מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

עכו

מאת: אהרן אהרנסון

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

ירושלים: אריאל; 1982

סוגה:

שפת מקור: עברית

פורסם במקור ב“הישוב”, תל-אביב – תרפ”ה

מונוגרפיה מהוקצעה זו על “עכו” נמצאה בתוך כתבי-היד המרובים, שהשאיר אחריו המנוח בעל-האשכולות. כנהוג בעזבונות, הריהי נדפסת ככתבה וכלשונה, מבלי לשנות כלום בסגנון ובשמוש הלשון.

הננו מכוונים בהוצאת החוברת ליום הזכרון החמשי של המחבר המנוח (16 במאי 1925)

עכּו: (העבר – ההוה – העתיד)

I.

בטח יפלא בעיני רבים מכם לראות שעזבתי הפעם את המקצוע שלי, את החקלאות, ובאתי לעבד בכרם שאינו שלי: לדבר אליכם על דבר כתיבת וידיעת הארץ. ואולי יפלא עוד יותר בעיניכם בָחרי בתור נושא דוקא בעיר שמקומה אינו חשוב ביותר בדברי ימי עמנו.

בחרתי להרציא לפניכם הפעם על ידיעת הארץ, מפני שנראה לי, שלמרות חבתנו החמה אל ארצנו מקילים אנו ביותר בחקירתה, ועל זאת חפצתי להעיר. לכאורה, מכה לאומית היא אצלנו, כי הרי כמעט שאין לכם אף מקצוע אחד בספרותנו העתיקה והמודרנית שגדולה בו העזובה כמו בגיאוגרפיה. עמנו, שנע ונד על פני התבל כולו; שלא רק מפני גורמים חיצוניים, אלא גם לרגלי גורמים פנימיים לא יכל לשקט על מושבו בארצות גלותו; עמנו שלכאורה צריכים היו שבילי עולם להיות נהירין לו, אחרי שכתת עליהם את רגליו מאות בשנים; עמנו שקנה לו את ידיעותיו המעשיות בגיאוגרפיה בדמים כל כך מרובים ויקרים; עמנו כמעט שלא כתב אף עמוד אחד חשוב בספר הגיאוגרפיה העולמית.

כולכם יודעים כמה התעשרה הספרות המדעית העולמית על ידי בני עמנו בימי שבתם בשלוה בין הערביים באספמיה, ואולם גם אז לא אהבו לעסק בגיאוגרפיה. די-קסטרו הולך ומונה, בין היהודים באספמיה, עשרים מחברי ספרי אסטרונומיה, שמונה-עשרה סופרי דברי הימים, אבל אין הוא יודע לקרא אף בשם סופר-גיאוגרפיה אחד מבני עמנו. לחזות בכוכבים אהבו מלומדינו הקדמונים, אבל לעסוק בגיאוגרפיה היה בעיניהם, כנראה, דבר שהוא למטה מהם. ולכן כאשר, בסוף המאה הראשונה של האלף החמישי (בראשית המאה הארבע עשרה לספירתם), קם בעמנו גיאוגרף מצוין בדורו, הלא הוא האישתורי – ר' יצחק הכהן ב"ר משה הפרחי, בעל הספר “כפתור ופרח” – שהודות לשקידתו הנפלאה של החכם הירושלמי מר אברהם משה לונץ יש לנו ממנו מהדורה חדשה ומוגהה – כמעט שמוצא הוא לנחוץ להצטדק לפנינו על פנותו את לבו לידיעת הארץ ועל בלותו שבע שנים של עמל וטלטולי הדרך בחקירת גבולותיה, מקומותיה ועתיקותיה של ארצנו. ואלה דבריו:

“…וזה החיפוש חביב אצלי מחיפוש מקומות הכוכבים ברקיע וכו'.”

וגם בימינו הנקל למצא יהודים שמצטינים בכל המקצעות המדעיים, אבל חוקרים גיאוגרפיים מצוינים מבני עמנו, כאלה כמעט שאינם בנמצא. והמעטים הנמצאים, מתנכרים לעמם וכועסים על ארץ מוצאם ובוחרים הם, במחשבה תחלה, להקטין את חוג שדה-חקירתם, ובלבד שלא יבואו חלילה לידי סכנה: שלא יצטרכו לחקור את ארץ ישראל. כזאת אנו רואים למשל אצל הגיאוגרף פרופ' אדולף פליפזון.

הוסטון טשֶמבֶּרלֶן, ה- Urgermane הטפוסי, ובית מדרשו, שמרובים בו, כמובן, גרמנים טהורים מדמו של פרופ' פילפזון, קבעו הנחה זו, שאין ח“ו להרהר אחריה: מיצירת העולם עד היום לא היה בתבל מחולל “ציויליזציה”, נושא “קולטורא” ומעריץ “אידיאליות” חוץ מן העם הנבחר האחד, הלא הוא העם הגרמני; ומתקופת האדם הקדמון עד היום אין לכם שום דבר גדול וחשוב לאנושיות שלא נעשה בגרמניה, שאין לגרמנים הזכות לדבוק את סמנם: Made in Germany. אבל, לצערם הגדול של הגרמנים הצנועים האלה, קפצו בראש (הדיוטים, כמובן) במשך אלפי שנה עמים אחדים, צעקנים וגאים: עמי ים התיכון, ועל ידם הועם אורם של הגרמנים עד שלא נכר כלל. וכמה שלא תהיה עבודה זו למורת רוחו של “גרמני טהור” מן הטפוס האמור, יודע הוא להתגבר על שאט נפשו ולהשפיל את עצמו לפעמים עד לחקר את ים התיכון; ויודע הוא לפעמים לעשות עבודה זו גם באופן מזהיר ומוצלח, כמו שקרה לפרופ' פיליפזון. ואולם, תחת להעמיק חקר בחלק המזרחי של הים התיכון ותכונת הארצות שעל שפותיו, תכונות העמים שחיים ושחיו בהם, מה שהיה מכריחו לחקר גם את צור מחצבתו והיה מביאהו, חלילה, לידי הנחות שהיו מתנגדות להכרותיו ה”פַּנגרמניות" ומחלישות אותו חס ושלום, בחר לו פרופ' פיליפזון לנושא חקירותיו ה“אוביקטיביות” את ים התיכון גרידה: Das Mittelmeer. ונפלא הוא אותו ים התיכון שלמד פרופ' פיליפזון להכיר. בים התיכון שלו אין יהודים ואין יהדות, לא בהוה ולא בעבר. תחת אשר יון והיונים, איטליה והאיטלקים נזכרים עשרות פעמים בספרו, לא נזכרו היהודים, ולו גם בשם הלוָי הערֵב “Israeliten”, אף פעם, והמלה יהדות באה רק פעם אחת בכל הספר הזה. ים התיכון נקי מיהודים, “Judenfrei”, האח!

וגם “האוביקטיביות” הזאת, כנראה, מכה לאומית היא אצלנו, כי אם נביט אחורנית כמאה שנה כבר נמצאה בינינו. שמשון בלוך הלוי מברודי היה, כמדומני, הראשון בין בני עמנו שהשתדל לכתוב ספר גיאוגרפיה בשטה מדעית מודרנית. בשנות 1828–1822 לספירתם הוציא לאור שני חלקים מ“שבילי עולם”, ספר גיאוגרפיה של אסיה ואפריקה. ובמאתים שלשה ותשעים העמוד, שכתב תלמידו זה של נחמן קרוכמל, אין אנו מוצאים כי אם ששה עמודים מוקדשים לא"י!

ועד היום, ובארצנו, לא רק שמחכים אנו שיבואו זרים לגלות לנו פה את האוצרות הכמוסים, לחפר את קברי אבותינו, לחקר מפי המתים פרטים על העבר המזהיר שלנו ולאסף ידיעות עתיקות נחוצות לנו, אלא גם בנוגע לידיעות גיאוגרפיות מעשיות נרפים אנו בעבודה ומתירים אנו לאחרים לקחת את מקומנו. הכזאת נראה ונחשה? הנוכל לחדל מלקרא תגר טרם שיעמוד לנו דור שיבין את חובתו לחקירת הארץ?

ובחרתי בעכו, לא מפני שזה הרבה מאות בשנים שהתרגלו להביט על העיר הזאת כעל “מפתח סוריה וא”י“, ולא מפני ש”גורלו של המזרח צפון בעיר הקטנה הלזו", כפי דברי נפולאול באזני מוּרַט, כאשר נגף בפעם הראשונה בחייו תחת חומותיה של עכו; ולא מפני שבשעת חרום שאנו חיים בה כעת, עתידה אולי, עכו להנשא עוד הפעם על שפתי רבים, – אלא מפני טעם יותר פשוט, יותר מקומי, אבל יותר קרוב אל לבנו, שכלכם תבינו אותו, כלכם תוקירו אותו: מפני שבעכו נמצאים כעת קרוב למנין מחברינו שעזבו אותנו והלכו להתיצב בצבא כדי למלא כאמיצי לב את חובתם לעמם ולמולדתם.

היות שעיני רבים מחברינו וחברותינו נטויות לעכו, אמרתי, אולי יענין אתכם לשמע מעט ממצבה הגיאוגרפי של עכו, מה שעבר עליה ומה הוא העתיד שנחזה לה.

*

אם נתרומם באוירון, או רק בדמיוננו, מעל לכרמל, בסביבת “אַל-מחרקה” – מקום שם המית אליהו והעם אשר אתו את נביאי הבעל – והבטנו מזרחה וימה, אז יגלה לפני עינינו, בין שתי שורות של הרים, פחות או יותר גבוהים, כמין נהר גדול ורחב ההולך וצר עד המקום ששם הכרמל וגבעות “אֶל-חַרתיהּ” – חרושת הגוים (?) – כמעט נשקו. ובהמשיכנו להביט הימה והנה הנהר הצר הזה מתרחב פתאום למין אשד (Delta) רחב-ידים, שגדותיו הגבוהים הם: הכרמל מדרום, ומצפון – שלשלת הגבעות הגומרות בכֵף הנכנס בים: והידוע בשם: סולמה של צור, וכמעט באמצע הדרך בין שני קרני אשד, על אחת הלשונות הנכנסות אל הים, בנויה לה העיר עכו.

הנהר הזה, שאנו רואים בדמיוננו, חדל להוביל מים על כל גדותיו זה אלפי דורות, ורק שני שבילי מים דקים והמעבטים ארחותם נשארו בו כיום, הלא הם: ה“מוקַטה”, נחל קישון, וה“נעמן” נחל בֶּלוּס. גפיו של הנהר הקדמון נחשפו ויבשו ורק בצות וגבאים השאיר אחריו; קרקעיתו של אותו הנהר נהפכה לשדות עמק יזרעאל המהוללים בפוריותם; האשד הגדול אינו אלא המישור הגדול המשתרע מחיפה עד לצפון אכזיב והמצוין בפוריותו גם הוא. ועכו העתיקה עלתה זה אלפי שנים אחדים על צר, ותהי לרוכלת עמים ומעוז הים, ותסב אליה לא רק את תוצאותיהם של העמק והמישור, של הבשן וכל הארץ מעבר לירדן, אלא גם את כל המשא ומתן של ארצות חוץ עם עכו וסביבותיה ועם פנים הארץ כולה, עד דמשק ועד החורן והבשן.

אמנם, רואים אנו כעת מחזה מוזר: עכו זו, שהיתה ידועה זה אלפי שנים בתור שוק חשוב ומקום מסחר עצום, עכו ירדה ממדרגתה, מסחרה נתמעט, מצבה נהרס להנאתה של שכנתה הקטנה חיפה, שלא זכר לה, וכמעט שלא שם לה בשנים קדמוניות, ממש כמו בחמשים השנים האחרונות ראינו כמעט את כל סחרה של צידון עובר לצרתה: לבירות.

עוד נשוב לחקר את סבות השנוי הזה במצב עכו, אך את זאת יכולים אנו ללמד מעתה וכדי להטעימו, שבנוגע לערים ולארצות, ממש כמו בנוגע לאנשים יחידים. שוא הוא להשען אך ורק על המסחר, שהיום הוא פורח ומחר מתמוטט: טוב מעט מסחר עם תעשיה, כשהם נשענים על חקלאות מפותחה ומבוססת.

עכו לא נזכרה אלא פעם אחת במקרא, אבל ידועה היא מימי מצרים והכנעני. לפי האגדה הערבית נבנתה עכו על ידי אדם הראשון בעצמו, כאשר מצא בה את המעין הנובע עוד היום באמצע העיר. לפי דברי אחרים נבנתה על ידי “הנביא צאלח”. היונים התקנאו, כנראה, באגדה המזרחית והציבו לעומתה אגדה משלהם. על פיה נגזר השם עכו משם צמח הגדל על שפות נחל בֶלוּס, הוא “נעמן”, ששמש לרפא את פצעי הרקוליס כאשר נגע בו חץ. אבל, במטותא מכם, אל תדרשו ממני להראות לכם את הצמח הזה בצמחיה שלי.

עכו בחלקו של אָשֶר נפלה, שאמרו עליו שהוא “מושך שמן כמעין”, מה שנכון במקצת עד היום: אִ-רַמֶה, במזרחה של עכו, על הדרך לצפת תוכיח. ואולם “אָשֶר לא הוריש את יושבי עכו”, “וישב האָשֵרי בקרב הכנעני יושב הארץ.” זאת אומרת שעכו נשארה בידי הפיניקיים ונגררה אחרי צידון וצור שכנותיה. כזאת ראינו, למשל, בעלות שלמנאסר מלך אשור להעניש את הושע בן אלה על מרדו בו: צידון, צור ועכו פתחו לפני שלמנאסר את שעריהם ויקל לו לפשוט על שומרון, דרך עמק יזרעאל. כעבור צידון וצור מידי מלכי פרס לידי אלכסנדר מוקדון נפלה גם עכו בחלקו. ואחרי מותו של זה והמלחמות בין יורשיו התחילו, עברה עכו שתים עשרה פעמים מידי מושלי סוריה לידי מושלי מצרים, ומהם שוב לידי מושלי סוריה עד כי בידיהם נשארה.

והיות שהיו הפיניקיים, אלה האנגלו-סקסים של העבר, ידועים בפרט בתור רוכלים וסוחרים, לא יפלא בעינינו שהידיעות הראשונות המגיעות לנו אדות חשיבותה של עכו הן ידיעות מסחריות ותעשיות.

חשיבותה של עכו בתור נמל נתבלטה לנו בפרט בימי מלחמות החשמונאים.

דרך עכו עלו על היבשה ושם אספו חילים, האחד אחרי רעהו, השרים והמלכים שבאו ללחם עם יהודה. ואולי לא למותר הוא להזכיר לפניכם אחדים מן המאורעות בעכו ובסביבותיה בימים ההם, וביהודה המכבי נתחיל, כיאות לגבורנו, חביב האומה, שזכרו חי בלב כולנו.

כאשר החליט יהודה לעלות עם יונתן אחיו לעזרת בני עמו בגלעד ובבשן, הכרח לשלח חלק מחילו הקטן, שלשת אלפים איש, תחת פקודת שמעון אחיו ללחם בגליל. ובעכו התחילו, כי יושביה היהודים היו נענים ונרדפים על ידי המוקדונים והיונים אשר בה. שמעון הכה אותם מכה רבה, המית מהם רבים וירדפם עד שערי העיר.

כאשר פרצה המלחמה בין דמטריוס ואלכסנדר בַלַס, ויונתן החשמונאי נתן ידו לבלס, נסה דמטריוס להטות את לב היהודים מאחרי יונתן, בהבטיחו להם הנחות חשובות ומתנות יקרות וביניהן, הכי חשובה: לתת את עכו ומגרשיה למתנה להיכל המקדש לכלכל מהכנסותיה את כל עבודת הקדש.

בעכו התעלה יונתן, כי כבוד מלכים חלקו לו שם בלס ושריו, כאשר בא לקחת חלק במשתה אשר עשו, לרגלי חתונתו של בלס עם בתו של תלמי הששי, פילומטר מלך מצרים, ושם גם נפל, אחרי שנים מועטות, יונתן הערום בפחו של טריפון שמשך אותו לעכו בדברי שקר, לכאורה למסר את העיר בידו, ובאמת לקחת אותו שבי ולהמיתו.

ככל החשמונאים, כן הבין גם אלכסנדר ינאי להעריך את חשיבותה של עכו שהיה לה נמל טוב ומרבית יושביה יהודים. ויחשב כי שעת הכשר היא לו ללטש את עיניו לעכו שהמישה אז את עול מלכי סוריה מעל צוארה. אך ראשי היונים שבעכו פנו אל תלמי לַטָרוס לעזרה, ויעל מאי קפריסין על עכו ויהודה בשלשים אלף איש ויך את צבאות ינאי מכה גדולה, וכמעט שלכד את א"י, לולא קמה התשועה מצד קליאופטרה, אמו של תלמי לטרוס, ששלחה את שני שרי צבאיה, בניו של חוניו הכהן הגדול, ללחם בבנה. חנניה בן חוניו הציל אז את עם יהודה מצרה גדולה.

בימי המלכה שלומית-אלכסנדרה, אשת אלכסנדר ינאי, ואחותו של ר' שמעון בן שטח, שהבינה לנהל את עסקי המדינה בטוב טעם ולהרבות את השלום בארץ, התפתחו החקלאות והמסחר ויגדל המשא ומתן בין ארץ יהודה ועכו. לומדים אנו זאת, דרך אגב, מדברי התלמוד המספר שהיו מרבים אז להשתמש בכלי זכוכית יקרה, שבלי ספק הביאו מעכו, סימן של עשירות מופרזה בזמן ההוא. אבל אפשרים וגם מותרים היו להם מותרות כאלה, כי בימי אלכסנדרה “נעשו חטים ככליות, שעורים כגרעיני דינרי זהב”. חבל שלא עלה בידינו למצוא את הדוגמא שצררו אז לדורות!

כאשר עלה טיגרַנֶס מלך ארמניה על סוריה ויצר על עכו וישלל ממנה שלל רב, פחדה אלכסנדה פן יעלה גם על ארצה ותשלח לקבל פניו ולהטות את לבו במתנות יקרות.

כאשר החליט קליגולה להציב את צלמו בהיכל הקדש ולטמא את יהודה וירושלם, מסר את הוצאת מחשבתו לפעולה בידי פטרוניוס, נציב סוריה. ופטרוניוס, כנראה, הרגיש כבר שנטרפה דעתו של קליגולה, לכן רצה לדחות עד כמה שאפשר, את מצותו של הקיסר. בשתי לגיונות קרב פטרוניוס לארץ יהודה, והיות שהגיעו ימי הגשמים, השתמש באמתלא זו לחן בסביבת עכו עם כל חילו ולחכות עד האביב. בינתים נהרו אליו לעכו אלפי יהודים מכל ערי הארץ ויתחננו לפניו להשתדל להעביר את גזירת קליגולה.

עד כמה גדלה אז ההתרגשות והאבל בין כל העם כולו נוכל לשפוט מעובדא זו: כל השדות נשארו בלתי מעובדים ואיש לא התחיל לזרע כחדש ימים אחרי הרביעה הראשונה.

ופטרוניוס השכיל להרגיע את רוח העם ולהשקיטו, ויעורר אותו לשוב איש איש לעבודתו, וילכו ויזרעו מי את שדהו ומי את גנו. – ארבעים יום אחרי הרביעה הראשונה! – והודות לגשמים המרובים של אותה שנה הצליחו עוד הזורעים לראות ברכה בעמלם. לבי נוקפני להזכיר לפניכם עובדא זו, כי נזכרתי פתגמם הנכון של ערבי אלג’ריה: “אם זרעת באפיל והצלחת, הזהר מלספר את זאת באזני בנך, פן תלמדו להתלקש”. כי הלא יודעים אתם את זאת מהרצאותי הקודמות, שמיעץ אני בלי הרף להרבות בזרע בכיר ולהשאיר חלק מצער לזריעת אפיל, רק כדי לצאת ידי חובת הפתגם: “אם זרעת בבכיר, זרע באפיל, שאי אתה יודע איזהו מכשיר, אם של אפיל אם של בכיר”.

לא ירשה לנו הזמן להמשיך ולהזכיר לפניכם את כל המאורעות החשובים שיש לה לעכו חלק בהן. נזכיר רק שבימי פלורוס הרשע, האחראי בעד חרבן ארצנו, הרבו גדודי הנכר לבֹז בז בעכו, להרבות בה חללי היהודים ולמכר את הנותרים לעבדים ולשפחות בשוקי ערי אסיה הקטנה.

ואספסינוס תקע גם הוא את אהלו סביב עכו, עם חילו שעלה לששים אלף איש, בחכותו שם לבנו, לטיטוס, הבא ממצרים. ואל עכו נאספו אז כל מושלי הארצות מסביב, וגם אגריפה ואחותו הגנדרנית ביריניקה בתוכם, ושם פגשה ואהבה את טיטוס הרשע, בחיר לבה.

נעבר בשתיקה על דברי ימי עכו עד אשר נלכדה, בשנת 668 לספירת הנוצרים, על ידי הערביים. השם פטולומאוס שהיו נותנים לעיר הזאת על שם אחד המלכים של בית תלמי שהרחיבה וכלל את יפיה, נכחד מני אז והערביים השיבו להעיר את שמה העתיק: עכו. לכבוש עכו על ידי הערביים, בימי הכליף עומר, היתה חשיבות גדולה, כי היה זה לאישלם נצחונו הראשון על מלכות ביזנציוס. עומר בנה בעכו מסגד נהדר על חרבות הבנין שהיו מיחסים ל“נביא צאלח” ואחמד בן טולון, מלך מצרים וסוריה, שלידו עברה עכו בשנת 871 לספה"נ, הרבה ליפות את העיר ויעמיק את נמלה שסגר בשרשרת וגם את בדקי חומותיה החזיק. ותוסף עכו לפרח ולגדל עד ימי הצולבים שהביאו על עכו תלאות נוראות אין מספר.

אין לכם עיר על כל החוף הסורי שסבלה בימים ההם כמו עכו. חמש פעמים נלכדה בחרב על ידי הצולבים, וחמש פעמים לקחוה בחזרה חילות המושלמים. בשנת 1104 לספה“נ נלכדה עכו בפעם הראשונה על ידי הצולבים ובלדוין בראשם (הערביים שבשו את שמו לברדַוִיל, נקבר באל-עריש), ויהפכו את מסגד עומר לבית תפלתם, שהקדישו אחרי כן ליוחנן הקדוש, ויקראו לעיר Saint Jean d’Acre עד היום הזה. תחת הנהגתו של הקורדי יוסף צאלח-א-דין, מלכ-אִ-נאסר, השולטן הגבור ובעל הנפש העדינה, הצליחו המושלמים להוריש את הצולבים מעכו (בשנת 1187). ואולם, ארבע שנים אחרי זאת שבה לידם. לרגלי מריבות ושנאת חנם שפרצו בין ראשי הצולבים מצא לו צאלח-אִ-דין שעת הכשר, לאחר שנה, לתפש עוד הפעם את עכו, כמעט בלי התנגדות אמיצה מצדם, אבל שבה לנפל בידי הצולבים בשנת 1196 לספירתם. אז נח לה לעכו למאה שנה בערך, אף כי בינתים נפלה בשנת 1205 בידי סיף-א-דין, אחיו של צאלח-אִ-דין, אבל עוד הפעם נפלה עכו בידי הצולבים ועלתה לגדולה, התפתחה בפאר והדר שקשה לשער, שהגיעה אליהם עיר אחרת בארצנו לעולם. כל מה שמסופר בכתובים על צור המעטירה נשנה בפועל עוד פעם בעכו. אבל כל מלחמותיהם של הצולבים וכל תחבולותיהם לא הועיל להם, עכו נשארה לבלי שוב בידי המושלמים בשנת 1291, כאשר עלה בידי צאלח-אִ-דין כַליל בן קלאון, מֶלֶכּ-אִל-אשרף, מלך מצרים, להוריש את הצולבים לגמרי מן המקום היחידי הזה שנשאר להם בא”י וסוריה. אז נפלו גם חיפה ועתלית, צור וצדון בידי מלכי מצרים. ואחרי שהרגו בנוצרים כששים אלף ובזו אותם כליל, ורק מתי מספר הצליחו לנוס על אניותיהם, החריב כליל בן קלאון את כל העיר ויתץ את חומותיה ויקראו לה מני אז “עכא-אל-חראב”. עכו החרבה, ועוד היום קוראים ככה לתל אחד במזרחה של עכו.

לא פה המקום ואין לנו הפנאי הדרוש לספר באזניכם פרטים מהמלחמות הנוראות האלה של הצולבים בסביבות עכו. אולי ימָצא אחד מחברינו שיקח עליו את העבודה הזאת ושמעתם דברים אשר לשמעם יסמרו שערותיכם. מי כמונו היהודים יודעים כמה מן האספסוף הגס והבליעל היה מתאסף תחת דגל נוסעי הצלב, וכמה אהבו הגבורים האלה לטבול את ידיהם בדם נקי! הוסטון טשמברלין, שכבר הזכרנו לרעה, מוצא אמנם שנסיעות הצלב הביאו ליהודים עושר והנאה מרובה, אבל חוץ מטובת הפוגרומים הנוראים, בגרמניה בפרט, שחיטות של קהלות יהודיות שלמות, חוץ מענויים קשים, התרוששות וכו', לא שמענו ולא למדנו. ועד עתה לא הספקנו גם כן ללמד איזוהי הטובה שצמחה לעכו ממזלה הגיאוגרפי להיות בימי הצולבים ה“מפתח לסוריה וא”י".

אלה הקוראים את דברי הימים של נוסעי הצלב רק ממקורים אירופאים עלולים לקבל תמונה מוטעה לגמרי מן הענין הזה. שלא כלם, ואפילו לא רובם, יצאו למלחמת הקדש לשם שמים, על זאת מוכרחים גם מצדיקיהם להעיד. אחדים מהם לא יצאו אלא לשם הנאתם הפרטית, כדי להגדיל את עשרם מהשלל שקוו לבוז במזרח, להרחיב את גבוליהם ולהגדיל את עוזם ואת כבודם. השוו את תמונת השולטן הנאצל צלח אִ-דין, שהיה נלחם באמת בצולבים מתוך הכרה דתית ובמסירות הנפש לשם שמים, ותמונת הקיסר הגרמני פרידריך השני, שהוא היה אמנם למרות כל, הכי חרוץ והכי מצוין בשלשלת הארוכה של קסרי גרמניה. בגרמניה היתה ידו בכל, לא הניח ידו לא מן האמנות ולא מן הספרות, לא מן המסחר ולא מן החקלאות, בהתפתחות כל אלה חפץ לקחת חלק, אבל מה מוזרים הם דרכיו בסוריה וא"י! שלא רגש הדת היה מפעמהו אנו רואים מעובדא זו שהתחבר למלחמת אחים עם בן אחיו של השלטן צלאח-אִ-דין, עם מלכּ אִיל-כּאמִיל, במלחמתו כנגד אחיו מלכּ-אִל-מועזם. ששני אחים מושלמים ינוצו אדות המלוכה ושהאחד מהם ישתף לו מלך צולב לעזר לו, דבר כזה בטח שלא היה לפי דעותיו של צלאח אִ-דין על הכבוד העצמי והמוסר!

הקיסר הגרמני, במשך זמן שבתו בעכו, היה אוהב להתוכח ולהתפלסף עם המלומדים המושלמים, לחוד לפניהם חידות וכו' הכל לפי רוח אותו הזמן. שידיעותיו לא היו קלות, בפרט בהנדסה, מעיד גם מקריזין, סופר דברי הימים הערבי. הקיסר הזה הצליח להקיף את מלכּ אל כאמל בדברים ולשדלו בחניפות, ויפָּתה לתת לו את ירושלם במתנה. ולא בש הקיסר להודות לפני אמיר פכר-א-דין, יועצו של מלכ אל כאמל, שאם הוא מפציר כ“כ שיתנו לו את ירושלם, אין זאת מפני שיש לו חפץ בעיר הקדושה או שבא לתכלית זו, אלא רק שתאב הוא לעשות לו שם בין עמי אירופה. כדי להפטר ממנו, אחרי שהאריך לשבת אתו בעכו, נתן לו מלכ אל כאמל את ירושלם בתנאי: שלא יבצרנה, שהמסגד של עומר ישאר בידו ושלא תהיה רשות לצולבים עולי הרגל להטות ימין ושמאל מדרך עכו לירושלם. כל זאת נכתב ונחתם בשנת 1229, ותיכף יצא הקיסר הגרמני בדרך לירושלם והאמיר שמש-א-דין, כּאדי נבלוס היא שכם, מלוהו, למסור לו את ירושלם. דאג מלכ אל כאמל שלא ירגיזו את ידידו, את הקיסר, ויצו לאמיר שמש-א-דין להתנהג בצנעה, למנע מלדרש במסגד עומר ומלקרא לתפלה מראש המגדל בכל זמן בקורו הקצר של הקיסר. בהגיעו לירושלם, שכח הכאדי לתת את הצו הזה באותו יום ולכן עלה לו “המועזין” אל המגדל, קרא לתפלה כרגיל והוסיף מעט נפך משלו על הפסוק מן ה”קוראן". כדברים האלה: “איך אפשר להאמין שישוע הוא בן אלהים והוא יליד מרים?” הקיסר, שהתגורר בבית הכאדי סמוך למסגד, שמע את המועזין ויבקש שיתרגמו לו את קריאותיו. שמש-א-דין התפלץ מפחד פן נעלב הקיסר וישתיק את המועזין. אבל אחרי שני ימים הזכירו הקיסר שלא טוב לבטל עבורו את הנאמנים מן התפלה, והוסיף בצחוק שאין הוא מקפיד על הנאצות של המועזין ויכול הוא להמשיכן.

בכלל הצטין הקיסר הזה בטקט הגרמני הדק והמיוחד, והא ראיה: בבקרו את בית התפלה עם הכאדי ראה רשתות ברזל בחלונות, דבר שלא ראה כמותו בארצו, ויחפץ לדעת לאיזו תכלית נעשו. “כדי למנע את כניסת הצפרים”, ענה לו הכאדי. “הצלחתם לאסר את הכניסה לצפרים, העיר הקיסר בבת צחוק, אבל אלהים שלח בכם את החזירים” – התואר שהיו המושלמים נותנים אז בצדק לצולבים הבוערים. בדרכיו אלה הצליח הקיסר להטות לב רבים לחשוב שבסתר לבו בעט בדתו ונוטה לדת האישלם. הקיסר הזה קבל גם מושלמים בצבאו וישתפם במלחמותיו.

ולא יחיד היה הקיסר בדרכו זה, כי למאות ולאלפים היה עולה מספר הצולבים, שעבדו בצבא המושלמים ושהיו נכונים לפרץ כל גדר ולעשות כל האסור.

אבל אם קשה הוא למצא במה נהנתה הארץ מן הצולבים נקל הוא, לעומת זאת, להראות כמה מרובה ועמוקה היתה השפעת הארץ על הצולבים. עלינו לזכר, שעמי אירופה של אותו זמן היו שקועים בבערות ובעניות. בצרפת העשירה פרץ הרעב 28 פעמים בארץ, במאתים השנה אשר בין המאה העשתי עשרה והמאה השתים עשרה. האצילים היו מנצלים את העם, שהיה כדומן בעיניהם ולא הרפו ממלחמות איש ברעהו, וכדי להעסיק אותם במלחמות בחוץ לארץ היה מלכם שולחם למלחמות הצלב. לעומת זאת היו ארצות המזרח באותו זמן הרבה יותר מפותחות, יותר פורחות ויותר עשירות ממה שהן כיום. הרבה חדשות ראו ולמדו הצולבים בארצותינו, והנאה איקונומית גדולה וקימת נהנו ארצותיהם ע“י זאת. ראשונה היו כל האספסוף, כל חומדי קרבות וכל פורצי גדר עוזבים את ארצם ויוצאים מוכתרים בזר הקדושה והגבורה, ללחם בכופרים. ע”י זאת נחה הארץ מהם והמתונים בעם היו יכולים להמשיך את עבודתם הפוריה, בפרט בשדות. וכששבו הצולבים לביתם היו מוצאים על הרב את ארצם יותר עשירה מבעת עזבם אותה. על העושר הזה היה נוסף עוד השלל והבז שהיו מביאים מן המזרח, ומה שיותר חשוב עוד: את שיטות העבודה המפותחות יותר והתעשיות החדשות שלמדו במזרח. ראו בסביבות עכו את הנטיעות הגדולות של חצב והטחנות המרובות לסוכר, וילמדו את מעשה הנטיעה ומעשה הסוכר ויכניסום לאי סיציליה. ליון ואיטליה הכניסו את תעשית המשי, לפרנציה את הקרטום (צמח לצבע) וכמה צבעים חשובים אחרים. המסחר התפתח הרבה ע“י נסיעות הצלב, מפני שהעמים השונים למדו להכיר איש את רעהו וגם מפני שצרכיהם התרבו עי”ז שנפתחו עיניהם לראות ולמדה נפשם לשאף אחרי חיים יותר רעננים. לאלה הרגילים כעת לחשב, שכל טוב ויפה יכול לבא לנו רק מאירופה, יהיה לפלא לשמע, שהגננות, למשל, היתה כמעט בלתי ידועה באירופה לפני מלחמת הצולבים. ולעומת זה היו הגנים והטפול בפרחים וצמחי קישוט מפותחים עד מאד במזרח. בארצותינו למדו האירופאים לעשות גנים, ועכו היתה אז מהוללה בהדר בניניה ופאר גניה. לא רק בקרקע היו נוטעים גנים, אלא גם על גגי הבתים וההיכלים היו בוראים גנים מרהיבי עין.

מה היה מצב היהודים בעכו בכל זמן הצולבים? כנראה לא היתה שם עדה יהודית חשובה. ידיעות מדויקות יש לנו אדות זאת בנוגע לזמן שבין הנסיעה השניה והשלישית של הצולבים. אז היו הצולבים באים כבר באניות לעכו, אחרי שלמדו כמה מסוכנה היא להם העליה ביבשה מאסיה הקטנה ארצה ישראל, אחרי שהרבה מאות אלפי פגריהם היו מסמנים כל דרכם הראשונה לירושלם. והידיעות אדות היהודים נשתמרו לנו בספר מסעותיו של ר' בנימין, סוחר נכבד, שידיעותיו בעברית היו בינוניות אבל בכ“ז כתב בשפתנו. במבוא ספרו קוראים אנו: “זה הספר מחובר מדברים שספר איש אחד מארץ נבאַרה ששמו ר' בנימין ב”ר יונה מטודלה בשנת תתקל”ג 1173 לספירתם“. אבל תחילת נסיעותיו היתה בתתק”כ בערך. ר' בנימין מספר: “…אקרא היא עכו אשר היתה לגבול אשר והיא תחילת ארץ ישראל והיא יושבת על הים הגדול ושם נמל גדול שקוראין פורטו לכל התועים ההולכים לירושלם בספינות ויורד לפני נהר הנקרא נחל קדומים ושם כמו מאתים יהודים ובראשם ר' צדוק ור' יפת ור' יונה ז”ל".

שעכו היא תחילת ארץ ישראל, כזאת חשבו גם חכמי התלמוד, ויודעים אנו שבעלותו מבבל היה “ר' אבא מנשק את הסלעים של עכו”. בנוגע ל“נחל קדומים”, שהוא הקישון, טועה רבי בנימין, במחילת כבודו, מפני שאין הוא יורד לפני עכו כי אם קרוב לחיפה. באותו זמן היתה עדת היהודים בצור הרבה יותר חשובה מזו של עכו, ואדותה מספר ר' בנימין כדברים האלה: "צור החדשה היא עיר… יפה ובהכרו אמם מאבעות יהודים וביניהם חכמי תלמוד ובראשם ר' אפרים מצרי דייו ורבי מאיר מקרקשונה ור' אברהם ראש הקהל. ויש ליהודים שם ספינות בים ושם אומני הזכוכית הטוב הידוע הצורי החשוב בכל הארצות ושם ימצא הסוקר הטוב וכו' ". יהודים שלהם ספינות בים! אין אנכי יודע דבר כזה מובא משום זמן ומשום מקון אחר בימי הבינים.

ואף כי בימים ההם לא היתה עדת בני עמנו בעכו עולה הרבה במספר נפשותיה על מה שהיא היום, זכתה עכו בכ' שישכנו בה הרבה מחכמינו ומלומדינו הכי ידועים, ואת שמות אחדים מהם נזכיר הפעם.

מן הרבנים שמנה רבי בנימין את שמם בעכו נודע לנו ר' יפת, או בכל תואריו: מרנא הקהלה יפת בן מרנא אליה הדיין, שהיה ידידו של הרמבם. כאשר ברחו להם הרמבם ואביו וכל משפחתם מפז במרוקו, ששם היו צפויים להרג, הלכו ראשונה לעכו. בג' סיון ד' אלפים תתקכה (16 מאי 1165 לספירתם) הגיעו שם ולא יצאו לדרכם הלאה ירושלימה, כי אם בג' מרחשון ד"א תתקכו (12 אוקטובר 1165). והדרך מלאה אז סכנות רבות, וילוה ר' יפת את ידידיו החדשים על דרכם.

ואולי זכתה עכו שבה יכתב הרמב“ם פרקים אחדים מ”פירוש המשנה" שלו, שהתחילו והוא בן כ"ג שנה, והשלימו במצרים והוא כבן שלשים, כשנה אחרי צאתו מעכו.

ר' שמשון בן אברהם (רשב"א) משאנץ, (Sens) בפרנציה, בעל ה“תוספות”, חי את אחרית שנותיו בעכו ונקבר בחיפה ד' אלפים תתקל"ה. מפני חשש חוץ לארץ היו נוהגים כבר אז להוביל לקבורה לחיפה את המתים בעכו.

כמאה שנה אחרי בקורו של הרמב“ם, בשנת 1259 לספירתם, בא לא”י ר' יחיאל בר' יוסף מפרישו שהיה ראש ישיבה גדולה בפריז (יותר מ300 תלמידים). ויחמד ר' יחיאל לשבת בעכו ונקבר גם הוא בחיפה. גם בנו יוסף ארמלי נקבר שם. כדאי לצין שבהיותו עוד ראש ישיבה בפריז שלח ר' יחיאל זה משולח בשם ר' יעקב לקבץ תמיכות עבור מוסדו. ר' יעקב זה בא גם לעכו, בתקוה לקבץ כסף מהעדה של עכו, ועד כמה הצליח בזה לא למדתי.

ר' משה בן נחמן הג’רונדי (הרמב"ן), שחבר הרבה חבורים מפורסמים, עזב את מגורו בקטלוניה ויעלה לירושלם בה' אלפים כז (1267). הוא מצא שם רק יהודי אחד צובע ויקונן אז את קינתו הידועה לירושלם. הרמב"ן מת בעכו ונקבר בחיפה.

אך לא ארכו הימים ועכו נחרבה כליל; זה היה, כמו שאמרנו, בשנת 1291, ותשאר עכו בידי הממלוקים של מצרים.

לפני כארבע מאות שנה (1517) נפלה עכו בידי התורקים, שכבשו אותה מידי הממלוקים. אבל היא היתה אז כבר עיר חרבה, ותוסיף לרדת ותהי לכפר, ולפני שלש מאות שנה הגיע מספר תושביו למאתים או שלש מאות נפש. מאות שנים אחדות כמעט שנשכחה עכו – והנה לפתע פתאם, לפני 115 שנה, היתה עוד הפעם לשיחה בפי כל יושבי תבל, כי נגף לפניה נפוליאון בעצמו. איך בא הדבר? כדי להבינו צריך לשוב מעט אחורנית ולספר בקצרה את פעולותיהם של שני מושלי עכו: דהר (צהר) בן עומר ואחמד פחה גוזר.

כאשר ירדה עכו למדרגת כפר לא רק שחדל מסחרה, אלא גם החקלאות בסביבתה ירדה מטה. רוב אדמת המישור וכל עמק יזרעאל נשארו בלתי מעובדים. הבדואים היו רועים שם את עדריהם והיו משליכים את חתיתם על כל עובר אורח. גם יושבי העיר הסוחרים לא נקו, כלם היו משועבדים לבדואים. על החוף היתה ממשלת התורקים נכרת רק מעט, בפנים הארץ כמעט שלא התחשבו אתה כלל. ככה עלה לפני כמאתים שנה בידי בדואי אחד, דהֵר בן עמר, מן הזידאַניים, השייכים לשבט כביר החונה בגליל העליון, סביב לבצות “חולה”, לחלק בינו ובין שני אחיו ודודו את חבל הארץ שמסביב צפת. אחרי זמן מה וספח תחת ממשלתו גם את טבריה. כאשר, במצות הפחה של דמשק, נחנק אחד מאחיו של דהר – בימים ההם היו חונקים, מסממים, גוזרים ראשים בלי שום חשש של משפט – התחיל זה להתבצר בטבריה (בשנת 1737). בשנת 1742 שם פחת דמשק, סולימן אל-עדם, מצור על טבריה והרעישה בתותחים, אופן מלחמה שלא היו עדיין יודעים ומכירים בארץ. כמעט שנפלה טבריה לולא גרם מזלו של דהר שחלה סולימן בכאב בטן פתאומי ואחרי שני ימים מת. צריך לזכר, כי בימים ההם היה הסם אחד האמצעים הכי שכיחים בידי מושלים ומיתות פתאומיות כאלה היו חשודות. איך שהוא, ואסעד אל עדם, אחיו של סולימן, לא מצא לנכון להמשיך את המצור, ולדהר היתה הרוחה מצד התורקים. אך אז התחילה לדהר מלחמה עם שארי בשרו. פעמים אחדות קראו לנשק איש כנגד רעהו ודהר יצא תמיד מנצח. באחרונה לא מצא לטוב לו כי אם להרג את קרוביו שפשעו בו, ואז לא עמד לו עוד שום דבר על דרכו לגדולות שאליהן היה שואף.

דהר, שהתחיל לסחר עם החוף, מהר להבין מה חשוב היה לו איזה נמל וילטש את עיניו לעכו. עכו היתה אז רק תל של חרבות, הפחה של צידון היה מחזיק בה “אגא” עם חילות אחדים, שהיו מתיראים להֵרָאות מחוץ לכפר מפחד הבדואים. הבקעה הפוריה לא נעבדה ותרבינה בה הבצות המביאות בעקבן קדחת ומחלות אחרות. הנמל העתיק נסתם ע“י החול, ורק מצד חיפה היו יכולים לגשת באניות להעמיס ולהוריד סחורות. אך תואנה היתה נחוצה לדהר כדי להתנפל על עכו ולכבשה. תואנה זו נזדמנה לו כאשר נודע לו, שמורידים בחיפה נשק ותותחים המיועדים לשמש כנגדו. דהר אסף את אנשיו וירד אל עכו. האגא נס מפניו. ויכבש דהר את העיר החרבה מבלי כל מלחמה בשנת 1749, והוא אז כבן ששים ושלש שנים. דהר מהר לבאר לפחת צדון שלא התקומם ח”ו כנגד השולטן ורק עסק פרטי היה לו עם האגא, שחפץ להעניש, וכי יוסיף לשלם מס, ועוד יתרה יעשה: הוא יתאמץ להצר את צעדי הבדואים. והיות שלא שכח לשלח לפחה גם מתנה הגונה, כפרו לו על מעשיו וישאר דהר מושל בעכו. אבל בהיות עכו עיר פרוצה, שאפשר להתנפל עליה גם מן הים וגם מן היבשה, התחכם דהר לבצרה. התחיל לבנות לו בית למושב ומגדל בו, ואל המגדל הכניס תותחים ולאט לאט גדר את העיר בחומה שלא היתה יכולה אמנם לעמד בפני תותחים הגונים, אבל, איך שהוא כבר יוכל דהר להתברך בלבו, שתעצר בעד האויב. רואים אנו אולי פה את מקורו של המורא המגוחך, הנטוע עמוק בלב הרבה מפקידי הממשלה, לחשד בכל איש הבונה לו בית יפה וחזק פן יתבצר. אחרי זאת התחיל לדאג למצב החקלאות ויעזר הרבה להתפתחותה, ע"י הסדרים הטובים והצדק והיושר שהשתדל להכניס. על הבדואים היתה השפעתו גדולה הן מפאת קרבת משפחה והן מפאת המורא הגדול שהפיל על ערב בני סכר, ערב מַוְזינה ויתר השבטים שהיו רגילים לחמס את עכו וסביבותיה. הבטחון ששב ללב האכרים שיעלה בידם לאסף מה שזרעו, הביא בצעדיו תוצאות טובות. רבים נהרו מכל צד לאחז בחקלאות מסביב לעכו. קבוצת יונים שהיתה סובלת הרבה באי קפריסין מאכזריותו של קיור פחה, באה להשתקע בצל דהר, והוא נתן לה אדמה ויטעו עליה את הגנים והפרדסים הראשונים של העיר השבה לתחיה. סוחרי אירופה התחילו גם הם להרבות לבא, המסחר התפתח. רוב הקרקעות נעבדו, הבצות זוקקו, הבריאות שבה, ויתחילו האנשים לחמד שבתם בעכו. גם את הבדואים ידע דהר למשך לעכו לסחר בה, בנתנו להם במתנה נשק וחליפות, ומהם היה מקבל סוסים אצילים שאהב מאד.

ככה ידע דהר להגדיל ולהרחיב את שררתו עד כי בשנת 1768, והוא בן 82, מלאו לבו לדרש מקושטה, ושם מלאו את דרישתו להכירהו בפועל בתור: שֵיך עכו, שר השרים, נגיד נצרת, טבריה, צפת ושיך הגליל כולו.

אבל דהר הרשה לעצמו גם עסקים בלתי טהורים. בשנת 1757 התנפלו בדואים על השירה ההולכת למֵכָּה, 60 אלף איש בערך, ויקחו ממנה שלל רב, שנמכר אחרי כן בעכו. וגם מצד הים היו הפירטים של האי מלטה מביאים לו לדהר כל דבר אסור וגזול. אבל קשה היה לממשלה לאסר מלחמה עליו מפני שגדלו שמו וכחו של דהר עד מאד. הוא משך לצדו את ה“מתועלים” והדרוזים, הוא לחם בפחת דמשק ויוכל לו, ולאט לאט כבש לו כמעט את כל ארץ ישראל וחלק הגון מסוריה. במלחמותיו עזרו לו הרבה הרוסים בשתי אניות מלחמה שעמדו אז בחוף חיפה ודהר הבין לשחדם לו. ביחוד הצטין בנו הגבור עלי דהר, שהיה אוחז בידו תכסיסו של יהודה המכבי, להתחבא ביום ולרכב מהר עם חילו בלילה כדי להגיח על אויביו לפנות בקר טרם ידעם שהוא קרוב.

אך לא עלה לו לדהר להשקיט את הארץ שכבש ולהנות חיים בשלוה. חוץ ממלחמותיו המרובות עם בניו, שגם הם זקנו וחפצו למשול, היה העם מתפרץ בפניו מפני המסים המרובים והכבדים שהיה מאסף לתכלית מלחמותיו. בזה היה בעוכריו בפרט מנהל עסקיו, נוצרי אחד, אברהים סבא. האיש הזה היה כילי שאין כמוהו ויצבר לו הון עצום. כל המסחר היה נכנס ויוצא רק דרך ידו. הוא ידע להשיג מונופולין על כל החפצים החשובים, ויתמרמר העם, ויתמרמרו הסוחרים, ויתמרמרו בניו ואוהביו של דהר, והוא באחת שאברהים סבא נאמן לו.

הרבה מלחמות היו לו לדהר ותמיד נצח, עד כי באחרונה התעוררה הממשלה בקושטא ותשלח כנגדו את הקפיטן פחה עם צי ללחם כנגדו. הצי עמד לפני צידון ובמקלעותיו הרעיש את העיר עד כי נאלץ מושלה, דניזלה, שהעמד על ידי דהר, לצאת ממנה. אחרי כן הגיע הצי לפני עכו. דניזלה בדעתו את נפש הקפיטן-פחה יעץ לשחדו בכסף, אך לזאת התנגד הכילי סבא בכל כוחו, ותפל מריבת דברים בין דניזלה ובין סבא ודהר תומך בידו של זה האחרון. אז יצא לו דניזלה ממחנה דהר ויקח אתו את אנשיו “המערבים”. למחרת התחיל הקפיטן-פחה להרעיש את עכו (בשנת 1775), התותחים שסביב למגדל בית דהר ענו, אבל התותחים שבקצה השני של העיר, ששם חנה דניזלה לא לקחו חלק במלחמה. אז הבין דהר שבגדו בו אנשיו ושאין טוב לו מלנוס. למרות היותו בן 90, היה עוד דהר נחשב בין הפרשים המצוינים. וירכב דהר על סוסו הטוב לצאת מן העיר דרך השער הצפוני, תחת מחסה הגנים והפרדסים, ואחד מהמערבים ירה עליו מאחוריו בגבו ויפלח את כליותיו. דהר נפל מת והמערבים התנפלו עליו ויגזרו את ראשו. וישלחוהו להקפיטן פחה. הלה, כדרך התורכים אז חרף וגדף את הראש המגואל בדם, ואחרי כן טמן אותו במלח להביאהו לקושטא כדי להוקיעהו לראוה. גירסא אחרת מספרת שיד ג’זר היתה בדהר: בשעת נוסו לווהו נשותיו ועל ידי זאת לא יכל דהר למהר לכת. ג’זר התנפל עליו בסכינו ופצע אותו פצע אנוש.

ככה נפל הגבור דהר בן עומר, ולא עלה עליו איש בנוגע לאמץ לב, חריצות, בינה וכשרון דרכיו היו מלאים אומץ. הודות לצדקת ממשלתו גדל הבטחון בארצותיו עד לאין כמוהו בכל תורכיה באותו זמן; קנאות הדת היתה זרה לו; הוא היה בדואי אמתי מן הטפוס ההולך ותם כיום. לפני מותו שבה כבר עכו להיות עיר חשובה, מספר יושביה עלה ממאות אחדות לקרוב לעשרים אלף, מסחרה פרץ מאד, הארץ מסביב היתה מעובדת והביאה פרי למכביר. דהר השפיע איפוא הרבה מאד לטובה על התפתחות הארץ.

עלות בית דהר ומפלתו, דמיון רחוק להן עם דברי ימי בית החשמונאים. זידן, אבי אביו של דהר, היה ראש שבט הבדואים החונה סביב ערבה אשר בסהל בטוף, הוא עמק זבולון, בין עכו, שפרעם וטבריה. לאט לאט גדל כח המשפחה הזאת עד כי בן בנו של זידן, דהר, היה מולך בפועל על כל הגליל ועל חלק גדול של סוריה. הוא חדל לשלם מס ויחלק את ארצו לשמונה גלילים, בהם 162 ערים וכפרים, שהציב בהם את שמונת בניו. הוא בנה מבצרים חזקים בכל הארץ, אחדים מהם מתקימים עד היום. המסגד והסראי בחיפה, המבצרים החרבים בשפרעם, בזידן ובצפורי, המסגד וחלק גדול של החומה של טבריה, המצודה של צפת וזו של דיר-חנה נבנו על ידי דהר ובני משפחתו. התחלת ההכנות לגנים ולהשקאה סביב טבריה, שאנו רואים עוד שריד מהם עד היום, הן גם כן פעולות דהר וביתו.

אחרי מותו של דהר נתמנה אחמד ג’זר פחה למשול על עכו. הוא התנקש לנפש בניו של דהר, מטיבו מקודם, וגם עלה בידיו לתפוש את עותמן, סעיד ואחמד, אבל עלי דהר הגבור ידע לעמד כנגד ולהנצל מן המצודה של דיר-חנה, כמהלך יום מעכו, כאשר שמו עליו מצור. אז עשו שונאיו בערמה: “מערבים” אחדים התיצבו לפני עלי דהר ויספרו באזניו את כל התלאות שמצאו אותם בצבא דמשק, ויתרפסו לפניו לתת להם מקום בקרבתו. עלי דהר הגבור קבל אותם אצלו בסבר פנים יפות, כיאות לבדואי ולאיש שלא ידע מורא מימיו, והמערבים האלה התנפלו עליו בלילה וימיתוהו. אחרי מות עלי דהר, המיתו גם את סעיד ואחמד. רק את עותמן השאירו בחיים הודות לכשרונו המצוין בתור משורר וישלחו אותו לקושטא. הערביים של הסביבה כמעט ששכחו את כל מעשי דהר וביתו, אבל עד היום תוכלו עוד לשמע סביב עכו ובגליל התחתון שירים ואגדות, המספרים את מעשי ישרו של דהר ואת גבורותיו של בנו הגבור עלי.

אחרי מות דהר נמנה אחמד פחה לג’זר למושל העיר. האיש הזה הוא בטח אחד האכזרים הכי נוראים שנשתמר זכרם בדברי ימי העולם. כנראה, זה, מזלה של עכו; בלוחות תל-אמרנה כבר נזכר מושלה לרגלי אכזריותו. אבל אין חיה טורפת בצורת אדם, שתדמה לאחמד הגזר או הטבח, – הוא היה שש על שמו זה. מעשי אכזריותו עולים על אלה של נירון קיסר ושל הורדוס שלנו. אחמד זה בא מבוסניה. בעודנו צעיר נאלץ לנוס מביתו – לא לרגלי מעשיו הטובים – ויבא לקושטא ושם מסר את עצמו בתור עבד לסוחר באדם. הלה שלחו למצרים לחילו של עלי בק וחיש מהר הצטין הצעיר במהירותו וחריצותו בפרט לכרת את ראשי האנשים. אבל לא ארכו הימים ויאלץ לברוח גם משם, ואחרי תלאות רבות הגיע עוד הפעם לקושטא, ומשם לסוריה, ואחרי בגדו גם בדרוזים וגם בדהר, עלה לגדולה וירש את מקום דהר. מספרים שראשית מעשי אכזריותיו התחילה ככה: פעם אחת מצא לו מקום לחשד בנשיו שבגדו בו, ותבער בו קנאתו ויתנפל עליהן ב“חַרֶם” ויכרת את ראשיהן של 7 מהן בגרזן אשר בידו. כאשר נלאתה ידו, קרא לעושי דבריו להוסיף לשחט עד אשר הומתו כולן. אומרים שבאותו יום נהרגו 15 מנשיו הכי צעירות והכי יפות. ומני אז לא חדל מן מעשי אכזריותו. בכל משרתיו ושריו סביבו היה מטיל מומים. ידועה היא אכזריותו לבן עמנו חיים פרחי, שר הכספים שלו. פרחי היה איש יפה תואר. פעם אחת ברך אותו ג’זר ניוה על יפי עיניו ותוך כדי דבור הוציא את חרבו וינקר את עינו האחת. אחרי זמן מה, כאשר נרפא הפצע, למד פרחי לחבש את ה“לפה” סביב לראשו עד שכמעט לא הכירו בעינו העורת, – עמד ג’זר וחתך לו את ראש חטמו; גם את אזנו כרת.

והאכזר הזה משל כשלשים שנה מקסריה בדרום עד בעלבק בצפון ממשלה בלתי מוגבלת. הממשלה הכי פראית שאפשר לחשב אדותה. ב 1775 התחיל וב 1804 (או 1808?) מת. יכולים היו לסבר שימָצא איש אמיץ לב אחד שינקם את נקמת כל הנרצחים וכל בעלי המומים שסבלו מידי ג’זר פחה. אבל הפטליזמוס של העם הנדכא גדל כל כך עד שאיש לא עמד כנגדו, וימת ג’זר כדרך כל האדם, במטתו, והוא בן 88 שנים. וכמה שלא הרע האכזר הזה, בכל זאת השאיר אחריו דברים טובים אחדים. הוא הרבה להגדיל את עכו ולבצר אותה. במקום החומות הצרות של דהר בנה הוא חומות בצורות באמת, תחת הנהלת בנאים ומהנדסים שהזמין מן החוץ. הוא בנה לו ארמונות מפוארים וגנים נהדרים והוא בנה גם את המסגד הנראה מרחוק ושבו נקבר. את החמר לבנינים האלה הביא מעתלית, מקיסריה וגם מאשדוד.

מימיה של עכו היו תמיד רעים. שמש-אִ-דין אל מוקדשי, שנולד בירושלים בשנת 946 לסה"נ, והכין עצמו 20 שנה לכתב את ספר הגיאוגרפיה שלו, שיצא לאור בשנת 985, הרבה לדבר על המעינות השונים, כדרך המזרחים המדקדקים בטיב המים, והוא מצא שביריחו נמצאים המים הכי קלים והכי טובים בארצות האישלם, ובעכו הבארות הם עמוקות, מימיהן מלוחים והעניים צמאים למים. ג’זר פחה רפא את זאת. הוא הביא לעכו את המים מן הכפר כברי בהרים, ממרחק של 15 קילומתר, על ידי אמת-מים בנויה ועתיקה (שרברב? Aqueduct), שקשתותיה נראות עד היום, אף כי אחדות מהן טעונות תקון. אף כי עשה אחמד ג’זר פחה הרבה להגדיל את העיר והסביבה בכל זאת סבל המסחר הרבה בימיו מפני שהכל היו יראים מפני האכזר. והוא היה המושל בעכו כאשר שם עליה נפוליאון בונפרט מצור ולא הצליח לתפש אותה בידו. כמה גבה בטח לבו של ג’זר בתוכו כשהצליח לעצר את האיש שלרגלי נצחונותיו, המפליאים הפך את אירופה כולה, ולהרוס את כל חלומותיו של נפוליאון על מלכות מזרחית מקושטא עד הודו, שתגדל על זו של אלכסנדר מוקדון.

אך אין ליחס את הנצחון לאחמד ג’זר, שבטח לא היה יכול לעמד עם צבאותיו המעטים, חמשת או ששת אלפים איש, כנגד בונפרט. לולא בא לו עזר כביר מן החוץ. מה ראה נפוליאון בעכו לעלות עליה ואיך עמדה היא כנגדו? כל המסחר של א“י וסוריה, כאשר כבר אמרנו, התרכז אז בעכו. היות שבאותם הימים היו זורעים בארצנו חטה בכמות מועטה, מפני שרוב האדמה לא היתה נחרשת ונזרעת, ועם הארץ היה חי על האורז הרבה יותר מאשר היום, היו מרבים להכניס אורז מן החוץ, בפרט ממצרים. כל האורז היה בא כעין מונופולין בידי הפחה האכזר שהיה הראשון בתורכיה להטיל מכס כניסה ומסים על צרכי מאכל. ברצותו היה יכל להביא רעב על כל הארץ רק במנעו לשלח את האורז מעכו ליתר המקומות בפנים הארץ. וכמו כן היה הדבר ברוב יתר החפצים המובאים מחוץ. זאת ידע נפוליאון ולכן היתה עכו בעיניו “למפתח סוריה וא”י”. לא רק מפני, כמו שידוע לנו כבר מן המאורעות של ימי החשמונאים וימי הצולבים, שדרך עכו נקל לפשוט אחרי כן על כל הארץ דרך העמק, אלא גם מפני שהיו יכולים למנע כניסת צידה לארץ אם היו אוחזים בעכו, ועל ידי זאת היו יכולים ללכוד את כל הארץ ולהכניע ברעב את העם היושב בה. בשנת 1799 יצא נפוליאון ממצרים עם 12,500 ממבחר צבאותיו, ובדעתו לעלות על עכו. דרך הלוכו לכד את עזה, שפתחה לו את שעריה, וירעיש ויכבש גם את יפו שעמדה נגדו. אבל התותחים הכבדים והעזרה שחכה להם לבא בים באניותיו לא הגיעו. הם נפלו בידי האדמירל האנגלי סידני סמיטה שבא עם חבר מלחים אנגלים לעזר לג’זר פחה להגן על עירו, וישתמש סידני סמיטה כנגד בונפרט במקלעותיו שתפש. 8 פעמים עמד נפוליאון בראש צבאותיו בהשתרעם על המבצר. 12 פעמים עמד כנגד חרבם הלטושה של הממלוקים, רובי הצרפתים נגעו ממש ברובי האנגלים ואחרי ששים יום של מצור, אחרי שאבדו לו אלפים אחדים ממבחר צבאותיו, נאלץ להסיר את המצור מן העיר שראה בה את עתידו של המזרח, ולשוב למצרים דרך המדבר. וג’זר פחה? כל זמן התנופות והתגרות היה יושב לו על גג ארמונו והיה מחלק כסף ואותות כבוד למי שמביא לו ראשים מגואלים דם שגזרו מגופי הצרפתים הנופלים, והראשים מצטברים לפניו לגל. ובין העוזרים בידי ג’זר היה נמצא גם צרפתי אחד פֶלִיפּו, חברו של בונפרט, שלמד אתו יחד בבית הספר הצבאי, ויצאו שניהם כאחד מאותו בית הספר, אך פליפו לא יכל לכפר לחברו את נצחונותיו הגדולים.

אחרי מותו של אחמד ג’זר פחה, בשנת (1804), נח לה מעט לעכו תחת ממשלת סולימן פחה. האיש הזה התחיב בראשו לפני אחמד ג’זר, שלא ידע רחם, אבל סולימן זה הצליח להמיס את לבו של האכזר ועל זאת התפלא ג’זר בעצמו והיה רגיל לאמר, שסולימן הוא האיש היחידי שמחל לו בחייו. סולימן זה היה מושל טוב ואוהב סדר, צדק ויושר. חיים פרחי היה גם אצלו שר הכספים והוא היה נאמן לו במאד. אולם לא ארכו ימי ממשלתו של סולימן פחה. לפני מותו בחר בעבדאללה להיות לפחה אחריו. עבדאללה נשאר יתום מאביו ומאמו והוא ילד קטן. ויגדלהו פרחי בביתו כי היה פרחי זה נדיב מאד ומטיב לכל, והוא השפיע הרבה בקושטא כדי שיכירו את עבדאללה הפחה למושל עכו. בתחלה עשה עבדאללה פחה רק הטוב, אבל לאט לאט התחיל להראות את רוע נפשו, וכאשר הסביר לו פעם חיים פרחי, שהיות שהקופה ריקה אי אפשר יהיה לעשות את הבנינים והמבצרים שהיה בדעת עבדאללה לעשותו אלא אם יכביד מסים על העם וזה לא בצדק, נשמע לו עבדאללה. אבל שונאיו ומקנאיו של פרחי גרו בו את עבדאללה, באמרם שפרחי הוא כנראה, המושל האמתי ורק הטוב בעיניו יעשה. ויכעס עליו, עבדאללה פחה ויתן צו לחנקו, (ערב ר“ח אלול תקע”ט, 1818) ואת גויתו השליכו הימה. את יתר מעשי רשעתו של עבדאללה פחה תוכלו לקרא במאסף “ירושלים” של החכם לונץ, כרך חמישי, חוברת ג'.

בשנת 1832 באה עכו עוד הפעם במצור, ועבדאללה פחה עודנו מושל בה. הוא התפרץ במקצת בפני הממשלה המרכזית בקושטא והלך לחסות בצלו של מחמד עלי השולט אז במצרים. הלה עזר לו לשוב על כנו בעכו. אחרי זמן מועט הרגיש בו מחמד עלי כפיאת טובה – והלא ראינו כבר שעלול היה האיש הזה לשכח חסד מטיביו – וישתמש מחמד עלי בתואנה הזאת להוציא לפועל את מחשבתו מני אז: להשתרע על ארץ ישראל וסוריה ולכבש אותן. וישלח צבא גדול ביבשה תחת הנהגת בנו אברהים פחה, שהצטין במלחמתו כנגד היונים, וגם צי חזק שלח להרעיש את עכו מן הים. אך עכו היתה בצורה מאד ושנה שלמה עמדה עם הקמץ של 3000 איש כנגד האויב. מחמד עלי כבר נלאה ויצו לצבאותיו לשוב אחור, אך בנו אברהים פחה לא נשמע לו וימשיך לצור וללחם, עד שבשני לחדש יולי, 1832, הצליח איברהים פחה באותו המקום שנפוליאון נגף. עבדאללה נלקח בשבי והתעתד למות. אברהים פחה שלחו לאביו למצרים והלה, תחת להמיתו בחרב או בחניקה כאשר פחד, התנהג כגבור אמתי, ועבור הצטינותו במצור שלח לו את סוסו, קבל אותו כיאות לגבור מלחמה, הלל אותו על היותו נאמן לשולטן ויתן לו ארמון לשבת ומשרתים ועבודה רבה.

יספיק לנו פה להגיד, שאברהים פחה הביא אמנם סדרים טובים בארץ, שלוה ובטחון גמור היו שוררים בימיו, אבל בכל זאת מזדעזעים הערביים עד היום לזכר אותם ימים. אמנם נצל אברהים פחה את העם מנשקו, הנהיג סדרים נכונים והיה מעניש קשה כל גנב וגוזל, אבל גם הכביד אברהים פחה את עולו על האנשים בקחתו לגדודיו כל איש שרק יכל לשאת נשק.

כידוע התקדם אברהים פחה על דרכו לקושטא עד ללב אנטוליה, ואז החליטו הממשלות האירופיות להתערב בדבר וידרשו ממוחמד עלי להשיב את צבאותיו אחור מן “המבצר החזק של המזרח”. וכאשר לא נשמע להן, החליטו לשלח צי מאוחד של אוסטריה, אנגליה ותורקיה לכבוש את עכו, שבצר אותה בינתים אברהים פחה עד שחשבו, שאי אפשר ללכוד אותה. באמת לא באו לשם כי אם שלש אניות אוסטריות, אניה אחת גדולה תורקית ושמונה עשרה אניות אנגליות קטנות וגדולות. בשלשה בנובמבר 1840, בשתים וחצי אחרי הצהרים, והתחילו לקלוע על עכו, בשלש השתתפו כבר כל האניות בהרעשת המבצר. אדמירל סטופפורד (Stopford) התחיל את ההתקפה, תחת נשיאות האדמירל נַפִיה (Napier), בארבעה וחצי נפל כדור על מחסן אבק-השרפה שהתפוצץ והמית 1700 אנשי צבא של אברהים פחה. המקרה האיום הזה מהר להביא את הסוף: בחמש חדלו המקלעות שבדרום עכו לירות, בחמש ועשרים רגעים חדלו לירות גם התותחים שבצפונית מזרחית של המבצר ובזה נגמרה כבישת עכו: שלוש שעות של הרעשה! בלילה עזבו המצרים את העיר ולמחרת בבקר ירד האדמירל האנגלי וַלטר (Walter) עם צבאותיו אל היבשה, וירים על המבצר המרכזי דגל תורקי גדול, ולצדו האחד דגל אנגלי קטן ולצדו השני דגל אוסטרי קטן. על צד האנגלים נהרגו 14 ונפצעו 42, על צד המצרים נהרגו 1700 על ידי התפוצצות מחסן אבק השרפה, 500 על החומה, ונפצעו מספר בלתי ידוע. גם 3000 שבויים נלקחו. חוץ מזאת הרבה זהב, מספר רב של מקלעים וכדורים שהיו מספיקים למצור לששה חדשים לכל הפחות. אחדים מכם בטח זוכרים עוד את האחים פינצי, שהיו חיים בתוכנו לפני כעשרים שנה. אביהם היה קונסול אנגליה בעכו והוא היה מתפאר תמיד על החלק החשוב, לפי עיניו, שלקח במלחמה ועל העזר הרב שהביא לצבאות אנגליה בהרעישם את עכו.

עד היום יכולים עוד לראות בעכו את סימני ההרעשה ההיא. כמעט של היה בית שלא ניזק, כל המקלעים ניזוקו גם הם, ומני אז חדלה עכו להחשב לעיר בצורה במובן המודרני, אף כי תקנו במקצת את בדקי החומה. אבל נשארה עכו מרכז צבאי עד היום הזה.

אחרי הרעשת עכו על ידי האנגלים, אחרי שאבדה את ערכה הצבאי הלכה גם הלך וירד ממעמדה המסחרי. הנמל הטוב של עכו נסתם לפני כשלש מאות שנה על ידי האמיר פַכּר-אִ-דין, שסתם גם את הנמל של צידון ושל צור, בחשבו שעל ידי זאת יכבד לתקפו מצד הים. לכן קשה הוא כעת לאניות קיטור לקרב לעכו, והיות שגם קרקעית הים היא יותר מוצקה בצד חיפה ויותר נוח הוא איפוא להשליך שמה עוגן, התחילו האניות לבכר את חיפה על עכו ומסחרה של זו מתמעט בה בעת שמסחרה של הראשונה הולך ומתפתח. בפרט נכרת ירידתה של עכו מן היום שסודרה מסלת הברזל מחיפה לדמשק. עד לפני כעשרים שנה היו רגילים לראות שורות ארוכות של גמלים טעונים בר הולכות לעכו, ששם היתה היציאה של הבר מתרכזת. מארבעת אלפים עד ששת אלפים גמל היו נכנסים לעכו או יוצאים ממנה בכל יום באחרית הקיץ. הגמלים, שהיו מביאים את הבר מפנים הארץ, היו שבים טעונים בעיקר ארז, סוכר ונפט. כעת, על ידי מסלת הברזל, נגדע כל המשא ומתן הזה, וכל היציאה והכניסה עוברות לאט לאט לחיפה. ופה אנו יכולים לראות את כח המסורת. למרות השנוי הנמרץ באמצעי ההובלה, קשה הוא לשרש בבת אחת את ההרגל של אלפי שנים של המסחר לחפש אורז וסוכר וכו' בעכו. ועוד היום מרבים להוביל מחיפה לעכו את הסחורות האלה בכמות מרובה, על כל פנים הרבה יותר מצרכי העיר עצמה. המסלה שנבנתה מחדש ושנפתחה בקיץ העבר בין חיפה ועכו תקל הרבה את המשא ומתן בין שתי הערים האלה, אבל קשה לשער שישוב לעכו כל המסחר ההולך ומתפתח, הולך ומתרכז בחיפה, ושיתפתח עוד יותר כאשר תצא לפועל מחשבתה הטובה של ממשלתנו לבנות נמל מודרני בחיפה.

מותר הוא איפוא לנבא שעתידה חיפה להבנות מחרבנה של עכו ובהתפתחות הארץ תגדל הראשונה. ואולי עתידים לה ימים של פאר והדר כאלה שהיו בחלקה של עכו בזמן קודם, ובפרט שהדר הכרמל יוסיף לחיפה חן ונעם טבעי שלא היו בעכו מעולם.

אבל אם עתידותיה המסחריות, ואולי גם התעשיתיות, של חיפה עודפות, בנוגע לעתידותיה החקלאיות עולה עכו בהרבה על חיפה. המישור הגדול אשר מסביב לעכו הוא יותר פורה ויותר טוב בהחלט מן האדמה אשר בסביבות חיפה. אמנם, מרובות בסביבת עכו הביצות המזיקות לבריאות ומכה קדומה היא: השולטן צאלח א-דין וחילו כבר סבלו הרבה מן הקדחת שם וכמו כן ריכרד לב האריה וחילו, שהיו נופלים כזבובים בפרדסי הדקלים אשר בין הקישון וחיפה. אבל לא יקשה ביותר לטכניקה המודרנית להפטר מן הביצות ומן המחלות הכרוכות בעקבותיה גם יחד. ואז מעלה יתרה לאדמת עכו על אדמת חיפה: אדמת חיפה, ובפרט המים המשמשים להשקאתה, הם מלוחים ביותר, הרבה יותר מלוחים ממי זכרון-יעקב, שבהם מצאו, במעבדה החימאית של התחנה לנסיונות, יותר משליש הגְרַם מלח בכל ליטר מים. לעומת זאת הנם גם האדמה וגם המים הרבה פחות מלוחים בעכו ובסביבה. וזהו הטעם מדוע הירקות והפירות של עכו עולים בטעמם על אלה של חיפה וזו מקבלת את רב הירקות והפירות מעכו. אתם יודעים גם כן שהרבה מיני ירקות וכמה מיני פירות אינם עולים בחיפה ועולים יפה בעכו. נקח לדוגמא את האסקידוניא, שרגילים לקרא פה בשם צרפתי Néfle, (שמו המדעי הוא: Eryobotrya Japonica, Linol. ). ראיתם צמח זה מקשה להתפתח באדמה שחורה ופוריה, יש לחשד שהמלח מעכב, ולכן אין הוא צומח יפה בחיפה ומתפתח יפה בעכו ובצדון, כמו שאין הוא מתפתח יפה אצלנו במישור, בזכרון-יעקב, בפרדס “גזלה”, ועולה יפה בפרדסים שעל ההר.

נמצא שעתידה חיפה להיות תמיד תלויה בעכו, בגניה ובפרדסיה, כדי הספקת צרכיה של היום וגם לעתיד, בפרט בירקות ובפירות. אבל זהירות מיוחדת נאה לאיש החפץ לנבאות על ענינים כאלה. נזכרתי שהנוסע האנגלי ברוין (Browne) שבקר את ארץ ישראל בשנת 1797 משבח את טיב ויופי הכותנה (צמר-גפן), שהיו מוציאים מעכו למצרים, ומוסיף הוא שזה מוכרח להיות ככה אחרי שאין אדמת מצרים מסוגלת לצמיחת כותנה. והנה כיום חדלה הכותנה להיות נטועה בארצנו זה כמה עשרות שנה ולעומת זה יצאו מוניטין לכותנה של מצרים, ועולה כעת יבולה במצרים ל 70% מכל יבול הארץ. על כל פנים אין לכחד כי לפי מה שאפשר לשפט היום נשקף עתיד חקלאי מזהיר לעכו וסביבותיה.

ועוד על דבר אחד חפץ אני להעירכם בנוגע לעכו. אחרי שלמדנו מן החרבנות הרבים שעברו על עכו אין לקוות לראות שמה דברים נהדרים עתיקים. חוץ מן המסגד הנהדר שבנה ג’זר פחה והארמון של עבד – אללה פחה, כמעט שאין שום בנין חשוב לראות שמה. מענין הוא גם כן התל שבמזרח העיר, שקוראים לו תל נפוליאון, שעליו עמד ומשם היה מפקד את צבאו בשנת 1799, ויותר משש מאות שנה לפני זאת כבר עמד על התל הזה בלדוין הראשון לפקד את צבאו כאשר שם מצור על עכו.

אבל דבר יפה ומענין יש בעכו, שאל תחמיצו לראותו כאשר אתם שם, הלא הוא הגן היפה של אבאס אפנדי, ראש הכתה הדתית: הבאַבים. כבר ארכה הרצאתי יותר מדי ואין בדעתי לדבר כעת על אבאס אפנדי ותורת הבאבים. אבל לבלי להזכיר את גנו אפשר. לפנים היה הגן הזה מפואר הרבה יותר מאשר הוא היום, אבל עוד היום תראו אותם העצים שלדאבוננו נשחתו בגן המושבה שלנו: הארוקריה (Araucaria excelsa). בגנו של אבאס אפנדי רואים הארוקריות הכי יפים שאפשר למצא בכל סוריה וא"י, ולא ראיתי הרבה יפים מהם גם בארצות האחרות הרבות שעברתי בהן.

ולאיזה מסקנא נבא מכל דברינו? כיון שלמדנו שגדול עתידה החקלאי של עכו יוצא בהכרח שעלינו להשתדל להתחזק גם שם, והלואי שיהיו גם שם חברינו הפִּיונֶרים הראשונים בנידן זה כמו שהיו בני זכרון-יעקב – – שהני אסיאי דמגן דואגים כל כך לרקבונם – הפיונרים הראשונים לכבש את מסחה ואת מלחמיה, המושבות הראשונות בגליל התחתון. ואל יבאו להגיד לנו, שגם בימים הטובים שלנו לא היתה עכו לנו. הלא רואים אנו שישובנו הנוכחי התחיל כלו מן הקצה השני, מן הקצה שאליו הגיעו אבותינו רק באחרונה. הם התאחזו ראשונה בהרים והשאירו את החף עם אדמתו הטובה וסחרו הגדול לאחרים ואנו, אם גם לא במחשבה תחלה, השכלנו להתחיל בשפלה וסוף גם יתר המקומות לבא. ומי יתן וזכינו לראות את הדבר יוצא לפעולה בקרוב.

1982

אהרן אהרנסון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של אהרן אהרנסון
רקע
אהרן אהרנסון

יצירותיו הנקראות ביותר של אהרן אהרנסון

לכל יצירות אהרן אהרנסון בסוגה עיון

לכל יצירות אהרן אהרנסון

יצירה בהפתעה
רקע

כיצד קולטים

מאת משה בילינסון (מאמרים ומסות)

אשר אמרנוּ על דפי עתוֹן זה בּימים הראשוֹנים לשלטוֹן היטלר בּגרמניה – עוֹד לפני היוֹם ההוּא של אחד באַּפּריל ועוּד בּטרם חדר “הסעיף הארי” לכל תאי החברה הגרמנית, - הוֹלך וּמתאמת לעינינוּ. גזירוֹת הממשלה הנאצית אינן משאירוֹת ליהוּדים כּל מוֹצא אחר מאשר "יציאת מצרים”. רבבוֹת יהוּדי גרמניה כּבר יצאוּ. רבבוֹת ילכוּ בּעקבוֹתיהם, אם מתוֹך רצוֹן ואם מתוֹך אוֹנס.

אלא ש“יציאת מצרים” אין פּירוּשה עדין “שיבת ציוֹן”. אפשר להתעכּב עוֹד בּמדבר. אפשר גם לנסוֹת לבנוֹת את החיים על חוֹלוֹת-המדבּר. נסיוֹן שאין לוֹ שחר ואין לוֹ עתיד – ואוּלם כּלום תמיד עוֹשׂים בּני-אדם רק דברים שיש להם שחר ונשקף להם עתיד? ואם אין ציוֹן מקבּלת את השבים לגבוּלוֹתיה – מה נשאר להם, אם לא חולות-המדר?

וציוֹן אינה מקבּלת את השבים לגבוּלוֹתיה. והכּוַנה הפּעם לא למשמר החמוּר שהקימוּ פּקידי-העליה הממשלתיים, כּי אם לציוֹן ממש, לציוֹן שלנוּ. המשמר הוּא – ענין לחוּד. הוּא חמוּר שלא כּדין. הוּא בּלתי מוּצדק. הוּא אכזרי. בּוֹ מצוַה להילָחם. ואוּלם גם ציוֹן שלנוּ אינה מקבּלת את בּניה. והדבר הזה אסוּר לוֹ שידאיגנוּ פּחוֹת מאשר המשמר מבּחוּץ.

יאמרוּ: הן קבּלנוּ את העליה הגרמנית. הלא נכנסוּ כּמה אלפי עוֹלים לארץ. אוּלם אין כּל התאמה בּין האלפים המעטים האלה שבּאוּ וּבין מידוֹת האסוֹן הגדוֹל. אין גם התאמה בּין מספּר האנשים שעלוּ לארץ וּבין מספּר הפּליטים המנסים עוֹד לבנוֹת את חייהם החדשים על חוֹלוֹת-המדבּר. כּאן – אלפים, שם – רבבוֹת.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.