פדגוגיה מבדחת

מאת יאנוש קורצ'אק

גודל גופן:
א
 
א
 
א

תצוגה מלאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הקדמה

ב“כללי החיים” פניתי פנייה ישירה אל הילדים.

כשמסרתי תכנו של מחזור הרצאות בחוברת קטנה, נתתי כותרת: “זכות הילד לכבוד”.

הרעיון העיקרי, המוליך: הילד הוא אדם השווה בערכו לנו.

בשיחות הקלות הללו בראַדיו נעשה עוד נסיון אחד: בדרך מבדחת (הרי אין זה קהל של מה-בכך – זהירות בגלי האויר!).

אמר ויטקאֶוויץ':

“ביסודו של דבר, במידה שמכירים יותר את הנער, כן רואים בו פחות את הנער, כן יש בו פחות מן הנער”.

אמר אַמיאֶל:

“נרשה לחיים שיהו מתפתחים מתוך חופש. צריך להסיר ולסלק את הדאגות, את אי-השקט, את הקפדנות; ולחזור ולהיות צעיר, ילדותי, להיות אסירי-תודה ואסירי-תקוה”.

בלא קפדנות, ברצון טוב ובתקוה טובה לראות בילד את האיש. לא להקל בכבודו.


הכפר – העיר

כשהייתי צעיר – הייתי נוסע עם ילדים למושבות קיץ. ועכשו לבד… כן, כן… tempora cavant lapidem (זמן ישׁחק אבן). ובכן אני לבד, עכשו אני רואה מנוחה כי נעמה במשק כפרי, – פּנסיון, – חלב חמוץ, וספר, וביצה מגולגלת ישר מן התרנגולת.

אני כמיה, הוי כמה אני כמיה, לצאת אל ההרים, – אולי לשנה הבאה? – קניתי שני כרכים מינראַלוגיה, בשביל להתכונן. – גיאולוגיה – ולא זוג של מחליקיים. סלעים, אבני שחם, סלעי מגור, אבני בראשית… לא, לא מחליקיים.

ודאי, מפתים ההרים וקוראים. רוצה היה אדם לשוחח עם הסלעים ועם האבנים, מפני שאיני יכול עם אנשים. – לא שלא הייתי רוצה, אלא שיש בי איזה ליקוי מלידה.

הנה למשל, לפני שלוש שנים בפנסיון אחד. החלטתי מיד למן היום הראשון לקשור קשרים ידידותיים. – והנה אני יוצא לי אל המרפסת. אני מצטחק בחביבות, מציג את עצמי – כך וכך – ואני אומר: “מזג אויר יפה יש לנו היום”. – והיא: בבקשה בקול רם עוד יותר. קצת לא נוח לומר שלוש פעמים שמזג-האויר – כנראה בעליל – טוב. ודאי, אין זה אלא דבר של מה בכך, – אבל זה בילבלני מיד בהתחלה. – ואחר כך אומרים שאותו אדם שונא-אדם הוא, מתבודד.

ובכן, טוב. – זכרתי זאת, ובשנה שלאחר כך, לפני שנתיים, גם כן בפנסיון, כבר אני זהיר יותר. – איני יוצא אלא לארוחות הבוקר. אבל השכנה שלי ליד השולחן הכפּית שלה נפלה על הרצפה. אני מתכופף מהר באדיבות אל מתחת לשולחן, ואני מרים את הכפית; אבל פגעתי בראשי במגשה של מארוסיה, והנערה, כנראה, אינה רגילה במגש, ובכן – התכופפו במקצת הספלים עם הקפה בשמנת, – והשכנה לשולחן לחשה לחישת-שרף: “מר הטריח את עצמו שלא לצורך”. – וקמה ורצה להחליף את השמלה הלבנה באחרת. גם זה דבר קטן, ענין של מה בכך, אבל נטל ממני את החשק. – מפני שלא אני הייתי אשם, ונראה כאילו אני לא-יוצלח.

בשנה שעברה כבר הייתי פחות להוט לעזור. – אבל לפנות ערב הן עצמן כבר נכנסו עמי בשיחה, – גברת ועלמה צעירה. – (אין מגישים קפה, שתיהן אינן חרשות). “הקיץ יהיה מזג-אויר יפה, סוף-סוף, כפר אינו עיר”. – ואני שואל – רוח רעה השיאתני, – אני שואל בבת-צחוק נעימה את זו המבוגרת: “האם זאת – בתה של הגברת?” – נו! היא צמצמה את עיניה והעיבה עליהן בגביניה, – רוח סערה תיפתח מצפון, – ואומרת בלשון תמיהה שבתמיהה: “כלום אני נראית כאמה של עלמה גדולה ומבוגרת כל כך?”

ומיד למחרת אני יושב על ספסל עם בתה הקטנה של אשת העורך-דין (נערה פקחית ודברנית). היא מרמזת באצבעה הקטנה מרחוק על אותה גברת מאתמול ואומרת: "הנה, הגברת הזאת שהולכת שם, אמרה על אדוני, אבל אני לא אחזור על זה. כי אצלנו הנערים עשו בשלג גם כן – גולם. אדון המנהל שיבח אותם, שהוא יפה. “הצליח, אמר, הגולם שלכם”…


ולכן כאן, השנה – בחרתי לי חדר קטן מן הצד. אף-על-פי שבעלת הבית יעצה שלא לקחתו, מפני שהוא מבודד וקודר; ושיש חדר עם הרבה שמש בקומה הראשונה. – אין דבר. הנחתי את המזוודה, התרחצתי. – אני הולך להכיר את הסביבה.

פגשתי את בעל-המשק, בעל-הבית. – שם היער. פה הנהר. הכל שוקט.

אני שואל: האם המקום מקום בריא?" – לא ביותר“. – מפני מה?” – “כנראה יש קדחת”. אני שואל: “המטבח טוב?” – והוא משיב: “אם אשתי לא יהיו לה במשך העונה אבני-מרה, – היא תשגיח על המטבח; לי טעים האוכל”. אני שואל: “ופשפשים ישנם?” – “משום מה לא? ישנם. האורחים הביאו עמהם במטלטליהם”. – “והחברה (הזכירה רעייתי) נבחרת?” – “לאו דוקא, ערב רב”.

אני שואל בדבר אותו חדר שלי, מה טיבו. והוא בתמיהה: “נתנה? אני חושב שעוד תשוב ותקח אותו?” – אני אומר שלא תקח, כבר תפסתי אותו. – “אין בכך כלום: את החדר השקט הזה הזמין זוג צעיר שלאחר הנישואים, – היא תתן למר חדר אחר טוב יותר”. – “אבל אני לא אסכים”. “כבר יסכים מר”. – ובכן אני מבקשו, שיואיל לדבר על כך עם אשתו. כלומר, שתשאיר אותי בחדר זה. אבל אינו רוצה: “אלה הם הענינים שלה; אני אינני מתערב בזה, אני רק עוזר לה במקצת”.

מצאנו חן זה בעיניו של זה. וגיליתי לו את סודי: שיש בדעתי, שאני חייב, שאני רוצה כאן – לכתוב סיפור בשביל להשמיעו בראדיו. – איך לעשות זאת?

– המ… יהיה קשה. אם כי, מי יודע: אם מר ימצא חן בעיני אשתי, ודאי תתקן את מר בעצה.

  • נו, כן. אבל מה יש לעשות בשביל לישא חן לפניה? וצריך במהרה.

– יבוא מר אלינו עם ערבּית, יבקש מר ממנה מחט וחוט. והיא תשאל לשם מה. מר יאמר, שהוא צריך לאַחות משהו, לתפור. שום דבר בעולם אינו מרכך כל כך את לבה ואינו מכמיר כל-כך את רחמיה של אשה, כמו מראהו של גבר האנוס לתפור לו בעצמו. מיד היא תאמר, כי למה זה הוא צריך, ושהיא תעשה מהר יותר ובזריזות יותר, – ומתוך התרגשות היא תסלח, תייעץ ותעשה. – יש לו למר משהו קרוע, או שמא חסר לו איזה כפתור שאי-אפשר בלעדיו?

– כלום זה קשה!

שקט. רשרוש האילנות. מרחוק פרות במרעה. תרנגול כפרי קורא.

וזה צריך להיות סיפור לילדים, ועל ילדים? על הילדים האלה הנמצאים אצלנו? – הוא שואל.

כן, אני משיב לו.

ומה יספר מר עליהם מן המענין? – הוא תמיה.

אראה, אהרהר בדבר, עדיין איני יודע.

אדוני הנכבד, הוא אומר. אני, הוא אומר, מתבונן בהם שנה שנה, ואיני מאמין למראה עיני. – היא תהיה כאן, אותה קטנה: עדיין לא גבהה כשיח בן שנתו, וכבר היא יודעת לבוא אלי בטענות, – ועוד אילו טענות: שאין לה נוחיות, שהמיטה קשה, שהחדר אפל, שיורד גשם, שהיא משלמת ולכן היא דורשת. – על העגלון באה בטרוניה, שהוא ניבא לה מזג-אויר טוב, והיא נרטבה בטיול. מפני שאנחנו כאן בכפר חייבים אנו לדעת, אימתי קציר ואימתי מזג אויר טוב. – מר יכיר אותה, ויראה על מי יש כאן לכתוב סיפור; הדודה שלה היתה בריוויארה, ובכן היא יודעת הכל…

  • והנערים?

  • הנה: אבנים הם מיידים בתרנגולות; ענפים הם משברים, שהרי בין כך וכך הכל בשבילם רק עד לסתיו. וכי מה? כולם משחיתים. – הם עצמם אינם נוטעים ואינם זורעים. הכל הם רק קונים. אנחנו חייבים לעשות הכל פה בכפר, ולכם בעיר הכל רק מגיע. – אמרה אשתי להתקין מגרש לכדור-סל. – אבל אין די בזה. קניתי רשת. – לא די. – צריכים להיות גם כדורים, וגם אופנים.

דחיתי את ההאשמה, ובהצלחה.

לבו נתרכך במקצת, והודה שלא כולם כאלה הם, ושהם אפילו לא מרובים ביותר; אבל מדברים עליהם וזוכרים אותם יפה, מפני שהמועטים הללו דוקא הנחקקים יפה בזכרון במעשיהם הרעים. – הם אינם יודעים: צריך ואפשר להסביר להם. – אפשר להורים…

הניע ידו בתנועת יאוש. ובכן אני שואלו:

  • והמבוגרים?

  • אני מתפלא ואינני מבין, איך זה אירע שעד עכשיו עדיין לא שרפו לי כאן הכל. שוב קניתי תריסר מאפרות. – כל שנה – השקעות: ספלים לחמין, כסאות-מרגוע, תקליטים.

  • משלמים?

  • מנסים בדרכים שונות. כל שנה אשתי ניבּאת, שהפעם שוב לא נפסיד בקייטנה.

נו, כן. אבל מר יודה, שבחיים החדגוניים הללו יש בזה משום שינוי?

  • לא! לאמיתו של דבר, כל שנה אותו ענין עצמו. עכשו משעשעות אותי עוד רק עצותיהם הפיקחות, שבהן הם מבקשים להביא גאולה לעולם. אחד מייעץ לגדל בּונים, לאמור: בּיבּרים, ואילו האחר מייעץ לנטוע עצי תות בשביל תולעי משי, להתקין בריכה ולגדל דגים. והללו עצתם: מיני גבינה, סרטנים ושימורים לאכספּורט. או לעשות הרכבות ועירובים, כגון עפרוני עם זמיר; למה להביא צפרים כנריות מחוץ-לארץ? את הסוסים הם מייעצים להאכיל צמר, ומחלב לעשות שטיחים. – עכשיו הכל על ידי מכונות והרכבות (הוא ראה בקולנוע טרקטורים). למשל להרכיב אבטיחים על עצי אַלון, – זה אפילו פּיקאַנטי, ודאי יהיה בהם טעם מריר. – אחד שוב היה בדאניה וראה: תרנגולות במדגרות מטילות שלוש ביצים בכל יום. ומטעי טבק בשביל המונופּולין. – משום שאצלנו בטלנות, שבּלונה ובזבוז. איך זה, שדות למרעה? למה? שטח כזה כמה ירק אפשר לגדל בו בהשקאה! והרי אפשר לנקז: שלא יהיו יתושים. – ולמה הגישה לכאן בכרכרה, אם אפשר במכונית? אחד, מי-שהיה ציר בסיים, הבטיח לי אפילו מסילת-ברזל ורכבת.

באה עלי עצבות. ואני אומר:

  • נו, בודאי. הם מפטפטים שטויות, משום שאינם יודעים.

  • לא – מיהר להכחיש. – בעיר יודעים, הכל יודעים. אין קל לפניהם מלהכיר בין תורמוס לשעורה, ובין צבי לשפן. הכל הם יודעים, הם קוראים בעתונים.

  • ומר אינו קורא?

  • אני חותם. בחורף אני מציץ לפעמים בעתון, אבל יותר מזה אני מתכוון לתמוך בעתונות, זה מחוכם יותר מדי בשבילי. מוטב לעיין בספרים. – כך, מָרי, משבר האינטליגנציה. דרוש לנו איזה מין קורס אינסטרוקטורי פּרוביזורי לריאַליזאציה ראַציונאַלית של האכספלוטאַציה ולאינטרפּרטאַציה של הרגיסטראציה.

נדמנו. שקענו בהרהורים.

  • הנה, רואה מר. אותו נער קטן ההולך ומקל בידו. אמו אומרת שהוא ער. ראוי לו למר שיכירו מקרוב יותר. דוגמה נאָה.

  • בודאי אין לו תאבון?

  • ניחש מר. מיום לידתו. – האם אצלכם צריך באמת לשדל את הילדים שיאכלו?

דממה. עמדתי רגע מלכת, הפכתי פני אל השדה ואל כרי הדשא. – היום הראשון. הכפר. יפה. אני מסתכל. דממה.

  • העץ הזה מהו? מהי הצפור הזאת המצפצפת? ואיך קוראים לזה? – אני שואל.

והוא באדיבות, בשלוה ובנחת:

  • “רואה מר?” – “היכן?” – “שם בדשא, הנה הנה הנה, זה שמתנועע שם? שיש לו ארבע רגלים וקרנים, וזנב?” – “אני רואה”. – אלה הן, שומע אדוני הפרופסור – אלה הן – אלה הן פרות“. – “פרות?” – “כן”. – אני יודע. אדוני חושב שאינני יודע, שלא ראיתי?”.

הצטחק והוא אומר:

  • אם כן, מוטב. מפני שחשבתי… אולי לא?

הדרדק

מיד למחרת היום זימן אותי הגורל לפגישה ראשונה עם הדרדק שלפני גיל בית-הספר (זה אותו ילד ער, שאין לו תיאבון).

הציגה אותו לפני אמו בעצמה. אמרה: “תן יד לאדון, אמור שלום לאדון הרופא”. הוא הסתכל בי ובדקני בסיקור-עין אחד (העויה של אי-אמון), ועמד עמידה של סירוב. – “נו, היה ילד הגון”. הוא מושיט שני קצוות מאצבעות ידו השמאלית. האם אומרת: “את היד הימנית נותנים, את כל היד, – היה ילד טוב, האדון הרופא אוהב ילדים טובים”.

  • זה הוא רופא?

לא יפה לומר: הוא. אומרים: האדון.

ואני (מתוך רצון לתקן את הרושם הלא-נעים) אומר:

  • הוא אינו מכיר אותי; למה צריך להכריח אותו, אם אינו רוצה לתת שלום?

כי אם דרדק עומד בפגישה ראשונה עם אדם חדש עמידה של סירוב, והוא נותן שני קצוות של אצבעות ידו השמאלית ונסוג מהר אחור, סימן מובהק הוא שאינו רוצה שילטפו אותו, או חס וחלילה שינשקו לו, – ושלא ישאלוהו שאלות, ואפילו שלא יסתכלו בו (אינו רוצה!).

לפני שנים אמרה אם אחת: “אל תפחד, תכיר את האדון הזה ותתיידד עמו”. אותו קטן אף הוא הציץ הצצה של סיקור ואמר: “מה אני צריך להתיידד אתו; הוא לא חבר בשבילי”.

ועוד הרבה יותר לפני כן, פעם אחת בגן, היה כזה משחק ליד הספסל (על הספסל בגן ישבתי אני, ועל הספסל הסמוך הדודה שלו). מצא חן לפני הנער הקטן ההוא, היה דומה לדודה שלו, גם היא יפה; ובכן אני אומר: “בוקר טוב עלם שלי” – והוא מתרחק כמה צעדים מתוך תמיהה, מקמט את גביניו, את הכדור הוא מחזיק מתחת לבית-שחיו, מסתכל ושותק. – והדודה שלו: “מדוע אינך עונה? האדון אומר לך בוקר טוב, – מגונה אתה”. – הוא הניע את זרועותיו בשאט-נפש וכך לשונו: “למה אני צריך לענות, איני מכיר אותו: זהו איזה אדם זר”.

זה היה בשכבר הימים. כבר אז נשמע צליל הנעורים, אבל עדיין לא היה קולו מהלך ברמה (נו, וגם היה בי כוח-מושך יותר מהיום…).

פגישה שניה עם הינוקה, עם הדרדק הזה, היתה ליד ערוגת-פרחים. היה לבדו… אני מתבונן בפרחי אמנון-ותמר. והוא אלי: “תן סוכריה”. – אני לא כלום: מסתכל בפרחי אמנון-ותמר צהובים. והוא: “מה אתה עושה פה, האם לאדון הרופא יש שעון, כי אני יודע לכונן”. אני אומר: “אין טיפשים”. – והוא: “אסור לקטוף פרחים”. – אני: “אני יודע”. – והוא: “אז תן לי סוכריה”. – אני עונה כלאחר יד: “אף אילו היו לי סוכריות, לא הייתי מחזיק אותן אצלי, אלא בחדרי”. – והוא: “אז לך ותביא, אני יכול לחכות פה”. – אני אומר: “לא הבינות מה שאמרתי; זה היה על דרך התנאי; אין לי סוכריות, שוקולד יש לי”. – נתפלא במקצת, אבל מתוך נטיה להסכמה אמר: “אין דבר, שוקולד אני גם יכול לאכול”. – “אינני מסופק שאתה יכול, אילו נתתי לך, אבל לא אתן”. – “למה?” – “מפני שהוא טעים: מוטב שאוכל בעצמי”. – שעה ארוכה שקל בדעתו את תשובתי, ואני מוסיף להתבונן בפרחי אמנון-ותמר הצהובים. התרחק כמה צעדים והוא שואל: “תתן?” – אני בקול חמור: “לא”. – והוא: “אתה טיפש”. אני: “אתה גס”. – “אתה בעצמך גס”. כך החלפנו דיבורים. לבסוף חבט במקלו בפרחים והלך לו.

בפעם השלישית נפגשנו בשדרה המצלה (נדמה של עצי-אלה לבנים). אני הולך, הכלב לצדי והוא אחרי. הגיע אותי והוא שואל: “אדוני יש לו אולר?” – “לא”. – “ועט נובע?” – “לא”. – דממה.

מצד שמאל הכלב, מצד ימין הוא, אני באמצע (והשדרה המצלה). חבט במקלו בעלים והוא אומר: “אני מה שאני לוקח אל ידי אני מקלקל”. – “אפשר מאד”. – דממה. הכלב, אני והוא. – “האם אני הגון?” אני: “אינני יודע, אינני מכיר אותך, אתה אדם זר”. נתפלא: “אני אדם?” – “הרי יש לך שתי רגלים”. – דממה. – “תרנגולת גם יש לה שתי רגלים”. –

" תרנגולת אין לה ידים, לתרנגולת יש נוצות ומקור“. – “זה נכון” – הסכים. הכלב (זה הזקן, השחור עם הטלאים הלבנים), שלוות הערב הכפרי ואני. והוא שוב: “האם אני ילד הגון?” עמדתי מלכת, סקרתי אותו מכף רגלו ועד קדקדו, הרהרתי רגע ממושך ואמרתי: “אינני יודע, עדין לא הכרתי אותך”. – “אדוני יכיר אותי, אני כאב ראש, אני נותן את אותותי בכל אדם; אלי אפשר לדבר כמו שמדברים אל הקיר, בשבילי דרוש לא כוחו של אדם אלא כוח של סוס”. – “הו-הו”. – “כן: אני ער ואני פורענות ועונש מן השמים, אני כספית ואני ילד קשה, אני צערה של אמי, ואני דומה לאבי כשתי טיפות מים”. – “מי אמר לך זאת?” – אמא’לי, האם שלי, למה שאמא שלי ראשה מתפוצץ; אדוני אינו מאמין?” – “מדוע לא? אני מאמין”. – “אני אוריד את אמא שלי שאולה, ואבא’לי אומר (האב שלי), שאני תכשיט ויחיד במינו”. – “תכשיט, אני מעיז לחשוב, אתה בודאי ובודאי; אבל לדאבוננו לא יחיד במינו”. – ביטל את ההערה האַרסית שלי והוא ממשיך הלאה בגוון של תוגה: “שום דבר לא יצא ממני; אהיה ילד משולח ושודד-בדרכים”. – “אי אי, מי אמר לך כך?” – “הנערה שעבדה אצלנו. בגללי שלוש נערות כבר הלכו להן; אבל אמא מצטערת רק על אחת מהן, שידעה לבשל היטב. הנערה הזאתי אני הוצאתי ממנה את דם התמצית”. – “אתה?” – “כן. יביט נא אדוני: פה אני נפצעתי אתמול; אבל עלי הכל מתייבש כמו על כלב, ושכמותי לא יקחוהו אפילו כל הרוחות. האם יפה לאמור ככה?” – ומי אומר כך?" – “אבי שלי, שאני דומה לו כשתי טיפות מים; נכון שיש לי עינים יפות?” – “אינני יודע, אינני רופא עינים”. – “כל הדודות אומרות… ואני אהיה קורע לבבות ושובר חיים”. – “אינני מבין”. – “אני גם לא מבין – אבל בכל פינה אני מלא, ועל הגג גם; זה פלא שעוד לא נהרגתי, אני יודע הכל; ואדון הרופא, אתה גם יודע הכל?”.

  • “לא, אני יודע מעט מאד, אף על פי שגם אני לא מבית-משרפות אחד שתיתי י”ש“. – “גם אני שתיתי י”ש, אבל זה צורב וצריך להתרגל, והבירה מרה; אבל גבר צריך להתרגל. האם אני אדם?” – “מובן: אדם, יצור לא ידוע”. – “אני יודע איזו היא היד הימנית (לא יפה לתת את היד השמאלית). ואני לאדון אחד לכלכתי את המכנסים בדבש ושיברתי את המשקפים. תמיד שאל אותי, אם אני אוהב יותר את אמא שלי או אותו”. – “ומה אמרת?” – “אמרתי שאני אוהב אותם אם יהיו הגונים”. – “והוא?” – “צחק, מפני שאני תמיד כמו קוף אחריו, למה שיצחקו”. – “ואתה אוהב לעשות מעשה-קוף בשביל שיצחקו ממך?”

  • אני שונא.

והנה אמא קוראת לו שילך לישון; והוא אלי: “תחביא אותי”. – “אין זה עולה על דעתי”. – “אז לא צריך: אני אתרוצץ כמטורף”.

אומר ועושה. התחיל מתרוצץ, ואחר כך הפיל עצמו לתוך החול והתחיל מתפלש, עד שהגיע ריח החול אל חטמו של הכלב, התעטש והסתלק ממורמר. כשכבר הלך לרחוץ את ידיו ורגליו (“ראה איזו צורה יש לך, אינני יודעת למה אתה דומה, ומה יאמרו הבריות, ובושה וחרפה”) – התחמק מידיה של אמו, ופנה אלי, הושיט את ידו הימנית ואמר: “אני כך רק השתגעתי קצת, ­ – לילה טוב לאדון הרופא”.

אולי הוא באמת יחיד במינו? – נכנס אל החדר בחלון, פיזר לי את הטבק (מוטב שלקחתי בכל זאת את החדר המשופע שמש בקומה הראשונה עם כורסת-הקנים).

אבל סופו של המעשה היה במדשאה, מתחת לעץ האורן על כסא המרגוע.

אני קורא. בקרבת מקום משחקים ילדים. הוא מתקרב. – “מה אתה קורא?” – “הרי אתה רואה: ספר”. – “אגדות?” – “מינראלוגיה; אל תפריע”. – “יש תמונות?” – “יש, אבל לא תבין”. – “הראה”. הראתי. – “אני האכלתי פיל, לא פחדתי; אתה רוצה לעשות אתי בּוכּס?” – אני בפנים נזעפים: “לך לך, אינני רוצה עכשיו לשוחח אתך”. – “אתה כועס?” – “לא, אבל אני קורא”. – “אתה רוצה שיהיה לך לפחות קצת מנוחה? למה שאמא שלי אין לה אף רגע אחד של מנוחה”. – “ואני רוצה שתי שעות, ולא רגע אחד”. - “אז תרכיב אותי קצת על הגב; יש לי היום מצב-רוח רע”. – “לי גם כן”. – “תן את המשקפים”. – “הסתלק, שמעת?” - שמע והסתלק בקפיצה, אחר כך זרק אצטרובל. ובכן אני אומר לו וסופר מלה במלה: “או-מר לך שלוש פעמים ש-תלך; שתי פעמים אומר, ואחר כך”… “תתן לי הרבצה?” “לא הרבצה, אלא ביד; אומר שתי פעמים, ואחר-כך אתן ביד – אחת!” – “פעם אחת? – “כן”. – “ואתה מכה חזק? למה שאני מכה באגרופים, ואני נושך גם, ויורק גם”. – אני אומר פעם ראשונה: לך לך”. – התרחק קצת יותר. אני מעמיד פנים שאני קורא: אבל אני משגיח. שוב השליך אלי אצטרובל. הוא הולך לו, חוזר, עומד ומביט; שוב זרק אצטרובל. אני אומר: “הסתלק, אולטימטום; פעם שניה ואחרונה, אתה זוכר?” התמתחתי, התכוננתי לקפיצה; למראית עין אני קורא, את הספר אני מחזיק ביד השמאלית; היד הימנית שלי במצב הכן. השליך שוב. קפצתי, תפסתי. – “עזוב!” – “אעזוב, אבל לא עכשיו”. – ”עזוב, כי אנשוך אותך“. ­ “אינך תנין”. – אני כן, אירק”. – “לא אמות מזה: נשכו אותי וירקו בי ילדים חולים, ואתה בריא”. – אני מחזיק אותו, אימצתיו וחיבקתיו בזרועי, – הדבר עלה לי, – את הספר אני מניח על כסא-המרגוע, עכשיו שתי ידי פנויות. אני יושב, – כובש את הנשימה המהירה. – “אתה רוצה לקבל ביד ימין או ביד שמאל?” – “עזוב!” – הילדים פסקו מלשחק, הם מביטים (קיימת סולידאריות מעמדית של ילדים נוכח הסכנה). יש לי מעט אימה בפני הציבור הזה. המכה צריכה להיות קולעת, ענינית; שכן מה יהיה אם היד תמעד ותחטיא את המטרה? והרי הוא מתפתל ומבקש להשתחרר. אבל רצה, המסכן, לשאוף אויר אל המחזור השני של ההאבקות. אותו רגע ניצלתי ו-אחת! – השתחרר, קפץ לאחוריו, בעט בחול והשליך גידוף, ובכל כוחו התנפל על הילדים: ברחו אפילו בנות שתים-עשרה.

אסור להכות, גם לא לכעוס.

אני קורא:

"נקח ביום גשום אונקיה של אדמה שחורה ביותר משביל דרוך בקרבת עיר של חרושת. נראה שהיא מורכבת חמר, המעורב פיח, חול ומים. כל היסודות הללו נמצאים בהאבקות של ערבּוביה, והם מקלקלים הדדית את טיבם וטבעם ואת כוחם… החול דוחה את החמר, החמר דוחק את המים, הפיח מלכלך ומעכר הכל. אבל אם הם נשארים במנוחה גמורה ושלימה, – יוצא מן החמר ספּיר, – מן החול – לשם, ומן הפיח – יהלום; שלוש אבנים יקרות, שיש ביכולתן להחזיר את כל קרני השמש המשובצות בגביש-השלג1.


*

גברת הבית במו ידיה תפרה לי שלושה כפתורים. קיבלתי רשיון לסיפור, בתנאי שלא להזכיר בשם את מקום הפעולה, וגם לא את הנפשות הפועלות בסיפור, ושום דבר לא על המבוגרים מגיל י"ד ומעלה. והכל בהעלמה והסתרה: גם הנהר, גם הכלב, וגם העיירה הסמוכה. ואם לא אקיים הבטחתי – הרי אני פטפטן והולך-רכיל ומשחיר פניהם של הבריות; יטלו את הרשות שניתנה ויגרשו מן חצר-הקייטנה, מן הפּנסיון ומן המשק.

הערה:

אני מתנגד גמור ובלתי-מתפשר לעונש גופני. מלקות, אפילו לגבי מבוגרים, אינן אלא אמצעי מהמם ומטמטם, אבל לעולם לא – אמצעי חינוכי. – כל הפוגע בילד אינו אלא פושט-נבלות וגס-רוח. – לעולם אין לפגוע בילד בלא אזהרה, ואך ורק לשם התגוננות הכרחית ביותר – פעם אחת! – ביד, רק פעם אחת ובלא כעס (אם בשום פנים אי-אפשר בלא זה).


הטיול

טיול בסירה. אבל כלום האמהות תרשינה? – הרשו. – מתי? – היום. – בסירה? – בסירה. מן ארוחת-הבוקר אל העיר עד לסעודת-הצהרים. כל בני הנוער עד לגיל י"ד, ואני – בסירה אל העיר שאסור להזכיר את שמה; כמובן, אם נספיק להגיע לשם, כי זה רחוק. – “מי ומי ההולכים? (כי הקטנה הזאת רוצה גם היא)”. – “תסע גם היא”. – “אבל היא קטנה”, - “אין דבר; זה אפילו טוב יותר, מפני שהיא קלה”. – “אבל הדרדק גם כן רוצה. הוא לא?” – “מדוע לא?” – “האדון יקח אותו?” – “וכי מה אני צריך לקחת אותו; הסירה תקח אותו, אם ירצה, ולא אני”. – “אבל הוא היה לא הגון”. – “אם הוא לא הגון ביבשה, אולי יהיה דווקא מלח אמיץ על הים. יתר על כן, אם נשאיר אותו בבית, האם יתוקן בזה?” – “אבל, הלא הוא פגע בכבודו?” – “מה שהיה היה; אני זוכר: הוא פגע בי במלים (אבל מתוך התרגשות, כשהיה מנוצח); האם אני צריך להתנקם במנוצח? אלא מה שהתגונן? היתה לו רשות לכך; הוא נלחם בגבורה (והוא חזק); הוא חסר רק אימון. אני ניצחתי, מפני שמשקלי גדול יותר ויש לי נסיון רב-שנים; לא קל היה הנצחון, אני מכבד אותו, את יריבי האמיץ, ואת הביזוי הסירותי מלבי ושכחתי. – אבל יש לי תנאי: בסירה תהיה יושב על-ידי; אתה מסכים?” – “אני מסכים”. – “תן את ידך”. – נתן.

ואמא שלו: “אתה רואה, האדון הרופא טוב; אמור תודה ושמע בקולו, ציית לו לכל רמיזה”.

הסירה נודעת בחצר כמיושבת בעמידתה ושקולה בהליכתה, הדייג תופס-המשוט – מנוסה, ואני – מחבר הספר “שס”ה אופני ביטוח הצאצאים מפני תאונות מימות החול, בשבתות ובחגים". ואני שוחה כנחשון בשעתו וכזבולון בשעתנו.

לא נשארו עוד אלא שאלות אחרונות: “אם מזג-האויר יהיה טוב, אם לקחת סודר, אולי מעט גבינה, אם הסירה אינה הפכפּכת, שלא לשכוח את הכובעים בשמש, – ואם אוכל להסתדר עם עדר כזה, ולציית ברמיזה בלבד, ולחזור בדיוק לארוחת-הצהרים, מפני שידאגו ויחששו, ולא ירשו עוד לעולם ולעולמי עד, עד לזקנה ושיבה”…

האמינו לי וסמכו עלי האמהות, הדודות, הסבתא. ובזה אני מגיש להן תודה.

אבל… שורה חדשה של שאלות, אחרות, שונות מן הראשונות: “אם מותר לקחת כדורגל, אם אפשר לקחת סכין של צופים, אלבום עם בּולים, אם הכלב יפליג אתנו יחד, הרי גם הוא צעיר מבן י”ד".

ואני – בתוך הערבוביה והצווחה הזאת – מצביא שקט וקר-רוח, כעמוד הענן. השתלטתי על המצב, (שכן צריך לקבוע מי ומי היושבים באמצע הסירה, מי בחרטום ומי ליד ההגה). – ואני מבקש תחתונים לחילוף בשביל הצעירים ביותר. ולחשתי לנערים פקודה, – שילכו לשם “מלאי”, – שלא יהיה צורך אחר-כך. הינוקה התעקש, שהנה בדיוק לפני רגע הלך, שאינו צריך. אני שואל: “עשית?” – “כן”. – “הראה את הלשון”. – לא רצה, מוטב היה לו ללכת עוד פעם. (הבנות גם כן התקוטטו, שהן מבוגרות ואנינות ביותר; אבל גם הן הלכו – ל“מלאי”).

ירדנו לסירה. אני מונה: “אחד, שנים, שלושה, ששה, שמונה”. שרים: “אם כי הסער סביבנו יסער”. – אי-הבנה קטנה, משום שהיא אינה רוצה לשבת על-ידו, והוא אינו רוצה מאחוריה.

הסירה התנודדה קלות. הקטנה יושבת אתי, הדרדק המחזיק מקל בידו היה רוצה (אך אינו מעז לבקש) שלא לשבת על-ידי. הצפירה (צפצוף). זזנו. אנו שטים, אנו מפליגים, מניפים ממחטות. – שקט.

ההיא (שדודתה היתה בחוץ לארץ) נעלבה לפי שעה אך שתי פעמים, ועכשיו הפסיקה היא הראשונה את הדממה הנפלאה:

  • בבקשה אדוני, הוא מתכופף מחוץ לסירה, הוא יפול; בבקשה, אדוני הרופא, הוא מתיז מים.

אירע דבר מוזר ומופלא ביותר: הדרדק האריך לשון כנגדה.

  • כבר אתה מתחיל? חכה, אני אספר לאמא שלך. אני אמרתי שכך יהיה. לא תסע עוד אתנו. הוא מתיז!

(הדרדק הינוקה שייט בנחת במקלו כמו במשוט, אבל עכשיו באמת כבר הכה במקלו לתוך המים).

  • נו אדוני רואה, מה הוא עושה? הנה, את כל השמלה שלי הרטיב לי… אינני רוצה לשבת פה.

אני אומר בקול חמור לינוקה: “אל תתיז”.

והיא: “יקח אדוני ממנו את המקל הזה”.

ואני שוב – בחומרה אליה: “אל תייעצי לי מה שאני צריך לעשות; אני יודע בעצמי”.

והינוקה, כמובן, משייט באותו מקל שלו והוא שואל: “כמה פעמים תאמר לי?” – “מה כמה פעמים?” – “זה, שלא אתיז” – “אינני מבין”. – והוא בקוצר רוח: “כמה פעמים תאמר לי, שאחר-כך תתן לי מכה בידים, כך – אחת?” – “אה, לכך נתכוונת: שלוש פעמים אומר, אני תמיד כך – שלוש פעמים”. – “יחד עם זה שכבר אמרת?” – “כן, כמובן”. הכה במקל מכה קלה על המים והוא שואל: “זה גם, גם כן נחשב?” – “לא, קל אתה יכול”.

והיא אינה מרוצה, רוצה להחליף את המקום. הסירה נטתה נטיה קלה הצדה, השכנה הקטנה רק לחצה חזק יותר את ידי (וזה היה האינצידנט היחיד). ושוב דממה שלימה.

דממה, מראות, תמונות-נוף מתחלפות. ביעבוע המים, ניצוצות על פני הגלים הקלים, תכלת. ירק, חול הגדות. – דממה. אנו שטים.

אני מחייך אל עצמי. – “אם אסתדר עם עדר כזה?” – ומה יש כאן להסתדר? האדם – יצור שקט, טוב, נוח, נעים, תמים במקצת, – ובלבד שלא להרגיזו, לא לעשות לו עוול, לא לגרותו ולא לשעבדו. – אפילו ההיא וזה שקטים עכשיו.

אני מהרהר: בטוי מוזר – פיקוח. מנין הוא בא, הביטוי הזה? מי המציאו, מפני מה ולמה? ומה פירושה של תיבה זו: לפקח? האם מלשון לפקח את הגל ולהסיר אבני מכשול, או שמא אינו אלא חילופו של לקפח, לקצץ ולצמצם את רצונם של המבקשים זכויות-יתר לעצמם?

  • בבקשה אדוני, האם ישנם דראקונים בעולם?

  • אינני סבור.

  • האם היו?

  • ההיסטוריונים אינם מזכירים אותם; היו חיות שלפני המבּול. – “ומבול היה?” – “דברים שונים היו”. – “ואולי נמצא דראקון באחד האיים שאינם נודעים?” – אני מפקפק: כבר יותר מדי פשפשו האנשים בעולם ולא מצאו".

  • ואיך זה אדם גדל וצומח?

  • זה סיפור ארוך. אולי אספר פעם בערב.

  • האם צפרדע יכולה לקבל נזלת? – האם אמת הדבר, שאם פוקחים חזק את העינים כנגד הברק אפשר להסתנוור? – האם לויתן חזק יותר או תנין? – האם באמת יש עצים אַרסיים? – כמה רחוק עוד אל העיר?

אנו יורדים ליבשה. ככר דשא. לחמניות וגבינה. משחק בשתי מדורות. הקטנה קוטפת פרחים: זר קטן בשביל אמא’לי (חבל שאין לה חוט, אך למזלה נמצאה משיחה דקה). – “אולי כדאי להוסיף כמה עלים אל הזר?” – אינה רוצה. – “נסי”. – ניסתה. – “יפה?” – “נדמה לי שכן”.

הוציאו את הינוקה מן המשחק, מפני שהפריע וכמעט שטיבּע את הכדור. הוא יושב עצב. ראה נמלה והוא שופך עליה חול: “האם אני מענה אותה?” – “היא בורחת, הרי עיניך הרואות. ילדים קטנים הרבה פעמים הם מענים נמלים ופרפרים, ואפילו פרות; אינם מבינים, משום שהם קטנים”.

שקט. הנהר שוטף. זר קטן לאמא’לי, – כן, עם עלים יפה יותר. – ושם המשחק נמשך הלאה. והדרדק הינוקה: “כבר די, - תחיה לה; לכי לך, נמלה, – יגיד אדוני, שגם אני אשחק אתם”. – “איך אני יכול לומר, אם הם אינם רוצים מפני שהפרעת?” – “אבל אדוני יכול לצוות”. – “איני יכול לצוות, מפני שהכדור שלהם והמשחק שלהם”. – “אבל אתה האדון הרופא”. – “אבל הם בריאים, ומשחק אינו מדחום ולא שפּעת, וגם לא אספּירין. לך בעצמך, אולי יקבלו אותך איך שהוא”.

קיבלו אותו לנסיון, ורק היא היחידה לא חפצה, “למה שבסירה הוא האריך כנגדי את לשונו וליחלח לי את השמלה”.

ובכן ישבה לה על ידי והיא אומרת, שמשעמם אותה, בשנה הבאה היא תסע עם דודתה למונטקאַטאַני; ושם יש נוחיות ובכל חדר יש במונטקאַטאַני אמבטיה ותרבות ובכלל הכל חשמל; הדודה אוהבת רק את הריוויארה וים אמיתי.

  • אמנם כן, אבל גם כאן יפה. אני, למשל, אינני מתחרט שבאתי לכאן, אף-על-פי שגם אני ביקשתי לצאת אל ההרים. – לא, היא מתחרטת, למה שהמים בנהר מלוכלכים והנערות אינן גלויות-לב, והנערים ילדותיים ולא-מחונכים, ואז כשהיתה גלידה הם התנהגו כך כאילו מעולם עוד לא אכלו גלידה. ובכלל הכל פה פשוט מאוד.

אנחנו שנינו: היא ואני. – ובינתים הללו משחקים, ואנחנו משוחחים. לא הפלגנו עד אל העיר, משום שכבר היה מאוחר.

יש כאילו קצת אכזבה. משום שאחד ביקש לקנות בעיר סוללה חדשה לפנס-החשמל, וזו בקשה לקנות דבר בבית-המרקחת בשביל אמא שלה, וזו – איזו מזכרת, מפני שבעיר יש בודאי “חורבות היסטוריות”, ואולי אפילו מערה מימי קדם. ובכן צריך לראות. מפני שלאחר ימי החופש חיבורים לבית-הספר בלי חורבות היסטוריות ובלי פסל-זכרון מה ערך להם? – אפילו אם תשתדלי כל כמה שאת יכולה, המורה מעדיפה חיבור מעניין עם חורבות ופסלים, כאילו אשמתה שלה היא שאין חורבות במקום ששהתה שם.

ובכן, קצת אכזבה באמת; אבל הכל הודו שגם כאן נעים, ובפעם הראשונה מוטב לחזור בדיוק, – ועכשיו כבר צריך להכין טיול עם קציצות לכל היום – בעוד שבוע, או אפילו מיד מחר לנצל את מזג-האויר הטוב. – נכון?

– נכון, אבל לא אתי. יום מחר אינו בא בחשבון. ואם בעוד שבוע אינני יודע. “משום, בבקשה מכם, שאינני אוהב להבטיח מתוך קלות-ראש; התחייבות, תאריך קבוע – הרי זו הבטחה בהן-צדק”.

הודו בצדקת דברי:

– שבוע? אפשר לא נגיע עד לשבוע הבא. אולי בינתיים תבוא מלחמה וגאזים מרעילים…

– אבל שמעו נא, שמעו, כי אפשר שאשכח. מישהו מכם שאל אותי, אם צפרדע אפשר לה שתקבל נזלת? וההיא, את כמדומה לי, אמרת: “טיפש”. – מישהו פרץ בצחוק, והוא נתבייש. מפני שנשאלתי פתאום, לא עניתי מיד. – והנה אין אני בטוח בזה, הייתי צריך קודם לעיין בספרים; אבל אני סבור שגם צפרדע יכולה לקבל נזלת; אינה דומה נזלת של הצפרדע לנזלת שלנו; אם בעיטושים או בלא עיטושים – אינני יודע; אבל צפרדע יש לה דרכי נשימה, ומשום כך אפשר ואפשר שיהיה בהן מצב אחד או אחר של דלקת.

אחר-כך התפתח עוד ויכוח על הנושא: מה נעים יותר – להתעטש או לפהק, מה מציק יותר – שיעול, צירוד, או שיהוק; מה רע יותר – כאב ראש או כאב בטן, ואם גרועים יותר נמשים או יתושים?

נמנינו וגמרנו בסירה לייסד “חברה מדעית”. כי הנה, למשל, אתה שואל איך אדם גדל, או שאלת המוח והמשורר. – יכולים אנחנו להתאסף לאחר סעודת-הצהרים, או בערבים, אפילו בלי יושב-ראש ובלי טלפון. – מובן, רק מי שרוצה. ההשתתפות אינה חובה. – הדרדק יכול גם הוא, וגם הקטנה ודאי, אם אמא’לי שלה תרשה לי. – כל אדם, אפילו מן הכיתה הרביעית והמחלקה החמישית, מבין באופן אחר, אם הוא רוצה להקשיב. ויש לו אפילו זכות להרדם (אני גם כן נרדם לפעמים באספות מדעיות).

והנה חזרנו: שום אחד מאתנו לא אבד, – לא במים העכורים, אף לא גשם, – והכל למופת, יבשים ובכובעים אנו חוזרים עוד חצי שעה לפני ארוחת-הצהרים.


חשוב מאוד היה הטיול הזה בסירה, - לכאורה דבר של-מה-בכך, ואף-על-פי-כן. אבל ההיא כבר יודעת שזר פרחים נאים כמה עלים ירוקים בו, וההוא לא שפך עוד חול על הנמלה: מי יודע, אפשר אותה נמלה אף היא חזרה עכשיו בדיוק אל ביתה ואף היא מספרת מה הרפתקה מצאה אותה בדרך; אבל ניצלה והרי היא חיה.

שאל הדרדק אם אני יודע הכל. ובאמת, אין אני יודע אלא מעט, מקצת שבמקצת, משהו שבמשהו, שבר עשרוני. – אבל אנסה להסביר את המעט הזה: משום שאני יודע חמש סגולות שלא להגיע לידי הרמת-יד; ודאי יש יותר סגולות, אבל אני איני יודע אלא חמש, – בדוקות ומנוסות.

הערה:

כשאני נמצא בחברת ילדים, – הריני בר-לוויה שלהם; והם בני לוויה שלי. אנו משוחחים, או לאו. (מפריעים רק אותם שמבקשים להיות המנהיגים והקופצים בראש). שעתי שלי ושעתם שלהם מדודה בשעון, כל זמן שאנו יחדיו; זוהי השעה הטובה המשותפת שלנו – שלי ושלהם. – ולא תשוב…


תגרות

אתה הנך, בבקשה ממך, לא רגזן, לא הרפתקן. – אתה אך מהיר לכעוס, – הוהו, ועוד איך! אך למען האמת – גם אני… כן, גם אני.

אני זוכר: התיידדתי בבית-הספר במהירות ובהתלהבות (הייתי בזמן ההוא כמו שאתה עכשיו), התיידדתי עם חבר בלא התבוננות יתירה; אבל לא עברו ימים מרובים ואני רואה שטעיתי והענין רע: הוא בור ונוכל, ונוסף לכך עצלן. אני רוצה להפסיק את הידידות אתו, אך הוא כזפת, נדבק ואינו מרפה. – מה לעשות? אני אומר לו: “כך וכך, אתה כזה וכזה, הרפה ממני”. – אך הוא צוחק, לא נפגע; אבל הוא מחפש לו תואנות כאילו לא בכוונה: פעם הוא מעמיד רגל להכשיל, ופעם הוא מעיף לי את הכובע מעל הראש, ופעם אחרת הוא דוחף. יכולתי להפטר ממנו באופן אחר, אבל – הנה, שפך לי לתוך הצוארון חופן של שלג. – הכעס החשיך לי בעינים: יהיה מה שיהיה; יוציאו מבית-הספר – יוציאו, סיבּיר – יהא סיבּיר, תליה – תהא תליה… גם הוא נתפחד וגם המורה. – ואני, בבקשה ממך, אגרופים בראש, בעורף, בצואר. – מי אשם? – עכשו אני: גם מאסר בכיתה, גם ציון רע מהתנהגות; ובבית, – מובן – הזמינו את ההורים.

כך. – כך אני נאבק עד היום הזה. – משום מה? – משום שאני מהיר לכעוס! – לא אשה לי ולא נכד. – חברַי שלי – זה יש לו עמדה וזה יש לו פּנסיה ובית קטן עם גינה. ומי שמת, מניחה לו אלמנתו זר-פרחים על הקבר; ואני אחד ויחיד, כאותה יתד תקועה, ונאבק כל ימי באותו חסרון שלי. עונש המצאתי לעצמי, דרך תשובה למירוק החטא. כל פעם שאני עושה שערוריה, הריני מתחייב להקיף בחשמלית (מספר אפס או אות פ"א) את הכּרָך שלוש פעמים. או במשך מחצית היום אסור לי לעשן סיגריה.

לא אומר שההתלהבות אינה טובה: הרבה מעשים מחוכמים אפשר לעשות גם מתוך התעוררות מהירה, – ובמקרים אלה כל המהיר-לעשות הרי זה משובח. למשל, אתה מהיר להדק את השיניים – ולכל הררוּ…, ואתה ניגש אל הלימודים. – אבל צריך להיזהר, מפני שמהיר-לעשות מסתכן להכנס בתגרות, בהרפתקאות; זה יורה, שותה; נתרשע, מתוך דלות, ואפילו אינו גנב ולא גזלן, אבל מפני שהוא לא-זהיר, לא-שקול, מהיר-לעשות – נכנס בצרה. כך דרכו של עולם. זה אין הקלף עולה בידו, והוא מתכעס ומהיר להשליך את הקלפים ואינו משחק; וזה מתכעס וממהר להגדיל את סכום המשחק. – צריך, אחי שלי, להיזהר.

פעם אחת באה אלי אם: יש לה שלושה בנים. בחורים טובים, טהורים כדמעה זו, כאלגביש: מוכנים זה בשביל זה לבוא באש ובמים. אלא מה? - קטטות, תגרות, חבּורות, ראשים פרועים, כחלת תחת העיניים, כסאות עפים, דיותות; עד כדי כך שהשכנים מתאוננים, כלומר, שהתקרה מעל לראשם קצת רועדת. – ואמא שלהם פוכרת את אצבעותיה, ו“הצילה, אדוני הפסיכולוג”. – הצבתי אותם בשורה ואני בודק. – והם: “הוא מתחיל, האם אני צריך לשתוק לו, הוא תמיד מתחיל ראשון”. – אני שואל, כמה תגרות הם עושים בשבוע אחד? – אינם יודעים, אינם מונים.

זו שגיאה, – צריך למנות: לפי נקודות. תגרה קטנה – נקודה אחת, בינונית – שתי נקודות, חריפה ביותר – שלוש. כמה אתם צריכים משבת לשבת? – צריך לרשום ולספור, למנות. אם יש לך זכות ל-10 נקודות, הרי שמותר לך לעשות חמש תגרות בינוניות, – הנה למשל, יש לך חשק לעשות תגרה – הנה הנה כבר – אבל אתה חושב לך: לא, – חבל, השבוע אך התחיל, אחסוך נקודה, אשאיר אותה על כל צרה שלא תבוא. אתה אומר לעצמך: “לא היום, מחר ארבּיץ לו”. יש לך חשק נורא להרבּיץ מיד, אבל – אתה דוחה (מפני שאתה מונה, ואינך רוצה לעבור את התקציב). אף פעם אחת לא הרבּצת ולא הורבּצת עדיין, מפני שגם ההוא לא רצה להפחית מן הנקודות. בינתיים הנה כבר יום ד' בשבוע, ואתה עדיין יש לך זכות לחמש תגרות. – ושוב הוא התחיל ראשון, הפריעך, פגע בכבודך; זה מגרה את היד, – אילו לא היית סופר ומונה כבר היית מתחיל, כי מה – אתה צריך לשתוק לו? – אבל אתה מהרהר: ביום חול לא כדאי, מפני שיש לימודים; בין כך ובין כך אתה עסוק, – מוטב שנתרבּץ בשבת בעד כל השבוע. – או שכבר התחלת אפילו בתגרה ופתאום אתה מפסיק, כדי לחשב את התגרה הזאת כבינונית, ולא כחריפה. – או שהגיעה השבת, ואתה מהרהר: תגרה בשבת למה לי? ואתה מפייס את דעתך, עוצר בעצמך, כובש את יצרך ומחזק את רצונך. – ואת התגרות הלא-מנוצלות הללו אתה חוסך לך ומניחן, כביכול, בקופת החסכון של הדואר, – אתה מקמץ, – מצרף נקודה לנקודה וחוסך, – לשעת-כושר טובה יותר. – אתה חושב: “מוטב להתרבּץ פעם אחת כהוגן מלהתלקות שלוש פעמים איך שלא יהיה”. – אתה מקשקש לך בתגרות החסוכות הללו, כמו במטבעות-זהב של שיקול-דעת ושלטון-עצמי.

סגולה שניה (כי הראשונה היא – לספור) היא המראָה. הרי אתה מסתגר בחדר עם עצמך בלבד, ואתה עושה אינסצאֶניזציה, ביוּם של תגרה – תיאטרון שדמיונך מציג לפני המראה. – אתה עושה העוויה של כעס, אתה נעלב, ו“לך לך, כי תקבל”. – ואתה מסתכל במראה. – אתה מסתכל, ועושה בינתיים בידים ובאגרופים באויר, – כנפי רוח ונאד נפוח, מטורף ולא מטורף, – כך אתה מניף אגרופים ומאיים, – הפנים אדומות, העינים חכליל, האף מזיע, השיניים, הקפיצות, – כשל חמור, – כבר אין כוח, אבל – ברצון או באונס – כבר נסתבכת ואתה מתגונן. – ולאחר התגרה? – הצץ אל המראָה וראה. – נו, יפה מאוד. – תמוה ומתמיה, מין טיפש, מנוצח, מושך ומכניס את החולצה, מכפתר, מתקן ומסתכל בבגדים, אדם שלא מן הענין ולא מן המנין, אדם מצחיק ומשול כתרנגול-הודו שנתעבּר, מנופח ומורתח, פּרוע וקרוע. לא בכדי אומרים הבריות: הכעס מכער. – הסתכלות לשם השוואה: כלבים ותרנגולים. אתה, לאחר התגרה, הראש אצלך מושפּל, ואילו אצלו – הזנב, לך חסר כפתור, או שנוסף חור בשרוול, אתה מתנער מן האבק, – אף התרנגול כך, – עצוב ועלוב.

הסגולה הראשונה: לספור את התגרות, השניה – לפני המראה. – השלישית: סובּלימאציה, להוציא מעז מתוק. – לא יאה לך, אינך רוצה להתקוטט, כמו ילדות. אבל אתה יכול כמו ילדים. ההן מדברות הרבה דיבורים צפופים ורדופים, אף הן פניהן אדומים ועיניהן חכליל. ואַת-אַת-אַת, אַת-אַת-אַת, – ולבסוף – סיום: “לא כדאי לו להתקוטט, אין לי עם מי, לא אענה לך אפילו אם תדברי עד מחר בבוקר”. – ונער יכול בדרך אחר. – זה אומר: “אתה מפחד, תתחיל רק, תנסה, אתה מפחד”. – ואתה – מראה לו פנים של זלזול ואומר לו: “אני מפחד, – כן, – שלא תתעשר בשיניים של זהב”.

ועוד דבר: אם ההוא שואל (זו היא שאלה של הערמה): “אתה רוצה לקבל?” – אַל תאמר: “אני רוצה”. – או כשהוא אומר: “אני אומר לך, תקבל”, ואתה: “תנסה”. – הוא יאמר אחר-כך שאתה רצית, ובכן הוא ניסה.

מייעצים בדרך כלל, שבשעת כעס טוב שתנשוך לך בלשונך. אבל אין זו עצה מעשית ביותר. שכן מה תועלת יש בה? אתה מבקש לשברו ולמגרו, לכלותו מעל פני האדמה, – ואותה שעה תהא נושך עצמך בלשונך שלך? – אבל ישנה עצה אחרת: קודם שאתה פותח לו במתן ראשון, אמור הַשְבָּעָה ארמית זו: כי רחימתין הוה עזיזא אפותיא דספסירא שכיבן, השתא דלא עזיזא רחימתין פּוריא בּר שתין גרמידי לא סגי לן. – אפשר לומר גם בעברית: “אהבה מקרבת, שנאה מרחקת, אוי ואבוי למי שאין שעתו משחקת” (אבל הנערים אומרים, שבארמית – מועיל יותר). – קובלים על כך שהמאמר ארוך מדי וקשה להספיק לאמרו, – אם כן אפשר, סתם כך, לחזור עליו שלוש פעמים יום-יום, כטיפות ברזל על סוכר אחרי הארוחות, – לעצום את העינים ולומר, אם במהירות ואם לאט, אבל בכוונה: “כי רחימתין הוה עזיזא שכיבתן אפותיא דספסירא” וגו'.

אבל רואה אתה, – הסגולה החמישית, – רצון חזק, – זוהי סגולה מועילה בלי ספק, בדוקה ומנוסה זה עידן ועידנים. – אתה מצמצם את המושכות; הכעס מושכך ואתה משככו, הוא מנשאך, אבל אתה, אחא, – לא! – רצונך עז, איש אשפּרתא, קטיע-אצבע מחיל בר-כוכבא, גירא בעיניך, השטן! לא תרנגול מתעבּר וכלבלב מתקצף, לא כעסן ורגזן, – אלא גבר. גברא. – אך לא בבת אחת, מפני שתאמץ כוחך יותר מדי, – והכשלון מוכן. – לא, אתה מתקדם אל המטרה, מונה את התגרות, ממעט וממעט, צעד צעד, – בדרך אל התיקון, – בדרך אל הנצחון.

בודאי שכן. – שהרי אדם בלא רצון – רכרוכית, צמר-גפן, ליצן של נייר (הוא קופץ כשמושכים אותו בחוט). אדם בלא רצון חזק – קנה המתכופף, רוח נושבת, אבק פורח, אנפילאה של לבד, קמיצה של טבּק ובּאַלון מנופּח. – בלי רצון חזק אדם מהו? – שק-של-תבן, מוץ זרוע, סוכריה חמצמצת, גלידה מתמסמסת. – אלא מאי? – בלא רצון – סמרטוט שנתמרט, חוט-כליבה, צימוק, פתילה משומשת, צל חולף, יתוש גווע.

אדם בלא רצון חזק, – פּאַט בלא פאַטאַשון, מכתשת בלא עלי, סבּון ריחני, כסת לרגלים, שיבּוטה בשמנת, בננה מעוכה בלבּן, דבק דביק, פּודינג מחומם; אדם בלי רצון – זו מגבת-של-אבק, פּלפּלון על הלחי, עין שפקעה בגרב של משי, רגל של עגל בגלד.

אני יודע: אתה נוח לכעוס, נוח להתרגז. – אני לא – ואינני מטיף לך מוסר: אינני אוהב להתערב. אלה הם עניניכם שלכם, פנימיים ומסובכים. אני יודע: התנגדות, קֶצֶר, דינאמיט, התפוצצות, – תגרה. אתם יודעים את עניניכם שלכם יפה יותר. לעתים קרובות באמת אי-אפשר להמנע. אבל שבמשך יום אחד יתכתשו שלוש פעמים, – שלושה ברקים, שלושה דינאמיטים? – שלוש פעמים להידייש כדוש התבן? – זה יותר מדי. שימוש לרעה.

אני יודע שהמבוגרים קל להם יותר, יש להם בתי-דין: עירוני, מחוזי, בית-דין-של-כבוד, בית-דין-של-מסחר, בית-דין ימי ובית-דין צבאי ודיסציפלינאַרי; ולכן גם לעתים רחוקות רק – דוּ-קרב.

לכן גם איני אוסר על הנערים, בתנאי שהכוחות שווים, או שהחזק יותר זהיר ומדוד במכותיו, והחלש יותר אינו תופס תפָסים אסורים. – ואסור להסית ולהוסיף שמן למדורה: “אתה שותק לו? – פחדן, – תן לו חזק יותר, – קח אותו” (כמו לכלב). זה מגונה מאוד. בלחום ידידך אל תשמח, ובהכשלו אל תרחיב פיך.

באים הילדים וקוראים לי: “בבקשה אדוני, הם מתרבּצים”. אני הולך, מביט, מתבונן ער ומוכן, אבל אינני אוסר. – שאם אתפוס אחד בידו, ישתמש האחר ברגע זה ויוסיף לו הרבּצה, והתפוס יכעס עוד יותר. – ומלבד זה אם אני אפסיק שלא בהבנה מקצועית, הם ייפגשו אחר-כך במקום אחר מן המקומות ויסיימו שם. – ועוד אני חושש, שאם אפסיק ולא יספיקו לסיים כהוגן, יקלקלו מתוך מהירות את כל הענין – ובמקום תגרה שלימה ומעוגלת וטהורה כאבן הטובה, יקבלו שבר-אבן מעוקם ופגום, צרור שניתז מאבן-התגר השלימה.

ורע ביותר בתגרה הוא הטירון: אינו יודע, אינו רואה את הנולד, אינו יכול: תיכף ומיד הוא שולח את אגרופו באפו של היריב. – יש חטמים הקלים ביותר להדמים, פגעת פגיעה קלה – מיד מיץ-אף אדום; מתחרה בעל-נסיון יודע זאת, ולמען השלום והמנוחה הוא נמנע מפגיעה באבר הרגיש הזה; וטירון ילבט בו, יפול בפח. – מפני שהמבוגרים פותחים מיד בקולי קולות: “דם – רוצח”. והוא לא שום רוצח כלל, אשמה כאן רק תכונתו המיוחדת של החוטם הנזכר לעיל.

אני יודע: אסור לתפוס תפס-פתאום בגרון, – ולא לפגוע בבטן, – לא לסבּב את הראש, – ולא לפרק אצבעות (בדרגה השניה של התגרה), ולא לקרוע את המלבושים, רק מפני שהבגדים והכסאות וכל הרהיטים והחפצים – הם רק צופים נייטרליים בלבד. – אבל תגרה הנעשית בכשרון ובזריזות, בידיעת המידה והטכניקה, בעמקות, תגרה לשמה – מכות-רצח בדרך כבוד וחשיבות – – צרור המור! – ומשום כך דווקא, מתוך יחס של כבוד והחשבה, לא צריך לעתים תכופות כל כך, – לא לעשות את הדבר חולין, לא להשפיל למעשה-בכל-יום. לעתים נדירות, בהזדמנויות יוצאות מגדר הרגיל, – בשעה שאי-אפשר להמנע מזה, ולא בגלל דברים של מה-בכך, לא עם כל מי שרוצה ולא בשל כל מה שהוא רוצה.

משום כך דווקא המצאתי ורשמתי חמש סגולות, חמשה דרכים. אבל גדול מכולם – רצון חזק. כן, - הוי גבור כארי, קל כנשר ועז כנמר – לעשות את רצונך אדון לעצמך. – לא האגרוף, – אלא הרצון!


הערה:

אינני חסיד של תגרות. אבל כמחנך אני חייב לדעת אותן ואת טיבן. ואני יודע. – אינני מאשים ומחרים. אני מסכים ומשלים. – הייתי מתאווה להאריך את הדיבור על נושא זה שעה תמימה, שתי שעות. הנושא אקטואַלי.

האם אפשר לאסור בלבד – ולא יותר?


מרשעונת

אין בכך כלום שבכית קצת; ועכשיו הקשיבי לדבריו של אדם המבקש את טובתך ומאחל לך טובה. – האמיני לי: אולי אמרתי מקצת בגסות, אבל אמרתי את האמת. את האמת לאמיתה. בודאי, גם את האמת אפשר לעטוף בצמר-גפן ובנייר ולקשור בחוט-אריזה. דרך משל, נער אומר לחברו: “טיפש שכמותך”, – אפשר לומר בלשון נקיה יותר: “אינך יכול להיות יורשו של שלמה המלך”. – או למשל במקום: “רימה אותי, גנב ממני, גנב שכמותך” – אפשר לומר “השתמש לרעה באמון שרחשו לו”. – אמרתי לך, קרה מה שקרה ואמרתי לך מה שאמרתי. עכשיו אני מבקש להצדיק את עצמי, להתנצל ולהסביר.

אינני מגן על הנערים; יודע אני שהציקו לך.

אבל אַת ראשונה אמרת לו “ריראָף”. – והרי גם הוא כבר מלאו לו שתים-עשרה שנה. – ובכן, מה רשות היתה לך, משום מה הוא (בן גיל שלך) – “ריראָף”? – הנערים נורא לא אוהבים דבר זה. מפני שהנער, בבקשה ממך, אינו לא ילדותי ולא טיפש, אלא יש לו שכל אחר, שכל מיוחד משלו. ובכן את צווחת לו ריראָף, ואחר-כך הוא כנגדך, שאת חכמה-בעיניך, שאת גברת רבּת תפארת (וגם מונטקאַטאַני), – ושאכלת מוחו של שועל, ושאת גנדרנית, ומה את חושבת לך, – ופלירט, ואַף מפודר, – ושאת רוצה להקסים. – אמרתי (לא כמחנך, אלא בתורת עד), וכלל לא להגנתם של הנערים, משום שאני יודע כי גם הנער יכול להציק כהוגן.

נערה, אומר אני לך, גדלה מהר יותר, מוקדם יותר; בעוד שנתיים או שלוש שנים הוא יגיע אותה וישיגנה ויעברנה; אבל עכשיו, לפי שעה, מרגיז אותו ומכעיס אותו אם היא רוצה לעשות רושם, כאילו היא עלמה מבוגרת – כבדה יותר וכבודה יותר, בעמידת גופה ובקומה זקופה – ועוד נוסף לכך פגעת בכבודו.

ובכן אמרתי מה שאמרתי, דיבור אחד, מלה אחת. ואת תיכף ומיד שופכת דמעות, ופגיעה שלא תשכחי אותה עד ליום אחרון וגם לאחר מכן. בשל דיבור אחד קטן, בגלל המלה האחת הזאת?

המתיני-נא: ואת? – איך את שומרת פיך ולשונך? לא אזכיר את דיבורך על נער, אלא על נערה. – אמרת כי שמלתה של ההיא לקוחה משוק הסמרטוטים, וכי אין לה טעם-טוב אפילו בעד פרוטה אחת (אפילו אמא שלה אין לה טוב-טעם). אמרת עליה: איטריות חמות, ונדמה לי אפילו: קוף מגן-החיות, ויש לה עינים של עגל בן-בקר. – אטריות – קוף – עגל? – ואמרת שנראתה לך כידידה בשעה שהיה לך שוקולאד, – ושהיא דו-פרצופית ומעמידה-פנים, ובעולם הבא היא תהיה מלאך עם רגלי-עגל עקומות, – בכדורסל היא משחקת בידים של עץ, ומתראה פּיוטית, בשביל שהנערים יהיו מחזרים אחריה, ואת יודעת מפי חברה שהיא מעתיקה חיבורים בבית-הספר, ואת העתון אינה מבינה, ושכל בגרוש וראש מָחוּש, והיא מדברת עם עצמה כמשוגעת. והרי זה לא נכון, משום שהיא חזרה כך בעל-פה על תפקידה בהצגה, כמו שלומדים שיר בעל-פה.

את מהודרת ומסודרת, המורה בחרה אותך שתגישי זר-פרחים מפואר; אף-על-פי-כן אמרת (ואל תנסי לכחד), שאין את רוצה לשחק יחד עם סרחנים. – ולכן גם הקטנים, הצעירים יותר, ממורמרים עליך; הרי הם מגישים יפה את הכדור, וגם את החטאת שתי פעמים.


ואמרת (אל תכחישי) שהתכתשתי כמחצית השעה עם הדרדק, ופלא שעוד אנו חיים. (כנראה אמרת אפילו: ערב-רב). – אבל אין זה חשוב, ואני אינני בא עכשיו להאשים אותך, אלא אני רוצה להצדיק את עצמי בגלל אותו דיבור קטן שלי, שתסלחי לי. – כי במקום שיש רצון הדדי טוב, שם הכל נגמר בכי טוב.

אני למשל, כשאני גוער במישהו (אם אני כבר מוכרח), מיד לאחר-כך הרינו אומר לו: “אני כועס עליך עד לארוחת-הצהרים, או עד לסעודת-הערב”, או אם מישהו כבר הגדיש את הסאה – “אפילו עד מחר בבוקר”. – ואינני מדבר אליו, ואף הוא אסור לו לדבר אלי. – ובכן הוא בא עם חבר והחבר שלו שואל: “האם מותר לו לקחת את הכדור?” – ואני משיב: “אמור לו, שהוא יכול לקחת את הכדור הקטן, אבל שלא יבעט”. – הוא אומר: “טוב”, אבל אני ברוגז עמו ומשום כך אינני שומע, ומשום כך אני שואל: “מה אמר?” – וחברו משיב: “הוא אמר ש–טוב”. – ובכן, טוב.

חייב אדם למצוא עצה, איך שלא יהיה.

יש לי כלי-מלחמה שונים במחסן-הנשק הפדאגוגי שלי. יש לי, אם אפשר לומר כך, חמרי-רפוי שונים במחסן-הרפואות החינוכי שלי; למין הריטון הקל והגינוי הקל, דרך הגעירה הזהירה ועד לנזיפה החריפה, הפועלת כמקלחת של חמין וצוננין. – היטב היטב עיבדתי את “ספר הרפואות” שלי.

לפעמים יספיק לומר: “ראית, דבר חשוב” – ותנועה של עצב בראש – כתנועת המטוטלת; או: “אל תעשה זאת” – ואני מנענע בראשי. או אני אומר: “ולשם מה היה לך צורך בכל זה?” – או: “מה שהיה היה, מעכשיו כבר תדע להזהר”. – והוא כבר הסמיק, או אפילו דמעות – אם כן יקרה לפעמים שאתה מחוייב עוד לנחם ולעודד.

אבל לעתים קרובות צריך לשלוח יד אל הצלוחית של בטויים ומליצות שפעולתם חזקה יותר (משום שיש עבירות קטנות כעפר שאדם דש בעקבו ויש פשעים חמורים ביותר. ולכן גם הדיבורים שכנגדם סדורים חבורות-חבורות).

יודעת את, נתתי את לבי להבין, ואראה שאם משתמשים תדיר באותם בטויים עצמם רושמם מקטין ופעולתם נחלשת. למשל: “אינו נח כשם שהסמבטיון אינו נח”. אמירה זו שוב אינה משפיעה ביותר. – וגם אינה מדויקת: ראשית הסמבטיון משליך אבנים תמיד, והוא רק לפעמים; והשנית – גם הסמבטיון נח, בשבת. ענין אחר לגמרי הוא כשאני צווח לו: “הוי, אתה – מוטוריזאציה שכמותך, אתה טורפדו-משחית, רוח סועה שכמותך, הוראַגאַן, תנועה נצחית שכמותך, פּאֶרפּאֶטואום מובּילאֶ”. – אני נמנע מחדגוניות, מחדש את הראֶפּאֶרטואַר, אני נוטל ומושך משטחים שונים – מתורת הצפרים: “עורב מְרַקְרֵעַ שכמותך”; מתורת המוסיקה: “טאַמבּוּר שכזה, צלצלי מצלתיים!”.

מעולם אי-אפשר לצפות ולראות מראש, איזהו הדיבור המפוצץ שיועיל. – ידעתי שובב, – אני מנסה עמו כך וכך, – ולא כלום. אני מרעים בשמות עצם – ולא כלום; עד שאמרתי פעם: “הוי, אתה אֶף-דוּר שכמותך” – והוא היה אחר-כך, כל אותו יום, כיונה הוגה בפינה, כאיספּלנית למכה.

יש כאלה שפועלים אליהם ביטויים ארוכים, ואחרים אינם מקבלים פעולה אלא מקצרים: ובכן – “אתה בר-אנדרלמוסיה שכמותך”, או: “אתה טיפּוס, בר-נש, גרופית”. – תמיד יגדל הרושם ביותר אם מתיזים את האות רי"ש, בהגייתה הלשונית: ררר.

אני מחבב גידופים מבאר הפולקלור, "עין-הרע שכמותך, אברקלט, שתי וערב. אני גוער בו: שונרא דסבתא יאַגאַ, שן זאב וזנב שפיפון, או גידוף היסטורי פוליטי (אף זה טוב לפרקים): ארמילוס, עמלק, גלית מגת, פלגש בגבעה, דוד בשנותו את טעמו, חורבן-בית שכמותך, – אתה בריון, מולך-בכיפה, דוכּס ואיפּרכוס בן-ניטו שכמותך, אתה היטל… (לא – לא). אתה נפּוליון…

לשם חיזוק טוב להוסיף פּרפּרת: אֶכּסטרה או רב או ארכי. – ובכן למשל: ארכיקשקשן, רב-לא-יוצלח ואֶכּסטרה-גולם.

אם הילד בוכה (לא צווח, לא מבקש לו תואנות, אלא בוכה בדמעות, – אינו מתרגז רוגז יבש, אלא סובל ודמעתו על לחיו) – ראוי לעזור לו, לחסר-עצה זה, ולהשתתף בצערו. – והנה את נעלבת ממה שאמרתי לך. אפשר שבדמעותיך יש גם כעס, ורגש-הכבוד שנפגע, הרגשות מנוגדות; אבל לא-נעים לי, רואה את, – ואני מתאווה להצהיל את רוחך, ולהוכיח לך כי נוכח אוצרות הברד והרעמים והסערות שיש לי – אותו דיבור יחיד היה כמעט – תמים…

ואל תחשבי, שכבר הגענו בזה לסוף. – מפני שיש נסיבות ומקרים שונים. – למשל, אחד שהתעקש, הוא רוצה מלפפון שלם; אני אומר לא, הוא אומר מלפפון, אני אומר חצי, הוא – רק שלם. “וכי מה אתה, ענק, נפיל מבני הרפאים, גורד שחקים, אחזך בולמוס האכילה?” ובלעג: “ראו-נא את זה, מלפפון שלם תנו לו…” או שאני רוצה לישון, והוא דווקא באותה שעה חמד לו משחק ברכבת, במלחמה, בשודדים-ושופטים-ושוטרים, או שהוא מבקש להיות ויטוריו ויינברג. לא, זה לא. – אני מעמידו לפני ואומר: “הוי, אתה מבחן-האש של אורך הרוח, אבן-הבוחן של כוח-הסבל שלי, אַלון-הבכות על קברן של מנוחתי ושלוות-נפשי שנקטפו בדמי ימיהן”. – הביט בי, הבין באיזה אופן שהוא מאופניו, שכן הוא אומר: “אם כן טוב, אז אני עכשיו אסדר בשקט את הקובּיות”.

או למשל ההיא, התקשטה במטריה שלי, חבשה את כובעי ולבשה את מעילי ומחקה את דבורה ברטונוב, תנועה בתנועה. ובכן אני קורא אליה: “מי זאת העולה שם – מלכת האלגנציה, בת המחולות ממחניים, – את סגולה מְסַגֶלֶת, אַרכי-כוכב קולנועי פוטוגאני שכמותך, אילת-השחר לבושת-השחורים!” – נעלבה (אף היא נעלבה וחרה לה עד מות), משהו שם מלמלה, נדמה לי, ש“אינה אוהבת, שהיא כועסת”. – אלא מה? תמיד רק: ילדה טובה, ילדה רעה? מכוערת? – לא תאמין: היא יודעת מחוצפת שכמותה, שהיא דווקא יפה…

הוא איבד מחברת, ואני אומר: “אתה דמות היגון”; המתיח את השעון המעורר, ואני אומר: “אתה בן-אדם חשוד”. – שוב התכתש, ואני על כך: “אתה אופי שחור, אתה אורח שנקלע ובא מעבר להרי החושך”. – או שהוא חסר-בושה, – נערה מתאוננת שהוא אומר מלים גסות. ובכן אני: "אתה צורבא-דשטנא, תלמידו של אשמדי, עוזרה ויד-ימינה של לילית. – אני מגרש אותך מתוך לבי, חזרזיר שכמותך, עד לארוחת המנחה ". ודי.

חושבת את, שהדבר הזה מועיל? – לא, יקירה שלי, – אבל גם אינו מזיק כלל. דבר זה נקרא בחכמת הרפואה: ut aliquid fieri videatur כלומר שיהא נדמה כאילו נעשה מה. הרופא המנוסה זוכר. הוא זוכר כי – primum non nocere, ראשית-כל לא להזיק. לא להזיק ולהמתין מתוך אורך-רוח. ולא לאמר לעולם שהוא עץ עקום ומעוות לא יוכל לתקון. להפך, ראוי לומר תמיד שאין זה אלא ענין של מעבר, דבר החולף, ושיהיה טוב – ורק לפי שעה יש קצת קשיים אי-הבנות – אך העקום יתיישר והעקוב יתכשר – וסופו שיהא תכלית השלימות.

שכן, דרך משל, בבקשה ממך, אם כבר הוא באמת מביא לידי יאוש וחירוק שיניים, – ואין לנטות לא ימין ולא שמאל, לא בטובה ולא ברעה, – אומרים עליו שהוא שוטה מרובע, אבל לא, הוא אַרכישוטה וריש-גולמותא ורבן של כל טיפשאי. אומר אני לו: “תהיה נער פיקח איה”ש לא מוקדם מבגיל החמישים". או כך: “רק בנך או בן בנך או בן בנו של בנך יהיה נער הגון עם כל הנערים, – רק נינך בדור הרביעי יבוא בקהל אנשים הגונים ויביא תועלת למין האנושי”.

אינני אומר: “מאה פעמים צריך לחזור ולומר לך”. – מאה פעמים – הרי זה גם לא מדוייק וגם מרגיז. הוא משיב מיד: “בכלל לא מאה”. ונכון. על כן אני אומר: “אמרתי וחזרתי ואמרתי באחד בשבת, ובשני בשבת ובשלישי בשבת וברביעי בשבת, ובחמישי בשבת, ובשישי בשבת ובשבת”. – או: “כבר אמרתי לך בתשרי, בחשון, בכסלו, בטבת, בשבט ובאדר ובואדר”. אינני אומר: “אין הדיבור שלי מועיל כלום”, אלא אני אומר: “מועיל מעט מאד, פחות מן הראוי”. – ובזה אני משיג בבת אחת שתי תוצאות: אני מוסיף חשק להתאמצויות נוספות במרחק של תקופות ארוכות – ימים ושבועות וחדשים – ואגב אני מלמד: כבר יזכור לומר אחד בשבת ושני בשבת, כבר ילמד את שמות החדשים וסדרם בשנה, כבר ישאל את חבריו מה זה ואדר וייודע לו שיש גם שנה מעוברת. – “אמרתי לך באביב ובקיץ, בסתיו ובחורף”. – או: “הזהרתיך עם הנץ-החמה, בהשכמת-הבוקר, בצהרי-היום ועם הערב-שמש”. – כך אני מלמד ומעשיר את אוצר-המלים שלו. – לא “מאה פעמים”. – זה חדגוני, מרגיז, חדל-דמיון.

או שיש כזה עקשן מעוקש. אל תאמר לו עיקש – מוטב לומר: “שביתת-שבת שכמותך – פשיטה יאַפּאַנית, פלישה גרמנית, – אתה, בר-שלילה מבטן ומלידה, איפּכא מסתברא שכמותך, הָפְכוֹ-שֶׁל-הָפְכְּכֶם!”.

והוא אחר-כך: “בבקשה, אדוני, מה זה פשיטה, מה פירוש דמות היגון, מה זה איפכא מסתברא?”

והנה כך גם אתך – נפלט דיבור מפי – אבל גם את תגדלי ותהיי אשה חכמה ואמיצה – ותנהלי את משפחתך דווקא בשכל ובחריצות, – ודווקא בכל עמדה ובכל מקום תפעלי בידיעה ובאומץ – ומשום כך דווקא אמרתי עליך לפי שעה, – אמרתי בחיבה ובתוספת סיום של הקטנה, – אמרתי שאת, – והרי תודי בעצמך כי צדקתי, – אמרתי שאת מרשעונת. אף את תגדלי, לפי שעה עדיין את קטנה, עדיין לא מרשעת…


הערה:

כל כתה של בית-ספר, כל חצר של בית וכל חצר של בית-אולפנא יש לה את המרשעת שלה. – לא תשנה אותה ולא תחליף את טבעה. – אבל אפשר ליטול את עוקצה. – זכור: הואיל והיא צהובה אל סביבתה שלה, תהא משתדלת להתגנב אל מתחת לכנפי חסדו של מבוגר. – אל תדחנה, אבל – יחס עניני בלבד – ושמור על המרחק הדרוש. – זהירות! – יש להן צפרניים, לדורסניות הקטנות הללו!


לישון מוקדם

אין זה ענין קל. נדמה לכם, שאם אני אומר כך, הרי תיכף ומיד יהיה כך. והנה אתם מפליגים בזה מאד בהערכת האוטוריטה שלי (הקשבה, באו לבקש בזה את השפעתי). צריך לעשות בזהירות ובדרך דיפּלומאָטית. מפני שאם אומר ש“הילדים אינם תרנגולות, שילכו לישון יחד עם התרנגולות, שיעלו על מיטותם כמו התרנגולות על מוטותם – שיהיו מוכרחים לישון כל-כך מוקדם”, – אם אומר כך פשוט, הריני מבטיחכם שלא יצא מכל זה ולא כלום, ונפסיד כל הענין.

מיד ישיבו לנו בטענה שהשינה טובה לילדים, ושכל היום כולו כבר מספיק להתרוצץ ואפילו די והותר, ובערב ערפל, והצואר מעורטל, ויורד הטל והרגלים יחפות, וקרנים אולטראסגוליות, ובערב חושך ואפילה ואין רואים ואפשר להפגע בענף בעין. – יאמרו שהמבוגרים מגיעה גם להם מנוחה, כי ביום רעש והמולה וצריך להשגיח ולצווח, ובערב רוצים משום כך המבוגרים לשבת בשקט ובמנוחה בלי הילדים, בלי אותן הקרנים האולטראסגוליות.

אפילו אם שתי אמהות נוחות ונוטות להסכים, הרי שיש כנגדן הרבה אחרות עם תירוצים רבים: שההוא קטן ביותר, וזה חלוש, וזה נחלש ומיוגע מרוב עבודה (מפני שכל השנה היה בית-הספר והלימודים והשעורים, ולכן צריך בכפר לאסוף כוח לשנה שלימה, שנת-לימודים קשה). – ועוד תאמרנה האמהות, שאני מסכים על יסוד התיאוריה, מצד העיון, משום שלא היו לי ילדים משלי ושהמדע קפוא וחנוט כאותם חנוטים שבפּיראַמידות, ועכשיו קידמה והתקדמות, זרמים וכוונים, ושאני כמעיל ישן המקופל בנפטאַלין וכמו זבוב מלפני המבול שנטבע בענבּר.

מלבד זה, אין הולכים כלל לישון יחד עם התרנגולות, מפני שיש להתרחץ תחילה, רחיצה שלימה או לפחות פנים וידים ורגלים, ומעט להשתעשע ומעט להתמהמה, וממילא מאוחר. ואם יאחרו עוד יותר יצאו מתוך השינה, ובכן יבואו נדודי-לילה ובבוקר טבעות כחולות מתחת לעינים ואינם אוכלים את התרד עם הברזל יוצר-הדם. – לא, כך לא טוב, יש הרבה טענות, אני אחד והאמהות רבות, אפילו אני עם שתי אמהות – מיעוט קטן כנגד רוב גדול, והענין אבוד. – צריך בלי תרנגולות, בלי טענה זו, בדרך אחרת, בזהירות ולא תיכף ומיד.

צריך להכין תחילה את הקרקע. קודם לשלוח פה ושם קרני-מישוש, לעשות תעמולה. אלחש פה כמה מלים, אומר שם דיבור אחד. – למשל: שאם לא יתחילו כבר מעכשיו לחסן, מה יהיה אחר-כך, בזמן שיהיה עצמאי וחפשי ויצא לנסוע על גלגלים ועל אופנים, אם יהיה עכשיו שמור וזהור סופו לשבור אחר-כך את המפרקת או להפגע בעמוד-השדרה; או העין – אם ישמרו על הנער יותר מדי עכשיו – אחר-כך כשיגדל וישב במכונית ליד ההגה – יאבד את השלטון ויעלה ישר על עמוד של טלפון או על ערימה של חצץ שבצדי הדרך (כי לחדד את העין ולפתחה צריך עוד מילדות ומנוער, ודווקא בחושך). – ולאם אחרת אומר, כי בגליון הרפואי הכי-הכי-טרי קראתי על התגלית הכי-הכי-חדשה, שדווקא טללי הערב יש בהם תכונה רדיואקטיבית והם הידרו-קלימאַטובאַלניאולוגיים. – ואֵם שלישית ארמוז לה שהפואֶסיה של הערבים בכפר, בחיק הטבע, משחררת ומעלה מתוך תת-ההכרה את רגש-הרוממות ואלאקטרונים, ונותנת שפע של רשמים שאין רישומם נמחה לעולם. ולרביעית אגיד, שאמר לי נער אחד כי בעלותו בשעה מוקדמת על מיטתו אינו ישן והוא מלא רוגז, ובאים ועולים במוחו רעיונות “מגרים” שונים. כי באמת אמר אותו נער: “לפעמים אני אוהב לשכב קצת במיטה ולהרהר, אבל אם לאחר התרגזות אני מוכרח ללכת מיד לישון – באות אל מוחי מחשבות עקשות (כלומר: רעות)”.

ובכן, צריך קודם לשאת ולתת ליד שולחן עגול, לעשות הסכמים, בשביל לרכך ולפרק את ההתנגדות – וכבר בא המיפנה הרצוי; אבל יש כמובן תנאים שונים, הגבלות ועמידה על המיקח.

“לא להתרחק ביותר?” – טוב: נציין את הגבולות. – “סנדלים?” – מוסכם, וגרבים גם כן. – “לשתות את החלב בלי העויות?” – כמה: כוס אחת, שתים? ירק לפרפרת? – ושעה קבועה ומדוייקת, שלאחריה כבר יפוג תוקפו של הרשיון, ושלא תינתן עוד ארכה. – “הכל ילך אחת-שתים-שלוש, עם קריאה ראשונה, בלא השתמטות ובלא דחיות ושהיות, מתרחצים (משפשפים אפילו את השיניים) – וקפץ – למיטה, עוד רגע – חיררר, סיססס – חיררר, סיסס”.

עכשיו יש ל“”פיקוח" ידים חופשיות.

אבל – יש לזכור ולהזהר ולקיים, חוזה איננו פיסת נייר. כי מה תועלת יהיה בזה, אם במשך שנים או שלושה ערבים אני חוגג את נצחונה של הדיפּלומאַטיה שלי, ואחר-כך – מתחילים לנהוג בחוזה כבפיסת נייר, ואֶלמנטים לא-מרוצים מבטלים את הרשיון? – הרי ננחל מפלה. – תבוסה גמורה. צריך יהיה שוב ללכת לישון יחד עם התרנגולות. ובבוקר, לברכתי האדיבה “צפרא טבא” – אקבל “בוקר טוב” צונן וקר כקרח, מפני שאני התערבתי מן החוץ ועצתי לא ביקשו ממני.

בכל לבי אני מבקש לעזור לכם, אבל לא היום ואף לא הגה אחד על תרנגולות. זה נימוק מרגיז.

אבל גם אתם אל תשבו בחיבוק-ידים, אל תחכו שאני אלחם לכם ואתם תחרישון. – שהרי “הערבים בכפר דרושים לכם בשביל החיבורים בעברית”: “איך ביליתי את ימי החופש”. אין יכולים לעבור בשתיקה על הערבים, כי הנושא לא יהיה מעומק. או “תיאור הערב ביהודה לפי אהבת-ציון”. או: “קידוש החודש ופגימות הלבנה לפי אגדת המלך דוד במערה לביאליק”.

והנה. – זכרון מזכרונות השנים שעברו ומהשכל הבריא בלא עצבים מתוחים.

שעת ערב מאוחרת. אנחנו יושבים ליד השולחן, משוחחים. – אני שואל: “היכן הבחור הצעיר, התכשיט?” – ואבא שלו: “הוא מתרוצץ אי-שם: או שהוא בארווה, או שהוא שולה צפרדעים”. – ואמא שלו: “איזה בור הם חופרים שם, מן ארוחת-הצהרים לא ראיתי אותו”. – והאב: “אַל דאגה, יחזור אל הצלחת”. ועל השולחן עומדת וממתינה לו קערה מלאה דייסה שהצטננה עם חלב. – ולבסוף הבחור התכשיט חוזר. הוא ממהר, כל עוד הוא עומד על רגליו וקורא בשארית כוחו: “גמרנו, אמא, לאכול”. – הוא יושב ואוכל – במרץ – אחת, אחת ואחת – כף עם כף וכף אחר כף – אכילה גסה ונחפזה. – פתאום נשען במרפקו על השולחן, הכף האחרונה עם הדיסה מוגבהת למעלה ביד, בלא תנועה, מעל לראש. נרדם. הכף נכפפת, הדייסה עם החלב בזרזיף על הבלורית, והוא מתוך שנתו בלחישה: “תן את המעדר!”.

ובכן אבא נושא אותו על כפיו אל המיטה. – עכשיו הוא שליו, שקט, חסר-כוח, מציית, אף לא זיע כלשהו (שנתו של ילד – זה אחד מפלאי-החיים הגדולים ביותר). ואחר-כך אמא, כך על המיטה, בשנתו, – במגבת רטובה היא מנגבת את הדייסה מעל הראש, מתוך הבלורית, ואת כפות-הידים, כמו שני שדים שחורים, ואת שתי הרגלים, מטונפות ומסורטות (המכנסים – תבוסה גמורה, קרעי קרעים), – ואת הסנטר המלוכלך, הנלבב, הנחמד – גם כן במגבת הרטובה. – והוא שותה, לוגם את השינה המלאה, הכבדה, לגימות לגימות ארוכות, – שינה עמוקה, שינה תהומית, - שינה מחייה, – שנת עובדים מתוקה.

יכול אתה להעמיד עכשיו ארטילריה כבדה וקלה, תותחים מרחיקי-קליעה ותותחים אנטי-אויריים – וכולם יחד יפתחו באש, והוא – עופרת כבדה, ביטון-ברזל, לא כלום, – לא ינוע ולא יזוע, ישן.

בלילה מציקים הפרעושים (כי גם הכלב ישן בחדר) והיתושים, מעלות השחר נדחקים הזבובים בחוצפה אל הפנים ואל העינים וחולפים בזמזום על פני האוזן. – הוא התעטש, התהפך על צדו האחר, נאנח אנחה ממושכת של הקלה, בעט בשמיכה – ישן.

ורק לאחר שכבר מדד ובדק בדיקה מתימאטית ומצא שהנה כבר בדיוק מספיק, – רק אז יתמתח ויעווה את פניו, יעביר ידיו על העפעפּים ויפקח את עיניו ויחזור ויצמצמן, יסתכל מסביב תמיה, יתגרד בפדחת – מביט, מביט - כבר הוא רואה, – ורק אז הוא מצטחק.

(חוסר-שינה של הילד – גם זאת בדו).

אבל… איזה שטפון… הו הו… מעיינוֹ מים.

אין בכך כלום, – לא יטבע, - זה יתיבש, – כמעט כבר התייבש.

כלום חסר קש חדש למזרון? – האם אדמת המולדת תקמץ לו? או אולי חבל לך על חתיכת סבון, בשביל לכבס את האוצר הזה שלך, את הסדין המקוצץ ואת הכותונת, – ולחפוף את חורשת-השערות הזאת, – מים בצמצום? – בשביל זה הדור הצעיר, זה עתידה של האומה וחידתו של המחר?

ירטיב ירטיב, גברתי הנכבדה, – לבריאות – וכה לחי! לא חרפה ולא בושה, לא נזק ולא סיבה להצטער. – וכי מה היה לו לעשות טוב מזה? – אתמול בערב שכח מתוך קלות-דעת, ובלילה ישן שנת תמימים. הוא צומח, גדל, גברתי החביבה, ואין זו התאמצות של-מה-בכך, לא עבודה קלה.

מן העולם הישן אני, לא זה מחדש בא. – הרבה הייתי יכול לספר כאן.

זוכר אני במושבת קיץ. – חום לוהט, שרב. – ומאה נערים. – לא יכלו ביום, לא אָכלו. ובערב קריר, ויש תפוחי-אדמה עם חלב חמוץ. – הקדמתי והזהרתי, שתהיינה תוצאות לאכילה זו. – והנה בבוקר, – לא פחות מששה, בבקשה מכם – אגמים מתחת למיטות. – ששה למאה – זה יותר מדי? – לפי החישובים המדוייקים שלי – צריכים להיות שנים או שלושה מזרונים המצריכים ייבוש. – אומרים: מילא, מה אפשר לעשות, מה שהיה היה. – והשובב הזה מפרש בלגלוג: “הם עשו להם היום, אדוני הרופא, חג-הים”. – ואני לו: “תן מנוחה, אל תזכיר, כי יהיה להם לא נעים”.

אני יודע – בדקתי – אני מכיר את הענין הזה יפה.

הרבה מאוד הייתי צריך לדבר על כך, אבל אני קובע בקצרה, שכל ילד יש לו זכות ללא ערר לשתי קאַטאַסטרופות במשך השנה. במושבת קיץ, בתנאים שונים מאלה שבבית, ראוי להגדיל את האחוז. ואני אומר זאת בכל הכרת החומרה.

האדם בימינו אוהב-נוחיות, קצר-רוח, וחכם-בעיניו. לכל מכה הוא רוצה להקדים רפואה, לכל תקלה למצוא תקנה מהירה; הוא כועס על כל מכשול ומחרף ומגדף בשל כל הפרעה; הוא נחפז, דורש שיהיה תיכף ומיד.

שתיל מצריך שנים עד שהוא צומח וגדל עץ נושא פרי. – לא-מנוסה היא שנתו של הילד, תמה ועמוקה, הילד אינו זריז להתעורר. – כלום יהא אדם הולך ומידיין עם הטבע שישנה את חוקיו?

אתם מבקשים ממני, שתלכו לישון מאוחר יותר, לא יחד עם התרנגולות. אבל לא בתרנגולות כלל אנו עוסקים כאן, אלא ברוח הזמן העומד כנגדנו, ובגאוני המדע שגם הם כנגדנו. זהו זרם, שטף הזמן, וכנגד הזרם קשה לשחות. – פחדנים הם הבריות: תפיחה קטנה, סריטה קטנה – מיד: הרעלת דם. – יודע אני, ודאי שאני יודע כי דווקא בערב אפשר לעשות תהלוכות ולשחק במחבואים. – יודע אני כי באויר הצונן נעים וטוב ביותר. וכל-אימת שמישהו רוצה הרי הוא נופל תחת התאנה או תחת התות והוא נרדם. – ורק אחר-כך יבואו הם, המבוגרים, כלומר אנחנו, ונצא לבקש – לאסוף – אסיף הילדים; ונמצא אתכם, ונביאכם ישנים ורדומים, ונפרקד אתכם כל אחד במיטתו שלו, ואתם נושמים עמוק עמוק ואינכם מרגישים דבר, אשר קרכם שר-השינה בדרך ואתם עיפים ויגעים.

אבל בבקשה מכם, המשאלה והשאיפה לחוד והחיים והמציאות לחוד. החלום ופתרונו, רעיון והגשמתו. ויש אחריות בדבר. – כי הנה שימו-נא אל לבכם ושקלו את הדבר: אם משהו חלילה לא יצליח, – איזה בלוט יתבלט, או שיעול ו-37,3 צלזיוס, – מיד כל הטענות והמענות עלי ועל ראשי המסכן. – ואז מנוחתי ונופשי מה יהא עליהם ומה גורלה של עבודתי בהכרת הסביבה ולימודי במינראלוגיה?

אל תחשבו שאני רוצה להסתלק מזה ולהתחמק. לא. – מיד מחר אומר לאמהות שלכם, שהערבים והכוכבים בשביל הילדים הם, ש“החברה המדעית” והאסיפות המדעיות מצריכות גם הן את הערבים, דווקא שיחות טוב ביותר לנהל בערבים, כי ביום אין פנאי וחבל על הזמן – ומפני שאין פנאי ביום צריך לקחת מן הערב.


הערה:

המפטם את הילד בשינה יתירה מוליכו דרך שינה שאינה נעכלת אל שינה מקולקלת ולשינה מושחתת וגורם לו עצבים מרוטים וקרועים. – כמה שעות חייב ילד לישון? – בדיוק כמה שהוא ישן.


מעשיה בשביל הצעירה ביותר

–… ובכן שניהם, האח הזה ואחותו, עומדים להם כך, היתומים הקטנים האלה, עומדים להם ביער ומביטים, ופתאום הם רואים בית, בית קטן-קטן כזה הם רואים. הוא שואל אותה: “מה זה?” – והיא אומרת: “איזה בית קטן”. – הוא שואל: “מדוע קטן כל כך?” – והיא אומרת: “אינני יודעת”. – מפני שאינה יודעת מי גר שם. הבית קטן, חלונותיו קטנים ופתחו קטן, ועל הגג ארובה קטנה ועשן יוצא מתוכה. – אבל הילד והילדה עומדים, מביטים, ומחזיקים זה את זו בידיהם. והנה פתאום באים גמדים, ובידיהם כדי-חרש עם תותים אדומים. – ואת חושבת אולי, שאלה היו גמדים פשוטים? – לא. – כי הגמדים האלה היו להם כנפים.

– לבנות.

– מובן, לבנות. בודאי, לבנות. – אולי גמד אחד היו לו אפילו כנפים כחולות, או ורו…

– לללא.

– אז לא; אם אין זה מוצא חן בעיניך אז לא; כי לי לא אכפת: את יכולה לבחור לך צבע איזה שאת רוצה. – ובכן הגמדים האלה נושאים כדים ירוקים ובהם פּטלים אדומים.

– תותים אדומים.

– תותים אדומים, טעיתי. ויש להם כנפים לבנות…

– כמו מלאכים.

– נכון. לבנות, כמו אצל מלאכים, לבנות ונקיות. – וגם ידים יש להם נקיות. הם רחצו להם את הידים הקטנות שלהם ואת הפּיות. הגמדים אוהבים להתרחץ. ואת היית רוצה שיהיו לך כנפים?

– לללא.

– מדוע?

– למה שלא.

– מה זה היה מפריע לך? – הלא אם יש לך כנפים את לא מוכרחה לעוף, אם אינך רוצה…

– ספּר הלאה.

– טוב. אבל את שמרנית. מה זה היה מפריע לך? – הנה ראי: גם הצפרים יש להן כנפים, וגם הזבובים, וגם הפרפרים יש להם כנפים, וגם הדבורים…

– מה זה, הגלגל הזה?

– מיקרופון.

– כן?

– כן. – טלפון כזה… הגמדים יש להם אזנים נקיות ואפּים נקיים. מפני שהכלב, למשל, אין לו ממחטה בשביל האַף. הוא מלקק בלשון, ומיד הוא נקי, החוטם הכלבי הזה. או הזבוב, הוא מתרחץ ברגליו. גם החתול מתר…

– אני ראיתי את החתול מתרחץ בכף-רגלו.

– גם אני ראיתי: פעם אחת איך אנקור התרחץ בחול, ופעם אחת איך החתול מתרחץ.

– אני מאה פעמים ראיתי. הוא שמו נקרא החתול הזה מורוסי. למה הגלגל הזה?

– אל תגעי. זה מכשיר מדעי, מכשיר מדוייק ועדין. אפשר לקלקל.

– ואתה שמעת את הצעקות שאני עשיתי מחר?


– אתמול בערב? – בודאי. – הרי אני שכן סמוך שלך. הכל שמעתי אתמול.

– אתמול.

– אמא שלך רחצה אותך, ואת אינך רוצה, מפני שאת התרחצת בנהר שלם, אם כן למה עוד בקערה?

– נכון?

– הכרתי נער אחד, והוא גם כן לא רצה. הוא אומר, שאחר-כך רטוב לו באוזן. אמא שלו היו לה עצבים מזועזעים ורחצה אותו חזק מאוד. זה כואב.

– כואב.

– אמר הנער ההוא, שאזנים נקיות אינן דרושות לו כלל לאשרו. אמר שהצואר אינו מלוכלך, אלא שזוף. הוא רצה שהמים יהיו אחרי הרחיצה שחורים, כמו זפת. שאם לא כך – הרי חבל על הטרחה. היה אומר שלהרבות ברחיצה הרי זו השקפה ישנה ורקובה. והוא לא ירד עד כדי כך, שיהא מסתרק שתי פעמים ביום ומנקה את השיניים בוקר וערב.

– האם הגלגל הזה הוא מזכרת?

  • לא מזכרת, אבל חשוב. מיקרופון.

– מה זה מזכרת? – אמא אפילו איבדה סיכה של מזכרת ובכתה.

– הו הו! ואני קראתי, דבר יפה כל-כך. קראתי בספר…

– בספר הזהו?

– לא. באחר. – על ילדה אחת, שאמא שלה ניגנה על הפסנתר. אמא מנגנת הרבה, והיא עומדת ומקשיבה. נשענה אל הפסנתר ומקשיבה.

– ומה?

– אמא שלה מנגנת שיר עצוב והיא כבר גמרה. והילדה שואלת: “אמא, באיזה דמעות את בכית?”

– אינני אוהבת מעשיות עצובות. נו, ספר הלאה.

– טוב. ובכן הגמדים מתרוצצים בעליצות, משחקים עליזים ושמחים. כך הם טסים ומרחפים בעליזות בכנפיהם הורודות…

– הלבנות.

– הלבנות, טעיתי. סליחה.

– ואתה אוהב אותי?

– כן, אהבה רבה, הלא היא האהבה ראמות עוללה.

– שטויות אתה מפטפט. דבּר אלי כמו בן-אדם.

– דווקא בלשון בן-אדם דיברתי. לא היא האהבה ראמות עוללה, היא גם באדם מחמר יקרץ רוח גם נפש אך היא בו חוללה…” זוהי פתיחה של שיר קלאַסי (של מיכ"ל).

– אינני מבינה.

– לספר הלאה על הגמ…

– אינך כועס בכלל?

– בשל מה?

– למה שעשיתי אתמול צעקות.

– לא. רק היה לי עצוב שאת מצטערת, ושאמא כעסה בקול רם על…

– אמא’לי גם עליך כועסת.

– משום מה?

– למה שאתה נוחר ושומעים בעד הקיר. אמא סגרה את החלון ואיננה יכולה לישון, ואת המיטה העבירה אל הקיר ההוא. ואמא’לי יצאה מתוך השינה. אבל אני לא ראיתי איך היא יצאה ממנה, למה שאני ישנתי. – נו, ספר.


– ובכן, שני היתומים הקטנים מביטים, והגמדים מרחפים בכנפיהם הירוקות. (הפסקה).

– למה אינך אומר?

– מפני שאת חושבת על משהו אחר ואינך מקשיבה.

– אני מקשיבה.

– ואני אמרתי בכנפיהם הירוקות. ואת לא תיקנת שבכנפים לבנות.

– למה שאני מתקנת ואומרת בכל פעם ואתה שוב טועה, אתה רוצה שאני אגיד לך אלף פעמים?

– את אוהבת מעשיות?

– קצת מאד… ואתה יודע איך אני חושבת?

– גם כן קצת מאד.

– והילד הזהו עשה צעקות?

– איזה ילד?

– זה. שאינו רוצה להתרחץ, למה שכואב.

– עכשו כבר לא. הסברתי שבאוזן ישנם קמטים שונים, פינות שונות וסמטאות, ולכן לא צריך לרחוץ חזק, – ובזהירות, שלא יכאב. ובזהירות לסרק, ואת האף גם כן בזהירות, לא חזק, ושהסבון לא ייכנס לעינים.

– כן.

  • ואת השיניים בקלות, בזהירות, כי יכולים להיות לאמא עצבים מזועזעים – ובכל זאת שלא יכאב.

  • ואם אני לא אשפשף את השיניים אני אהיה סבתא זקנה, מכוערת? גו-ע-לית?

– אני אסביר לך. הנער הזה, הדרדק, זה הינוקה, לו נשרה שן-חלב אחת, ועכשו צומחת לו שן חדשה, יפה. האם הוא זקן ומכוער?

– הוא יפה, אבל הוא איננו רוצה לשחק אתי.

– את מצטערת?

– לא.

– יש לך הרבה דברים מצערים?

– זה לא חסר אף פעם. – אני לא אוהבת את הקרומים.

– בחלב?

– לא בחלב וגם לא בקאַקאַו. – וגזר אני גם לא אוהבת. – מזהו הספר הזהו.

– מדעי.

– קרא.

– טוב. אקרא. – כאן?

– כן.

–… “חומר הסלע נמצא בתנועה בלתי-פוסקת, או שהוא מתכווץ או שהוא נתון ללחץ, וכתוצאה מזה הוא ממעך ומפרך את צלעותיו”.

– אתה מבין את זה?

– כן.

– למה שאני לא. (אנחה).

– היית רוצה להבין?

– אני שרה לבּובּה שתישן, ואחר-כך היא כבר ישנה, ואני כבר לא שרה, למה שהיא ישנה ולי יש כבר דאגות שונות.

– מדוע? – מפני שהיא ישנה?

– לללא… אמא’לי אפילו גם יש לה דאגות.


– אמא גם כן?

– כן. – עם אבא. – למה שאבא…

– אבל אולי כבר אינך רוצה לשוחח? הנה את אפילו כבר מפהקת. – אולי התעייפת ואת רוצה ללכת לשחק עם הילדים?

– יש לי דאגה אחת כזאתי, ששום אדם לא יודע בכל העולם. לא אמא ולא אבא, אפילו לבּובּה לא אמרתי. אבל לך אספּר.

– מוטב שלא תספרי. אזנים לכותל.

– אתה מפטפט שטויות. – לא יפה לאמור: מפטפט. לילדים מותר: מפטפט; אבל לאמא ולאדון לא יפה. והם אומרים: “לכי לך, לכי לך, קטנה, לא תשחקי אתנו, כי את קטנה”. – היא אמרה: “תיכף תעשי בתחתונים”. – ולא התביישה שאני מתביישת. ובאזני כולם. – ואני – נערה גדולה. אני הייתי רוצה להיות בּובּה; למה שבובּה תמיד ולעולם יבשה (אנחה). – ואתה נוחר ואינך מרגיש, למה שאתה ישן. וגם אני לא מרגישה… מה אתה כותב?

– תיכף אומר לך. כשאני שומע איזה דבר חשוב אני רושם, כדי שאזכור.

– קרא מה שכתבת.

  • טוב: - “אני הייתי רוצה להיות בּובּה, למה שבּובּה תמיד יבשה. – ואתה נוחר ואינך מרגיש, למה שאתה ישן. וגם אני לא מרגישה”.

– כן – זה חשוב?

– מאוד. – פעם אחת ילד אחד רצה ללכת בשמלה. את עשית אתמול בערב צעקות, מפני שאינך רוצה להתרחץ, והוא בבוקר לא רצה להתלבש. ואמא שלו חשבה שיש לו תסביך. ובכן הילד אמר לי את הסוד, שהוא רוצה להיות ילדה, מפני שהילדות הגונות ולא שובבות, והוא במכנסים לא יכול, והוא רוצה להיות הגון ולא-שובב בשמלה. גם זה רשמתי. – וילדה אחת חפצה להיות קופית בתוך כלוב, משום שקופית בכלוב יכולה לשחק תמיד ואינה מלכלכת את השמלה, ומותר לה לקפוץ בתוך הכלוב, ולאבא שלה (של הקופית) הראש לא כואב ולא מתפוצץ.

  • ואבא שלי…

– ראי, את שוב מפהקת. כבר התעייפת.

– אני אוהבת לשוחח אתך.

– אמנם כן. אבל גם אני כבר מפהק.

– אז אמור את המעשיה.

–את צודקת. המעשיה על הגמדים קלה ונוחה; האמת על הגמדים חשובה, אבל קשה לדעתה. את המעשיה על הגמדים אפשר להתחיל ולא לגמור – ואין בכך כלום; אבל מי שמתחיל לספר על האמת, קשה לו ולא-נעים שאינו יכול לספרה עד הסוף.


הערה:

כשאתה מתחיל מספר מעשיה, אל תשתדל לגמור אותה. מעשיה אפשר שתהיה מבוא לשיחה, אפשר שתהיה שזורה בתוך השיחה. המשך יבוא רק לפי דרישה. – מעשיה אחת אפשר לחזור עליה פעמים הרבה.


גם המבוגרים ואנו – ילדים

יכולים, בבקשה מכם, שלא לריב ולא להתקוטט: משחת-שיניים עם חרדל, ויכולים לחיות בשלום תמיד מנורה עם מראה, כוננית עם פסנתר; אבל (הדם אינו מים) אדם עם אדם? – ובקיץ, בזמן שהחום מציק ויש הרבה זמן פנוי?

תמיד כך הדבר: שקט שקט, שלום שלום, – פתאום פרצה סערה, ועננה תכולה-אפורה, – דומיה, – טררך, רעם, ברק. – וכי מה זה? – תמיד רק ילדים צריכים לריב, והמבוגרים כלל לא? איזה מין פריבילגיה היא זו? – כבר כך הוא דרך הטבע: מן ההכרח הוא שבמשך העונה תהיה שערוריה אחת, שמישהו פגוע מאוד וממורמר ביותר ילך וישוב לביתו לפני סוף העונה נעלב ומאוכזב. כבר כך הוא הנוהג, כזהו סדר הדברים.

אף אילו ידעתי משום מה כך הדבר, לא הייתי יכול להסביר לכם, מפני שמותר לי רק עד גיל ארבע-עשרה (המבוגרים אינם שייכים למדור שלי). – אבל, לאמיתו של דבר, אינני יודע: החיים – ערבּוביה, – סיר נפוח, – אנדרלמוסיה. כשהייתי כזה כמו שאתם עכשיו, אף אני ביקשתי להבין הכל. ועכשיו? – היהי. – החיים הריהם משולים למָקלט של ראּדיו: ודאי שדבר מעניין הוא; אבל גם פּּצפּוצים, פיצוצים, משהו אומרים שם, מעניין, – אולם או אמירה מהירה מדי או לחישה חרישית מדי, – לא הבינות הכל, לא שמעת הכל, אינך אלא משער. אף את החיים מנחשים, כחידה סתומה, הנה זהו.

ואולי גם טוב שכך הדבר. כי קיץ שלם בלי אף סערה אחת ויחידה ודאי היה כמשהו לא-מלוח, תפל. כמו שיבה מחוץ-לארץ בלי “אי נעימות” במשרד המכס, כמו טיול-בהנחה בלי מלחמה על מקום-ישיבה באוטובוס, כהצגת-בכורה בלא מחיאות כפים וכתחרות כדורגל בלי קריאות-הידד.

מן ההכרח שיתרחשו אילו התרחשויות, שיהיה מה לספר בכל ימות השנה. “אוך, נרטבנו, המים בזרזיף”. – או: “כמעט שטבע”. מה יער הוא זה שאדם לא תעה בו? – מה פנסיון עלוב הוא, שבו לא התקוטט שום איש בחברו קוט והתקוטט עד מוח-העצמות ולא התבדל ודרש שיביאו לו את ארוחותיו לחדרו לחוד, או לא קם ונסע לו לגמרי. – כלום סתם מעון-קיץ, – שעמום, – כשהשלום וההבנה שוררים בו תמיד – גם זו חוויה?…

משום כך באמת הסיפּור שלי לא מושך ביותר, מפני שאין בו מאורעות יוצאים-מגדר-הרגיל. יש אנשים היודעים לספר בדרך מושכת ומעניינת. – אחד היה במלחמה. ואפילו אינו יודע איך נפגע ביריה. ואילו האחר מספר כך:

אני מסתער קדימה, והכדורים – זזז, זזז, – ואחר-כך – צצצ – טררך; ובכן אני נופל, והנה העשב מורעל בגאז; אני מעלה על פני את המסכה, והנה כאן מטוס, פצצה; וררר, – בּיץ בּץ, – מצד ימין במרחק שני צעדים, מצד שמאל במרחק צעד אחד, ופצצה שלישית למרגלותי (אבל למזלו לא נתפוצצה). אני קופץ ורץ – הופּ, – שני תותחים של האויב אני תופס בלועם, ואני מובילם, ולא קרה כלום, רק סריטה.

אתה מאמין או אינך מאמין, אבל אתה מקשיב. היה או לא היה כך. – וכי מה זה נוגע לי?

אני זוכר פעם אחת במושבת-קיץ, גם אז היו ימים לא מעובעבים, – הכל שקט ושליו וחלק, – הנערים נהנים מזהב השמש ביום ומן הכוכבים בערב, – כאן היער, – וכאן הנערים שלי, ושם הגזר. – זהו. – והנה באו בתלונה – זהו – שהם אכלו את – הגזר. אם כן: חקירה. – מי? – מי ראשון, – מי עוד, – מי עם מי, מתי, מי כמה? – חרפּה! – רשמתי; אמרתי דברי כיבושין, שהנה משום הגנת הצומח, מפני שהם שיברו ענפים גם כן, ותרבות רעה ושוד לאור היום. – גמרתי, ואני הולך אל בור-האשפּה: משום שהוא קרוב ביותר אל המטבח, ולכן באים הזבובים והועדה הסאַניטאַרית, ולכן צריך לחפור ולכסות את מקור-הזוהמה הזה ולעשות בור בריחוק-מקום. – אבל בדרך אל האשפּה אני רואה שהולך אחרי נער כמו עצוב, לא בקו השלימות. – ובכן אני שואלו: “קלקלת?” – והוא מחייך חיוך חיוור. – אני אומר: “לא מרובים ביותר ימי החופש והשמחות בחייו של אדם – לך לשחק”. – אך הוא אחרי. – אני אומר: “אל המטבח אסור”. והוא: “אני רוצה להגיד לאדוני דבר”. – “לא עכשיו, מחר תגיד לי”. הוא רוצה עכשיו. – “אין לי פנאי”. – “זה קצר, מפני – שגם אני – אני גם כן סחבתי גזר”. – “ואכלת?” – “אכלתי”. – “גזר?” – “גזר” (ביקשתי לשאלו מפני מה לא הודה מתחילה, אבל לשם מה?). ובכן אני מוציא מן הכיס את פנקס-החקירה ועפרון רשמי ואני שואל בנעימה רשמית ורושם: “כמה?” – והוא אומר: “שלושה גזרים”… – “גדולים?” – “בינוניים, – הנה הנה כאלה”. – טוב. – “ובפעם השניה ארבעה. ובפעם השלישית אינני זוכר כמה”. – “אבל פחות או יותר”? – “פחות או יותר נאמר בערך ששה”. – רשמתי, סיכמתי, אני אומר: “אחד-עשר”. – “אדוני טעה: שלושה עשר”. אני מונה: “שלושה וארבעה – שבעה, שבעה ועוד ששה – אתה צודק – שלושה-עשר גזרים עקרת ואכלת”. – “ושתי עגבניות”. – “גם כן?” – “גם כן”. – וסבורים אתם שבזה הגענו לסוף? – לא. – כי לאחר שכבר סגרתי את הפנקס – הוא הוסיף: “ומלפפון”. – נאנחתי ולחשתי: “היפּאֶרויטאַמינוזה”, – ורשמתי את המלפפון. – אחר-כך נתברר שהיו יותר מלפפונים ועגבניות, שבעל הגן לא ידע עליהם, – אבל מה בכך שלא ידע? – צריך היה לשלם לפי המחיר הנכון המקובל בשוק הירקות, שלא לעוול את האדם הזה: הרי אינו יכול להטמין את רכושו בתוך קופת-אש של ברזל ומשום כך הוא אנוס לסמוך על יושרם של הבריות.

ותמיד הדבר כך. תמיד מתגלה איזה גזר טמיר, – לכאורה כבר אתה יודע הכל, – והנה לאו, מפני שנוסף עוד איזה מלפפון או שנוספת איזו עגבניה. לא מרובים ביותר ימי החופש של אדם עלי אדמות ואף-על-פי-כן הוא עצמו מקלקל אותם שלא לצורך.

המבוגרים – גם הם חורשים מזימות ומתמסרים לרע. מפני שכל אדם שונה מחברו, ואפילו אותו אדם עצמו לא תמיד הוא דומה לעצמו. – הנה אני שואלו: “אמור לי, בחור, מה טיבך שלך? האם הגון אתה?” – והוא: “בעצמי איני יודע”. – פעם כן הגון ופעם אחרת לא: בן-אדם!

או בענין אמירת האמת. – לא שהוא משקר, אלא שהוא נמנע מן האמת, משתדל שלא להפגש עמה. – הוא מהלך לו בדרך זו, והאמת מהלכת לה בדרך אחרת. ומשום כך, אינם נפגשים. לפעמים גם אינו מכיר אותה, אף-על-פי שעברה על-ידו, מתוך שהוא נחפז בדרכו, או שהוא מכירה ומרכין לה ראשו לאמירת שלום, אדרבה, ואפילו יכבד אותה בבת-צחוק, או גם יתעכב לרגע וישאלנה לשלומה ולבריאותה. – אבל אחר-כך שוב הם נפרדים ושוב אין דרכיהם נפגשות, אף-על-פי שהיה טוב ונעים להלך יחד עמה, עם האמת. – אם אדם דובר-אמת הוא מטבעו, ואף-על-פי-כן שיקר, – הרי זה רק במידה שהיה דרוש והיה הכרח ושלא היה אפשר בלא זה, וכל-זאת עצוב לו אחר-כך, ולא נעים והוא בוש בפני עצמו.

היה פעם נער, בנה של אלמנה, בן יחיד. והוא נפל ממוט ההתעמלות בחצר. זה לא היה דבר נורא, כבר ראינו פצעים גדולים מזה. – אבל אני אומר לו: “ראה, הזהרתיך שלא תעשה קוּנצים; מה תגיד עכשיו אמא שלך?” – ולאחר זמן שוב אני שואלו: “האם אמא הצטערה מאוד? מה אמרת לה?” – הוא אמר לה שנפל ונפצע בנפלו. – ובכן אני אומר: “שיקרת”. – והוא: “לא”, – הוא אמר אמת, מפני שלמעשה הרי נפל כשנפצע. אבל הסמיק, מפני שהוא מרגיש שנפגש עם האמת והתעלם ממנה. – והוא אומר: “אילו היתה אמא יודעת, היתה אוסרת עלי להתעמל על המוט”. – ובכן אני אומר בתמיהה: “איך אמא יכולה לאסור עליך; הרי היא איננה נמצאת כאן ואיננה רואה מה אתה עושה”. – והוא: “לא. מפני שאילו אמא לא היתה מרשה הרי לא הייתי יכול לשקר לה, לו היתה שואלת אם התעמלתי על המוט”.

והנה, רואים אתם, – אף הוא עקר גזר, – שלוש פעמים עקר. ואם משום שהתבייש, או מתוך פחד, או מטעם אחר, – לא יכול להודות מיד, אבל אחר-כך הודה גם בענין המלפפון; ואילו ההם הודו מיד מתוך אצילות ועוז-רוח בענין הגזר, אבל לא אמרו דיבור אחד בענין העגבניות והמלפפונים; שהרי לא שאלתי על כך, ולא חפצו לגלות, מתוך חברות.

והנה אנו מתחילים לדבר על החברות, על בית-הספר ועל החברים ועל השפעות שונות: שיש חבר העוזר ומתקן, ויש חבר המקלקל ומזיק. – לכאורה קל הדבר: “אל תשחק עם השובבים”. – אבל איך אפשר להכיר מיד מי הגון ומי אינו מהוגן? ולפעמים אחד נראה שקט ושליו כמי-השילוח ההולכים לאט, ואילו בתוכו הוא עוקר סלעים. או זאת: עם שובב – שמח ונעים, והרי אפשר גם לתקנו. – הרי יש אנשים היודעים להדביר ולביית אפילו אריה מיער, ואפילו נמר חברבור אפשר לאלפו ולתקנו. – ואפילו אוכלי-אדם אפשר לעשות בני-תרבות. – ומה זה, לעומקו של דבר, עוון אשר חטא ורעה גדולה, ומה אינו אלא דבר האסור ודבר שאינו נאה? – ומפני מה היתושים הללו שהם עוקצים אנו הורגים אותם, אבל אנו הורגים גם את הפרגיות ואוכלים אותן; והאדם הכל הוא אוכל ומּטָבֵעַ גורי-כלבים, אף-על-פי שהכלב יפה ונאמן.

ובבית-הספר שלהם היה מעשה כזה.

חבֵרה אחת לא למדה את שיעורו של יום, ואותו יום היתה צריכה לענות לשאלות. מה עשתה, כרכה מטפחת על צוארה, והיא מתראה כחולה, היא צרודה. והמורה אומרת: “רואים אתם, היא חולה ואף-על-פי-כן באה לבית-הספר, שלא להפסיד שיעור אחד”. ואחת לא יכולה עוד להתאפק והיא צוחקת בקרבה (מתפקעת). והמורה התקצפה מאוד: כי זאת הצוחקת אין לה לב ואינה משתתפת בסבלה של החברה החולה, וזאת קלות-ראש וחוסר חברות, וכי ההיא ראויה להשתתפות ולכבוד, ולא לצחוק.


ובכן מה היה עלינו לעשות? ובכלל קשה, הרבה פעמים צריך להיות רע ואי-אפשר. האם אפשר שלא לתת להעתיק חיבור בבית-הספר, אם ההיא חרוצה אך קשה לה, או שאין לה ספר מפני שאביה משתכר מעט, או שהיא מוכרחה לעבוד ולעזור, או שנעדרה בשיעור זה בגלל מחלה, או שלא הקשיבה לשיעור משום שחשה בראשה? – האם אפשר שלא ללחוש, אם מישהו שכח רק מלה אחת, או שמחמת הפחד טעה?

או למשל כשפיצץ שמשה של חלון, או שעשה דבר מעין זה, ולא הודה; - מפני שאחד כשיוודע לא יגידו לו שום דבר בבית, ואחר יש לו הורים קפדנים, או אפילו מרביצים בבית.

אחד נקל לו, ואחד קשה לו ואינו מוצא מוצא ועצה; זה הכל מצליח בידו ובכל דרכיו ישכיל, ואילו חברו כל עשיה שלו נעשית פגיעה שלו והוא נופל בפח ונפרעים ממנו בעדו ובעד אחר עמו, ולפרקים נעשה כפרת הרבים.

והרבה פעמים אפילו לא גלוי וידוע אם דבר זה אסור ואם מותר: למשל אחד באפריל והימים משנכנס אדר ועד פורים. – מורה המחבב את השמחה מרשה, וכנגדו החמור מחמיר, ואילו העצבני פעם נוהג כך ופעם כך, לאחד הוא מרשה ולאחר עושה שערוריה בשל דבר של מה בכך. – ומה זה, בעצם, עצבים? – כנראה הרופאים בעצמם אינם יודעים ביותר. שכן מי עצבני ומי סתם כעסן? האם קשה להיות רופא? האם רופא חשוב יותר, או מהנדס? או טייס? מהנדס בנה בית ולא דקדק בחשבונותיו והבית מתמוטט ונופל, וכן מי שבנה מטוס רע, מיד אסון. ורופא גם הוא יכול להיות גבור, אם הוא מידבק מחולה והוא מת. – ומה זה המעי העיור, מפני מה הוא נקרא עיור, המעי הזה? – מדוע אחד אוהב נורא קולנוע, ואחד עיניו כואבות וראשו כואב עליו כשהוא הולך לקולנוע? – ומה זה חלום? היש מכשפות ויש חלומות של נבואה? – מה זה סהרורי; האם פאציפיסט וביגאמיסט זה אותו דבר עצמו; האם יש בעולם שינה עולמית ואיך פאַקיר יכול להיות קבור?

מפני מה אומרים פעם שהוא קטן ולא יבין זאת, ופעם אחרת אומרים שהוא גולם גדול וכבר הגיעה השעה שיבין דבר כזה?…

כך אנחנו משוחחים ומפטפטים על כך ועל כך, ואפילו אותה שערוריה של המבוגרים בפּנסיון אינה מעניינת אותנו הרבה, משום שיש לנו עניינים חשובים משלנו, כי אחד ראה ושני קרא בספר או בעתון, ושלישי שמע בראַדיו או ברחוב או מפי חבר; כל אחד אירע לו דבר מן הדברים, היתה לו פגישה, עברה עליו שעה קשה; ובכן אנו מחליפים דעות בינינו.

השיחות שלנו פעמים הן מתקשרות ופעמים אינן מתקשרות, אין לנו לא יו"ר ולא סדר-היום; בעצמנו אין אנו יודעים אפילו אם “החברה המדעית” שלנו חברה מדעית היא או לא. – כי גם הקטן בא לאסיפות, והוא מקשיב, ואף הוא מבין על פי דרכו ויכולתו. ולא ראוי לומר: הקטנים, מפני שכינוי של בוז מבייש.


הערה:

אנו רגילים: או חיי המבוגרים בשוליהם של חיי הילדים, או חיי הילדים – בשולי חייהם של המבוגרים. – אימתי תבוא ותגיע אותה שעה מאושרת, שחיי המבוגרים והילדים יהיו כשני טורים מקבילים?


איך נולדים ולדות?

הנה כי כן. – נולדו. קטנים, נחמדים, מסכנים. נולדו גורי כלבים. – אתמול לא כלום, והיום כבר ישנם. נולדו גורים – אבל המבוגרים (אנשים משונים), אין זה נוגע להם כלל.

נחמדונים כאלה, מסכנונים, קטנטנים, כפות קטנות, זוחלים, מצפצפים, זנבנבות, אזנים קטנות, מרחרחים, מחפשים, נבוכים, אינם רואים – מצחיקים? – לא, לא מצחיקים. – ואמא, (כמובן אמא שלהם) מפחדת, אוהבת אותם, מודאגת, דואגת להם, מלקלקת אותם ומסתכלת לצדדין באי-מנוחה. – דודה, אמא, סבתא!" – “זהירות, אל תגש, כי היא תנשוך”. – “כלל לא, – אינה נושכת, היא רק מבקשת – שבזהירות”, - הגור התחלק מתוך ידיו של הדרדק (הוא בא על עונשו), ונפל על הדשא: והיא רחרחה אותו בעצבות, בדקה מיד בחוטמה ובלשונה אם לא אירעה לו תקלה.

השפנים (הוא ראה) גם כן. והתרנגולת, גם כן אמא (אף-על-פי-כן שהיא תרנגולת). והצפור הכנרית גם כן: האפרוח קטן, אין לו נוצות. היא ראתה. – והסנוניות גם כן. – הוא ראה איך נץ טס אחרי יונה. – נורא. נפחדות ישבו על הגג.

אבל בשר לא לתת לגורים, לא ללמדם לעמוד על שתים ולא לכרוע, לא להכביד על השכל שאינו מפותח; ואת העינים לא לפקח בכוח, לא לרחוץ בסבון מריח וגם סרט לפי שעה לא לקשור. – לכשיגדלו, רק אז תבוא בדיקת האינטליגנציה (הטאֶסטים של טאֶרמן-בּינאֶט), ושחיה על שפת הנהר.

האם כלב חושב? האם שבּלול שומע: “שבּלול, שבּלול, הוצא קרניך”? – האם היא מבינה: “פרת משה רבינו, טוסי לשמים”?

כל-כך הרבה דברים משונים יש, - ובכלל הכל מוזר. ושלא לענות אותם, את הגורים, מפני שקטנים הם.

וטוב יותר (אף-על-פי שיש דאגות שונות), – טוב יותר להוולד אדם; מפני שהסייח יש לו חיים קשים. ופרפר גם כן. והאדם מלך!

ובכן כך הדבר: הוא, הנער, נוח לו שנברא, מפני שמשמח ונעים לחיות. – ואילו היא אומרת שנוח היה לה שלא להיבּרא. – והוא – שלא כדאי להרהר בדבר זה, שהרי כבר נעשה, - הוא כבר ישנו. והיא מוטב היה לה להיבּרא רק בעוד מאה שנים. האנשים יהיו חכמים יותר, יהיה טוב יותר בעולם.

אנחנו מבקשים שמות יפים בשביל הכלבלבים הגורים ובשביל ילדים. – ההיא רוצה שיהיה לה ילד אחד וילדה אחת. – והוא רוצה שיהיה לו ילד, כי זה טיפּשי והיה מתבייש להיות אביה של ילדה. – “וילדה רוצה להתקשט, וזה עולה הרבה כסף”. – “לא נכון, ילד קורע יותר”. – – – וזו שוב רוצה שיהיו לה מאה ילדים, מפני שהיא אוהבת ילדים קטנים. – “מטורפת: מאה ילדים!” – “כלל לא מטורפת, מפני שבהודו מקדימים להתחתן, ובקאַנאַדה נולדו חמישיות, ובמצרים נולדו ששה בכרס אחת, אם כן כשמתאמצים אפשר להשיג מאה ילדים”.

האם ילד מוכרח להיות דומה להורים? כי הגורים יש להם טלאים. לבנים, שחורים. – מדוע אדם אחד יפה ואחר לא, ואם חשובות יותר עינים יפות, או פה ושינים? – מפני מה יש אזנים ממושכות ופנים מנומשות? האם גם נער צריך שיהיה יפה?


זה ראה, זה שמע וזה קרא. כל אחד אירעו לו אירועים שלו ונתנסה ניסויים משלו, היו לו שעותיו הקשות וקירוייו המיוחדים. וכל אחד הרהר בלבו וכל אחד מדבר ואומר. והשיחה מתקשרת או אינה מתקשרת, ופונה לצדדין ומקפצת מנושא לחברו.

לא כפי שמלמדים בימינו את לימודי הטבע בבית-הספר ראוי ללמדם. – צריך ללמד בדרך אחרת. כלבלב אף הוא מכשיר-עזר בלימוד הטבע. למשל, בכיתה אל“ף כמה תלמידים מביאים לבית-הספר (לא בתוך הילקוט) כלבלב קטן. ובכיתה בי”ת מביאים, דרך משל, שפן. – על מה שיש להביא בכיתה דל"ת יש ויכוח ער ויש חילוף-דעות חריף. – ויש אומרים כי לשיעור-הטבע יבואו הבּנים עם סייחים, ובבתי-הספר לנערות – עם עגלים מתוך הרפת. – “אם כן, הרי בבתי-הספר המיוחדים לבנים – יביאו חמורים”. – וצריך (בפרט זה אין חולקים והכל מודים) ללמד בכל בתי-הספר, כיצד מתקנים אופניים וצלמניות.

ואוכלי-האדם אף הם אוהבים את ילדיהם ונושאים אותם בזרועותיהם. וההוא חשב, כי אוכל-אדם וענק – היינו הך. ויש כושים בעלי-תרבות, אלא שהם שחורים. – ומה זה זאב-עֲרָבות; ואוכל-אדם אינו בולע אדם חי, כבלוע הכלב את הזבוב, אלא פשוט מבשל אותו. – פו! – למה יש בעולם גנבים ושודדים והרי געש? – האם בעתונים כותבים רק דברי אמת? – כי חבר בבית-הספר ראה פעם: שד אמיתי נגלה לו בלילה. – והנה: “טיפשה את”, – “אתה טיפּש”. – “אתה משקר”, – “את משקרת”. – אבל אין זה מקלקל את שורת ההארמוניה, אינו מעכב את מרוץ השיחה. כי לאמיתו של דבר הכל יחד נושא אחד לו: שנולדו גורים.

והנה אני:

אתם שואלים, אם רופא יודע הכל? אינו יודע, ואפילו החצי ממנו והלאה, ואפילו עשיריה אין עוד בו. אנחנו, בדיוק כמוכם עתה, מבקשים ומחפשים, משערים ומנחשים, כמוכם, לפעמים קולעים אל המטרה ולפעמים מחטיאים. – איני רוצה להתראות כאילו ידעתי אלא ששכחתי.

סיפר לי נער אחד, שהיתה אצלם צעירה, מחנכת לילדים. והעמידה פנים שהיא יודעת הכל, אבל אינה רוצה להגיד, – “כי בין כך וכך לא תבינו”. – או שידעה, הבינה, אלא שנשתכח ממנה. מפני שחלתה בטיפוס. – ניגנה על הפסנתר, והנה בא הטיפוס – ועכשו אינה יודעת. – דיבּרה צרפתית – גם כן טיפוס, ואינה יודעת – היסטוריה, גיאוגראפיה; אגדות נפלאות סיפּרה, שאלות בחשבון היתה פותרת על נקלה, אבל בא הטיפוס וקיפח שערותיה וזכרונה; אחר-כך חזרו השערות וצמחו לה, מה שאין כן הזכרון.

אתם מתאוננים, אבל מוטב לי להיפטר משאלתכם הקשה בבדיחה, מלהעמיד פנים ולהתחמק בתירוץ “שלא תוכל להבין”, או לדחות את התשובה, כדי לקחת לי שהות לחשוב ולסדר במוח את הקורט הקטן של האמת שאני יודע.

מפני מה ילדים דומים או אינם דומים להוריהם? – אילו אספנו את כל הספרים, אלפי ספרים של מלומדים, מחברים, חוקרים, בּיולוגים ורופאים, היו הספרים הללו ממלאים את כל החדרים שבחוילה הזאת מן הרצפה ועד לסיפון. אבל אין בידינו תשובה קצרה ומובנת. הכל רק בדיקות וניסויים ונסיונות וחיפושים.

המתינו. נזכרתי. – אחרי המלחמה היה רעה וקור, ובבית הזה היו מאה ילדים. – מה נעשה, מה יהיה? – שוב אין רוצים ליתן שום דבר בהקפה. וצריך לשלם במזומנים, והכסף מאין ימצא. ימי הקור אך מתחילים. – – – ואותה שעה באה אגודת הכורים – הם עצמם עניים, אבל ישרים ורחמנים; והם תרמו, שלחו קרון מלא פחמים. – עושר עצום ופתאומי כזה! כי הפחם היה יקר. – – – צריך לפרוק היום. – אינני זוכר מפני מה, אבל אמרו בתחנת-הרכבת שיש לפרוק דווקא אותו יום.

ניגשת החבורה לעבודה. – העגלות נוסעות, צריך לפרוק מהר את הפחמים אל המרתף הריק. – ובכן, כמה שהיו מגרפות ודליים וסלים – לעבודה, לעבודה! – המבוגרים ביותר מובילים במריצה, נושאים, מריקים. – מי זה יחשוב עכשיו על ארוחת-צהרים? – אפילו הקטנים ביותר נושאים בידיהם רגבים גדולים כל כמה שהם יכולים. – והילדות גם הן, כמה שכל אחת מספיקה. – כבר נודע הדבר לנחתום, ובכן האמין ושלח, וכבר נוגסים מחתיכות הלחם, והפחם חורק בין השיניים. – עייפים? – לא. – והנה שוב שתי עגלות גדושות. – “אני הייתי יכול מאה עגלות” – אומר הצעיר שבחבורה בעל הרגלים העקולות, (רק אחר-כך התיישרו, כי קנינו שמן דגים); כולו היה שחור מפחם, הוא נשא שברי פחמים בסיר-של-לילה. – אני אומר: “מחר יכאב גבכם”. – אין דבר. – ובמטבח כבר שפותים הדוודים ומתחממים המים לאמבּטיה. – וסבּון היה אמנם מעט, אבל נתנו בחנות, מפני שרואים כי נתעשרנו ונשלם. – – – הערב יורד. אבל אין דבר: צריך לגמור. – העששיות מעלות פיח: אחת בפּרוזדור, וזו שבחצר כבתה. – והעגלה האחרונה. והאמבטיה. תה חם. מזדרזים. הכל עייפים, ישנים. – מי שנרדם על צדו הימני התעורר על צדו הימני, ומי ששכב על צדו השמאלי הקיץ משנתו והוא שוכב על צדו השמאלי. לא נכון הדבר, שילדים ישנים באי-מנוחה; אולי רק בחדר מחומם יתר על המידה ומתחת לשמיכה חמה, או שהוא מתכווץ ומתכדר ומתהפך במקומו אם קר לו מתחת לשמיכה הקרועה והשחוקה. – – – נו, וישנו אותו לילה, הם אומרים, בעד כל הלילות.

אך המתינו-נא: משום מה נזכרתי דבר זה? – דיברנו על הצעירה ההיא, שחלתה בטיפוס וקיפחה זכרונה. – הנה כן, כבר אני יודע: אמרנו שהילדים היו שחורים מן הפחם הזה, אבל לא היו מרופּשים. – אדם שפניו מפוייחים ומושחרים, תן לו מים וסבּון ומיד הוא לבן וצחור כמלאך. אינו דומה אדם שהוא מלוכלך מעבודתו לאדם שהוא לכלכן. לפעמים נראה אדם כאילו הוא לכלכן, ובאמת אינו אלא מלוכלך לצרכי מלאכתו. ראוי לנסות בכל אדם, שמא אינו מושחר אלא לשעה…

לא, לא לכך נתכוונתי. הנה זה: אנחנו משוחחים לנו כך, רואים אתם, ואנו מאספים יחד את השברים הללו, את הפירורים, כמו אותם פירורי הפחם, כך אנו את פירורי המדע, את שברירי הנסיון והחכמה שקנינו, – והכל אל המרתף המשותף, אל אוצר המדע וקופת-החכמה המשותפת. אחד חי שנים הרבה וחדשים רבים, ויותר הספיקה לו השעה להשׂתכל ולהתבונן בעולם, ועל-כן אין מן הראוי להתפלא או ללעוג, ולא-כל-שכן לכעוס, אם מישהו אינו יודע או אינו מבין.


היא ביקשה להכין אפתעה לאמא שלה והניחה לה מתחת לכר חתיכת שוקולאַד; היא לא ידעה, מפני שעשתה כך אך פעם ראשונה בחייה, ולא ידעה שאין לעשות כך, – והשוקולאד נתמרח על הכר והסדין; והיתה אפתעה לא נעימה.

מישהו מכם לא רצה שהקטנים ישתתפו באסיפותינו. – מדוע? – קראתי אי שם: “קטנותו המדומה של הילד”. מעניין מאד איך הקטן מנחש ופותר באופן שלו ובדרך המיוחדת לו את החידה הסתומה של החיים.

דיברנו על המיקרוסקופּ, והוא פתאום: “מה חשוב יותר, – מיקרוסקופּ או אופנוע”. ואתה אומר מיד שהוא – טיפּש. – מפני מה? דוקא באותו רגע חשב על האופנוע, והשווה ושאל. – או שהוא שואל אם הכעס מקומו בכבד. ואתה שוב: “טיפּש”. כלל לא טיפּש. הציק לו הדבר שהוא כועס תכופות, והריהו רוצה לדעת היכן משכנו של הכעס; אולי הוא רוצה להתמסר לניתוח: שיוציאו לו את הכעס הזה, כמו שמוציאים אבנים מן הכליות.

או למשל, זוכרים אתם, – הדבר התחיל בשאלה, מפני מה אין מלמדים בבית-הספר לשרוק, אלא לשיר. – נער אחד יודע לחקות את קולותיהם של כל החיות והעופות. תיכנו תכניות לפיתוח המוסיקה בבתי-הספר: שבכיתות הנמוכות ישרקו, ייללו, ינערו וינבחו, ורק אחר-כך ינגנו על מאַנדולינה ועל מסרק, ורק אחר-כך (בכתה השמינית) שופּאֶן.

נו, ואתם שואלים איך נוצרת תרנגולת בתוך ביצתה ואיך נולד אדם.

ובכן אני יודע, דבר אחד אני יודע: שלהוליד ילד הרי זו אחריות גדולה כלפּיו, ושהרבה דרוש בשביל להיות אבא ואמא. צדקת בדבריך: קשה לגדל ילד. גדולה החובה והאחריות כלפי האומה, העולם, האלוהים והמצפון של עצמו. – זאת אני יודע.

אבל אינני יודע, לא גיליתי ולא הגעתי עד חקר הסוד הקדוש, הנעול בשבעת מנעולים, ואין איש מן האנשים יודע, איך הרוח בת-החורין, נשר הצוקים הרמים, קורָא מתוך הווית-הנצח, נולד פתאום, מלא געגועים לחיים עלי אדמות…

הנה, למשל, הגורים שלכם, כפות רגלים, תנוכי אזנים; מרחרחים, מתרפקים על אמם; אפרוח מלקט גרעינים, – מצפצפים, אינם מסתכלים, טרודים ומודאגים ולא זריזים; ואף-על-פי-כן – תעלומה גדולה, סוד.

דומיה. – וההיא מלחשת:

  • כן. אני גם כן חשבתי כך.

האם מרוצים אתם מן ההסברה שלי?

  • כן.

הערה:

שאלה אותי מחנכת, איך לענות לשאלות מגרות. – והנה אין כלל שאלות לא טפּשיות ולא מגרות, אם התשובה עליהן ניתנת ביושר-לב ובידיעת-המידה. ואם אנחנו עצמנו יודעים.


עצותי שלי

תמהים הבריות ומביטים בי בעין רעה, שהנה כאילו אני במידה מסויימת רופא, ואיני רוצה ליתן עצות. ממה נפשך: אם יודע אני מה תרופה יש ליתן – איני יודע מה טיבה של המחלה; ואם אני מכיר את המחלה – איני יודע איך לרפּא אותה. כשאני יודע מה – איני יודע כמה ואימתי, קודם או אחרי האכילה, עם חלב או במרק של תרנגולת. – ואם כבר אני יודע וכבר רשמתי – פותחת אמא בשאלות: אם תהיינה תסבכות, ואם לא תתפתח מזה למשל שחפת? – נקוה שלא; ואפילו כן – אין זה נורא, יתגבר, יגדל. כך אני מעודד.

מיד ביום הראשון לשהותי כאן שואלת אותי אמא מן האמהות, מה לעשות לבנה שנצרב לו עורו מן השמש. הנה, כבר הדיאגנוזה נתונה, התפקיד הוקל. – “צורב?” – “צורב”. – “כואב?” – “כואב”. אני אומר: הוה זהיר, כי בשעת המיחוש הזה מזדמנות הרבה פעמים תגרות. חברך פוגע בגבך, או שהוא בא דרך ידידות ומניח את ידו על זרועך, – זה מכאיב מאוד ואתה נותן לו אחת בראשו – וכבר הוא קם עליך ובאה תגרה. – והאם: “האם אפשר למרוח בואַזאֶלין?” – “מדוע לא, אפשר”. – “ואולי בפּודרה?” – “אפשר”. – “או במשחת צינק?” – “לא יזיק”. – “ואולי קראֶם?” – “מפני מה לא? של פטל או של תות-השדה. זה יעבור. – עד לחתונה ודאי יתרפא, לא-כל-שכן עד לגט” (ואני מניין הייתי יכול לדעת שאמא שלו עומדת דווקא לפני גט?). נעלבה.

ניסו האמהות לבקש שאלות היגיאֶניות, כגון מה לעשות לו לבן שלא נגע כלל בארוחת-הצהרים. “במה לא נגע, באצבע?” – “כלומר, הוא לא אכל”. – “אה, כך – ודאי לא היה רעב”. – ומיד אני שואלו: “היית רעב או לא?” – והוא משיב: “ועוד איך רעב”. – “ובכן?” – “כי הייתי רעב ואני אוהב חמיצת סלק, ואני יושב ולוקח את הכף, ואמא מתקנת לי את השערות ומקרבת את הצלחת ואומרת “אכול אכול בני, החמיצה טובה מאד, אתה מוכרח לאכול”; מדוע אמא ממאסת עלי את האכילה?”.

השני כנגדו יש לו נטיה לשלשול, כבר ריפּאה אותו אמו אצל רופאים שונים וגדולי הרפואה; כבר בלע אבקות מכל המינים וכבר זכה לקונסיליות מתוצרת הארץ ול“פאטנטים” מתוצרת חוץ. עכשיו היא שואלת מה לעשות עוד לבנה ולא עשתה לו? – “יודעת את, גברתי, הנה נזכרתי מקרה דומה לזה, כשתי טיפות מַיִם מִיָם אחד, – גם ההוא היה מקרה כרוני, גם כן נער. – וההוא אכל פעם עתון, לא שלם, כי אמא שלו הספיקה להוציא לו באצבע מן הפה, אבל חתיכה הגונה בלע (נייר. צבע, דפוס). – ולא הורעל, וגם העתון יצא (אפילו בלא אמצעי משלשל), רק דיאֶטה – וזה הועיל לו לרפואה גמורה: עובדה, הוא בריא” (כרוני).

לא עברה שעה מרובה עד שפשטה השמועה בפּנסיון, שאני מרפא הפרעות בדרכי-העכול – בידיעות פוליטיות מן העתון.

אם כן טוב. – עוד נסיון אחרון: “עצה פדגוגית”. – “מה לעשות בו?” – איני מסרב, הרי אין זה אלא שירות של שכן לשכנתו הטובה. הושבתי את אמא על כסא הקנים, את התכשיט על השולחן, ואני עצמי ישבתי על השולחן הקטן.

ואני אומר:


– שמע-נא, בני. יש בי הרושם, שגם עליך כבר נמאס השפע הזה של עבירות שבזמן האחרון. – על כן עצתי לך שתעשה נסיון: תכנית של הטבה והפנים אל חזית התיקון. כבר הכרתי אותך במידה מספקת, כמה שאדם מסוגל בכלל לחדור לתוך זולתו ולהכירו. – כוונותיך בדרך כלל רצויות, ואין אתה חוטא אלא בשגיאות טכסיסיות, על כן – הגהה מדוקדקת יותר של המעשים…

צימצם את גביניו, אני רואה מאמץ מחשבתי. התרכזות. הוא מקשיב. אם כן יש פעולה לדברי. ואני אומר:

  • כבר אתה נער גדול ומבין…

והוא מפסיק פתאום:

  • אדוני מחוכם מאוד. אדוני מפתה אותי, שאני אשמע תמיד בקול אמא. ואני אינני טיפש.

ובכן אני אומר: “זה יעבור, יגדל וישתנה. על כן עצתי – לתת לו מנוחה ולא להציק לו”…

אינני נוהג בכך קלות-ראש, זה לא נכון, אף אינני מתבדח. טעותי היחידה היא שיש לי ספק אם מי שהפיקוח נתון בידם חושבים מחשבה של הגיון.

קראוני פעם אל תינוק בימות החורף. – “האם מותר לצאת עם הילדה אל הגן? כמה רגעים? ועד כמה מעלות קור?” – ובכן אני אומר בדרך כלל, שהאויר נחוץ ומועיל, אבל כמובן אין לטייל בחוץ עם תינוקת בקור של 30 מעלות. – נו, וסופו של דבר שביקש לאסור אותה שליחה של “אגודת צער בעלי-חיים” כי מצא אותה מהלכת עם התינוקת ברחוב בקור לוהט, והיא הלכה משום שהמדחום לא הראה אלא 29 מעלות, ואני הרי אמרתי 30. – אותו שליח של “אגודת צער-בעלי-חיים” ביקש לרשום את כתובתי ולמצוא לי מקום במוסד לחולים חשוכי-מרפא, אבל התינוקת – גדלה בריאה ושלימה, וכיום הזה – כבר היא נשואה.

הילד יש בכוחו לשאת ולסבול הרבה עצות בריאותיות, רפואיות וחינוכיות, – זה מנגנון נפלא, – ולמרות ועל אף ובניגוד ולהכעיס – יעבור ויתחמק מבעד לכל השיטות והתיאוריות החינוכיות והרפואיות ויחיה ויתפתח ויגיע לשווי-המשקל. כאותו כלב ונחש ידע תמיד כמה ומה ומתי, שיזיק כמה שאפשר פחות ויגרום נזק קטן יותר. ומשום כך קשה וגם קל להיות רופא.

באים עלי בטענה שאין אני מרפא, אלא אני אומר דברי כבושין ומטיף מוסר, נושא נאומים ומרצה הרצאות (ובכלל אין אוהבים רופאים משכילים). – ולפנים, לפני ימים רבים, אמרה לי גברת שחרחורת אחת, ובשעת אמירה גילתה בחיוך את שיניה הצחורות כשלג ושירטטה בשמשיה שבידה צורת לב על החול, שירטטה ואמרה בזה הלשון: “חוששת אני, שאדוני יבזבז בפילוסופיה שלו את כל חייו”.

מה לא ראיתי עדין ומה לא ניסיתי עוד? – כמה קוצים ושבבים הוצאתי מאצבעותיהם של השובבים; מכמה עינים הוצאתי צרורות חול וזבובונים ופרורי פחם; כמה שעועיות ועדשים חלצתי מן האף ומן האוזן; כמה טבעות קטנות ולוחצות הורדתי מעל אצבעותיהן של צעירות מתבגרות.

והנה, בענין קוצים ושבבים וקיסמים – אמרתי בלבי שאני מומחה: יש מהם סוגים שונים. אם הקצה בולט הרי זה קל יותר. ולפעמים יש רסיס של זכוכית או עוקץ-עץ כלשהו בצבע הגוף: דוקר אבל אין רואים מה. – הילדים לימדו אותי שהכלי הכירורגי הטוב ביותר בענינים אלה הן השיניים. בכינוס של כירורגים השמעתי הרצאה: “על אופן חדש של הוצאת קיסמים לא נראים בעזרת השיניים”. – חשבתי כי בשטח זה יש בידי נסיון בל-ימוט, מפני שהוא נשען על מספר אסטרונומי של קיסמים שהוצאו. – עד שבא לידי מקרה אחד. נערה פחדנית נתקע לה קוץ של שיטה מתחת לצפורן, עמוק, והקצה שבור. – אני נוטל מלקחיים ומספריים ומעבירם באורו של ספירט, - ואני אומר שיכאב. – היא אינה רוצה: מוטב לשרות את האצבע ברותחין. אני אומר: “יהיה רע יותר”. – לא, אינה מסכימה. – אם כן אני אומר: “האצבע שלך והכאב שלך”. – והיא הלכה אל אשתו של הגנן, וזו ניסרה משולש בתוך הצפורן בסכין-גילוח מוחלד, הגביהה בסיכה והוציאה בלא כאב. אני – אַסאֶפּטיקה, מלקחיים, כאב, מספריים, כירורגיה; ואשתו של הגנן – סכין גילוח שהעלה חלודה, סיכה, שיניים ובלי כאב. – ואיך אפשר שלא להיות אחר-כך ספקן?

או, למשל, העין, סוד גדול ומשמח זה. – שכן העלו על דעתכם, כמה מקלות וכלונסאות, כמה אבני-קלע וחודי-סלע, כמה צפרניים וצפרני-עט, עוקצים וקוצים, כמה תגרות ומלחמות ומחוגים ואבנים ואצטרובלים וצרורות ואבנים וכודים וחודים – מעל לעין ומתחת לעין וסמוך לעין. – מחצית האנושות היתה צריכה להסתמא. – ואף-על-פי-כן הילדים גדלים, רואים, יש להם עינים, חיים. – חיים – ועוד איך, בבקשה מכם. ורואים – את כל מראות דמיונם המלבלב.

אחד התערב שיקפוץ מקומה שניה על המרצפת של החצר. ואמנם קפץ (מפני שהוא מוכרח לזכות). נו, ןלא שיבר כלום, והמעי המשורבב נכנס מעצמו בחזרה באמבטיה חמה, ובכן יצא בשלום אפילו בלי ניתוח.

או אחד התערב שיספיק לרוץ ולעבור את הכביש לפני החשמלית. – ולא הספיק. – אבל המכונאי-הנהג עצר ברגע האחרון ורק על התיק עם הספרים עבר. – והשוטר הביא את הנער הנבהל. – מי אחראי? – אני. – על מי הוא מאיים בראפּורט בשל חוסר השגחה? – עלי. מפני שאני מנהל המוסד, ובכן אני אחראי.

או שאחד נפל מן האילן, זה הראשון או התשעים ותשעה. התעלף, הקיא. אפילו לא עמד עוד על המיקח: נשאתי אותו אל המיטה. – ובערב יצא מן החדר דרך החלון.

או התערב שיעבור בביצה עד לאי הקטן. אם לא יטבע – זכה, ואם לא יצליח – הפסיד. ושם טבעה אפילו, כפי שמספרים, פרה גדולה. נו, והצליח לעבור, – וחזר, ילד חמד זה, שחור כמו ליל אמש…

וזה אכל עשרה מלפפונים, וזה פטריות חיות, וזה בלע כמות הגונה של חרצני שזיפים (לא של דובדבנים), לדעתו זה טעים; וגם לאחרים הוא מייעץ לנסות ולטעום; זה בלע שילינג של כסף וזה בלע מיל של נחושת; – והוא מבקש שאוציא לו, מפני שאני רופא ויכול להוציא, והוא חבל לו על השילינג. – ועל כך אני עונה לו, שהוא אינו תיבה של מכתבים, ואני – אינני דַוָאר הבא להריק אותה, בר-מטמון וחפש-מחופּש שכמותך!

או שפושטת פתאום מגיפה: זה חש בראשו, וזה בערפו וזה בצוארו. וכבר אני רוצה אפילו לטלפן למשרד הבריאות, שיש מקרים של חצבת. – אבל בבוקר אני נכנס אל חדר הרחצה, והנה הם עומדים כאן – כולם בשורה ליד הברזים וראשיהם תחת זרם מים קרים כקרח. – החורף היה חריף, והם – תחרות: מי יעצור כוח לעמוד יותר תחת הקילוחים הצוננים. – ואני עומד, מביט, מחכה. – לא כלום. – אני מחכה, תמיה. – לא כלום. – לכל הרוחות, הרי אני יודע שבכלל אינם אוהבים את המים? – עד שצווחתי להם בקול: “צפרדעים מקוקוות שכמותכם”. – ומיד נעצרה המגפה.

קנה לך נסיון, – בבקשה ממך, – משוך את הוד מעלתו המדע ולכלכו במעשים ובאמצעים שלא בא זכרם בכרוניקה של הרפואה.

בבקשה, הנה דוגמה: הוא לא ביקש כלום, הוא אך ישב על גבי הספסל בזהירות, ביקש הנער לישב בשלוה. והנה קפץ עליו רוגזו של מסמר שבספסל. איך ישב על הספסל – דבר זה איני יודע וגם לא אדע לעולם. – רופא רגיל יודע – תמיד הוא יודע אל נכון ובוודאות; ואילו אני עודני צריך לנחש. – בנוהג שבעולם, מסמר בולט מתוך הספסל – אדם קורע בו את מכנסיו. כך נהוג ומקובל. – אבל הוא מזלו גרם: ישב במתינות, לא ראה שבולט מסמר – ופתאום סריטה דמית על אחוריו – מקצה לקצה – לאורך עשרה סנטימטרים, הן חסיר והן יתיר. – אני אומר ברצינות ובדאגה: “צריך בספירט סאַליצילי, ולזרות על זה כּסאֶרופורם”. – “לא כדאאאי”. – “אל תבלבל את הראש, קדימה אל חדר השינה”. – “אני צריך לשכב?” – “רק רגע עד שאשים את הכּסאֶרופורם”. – “אז למה צריך לשכב?” – “צריך לשכב מפני שאבקה אי-אפשר לפזרה כלפי מעלה, כי היא תפול ותרד למטה”. והוא טוען: “אעמוד על הידים”. – “אם רצונך בכך, נסה”. – עמד על הידים, הראש למטה, בחלק הפצוע למעלה, והוא מרקד ברגליו באויר. – “עמוד, בכור-שטן, במנוחה, כי עוד מעט ותבעט בי”. – “אבל זה צורב”. – “זה מוכרח לצרוב”. – הטיפול הצליח: הכסאֶרופורם נבזק במקומו הנכון…

סבורים אתם שאני מרשה? – וכלום מי ומה אני, סבורים אתם? – אני אוסר בתכלית האיסור. – ו“קדימה אל הפינה; לא תצא מכאן עד שתשב ותספור את כל הפציעות שלך ואת כל הפצעים שלך, אביר-מלחמה שכמותך”. – והוא הולך, – יושב בהכנעה בקרן-זוית ומונה מספר לחבורותיו. מפעם לפעם הוא קורא לי, מפני שיש בו ספיקות. – “מה אתה רוצה?” – “האם צריך לכלול גם את הבהרות שנשארו מן האבעבועות, האם יש להביא במנין גם סמני כּחלת, והאם את הסימנים הצוהבים גם כן?” – הגענו לעמק השוה, אני עוזבו והולך. – אך הוא קורא שוב: “את זאת יש לחשוב כאחת או שלוש? ואת הצלקת מפצעים שהגלידו יש לחשוב גם כן?” – יש דרגות-מעבר שונות, ומשום כך לא קל כל-כך להכריע. – אני הולך לי ומתרחק הרבה, אבל ביקשוני ומצאוני: “הוא קורא לאדוני”. – ואני משיב, כבר מרוגז במקצת: “אינו קורא אלא מבקש שאבוא”. – “לא, הוא אמר לי ברור: קרא אותו”. - “לא אותו, אלא את מר דוקטור”. – והוא מגביה כתפיו: “אינני יודע, הוא כך אמר”. אינני מחובבי הפורמאליות, אבל אני עושה תמרון ביורוקראטי: טוב, אבוא, אבל ימתין קצת, לא עם קריאה ראשונה, אין זה “בוער” כל-כך. – ובכן אני נפנה לכאן ולשם, – ולשם ולכאן, – ורק אחר-כך אני פונה אליו בחומרה: “מה אתה רוצה?” – והוא – קושי חדש צמח לפניו: “איך לספור על הראש ועל הגב ובכלל בכל מקום שאין העין רואה?” – “קח מראה ותראה”. – כבר ניסה, שאל לעצמו אפילו שתי מראות; אבל אין זה מועיל, אין יכולים. – “קרא לעזרתך חבר, לא אביא לך משרתים”.

איני זוכר בדיוק, מפני שהדבר היה בשכבר הימים. אבל יודע אני, שספר ומנה ומצא מאה פצעים ונגעים עם תוספת עודפת. ובכן אמרתי: “איזהו שוטה, מי שאינו למד מנסיונו”. – נאנחתי. ואף הוא נאנח. – האם כבר מותר לי לצאת מן הפינה?"

  • “מובן שכן”. – אסור למתוח את המיתר למעלה מן המידה, שאם לא יצא בהיתר – יתחמק ויצא באיסור, – ומה יהיה אותה שעה? – שוב עונשין ואמצעי דיכוי?

ודאי יאמר האומר: ידוע הדבר, כך דרכם של נערים. – ואני אומר: לא, הנערות אינן טובות יותר ואינן גרועות יותר, אבל הן משפיעות דאגות אחרות וקשיים אחרים.

שתי חברות, בנות שלוש-עשרה או ארבע-עשרה, ובכן ידוע – הן גדלות, מצטערות שהן שמנות וכבדות, ובכלל אחרות, לא כמו שהיו קודם. ובכן נדברו יחד לחלות, כדי לרזות. אומרות ועושות. בהסתר, באין רואה, בשעת ערבית, הן שופכות חמין לתוך דלי, ואת הרגלים לתוך החמין, - ואחר-כך הן רצות ברגלים יחפות על פני רצפת הפרוזדור הקרה ועל פני החצר המכוסה שלג. – ואמנם, הדבר הצליח בידן: נפלו למשכב. כאב בגרון, שפּעת, שלושים ותשע, כאב בפרקים, – סאַליציל. – מנין זה בא, מפני מה דווקא שתי אלה? ומה לעשות שלא ירבו מקרים אלה לעתיד? – אבל לא הצליחו: אחת נוספה לה לאחר שבוע מחצית הקילו, והאחרת, לאחר שלושה שבועות – שני קילו. – והסיבה נודעה רק לאחר זמן, מפי חברה, ובסודי-סודות, מפני שמשולה האמת לשמן שבמים, מה הוא עולה אף זו עולה. הנערים צוחקים לאותן שתים שבקשו לרזות, ואילו אני אומר להן דברי כבושין: “החיים מלאים סכנות האורבות בכל מקום ובכל שעה, ואילו אתן מתגרות מלחמה בחוקי-הטבע הנצחיים, לא-יוצלחות מגונות שכמותכן”.

או למשל – נערה זו, נניח… זה היה בשכבר-בשכבר הימים, בימי נעורי. ואותו פרק היתה אופנה אחרת: שמשיה, הינומה – וחוורוורת; ועכשו האופנה: עור-פנים ספורטיבי. – ובכן, אף אותה צעירה משכבר הימים ביקשה גם היא להיות לפי רוח זמנה: קנתה מה שקנתה, קראֶם-די-שין קנתה, – הנערים אומרים שמצאה מציאה זו על דוכן מן הדוכנות בשוק. והנה… לא עליכם, כל עוכרי עורם! הפה כולו אבעבועות ומורסות; העפעפים והשפתים – צפדינה, ואולי צרעת?… אקרומאגליה, רהינוסקלאֶרומה, לופּוס, פּונטיפאֶכּס מאַכּסימוס, טאַנגאַנאיקה, אדיסונה? טוקיו? – לא. היא אך מרחה איזה צבע צורב על עור פניה היפה.


הערה:

אם האם מייראה את הילד ומאיימת עליו בסכנות מדומות, כדי שיהיה מתון ושקט ויאכל וישתה, – סופה שהילד מתנקם אחר-כך, – והוא מיירא ומאיים על האם: אינו רוצה לאכול, אינו רוצה לישון, - הוא מציק ומרעיש עולמות. – גיהנום קטן…

אבל עשו כטוב בעיניכם.


אהבה

הסכמה. אני מסכים. הצדק אתך. – אין את אוהבת אותו, אלא את מחבבת אותו, מחבבת מאד. – כל שאר הנערים לא, מפני שהם מציקים, טרחנים וצעקנים, אבל אותו אחד ויחיד כן. הוא נעים. ומלבד זה אפילו את עצמך אינך יודעת מפני מה הוא יקר לך יותר מאחרים. – ואת דואגת לו וחרדה לשלומו.

מכסה אַת אותה לא-אהבה-כלל (כי בשביל זה צריך שתהיה בחינת בגרות ובכלל צריך להיות מבוגרת יותר), את מכסה את העובדה שאת מחבבת אותו, ואת מתפלאה מניין אני יודע? – ופעם אחת, שומעת את, ראיתי אותך קוטמת עלעלים מזלזל של שיטה, ואחר-כך היית עצובה, משום שיצא בשלילה: “אינו מהרהר בי”. – אבל אני מבטיחך שגם הוא מחבב אותך, אלא שאינו רוצה להראות זאת בגלוי, מפני שיהיו מלעיגים ומתבדחים עליכם. – והוא יש בו רגש-כבוד חזק מאד. – זכור לך אותו ענין בעוגות? הוא נטל לעצמו אחת בלבד, ואחר-כך הסיט את הצלחת בתנועה של מעין קלות-ראש והקריב אותה אליך; ואת לא לקחת, וההיא אכלה את העוגה האחרת; והוא היה כעוס וזעוף שלא את לקחת אותה, אלא היא, ומתוך כעס אמר אחר-כך שהיא חוטם אדום. והרי דבר זה לא נכון, ואת לא אכלת משום שלא היה נאה בפני הרואים, מפני שגם אז היו הכל מבינים שהוא ויתר על העוגה השניה כדי להשאירה בשבילך, – קרבן כזה, ואת לא קיבלת ולא שעית אליו. – אף הוא חיפש אחר-כך מענה בעלעלי השיטה. ומשגמר לקטום התחיל שורק בעליצות, מפני שאצלו התוצאה היתה טובה: “אוהבת”. כמה יפה אני מכיר את הנערים; ונערה אני לא הייתי מעולם, ולכן אני יודע רק מה שקראתי ומה שהן עצמן אמרו לי מזמן לזמן.

פעם אחת אמרה לי נערה, התוודתה לפני בגילוי-לב, שהיא אפילו אוהבת לכבוש את הפנים בכר ולבכות במקצת, בוכה-בוכה, מרטיבה קצת את הכר בדמעותיה, – וכבר הוקל לה, – והיא נרדמת שלווה ומנוחמת. – או שהיא מניחה את ראשה היגע, ומחצית הכר (כך היא מתארת לעצמה) – חורף, ומחציתו האחרת (היא מזיזה את ראשה לעבר הקיר) – אביב פורח, ציצים ופרפרים. או שהמיטה – ספינה, וים סוער והפלגות רחוקות; או שהיא מעלה על דעתה מה שעתיד להיות בעוד חמש שנים. – יש מתמרד ויש נכנע ומצדיק על עצמו את המעשה הנעשה בו, ואילו השלישי חושב מה אפשר לשנות ולתקן במלכות העולם שיהיה טוב יותר משהוֹיה.

יודע אני, את נוחה ונבונה. – אבל בדרך כלל הנערות קובלות הרבה על הנערים. – והם, האמיני לי, אינם גרועים מן הנערות, אלא שהם שונים ואחרים. בדקתי ענין זה בדיקה מתימאטית, והרי המתימאטיקה מלכּת-המדעים היא. אין כאן השקפות וחידות סתומות, אלא מספר גא בוודאותו, צוק סלע לא ימוט.

ובכן ספרתי ומניתי: כמה כתמי-דיו וכתמי-שומן יש במחברות, כמה אותיות כתובות כתיבה תמה, וכמה מקבל הסנדלר בעד סוליות, כמה מצויות צפרנים שחורות ארוכות וכמה כדורים איבדו, כמה חורים בגרבים וכמה שמשות מנופצות; כמה סימני כחלת וכמה תחבשות, כמה צפרני-עט שבורות וכמה עפרונות, וכמה איבדו ממחטות וכובעים; כמה תגרות (וחתיכות סבון), – חשבון מדויק של חמישים נערים לחוד וחמישים נערות לחוד.


הנה כי כן קיבלתי מספר בדוק וודאי, – המספרים צודקים ונכוחים – אך הענין מסובך עוד. – נער אחד אומר: “אדוני מביא במנין רק את התגרות שיש בהן הרמת ידים; יביא-נא במנין גם את הקטטות, הרכילות, הקובלנות וההעלבות, ונראה למי יש יותר”. ונערה אחת אומרת: “אדוני מחשב לי את החבּורה על המצח, אבל נער אחד דחף אותי אל העץ ונפלתי; האדון זוקף על חשבון הנערות את השרוול הקרוע שלי, וזה ממה שאנחנו שחקנו ואני אפילו אמרתי שאסור למשוך בשרוולים. זה הכתם שלו במחברת שלי. הוא שאל ממני את המוחק ואיבד אותו; אמת שיש לי תחבושת, אבל נדקרתי במחט בשעה שתיקנתי גרב של בחור, ואצבעי צבתה והיתה מוגלה, ולא צריך לחשב זאת”.

והמורה פוכרת את אצבעותיה, היא אומללה משום שהנערים עצלנים ולכלכנים ומבלבלים את הראש; אבל אחר-כך היא מודה, שעם הנערים נקל בכל-זאת לבוא לעמק השווה. – והנערות עצמן גם הן מודות, שבלי הנערים שקט קצת יותר מדי, ואפשר לומר אפילו עצוב. – עד שלבסוף הוציאה מלכת המדעים את משפטה, שהנערים מזורזים בתנועה פי ארבעה יותר מן הנערות. – וארבע פעמים קולניים יותר. כך. – לא מאה פעם ולא אלף פעם, ולא תמיד ולא כל מקום מלא מהם. אלא כזה הוא גורלם שלהם, - וכך יהיה, יקירתי, בין שאת מסכימה לכך ובין שאינך מסכימה. עַם הרפתקני הם.

ומשום כך הם מצריכים פי ארבעה סוליות וטלאים ותיקוני-גרבים; ארבע פעמים יותר הם נחפזים; משום כך הם מאבדים יותר והאותיות כמקלות וסמוכות. מפני שהוא סובל במה שהוא מוכרח לשבת, וסובל במה שהוא אנוס לכתוב ולהכין שיעורים. והאזנים מלוכלכות אצל הנערים לא משום שהן, הנערות, רוצות להיות יפות ומקפידות יותר (שהרי האזנים אצלן בין כך וכך תחת השערות), אלא משום שהנער סובל במה שהוא חייב לאבד מזמנו לשם רחיצה, כי הוא נאלץ לעמוד ולחכות בתור לברז, שהרי לא ירוץ עם קערת-מים כמו נערה. ונערה אוהבת לשבת, ולכן אין זו חכמה רבה שהמחברות שלה כתובות כתיכה תמה ויפה. (מובן יש יוצאים מן הכלל הזה בין הנערים והנערות).

הנערים אחרים, אך לא גרועים יותר; ומכאן קובלנות וטענות, – אבל גם הפלאה, ומריבות, וידידות ואהבה.

ובכן את מחבבת אותו, מאוד מחבבת; ואת מתייראה ודואגת לחייו, מפני שהוא קל-דעת ויהיה טייס. ואת כבר מסכימה שיתפוס את הרע במיעוטו, שיהיה לפחות מלח; כי אף-על-פי שגם בים יש רוחות-סערה ומערבלות-מים, סוף-כל-סוף המים יש בהם ממש ואחיזה יותר מן האויר, ואפשר יותר להנצל בשעת סכנה. ובכן את רוצה שהוא יהיה קפיטן של ספינה, ואת תפליגי עמו, ובדרך תכניסי כושים אל תחת כנפי האמונה. – כי את הדבר הרע ביותר את רואה בזה שהוא איבד את אמונתו בהיותו בגן-החיות, בעמדו לפני כלוב הקופים. וגם אבא ואמא שלו אינם מתפללים ואינם מאמינים בשדים וברוחות. והוא רצה אפילו להמרות בלוח של שוקולד, שאין גיהנום קיים כלל. – ובכן מה יהיה אם המטוס יפול, או שהוא בכלל ימות?

אל תתעצבי, הוא לא ימות. כי מה שהוא חלה בפעם ההיא – הרי זה משום שאכל קילו אחד גודגדניות, ארבע ביצים שלוקות, שלושה מלפפונים, תפוח ועוד משהו, אבל שכחתי. לאחר שני ימים היה בריא, שוב בריא ושלם. – אני מבטיחך שיש לו גוף בריא וחזק. – גם אינו קל-דעת כל-כך כפי שאת סבורה. – אתמול (היינו ישובים ליד שולחן אחד) אכל רק חמש פרוסות לחם עם גבינה ושלח את ידו לששית; אבל הניע ידו תנועה של ויתור ואמר: “יספיק”. – אחר-כך אכל עוד רק שלוש פרוסות עצומות, אבל היה מוכרח – בשביל להספיג את כל הלבּן. – מכאן ראיה: הוא יודע לללמוד מתוך הנסיון. אינו רוצה לחלות שנית.

נו, ומלבד זה את טועה אם את סבורה שתיכף ומיד ימסרו מטוס לכל הבא ורוצה ליטול. אם מישהו חש במעיו מאחר שמילא כרסו גודגדניות יתר על המידה – עדיין אין זו בחינה מספקת לטייס. – מטוס הרי זה דבר יקר ביותר, ולא יאמינוהו לידיו של מישהו לא-יוצלח. הוא אמנם אינו לא-יוצלח – יודע אני. הוא אמיץ כל כך והרפתקן קצת, ומשחק בכדור-סל ורוכב על אופניים, ולא בכה בפעם ההיא אף-על-פי שספג מנה הגונה, ולאמיתו של דבר נכנס בתגרה בגללך ולמענך, או שהמרשעונת-הכסאַנטיפונת הלכה רכיל ונתכעסה, משום שהוא קרא את מכתבה שלה. והוא שוחה כל-כך יפה. – אמת, אמר שבכלל לא היה מציל בחורה מן הבחורות, אילו ראה אותה טובעת, אבל אמירה זו לא היתה אלא בדיחה בלבד, את בעצמך יודעת זאת – הוא צחק. וכי מה את רוצה, שיהא נער מודה בגלוי שיש לו לב טוב? ועוד זאת: לב. נער – ופתאום לב; מיד היו אומרים שכמותו כאשה ויהיה ללעג ולקלס, וכלום נשתגע חלילה או בדומה לכך?

והרי כל שנה ושנה המטוסים והמצנחים משתכללים והולכים – כל פעם אמצאות חדשות ושיפורים נוספים, והדרך תהיה בטוחה. והוא עוד צעיר מדי להיות טייס. יכולה את ליעץ לו שמוטב לו להיות מלח, אבל אל תעמדי הרבה על דעתך. – בעצמך אמרת שגם בים מצויות סערות, וצוקי סלעים תת-מימיים, אבל יש סירות וחגורות-הצלה. אולם בזמן שהוא כבר יהיה טייס, ודאי יהיו תלויים בצדו של כל מטוס מיני אוירונים קטנים, ובשעת אסון, כגון שנקרעה כנף אחת, – הוא עובר מהר אל האוירון המציל הזה ויורד מהר. וגם יכולה את, אבל בזהירות ובעדינות, לומר לו כי טייס חייב ללמוד יפה יותר, שאם לא כן יישאר לשנה שניה בכתה זו, ומישהו, מי שמאחל לו אך טוב, יהיה מוכרח לחכות לו.

את צודקת: אין אדם יודע מה צפון לו ומה צפוי לו. זכורני, פעם אחת היה קצין, – בשכבר הימים, בצבא הרוסי. היה מתיירא: כל פעם שהיתה התקפה והיה קרב – הוא מיד חולה והולך אל חדר-החולים. ומה היה סופו של דבר? – נסע לחופשה אל העיר, לשבועיים: היה מרוצה שעכשיו הוא בטוח ממות, יהיה הולך לתיאטרון, יתרחץ יפה, במלון תהיה לו מיטה נוחה ונקיה. – ובינתיים אירע דבר כזה: היה רוח, ובלכתו ברחוב נפל על ראשו שלט של פח. ורע מזה: שלט של ספּר. ועוד יותר גרוע: של ספּר לגברות. – לא היתה בימים ההם הארה רנטגאֶנית (הדבר היה בימי מלחמת היאַפאַנים). עד שעשו כך ועד שעשו כך – לזעזוע המוח נוספו תסבכות אחרות, ובינתיים הלך, היה קצין ואיננו עוד, – כבה. – לא כדור חולף הביא לו את המות, אלא שלט ספּר לגברות הרגו.

בדבר אחד את צודקת: טייס מן ההכרח שיהא מתפלל. אבל את אַל נא תצטערי. בחור שכמותו, כשהוא רואה את עצמו מצליח, משחק יפה בכדור-סל, ושוחה, וקלע בעורב והרגו, ויש לו אופניים, והעגלון הרשה לו לנהוג בסוסים, והוא אוכל שש פרוסות לחם גדולות עם גבינה, - והצליח לקפוץ לכיתה גבוהה יותר, – דעתו זחה עליו והוא מדבר ככל העולה על לשונו; ורואה עצמו מצוי ורגיל בענינים, שבשביל לפותרם האנושות יושבת על המדוכה זה מאות ואלפים שנה. – המדע מחמיר ויהיר ומקפיד, ואילו האמונה מתונה וסבלנית – מאריכה רוחה.

הוא תעה וטעה, נתעה מדרך האמונה. – כבר היה לעולם. – הנה את מלקטת גרגרים ביער, גרגרים או פטריות, – ונתעית. – כן. – ואת מסתכלת לכאן ומסתכלת לשם, בולעת קצת פחד, לבסוף תמצאי את הדרך, או שתמצאי איש שיראה לך את הדרך. – והוא אינו מהלך לאט, אלא הולך ונחפז, ולא פטריות הוא מלקט, אלא חכמת-חיים וידיעת הענינים האנושיים, – הוא מתבונן לכאן ולכאן ומבקש ומחפש.

ויקרה לפעמים כך: כדור נתגלגל ונתחבא בין העשבים או בין השיחים. מבקשים כאן ושם, ואין – אין. והרי מן ההכרח הוא שיימצא כאן במקום מן המקומות, אלא שנתגלגל לפינה חבויה, אבד לשעה קצרה, וסופו של דבר: הנה הנה הנהו, ישנו. – אף את, יקירה, אל תהיי מצטערת: הוא יגדל ויתבגר, – יחזור ויגיע וישיג, ימצא את אמונתו.

מוטב אפילו שאמר לך, שהגיד ולא כיחד ולא כיסה ממך. מי שמסתיר את מחשבותיו המרדניות והרהוריו הסותרים ומסובב את הבריות בכחש, לא יפעל גדולות. חייב צעיר לעמוד באומץ של גבורה ולהציץ אל תוך העינים. ואת רוצה להשפיע עליו? נסי בלשון רכה וברצון טוב: בן-גיל יכול הרבה להשפיע על חברו. המבוגרים קפדניים ורתחניים יתר על המידה; אף הם מלמדים ומשפיעים, אבל מלמעלה כלפי מטה, כופים הר כגיגית כבסיני. אך יש ענינים, שבהם עצתו החכמה והמנוסה והפושרת של אדם מבוגר מועילה, אבל דרושה ונחוצה מאוד עצתו החמה והטובה של בן-גיל.

במידה שאדם חי יותר ורואה יותר, הוא פחות בטוח וודאי בדעתו. החיים גדולים וחזקים, והאדם עומד לפניהם חלש וקטן. אבל אם תרצי שוב לשוחח אתי, – בבקשה, ברצון…


משוך, בחור!

לא, לא אכזבתם אותי. – ואני מבקש להודות לכם. – לא הפרעתם לי כלל. על הרבה מחשבות חדשות וזכרונות אני חייב לכם תודה, הרבה למדתי מכם. – המינראלוגיה חשובה, אבל האדם חשוב אף הוא. גם הספר חשוב, אבל אמת-החיים – ראשית חכמה.

קובלים אתם על בית-הספר? – הריני שומע. – ועל המורה? – טוב. ועוד אתם מתאוננים על החברים. – בבקשה. – הנה האנשים שונים זה מזה ואין צרכיהם שווים. זה די לו בחבר טוב אחד, וזה רוצה בחבורה, בקהל, ברעש. – אחד אוהב לעשות הכל בשקט ולאט, ואילו אחר אוהב מהר ובסערה. – זה עליז וזה רציני. – זה אינו מעז והוא נחבא אל הכלים, וזה כנגדו בטוח בעצמו ובמה שהוא עושה. – הלה אוהב-שלום והלז קל-לריב. – כללו של דבר: כל אחד יש לו יתרונות וחסרונות. זה מזמר וזה מצייר, זה מצטיין בפתרוני חשבון וזה בחיבורי ספרות. וטוב שכל אחד מצטיין בדבר המיוחד לו. – ואתה קופץ מיד ופוסק: “כזה וכזה, לא-יוצלח”.

המורה צועק? – סליחה, אדוני הנכבד: וכי מה הוא צריך לעשות, מאחר שהרגיזוהו? – אף הוא אדם חי ויש לו עצבים ומיחושים משלו, ויש לו דאגות-משפחה ואבנים בכליותיו. כלום ראית אדם מדבר עד שגרונו ניחר וכל זה לשם עונג וצרידות בלבד? – המורה דורש? – וכי הוא שערך את התכנית, וכי אותו אין בודקים ועליו אין מפקחים והוא אינו אחראי בפני הרשות על התקדמותה של הכיתה?

אינו מסביר, מלמד רע? – סליחה, שמא מבקש אתה כי אך ורק אל בית-הספר שלך יכנסו את כל האיינשטיינים וכל הטשרניחובסקים וכל הויצמאנים שבעולם? אולי בשבילך ולכבודך לאסוף את כל הגלוסקאות-של-סולת המובחרות ביותר? – ובשבילך ולמענך ולמען כיתתך במיוחד שבמיוחד להעביר במסננת את כל בני-גילך שבמולדת ולבחור מהם את כל העידית וכל המצות השמורות והאפיקומנים, בשביל להשביע את רצונך, בנה-יחידה של האומה?

ובתי-ספר אחרים מה, ובפנימיות אחרות מה, ובמושבות-הקיץ? – בכל מקום כל יום הקציצות מוקדחות והחלב עשנוני, וכאן אף לא פעם אחת, – משום שאתה, הוד מעלתו, הואלת לאכול על השולחן הזה? – סליחה: אם אתה מוציא מתוך העוגה צימוק – נשאר שם אחד פחות בדיוק. – למעלה משני מיליאַרדים אנשים יש בעולם; כמה עשרות אלפים מוחות צעירים בארץ משתוקקים לקלוט תורה בבתי-הספר. וכל אחד יש לו זכות למורה טוב אחד ולמנה שלו של גלידת פטל. – שמא אינך מרוצה כי אך חבר אחד טוב נמצא בשבילך, והשאר ככה סתם, גרועים ממך? – מה שיש ראה וקדש. – אל תדרוש הרבה מדי, אל תפקד ואל תידחק, מפני שלא רק אתה בלבד אישיות חשובה, – חסד הוא עושה עמי שהוא חי בעולם הזה!

הוא משתעמם בשיעורים, ובכן הוא מפריע לאחרים, מַטְבֵּע שחוק ואסימון שכמותו. – מין “אני” מנופח כזה, – מעונג ומפוּנק ומפונדרק, מחוּכּם ומעוּקם – סיר נפוח ונאד סרוח.

במשחק הכדורסל הוא מדלג ומקפץ, בעצמו הוא מקלקל, אבל לאחר את הכדור לא יגיש; ועוד הוא מאשים שבגלל אחרים הפסידו. – מפני שהוא, בבקשה מכם – ארכי-רבּן וריש-קרקס כריש-לקיש בשעתו, גאון-הכדורסל ומאור הגול ועורבא פרח, – תכלית השלימות הדו-רגלית והספּורטיבית – הוא – הוהו – הוא – רוֹפּאַלוֹצאֶפאַלוּס קאַרקינאֶמאַטוֹזוּס.

(הי? – מה פירושו של זה? – איני יודע. – נדמה לי, מין חידק מנושאי המחלות. – מתוך כעס זה נתחמק מפי, – מתוך התעוררות-הנפש. – לעתים קרובות אדם מתלהב בשעת כעסו ואומר שטות שאין לה שחר, – כשהוא “קצת נורא” מרוגש).

זוכרת את: “קצת נורא” – את אמרת כך. – המבוגרים אומרים לא כך: הם יודעים בדיוק כמה בכל מקרה ומקרה מן הראוי להתרגש.

קראתי פעם אי-שם:

תייר מבקר באפריקה, בכפר של כושים. אבל הוא רואה: כתובת אנגלית: “בית-ספר”. – והוא מתאווה לדעת איך לומדים שם הכושישים השחורים. והנה הוא מוצא שהם מבינים, ויודעים יפה אנגלית. ובכן הוא שואל, כמה זמן. והמורה עונה: שנה אחת. – “שנה, – שנה אחת? – אין זה בגדר האפשר” – “אבל לא – מסביר המורה – בית-הספר קיים מכבר; המורה שקידמני לימד כאן תשע שנים”. – “ועכשיו היכן הוא, – מה מעשיו?” – “אינו עוד בין החיים: הוריהם של התלמידים אכלוהו”. – “אדוני מתלוצץ?” – “לא. הרי אלה הם אוכלי-אדם”. – “ואדוני? הרי גם את אדוני הם יכולים לאכול?” – “אמנם יכולים הם: מחלקת-החינוך תהיה אנוסה אז לשלוח במקומי מורה אחר”.

כך, אחא. – הוהו, לא אתה, אלא הענין – התפקיד – זה חשוב. – שקול לך את הדבר הזה בתום לבב ובאמונה.

דיבור נבון: לשקול. – שקול כמה אמת וצדק, כמה שקר ועוול יש בעולם, כמה דאֶקו חכמה וטפשות, שקול כמה דאֶקו מרירות וחמסנות, אי-רצון וכעס, כמה קילו טוב-לב ועזרה ורצון-להועיל, כאותו לחם לבן וריחני הנשקל, וכמה עבודה ורצון-טוב והגינות, כאותה פת-קיבּר חצי שחורה – שקול כל זה!

ואתה היית רוצה להתהלך על פני מעניות המולדת ושדות-הבּור שלה כך בקלות של טייל, לשם הסתכלות בלבד ובשביל להזין את העין, ופסיונים נכונים?

המורה העריך שלא כדין? היה לו משפט-קדם? היית ראוי לציון טוב יותר? – אם את חובתך עשית – שמור על שלוות-רוחך. והמורה עתיד ליתן את הדין לפני כס ההיסטוריה. אבל רשלנותך שלך ועצלנותך שלך – מינוס. לא הכינות את השיעורים, ואפילו אם המורה לא בדק ולא נתפסת – מינוס. אתה מתברך בלבך: “ניצלתי”. לא, אתה את נפשך לא הצלת: מינוס. – לא תלמיד עצלן איחר לבוא לבית-הספר, אלא אזרח איחר לבית-הספר, אל מקומו ואל תפקידו. – בסטאטיסטיקה של מעשי האזרחים בארץ הזאת נוסף כתם-דיו שלך ואיחור שלך – מינוס.

סליחה. – אתה תהיה רופא. וגם אז תאמר: “החולה אינו עֵז, לא יברח”, – תאחר, ובינתיים הוא מת מאין עזרה – מינוס; בסטאטיסטיקה נוספו יתומים. – איחר טייס לבוא אל שדה-התעופה, לא היתה לו שהות לבדוק את המנוע קודם ההמראה – אסון – האוירון נופל והמפרקת שבורה – מטוס אחד פחות לצרכי ההגנה. – הזנחת את החישובים – אסון, הגשר שבנית נטה ונפל, הבית שהקימות – עי-מפּולת, הצוללת שלך אבדה – טבעה במצולות, – האדים פוצצו את הדוד.

והיה כי ישאלך בנך מחר, – יש מחר שלאחר זמן, ובנך יקום ושאלך: “אבּא’לי, כמה זה 9X6”, – ואתה עומד כאילו בּר-אַליה ואינך יודע מה תשובה תשיב לו למורה.

אם האב לא-למוד הוא משום שמילדותו היה מסור לעבודה קשה ולא הלך אל האסכולות – הרי אין בזה משום בושה; אבל אתה – הרי אתה כבר מתוּרבת ובחולצה של חמד ובמכנסים עם קמט, ובכן “אבא’לי, כמה זה 9X6?”, “אבא’לי, האם שולחן הוא שם-עצם?”, “אבא, האם מיסיסיפי זה אי או חצי-אי?” ו“באמת, אבא, שָבַּר זה בנין פָּעַל או בנין פּיעל?” – ואתה תעמוד כאיל בר-אַליה ואין תשובה בפיך ולחייך אדומות מבושה?

אתה אומר: יש לי פנאי. – לא נכון. – שם מֵעֵבֶר לגבול לומדים, בונים, - כבישים, דרכים, בתי-חרושת, מכונות, טאַנקים, ודירות בהירות ורבּות-אור. – ואתה מה? – את אזנך האחת מן השתים אינך רוצה לרחוץ שתהיה נקיה? אתה מעמיס על הסטאטיסטיקה אוזן אחת מלוכלכת! – מינוס, אזרח שלי!

אתה אומר: זה קשה. ואתה קובל ומתאונן: קשה. – סליחה. – פתי ולא-יוצלח הוא כל הרוצה רק בקלות, ואיך שלא יהיה, ובלבד לגמור מהר. לפי העמל השכר. – ואתה שמח שהמורה חלה, שישו בני מעי שבמשך שבוע ימים לא יהיו שעורים? – מוטב לך לנסות לעשות את הכבד ממך, לאהוב את הקשה.

משוך, בחור…

עלה בזכרוני דבר. – מימים משכבר.

עדיין לא היה ידוע החשמל, לא היתה חשמלית בעולם, ובכן אני חוזר מבית-הספר בטראַם של סוסים. בקיץ סוס אחד היה מושך את הטראַם על פני הפּסים, ובחורף רתמו שנים, מפני שעל-פני השלג היה קשה. ובכן אני עומד עם הילקוט על הגב ליד העגלון, והוא נוהג בסוסים בחזקה ומצליף בשוטו. הסוסים מושכים, - אך השלג מכביד, ושלג מלמעלה. צר היה לי על הסוסים. ואני אומר: “אדוני מצליף בהם כל-כך”. – והלה הציץ בי הצצה של מורת-רוח ומן הצד והוא אומר: “ואתה רד ומשוך גם אתה בחורי, אם בעל-רחמים אתה; או לפחות רד מן הטראַם: יהיה לסוסים קל יותר”. – התביישתי נורא. ודבר זה כבר הספיק לי לקח לכל ימי חיי: אַל תתערב אם אינך יודע את הדבר לעשותו יפה יותר; אל תפצה פה, אם אינך נוטה שכם לעזור; אל תעשה עצמך מבקר, כל זמן שאינך יודע לעשות טוב יותר מן המבוקר. – אף אתה, בחור, משוך!

דבר זה אינו נראה לך, כך לא צריך להיות, בית-הספר כזה הוא ואתה כזה וכזה. פה שטות ושם רע. – אך מה אפשר לעשות? – משוך, בחור. או חשוב והמצא, כמו אֶדיסון, שיהיה חשמל והוא ימשוך את הטראם. או המתן, הבט וראה וצפּה באורך-רוח, עד שבית-הספר הזה שלך תצמח לו שן-הבּינה. – אתה את עצמך שמור – הנה זה כל הדבר. – שאל את עצמך: מה אני לוקח – ומה אני נותן כנגדו? ולא לאחר זמן ואחר-כך, אלא מיד ועכשיו!

השאיל לך חברך עפּרון או מוחק. זכור: אתה חייב להחזיר. הוא עשה לך טובה, אף אתה עשה מיד, אבל לאו דווקא למטיבך, אלא לאחר. – קיבלת – אף אתה תן.

משחק נאה ומחוכם הוא הכדורסל. אתה מקבל ואתה נותן, לוקח ומחזיר, תופס ומשליך לאחר – לשם המטרה המשותפת. – ואתה ער ומשגיח – הכדור משותף – משתדל להגיש אל הקרוב ביותר, אל מי שידע לעשות טוב יותר ובתועלת יתירה. זה האזרח הטוב.

והאזרח הרע שיבּר ענף, זרק בתרנגולת אריח של לבנה; ומלוכלכת מחברתו של האזרח הרשלן, שקלקל את הנייר הלבן. – ואולי תוכל אתה להיות לבנך דוגמה: “ראה, הנה מחברת של אביך מן הימים שאף הוא היה תלמיד בבית-הספר”.

אינך אוהב דקדוק? – סליחה, סרחן שכמותך.

ולחם אתה אוכל? לא בּרוט גרמני, לא פּאֶן צרפתי, ולא כלאֶב פולני, אלא לחם עברי. לגרמני הפרה נותנת מילך, לצרפתי היא משפּעת לאֶ, ולך חלב. ואויר אתה נושם, ולא לאֶר ולא לוּפט.

הנה אתה בחוץ-לארץ. מה יש לומר: הכל יפה ועשיר. יפה השמש ויפים השמים. אבל פתאום יקרא לך התרנגול החוצלארצי את קריאתו, ואתה שומע וחושב: לכאורה אותה קריאה עצמה: הקוקוריקו הגברי או הקיקיריקי הפּרגי. ואף-על-פי-כן, אתה מרגיש: לא בן-ארצך הוא ולא בן-מולדתך הוא, לא משלך, – זר.

הנה ארץ מארצות הקדם, – קוליבּרים, פרפרים נאים, ריחות חריפים, תוּכּים ממללים. – לא: מוטב האנקור האפור, פרחי זכריני.

או שאתה אוכל את המטעמים שלהם, שותה את היינות המפורסמים שלהם ואת הפּירות המשונים, – אבל אתה מתגעגע: תפוח-זהב רגיל משלנו, ויין ראשון וזכרון, ותירס שעל שפת הים, וגלידה עם גזוז.

אבל השגח, אזרח! כאן מוקש, כאן פח ופחת! שעל כן לא בזה העיקר. לא רק אכול ושתו, וכל המרבה הרי זה משובּח ויום אחד ארוך שכולו חג. – כבר אמרתי: זה אומר – “מה יתנו, מה ארוויח” – ו“זה מעט, זה עלוב”, – הוא לא מרוצה; ואחר כנגדו: “מה אתן, – לא מה יתנו לי, אלא מה אני אוסיף”.

איספנו שברי זכוכית פזורים וניירות משומשים; – עשינו מעבּּורת על הפלג – עכשיו נוח יותר לגשת אל מקום הרחצה; – נקי, ולא תפצע את הרגלים, ולא תשקענה בבוץ; – והפרחים מושקים כל יום – כל אלה מעשים של אזרחים הם, אזרחים בחברתם, – פּלוס. – אמנם בשטח קטן מאד, בפינה מצומצמת – אמנם כן, – אבל כמה שהכוחות מספּיקים, לא עליך המלאכה לגמור.

לא – לא. לא הפרעתם לי, להפך, עזרתם. – הנה, נזכר לי אותו מעשה: משוך, בחור! טוב היה לי עמכם וקצת נורא שמח. – תודה…

תן יד, הטה שכם – אל תרבה דברים – משוך! קשה, כבד – טוב יותר, מפני שגם ההתאמצות גדולה יותר. – מפני שלשון מדברת עם יד שאינה עוזרת – זה דבר נורא… נורא!


הערה:

הייתי רוצה עוד לסיום… אבל נניח לכך. – הכותרת: “פדגוגיה מבדחת”, – וזה מחייב.



  1. רוסקין: “האתיקה של האבקנים” (ראוי לקרוא).  ↩

יאנוש קורצ'אק

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.