לסוללות המוצבות בתל-נוף. מבחינת סדר גודל המחנות של צה“ל נחשב המחנה הזה, שגם הוא הוקם על-ידי הבריטים, לאחד הגדולים מסוגו בארץ ואולי במזרח התיכון. המחנה השתרע על שטחים עצומים וכבר מרחוק ניכרה בו פעילות ענפה ותוססת באוויר ובארץ. לאחר שיואל עבר את הבדיקה השגרתית פנה הטנדר של הגדוד לכביש צדדי שבסופו נמצאו מבנים ארוכים שנדמו לחצאי גלילים ארוכים שהיו צבועים בסיד והונחו אחד בצד השני. אחד מהם, הראשון הפונה לצפון, שימש כמפקדת הסוללה ושם קיבל את פניו ביל בר-און, מפקד הסוללה. לא סתם נראה הסרן, שהיה כבן שלושים, ככוכב ממערבונים. הוא היה גבה-קומה, צנום ובעל פנים ארוכים וחטובים. הסרן היה אוסטרלי שבעת שירותי בארץ במלחמת העולם השניה התקרב ליהודים והחליט בסוף המנדט לערוק ולהצטרף לשורות ההגנה כקצין תותחנים. גם ביחידה האוסטרלית שלו נחשב קפטיין ביל בראון לקצין תותחנים מעולה בתחום הנ”מ. היו כאלה שאמרו שאם היה יהודי, היה בטח מפקד על אחד משני גדודי הנ“מ. אבל בגלל היותו גוי הסתפקו בכך שנתנו לו דרגת סרן שנחשבה למקבילה לדרגת הקפטיין שהיתה לו. למרות זאת איש לא שמע מפיו מלה של ביקורת. הוא ראה בשירות שלו בצה”ל תפקיד קדוש, כמעט תנ"כי, והתותחנים שלו פשוט אהבו אותו.

מהרגע הראשון לפגישתם התייחס אליו סרן ביל, כפי שכולם קראו לו בסוללה שלו, כשווה אל שווה. כלל לא הפריעה לו העובדה שמדובר בצעיר בן שמונה-עשרה. הוא עצמו היה שייך לאותם אוסטרלים שבגיל שש-עשרה וחצי כבר היו לוחמי קומנדו לכל דבר. שם באוסטרליה נער בן ארבע-עשרה נחשב לגבר והתנהג ככזה. יתר-על-כן, יואל היה “המורה”, מקצוען. והוא עצמו כמקצוען העריך מקצוענים. הוא רק הביע פליאה שלקח כל-כך הרבה זמן עד שהתחילו סופסוף השיעורים בעברית.

“אני להגיד להם כל הזמן שבלי שפה של כולנו כמו בן-אדם אחד, זה לא יהיה צבא, זה יהיה סתם ‘לגיון הזרים’, הצרפתי,” הוא קבע כשהם הסבו לשתיית קפה במשרדו הצנוע, היכן שהיו שם תמונות ממקומות אקזוטיים וגם משלו משרותו בצבא האוסטרלי. למרות שראה בזה פרק סגור מבחינתו הוא התגאה בבני משפחתו שהיתה להם מסורת צבאית עוד מימי המלחמה העולמית הראשונה. גם אביו היה קצין בחיל הפרשים של היחידות האוסטרליות שהשתתפו בשחרור פלשתינה מהשלטון העותומני. מילדותו ינק אהבה מיוחדת ליהודים, בני ישראל הנבחרים של התנ"ך.

“אתה מסכים אתי שעברית זה מאוד חשוב כאן?” הוא תהה.

“מאה אחוז, המפקד…”

“קאט דה בולשיט,” הציע האוסטרלי, “ביל יספיק.”

“או-קיי, ביל.”

“אז תגיד, כמה זמן לוקח להתארגן ללמד?”

“מזמן הייתי מוכן ללמד…”

“אז מה קרה?”

יואל היסס. בשום פנים ואופן לא רצה להיכנס לפוליטיקה הפנימית של קציני הגדוד. “זה לא אני שמחליט,” הוא אמר.

חיוך דק נדבק בקצות שפתיו היפות של האוסטרלי. “אתה יודע שאמרתי למג”ד בשבוע שעבר שאם לא מתכוננים לשלוח אותך ללמד פה, אז אני שם כסף משלי ומביא מורה שילמד את כולנו עברית כמו צריך." הוא חייך בדקות. “אז המג”ד אמר, ביל דונט יו וורי, הכל יהיה בסדר. אז אני רואה שעכשיו יהיה בסדר."

אז זה היה זה, הרהר יואל בהפתעה. ייתכן שהתביעה החד-משמעית הזאת של ביל האוסטרלי דחפה את מפקד המחנה, בעיקר על רקע הלחצים שנוצרו בגדוד, לקדם סופסוף את נושא ההוראה. לא סתם דיברו בגדוד על סרן ביל בהערצה. החיילים היו הדבר הכי חשוב בעיניו. אמרו שלשרת אצלו זה כמו לשרת בצבא אחר. צבא שבו יש כבוד לבן-אדם למרות שהיה קפדן. הוא דרש הרבה מתותחניו אבל נתן להם לא פחות ומעולם לא חלק פקודות לשם טרטורים. יתר-על-כן, אצלו היה יחס הפוך בין טוראי לבד“א. להיות בעל דרגה אצל ביל היה עניין הרבה יותר קשה מכל סוללה אחרת. ככל שהדרגה היתה יותר גבוהה הדרישות שלו היו יותר גבוהות. בכל זאת היו כאלה שעשו שמיניות באוויר לעבור לסוללה שלו. אצל ביל, אמרו מפקדי צוותים, זה לעשות צבא אמיתי. היו גם שאמרו שמכל הקצינים של גדודי הנ”מ הוא באמת היה החייל המקצועי היחידי.

ביל ליווה אותו לכיתה שהותקנה במיוחד לצורך ההוראה. כיתה מסודרת. היו לו שם ארבע קבוצות. שתיים של מתחילים ושתיים של מתקדמים. עוד לפני שהוא הגיע לתל-נוף כבר דאג שאול ענתבי, הרס"ל שלו, שלכל אחד מהתלמידים יהיה תיק ובו הספר, המחברת, העפרון והמחק. תיק שכל אחד ייקח איתו לכל מקום שירצה. כל מה שנתבקשו לעשות בתמורה היה לחתום את שמם על קבלת הציוד הזה והם נעשו אחראים לו.

בכל מקום בסוללות של תל-נוף יואל מצא עצמו פועל באווירה שונה לחלוטין מזו של הגדוד בהרצליה. כל מה שנעשה בוצע מתוך נינוחות, בתחושה של ידע והוכחת יעילות שלא על מנת להרשים, אלא בכדי להשיג תוצאה. סרן ביל ראה עצמו שווה לכל עולה חדש בסוללה שלו, לא פחות מהם ולא יותר מהם. גם אווירת הלימודים היתה כזו שנדמה היה ליואל שהקליטה כאן יותר מחודדת משל האנשים בהרצליה. אולי מפני שלא היו נתונים תחת מכבש של לחצים מיותרים. ביום הראשון ישב ביל בכיתות כאחד מהתלמידים והתנהג כמותם. אפילו המקטרת שלו היתה כבויה, מפני שהטיל איסור על עישון בשיעורים. האוסטרלי שבה את לבו של יואל בעיקר כשהוא לא התבייש בשגיאות ששגה בכל מלה שלישית. “מה זה חשוב,” הוא אמר ליואל, “העיקר זה לדבר וללמוד. להתעקש וללמוד עוד מלה ועוד מלה.”

ביום השלישי, אחרי שהיה אורחו של סרן ביל לארוחת צהריים, הוא עלה על משאית בה נסעו אחדים מאנשי הסוללה למפקדת הגדוד לענייניהם השונים. באותה שעה התקדרו השמיים וככל שהמשאית עשתה דרכה לצפון הם השחירו יותר ויותר כאילו שיטפון עמד להתחיל. כשהמשאית הגיעה למחנה הקטן בהרצליה בארבע ורבע התחילו לרדת לסירוגין טיפות אחדות, כמו מטפטפה שהצינור שלה סתום בחלקו. בשער המחנה כבר חיכה לו תורג’מן עם שתי הודעות. האחת שהסגן רוצה לקבל דיווח איך היה בתל-נוף והשניה שבשש עליו להיות על-יד השער מפני שמישהו עומד לבקר אותו.

“מי זה המישהו?” הוא שאל את תורג’מן בדרכם למשרדו של מפקד המחנה.

“המרכזנית לא אמרה וזה מה שאני יודע.”

פתאום הופיע הקמיע של המחנה. הכלב השחור נעמד במרחק צעדים אחדים מהם. יואל נעצר והתכופף. רק רגע קצר נמשך היסוסו של שחור עד שהשתרע אפרקדן, השמיע נשיפת עונג ולאחריה נביחה קטועה המבטאת שמחה על שובו של יואל ומיד נעמד על ארבע כשהוא מכשכש בזנבו הארוך והתקרב כמעט כזוחל על גחונו. יואל ליטף את ראשו וגירד בעדינות את שורשי אוזניו הארוכות.

“על-פי שחור שום דבר לא השתנה כאן,” הוא צחק כשקם.

הבעתו העגומה של תורג’מן העידה עדות שונה.

“השליש סרן גדעון עזב את הגדוד, המג”ד בחופש והסגן שוב פעם מלך העולם," תורג’מן גיחך כמשלים עם הגורל, “בעיקר כשהמצ”חים כבר לא מסתובבים יותר בין הרגליים שלו."

“או-קיי, תפשתי את התמונה,” הוא אמר.

“אז לך תסתדר ותחזור לסגן,” הזכיר תורג’מן.

על-יד בית המפקדה פרש תורג’מן ונבלע במשרד ויואל המשיך בדרכו לעבר האוהלים כשהוא מחליף מלה פה, מלה שם עם התותחנים-תלמידיו שנתקל בהם. בינתיים התגברה צליפת הרוח כאילו החורף מתפרץ מעבר לפינה. כשהגיע לאוהל כבר חבטה הרוח ביריעותיו עד שנדמה היה לו שהיא קורעת מהן צלילים של תוף גדול. בהיותו באוהל עברה בו צמרמורת. הרוח היתה בכל זאת צוננת במשהו. כבר היה צורך להחליף את המדים במדי חורף, ושוב הם יידרשו לעיסוקי בראסו ופלנלית למירוק סמלי הנחושת וכפתוריה. הוא הוציא את חפציו ובגדיו מהקיטבג וסידר אותם במהירות במקומם. רק אז מיהר לצאת לעבר צריף המפקדה. בדרך נתקל במרקו השין גימל שהיה בדרכו מהשער לאחר שגמר משמרת.

“אהלן, יואל,” צהל מרקו, “לא ראינו אותך איזה חת’כת זמן.”

“הייתי בתל-נוף.”

“הה! אצל ביל האוסטרלי!” עיניו התנוצצו בקנאה. “פעם היתה לי הזדמנות להיות בסוללה שלו ופספסתי, בגלל שחשבתי שלהיות שין גימל במפקדה זה כמו לשבת עם אלוהים. הלוואי שהיה לנו פה אחד כמו סרן ביל.”

אבל לא היה.

הוא מצא את הסגן כברוב המקרים שרוע בכורסתו.

“איך היה אצל האוסטרלי?” שאל סגן גולדשטיין בלי הקדמה כגון שלום או מה נשמע. ישר, כמו בהתקפה, איך היה.

יואל נזהר מלהיכנס לפרטים. הסגן ניסה להערכתו לצוד אצלו מילת הערכה, שכן היחס המעריץ את הקצין האוסטרלי היה ידוע לו. בכל זאת גולדשטיין התעקש לשמוע את דעתו על סוללות תל-נוף ואיך התרשם מהאווירה שם.

“היה בסדר.”

“מה זה בסדר?” גולדשטיין עיגל את שפתיו העבות עד שנתראו ליואל כעכוזו של תרנגול מגודל והוא התחיל לפלוט טבעות עשן מהסיגריה המשובחת שלו.

“כמו שהיה כאן. כיתות של מתחילים ושל מתקדמים…”

“אתה עייף, או מה?” שיסע אותו הסגן.

יואל נרתע.

“מה אתה מקמץ במלים? אתה ‘מקורות’ שחבל על כל טיפה?” העיניים הקטנות שמאחורי העדשות העבות היו צוננות וחוקרות.

יואל ניסה להתרחק מהמוקש. כאילו חפר מסביבו בזהירות בכידון של הרובה, בדיוק בשיטה שלמד אצל סרן ברזילי, “הדוב הרוסי”. להתרחק מכל מה שיכול לפוצץ את הסגן. הוא דיבר על התותחנים שפגש שם. הוא תיאר את הכיתה. הוא הזכיר את האווירה הכללית בבסיס הענק שיחידת התותחנים נחשבה שם לפסיק קטן, ובקושי הזכיר את סרן ביל יותר מפעם או פעמיים, וגם אז כאילו במקרה.

“לא שמעת שם אם מישהו זז משם?”

הוא ידע מה הסגן רצה לשמוע. “לא, לא שמעתי.”

“אתה ממזר,” אמר לבסוף גולדשטיין.

יואל לא הגיב.

“תתנדף לפני שאתרגז,” אמר גולדשטיין, “ואני עוד לא גמרתי את השיחה הזאת על הסוללה של תל-נוף.”

יואל היתמם.

“יש משהו מיוחד שאתה רוצה לדעת?”

גולדשטיין העיף בו את אחד ממבטיו המבטלים. “אמרתי לך שאתה ממזר.”

“לא, לא שמעתי מלה בעניין הזה.”

“אתה בטוח, מורה?”

“בטוח, המפקד. איש לא אמר מלה שביל יהיה שליש הגדוד. אתה בכלל חושב שהוא רוצה את הג’וב הזה? בשביל מה הוא צריך את זה? הוא מלך בתל-נוף.”

גולדשטיין גיחך. “עכשיו אתה יודע למה אתה ממזר.”

“כן, המפקד, עכשיו אני יודע.”

הוא יצא ונשם נשימה עמוקה ומטהרת מהמחנק. הוא נשם שוב נשימה שכאילו לא נגמרת, כסופג אל תוכו את פרץ הרוח החזקה המשתובבת ומעלה ענני אבק ושוב נגעו בו טיפות שצנחו מאיזה סדק בחשרת העננים הקודרים. השמיים נראו כמו שלב הריון מתקדם, אך כזה שעוד לא הבשיל להתפוצצות.

יואל הסתכל בשעונו. רגע או שניים אחרי שש. הוא פנה לעבר השער כשזירזוף הגשם התחזק קצת ומצא בתא הצר שבצד הכניסה את סולימן שהחליף את מרקו.

“מישהו חיפש אותי?” הוא שאל אותו.

סולימן עיווה את פניו ותקע אצבע בצד עינו הימנית. “אתה עובד עלי?”

“למה אתה מתכוון?”

“אתה יודע, מישהו חיפש אותי?” חיקה אותו סולימן, איזה חיפש מה חיפש. חיפשה, אדון מורה, חיפשה, פצצה אני אומר לך, ואתה שואל מישהו חיפש אותי?" שוב השתמש בקול מעובה כמחקה.

נדמה היה ליואל שלבו מדלג על פעימה.

“איפה היא?”

“ס’תכל באמריקנית המשגעת ההיא,” הציע סולימן והחליק על שפמו המטופח כשבידו השניה הוא מצביע לעבר “פאקארד” חדישה בצבע כחול-שחור בעלת שתי דלתות שחנתה בצד השני של שולי דרך הכורכר הכבוש, במרחק של כעשרה מטרים מהם. “תראה מה זה אוטו של מיליונרים, תראה בן-אדם!”

יואל הופתע. רכב מפואר כזה נראה בארץ לעתים רחוקות. המכוניות האמריקניות שהסתובבו בכבישים היו ממודלים ישנים. המכונית הזאת בעלת הקווים הארוכים, למרות האבק שפרח באוויר והתערבל עם הזירזוף המרגיז של הגשם למסך בוצני, היתה חדישה. הוא לא הכיר מישהו שיכול היה אפילו לחלום על רכישת רכב כזה. אולי היו אחד או שניים כאלה בין הקצבים העשירים שנמנו עם חוג הידידים שאביו כל-כך אהב.

הוא התקרב בצעד מהוסס למכונית, מסוכך בזרועו על עיניו מהטיפות החדות כראשי סיכות. כשהגיע למכונית התכופף לעבר החלון כדי לראות מי יושב מאחורי ההגה, מפני שבגלל החשכה המתגברת נראתה הזכוכית כמראה מלוטשת שחורה.

המישהו שישב בפנים התחיל להנמיך את החלון והוא חשב שבטח הוא נראה לה כמו אידיוט עם עיניו המתרחבות ופיו הפעור, הבעה מצחיקה שנגרמה מזה שנוכח לדעת שלבו לא הטעה אותו. אדומת השיער המטריפה מהחלומות הפכה פתאום למציאות ממשית שכל מה שהיה עליו לעשות זה רק להושיט את ידו, להניח לאצבעותיו להחליק על השיער העשיר והבוער הזה.

וזה בדיוק מה שהוא עשה.

שירה חייכה. היא הבינה אותו.

“אני לא מי שאתה חושב שאני,” היא אמרה בקול הלגלגני הרגיל שלה, “אני בסך הכל הדוור שמביא לך תשובה למכתב הקצרצר ששלחת.”

“אז כנראה שיש לי נטיות, אם את הוא הדוור!”

אצבעותיו שידרו לו את הרכות המשיית של השיער השופע שלה ואפילו הרוח המפרידה ביניהם בשריקה זועמת לא יכולה היתה למנוע בעדו מלנשום את הבושם את העדין שלה, כאילו באה לגרותו. אבל, לכל השדים והרוחות, מי צריך היה לגרות אותו, שכן המחשבה בלבד עליה היתה מסעירה.

אבל זה לא היה רק זה. ובטח לא פחות חשוב מזה היה הרצון לראות את עיניה המכשפות, השחורות, שמתנוצץ בהן כחול מפתה של חשכת המצולות שבים.

הוא צחק. סתם צחק. צחוק פתוח, משוחרר. מאושר.

“מה מצחיק אותך?” עיניה בחנו אותו בחיבה.

“סתם טוב לי,” אמר והתקשה להאמין שביטא את המלים האלה. ואז, כמו בשביל לסלק מבוכה, הוסיף: “היו לי שלושה ימים משגעים בתל-נוף. חזרתי משם רק לפני שעות אחדות. ועכשיו את. מה עוד אני יכול לבקש?”

יואל חזר וחייך. כמה שהתגעגע אליה, חשב.

היא בחנה אותו בעניין. היא אהבה את מבנה פניו הרזים. את עצמות הלחיים הגבוהות שלו. את הלסתות החדות המדגישות סנטר קצת מרובע, קצת עקשני ומתמרד. היא אהבה את עיניו העמוקות, הסמוכות לשורש אפו הצר משהו, מדגיש את שפתיו העדינות. היא העירה משהו שהוא נראה יותר מבוגר בכומתה השחורה שלו והבחינה שהוא הצטמרר.

“קר,” אמרה שירה.

הוא משך בכפתיו. כאילו אמר, אז מה.

“של מי המכונית?” שאל למרות שהתשובה היתה ברורה לו.

“הורי בלונדון,” שירה הסבירה, “לאבי יש כנס רפואי שם ולאימי יש מסע קניות ובלילה אחרי ההרצאות הם מתחברים למסע תרבותי.”

הוא זקף את גבותיו.

“תיאטרון, בלט, אופרה.” שוב חייכה מתוך הרגשה שהיא כאילו מגלה לו עולם חדש. “הלילה הם יראו את אוליבייה ב’ריצ’ארד השלישי' ב’אולד וויק'.”

“ראית אותו פעם בתיאטרון?”

“ראיתי. ב’המלט'. היה גדול.”

הוא הפנה את ראשו לאחור, לעבר המחנה שעכשיו דלקו בו נורות חשמל רבות וגם הזרקורים הגבוהים התעוררו ופיזרו מטחים בהירים. “את יודעת, את יצור מכוכב אחר,” הוא אמר כשחזר והסתכל בה והיא צחקה וכמובן שידעה למה שהוא מתכוון. הוא תיאר לעצמו שיש אנשים בעלי מזל מיוחד שלא רואים את לורנס אוליבייה רק בקולנוע. שיכולים לראות אותו בשר ודם על הבמה, כמו שרואים את מסקין או את ידין, או את חנה’לה מרון. אבל הוא לא הכיר אותם. עכשיו ידע שהם ממש קיימים.

ברגע זה נבקעה הכרס הענקית והקודרת של השמיים והמים נפלו בבת-אחת על הארץ כשיטפון מתגבר. הוא הניף ראשו כמעט בתדהמה למעלה ועוד הספיק לראות את שירה מסמנת לו לרוץ לעבר הדלת השניה ולהיכנס לתוך המכונית.

“מה זה צריך להיות?” הוא התנשף שטוף-מים כאילו התרחץ בבריכה עם בגדיו שדבקו בו. “לא ראיתי דבר כזה”.

היא שוב צחקה. “לדבר הזה קוראים סופה,” היא הזכירה לו.

עוצמת הרוח היתה מפחידה. היא סחפה בכנפיה הפרועים אשד אדיר המרביץ מפלי מים מסוכסכים זה בזה, עד שאי-אפשר היה אפילו לראות בעד הזכוכית הקדמית וגם לא דרך הזכוכית הצדדית מה קורה בחוץ.

שירה התניעה את המכונית והדליקה את האורות של הפנסים הקדמיים.

“לאן?”

“אין טעם שסתם נשב פה. בוא ניגש לבית הקיץ של הורי.”

“איפה זה?”

אמרתי לך פעם, באזור פיתוח," היא הסבירה, “בראש גבעה שממנה אפשר לראות הים.” לרגע נעצרה כאילו חשבה על משהו. “בעצם את כל הרצליה.”

“אין לי פַּס.”

שוב חייכה והתבוננה בו מהצד בלגלוג. “מי יחפש אותך במהומה הזאת?” ומבלי להמתין לתשובה, הפעילה את המגבים, לחצה על דוושת הדלק והמכונית החזקה זינקה קדימה כפולחת בלי בעיות את המבול, ויואל אמר לשירה שאפילו תיבת נוח לא היתה פורצת דרך מהומת-מים כזאת בעוצמה כה-גדולה כמו זאת של ה“פאקארד”.


30

העשירים והמיוחסים הספורים, אולי כשלושים קבלנים רבי-מעש, רואי-חשבון נודעים, תעשיינים מצליחים וסוחרים ממולחים, רובם מצמרת החברה התל-אביבית ומיעוטם מבני האצולה הירושלמית המנדטורית, הקימו לעצמם בהרצליה-פיתוח חווילות קיץ. בעצם, אחדות מהן היו חווילות מפוארות לכל דבר, על-פי כל קנה-מידה, כך חשב יואל כשהמכונית האמריקנית הגיעה לבית הגדול שהוקם בראש גבעה שבצדה המערבי צמחו איקליפטוסים והמבנה עצמו היה מוקף בשורות של ברושים צעירים כבני שנה שניטעו בצפיפות. הפדרמנים היו שייכים גם לעשירים וגם למיוחסים. פרופסור דניאל פדרמן לא חי רק ממשכורתו בבית החולים העירוני. הוא עלה לארץ מגרמניה והיה מראשוני הרופאים הגאונים שנמלטו מהנאצים ולהם הותר להתעסק בפרקטיקה פרטית. הוא גם היה שייך לעשיריה הפותחת שבנו לעצמם משכנות-קיץ מדהימים על-פי קנה המידה של הארץ הקטנה בהרצליה שמול הים.

יואל היה איש-דירות אופייני. הוא גדל בצפון תל-אביב, בדירה שתמיד אחד מחדריה הושכר למישהו, בכדי לעזור להוריו לעמוד בתשלומי השכירות החודשים. כל חבריו, להוציא שניים או שלושה, גרו בדירות שכורות. היו גם אחרים שגרו בצריפי עץ מצופים ביריעות זפת נגד גשם ורטיבות. אבל בקיץ היו כולאות את החום ומרתיחות עד לההביל את הצריפים הקטנים. הקומה הכי גבוהה שהגיע אליה היתה הקומה השלישית. אפילו לא הגיע לדירת-גג ראויה לשמה וכאלה כבר היו בתל-אביב כמעט מתחילתה. אבל לא בצפון העיר. לא מארלוזורוב צפונה עד לרחובות הקטנים המתגלגלים עם בתיהם בני שתי הקומות ולעתים שלוש לכל היותר לעבר החמציצים של שפת הירקון. בחווילה ממש מעולם לא היה.

אמנם היו אנשים שגרו גם בתל-אביב בחווילות מפוארות. אבל הרוב היו כאלה שראו חווילות רק בסרטים. יואל שמר בזיכרונו חווילות אחדות שראה פה ושם. כאלה שיכלו להתחרות בחווילות מהסרטים. החווילה המרשימה ביותר שראה נמצאה בבן-יהודה. בקטע שבין פרישמן לגורדון. בצד המערבי. מעבר לשערי הברזל שהיו קבועים בגדר הגבוהה שלה נמתחו עד לכניסה כשתים-עשרה מדרגות אבן רחבות וארוכות פי שלושה ממדרגה רגילה. סימן ששם באמת היתה דיונה כשהחווילה הוקמה. מעבר למדרגה האחרונה נמצאו שתי כנפות דלת העץ המגולפת שהצבע הטבעי שלה, שגונו כזהב עמום, העיד על איכות נדירה.


וזה היה זה. עד הסף הזה הגיעה ידיעתו של יואל על חווילות. את הסף עצמו לא עבר. עכשיו כן. מיד לאחר ששירה בלמה את המכונית במיתחם המקורה של החניה הפרטית. משם היה מעבר לכניסה הצדדית, דרך המטבח שהיתה קרובה מהכניסה הראשית שנמצאה במיתחם מרפסת חזיתית מרשימה.

היה עליהם להימלט מכמויות המים האדירות.

“תררוץ!” שירה קראה כמתגרה בו וברגליה הארוכות בלעה את המרחק עד הבית כשהיא מתיזה לכל עבר מטחים של טיפות מהשלוליות הענקיות שניקוו בתוך דקות למעין אגם מתרחב שבלע את שביל האבנים.


“מה את חושבת שאני עושה?” הוא שאג לעברה בניסיון להתגבר על שריקת הרוח. גם הנהם של הגלים המשתוללים בסופה הפתאומית היה כשאגה של חיה מתעוררת.

במטבח הם עמדו וצחקו כשני ילדים קטנים כשכל אחד מהם עומד בתוך שלולית קטנה משל עצמו, כשיואל ציין שלא תיאר לעצמו שכניסתו הראשונה לחווילה תיעשה דרך כניסה צדדית, כלא רצוי, ובטח לא בסופה כזאת.

“וואאהה!” התפעלה שירה שעמדה על יד החלון כשהיא מנפנפת את רעמת שערותיה האדומות להיפטר מהמים, “איזה יופי מהמם של הטבע!”

יואל הסכים איתה. “זה פשוט יפה,” הוא אמר.

רגע עמדו והתבוננו בים השוטפים כמפלים את הזכוכית של החלון הגדול של המטבח, שהיה כפול מחלון הסלון הקטן של דירת הוריו. גם שטח המטבח היה פי שלושה מאותו סלון קטן שאימו היתה שוקדת לנקותו יום יום, כאילו היה ארמון בקינגהאם שלה. לפעמים היה שואל אותה, בשביל מה. אבל תמיד היתה עונה בעייפות, “ככה זה צריך להיות”. כך חונכה. גם סבתו, אמה של אמו, היתה כזאת. מדורי דורות. טורחות ומנקות.

“נשתה משהו חם?”

הוא הסכים. “ברצון.”

שירה הפעילה את הקומקום החשמלי. “אני אוהבת את הבית הזה כשאני נמצאת בו לבדי. בגלל השקט.” היא הוציאה חלב מהמקרר האמריקני. “בגלל המרחבים. בגלל שמחלון החדר שלי שבקומה השניה אפשר לראות את הים. וגם בגלל שאני יכולה לרדת לים מתי שאני רוצה. אחר-כך אראה לך באיזה מרחק קצר אנחנו מהים.”

“מה הים עושה לך?”

“הכל.” היא שאלה אותו אם הוא רוצה לאכול וכשסירב, המשיכה: “הים נותן לי תמיד דרך למקד את המחשבות. מצד אחד אני יכולה לחשוב על המון דברים ומצד שני לקבוע משהו מדויק כמו נקודה ולהגיע לשורש שלו.” היא הושיטה לו ספל הקפה והציעה שיכנסו לשבת בפינת האח. “זה לילה נפלא להבעיר אש.” היא השתתקה כשהבחינה בהבעה משונה בפניו, תערובת של חיוך חולמני וסקרנות מוזרה. “משהו לא בסדר?”

“להודות על האמת?”

“תמיד.”

“אח מבוערת ראיתי רק בסרטים,” הוא הודה והיא צחקה.

“אני אוהבת את התמימות והראשוניות שיש לך,” היא אמרה.

כשנכנסו לחדר האורחים, שלגביו היה כאולם של בית מלון עם חזית מדהימה בממדיה מזכוכית ממורקת שפניה לעבר מערב, הוא נעצר במקומו, כמעט נכשל בשפת השטיח השעיר המכסה את רצפת האבן, כשראה את הציורים והפסלים שמסביב. היה זה מעין מוזיאון פרטי מבחינתו. וכשזיהה בפני מה הוא עומד, עבר מיצירה ליצירה כשהוא ממלמל “איזה יופי,” פעם אחרי פעם ואילו שירה עמדה ועקבה אחריו בשביעות-רצון. הוא המשיך לשוטט שם כאילו היה מגלה ארצות ועמים שהגיע לאחר מסע ארוך אל הקוטב עליו חלם כל חייו.

“איזה יופי,” הוא חזר ומילמל גם אחרי רגעים ארוכים. מחוץ לשתי תערוכות שקיימו האמנים האלה במשותף לא ראה אוסף כזה המייצג בנאמנות קבוצת יוצרים של הפרק הכי חשוב באמנות הישראלית, אמני “אופקים חדשים”. אם היה בא מישהו ומבקש ממנו למנות את שמותיהם של כל אלה שהשתתפו בתערוכה הקבוצתית הראשונה שלהם שראה רק לפני שנתיים, בארבעים ותשע, ב“מוזיאון תל-אביב” שבשדרות רוטשילד, היה עושה זאת בלי בעיות, כל-כך התרגש אז מכל מה שראה.

“בדירה שלכם הרגשתי שלהורייך יש יחס מיוחד לקבוצה הזאת,” הוא אמר לשירה, “אבל לזה לא חיכיתי. לא ראיתי בחיי אוסף פרטי כזה.”

היא הגיבה בחיוך מעודד. “זה היפה אצל הורי,” היא אמרה, “שבנושאים אלה יש להם דיאלוג משותף. שניהם מרגישים שבקבוצה הזאת יש בפעם הראשונה סימנים של אמנות מקורית שחשובה לא פחות מזו שבפריז, או בלונדון או בניו-יורק.” היא גחנה מול האח להכין את העצים לבעירה והוא נהנה לראות את תבנית גפה בעל האברים הארוכים והגמישים ובדמיונו ראה אותה בלי החולצה והחצאית והוא מתחבר איתה.


שירה העיפה בו מבט. היא קראה את מה שעבר בראשו. “הדמיון שלך עובד על טורים גבוהים מאוד,” היא אמרה ולעיניה היה פתאום צבע שונה שלא ראה שם בעבר. הירוק הכי כהה ועמוק שראה. שוב פנתה לעבר האח והציתה גפרור ארוך במיוחד. “כמו שאמרתי, הורי החליטו לבנות לעצמם מהתחלה אוסף מיוחד של הציירים והפסלים של ‘אופקים חדשים’. יש מישהו מיוחד ביניהם שמדבר אליך?”

בשמו של מי ינקוב?

“אומרים שהמוביל של כל זה הוא זריצקי,” הוא אמר לבסוף.

היא חייכה. “הוא המבוגר ביותר. זה נכון. אבל גם החכם ביניהם.”

“באיזה מובן?”

“תשמע ותחליט.” להבת אש זעירה נתפסה באחד הגזעים והיא שקדה לטפח אותה. “אבא היה עד לסיפור הזה. בתערוכה שהיתה להם האמנים חילקו ביניהם את השטחים לתצוגה. כל אחד כבר תלה את העבודות שלו שעות לפני הפתיחה. רק לא זריצקי.”

“למה לא?”

“זהו לב הסיפור,” שירה צחקה. “הוא בא אחרי שכולם כבר תלו, עשה סיבוב ויצא וחזר ממש רגעים אחדים לפני הפתיחה ותלה ציור גדול שהפך מיד למוקד הכי חשוב.”

“איך הוא עשה את זה?”

“זריצקי גילה שחסר ברוב העבודות צבע אחד. צהוב.” שירה צחקה כאילו ברגע זה ממש ראתה את זריצקי מטייל ומאתר את נקודת החוזק שלו ונקודת התורפה של האחרים, כמו ששמעה מאביה. היא העריכה את השנינות של זריצקי. “כשהוא חזר והביא את הציור שלו, היה במרכז שלו כתם צהוב גדול וטרי שכמובן מיקד מיד את תשומת-לב כולם. אבי אמר שבאותו רגע, זריצקי הראה לכל אנשי ‘אופקים חדשים’ איך מגלים אופק חדש.”

“מאלף עשר,” הוא אמר. סיפור מצחיק שלמד ממנו תורה שלמה. יותר מאלף שעות לימוד.

גם כאן הוא מצא שלושה זריצקים. בד אחד גדול ושני אקוורלים מתקופת הגגות של רמת-גן, משנות העשרים. אבל יותר מהם הוא אהב דווקא פורטרט שמן גדול בו צייר שטרייכמן את צילה שלו. פורטרט רגיש עד פריכות מופלאה. כאילו רקם אותה ממרכיבי אדם חיים, מעצמות וגידים ועד לעור המשקף את הפנים כמו ברנטגן. ולא פחות אהב את עבודותיו של רוברט בזה שצבעוניותו היא אקדמיה מיוחדת לעצמה, של פנחס אברמוביץ הבונה את ציוריו בשקדנות של נמלה חרוצה מרבדים על-גבי רבדים, של אברהם נתון שחשב אותו לאדריכל-אמן, ועניין במיוחד גילה בעבודותיו של אהרון כהנא, החבר מימי גרמניה של אבא של שירה, שאי-אפשר היה לעכל אותו במבט ראשון. אינטלקטואל שראוי היה לעיון מעמיק.


כמעט בכל אחד מהם מצא משהו מאותם אופקים שסיקרנו אותו כל-כך. הוא שיתף את שירה במה שהרגיש ומצא שלא התקשה להרחיב את בסיס ההבנה שביניהם באמצעות היצירות האלה. כשחשף את עצמו ואמר לה מה הוא חושב על כל אחת מהעבודות שהיו שם היא חייכה את אחד מחיוכיה המבינים כל-כך והיא נראתה בעיניו עוד יותר יפה. העור הלבן והבוהק של פניה וצווארה הארוך כבר קלט משהו מהלהבות הראשונות שנאחזו בגושי העצים המוערמים זה על-גבי זה בירכתי האח הגדולה. כמו נוסף עומק מיוחד לצבע הצחור הזה שלה.

“יש לך תקווה,” היא אמרה והציעה לו כמותה לשבת על השטיח ולהישען על אחד מכרי העור הענקיים שהונחו שם.

הוא תהה. “למה את מתכוונת?”

היא צחקה. “אתה גורם לי להרגיש שאתה רוצה תשובה כנה. בלי בולשיט.”

“בדיוק. אז מה הכוונה באמת?”

“לשים יד על האלף-בית, על השכלה.”

“אני מבין.” היא רצתה להצביע על השכלתו המצומצמת. על המידע ההתחלתי שלו שגם אותו רכז מכוח עצמו, מההרגשה שאין לו ממי לקחת. היא התכוונה להסביר שיש לו סיכוי בגלל הרצון הכן שלו ללמוד ולשאול בלי סוף שאלות שמרחיבות את הדעת. הוא חייך. “אמרת שיש לי תקווה. למה? מפני שאני רואה את הפסל הזה ומרגיש במיוחדות שלו?”

“מפני שאתה סופסוף מתחיל לגלות פתיחות.” היא העיפה מבט בפסל הנדיר של שטרנשוס שהוא קבע בו את מבטו. דגם קטן, מעין הצהרת כוונות לפסל מונומנטלי. “אתה מרגיש באינטואיציה נכונה את מה שאתה רואה וזה מוצא-חן בעיני.”

שוב היא גרמה לו להרגיש שלפעמים היא מבוגרת ממנו באלף שנים. יפה, מסעירה וחושנית כוונוס צעירה וגם חכמה כאתנה זקנה.

היא הרגישה שהוא אולי נפגע. “לא התכוונתי להתנשא…”

שוב חזר וחייך. “אפילו אם-כן, רק שלא תהיי מישהי אחרת בגלל זה.”

“זה מה שאתה רוצה?”

הוא הנהן בראשון והושיט לה את ידו.

היא לחצה את ידו.

“אז סיכמנו, לא?” הוא לא רצה להרפות מכף ידה הצרה בעלת האצבעות הארוכות והצפורניים העשויות בפשטות, כאילו עדיין היתה תיכוניסטית. היא לא משכה את ידה ואפילו גרמה לו להרגיש לחיצה קלה ורכה של אצבעותיה, כאילו נכרכות על ידו כאומרות משהו שבינה לבינו. לבסוף הניח לה והתיישב ממול ברגליים משוכלות ולגם מהקפה שהצטנן.

“אמרת שהיו לך שלושה ימים נפלאים,” היא הזכירה לו, “אתה רוצה לספר לי מה זה היה?” היא חייכה כדרכה את אחד החיוכים הכל-כך מבינים שלה. “אני יודעת שלא תמיד היה לך טוב בגדוד הזה, אבל עכשיו אני מבינה שהיו גם כמה ימים אחרים, אמת?”

“אמת.”

כל-כך רצה לפרוק כאן ועכשיו את המועקה, את הרשמים, את התסכולים, את המרירות והביקורת, ואולי אפילו את חוסר יכולתו להבין את התהליכים הפשוטים של המסגרת הצבאית. אולי כל זה נבע מאי ההתאמה שנתגלתה אצלו במעבר שנדרש לו בין נעורים לבין בגרות. זה היה דפקט. פגם ממשי. הוא חשב והיסס. לא רצה להופיע לפניה כמשהו שלא התעצב, שתבניתו עוד לא נקבעה באופן ברור. כאילו פצעי הבגרות רק עכשיו עמדו להופיע אצלו.

אבל כשהתבונן בתוך עיניה מצא יותר מסתם הבנה. מצא שוב את היכולת שלה לקרוא את המלים שחשב כמעט מבלי צורך שיבטא אותן. אז הוא התמקד בשלושת הימים שעשה בסוללה של ביל האוסטרלי בתל-נוף. וכך כרך את עניין הוראת העברית שהתחיל לפני שבועות במחתרת, ועד להתייחסות השקולה והמפוכחת של אותו זר מהיבשת הרחוקה.

שירה התעצבה כשתיאר כך את המצב.

“לא תיארתי לעצמי שזה מה שמחכה לך,” היא הודתה.

“גם אני לא, אבל זה מה יש,” הוא העביר את אצבעותיו בשערו הקצוץ, כאילו חיפש שם את התלתלים השחורים שלו שהלכו לאיבוד לפני חודשים רבים על רצפת הספר בבסיס הקליטה והמיון.

“אני גם חושבת שנכון היה מה שאמרת לסגן שלך.”

“שלא כל אחד נולד להיות חייל?”

היא צמצמה את עיניה הגדולות כאומרת, כן. “אתה יודע, שמעתי שלשום הרצאה של ליבוביץ בעניין הזה.”

לקח לו רגע לפענח למי התכוונה. “לא ידעת שאת מתעניינת בו.”

היא צחקה בקלילות. “לא בו. הוא לא מושך אותי. אבל השכל שלו מגרה אותי לחשוב קצת אחרת ממה שבדרך כלל אנחנו חושבים על נושאים שונים.”

“על מה היתה ההרצאה?”

"הנושא שלו היה חינוך יהודי לאזרחות ישראלית… " עיניה התרחבו בפליאה כשהבחינה בהבעת ההשתוממות שלו, כאילו אמר, כל-כך כבד?

“כל-כך כבד?” הוא באמת אמר את זה.

“הוא תמיד כבד, אבל המשקל הנכון של הדברים של נקבע על פי חוזק החומר שהוא מעמיס את הרעיונות שלו עליו!”

הוא צחק. “אני מתפעל ממך.”

“אני יודעת.” בעיניה נדלק זיק לגלגני כדרכה. “אז מה חדש?”

“נו, שירה, ברצינות.”

“הוא דיבר בין היתר שאנחנו, כלומר אלה מבינינו שהוכיחו את עצמם כלוחמים והקימו את המדינה, לא ידעו שהצבא שהקימו יהיה מהרבה בחינות כמו כל צבא אחר.”

“למה בדיוק הוא התכוון?”

“לא צריך פרשנות. הוא אמר בדיוק למה הוא מתכוון. הוא אמר שבצד הגילויים של הגבורה במלחמה יתגלו בצבא גם מעשים לא ראויים.”

לרגע נראתה כאוספת מחשבות, מבררת לעצמה התנסחות. כשדיברה היה קולה רך כמלטף אותו. כאילו ביקשה להסביר לו שראייתו הביקורתית את המערכת הצבאית אינה קול קורא סתם. “הוא מגדיר את הצבא כאומנות של עשיו שלפעמים נאלצים להשתמש בה. אבל הצבא לעצמו איננו אידיאל ובטח לא כזה שמרומם את האדם.”

הוא הקשיב לה בריכוז עצום, שלא ישמוט משהו שיכול להרחיב דעתו. מתוך המעט, פחות אפילו ממידת קצה מזלג שידע על ליבוביץ, ידע כי צריך אדם שיהיו לו לפחות כמה מדרגות של השכלה בכדי לנסות להבין אם הוא יהיה מסוגל להתמודד עם סמבטיון שכזה שהאבן הכי קטנה שלו יכולה להרוג את אלה שראשם חלול. היא הבינה ויותר. היא ניתחה בפיכחון של מנתח מומחה בין מה שקיבלה ללא הסתייגות, לבין מה שאמר הוגה הדעות וגרם לה להרגיש שאולי לא ירדה לסוף דעתו, או שהודתה בהיסוס כי לפעמים מרתיעה אותה הנחרצות הכמעט בוטה שלו, על גבול יהירות הנובעת מחוכמה מפחידה.

“אולי זאת הדרך התיאטרלית שהוא מתבטא,” היא ניסתה לפרש לו זווית הראייה שלה.

“אבל מה שאמר על הצבא…”הוא השתתק כאילו חשש להמשיך.

“חיכיתי כל הזמן לרגע הזה ועכשיו אתה מאבד את הלשון?” היא התגרתה בו.

“עד כדי-כך אני שקוף?”

“נו, ברצינות. המלים הבודדות שלך צעקו על מה אתה רוצה לדבר.” היא משכה אליה את קומקום הקפה. “רוצה רענון?” שאלה ומשסירב מזגה לעצמה והמשיכה בשלה: “חבל שאתה לא כותב לי את מה שאתה רוצה להגיד.”

היא שוב הפתיעה אותו.

“למה את מתכוונת?”

“היכולת שלך להתבטא בעל-פה לא רעה. רק שבכתיבה אתה יכול לדייק הרבה יותר.”

“אבל לזה התכוונתי.” הוא התלהב.

היא בחנה אותו, אבל שתקה שלא תפריע.

“רציתי לדעת אם את מוכנה להקדיש זמן לקרוא את מה שאני חושב. על הצבא. על הג’וב. על המחשבות של עכשיו ושל מחר.”

“לזה התכוונת במכתב שלך?”

“אני כותב לך את זה כבר מזמן.” הוא נבוך. היתה לו הרגשה משונה שאם יטבע עכשיו בעיניה יצלול ולא יחזור מפני שלא ירצה להתנתק ממנה. “יש רגעים שנדמה לי שאני מדבר איתך למרות שאת כל-כך רחוקה.”


“אני רחוקה?” היא חייכה חיוך דק וזחלה לעברו על השטיח השעיר כשעיניה אינן מרפות ממנו. כשהגיעה אליו התפרקדה והניחה את ראשה על ירכו ופניה היו מופנים לאחור, לעבר הלהבות העליזות, והן יפות עוד יותר על רגע המים הממשיכים לשטוף כמפלים בזה אחר זה את קיר הזכוכית הגדול שפונה לים. יואל כמעט הקפיא את נשימתו. אפילו מזווית זו הוא אהב את פניה. את המצח הגבוה. את הגבות הברורות. את המתח והרעננות של העור הצח ובוהק כאילו מקרין מתוכו הילה. אפילו בתנוחה זו לא איבדו שדיה הצעירים והגמישים את הקו הנחשק שלהם ומבלי משים הושיט בזהירות את ידו וחפן אחד מהם ובבת-אחת נעשתה לו זיקפה חזקה. היא חשה במה שקורה איתו וחייכה.

“אתה מפסל אותי מחדש?”

הוא צחק. “כשאני נמצא איתך אני באמת מרגיש שאני יותר פסל מצייר.”

“אני לא גלתיאה שלך.”

“לא לזה התכוונתי,” הוא נבוך. “מה אני כבר יכול לתרום לך?”

היא הפנתה אליו את ראשה מתוך ידיעה ברורה שהוא נפגע, כאילו כיווצה אותו עוד יותר משהיה. בפניו מצאה שנעלב. “לא כל אחד צריך להיות פיגמליון,” היא התנצלה, “זה מה שרציתי להגיד.” ואחרי רגע קצר הוסיפה כמעט בלחישה מפתה, כחתולה מתחנחנת: “ידידים?”

הוא חייך וחש בחמימות וחשב לעצמו באיזו קלות היא מסוגלת לערער את בטחונו בכל רגע שהיא רוצה ובאותה מהירות לאושש אותו.

“בוא נצא לים, יואל,” היא הציעה.

“עכשיו? בגשם?”

“בשביל זה נתנו לנו נעורים,” היא הזכירה לו בבת-צחוק וניתרה על רגליה והורתה לו לחכות ונעלמה מהסלון וכעבור איזה רגעים חזרה ובידה שני מעילי גשם. “זה יתאים לך. אתה בערך בגובה של אבא שלי, רק שהוא קצת יותר רחב.”

ה“קצת” הצחיק אותם. הוא הלך לאיבוד בתוך מעיל הגשם העשוי מבד גבארדין אנגלי משובח, אבל מה זה חשוב איך שהם נראו. בכלל לא.

בחוץ המשיכה הסערה לחשוף מלתעות מפחידות אבל מושכות. השריקות והנהמות של הגלים הכבירים יצרו סימפוניה המעידה על עוצמתו של הטבע המתפרע. מהדיונה עליו היא בנויה החווילה של הפדרמנים הם ירדו בכביש הצר בכיוון מלון השרון. המרחק בין החווילה לחוף היה כמה מאות מטרים בלבד, אולי מאה או מאתיים, אולי פחות. הם התקדמו במהירות שפופים משהו, כמנגחים בראשיהם הנוטים לפנים את הרוח החובטת בהם פעם אחרי פעם, כסוטרת בסטירות צולפות. כפות ידיהם היו בכיסיהם וכשרצו להגיד משהו הרימו קול כמעט עד צעקה, ולפעמים קטפה הרוח את המלים והם נראו מצחיקים בניע שפתותיהם והצחוקים שלהם רק התגברו.

“איפה החוף?” יואל שאג.

“איננו!” היא נפנפה בזרועותיה להדגיש את ה“איננו”, “הים בלע אותו!”

שירה צדקה והם מצאו חוף מובס שרצועתו נכבשה על ידי הגלים השועטים מהעמוק האפל כמפלצות, יצורים מתפתלים ומוזרים שראשיהם מכוסים בכרבולות קצופות. גם יואל הכיר את הים בתהפוכותיו ככל צפוני אמיתי. הרגעים הכי יפים של הים התגלו בסופות הזעם האלה. הלילה נעשה יותר קודר. חשכתו, שהתעמקה בגלל חשרת עננים יצוקה כעופרת, הגבירה את הקסם היצוק בו והם הרגישו כאילו נמצאו במסע בראשיתי לעבר הלא נודע. הם רצו לקראת הים המסתער וברחו לאחור בבהלה כשהגלים נשכו אותם בעקביהם, מאיימים לסחוף אותם בחזרה לעומק. באותה מהירות שהגלים התפרצו הם נסוגו אחר-כך כנשאבים לתוך הבלתי-נודע כשהם משמיעים אנחה מוזרה, כמו גניחה של גסיסה ולידה מחדש.

“נו?” שירה צעקה לעברו, מנסה לגבור על היללה הנוקבת של הרוח.

“אדיר! אדיר!”

זה באמת היה אדיר מפני שהוא היה בעולם אחר, בתקופה אחרת, באווירה נפלאה שהעידה עד כמה העולם הזה יכול להיות משגע. לא צבא. לא אוהלים. לא תותחנים. לא מֵנָשִים ולא גולדשטיינים. רק נערה ונער וים.

לבסוף טיילו לאורך החוף אוחזים יד ביד, והמים משיגים אותם, מכסים אותם עד לברכיהם ולמעלה ולא היה איכפת להם.

באחת-עשרה הם חזרו לחווילה מרוגשים ורטובים עד עצמותיהם. הם נכנסו צוחקים, מתחבקים, מתגפפים ויואל עטף אותה בנשיקות כאילו רצה לבלוע אותה, ולבו שוב כדרכּו המשוגעת החסיר פעימה ועוד פעימה עד שנשימתו כאילו נקטעה. הוא חשב שמעולם לא היה כל-כך מאושר כמו ברגעים המשוגעים האלה. תשומת לבה היתה שווה את הכל והוא אהב אותה במלוא סערת הנפש וחשש להגיד לה את זה שלא תקים שוב חומה מתנכרת כקובעת שיש גבול. כאילו היא רצתה באהבתו ולא רצתה. כאילו פחדה ממחויבות של קשר שיש בו נימה רכושנית. אני שייכת לך ואתה שייך לי. הוא ידע שתגיד לו שזאת טיפשות מוחלטת לחפש חיזוקים שכאלה והוא לא רצה לשמוע את זה ולא דיבור כזה, שלא יוריד משהו מהחוויה עצמה בגלל חוסר בטחונו.


“אני מוכרח לחזור,” הוא אמר לה לאחר שהתקלח והתנגב במגבת הענקית שנתנה לו. הוא מצא את שירה מותחת את מדיו הרטובים על קרש גיהוץ מול האח ובעזרת המגהץ מייבשת אותם.

“מוכרח?” היא תלתה בו מבט שובב.

“הסגן נשאר הלילה במחנה, אם לא ימצא אותי מסיבה כלשהי, אני בבעיות.”

“יש לך שתי ברירות,” היא אמרה בנימת התלוצצות, “האחת, שאחזיר אותך עכשיו. כבר ממילא קרוב לחצות. והשניה שתישאר לישון כאן ובבוקר אחזיר אותך.”

“מוקדם בבוקר.”

“מוקדם. בשש.”

“לא, יותר מוקדם.”

“ברבע לשש?”

הוא צחק. “בחמש. לפני שתבוא השמש.”

“ומה עד אז?” היא שאלה כמתגרה.

הוא קרע מעליו בתנופה את המגבת ונחשף לעיניה ערום כשהוא פורש את ידיו כצלוב. “תארי לעצמך במה אני בוחר!”

שירה צחקה.

"יש לך גוף יפה, " היא אמרה ורק ברגע זה חש באי-נוחות, חזר לאח.

המחמאה החניפה לו. “מה יפה בו?”

“הוא מדויק. עדין אבל חזק.”

“זה גוף להשכרה,” הוא ניסה ללגלג כמוה.

“כבר מזמן שכרתי אותו,” היא הגיבה וניתקה את המגהץ ופנתה אליו כשהיא מחליקה מבין קפלי חולצת-אבא שלה והתייצבה מנגד ערומה כמותו והיא באמת יפה אפילו יותר ממה שנקבעה בזיכרונו מהלילה הקסום ההוא שהיה להם במחנה “מרכוס” על הכרמל. כפי שהיתה גלוית-לב, היתה גלוית גוף יפהפה.

שירה לא ידעה מעצורים ושיחררה בלי כל קושי את יצריהם. היתה זאת אהבה במשקל הסערה שבחוץ כאילו הם מתערסלים בנדנדה מתפרעת, עולה, יורדת, מוטחת פתאום לצד, מסתובבת סביב יתריה, משתחררת במהירות מסחררת, ושוב נעה בנינוחות. היא היתה זריזה כמו דולפין והיא היתה גמישה כמו פנתרה. וכשרצה לבסוף להגיד לה משהו בנוסח התוודות של אהבה, היא הקדימה אותו והעירה בשקט כשהיא משתרעת בצדו: “בלי קשקושים מיותרים, יואל.”

הוא התרומם כגוהר מעליה.

“למה?”

“מפני שאני לא נכנסת לשום הגדרה. אני חופשיה לעצמי כמו שהייתי לפני שדפקתי אותך…”

“חשבתי שעשינו את זה ביחד!”

היא צחקה את הצחוק המתגלגל שלה. “אז הגיע הזמן שתלמד להבחין בין מצבים שונים.” היא קלטה מיד את מבטו החשדני ואז הוסיפה: “או-קיי, ביחד. אבל זה לא מקנה לי בעלות עליך ולא לך עלי.”

“אבל…”

שירה הניחה אצבע על שפתיו, שלא ישמיע דברי הבל. היא עצמה לרגע את עיניה והוא הבחין שהיא נושמת נשימה עמוקה. “יש לך ריח כל-כך צעיר ונעים,” היא לחשה.

העייפות גברה עליו. הוא שכב לצידה ושילב את אצבעותיו באצבעותיה וכך נרדם.


31

בארבע ועשרים שירה העירה את יואל וכבר מצא קפה חם על השולחנות שבצד הספה הרכה. בחוץ נמשכה הסערה.

“ישנתי כמו מת,” הוא הודה והתלבש במהירות. המדים היו יבשים טוב שמחר עוברים למדי חורף."

הם פטפטו בקלילות על כל מיני דברים ולאחר שיואל לגם מעט מהקפה הם יצאו שוב לליטופיה של הרוח שנרגעה רק במשהו. הגשם פסק אבל ההרגשה היתה שמדובר בהפוגה קצרה. כעבור רגעים אחדים שירה עצרה את המכונית הגדוה בצד הדרך הצרה המובילה לרעננה, שמשני צדיה סגרו עליה פרדסים. הם נמצאו במרחק של כשלוש מאות מטרים מהשער ובמרחק של כשלוש מאות מטרים מהשער ובמרחק כמה עשרות מטרים מהגדר הדרומית של המחנה.

“מכאן אגיע בקלות לאוהל בלי שמישהו יידע,” הוא הסביר לה.

“יואל.”

“כן?”

“אני לא מנצלת אותך, אתה יודע.”

“ואני לא אותך,” הוא חייך. כל-כך טוב היה לו להיות אתה. שוב הוא נפרד ממנה בהרגשה שהיא ידעה כקוסמת לגרום לו להרגיש כגבר צעיר וזאת היתה הרגשה כל-כך נעימה, זוקפת קומה ומותחת את הכתפיים לגבריות כאלה, חסונות.

"שלא תשכח, " שירה הזכירה.

“את מה?”

היא חייכה והניפה לעומתו אצבע מזהירה. “אני מחכה למכתב הגדול גדול שלך!”

יואל חייך.

“והתגובה, בפגישה אישית או בדואר?”

“כמו תמיד,” היא לגלגה, “ההחלטה תהיה שלי.”

שירה נפנפה לשלום, והחלה לסובב בזהירות את ה“פאקארד” מהשוליים הימניים לשוליים השמאליים, ושוב תמרנה בביטחון לאחור וקדימה, ולחיצה מדויקת על דוושת הדלק והמכונית היפה זינקה במעלה הכביש עד שנעלמה מעיניו של יואל.

למרות העלטה אפשר כבר היה להבחין בין עץ הדר אחד לשני אבל הוא לא תיאר לעצמו שהאדמה העשירה של הפרדס תיהפך לבוצנית, כאילו הוא שוקע בטיט שאין דרך להיחלץ ממנו. הנעלים הצבאיות הכבדות ממש בוססו בכבדות באדמה הכהה וספוגת המים. אולי בשל כך עברו כמה רגעים עד שהצליח להגיע לגדר התיל, וברגע בו ניסה לעבור דרך פירצה שמצא, נבהל כשהבחין פתאום בחיה כהה מזנקת לעברו.

החיה זינקה עליו תוך יללת שמחה כשהיא מזהמת בכפותיה הקדמיות את חולצתו ורק אז, כשלבו כמעט צנח למכנסיו, הוא זיהה את שחור.

“ממזר!” הוא הפטיר ורק לאחר שהדף אותו לאחור הרפה ממנו הכלב השחור כשהוא משכשך בזנבו הארוך כשוט.

לבסוף הצליח יואל לגהור ולעבור בעד הפירצה לצד השני וכעבור רגע הגיע לאוהלו. הוא נכנס בשקט ומצא את אליהו נוחר קלות כדרכו, ישן על פניו וידו האחת שמוטה לעבר הרצפה. מרקו השין גימל עבר לאוהל שלהם במקומו של איזי וישן על גבו כשראשו שמוט לצד. מבחינה חיצונית הוא הזכיר לו את חברו מזרחי “כושי” רב התחבולות מבסיס האימונים. הוא התפשט בשקט והניח את בגדיו המזוהמים על-גבי הארונית הקטנה שלו ובצדה העמיד את הנעליים שסוליותיהן המרופדות בשכבה עבה של בוץ נראו ככפות מגושמות של פילון.

בשקט השתרע על מיטתו. היתה לפניו עוד שעה של שינה לפני שהמחנה יתחיל להתעורר. הוא עצם את עיניו ותוך שהוא חושב על השעות החלומיות שהיו לו עם שירה התנמנם עד שנרדם.

בימים הבאים התנהלו חיי המחנה כסדרם ומבחינה זאת גם מסגרת לימודי העברית. הוא אפילו שמח כאשר לשתי הכיתות נוספו תלמידים וגילה שההתלהבות של התלמידים נמשכה כאילו זה עתה התחילו לגלות את יכולתם להפוך את השפה הזרה לשפתם.

התותחנים השתדלו להתחמק מסתם פגישה מקרית עם מפקד המחנה שבהיעדר המג“ד בחופשה היה בעצם מלך בגדוד. איש לא רצה בהיתקלות מיותרת לא עם הסגן ולא עם אחד ממשושותיו השנואים. בינתיים לא קרה דבר עם הירש שהמשיך להתנהג כאילו הכל בסדר. סביר היה להניח שאם לא יפלו השמיים, אז המג”ד יחזור וימצא את הגדוד נוהג כמנהגו ואין חדש תחת השמש.

אבל יואל גילה שתאבונו של גולדשטיין לפתור בעצמו את כל הבעיות שהוא עצמו היה לפחות אחראי לחלק מהן, גרם למהומה חדשה. היה בדעתו של הסגן למצוא דרך לנצל את היעדרו של רס"ן ביקלס עוד לפני שייפול הפור אצלו בעניין המינוי של מישהו לשליש הגדוד, לטאטא מהשטח כל קוץ מטריד. שתביעותו לזכות בתפקיד שהתפנה תקבל משקל. הדבר החשוב ביותר היה מבחינה זו להעמיד לדין את הירש על תרומתו הרעה לפרשת שלום לוי, לפטור אותו בעונש רק למראית-עין, ובדרך זאת לנקות מאחריות לטרגדיה את שרשרת הפיקוד. לליבין הוא אמר בפשטות ובמלוא הכוונה, “נעשה את זה בשיטה שהשין גימל אשם בכל.”


המשפט, שהתקיים בצהרי יום חמישי, הפך לפרסה כשסמל הירש יצא רק בנזיפה בהסתמך על הטענה שגולדשטיין שם בפיו, שהיה זה שלום לוי שהתפרע ולא היתה ברירה להירש אלא להפרידו מהעצורים האחרים שהוא סיכן את שלומם. נימוק משכנע שלא עבד הפעם מפני שהיו עדים למה שבאמת היה שם. הזעם שטף את המחנה. חבריו הקרובים של שלום לוי, ביניהם קרוב משפחה שלו, יעקב שאול מנהגי הגדוד, חשבו שצריך לעשות משהו. יואל שמע אותו אומר שיש עוד משפטים מחוץ לזה של גולדשטיין שבהם אפשר לשפוט את הירש המטומטם, אחד של אלוהים ואחד של החברים. אבל באותו רגע הוא לא ייחס לדבריו של יעקב שאול משקל מיוחד. הם חזרו לפרשה הזאת יותר מאוחר.

“שמע, מורה,” הוא שאל את יואל לאחר ארוחת הערב שהתנהלה באווירה קודרת, “איך אתה היית עושה משהו?”

הם עמדו על-יד לוח המודעות והאור הקלוש נפל על פניו הארוכים של יעקב שאול ויואל רק הבחין בעיניו הקרות ובשרירי לסתותיו המתכווצים ומתרפים עד שנדמה היה שהוא מחזיק שם חלוקי אבנים.

“למה אתה מתכוון?”

“אתה יודע.”

“אגיד לך,” הגיב יואל בזהירות, “לנו בַּשומר הצעיר היה מנהג במחנה הקיץ לגמור חשבון עם מישהו בעזרת שמיכה.”

רגע נראה יעקב שאול חוכך בדעתו. הוא משך את הכומתה מעל ראשו והעביר את אצבעותיו הארוכות בשערו החלק והקצוץ כאילו התנועה הזאת עזרה לו לחשוב בצלילות. אחר-כך חזר וחבש את הכומתה ונעץ מבט ביואל.

“תבוא למסיבה שלנו, הה?”

“איפה?”

“באוהלים. נעשה מדורה ונעשה שמח, המורה.” הוא פנה ללכת ונעצר. “זה מסיבה בשביל החופש מחר, אתה מבין?”

הבין ולא. משהו התבשל. התותחנים חיכו לחופשת סופשבוע כבר זמן די ארוך. רבים מהם היו עסוקים בהכנות אחרונות למיסדר שיתקיים מחר ובו יחולקו להם הפסים. המסיבה הצפויה נשמעה כרעיון נכון לבטא מצב-רוח כזה. אבל יואל ידע שלאיש לא היה מצב-רוח מתאים למסיבה. הרגשתו היתה שהם צריכים אותו בשביל משהו שעוד לא היה נהיר לו.

רגעים אחדים אחרי תשע כבר נאספו קרשים, שברי ארגזים וענפים ישנים ואליהו הבעיר מדורה עליזה ומסביב כבר התיישבו להם כעשרים תותחנים ואולי יותר והתחילו ללוות את השירים הספרדיים ששר יעקב שאול בקולו הנמוך והצרוד משהו, כשהוא מלווה את עצמו בגיטרה שהפליא לפרוט עליה. תותחנים נוספים הצטרפו ועמדו מסביב ועודדו את השרים במחיאות קצובות. בין לבין ניתקו בשקט אחדים מהתותחנים ונבלעו בעלטה וחזרו כעבור רגעים אחדים ושניים או שלושה אחרים הלכו במקומם וכך הבחין יואל שכמעט כל מי שנמצא שם בשלב מסויים נעלם לאיזה זמן קצר וחזר. כאילו למסיבה היה עוד מוקד שנמצא במקום אחר לגמרי.

אותו לילה, הרבה לאחר חצות, כשדעכה המדורה והתותחנים התפזרו לחפש לעצמם קצת חום מצינת הלילה באוהליהם, נכנסו אליהו ומרקו ושקעו לאיזה זמן במשחק קלפים. הם לא דיברו, רק החליפו ביניהם מבטים מחויכים ויואל לא שאל שאלה מיותרת. ירצו, יספרו. לא ירצו, יידע את שקרה בבוא הזמן.


הסגן הגיע בבוקר כהרגלו בשעה שבע. בימים האחרונים הוא השמתמש בג’יפ סגור שבדרך כלל שימש את המג“ד. היות שהמג”ד היה בחופשה העמיד קצין הרכב את הג’יפ לשימושו. רגע לאחר שהסגן ירד מהג’יפ, אותו החנה מול בניין המפקדה ופנה לעבר משרדו, הבחין במשהו משונה כשניסה לפתוח את הדלת. הידית נשרה כאילו היתה פרי רקוב ורק אז גילה להפתעתו שמישהו שבר אותה בכוונה. תמיהתו התגברה כששמע מחדרו גניחות משונות. הוא רץ בתחילה והקיף את הצריף בניסיון לראות את הנעשה בו דרך החלון אבל להפתעתו מצא שמישהו דאג לדפוק עם מסמרים לוחות עץ שהעלימו כטלאי משונה את החלון כאילו לא היה.


גולדשטיין חזר לחזית והזעיק את גמליאל, מומחה לכל דבר בכל שעה.

“גמאליאאאאל!” הקריאה הרמה שלו חיבקה את המחנה מכל צדיו. אי-אפשר היה לטעות בזיהוי הקול העבה של סגן גולדשטיין.

גמליאל הנשק השלים ברגע זה לצחצח את שיניו שנראו לבנות עוד יותר בגלל עורו הכהה. הוא קפא מעל הכיור כמוכה הלם.

“מה עכשיו?” הוא שאל את אלה שנמצאו במקלחת ותוך כיפתור חולצתו התפרץ בריצה אל מחוץ לתחומי המקלחת כששוב נשמעה השאגה החוזרת של מפקד המחנה. תמיד כשגולדשטיין היה מכריז את שמו ברעש כזה, היתה בעיה.

“גמליאאאאל!”

כמה תותחנים, שתמיד היו קשובים לכל התפתחות חריגה בחיים האפורים של המחנה, הופיעו מכיוונים שונים. מבין האוהלים נחלצו עוד אחרים ויואל היה ביניהם כשהוא מופתע משאגתו של הסגן והסכים עם אליהו שאמר בתמימות עשויה שאולי קרה משהו חורג.

“זה קשור במסיבה הכפולה?” שאל יואל.

אליהו גיחך.

זה היה זה, החליט יואל, המסיבה שכביכול היתה ספונטנית שימשה אליבי למשהו אחר לגמרי, בנוסח יישוב חשבונות. כבר בלילה קישר את ההסתלקויות המשונות למה שנאמר בינו לבין דודנו של שלום, יעקב שאול.


“בוא נראה מה קורה,” הציע אליהו ויואל הצטרף אליו. בחוץ כבר עמדו כעשרה תותחנים, שומרים על מרחק, אבל עוקבים בסקרנות אחרי הנעשה שם, ליד הדלת הנעולה של משרד מפקד המחנה. באותו רגע הגיע לשם גמליאל הנשק.

“כן, סגן גולדשטיין,” אמר גמליאל כשהתייצב אצל הסגן.

מפקד המחנה הצביע על הדלת שידיתה השבורה עדיין היתה לפותה בידו. “פתח אותה, גמליאל.”

“מיד, המפקד.”

גמליאל היה מוכן. הוא הגיע עם תיקו שהכיל כלי עבודה בסיסיים. תיק שלמד להכינו כבר לפני חודשים רבים, כך שבכל עת שישמע את שאגתו הרועמת של הסגן, יהיה מוכן לטפל אפילו בעקירת שן חולה של השטן.

גמליאל כרע מול הדלת לבחון אם בכוחו לחלץ את השורש המרובע של הידית שנשאר בתושבת שבדלת. אחר כך לקח מברג קצר וחזק והתחיל לדפוק במתינות בקצהו, לדחוק את השורש השבור עד שייחלץ וייפול בתחום המשרד הנעול. מסביבו כסוגרים עליו עמדו רס"ל ליבין, תורג’מן ויענק’לה השרת האישי של הסגן. גולדשטיין עצמו עמד בפישוק רחב מעבר לגבו של גמליאל הנשק.

המתח גבר ככל שהתחילו שוב להישמע מתוך החדר הנעול הנהמות החייתיות. אבל היו אלה נהמות שונות מיללות האובדן של שלום לוי או קריאות הבדידות של שחור. הנהמות העידו על חיה לכודה במלכודת והיא נוהמת תוך מאמץ להשתחרר ולפרוץ לעצמה דרך אל החופש.

“תמהר, גמליאל,” הפטיר הסגן.

גמליאל זקף ראשו ונעץ בו מבט. “המפקד, אני הדוקטור פה.”

“בלי חוכמות, גמליאל!”

גמליאל לא נחפז מפני שרצה לדייק בעבודתו, וחוץ מזה בלילה גם הוא היה אחד החוגגים המסתוריים של המסיבה שהתקיימה בין האוהלים. רק מקצוען כמותו יכול היה להעריך את הצורה שהאלמוני שבר את הידית תוך מניעה מלשון המנעול לחזור ולהיבלע, כך שרק מומחה כמותו יוכל לחלץ אותה.

“נו?” דחק בו הסגן.

“סבלנות, סבלנות,” השמיע גמליאל כמטיף מוסר. "יש עוד דרך, המפקד, זה לפרק את הדלת ולגמור אותה. אז עוד כמה רגעים ובטח אפתח אותה.

היה טעם במה שאמר והסגן השתתק. בינתיים התרחב עוד יותר המעגל החיצוני של התותחנים המרוחקים כשכולם כמו עוצרים בעד נשימתם, מקשיבים לנהמות ולגניחות המוזרות החוזרות ועולות מהמשרד.

פתאום נשמעה נקישה. שורש הידית נשמט עם הידית הפנימית לעבר הרצפה שבצד השני. גמליאל החליף את המברג הקטן במברג שלשונו יותר רחבה ובעזרתו סובב את בית הבליעה, שיחרר את הלשון ואסף אותה פנימה והדלת נפתחה בקלות.

גולדשטיין זינק פנימה ואחריו ליבין, תורג’מן ויענק’לה על-פי סדר זה ואחריהם שועטים התותחנים שצבאו על הדלת מבחוץ.

אלא שהסגן נעצר בבת-אחת כמכונית שמישהו בלם אותה פתאום בירידה במהירות של מאה וארבעים קמ"ש לפחות. הוא פנה באיטיות לאחור.

“מישהו מחפש משהו?”

השאלה היתה ברורה וכולם נסוגו לאחור, מתרחקים במהירות מצריף. איש לא רצה להיקלע לתחום האש של הסגן והם הכירו אותו על מצבי רוחו הדקים ביותר. בבוקר הזה הוא היה מסוכן מפני שכבר הריח את האש שבתוך הצריף. הוא החליט קודם כל לברר לעצמו את מה שקרה שם, מפני שכל הסימנים העידו שמישהו הקדיח תבשיל מסריח.

במשרד, שנראה מסודר כמו תמיד ודבר לא נגרע ממנו, נשארו רק ליבין, תורג’מן ויענק’לה. הסגן הורה ליענק’לה לסגור את הדלת שגמליאל פתח ועדיין עמד בקרבתה והתחיל לעסוק בהחלפת המנעול תוך לבישת הבעה תמימה. רק אז פנה סגן גולדשטיין לדלת המפרידה בין משרדו לחדר השינה שלו וכלל לא הופתע כשמצא את החבילה האנושית המוטלת על הרצפה, דמות ענקית ורחבה, עטופה בשמיכות וקשורה בחבלים ומשמיעה גניחות כשל מישהו שמתקשה להשמיע מלה בעלת צליל אנושי.

גולדשטיין רמז לתורג’מן ששלף את להב אולרו, גהר מעל החבילה האנושית וניתק קשר אחרי קשר, עד שלבסוף סילק את השמיכות מעל אזור הראש והכתפיים הענקיות של סמל ראשון הירש, מפקד השין גימלים. פיו נראה תפוח ולא רק ממכות אלא מסמרטוט מלוכלך שנתחב כמעט עד לגרונו. תורג’מן משך במהירות את הסמרטוט והירש השמיע גניחה מרה כמו תקיעת מעיים של פרה שברגע זה נשחטה. בפניו היו סימני אגרופים קשים. הוא לא הוכה סתם כך. הוא הוכה עד אובדן הכרה לפני שנעטף בשמיכות, נכבל ונקשר והועבר כשי לסגן גולדשטיין, בדיוק כפי שהיה כתוב בפתק הגדול שהוצמד לחולצתו הקרועה. המלים הבודדות אמרו את הכל: “זה משפט צדק שלנו”.

היתה זאת קריאת תיגר חצופה כנגד סמכותו של מפקד המחנה. הסגן הניח אותה בשקט על שולחנו וסימן בראשו לליבין שימשיך לחלץ את הירש מהחבלים. רק אז הוא התיישב בכורסתו שבפינה, אחז במקלו הצהוב והיכה בו בקצב איטי בקצה הנעל האוסטרלית שלו, עוקב אחרי מבע פניו החבולים והנרגזים של הירש הפגוע והנעלב עד עומק נשמתו. ליבין ותורג’מן שיחררו את יתר חלקי גופו וסייעו לו להתיישב על מיטתו של הסגן כשהוא פולט אנקת-כאב. נראה כי הוכה בכל חלקי גופו. למרות שרגע לאחר ששוחרר כבר התאושש במידה ניכרת מהנזק הגופני, עדיין נתון היה לאותו פחד שתקף אותו בלילה ועכשיו התערבה בו גם תשוקה לנקמה באותם נבלים.

גולדשטיין חילק הוראות בשקט. אחת מתכונותיו המצוינות היתה יכולתו לתפקד בכל מצב של לחץ. כל מה שידע ברגע זה הוא שעליו לפעול בראש קר ואת חשבונו ליישב עם הממזרים ברגע הנכון. יחד-עם-זה חשב שהוא מוכרח יהיה להגיב במהירות, שלא ייתפש בעיניהם כמהסס. על-פי הנחיותיו הוזעק פסו החובש לבדוק את מצבו של הירש. יענק’לה נצטווה להביא מחדר האוכל קנקן קפה וארוחה דשנה שהיינץ הטבח מיהר להכין. ליבין קיבל הוראה להמשיך ולנהל את חיי המחנה כאילו דבר לא קרה. ואילו גמליאל נתבקש מיד לאחר שיסיים את החלפת הידיות החדשות לסלק מהחלון את לוחות העץ שנקבעו שם במסמרים.

“הירש יהיה בסדר,” פסק פסו. בקושי הצליח להצניע חיוך של הנאה. אבל היתה בו מידת יכולת להפוך את עווית החיוך למעין הבעה של השתתפות בכאבו של הירש המבוזה.

“המפקד…”

הירש התאמץ לדבר אחרי שלגם מים ושתה משהו מהקפה החם. אבל גולדשטיין השתיק אותו.

“כמה אתה שוקל, הירש?” שאל גולדשטיין.

הירש התבלבל.

“שאלתי משהו, הירש.”

הירש העיף מבט באחרים שהיו שם. לא היה לו נוח. “מאה ושמונה,” פלט לבסוף ומיהר להוסיף: “אבל בטח ירדתי קצת.”

“אז תחזיר את מה שהפסדת,” הציע גולדשטיין כמעט ברוע-לב, “שתה, תאכל ותשתוק. אני אחזור אליך עוד מעט.”

הירש, בעל הפנים הרחבים שהפעם נראו ככפולים מגודלם הטבעי, השתתק במבוכה, והתחיל להתמקד בתיאבון באוכל שלפניו. גולדשטיין פנה לפסו. הוא העריך את הבולגרי הנבון ורצה לשמוע את הערכתו המקצועית.

“זה לא עבודה של איש אחד,” הוא אמר לפסו. “רק לסחוב את משקל שק הדרק הזה צריך ארבעה גברים חזקים ואולי גם יותר. מסכים?”

פסו הסכים.

“ומה אתה לומד מהמכות, פסו?”

“אין חלק בגוף שלא חטף. בעיטות. אגרופים. חגורות.”

“חגורות?”

“תראה,” פסו סילק חלק מהחולצה הקרועה של הירש. לאורך הכתף הבשרית והחרבה נתגלו סימנים ברורים של הצלפות ברצועה. קרוב לוודאי בחגורה צבאית. במקום אחד פסו אפילו זיהה פציעה של העור מאבזם רחב. “עם עבדו עליו טוב טוב.”

“הם?”

“להערכתי הוא חטף מהרבה אנשים.”

“מה זה הרבה?”

פסו משך את ראשו לצד בתהייה. “מי יודע?”

“או-קיי. הירש, עכשיו דבר.”

בהדרגה נחשפה לפני גולדשטיין התמונה. הירש כמנהגו הלך לישון בסביבות השעה עשר אחרי שגמר כמה בקבוקי בירה בשק"ם. הוא לא זכר מתי נרדם אבל פתאום כשהתעורר זה כבר היה מאוחר מדי. השמיכות היו עליו ובמקביל לאגרופים הכבירים שחטף בראשו סובבו מעליו את החבלים. הוא חשב שהיו שם בהתחלה לפחות איזה חמישה בריונים. אולי יותר. אולי שבעה. אולי עשרה. הוא נשבע לסגן שהוא נלחם כמו בחטיבה סורית. לבסוף לא יכול היה לזוז וגם לא לדבר בגלל הסמרטוט שדחפו לתוך פיו. אבל כל הזמן אמרו לו שיגיד לסגן, והוא רק נזהר לא לחזור על הקללות של החראים ההם. רק הזכיר שאמרו שיגיד לסגן שזה הזמן שלו ללמוד מה זה משפט צדק. אחר-כך ההם יצאו ואחרי איזה רגע נכנסו כמה אחרים והכל התחיל מחדש. באגרופים. בבעיטות. בחגורות ובקללות. אחר-כך שוב היה לו איזה שקט ושוב שמע צעדים ואחרים באו ושוב החטיפו לו והוא לא יכול היה לעשות דבר. וככה זה נמשך כאילו כל אנשי הסוללה עברו עליו כמו מכבש. רק אז סחבו אותו לאיזה מקום שעכשיו הוא יודע איפה זה.

גולדשטיין לגם במתינות מהקפה שלו.

“פסו, הוא צריך טיפול מיוחד?”

“יש לו מזל שהוא חזק כמו שור. כל מה שהוא צריך זה טיפול זמן.”

“תפשתי. תודה. אתה יכול ללכת.”

פסו יצא וגולדשטיין לגם לגימה נוספת מהקפה.

“מה יהיה?” שאל הירש בקול ניחר.

“צריך להעביר אותך, הירש.”

“אותי?”

“הם לא יעזבו אותך.”

נפלה ביניהם שתיקה עמוקה.

“אתה נותן לזה ככה סתם לעבור?”

“לא.” גולדשטיין דחה מלפניו את ספל הקפה. הוא חזר והצליף במקלו בקצה נעלו. “אני אטפל בעניין, הירש. אבל הם זיינו אותך טוב. כמעט עד העצם.”

“אני אזיין אותם.”

גולדשטיין בחן אותו כאילו ראה את הירש בשיא טמטומו.

“תחשוב רגע, הירש. אתה תזיין את כולם? אחרי חמישה תהיה גמור. הם יבואו עוד פעם לזיין אותך ויהרגו אותך מאה פעם. אז את מי תזיין, הירש? תן שם אחד לפחות ואני אטפל בזה כמו שצריך.”

הירש לא התבלבל והתחיל לירוק שמות. כל שם שנכנס לו לראש, הוא ירה אותו. גולדשטיין אפילו לא חייך.

“אמרת לפני רגע שאתה לא ראית אפילו פרצוף אחד.”

הירש קילל. “אנ’בטוח שאנ’צודק!”

“זה לא מספיק טוב. תחשוב. אולי הספקת לראות משהו. לזהות איזה קול. להריח איזה נאד.”

הירש, כמכונה מקולקלת, חזר על כל השמות.

“שתוק, הירש,” שיסע אותו הסגן.

גלגלי ראשו של גולדשטיין רתחו עד עשן בהילוך גבוה פלוס. הוא שקל היטב את האפשרויות שלפניו. ברור היה שאת הירש צריך יהיה להרחיק אולי לסוללה של ביל האוסטרלי. אבל אי-אפשר היה להשאיר את מה שקרה בלי תגובה מצדו. או שישתוק לגמרי. כאילו דבר לא קרה ואז יודה שהובס בפעם הראשונה לאורך ולרוחב ואת זה הוא לא היה מוכן לקבל. הוא הורה לתורג’מן להביא להירש מדים נקיים ומגוהצים . עד שזה יצא ציווה על הירש לגשת לכיור הקטן ולרחוץ את פניו כמה שיותר, שייראה כמו ראש השין גימלים המכובד של הגדוד. הוא אפילו השאיל לו את כלי הרחצה והגילוח שלו. ואמנם כעבור כמה רגעים ולאחר כמה גניחות כאב של הירש, אפשר היה להתחיל להסתכל עליו כאילו נהיה במצב יותר טוב. חבול וחבוט. אבל במצב סביר.

הירש בחן את עצמו בראי וחזר ופנה לגולדשטיין.

“יש לי בקשה, המפקד.”

גולדשטיין בחן אותו בשתיקה.

“שלא תעביר אותי. זה יהיה בושה גם בשבילך.”

“למה אתה חושב ככה?”

“זה יהיה כאילו קרעו לשנינו ת’תחת.”

היה הגיון צורב במה שאמר הירש. אבל גולדשטיין לא נחפז לענות, רק המשיך להתבונן בו מהורהר, כאילו הוא נמצא בכלל בארץ זרה.

“המפקד,” התחנן הירש, “נשאר לי חודשיים לפני חתימה על קבע. אני מת על הצבא ואנ’לא רוצה לפספס את זה.”

“הם ינסו לזמבר אותך עוד פעם…”

“כוס אימם, שרק ינסו!” התרתח הירש.

“אתה יודע שבעצם הצדק איתם. מה שעשית עם שלום ירדוף תמיד אחריך, אולי גם אחרי.”

הירש נאבק עם עצמו. “אתה יודע שלא התכוונתי שזה ייגמר ככה.”

הוא כמעט בכה. מעיניו זלגו דמעות רותחות. “ואני לא כל-כך מטומטם כמו שאתה חושב אותי לפעמים.” הדמעות צרבו פסים עמוקים בלחיים התפוחות. “בסך הכל אני מנסה לעשות ג’וב מזויין וזה לא תמיד הולך. אתה באמת חושב שאנ’לא יודע שזה לא יעזוב אותי? באמת חושב?”

“או-קיי,” סיכם גולדשטיין, “כל זמן שאתה ואני יודעים את זה, אז זה בסדר מבחינתי. עכשיו תתנדף ותנסה להעביר לפחות את היום הזה כאילו שום דבר לא קרה, אפילו שפה תהיה מהומה שאלוהים הוריד אותה על המחנה. ברור?”

הירש ניגב את פניו וגרר עצמו בצעדיו הרחבים לעבר הדלת המחברת את חדר השינה עם המשרד. בהגיעו לשם נעצר ופנה לאחור כאילו נזכר במשהו נוסף.

“תודה, המפקד,” הוא אמר חרש ואז יצא.

גולדשטיין תכנן “מהומת אלוהים.” כשליבין נכנס והניח לפניו את חבילת הפסים לחתימתו הוא אמר לו שהוא לא חותם.

“אבל המפקד…” ליבין התבונן בו בחשד כאילו עוד לא תפש את כוונתו.

“אין חופש, ליבין. לאף אחד. וזה כולל גם אותך וגם אותי. אני רוצה לדעת מי דפק את הירש ועד אז יהיה פה שמח.”

“אנ’לא בטוח שזה חכם…” העיר לו ליבין בזהירות.

גולדשטיין זקף בו את עיניו הקטנות כאילו שיגר בו שתי סיכות דוקרניות וארסיות. הוא גיחך בביטול. “אתה לא תופש, ליבין? זה לא חשבון עם הירש. הנבלות עשו חשבון אתי!” הוא נעץ אצבע מתוחה בחזהו. “שקלתי את שתי הברירות שלפני, ואני מוכרח לדפוק אותם לפני שהם באמת ידפקו אותי.”


ליבין חכך בדעתו. במצב כזה טוב היה לשתוק. מה גם שהוא לא היה בטוח שבאמת אפשר לעבור לסדר היום, סתם ככה. אבל הוא הרגיש שלדפוק את כל אנשי המחנה בשליפה מהמותן זה גם לא יהיה דבר שבמתח של הגדוד יכול לעבור בשקט. זה היה כמו להצית פתיל של חבית דינמיט ואחר-כך להתיישב עליה כאילו שום דבר לא עומד לקרות. אלא שהוא כבר עשה דרך ארוכה עם הסגן ודווקא סמך עליו על בליינד, למרות שהיו לו מפעם לפעם הסתייגויות.

“מה אתה רוצה שאעשה?” הוא שאל את הסגן.

“אני רוצה מיסדר נוכחות בעשר וחצי עם כל הציוד. כאילו יוצאים לחופש.”

כעבור רגע כבר התרוצץ יענק’לה במחנה להודיע לתותחנים על המיסדר. למרות שהתחמק מלהסביר למה הוקדם מיסדר היציאה משתים-עשרה לעשר וחצי, היתה תחושת מועקה שעומדת להתחולל רעידת אדמה. אבל בעשר וחצי כולם היו שם במיסדר עם הציוד, מחכים לבואו של הסגן. כולם הקפידו על הופעה חגיגית. זו היתה יציאה ראשונה בתלבושת החורפית ועדיין קיוו שאין להקדמת שעת המיסדר קשר לפרשת הירש.

יואל הספיק להחליף מלה עם יענק’לה המתנשף בכבדות מההתרוצצות שלו.

“מה הולך כאן?”

“דפיקה כזאת!” הסביר יענק’לה כשהוא מותח בכל כוחו את זרועו הימנית כשכפו מאוגרפת, “עד הסוף הוא יכניס עכשיו, אני אומר לך.”

כשסגן גולדשטיין וסמ“ר הירש, מגוהצים ומצוחצחים התקרבו בצעדים אדנותיים, מאוששים ושופעי בטחון כאילו דבר לא קרה, עבר רס”ל ליבין לדום מתוח כשהוא צועק בכל כוחו כתרנגול שחוט: “המיסדר יעבור לדום – מיסדדדדררר דום.”

ברקיעה אחת מדויקת עברו עשרות התותחנים לעמידת דום מתוחה כשל ליבין עצמו.

רק אז פנה ליבין להעביר את המיסדר לסגן תוך שהם מחליפים הצדעה מדויקת. ליבין חזר והורה לתותחנים לעבור לעמידת נוח. התותחנים עברו לנוח אבל העיפו מבטים מודאגים גם בשמיים שהתקדרו במהירות בגלל רוח מערבית חזקה שהביאה סחף את עננים כבדים ומאיימים. בבת-אחת התחילו לנשור עליהם טיפות גדולות ועסיסיות כמו ענבים. בשניה זו חצה ברק מפזז את השמיים השחורים ואחריו עלתה שרשרת התנפצויות של הרעם הרודף אותו.

סגן גולדשטיין לא שם על הגשם והרים את קולו: “כל מי שהיה מעורב בתרגיל הפרטי הלילה – צעד אחד, קדדדימה צעעעעד!”

שוב נצבעו השמיים בהבזקים כחולים של ברק מתעתע ושוב התרסקו קולות זועמים כאילו השמיים עומדים להישבר בעוד רגע. אבל איש לא זז קדימה.

“אני חוזר ואומר,” הרעים גולדשטיין ביובש, “שאם האוזניים שלכם סתומות, אז שתנקו אותן כאן ועכשיו.”

הוא העביר את מבטו החותך על התותחנים שהמשיכו לספוג את טיפות המים המתרסקות עליהם ולא הגיבו, כאילו נדבקו בטמטום משותף.

גולדשטיין חייך בביטול.

“כל אחד מקבל את מה שמגיע לו,” הוא אמר, “החופשה מבוטלת ועד להודעה חדשה כולכם בריתוק.”


זאת היתה הכרזת מלחמה וליואל היתה רגשה שהסגן מבלף, מפני שבעצם הוא סיכן את שארית יוקרתו וכשיחזור רס"ן ביקלס, עלולה להיות התפרצות רועמת מצידו. אבל בינתיים היה הסגן האיש אשר על הגדוד, ובהיעדר שליש, לא ניסו גם מפקדי הסוללות להתערב בשיקוליו. איש מהם לא רצה להתחכך עם הסגן למרות שהיה נמוך מהם בדרגה. הוא היה בעל הבית.

בינתיים התגבר הגשם והמים ירדו בזעם ולגולדשטיין היתה כל הסבלנות שבעולם. שום דבר לא בער לו והוא לא מיהר לשחרר את התותחנים. כמותם עמד מולם, הירש בימינו וליבין בשמאלו, נרטב כמותם עד עצמותיו ולא זז. כאילו נהנה לראותם מקללים אותו ואפילו שלא שמע את לחישותיהם תיאר לעצמו מתוך תענוג שהם מכנים אותו “בן זונה”.

אילו היה שומע את אגלרוב היה לומד ששלום רבינוביץ, ממציא הקללות הצבעוניות ביותר, מחוויר לעומתו. כשאגלרוב דיבר על ערוות אימו, הוא הזכיר את כל הרעלים הכתובים בתנ"ך בצרור אחד, כאילו רצה להסביר לאלה שעמדו בקרבתו ממה טינופת כמו הסגן ניזון בתשעת החודשים הראשונים של התהוותו.


אבל גולדשטיין בער מזעם והחלטתו היתה נחושה להוכיח לנמושות האלה שעדיין הוא מסוגל למעוך אותם בכל רגע שרק ירצה. הוא יראה להם שהם ישלמו את מלוא מחיר הפגיעה בו באמצעות הירש. זה או הוא או הם. אפילו שנטה לקבל את דעתו של ליבין שאסור למתוח יותר מדי את החבל, זה לא היה איכפת לו. בפעם הראשונה השלים עם ההרגשה שאת המרוץ לתפקיד השליש הפסיד. אז לפחות ימשיך להיות הבוס החזק של המחנה הזעיר הזה בהרצליה הקטנה. לבסוף שיחרר אותם. לא היה טעם להכביר סתם מלים ולהוסיף איומים. את המכה הוא הנחית בתקווה שמישהו ימאס לו ויבוא מהדלת האחורית ללחוש משהו מתוק לתוך אוזנו.

“חופשי!” הוא הרעים והמשיך לעמוד עם שני אנשיו כתורן חסון בעין הסערה. הוא נשאר עומד שם זקוף, אדון השטח, והמתין כל עוד התותחנים נמלטו מהגשם המתפרק כמתוך מכלי מים אדירים שהתבקעו בפתאומיות.

“תגיד מה שתגיד,” אמר ליבין כשהוא עוקב אחרי האחרונים שבהם הבאים להצטופף מתחת לגגון שבחזית חדר האוכל, “אבל יש ביניהם גברים.”

“אולי,” הפטיר גולדשטיין.

בסתר לבו הוא כיבד את הצעירים הזועמים האלה. מפני שגם הוא כעס על עצמו בפרשה הארורה הזאת של שלום לוי. זה ששתק ולא אמר להירש בצורה נחרצת לא להכניס את לוי לצינוק, היה עניין שלא קל יהיה לו להיפטר ממנו. אילו באמת רצה למנוע את זה, יכול היה להגיד להירש שיתקע לו את הביצים לתוך הגרון אם משהו יקרה לשלום לוי. אבל הוא שתק והירש פירש את השתיקה כפי שתמיד נהג לפרש. לרגע הרגיש גולדשטיין שהוא מחפש איתם עימות חזיתי, להתנגש בהם כמו אוטובוס המחליק במורד מטורף ומתרסק על צלע הר. כאילו מדובר היה במסע הענשה עצמי, עניין שלא הירש ולא ליבין יתפשו. הוא פישל בגדול והיה אחראי לפישול שלא עזב אותו לרגע.

מנגד עמד יואל, בודד במגרש, כאילו התקשה להסתלק מהגשם. כאילו בחן אותו וקרא את הכתוב בעיניו שנעלמו מאחורי העדשות העבות והרטובות כמו מדמעות גדולות. אם מישהו הבין אותו, כך חשב, זה המורה המצ’וקמק הזה, הנער הנאה שמתלקח כמו אבוקה בוערת כשמדובר היה בדקויות שביחסים של בני אדם. כאילו בו, בכמעט ילד הזה, ראה משהו שצריך היה לראות מפעם לפעם כדי לא לאבד איזון.


לבסוף הסתובב יואל ובריצה קלה הצטרף לתותחנים שמצאו מסתור מהגשם מתחת לגגון של חדר האוכל. רק אז פנה גולדשטיין לאחור ובלוויית הירש וליבין צעד במתינות לעבר משרדו כאילו לא הוטרד בכלל מהטיפות הצולפות ומכאיבות.

הבחורים עמדו מצופפים מתחת לגגון הקדמי כאילו בהתחברות כזאת הם מרחיקים מעצמם את הגשם הזועף. גם הם זעמו והכעס רק התגבר בכל רגע חולף וצבר עוד תאוצה. האכזבה על ביטול החופשה עוררה בהם מרירות שלרבים מהם היתה ידיעה ברורה במה מדובר. בעצם הם ידעו כי מהלך כזה היה בהחלט צפוי מצדו של הסגן.

אגלרוב, מלך השמנים ואלוף המקללים של הגדוד, חזר וקילל את הסגן. אף אחד לא יכול היה להתחרות באגלרוב בקללות. הוא ידע לקלל בערבית, באנגלית, בצרפתית, באיטלקית ומישהו אמר שאפילו בסינית. עכשיו הוא הוכיח את יכולתו ברצף של קללות שנשמע כמו פואמה גרוזינית.

“אני לא נשאר במקום המחורבן הזה,” אמר אגלרוב. הוא היה בחור בן עשרים ואחת. יליד ירושלים. מהצברים הבודדים שהיו בגדוד. משפחתו כבר היתה לדבריו שבעה דורות בעיר העתיקה, היכן שהוא עצמו נולד בה ברובע היהודי. “אם זה ככה הפרצוף של המדינה, אז זה פרצוף תחת,” הוא רטן, “בכל חור אתה מוצא אשכנזי שמזיין לך את החיים.”

“מה תעשה?” התגרה בו מרקו.

“מה נשאר לי לעשות באמת?” שאל אגלרוב, “להגיש בקשת העברה.”

“לאן?”

“מה זה חשוב לאן? לכל חור.”

יעקב שאול צחק פתאום. צחוק פראי ומר. “באלוהים שאתה צודק. גם אני כותב בקשה לעוף מפה.”

“לאן אתה?” שאל מרקו.

“אני יודע? לאלג’יר. זה יעוף לקזבלנקה לצבא של המלך.” הוא השמיע את הצחוק הצרוד שלו. “זה ילך לצבא הרומני. זה לבולגרי. ואתה אגלרוב תלך לירדן. מה אנחנו מחפשים פה? נגיש בקשה ללכת לכל הרוחות!”

זה הדביק. ועוד איך הדביק.

“הרעיון טוב, אבל אתם מפספסים,” אמר יואל בשקט.

“למה אתה מתכוון?” תהה יעקב שאול.

“כולנו נגיש בקשה לעבור למקום אחד,” הסביר יואל.

יעקב שאול השמיע צריחה של מנצח. “ממזר המורה. ממזר וצודק. זה יהיה מרד בלי להיות מרד. זה ידפוק את הסגן עד העצם!”

“צריך רק לחשוב לאן עוברים,” אמר אליהו.

הם נעצו מבטים בתורג’מן. תמיד היו לפקיד של הסגן פתרונות מקוריים. הוא תמיד ידע למצוא את הבטן הרכה של הסגן.

“תמצאו מקום שישגע לו את השכל,” הציע תורג’מן.

“יש,” אמר יואל, “כולם עוברים לסוללה של ביל האוסטרלי. איך זה?”

“זה יהרוג אותו,” הסכים תורג’מן והושיט יד ליואל. כולם הושיטו ידיים זה לזה. ברית שקושרת את כולם לאגודה אחת.

“אני הראשון שמגיש את הבקשה,” החליט יואל.

אגלרוב צחק. היה זה צחוק מריר, כואב ומבטל. “כולנו חרא,” הוא אמר, “כולנו מדברים וכולנו גיבורים עם שמיכות בלילה. אבל תזכרו שלעשות מרד, זה דבר אחר.” הוא העיף בהם מבט מבטל. “מרד זה כמו מהפכה לאור השמש. זה בדיוק ככה. אבל לאף אחד אין ביצים בשביל זה. אנחנו קשקשנים וחראיים.” עיניו היו לחות אולי מהתרגשות, אולי מתחושת התבזות, ואולי סתם מחוסר-אונים.

“אני אגיש בקשה,” קבע יואל בעקשנות.

“אתה?” אגלרוב הסתכל מסביב במבט של התגרות מנצחת. “אם אתה אז גם אני, בן-אדם. אם לך יהיו ביצים, אז אני מביא זין!”

בשקט שירד עליהם נשמעו טיפות הגשם הנופלות על הגגון כדפיקות הפטיש של גמליאל הנשק. הרוח המשיכה לחבוט, סתם כך, כחלק מהדיבור של הטבע שלא תמיד האדם מבין אותו.


32

מישהו סילק לצד את היריעה שכיסתה את פתח האוהל של יואל ששכב על מיטתו כשפניו נוטים לצד ובאותו רגע פגעו בו קרני השמש העולה והוא פקח את עיניו בבת-אחת. תחילה מיצמץ להסתגל לאור החזק והבהיר של השמיים התכולים שהיו כחדשים לאחר סוף השבוע בו ירדו הגשמים כמעט בלי הפוגות-ביניים.

“יום ראשון,” הזכיר לו מרקו ויואל ידע למה התכוון. היה עליו לגשת למשרד לקבל טופס בקשת העברה.

שעות רבות הוא עשה ביום שישי ובשבת בכתיבת עמודים נוספים באותו מכתב שכתב במיוחד לשירה. מעולם לא חשף את עצמו בפני מישהו כמו שעשה את זה על-גבי אחד-עשר העמודים המצופפים באותיות מדויקות, רחבות שלו. אבל ה“מישהו” הזה מעולם לא היה שירה פדרמן. היא נהייתה למראה המדויקת שבתוכה ניסה לשקף את עצמו לעצמו, להכיר את עצמו בפעם הראשונה בחייו בלי בולשיט, לזהות מיהו ומהו כאדם, כישראלי, כאיש שיש או אין לו מחר. ואולי גם לדעת אם הוא סתם מצייר או שיש בו משהו נוסף. אחרת הוא סתם גמגמן.

אלף שנים עברו מאז התגייס. אומנם על-פי מניין רגיל היה ביום ההוא בן שבע-עשרה וחצי ועכשיו היה בן שמונה-עשרה. אביו אמר לו במסגרת שטיפת המוח שילד הופך לגבר בהיותו בן שלוש-עשרה. אימו אמרה לו שבן שמונה-עשרה. מפני שאז הוא מובל לחופה וקורע בתולים. כך או כך, שני המולידים האלה שלו נהגו בו על-פי דפוסי מסורת תרבותית שאפיינה את רוב בני דורם. בלי מחשבה מקורית. בלי לנסות לזהות את העולם בעיניים משלהם. הם קבעו את מה שקבעו והוא כבר עבר את שני המועדים. מבחינתם נחשב גבר לכל דבר, נושא באחריות לטוב או לרע. עד אז כל מה שעשה נחשב אצל אימו ל“מבריק”, “מיוחד”, “גאוני”. זה פשוט לא יכול היה להיות אחרת אצל אישה בינונית מתחילתה וחסרת השכלה מודרנית שהיתה בלי כלים למדידה נכונה של יכולות והוא היה בשבילה “הבן יחיד שלי”. ואילו אצל אביו מזמן נחשב למורד דפוק בראש שאינו מקבל את דעותיו והשקפותיו ולפעמים הכעיס אותו בעצם נוכחותו בקרבתו. דבר שלא היה טוב לו מבחינה בריאותית. מהם לא ציפה להבנה כלשהי.

שירה עזרה לו להבין את כל מה שפרום בו. את הצורך ללמוד וללמוד וללמוד. להכיר את החורים השחורים הגדולים של עצמו. ללמוד להכיר את עצמו מהמסד. לזהות בתשתית את החולשות ואולי גם את היכולות, אם יש כאלה. לנסות לקרוא במפה המסובכת כל-כך של האני הלא ברור שלו, הלא בשל, ואולי אפילו חסר כיוון מדויק, משהו שישמש לו התחלה חדשה. נקודת מוצא לדעת באמת מיהו. לדעת מאיפה באה השמש ולאן היא הולכת.

כשחשב על שירה ידע שלא סתם הרגיש גם כשהיו ביחד שהיא לא מושגת מבחינתו. כאילו באמת שימש לה דרך לאוננות מענגת ולא יותר. באותן שעות היו רק רגעים בודדים שהם היו בגובה שווה. שהרגיש שהדימוי העצמי שלו איננו מרוסק כל-כך כמו שפחד, אלא דווקא זוכה אצלה בהתחדשות. זה היה כשהתמקד בהקשבה. כשרצה לשמוע אותה מעלה נושא כלשהו, מנתחת אותו, מקלפת אותו מהמיותר, חושפת את הגרעין הקשה ומגיעה למסקנה חותכת וברורה. אלה היו רגעים שהוא נהיה אחר אפילו אם מדובר היה בזמן קצוב. כאילו צומח מתוכו קצה של אדם שהיה רוצה שיהיה. מה שהיה חשוב לו זו היתה ההרגשה של השינוי שהתקיים בתוכו. של הגדילה הזאת. שירה אילצה אותו בדרך חשיבתה לבחון מחדש מושגים בסיסיים שחונך לקבל אותם כתורה מסיני כמו ציונות, לאומנות, היסטוריה, דת,מדינה. היא לא קיבלה שום דבר כמוגמר. חייבת היתה לבחון ולברר לעצמה כל נקודה ונקודה והוא הרגיש שהיא לא רק נחשקת עד טירוף, אלא גם חבר מסוג שלא היה לו.

הכתיבה הלכה לו בקושי. זה לא היה רישום או ציור. זה לא היה קו נוזל, מוסיקלי, לוכד נפח מסויים ומעצב צורה. זה היה מאבק לחבר מלים בצורה נכונה, שיגרמו לו להאמין שהמחשבה שהתכוון אליה נמצאת שם. בעצם, הוא כבר גמר את המכתב עוד אתמול בצהריים. אבל אחר-כך ישב והתחיל להעתיק אותו מחדש, מפני שרצה להיות בטוח במה שכתב. לא רצה לפספס את ההזדמנות הזאת לפתוח את עצמו לפני שירה בהתנסחות יותר בטוחה מדיבור בעל-פה. היתרון של הכתוב היה ברור לו. רק בשעת לילה מאוחרת גמר את ההעתקה והתיקונים הנוספים שעשה. הוא כתב על הבעיות שהטרידו אותו מאז שגוייס. על רגע בו כמעט ובבסיס הקליטה גילה גם בתוכו את העיוות, כשנכנע לפחד ורצה למצוא חן בעיני הרס"ל ההונגרי ההוא שהפחיד אותם והתעלל כרצונו בגדי צפריר כשהוא מריץ אותו במגרש כאילו היה גמל שלמה. כשזה קרה הוא נבהל. התחושה של הרגע בו נמחק בבת-אחת החרידה אותו. הוא הדחיק את הרגע ההוא מעצמו וחשב שלעולם לא יחזור אליו. אבל חזר. בלילות היה מתעורר שטוף זיעה מהקטע הקשה הזה. קטע בו הבין איך אנשים מסוגלים לעשות מעשים נוראים. להפוך את האחרים לגמל שלמה. הוא כתב את כל זה במלים ברורות. הוא חשף את הפינה הסמויה והנסתרת הזאת שבתוכו כדי ששירה תזהה את לבטיו עד לאחרון שבהם. והוא כתב לה שהוא לומד להכיר את עצמו בפעם הראשונה.

בשתיים לפנות בוקר חתם את המעטפה וכתב עליה את כתובתה של שירה.

במקלחת פגש כבר אחדים מדיירי האוהלים. השתיקה היתה כבדה בגלל המתח. השבת עברה בתחושה שהסערה הגדולה עוד לא התחילה. הם חיכו לשחקן הראשון שיעשה את הצעד הראשון. איש מסגל פיקוד המחנה לא יצא בשבת לביתו. לא הסגן. לא ליבין. לא אלברט שבזמן האחרון הסתובב כצל, בהרגשה שרעידת אדמה מתחוללת מתחת לרגליו. התותחנים העיפו ביואל מבטים סקרניים כשהתרחץ והתגלח והסתרק. המבטים האלה ליוו אותו גם בהיותו בחדר האוכל. כולם רצו לדעת מה הוא עומד לעשות.

“תעשה?” שאל אותו אגלרוב.

“תעשה?” יואל החזיר לו בשאלה.

מישהו ניסה להתבדח אבל זה לא הצליח.

יואל יצא החוצה והוא התנשם עמוקות. פשוט זה היה תענוג לנשום את האוויר הרחוץ. כאילו אפשר היה לספוג את הריח המיוחד של העלים הירוקים כל-כך של עצי ההדר שסגרו עליהם מסביב. התותחנים עמדו בחוץ בקבוצות קטנות. נשארו עוד רגעים אחדים עד שיתחיל יום פעילות חדש והם עוד לא ידעו מה מבשל להם הסגן. אבל הם רצו לדעת אם יואל יעשה את מה שאמר שיעשה.

הוא החזיק בידו את המעטפה הדחוסה בדפי המחברת של המכתב לשירה וצעד בשקט לעבר בניין המפקדה. שם נמצאה תיבת הדואר. אבל הפעם הוא החליט לנסות משהו אחר, מפני שלא סמך על הסגן שיכול היה לעכב את הדואר היוצא. מרים המזכירה ושולה הכתבנית כבר פתחו את המשרד.

“מרים,” יואל נעמד מול המכתבה הקטנה שלה.

היא זקפה את ראשה.

“בוקר טוב,” היא אמרה, “יש משהו?”

“דבר אחד.” הוא הניח לפניה את המכתב. “את יוצאת הערב בחזרה הביתה. נכון?”

“כמו תמיד.” היא ושולה תמיד הצטרפו להסעה המשותפת של הקצינים. הן היו נשארות במחנה רק במצבי חירום או בימי תרגילים מיוחדים.

“תעשי לי טובה,” הוא ביקש, “תשלחי את המכתב מהחוץ.”

מרים בחנה אותו מופתעת. “מה עם הדואר שלנו?”

“זה ייקח יותר מדי זמן.”

“אין בעיות, כל זמן שאתה תא מסבך אותי עם ביטחון שדה.” היא צחקה. “אתה לא מסבך אותי, נכון?”

“לא.”

היא ראתה שהוא ממשיך לעמוד שם.

“עוד משהו?”

“כן. טופס העברה…”

היא הופתעה. “בשביל מי?”

“בשבילי.”

מרים צמצמה את עיניה. היא היתה בעלת ניסיון עשיר עם הגברים הצעירים האלה והרגישה כשמשהו לא היה בסדר, והיו לה את כל הסיבות שבעולם לדעת שלאחר סופשבוע שהיא היתה בבית ואיש מהתותחנים לא יצא מהמחנה, משהו רע מתבשל מתחת לשטח.

“אתה רוצה לספר לי?” היא שאלה וקמה למשוך בשבילו את הטופס.

“אין צורך,” הוא חייך בנעימות. “את תביני לבד. עוד מעט.”

הוא יצא ופנה לעבר חדר התרבות. בעוד כחצי שעה אמור היה להתחיל את הכיתות שלו, אבל בדרכו לשם כבר שב ונתקל בתותחנים הבוחנים אותו בסקרנות.

הוא נפנף את הטופס לנגד עיניהם.

“אם מישהו רוצה עזרה, אני בחדר תרבות,” הוא אמר. אבל הם המשיכו לעמוד במקומותיהם והוא לא היה בטוח שיגשו למזכירות לבקש טופס העברה. בכל אופן כשהגיע לחדר התרבות התיישב אצל שולחנו, הוציא עט מהמגירה והתחיל למלא את הטופס. רק בנקודה אחת התקשה להחליט בעניין הניסוח. ב“סיבות לבקשה”. לבסוף החליט וכתב: “אי התאמה לגדוד.”

עוד לפני שגמר הופיע אגלרוב ובידו טופס העברה. אגלרוב הניח לפניו את הטופס. הוא כבר היה ממולא. כאילו אמר לו, אתה את שלך עשית, עכשיו אני.

“מה עכשיו?” שאל אגלרוב.

“עכשיו החצי השני,” אמר יואל וקם.

הוא יצא החוצה וראה את תותחנים בדרכם לחדר התרבות וטפסים בידיהם. אחרים ישבו וניסו לעזור אחד לשני למלא את הטפסים. כשחצה את השטח המפריד בין חדר התרבות למזכירות ונכנס לחדרה של מרים, מצא שהיא גומרת להכין את חלוקת העיתונים היומיים.

“תגיד, יואל, איזה משחק המצאת הבוקר?” היא חקרה לדעת. “אתם מתכוננים לעשות אווירונים מהטפסים האלה?”

הוא צחק והניח לפניה את הטופס שלו.

מרים עיינה בטופס וזקפה את ראשה. עיניה ביטאו הערכה אבל הוא מצא בהן גם אזהרה. “זה עסק ישיר עם גולדשטיין,” היא אמרה בשקט.

“אני יודע.”

“אפשר לפעמים להיכוות קשה ממנו.”

“אני יודע.”

“אולי תחכו עד שהמג”ד יחזור?"

הוא הניד ראש בשלילה. “מאוחר מדי,” הוא אמר בשקט.

באותו רגע אגלרוב נכנס והניח לפניה את הטופס. אחרי נכנס יענק’לה השרת של הסגן. מרקו בעקבותיו. אליהו ויעקב שאול באו ביחד. גמליאל הנשק נכנס עם פסו. יחידים וזוגות. ערימת הטפסים הלכה וגדלה והיא נעשתה מודאגת. עם כל ניסיונה העשיר בגדוד על כל תהפוכות היחסים בין המפקדים לתותחנים, היא לא נתקלה במרד, ומה שראתה בהחלט היה מרד. לא אלים. אבל מסוכן למישהו לא פחות.

מיד לאחר שיצאו אחרוני התותחנים היא התקשרה לסגן גולדשטיין. כששמעה את קולו העבה ביקשה שייכנס מיד למזכירות. “זה דחוף, סגן גולדשטיין,” היא הדגישה וכעבור שניות אחדות היא שמעה בחוץ את צעדיו הכבדים.

“מה כל-כך דחוף, מרים?” הוא שאל.

“תראה ותחליט,” השיבה והניחה אצבע על ערימת הטפסים.

הוא פרש את כפותיו משני צדי הערימה ונסמך עליהן כשהוא מעיין בבקשה האחרונה שהיתה שם.

“כל השאר זה אותו דרק?” הוא שאל והביט בה במבט קר.

היא הנהנה בראשה.

סגן גולדשטיין הזדקף. הוא לא נצרך ליותר מרגע אחד בשביל לעכל את התגובה המחוספסת אבל הקולעת של התותחנים שהחליטו להשיב מלחמה. עד הסוף. בדיוק כפי שרצה שזה יהיה. עימות חזיתי של מתאבדים. או הוא או הם. או כולם ביחד. הכעס הזה על עצמו הפך לשנאה מוזרה של עצמו. הוא אכל בגדול את עניין הרצועה החופשית שנתן לאנשיו כמו הירש ואלברט. שררה הופכת אצל כאלה למפלצת קטנה ומרגיזה שתגובותיה מוכתבות על-פי צמצום דעתם, ולפעמים אפילו נגמרת בטרגדיה כמו במקרה של שלום. אבל הוא עדיין היה מפקד המחנה. אולי לא יהיה שליש. אולי לא יהיה מפקד סוללה. אבל עדיין מלך בגדוד.

“תודה, מרים,” הוא אמר כאילו דבר לא קרה. “המג”ד חוזר מחר," הוא הזכיר לה והיא אישרה בניד ראש קל. “היות שאין שליש, תדאגי להעביר את העניין לביקלס.”

“בסדר,” היא אמרה, והוסיפה: “אני מצטערת.”

“על מה?”

היא נבוכה מול שליטתו המוחלטת בעצביו.

“אנ’לא יודעת איך להגיד,” היא התפתלה, אבל אתה מכיר את ביקלס."

“מכיר.” קולו היה יבש והוא פנה לצאת כשהוא חושב איך ביקלס ישמח לדפוק אותו. בהגיעו לדלת נעצר ופנה אליה: “רק שאלה אחת, מרים. מי הראשון שביקש את הטופס הזה?”

“יואל,” השיבה ומיד התחרטה, אבל זה היה מאוחר מדי. היא ידעה שהסגן הכשיל אותה בערמומיות האופיינית לו. אחרת היתה סתם אומרת לו שהיא לא זוכרת בדיוק.

הוא הניד בראשו הגדול והכבד כאילו הוא משקשק בתוכו את השם עד שישמיע הד כמו הקשת קוביית קרח בדופן של כוס ריקה.

גולדשטיין צעד באיטיות לעבר משרדו. זר שהיה מתבונן בו לא היה קורא בפניו אפילו צל של סימן לסערה שבתוכו. אבל היתה בו מידת השלמה עם גורל שאי-אפשר היה לו להימלט ממנו. בזמן האחרון הרגיש שעבר את שיאו, מיצה את עצמו. לא יכול היה לכסח אותם כהרגלו. יכול היה להתאנות להם, להציק להם, לטרטר אותם. יכול היה לגרום להם לקפוץ לדום כשרק ראו אותו מרחוק. אבל איבד את יכולתו להפחידם. שתי דרכים היו לפניו, להישאר בצבא בג’וב אחר ובמקום אחר, או ללכת הביתה, לחיים האזרחיים.


הוא חייך לעצמו במרירות. איך הממזרים הקטנים האלה דפקו לו ברז, הביאו אותו לפינה ושם, כאילו היה הירש, שמו עליו שמיכה והיכו אותו רק במקום אחד, בשיפולי הבטן הרכה שלו, עד שהרגיש בצורך להקיא, להיפטר מהבחילה ההופכת את מעיו.

כשהתקרב למשרדו הכל נראה לגולדשטיין כמו תמיד. יענק’לה ישב על-יד הצריף, מתחמם בשמש הנעימה, ומצחצח בשקדנות את אחד מזוגות הנעליים החזקות שלו. הוא השתמש בחתיכת פלנלית אותה טבל מפעם לפעם בטיפת מים וחזר למרק את העור בהתלהבות כדי להעניק לו ברק של באר עמוקה ואפלה. במשרד הוא מצא את ליבין מאחורי המכתבה שלו ואת תורג’מן ממלא בחריצות טפסים שונים על דרך השגרה.


לפני שנכנס לחדרו הורה ליענק’לה לאתר את המורה ולא חשוב מה הוא עושה, העיקר שיביא אותו מיד הנה, אפילו אם יצטרך למשוך אותו בשמוק שלו.

יענק’לה ניתר קדימה.

“כן, המפקד,” ועד שגמר את “המפקד” כבר נמצא במרחק של כעשרה מטרים מהצריף.

רק אז פנה גולדשטיין לעבר שולחנו של תורג’מן לאסוף את עיתון “דבר” שהיה מקופל במיוחד בשבילו בפינה בכל בוקר. “קפה,” ירה לתורג’מן, “ושיהיה חזק מהרגיל.”

יואל מצא אותו שרוע על המיטה והעיתון פרוש לפניו. הוא התקרב למיטה ולא אמר מלה, שכן ידע שגולדשטיין מודע להיותו שם. הסגן המשיך לעיין בעיתון ופתאום צחק כשראה קריקטורה פוליטית קולעת של אריה נבון. הוא המשיך להתעלם מיואל שחשב שהכל כל-כך מאורגן אצל הסגן, שכאילו אפילו את העיתון הזה שמתחת לכותרת שהגדולה שלו מופיעה כותרת משנה, המזכירה לכל העולם שמייסדו ועורכו הראשון היה ברל כצנלסון, הדפיסו במיוחד בשבילו. הוא המשיך לעמוד שם עוד רגע ועוד רגע וכבר עברו איזה עשרה רגעים והסגן עדיין התענג על הרוח הנפלאה הנושב אליו מעיתונו של ברל המנוח.

פתאום שאל הסגן מבלי לשנות את תנוחתו, מבלי לסלק מפניו את העתון. “תגיד, יואל, אתה ארגנת את כל זה, הה?”

“זה התארגן מעצמו, המפקד.”

“אתה גם נולדת מעצמך, הה? אביך דפק את אמך וככה אתה נולדת?” הבוטות של גולדשטיין הסגירה את הכעס הנורא שלו, שאפילו שנראה קר כמו קרח, זה היה קרח עולה באש ועשן.

יואל שתק. עדיף היה שלא להשיב.

“שאלתי אותך, למה?”

“אני לא יכול להשיב לגבי אחרים. אני יכול להשיב רק לגבי.”

“או-קיי. רק לגביך. למה?”

“פשוט נשבר לי ממה שקורה כאן.”

גולדשטיין חיכה אבל יואל לא המשיך. הסגן סילק באיטיות את העיתון מעל פניו שנגלו אדומים כאילו בשרו רתח מתחת לעורו.

“אתה לא טיפש ואתה גם לא כל-כך תמים,” אמר גולדשטיין, “אולי היית כשבאת. אבל לא יותר. נכון?”

יואל החליף איתו מבט.

“אני יודע שאתה לא אוהב את השיטות שלי. אבל זה מה יש. ומה שאתה עשית, אז שתדע שאני מזהה את טביעות האצבע שלך בכל מיני מקומות, אפילו המכות שהחטפתם להירש. אבל מה שאתה עושה עכשיו, זה אפילו יכול להיחשב למרד.”

יואל שינה את תנוחתו מרגל ימין לרגל שמאל.

“אם אתה לא קולט את מה שאני אומר לך,” הפטיר הסגן בקול היבש שלו, שהיה מפעיל אותו דווקא ברגעי הלחץ הכי גדולים שלו, “אז אתה עלול לחטוף על התרגיל המזויין הזה כמה חודשים טובים, וכשתצא משם אפילו אמא שלך לא תכיר אותך. ואם אתה חושב שאני לא אזיין לך את הצורה, אז אתה טועה.” הוא קם, הצית לעצמו את אחת מהסיגריות היקרות שלו, ניגש לעבר החלון ושאל: “מה אתה רואה בחוץ?”

“מחנה.”

“טוב. ממה מורכב המחנה, מורה?”

“צריפים. מבנים. אוהלים ובני-אדם.”

“טוב,” המשיך גולדשטיין להעניק לו ציונים, “איזה בני-אדם?”

“תותחנים. חברים שלי.”

גולדשטיין נפנה אליו. “חברים שלי, אמרת?” שפתיו העבות התרחבו לחיוך לועג ומר. “מה אתה יודע על החברים האלה? כשאני אקרע אותם אחד אחד, אז כמה אתה חושב לא יצביעו עליך?”

“אנ’לא יודע, המפקד.”

“אני אגיד לך. פחות מאצבעות של כף-יד אחת. אז הם עוד חברים שלך, הבוגדים השפנים הקטנים האלה?”

“כן, גם אז. מפני שאם הם יעשו את מה שאתה אומר, זה יהיה רק בגלל שתקרע אותם. והם בני-אדם. כמו שאמרתי. חזקים וחלשים.”

“כמה בקשות העברה אתה חושב שהוגשו? ארבעים? חמישים?”

“אנ’לא יודע.”

“אני אגיד לך, חכם בלילה. אולי חמש-עשרה בקשות!”

“שבע-עשרה בקשות.” נדמה היו לו שהספרות נתקעו עמוק בגרונו לפני שהצליח לפלוט אותן. הוא היה משוכנע שהמספר יהיה כפול. כנראה שהרבה מאלה שאמרו שיתנו יד לעניין נבהלו.

“כמה אתה חושב שיישארו מחר?” תהה גולדשטיין בלעג.

“אנ’לא יודע.”

“אולי אתה, מלך הטמבלים, ועוד אחדים.”

“אני לא בטוח.”

“לא בטוח? אתה מומחה בטיב האדם? אתה פילוסוף חכם, הה?” גולדשטיין עבר והתיישב בכורסתו. הוא הפריח כמנהגו טבעות עשן גדולות. “אני רוצה שתלמד את החיים, מורה. אולי אז תבין שזה נכון מה שאמרת. יש בנו את הכל. את הטוב ואת הרע. גם אצלי. אבל עוד לא הכרת את הרע אצלי. תכיר אותו. לפני שנאשר את הבקשה שלך ותגיע לביל האוסטרלי. עכשיו תנדף את עצמך מפה, תיקח את הציוד האישי שלך ותבוא למגרש המיסדרים. תתחיל ללמוד את החיים, מורה. תתחיל לגלות שכל אחד כאן לעצמו.”

המועקה השתלטה עליו כשמיהר לאוהל לאסוף את הציוד ואחר-כך היה עליו לעבור בנשקיה לקבל רובה. גמליאל הנשק חילק את הנשק.

“הגשת את הבקשה?” הוא שאל את גמליאל.

“תראה,” התחמק גמליאל, “אני הגשתי.”

“אז אתה תהיה במגרש?”

“לא. אני צריך לחלק את הנשק.”

“אני מבין,” הוא אמר בשקט. הוא לא כעס. לגמליאל היו צרות משלו בבית. הוא לא יכול היה לסכן את החודשים האחדים שנשארו לו בשירות לשטויות שירחיקו אותו מהמשפחה שלו בגדרה.

כשהתקרב יואל למגרש כבר התחילו התרגולים.

“כתף-שק! שתיים-שלוש, הה! שתיים-שלוש, הה!”

“מה הולך כאן?” הוא שאל את יענק’לה שעמד בצד עם אליהו גם הם הגישו בקשות.

“הסגן נמצא באחד הימים הכי משוגעים שלו,” התנשף יענק’לה “הוא רוצה להוציא את לכולנו את המעיים דרך התחת. הכל בגלל הבקשות המזויינות.”

פתאום הבחין בו הסגן.

“שלושה מוסקטרים נוספים, תרוצו!” שאג הסגן.

עכשיו היו שם חמש שלשות. בדיוק כמו שאמר הסגן. הוא לא בילף. היו רק חמש-עשרה בקשות מכל הגדוד. הסגן היה פרופסור לעומתו מבחינת ידיעת חולשות האדם והם עמדו ללמוד אצלו עוד פרק שילווה אותם שנים רבות.

שעה אחרי שעה טרטר הסגן את התותחנים. איש לא התערב. אפילו שני מפקדי הסוללות התעלמו מהמתרחש ועסקו בענייניהם במשרדיהם. גם לא הקצינים המקצועיים האחרים. עד ארוחת הצהריים נמשך הטרטור למרות שקולו של הסגן כבר נצרד והוא נשמע כפולט נביחות משונות וכואבות.

לפני שהוא שיחרר אותם לארוחת הצהריים הוא אמר להם ביובש המאפיין אותו: “מי שנשבר לו הזין שייקח מהמזכירות את הבקשה שלו ינגב את התחת ויחזור הנה כאילו לא קרה דבר.”

זמן ארוחת הצהריים התקצר למחצית. מיד לאחר מכן התחדש הטרטור אבל הפעם לא היו שם חמש שלשות. רק ארבע. שלושה לא הופיעו.

גולדשטיין התגלה כבעל סבלנות של ברזל. הוא הריץ אותם על המגרש הלוך ושוב. הוא אפילו לא נעזר לא בליבין, לא בהירש, לא באלברט. הוא קרע אותם לבדו, בסבלנות, חורש בהם חריש שהזכיר להם את הרגעים הכי קשים שהיו להם בבה"ד 4. רק חצי שעה לפני ארוחת הערב הוא שיחרר אותם, וגם אז רק לאחר שהזכיר להם להתייצב במגרש כעבור שעה אחת להמשך התרגולים, ומי שרוצה לא להיות, יצטרך לחכות עד מחר בבוקר, מפני שהמזכירות סגורה.

כך שבאותו לילה הם המשיכו להתאמן בארבע שלשות, כשהם יודעים שלפחות עוד אחד או שניים היו משנים את דעתם אם המזכירות היתה פתוחה.

אגלרוב הממזר השמן החליט להתחכם. נשבר לו ולא היה לו מה להפסיד. מה שלא יהיה הוא לא ישתייך לאלה שימשכו בחזרה את בקשת ההעברה שלהם.

הוא התחיל למשוך את הקצב משסגן.

“אול מין, אול מין…”

לסגן לא היה איכפת. לאגלרוב היה קול צלול שקרע את חשכת הלילה. השמאל-ימין שלו איפשרו לסגן להתרענן מבלי שצריך היה להראות סימן קל של עייפות. אבל אגלרוב משך לכיוון שירה ועודד את הקבוצה הקטנה לשיר את הפקודות ביחד איתו והשמאל-ימין שלו נשמעו פתאום כמו “אנחנו השחורים, אותנו רק דופקים.”

ולסגן לא היה איכפת.

עד חצות נמשך התרגול ורק אז שיחרר אותם גולדשטיין וקבע להם את המיסדר הבא בשמונה בבוקר, שמי שמשנה את דעתו יספיק למשוך ממרים את הבקשה שהגיש. יואל הרגיש כמי שפירקו אותו לגורמים. אבל כולם הרגישו ככה. למרות העייפות הנוראה הוא ואגלרוב הלכו לגלגל שיחות-נפש עם התותחנים בין האוהלים ובין צריפי המגורים, שלא יינטשו. עד כמעט שתיים הם עשו את הסיבוב הזה, ורק אז נשכב יואל על מיטתו ועוד לפני שפגע בה כבר שקע בשינה משונה, כאילו צלל לאיזו תהום שלא נגמרת.


בבוקר הוא קם בקושי רב. השרירים היו מכווצים וכל תנועה כמו גרמה לכאבים. אבל הוא קם והלך לחדר האוכל ואכל במהירות ורק אז חזר למקלחת והתקלח במים קפואים ובבת אחת הרגיש רענן לפחות לשעות הבאות של השפשוף.

שני תותחנים נוספים נעדרו. נשארו רק עשרה והסגן תירגל אותם בזוגות. אם היה שבע-רצון הוא לא נתן לזה אפילו סימן קל. הוא המשיך בשלו כאילו חזר מחופשה ארוכה. כל-כך רענן ונחוש נראה. בצהריים שוב הוא חזר על ההכרזה הרגילה שלו ושיחרר אותם לחצי שעה. כשהוא חזר למגרש בהרגשה שהקבוצה תהיה הפעם עוד יותר מצומצמת, הוא הופתע כשמצא שם תשע שלשות.

“מה אתם עושים פה?” הוא שאל את החדשים שהצטרפו אף כי ידע את התשובה.

“הגשתי בקשה לעבור,” היתה התשובה כל כל אותם שבעה-עשר מצטרפים חדשים, פרי שיחות הלב של אגלרוב ויואל.

הפעם זאת היתה ממש התמודדות חזיתית וגולדשטיין הבחין בתוצאה שלהיכן שלא נפל מבטו, הוא נתקל בצדדים בתותחנים עומדים ומסתכלים בשקט בנעשה. כאילו עמדו וחיכו לראות איך שהוא עצמו בבת אחת נשבר ונופל כמו עץ. זקוף. על פניו.

אבל לפעמים המזל משחק וזה מה שקרה לגולדשטיין כשבשתיים בדיוק הופיע ליבין, התייצב ממול והצדיע לו.

“המפקד, המג”ד חזר מהחופשה ומבקש לדבר איתך."

מעולם לא בירך גולדשטיין את הפולני השמנמן כפי שבירך אותו ברגע זה. הוא פקד על השלשות להתפזר מבלי לקבוע שעת חידוש התרגולים ומיד פנה וצעד בהליכת הברווז האדנותית שלו לעבר לשכתו של המג“ד שאמור היה לחזור מהחופשה רק בבוקר יום המחרת. הוא שיער שמישהו הזעיק את המג”ד. אולי אחד ממפקדי הסוללות. ואולי סתם טלפון שלו למרים, לברר סתם ככה מה נשמע, והיא פלטה משהו על מה שקורה, וביקלס החליט לקפוץ.

גולדשטיין מצא את ביקלס בעל הפנים העגולים והרכים כשהוא יושב מאחורי המכתבה הגדולה כהרגלו וידיו שלובות על חזהו כאילו אין לו בכלל מה לעשות. ביקלס ממילא שנא ניירות ומיהר לסלק אותם מלפניו, כך ששולחנו תמיד הבריק כאילו אין ולא היתה לו עבודה. הוא קיבל בנימוס את הסגן והציע לו לשבת והזמין שני קפה אצל מרים. רק אחר-כך פתח ואמר שקיבל ידיעה שהמג"ד הקבוע של הגדוד יחזור מאנגליה בערב פורים, והיות שהזמן מתקצר הוא היה רוצה להחזיר לידיו גדוד במצב מעולה.

“סביר, לא?” הוא שאל את גולדשטיין כשמשתף אותו במחשבותיו.

“אמת, המפקד.”

על-אף שהיה מרוכז במה שמנסה רס"ן ביקלס להגיד לו, נדדו מחשבותיו לעבר התותחנים העקשנים ולהפתעתו גילה שהוא לא כועס עליהם. שאילו היה אחד מהם, היה מגיב כמותם. אבל היה גם עניין של כבוד. העניין של לדעת איך יוצאים מזה.

ביקלס המשיך לזמזם באוזניו. הוא הסביר לו מדוע הוא לא יכול למנות אותו לשליש במקום סרן גדעון שהלך להשתלמות ארוכה ואולי גם לא יחזור.

“אני גומר את התפקיד שלי כאן בעוד זמן קצר,” נימק ביקלס, “ואתה בטח תסכים אתי שזה לא הוגן יהיה מצדי להעמיד את המג”ד בפני מינויים שאולי יש לו תוכניות אחרות לגביהם. מה דעתך?"

“אתה צודק, המפקד.” תמיד הקפיד גולדשטיין לפנות לבכירים ממנו בהדגשת “המפקד”. להוכיח שהוא דורש התנהגות הולמת לא רק מהכפופים לו, אלא מפגין אותה גם כלפי הממונים עליו. הוא היה לדעתו מקצוען מלוטש מכל הכיוונים והרוחות.

“אבל בינתיים יש לנו כמו שאני רואה בעיה חדשה,” המשיך ביקלס באותו דיבור רך ומעצבן שלו.

“כן, בעיה חדשה. המפקד.”

“ואני רואה מתרגילים שלהם שאתה לא מתקרב לפתרון.”

“אני אגיע אליו, המפקד.”

ביקלס התנשף בכבדות כאילו התחיל להתעייף ממשהו.

“אני לא יודע אם תגיע או לא, אבל אני מביא איזה פתרון שיוציא אותך מהסיבוך הזה ואולי גם את כולנו. זה כמובן אם אתה מוכן לשמוע.”

“שומע, המפקד.”

לביקלס היה ראש יוצר. הוא בא עם פתרון נפתל. ממילא עמדו לקיים במחנה בעוד שבועיים תמרון חורף משותף עם שתי הסוללות שבתל-נוף, אז הוא החליט כבר בשבוע הבא להעביר לגדוד את הסוללות של סרן ביל, ובהזדמנות זאת לא יהיה צורך לקיים שום העברה מפני שסרן ביל ממילא יהיה כאן.

“זה רעיון מעולה,” הסכים גולדשטיין כשהוא אומר לעצמו שמאחורי פרצוף פקיד הבנקאי הזה שוכן מוח נפתל ומחושב קצת יותר משלו.

“אנחנו פשוט נקדים קצת את האימונים שלנו,” פסק ביקלס.

“בסדר, המפקד.”

“אז אני מציע שתפסיק את הטרטור, ורק תסביר להם שהבקשות מתבטלות…”

“נדחות,” תיקן אותו גולדשטיין בזהירות. “הם ציינו שהם רוצים לעבור לסוללה של ביל.”

“כמו שאני אמרתי, סגן,” העיר ביקלס באדיבות כשהוא מחליק לעברו את הרימון בלי הנצרה שהכין בשבילו, “סרן ביל יישאר כאן גם אחר כך. אני פשוט עושה סבב בין מפקדי הסוללות. אחד מהשניים שנמצא איתנו כאן ילד לתל-נוף במקומו וביל האוסטרלי ישמש גם בתפקיד השליש עד שהמג”ד הקבוע יחזרו. אז אני לא רואה איזושהי בעיה. אתה רואה?"

הוא חשב על הכל, הפולני הממזר, הרהר גולדשטיין במרירות, ולא יכול היה שלא להרגיש אלא הערכה כלפי ביקלס. אם לא היה אוהב את הצבא כפי שאהב, היה צריך לקום ולשבור את חתימת הקבע שלו. אבל בכל מקרה זה לא היה הזמן המתאים לשיקול דעת מאוזן.

“עוד דבר אחד,” הציע ביקלס, “שלא תחשוב שאני לא יודע איזה ג’וב קשה יש לך. זה אולי הג’וב הכי קשה. אבל בג’וב הזה לפעמים צריך לפזר מוקשים בסביבה בשביל לעשות אותו טוב ולפעמים צריך לפרק אותם. אני בטוח שאתה מבין את הכוונה שלי, סגן גולדשטיין.”

“אני רואה את המוקשים ומבין, זה הכל, המפקד?”

“זה הכל, סגן גולדשטיין, ותודה על ההבנה ושיתוף הפעולה.”

כמה פלדה היתה יצוקה במלים הרכות האחרונות שלו, חשב גולדשטיין כשקם, התמתח ופנה לצאת מלשכת המג"ד.

לפנות ערב הוא קרא ליואל שיבוא ללשכה שלו. הוא החליט שהמורה ישמש צינור למידע שרצה להעביר לכל התותחנים, על-פי הנחייתו הברורה של הרס"ן. רק שהוא רצה בתיקון קל מצידו. שהכל בא ממנו.

במשך רגעים אחדים הוא גולל באוזניו של יואל את השינויים שיתחוללו בגדוד בשבוע הבא, כשתגענה הסוללות של ביל האוסטרלי. כוונת היתה שיואל יעביר את רוח המסר הזה לכל חותמי הטפסים. שימשכו את הטפים מפני שבעצם נעשו מיותרים.

“אני אעביר את מה שאמרת לי, המפקד,” אמר יואל, “אבל אתה יודע יותר טוב מכל אחד שכל זמן שהירש יישאר פה, אז כאילו שלא נעשה דבר. האנשים לא יקבלו את זה. אבל הם יקבלו את כל מה שאתה רוצה ויותר אם הירש ילך.” יואל השתהה, מנסה לבחון משהו בפניו של הסגן. ללמוד אם הצליח להושיט אצבע ולגעת בו בפנים. אבל כמו תמיד קשה היה לקרוא משהו ברור בפנים הרחבים של סגן גולדשטיין הנראים לעתים כמסכה פולחנית עתיקה. רק כשקם ללכת הוא שוב שמע את קולו של מפקד המחנה שהיה צרוד מעייפות.

“הירש עובר מכאן. הוא ביקש לעבור ואני אישרתי את זה.” גולדשטיין חשב על המוקשים של ביקלס. הירש היה המוקש הכי גדול.

“הירש עושה דבר נכון,” אמר יואל בשקט ויצא לתוך הלילה. בחוץ הוא עמד ונשם עמוק את האוויר הצלול ואת ריח הפרדסים הנפלא של הרצליה.


33

בבוקר משכו התותחנים בחזרה את בקשותיהם. באותו יום יצא סמל ראשון הירש בדרכו למקום הצבתו החדש בגדוד הנ"מ שבצפון הארץ. זאת היתה הפעם האחרונה שהוא ראה את השין גימלים שלו עומדים על-יד השער ועוקבים בשקט אחרי הטנדר שסגן גולדשטיין סידר בשביל להסיע אותו עד לתחנה המרכזית של הרצליה. אנשי סוללת מילואים שהתחילו להגיע למחנה באותו זמן לא הרגישו בשום דבר מיוחד. אבל האווירה בגדוד בין אנשי הקבע והחובה היתה אחרת. יותר מאופקת. קרו דברים. מה שהיה לא יהיה. הגדוד כבר לא יהיה אותו גדוד שהיה.

ביום ששי יצאו התותחנים לחופשת סופשבוע כאילו סדרי עולם לא השתבשו. יואל נסע הביתה. בדרכו בין תחנת האוטובוס לדירת הוריו הוא נכנס לחנות המכולת של ואקסמן, מפני שהיה שם הטלפון היחיד שעמד לשימושם של רוב דיירי הרחוב שאפילו לא חלמו שיקבלו טלפון בשנים הבאות. ואקסמן תמיד הירשה ללקוחותיו להשמתמש בטלפון הפרטי שלו. איש הגון היה ואקסמן זה שנפצע קשה בצבא הבריטי. במידה שלא היה למישהו כסף קטן בשביל הטלפון היה רושם את זה ולפעמים גם לא מזכיר את החוב הפעוט הזה.

יואל חייג לדירתם של הפדרמנים. רצה לדעת אם גם שירה הגיעה לחופש. אבל אמא שלה, שהיה לה מבטא יקי קל, אמרה שהיא מצטערת, מפני ששירה נשארה אצל חברה בחיפה ואין לה שם טלפון. אבל כשהיא תתקשר מחר או מחרתיים היא תמסור לה שחיפש אותה.

“את מי להגיד לה?” היא שאלה.

“יואל…”

“הו, אני מבינה, יואל הצייר, נכון?”

הוא גמגם משהו.

“אני זוכרת אותך. ביקרת כאן כמה פעמים עם אחת החברות של שירה.”

“זה נכון.”

היא נזכרה. “אתה החבר של רנה גבעתי?”

הוא נבוך. “זה היה מזמן.”

“הו, אני מצטערת,” היא הגיבה באדיבות.

רגע עמדה ביניהם שתיקה. כמעט שרצה לשאול אותה איך היא ואבא של שירה נהנו מביקור האחרון בלונדון ואיך היה לורנס אוליבייה, אבל התאפק כיוון שברור היה כי שירה לא הזכירה אותו באוזני הוריה. אחרת לא היתה אימה נוהגת בו מתוך ריחוק כזה, כמו בסתם מכר. ואולי לא היה בעצם יותר מזה לשירה. לבסוף הוא ביקש מגברת פדרמן שרק תזכיר לשירה שהוא טילפן.

איזה קשר באמת היה ביניהם?

כשיצא מהמכולת של ואקסמן היה במצב-רוח מושפע מציפייה לפגוש בה שנית ומתהייה אם יש בכלל צורך לנסות ולהגדיר את מה שמתקיים ביניהם. הצורך הזה בהגדרה ששוב התחיל להציק לו נגרם מתחושת הבעלות הפרימיטיבית שלא הצליח להשתחרר ממנה. המושגים כמו “החברה שלי” או “החתיכה שלי” היו שייכים מבחינתה לימי החושך. לא מתוך יהירות ולא שהיתה פמיניסטית מוצהרת, אלא מתוך שחונכה לחשוב לעצמה, לבחון כל דבר לגופו, כולל מערכות יחסים, כולל רגשות. המסקנה היתה שכדאי שישתחרר כמה שיותר מהר ממושגים ארכאיים. אולי אז יצליח להדביק את רמת ההתייחסות שלה. אולי אז גם לא תהיה בכלל חשיבות לשאלה איך להגדיר את יחסיהם.

שירה כל-כך חסרה היתה לו עד כדי כאב. שוב חזר ותהה אם הידידות הזאת היא רק אדרנלין שמריץ את הדם, מגביר את הדופק וגורם לו לחשוב שהמצב הגופני הזה הוא אהבה מטורפת. כל-כך רצה שתמשיך ותגלה בו עניין, שיזכה בתשומת-לבה. עכשיו הצטער על שחשף את עצמו לאורך ולרוחב, לגובה ולעומק, באותו מכתב ששלח לה. אם יכול היה להוציא משם כמה דברים שחשף לפניה. כמו פרשת “גמל שלמה”, היה עושה זאת. אבל הוא היה אמביוולנטי גם בנקודה זאת מפני שכן רצה שתקרא ותדע ושתגיב. שתגיד משהו. לפחות שהיא למדה עליו משהו שלא ידעה. משהו מאותם רבדים שמקלפים בתוך פנימו של אדם כמה שכבות ארכיאולוגיות.

את השעות שעשה בבית העביר בעיון במתנה שאימו קנתה לו לפני שבועות, בסוף אוקטובר, כשמלאו לו שמונה-עשרה. היה זה ספר על אמנות ארץ-ישראלית של גמזו. בפעם הראשונה שמישהו ניסה לפרוש יריעה שלמה של מה שנעשה בתחום הזה. ואפילו שזה היה כתוב כל-כך פשוט וכמעט מתמקד בעיקרי העניין, בלי דקויות, הוא מצא שם המון חומר מעניין. אחר-כך נרדם. כל-כך חסר היה שינה שתפיג את העייפות שהצטברה בו בימי הטרטורים הגולדשטייניים האחרונים. הוא ישן כמו הרוג כמעט עד לצהרי יום שבת. אבל אז אכל משהו ושמע שריקת שניים מחבריו, שוקה ליכט ואריק ויסגלאס, איתם למד בגימנסיה והיו גם שכניו. הוא יצא למרפסת והחליף איתם מלים אחדות. הם התכוננו לרדת לירקון ולחתור קצת שם. אם הוא מוכן להצטרף.

“אנ’בא!” קרא לעברם.

שוקה היה שייך ל“צופי-הים” ואריק היה חותר בסירות המרוץ הארוכות והספורטיביות. אבל בשבת הם אהבו לחזק את זרועותיהם בחתירה באחת הסירות הצבעוניות הקטנות אותן ניתן היה לשכור בחוף הירקון, בקצה רחוב ירמיהו. הם החליפו דברים בעליצות על מה שהולך איתם. שוקה היה במשטרה הצבאית של חיל הים ואריק חניך קורס טיס. היה כיף להיות ביחד והיתה זו שבת יפה ובהירה והצבעוניות של הירקון היתה מרעננת. בעיקר הצבעים של הסירות הקטנות. האדום. הכחול. הירוק. הצהוב. כל אלה התמזגו עם הירוק של מי הירקון ששמרו בתוכם את סוד הבילהרציה, ובתוכם השתקפו הצללים של האיקליפטוסים הגדולים הצומחים גדות, הגומא, סירות המשוטים וסירות המנוע שהיו מסוגלות להשיט לשבע תחנות כמעט שלושים נוסעים במכה אחת.

וכמובן שהתגלגלו הסיפורים של שוקה שאוהב היה לדבר על זין וזיונים וצ’יזבאטים, איזה זיון היה לו אתמול בלילה עם עדנה גץ מגבעתיים, בתו בהירת השיער של מנהל בית ספר לנהיגת משאיות שנקרא “גץ הגצים”. הוא תיאר בפרטים איך לקח אותה לגן הדסה, ולא רחוק מבריכת השחייה השכיב אותה בין הברושים בתוך שק שינה. ההתפתלות ביניהם היתה כמו של שני מתאבקי סומו שנדבקו אחד בשני ולא יכלו להיפרד. שוקה נכנס לפרטי-פרטים כאילו חשוב היו לו שאריק ויואל יחוו מחדש את החוויה עד להשפרצה שלו, ומצב-רוחו היה מרומם כשאריק פירגן לו ואמר שהיו לו המון חלומות רטובים על עדנה גץ.

“רק שיום אחד תכניס’תה להריון,” הזהיר אותו אריק, “ואז תחטוף גץ כזה שלא תשכח אותו כל החיים!”


הם צחקו בפראות וחתרו הלאה בין הסירות הקטנות והגדולות יותר. היו שם סירות לשניים, לארבעה, לשישה ושמונה.

“אבל אהיה מסודר בחיים,” הגיב שוקה בעליזות, “אבא שלה בטח יסדר לי מניה או ב’אגד' או ב’דן'.”

“אתה פרקטי עד להקיא,” לגלג יואל.

“בגלל זה אני לא משתמש בקונדום!” צחק שוקה.

אי-אפשר היה איתו. לכל דבר היתה לו תשובה. החיים היו שעשוע צבעוני משגע עבורו. קרוסלה ענקית. הנה והנה.

השעות שעשו בירקון היו בילוי אמיתי, מפרק מכל מתח, מחזיר דווקא בגסותו ובפשטותו הישירה פרופורציות נכונות לחיים שמחוץ למחנה. יואל חזר הביתה לפנות ערב ומצא שהוריו חיכו לו בקוצר-רוח. לאביו היה אסור לאחר בזמני הארוחות הקצובות שלו והוא התעקש לאכול ביחד עם יואל. רק שהאיחור הזה שבין שש לשש ועשרים כבר גרם לו להתעצבן ואימו רטנה שבטח רמת הסוכר שלו קפצה והיא מתקרבת לשלוש מאות אולי אפילו יותר.

“אני מצטער, אבא,” הוא אמר.

אביו ירה בו מבט שאפשר היה לזהות בו את זיקי האש. “כל החיים שלך אני שומע את ההתנצלות הזאת. מה בסך הכל אני רוצה? פעם בשבועות לשבת איתך קצת. לשמוע מה קורה ואיך קורה. לא יותר מזה, אז אתה מאחר.”

זה היה הרגע בו הרגיש שאם יום אחד יסתכל בראי ויראה שהוא דומה לאביו, אז הוא ישים קץ לחייו. “באמת אני מצטער,” הוא מילמל. מה גם שהם לא קבעו ארוחה משותפת והם ידעו שכל העניין הזה של מסגרת כזאת או אחרת תמיד היה זר לו. הוא קלט מהצד את מבטה המתחנן של אימו. שלא ירגיז את האב. שיניח. שיוותר.

“אני מצטער, אבא,” הוא אמר בקול נמוך, “לא התכוונתי.”

אימו היתה אסירת-תודה. שמץ של חיוך דק ריחף על שפתיה שהיו פעם כל-כך יפות ועכשיו התכווצו קצת בגלל הגיל, בגלל האכזבות מהחיים.

הם אכלו זמן-מה בשקט.

“למה אתה שותק?” שאל פתאום האב.

“מה אתה רוצה לדעת?”

“איך הולך שם. מה קורה.”

הוא סיפר שהכל בסדר. שאין חדש. שזה כיף להיות במחנה הקטן בהרצליה. ובכדי להעניק גוון של אמינות לקשקוש הזה, הוא התמקד בעצם מעשה ההוראה, ואפילו היה רגע שקצת התלהב ואביו העיר לאימו “תראי, הוא עושה עבודה שתורמת משהו.”

ואז הוא שוב יצא החוצה, פשוט להסתובב קצת בדיזנגוף, לראות אנשים אחרים מעולמות רחוקים.


34

כשיואל חזר למחנה ביום ראשון בבוקר התחילו השמים שוב להשחיר והוא הרגיש כי זה באמת עומד להיות חורף שלא היה דומה לו כבר שנים רבות. יומיים-שלושה יפים ואחר-כך מכת קור, רוחות, גשמים ואפילו שלגים בירושלים ובעוד מקומות. למחרת בצהריים הגיעו המשאיות עם האנשים מתל-נוף, “האוסטרלים” כפי שקראו להם בהרצליה. האוסטרלים של ביל. בתוך שעות אחדות הם הקימו על המגרש המסדרים את אוהליהם עד הערב כולם היו מאורגנים בשטח. כניסתו של ביל האוסטרלי לחדר האוכל לוותה במבטים סקרניים, בעיקר מצידם של אנשי המילואים שרק שמעו על אודותיו. כשעבר עם ביקלס להתישב ליד השולחן המיועד לקצינים, הוא הבחין ביואל, ביקש סליחה מהמג"ד והתיישב בצדו כאילו היה אחד מהתותחנים שליד השולחן.

“הלו, יואל,” הוא טפח על כתפו. “יש חדש?”

“העברית עדיין שפה עתיקה מאד,” אמר יואל וביל צחק.

“התלמידים שלך הביאו מתל-נוף את כל ספרים שלהם, מחברות ומה צריך ללימודים. נמשיך כמו תמיד, יס?”

“בהחלט, ביל.”

“או-קיי, יואל, נתראה מחר.”

האיש הקרין סביבו אווירה חמה ואוהדת. אפשר היה לבטוח בו כמו במגדל אדיר. אפשר היה ללכת איתו לכל מקום מתוך הרגשת ביטחון שיש מישהו שאיכפת לו ממך מבלי לבלשט. לפעמים יואל חשב שבטח הוא דומה לווינגייט.

ביום שלישי מצא יואל שהגיע דואר עבורו ממחנה “מרכוס”. היה זה המכתב שהוא כל-כך קיווה שיקבל אותו, מכתב משירה. הוא פתח אותו רק כשהגיע לאוהל מפני שלא רצה שמישהו יפריע לו להתמקד בכתב היד הברור והחרץ שלה, מדויק וישר כפלס. שירה כתבה שקיבלה את מכתבו הגדול ביום רביעי בבוקר וכבר בערב רותקה בסקרנות לכל אחד מהעמודים הצפופים. היא התייחסה לנקודות המרכזיות שהעלה וסינן בזהירות רבה, כדי שלא ייתפש לרגשנות מיותרת וראייתו תתקבל אצלה שקולה ומאוזנת. הדרך בה צייר את לבטיו ומחשבותיו נראתה לה. היא חשבה שחלק מהבעיות שאיתר בתוכו נובעות מתהליך נכון שבו אדם זוכה להיפגש ולהכיר את עצמו בלי חוכמות. זהו תהליך שלפעמים מכאיב מאוד. אבל בעיקר התייחסה לפרשת “גמל שלמה” שממנה כל-כך חשש היא כתבה שמי שמסוגל לחזור לשגיאותיו ולהתמודד איתך, כפי שהוא עשה במקרה הזה, מגלה יכולת נפשית שמתמיד היא העריכה, מפני שזה מוכיח אומץ-לב אמיתי ורמת מוסר שהיא מצפה למצוא אצל מי שאיכפת לה ממנו.

הוא לקח נשימה עמוקה.

שוב חזר וקרא את התייחסותה לאותו קטע בו ניסה להבהיר לה כיצד הציץ למה שנמצא בתוכו עד שנבהל, ואף הודה שלעתים יש לו רגעים מסוייטים שבהם הוא רואה את עצמו בעל גוף דק וארוך רגליים משונות וקופצניות, גופו של גמל שלמה. הוא ניסה לחדד בדרך הזאת את עומק ההלם שחטף כשנכשל לרגע מאימת אותו רס“ל בבה”ד

  1. נדמה היה לו שבתגובתה המבינה והאוהדת התעבתה עוד יותר ההבנה העמוקה שביניהם.

כתיבתה גילתה שוב את עובדת היותה מגובשת וחכמה הרבה מעבר לשנותיה. לא היה לו ספק כי שירה השפיעה עליו עד היום יותר מכל מישהו אחר. הוא כמעט קינא בה על יכולת הכתיבה שלה שהיתה קולחת ומדויקת עד שהיתה לו הרגשה שהיא מסוגלת לעשות עם המלים כל מה שרק רצתה. היא גם כתבה לו שיש לה רושם שמאז שנכנס לצבא כאילו התבגר לפחות בחמש שנים. “אני מכירה אותך מלפני שהשתגייסת, יואל,” היא הזכירה לו, “ויש לי למי ולמה להקביל את יואל של סוף חמישים ואחת, וזה ממש מסקרן לעקוב אחרי התהליך הזה. כל-כך הייתי רוצה להיות על-ידך כשתחזור לצייר כמו שצריך, בניצול מלא של הזמן שלך רק אז תוכל לדעת בדיוק איך כל האירועים שאתה כותב עליהם, לפעמים מתוך צעקה של כאב עמוק כזה, השפיעו על דמותך הפנימית שברגע זה אני כל-כך רוצה לגעת בה. אתה בתהליך התגבשות מרתק שבסופו תמצא את כתב היד שלך כאמן וכאדם. על זה בלבד אני אוהבת אותך.”


יואל חזר וקרא את המכתב. הוא העריץ אותו. הוא השתגע עליו. זה היה יותר ממה שהוא קיווה. היתה פה עדות שהוא נחשב בעיניה. לא רק כמכשיר אסתטי בשביל הנאה גופנית. הרבה יותר מזה. הוא החליט שיחזור בערב לקרוא אותו מאה פעמים נוספות. אבל לא פחות שמח גם לקרוא את ההצעה שלה שיבלו סופשבוע בבית שבראש הדיונה. היא תבוא לאסוף אותו ביום חמישי בלילה. בסביבות שמונה. תחכה לו עם ה“פאקארד” על-יד היציאה מהמחנה.

“יום חמישי,” הוא אמר לעצמו וכמעט שלא יכול היה להשתחרר מהמחשבה המלטפת הזאת על הרגע בו ימָצא איתה שנית.

מיד אחרי ארוחת הצהריים נדמה היה שמבול אדיר מתכונן לכסות את הארץ. הרי עננים כבדים, שצורתם משתנית במהירות מסחררת, כבשו את השמיים ושוב הורידו אותם מגובהם לנמיכות של חשרה מוצקה, שנראתה תלויה במרחק של הושטת-יד.

פתאום, כפי שזה קורה בימי חורף שנראים כלילה, פיזז כחולו של ברק מתעתע ומיד אחריו התפוצץ רעם כאילו העולם עומד להיוולד מחדש במפץ אדיר. ארובות השמים נפרצו בבת-אחת וכל מי שיכול היה במחנה להשיג במהירות את שכמיית הגשם שלו, עשה זאת. ההרגשה היתה כי הפעם מדובר בסופה אימתנית מתחילתה. עוצמת הרוח המשתגעת היתה כזו שצמרות האיקליפטוסים התנודדו כשיכורים הנוגעים כמעט באדמה ורק הרוח בלעה את החריקות המפחידות של הגזעים העבים והקשישים. הברושים הדקים והתמירים חגו לעצמם מעגלים רחבים כאילו עוד מעט תקרע הרוח את שורשיהם ותעיף אותם למרחק כפיסות קש לא נחשבות.

המים שגלשו כמפלים עזים על גגות הפח והאסבסט בלעו כל צליל אחר והתחרו בהצלחה בשאגה המשתוללת של הרוחות הקשות. הרדיו התחיל בדיווחים של שטפונות עזים שניתקו בתוך שעה את הדרכים הראשיות המובילות לערים הגדולות, והירקון הולך ומתרומם במהירות עד שכבר היה חשש שהגשר העובר מעליו יוצף. כעבור רגעים אחדים דיווח הקריין כי הכביש מצפון לתל-אביב נותק והכבישים מדרום לעיר התמוטטו בחלקם בגלל הכמויות האדירות של המים.

הפעילות הרגילה בגדוד שותקה כמעט לגמרי. איש במקומו המתין למתרחש כאילו עומדת להתחולל שואת-טבע. פתאום התעצמה הרוח עוד יותר משהיתה וחשפה מלתעות מסוכנות כשקטפה את האוהלים אחד אחרי השני. ההשתוללות הזאת חשפה רבים מבין התותחנים לחסדי הסערה המטורפת והם וחבריהם הסתחררו בשטח הפרוץ בניסיון נואש לתפוס את היריעות המתנפנפות ולהחזיר לעצמם כיסוי. בתוך רגע הושחתו חפציהם האישיים והוצאו מכלל שימוש. החשכה ביום הפכה לעלטה כבדה וסופת הברקים והרעמים עדיין נדמתה כרחוקה משיאה ונמשכה כמעט בלי הפסקות. אלה שאוהליהם עוד לא הועפו התאמצו להוסיף יתדות לשולי אוהליהם ולחזק עוד יותר את קשרי החבלים. אבל עוד אוהלים נקרעו בחטף עד שהתעופפו ונעלמו אי-שם בלב הפרדסים.

“קול ישראל” המשיך בדיווחים על המצב וסגן גולדשטיין שיגר הוראה לכל התותחנים להתקבץ בחדר האוכל ולהמתין להוראות. ברדיו נמסר כי ראש הממשלה, בהתייעצות עם שריו, החליט לגייס את הצבא לעזרת תושבי המעברות שנקלעו למצוקה שלא היתה דומה לה מאז הוקמו. היתה סכנה לא רק לבדונים ולאוהלים, אלא גם לאנשים עצמם, בעיקר לזקנים, לנשים ולילדים הקטנים.

בשש נכנס סגן גולדשטיין לחדר האוכל לדווח מה צפוי.

“אנחנו עומדים לפני תזוזה למעברות באזור הרצליה,” הוא אמר. “יש לנו כאן את מעברת נוף-ים, מעברת גליל-ים ומעברת הרצליה. לחלק מכם יש שם הורים, אחים, אחיות וקרובי משפחה אחרים במעברות האלה ובמעברות אחרות. אני רוצה לדווח לכם שחילות ההנדסה והאספקה והסוכנות היהודית מארגנים העברת ציוד שנצטרך לו מאוהלים ועד למעדרים. אני מעריך שבתוך השעות הקרובות יהיה אצלנו הציוד הדרוש. ומה שלא יהיה נמצא ממקורות שלנו. יש כאן איכרים ויש פרדסנים וגם הם יוכלו לעזור. אני מציע שכבר עכשיו תאכלו ארוחת-ערב מפני שהארוחה הבאה עלולה להיות בעוד הרבה שעות.” קולו כתמיד היה יבש, והוא גילה שליטה מרשימה בידיעת החומר שעליו לטפל בו. הוא נתן סימן להיינץ, הממונה על המטבח, ותורג’מן גייס עוד כמה תותחנים שיעזרו לתורנים ולטבחים להגיש במהירות את האוכל לשולחנות.


בינתיים המשיכו התותחנים להקשיב במתח גובר לדיווחי הרדיו על נזקי הסופה ההולכים ומחמירים ועל מעברות אחדות שכבר נמחו כאילו מעולם לא היו. עשרות אלפי אנשים כבר מצאו עצמם נתונים לחסדי טבע משתולל, כך הודיע הקריין.

בעשרים לתשע ניתנה פקודת תזוזה. המשאיות כבר היו עמוסות בציוד הבסיסי הדרוש וחנו בשורה ארוכה בדרך הראשית של המחנה. תוך מטחי הגשם המצליף באכזריות מיהרו התותחנים לעלות בזה אחר זה אל המשאיות מדגם ג’י אמ סי, שנהגיהן כבר הפעילו את מנועיהן הרועמים. יואל מצא עצמו במשאית השניה. בראשונה ישב על-יד הנהג סרן ביל ובשניה סגן גולדשטיין. המעברה שנזקקה להם יותר מכל היתה מעברת הרצליה שהוקמה בשטח נמוך וכמויות אדירות של מים נקוו לשטחה מכל עבר והרוחות פירקו שם בזה אחר זה את הבדונים והשמידו את רוב האוהלים. רוב הכוח הופנה למעברה הזאת ורק שליש מהתותחנים הועברו לשתי המעברות האחרות.

ביל האוסטרלי נתמנה לפקד על המבצע וסגן גולדשטיין נקבע כסגנו ואחראי לסיוע שיוגש למעברת הרצליה. כמו-כן נקבע שביל יפקח תחילה על הנעשה במעברות גליל-ים ונוף-ים. במחנה עצמו נשאר המג"ד ביקלס לתאם את התיאומים השונים עם הגורמים החיצוניים האחרים.

כשהגיעו המשאיות לקרבת המעברה קשה היה לראות מה נשאר ממה שהיה שם לפני זמן לא רב. בחוץ נראו דמויות מטושטשות של מבוגרים המנסים לגונן על ילדים ותינוקות בעזרת יריעות אוהלים שנקרעו מיתדותיהם וההוראה הראשונה היתה לסייע להעמיס אותם ואת מטלטליהם לתוך המשאיות החונות שימצאו שם מקלט ארעי. התותחנים זינקו לתוך עלטת הלילה כמי שקופץ לבריכה במצב שהוא לא מסוגל לבדוק אם יש או אין בה מים. סגן גולדשטיין בדק במהירות את המצב בעזרתם של אחדים מעובדי המועצה ומיד הפעיל את התותחנים בחפירת רשת תעלות בכדי למנוע את הצפת הבדונים והצריפים הקטנים שעדיין החזיקו מעמד בדרך נס והורה לנקז את המים לשטח שנמצא במזרח וכבר ממילא הוצף כאגם.

יואל עבד בקטע אחד עם אגלרוב, אליהו ומרקו. הם חפרו תעלה רחבה וכעבור שעה קלה הם עצמם כבר שקעו במים שנוקזו לתוכה למעלה מברכיהם. מפעם לפעם הופיע גולדשטיין לעזור עזרה של ממש. הוא זינק לתוך התעלה, חפר ביחד איתם כאחד מהם, במרץ. הם עבדו במהירות מתישה מפני שהזמן שיחק נגדם וברור היה כי הסערה עוד תלך ותתחזק ותימשך עוד זמן רב. כעבור זמן קצר נחלץ הסגן מהתעלה ועלה לגדה שהתגבהה, אבל שם נתקל בקבוצה של גברים מבין תושבי המעברה שעמדו חסרי-אונים כמיותמים. הוא הורה מיד להביא אתים ומעדרים ושיבץ אותם לסיוע בקטעים השונים של החפירות.

“תזיזו ת’תחת שלכם!” הוא שאג.

היה משהו מבהיל בזרועותיו המתנופפות לעומתם את חפירה והראשונים שבהם מיהרו לציית ובעקבותיהם גלשו האחרים והצטרפו לחופרים. איש לא ידע מי עובד מימינו או משמאלו. תותחנים ותושבי המעברה נעשו לגוף אחד בעל ידיים ורגליים רבות וככל שהצליחו להנמיך את מפלס המים ממרכז המעברה, התחזקה ההרגשה שאולי קיים סיכוי להציל חלק ניכר ממנה. גולדשטיין סתם חורים בכל מקום שרק יכול היה להגיע אליו. עזרה של ממש הגיעה עם סרן ביל האיכפתי והחם. הסרן בעל הגוף הארוך והדק, לא איבד משלוותו ועבר בין התותחנים לסייע בעבודה של ממש כגולדשטיין כשהוא מעודד במלים נכונות ברגע הנכון ובמקום הנכון. אחר-כך היה זה הוא שעבר מתעלה לתעלה ומזג לתותחנים המותשים תה וקפה שמשאית מיוחדת הביאה מהגדוד.

בחמש וחצי בבוקר חלה הפוגה בגשמים ובמרקע האפור של העננים המחוברים ניבעו סדקים בעדם נצרבו השוליים משמש שהסתתרה אי-שם. רשת התעלות כמעט הושלמה והתותחנים השחוקים מעייפות התיישבו על האדמה בצדי הפחונים שניצלו. במבט כבוי הם בחנו את ההרס הרב שגרמה הסופה. בין האוהלים והפחונים ההרוסים הסתובבו התושבים ההמומים כשהם מנסים לזהות משהו מהחפצים היקרים להם שמרביתם הושחתו לתמיד. צוות מאנשי המילואים הביא איתו מזרני סוכנות וחילק אותם לתותחנים. אחד אחד הם שינו את תנוחתם והשתרעו עליהם לשינה קצרה.

גם יואל מצא לעצמו מזרן רטוב, אבל נוח בהרבה מהאדמה הבוצנית שלפעמים עוררה את ההרגשה שהיא חודרת כתמיסה מוזרה מעבר לבגדים הרטובים, עד לעור ולבשר. נשימתו היתה כבדה ונדמה היה לו שהדופק המטריד שלו שוב מתעתע בו, מדלג על פעימה, משתהה ושוב מזנק קדימה. עיניו נעצמו והוא נרדם. הוא התעורר תוך שיעול מוזר שנשמע יותר כחרחור מתחתית ריאותיו. ביל האוסטרלי ישב על-ידו. הוא הופתע לגלות את עצמו מכוסה בשתי שמיכות.

“מאיפה זה הגיע?” הוא תהה.

ביל חייך.

“תודה,המפקד.” שוב השמיע שיעול קצר ועמוק.

“כמה זמן אתה משתעל ככה?” שאל הסרן.

הוא לא הבין מה ביל רוצה ממנו. “זה בטח רק עכשיו.”

“לא,” אמר ביל, “אני יושב פה כבר איזה עשר רגעים ואתה משתעל כל הזמן. תשתה משהו חם.” הוא הושיט לו ספל תה. “שתה.” הוא הציע ועיניו לא הרפו ממנו כל עוד לגם מהתה שגרם לחום הנעים להתפשט בו.

“תודה, ביל.”

“זה בסדר.”

יואל היעף מבט מסביב. “זה נראה כמו שדה קרב ממלחמת העולם,” הוא אמר, “כאילו אין מנצחים ואין מנוצחים. כולם הרוגים. גם מזג האוויר.”

האוסטרלי חייך. “אתה יודע איזה הצבא הכי מנצח? צבא כזה. צבא שקם ובאמת עושה משהו בשביל הציבילי שלו. עכשיו אתה יודע מה זה צבא.” הוא בחן את החיילים ששכבו על המזרנים מסביב. “הרוסים קוראים לצבא כזה צבא העם. אני, ביל, אומר לך שהם רק קשקשו. אבל פה זה באמת צבא כזה. עכשיו אתה יודע למה אני כאן ולא באוסטרליה?”

יואל צחק. “אני חושב שכן,” הוא הסכים.

ביל הסתכל מסביב, “ככה אני ראיתי ארץ שלנו, ארץ שמביאה את האנשים שלה מכל העולם ועושי עם אחד ושפה אות. זה אולי מה שעשה אותי להיות כאן.” אולי הוא לא היה איש של מלים. אבל כשאמר משהו לכל מלה שלו היה משקל של הר גדול.

“ביל…” הוא היסס.

האוסטרלי משך אליו את קנקן התה שעמד על אבן סמוכה ומזג ממנו לספל של יואל.

“ביל,” חזר ואמר יואל, “אולי אתה לומד אצלי קצת עברית. אבל אני לומד ממך הרבה יותר.” הוא רצה להגיד עוד משהו, אבל שיעול חריף קטע אותו.

ביל טפח על כתפו והתרומם. “אם השיעול יימשך, אז תיגש לחובש. אולי אחר-כך יגיע גם רופא. שיבדוק אותך.”

“או-קיי, ביל.”

פתאום תקף אותו שיעול מחודש והפעם חש בדקירה משונה בחזהו, אבל כל זה עבר כשקם לקריאתו של גולדשטיין שהורה לתותחנים לחזור לעבודה. הפעם הם נצטוו לנסות לשקם במהירות פחונים שנדפקו ולהקים אוהלים חדשים שהובאו במשאיות אזרחיות שגויסו ממקורות שונים.

גולדשטיין דיווח שהסופה עומדת להתחדש ביתר תוקף וכי כל רגע יקר. אותו זמן הגיעה למקום משלחת רופאים שרוכזו מבתי חולים שונים ועברה ממעברה למעברה לבדוק את הנזקקים לסיועם. בתוך רגעים אחדים כבר הצטופפו רבים ונעמדו בתור לצריף בו התחילו הבדיקות הרפואיות. רק חיילים בודדים היו שם וביל קרא ליואל אבל הוא העדיף שלא לגשת לשם. מה שיש לו, הוא החליט, זה בטח סתם הצטננות וכמו שבאה ככה תלך.

לפני שהסערה התחדשה הספיק רב-סרן ביקלס להביא איתו רגעים טובים לכולם. הרס"ן הביא איתו משאית של דוודים גדולים שהיה בהם מרק חם, סלטים, חביתות ולחם רב. על-פי הנחייתו של סגן גולדשטיין, הוקמו שני מוקדי חלוקת אוכל משותפים לתושבי המעברה ולחיילים. בעוד התותחנים בולעים את האוכל כדי להספיק להכשיר עוד אוהלים, השתנה מזג האוויר והרגיעה הזמנית חלפה. הם סקרו בדאגה גוברת את השמיים שאיחו את הקרעים שניבעו בהם בשעה האחרונה ושוב השחירו מעומס העננים שבאו מהים. טיפות גשם כבדות ומשבי רוח מתפרצים בסחרור מטורף רמזו על הצפוי להתחולל בתוך זמן קצר.

שוב חולקו התותחנים לחוליות ששוגרו לסייע בתיקונים ובחלוקת ציוד ראשוני למשפחות שחזרו להתמקם בפחונים המחוזקים ובאוהלים החדשים. הם המשיכו לעבוד גם כשהתחדשה הסופה והשתוללה כאילו זה עתה התחילה. אבל המעברה כבר חוסנה דיה להתמודד עם הרוחות העזות והתותחנים הוסעו לסייע לחבריהם שנמצאו במעברות האחרות שהתברר כי נפגעו יותר מהרוחות מאשר מהגשמים העזים. גם שם נמשכה העבודה אל תוך הלילה כשהם חשופים לשיני הטבע המתפרע. רק לאחר חצות הם שבו להתרעננות של שעות אחדות למחנה הקטן שבלב הפרדסים שהוצפו באגמי מים במקומות הנמוכים.

בבוקר יום רביעי הם הוחזרו לסבב סיוע למעברות ושוב נמשכה העבודה הרצחנית במשך שעות רבות. רק שהפעם מלאכת השיקום היתה יותר קלה בגלל התשתית שהם הכינו ביומיים האחרונים. לקראת ערב, בארבע וחצי, הודיע החזאי שתהיה רגיעה של שעות אחדות ואנשי הגדוד הוסעו בחזרה למחנה.

היו אלה ימים ראשונים שדבקה בהם “גאוות יחידה”. אפילו הכי ותיקים ציינו את ההרגשה הזאת שהיתה מוזרה לגביהם. הם הופתעו מאותה הרגשת שייכות, מעין משפחתיות שקשה להגדיר אותה, ויואל ניסה להגיד לחבריו מסביב לשולחן הארוך שרגש כזה צומח מהלב. גם בו דבקה אותה התרגשות נדירה והמאמץ הכביר של הימים האחרונים יכול היה להיחשב אצלו לחוויה מיוחדת אלמלא הוטרד על-ידי השיעול והדקירות המוזרות האלה בריאותיו. הוא אפילו לא היה קשוב בארוחת ערב לדברי המג"ד שהודיע כי לאור התחזית האחרונה הרגיעה תימשך גם למחרת היום, וכנראה שכבר עברה סכנת שטפונות נוספים. הוא הודה להם על המאמץ והנכונות שגילו בימים האחרונים והדגיש כי מבחינתו ראה במה שהיה בית-ספר של גיבוש שהוא עצמו לא נתקל בדומה לו בעבר.

“זה לקח שעל כולנו לזכור,” הדגיש ביקלס. “המחנה הזה איננו עוד סתם מחנה שעושים בו שירות והולכים הביתה. המחנה הזה הוא כבר הבית עצמו.”

ברגע הזה היה למלים האלה צליל משכנע. אבל קשה היה לקלוט את הכוונה היפה. העייפות כל-כך הרגה אותם שאיש מהם לא נתן לדעתו למשהו אחר משינה. יואל הופתע כשהם קמו לצאת שהשעה כבר היתה שש ומשהו ובשמונה אמור היה לפגוש את שירה. הוא החליט לנצל את הזמן כדי להתקלח, להתגלח ולהתרענן לקראת הפגישה. בשבע חזר מהמקלחת וחש בקוצר נשימה, כאילו מישהו הידק בחגורה את גרונו. זה כנראה מעייפות, כך חשב. הוא השתרע על המיטה ושקע בשינה טרופה שמתוכה נעקר פתאום כמו מאימת חלום מטריד, שכן שוב חזר לאיו הסיוט של גמל שלמה. אבל זה לא היה רק זה. הכאב בחזה והחנק בגרון התגברו ואיתם גם השיעול הכבד והצרוד.

מבחוץ סחפה הרוח יללה דקה של שחור. כמו בכי מוזר. כאילו הוא מושך מתוכו צליל אזעקה דק, עולה, נחתך ונשאר תלוי אי-שם בין שמיים וארץ.

מישהו נכנס לאוהל ומצא אותו קודח. היה זה אליהו שמיהר לדווח לסרן ביל שמשהו לא בסדר איתו. כשחזרו ונכנסו לאוהל הם מצאו אותו שרוע על הרצפה בצד המיטה כשהוא ואמר משהו שלא היה ברור להם. ביל מיהר לקרוא לאוהל את פסו החובש ואת דוקטור שכטר, הרופא של יחידת אנשי המילואים.

הבדיקה היתה קצרה וברורה. הרופא קבע שיש להזעיק מיד אמבולנס בכדי להעביר את יואל לבית החולים. עד שהאמבולנס הגיע הם ניסו לדובב אותו, להקל עליו את הנשימה שכמו חותכת בסכין את ריאותיו. אבל הוא היה צמוד לאותו דיבור משונה שחזר עליו פעם אחרי פעם, כאילו איננו מסוגל להיפטר ממנו.


“גמל שלמה,” הוא מילמל ולא הרגיש שמעבירים אותו לאלונקה ומכניסים אותו לאמבולנס. היה זה איזה שבריר של רגע שנדמה היה לו שהוא מזהה את ביל האוסטרלי והוא שאל אותו מה השעה ולאן לוקחים אותו וביל אמר לו שיש חשש שחטף דלקת ריאות והשעה איז הרגע אחרי שמונה.

“עשה לי טובה, תגיד לשין גימל שאם מישהי תבוא לחפש אותי, שיגיד לה איפה אני.”

“זה יהיה בסדר,” אמר ביל והאלונקה הונפה לתוך האמבולנס.

“שיגיד לה שאני מצטער על העניין של גמל שלמה…”

ביל הבטיח לו שזה יהיה בסדר.

“גמל שלמה,” הוא מילמל כשהכרתו חוזרת ומתערפלת.

ביל העיף מבט ברופא.

“הזיות,” הסביר הרופא, “זה לא סתם דלקת ריאות פשוטה. זה מלווה אצלו בהפרעות בקצב הלב.”

כשהאמבולנס עבר דרך השער שאל ביל את סולימן השין גימל אם מישהי היתה פה לחפש את המורה, אבל סולימן השיב שלא וסרן ביל הדריך אותו להעביר לה את המסר של יואל, כשתגיע.

“ככה? גמל שלמה?” שאל סולימן. הוא לא הבין למה התכוון הסרן.

“גמל שלמה,” אישר ביל האוסטרלי, “ותגיד לה שלקחנו אותו לתל השומר.”

“כן, המפקד.”

האמבולנס הגביר את מהירותו. במרחק של כמאה מטרים משם הגיעה מהכיוון הנגדי מכונית אמריקנית גדולה שנאלצה לרדת לשוליים ולבלום בכדי לאפשר לאמבולנס להמשיך בדרכו. רק אז העלתה שירה את ה“פאקארד” בחזרה לכביש הצר ונסעה עד לשער, היכן שהסתובבה בזהירות והחנתה את המכונית בהמתנה ליואל.

סולימן הבחין מיד במכונית ומיהר להתקרב אליה. עוד ממרחק של מטרים אחדים הוא זיהה את היפה אדומת השיער הזאת מהפעם הקודמת. כשהגיע אליה הקיש בחלון ושירה פתחה אותו וחייכה בידידות.

“את באת ליואל…” הוא התכוון להעביר לה את ההודעה של ביל האוסטרלי כשנשמעה על-ידם היללה הדקה וקורעת הלב של שחור. הוא עמד במרחק מטרים אחדים מהם,מותח את צווארו ומרים את ראשו לעבר השמיים השחורים לא פחות ממנו ומשמיע את מחאתו.

שירה בחנה את הכלב המוזר.

“זה לא הכלב הקמיע שלכם?” היא שאלה.

“זה סתם כלב,” אמר סולימן, “כלב משוגע.”

שירה העיפה בו מבט קצר. היא הרגישה שהוא לא אומר את האמת ולא ידעה למה. היא היתה בטוחה שזה הכלב המוזר ההוא שיואל תיאר אותו בפרטים במכתב שכתב לה. הכלב שהתותחנים מאמינים שהוא מרגיש באסונות המתקרבים.

“זה כלב האסונות שלכם,” היא הגיבה, “אני יודעת.”

“הוא יהיה בסדר, אני אומר לך…”

היא שיסעה אותו מתוך הרגשת מועקה: “מי יהיה בסדר?”

“זה מה שניסיתי להגיד לך,” אמר סולימן, “המורה היה באמבולנס שהרגע עבר כאן. לקחו אותו לתל-השומר…”

“מה קרה?”

“היינו במעברות והוא חלה… אם תתני פוּל גז אז תשיגי אותם…”

בבת-אחת הרגישה שירה שהמועקה הופכת לחרדה הכובשת אותה, כאילו עמדה לאבד משהו שבבת-אחת נהיה כל-כך חשוב לה. אבל היא הודתה לשין גימל והתחילה להגיף את החלום מפני הרוח המצליפה.

“רק רגע!” נזכר סולימן והיא חזרה והפנתה אליו את ראשה, “הוא ביקש להגיד לך משהו על איזה גמל… שהוא מצטער. משהו כזה…”

“גמל?”

“את מבינה למה התכוון?”

היא הבינה בדיוק. איך אפשר היה שלא להבין. שחור חזר ומתח את צווארו וקרע מגרונו עוד יללה מצמררת לתוך הלילה.

“שלא תאמינו באמונות תפלות!” היא קראה לעברו של השין גימל כשהתחילה להעלות את ה“פאקארד” לדרך הצרה.

סולימן צעק אחריה: “זה לא מה שאת חושבת!… הכלב אוהב אותו! מת עליו!”

שירה לא שמעה את המלים של סולימן שהרוח קטפה ופיזרה לעבר עצי ההדר של הפרדסים המוצפים. היא לחצה על דוושת הדלק והזניקה את המכונית הגדולה בעוצמה של כדור שנחל מקנה של תותח ענק. גרונה היה חנוק מריגשה כשאמרה לעצמה, “גמל שלמה, שלא תעזוב אותי,” ובראשה זימזמה המחשבה שלא ייתכן שמשהו רע יקרה לו כשרק עכשיו התחילה להכיר אותו והוא נהיה לה כל-כך קרוב ויקר.


כמעט שאיבדה שליטה ברכב החזק כשהגיעה לעיקול.

“רק שלא תעזוב אותי,” היא אמרה לעצמה פעם ועוד כשחזרה והשתלטה על המכונית והשלימה את הסיבוב החד.

כשפנתה לדרך המובילה ללב הרצליה היא לקטה מרחוק את האור האדום המהבהב של האמבולנס המתרחק. “חכה לי,” היא המשיכה כמתחננת שלא יקרה לו משהו רע, ובאוזניה המשיכה להדהד עד כאב את היללה החדה והנוגה של הכלב השחור.

סולימן עמד עוד רגע ועקב אחרי המכונית שנעלמה בין הפרדסים. הרוח היכתה בו בעוצמה שהבריחה אותו בחזרה לאוהל השין גימלים שעל-יד השער. כשהגיע לשם נעצר כששמע את היללה הדקה של שחור גוועת ונאספת כמו צפירת אזעקה שנגמרה. אבל אז חזר והתפרץ אור כחול ומסנוור של ברק מפזז שהציף כמו בנחשול אדיר את האזור כול וגרר בעקבותיו את השאגות של הרעם המתרסק לרסיסים.

אחר-כך נעלמה הרוח בבת-אחת, כאילו נגנבה, וירדה דממה עמוקה.

המלצות קוראים
תגיות