מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

לאה החכמה

מאת: וילהלם גרים, יעקב גרים , תרגום: דוד פרישמן (מגרמנית)

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: דביר; תר"ץ

סוגה:

שפת מקור: גרמנית

(מִשִּׂיחוֹת הָאַחִים גְּרִים)

אִישׁ הָיָה בָאָרֶץ וַתְּהִי לוֹ בַת וַיִּקְרְאוּ לָהּ שֵׁם לֵאָה הַחֲכָמָה. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר גָּדְלָה הַנַּעֲרָה וַיֹּאמַר אָבִיהָ: “עַתָּה נִתֵּן אֶת בִּתֵּנוּ לְאִישׁ”. וְאִמָּהּ עָנְתָה: “כֵּן דִּבַּרְתָּ, וְלוּ רַק יָבֹא אִישׁ וְיִקָּחֶנָּה”. וְאִישׁ בָּא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וּשְׁמוֹ דָּן וַיַּרְא אֶת הַנַּעֲרָה וַיֹּאמֶר לְקַחְתָּהּ, וּמֵרֹאשׁ הִגִּיד כִּי רַק בָּזֹאת יִקָּחֶנָּה, אִם חֲכָמָה הִיא בֶאֶמֶת. וְאָבִיהָּ אָמַר: “אִם לָזֹאת – יֵרָגַע נָא לִבְּךָ, כִּי חָכְמָתָהּ בַּחוּץ תָּרֹן”. וְאִמָּהּ הוֹסִיפָה: “עֵינֶיהָ רוֹאוֹת אֶת הָרוּחַ בְּרוּצוֹ וְאָזְנֶיהָ שׁוֹמְעוֹת אֶת הַזְּבוּבִים בְּדַבְּרָם”. וְדָן אָמַר: “אִם לֹא חֲכָמָה הִיא בַּכֹּל, לֹא אֶקָּחֶנָּה”. וַיְהִי בְּשִׁבְתָּם אֶל הַשֻׁלְחָן וְהֵמָּה אוֹכְלִים וְחוֹגְגִים, וַתֹּאמֶר אִמָּהּ: “לֵאָה, לְכִי אֶל הַמַּרְתֵּף וְהָבִיאִי שֵׁכָר”. וַתֵּלֶךְ לֵאָה הַחֲכָמָה וַתִּקַח אֶת הַכַּד מֵעַל הַקִּיר וַתֵּרֶד אֶל הַמַּרְתֵּף, וּבַדֶּרֶךְ בְּלֶכְתָּהּ קִשְׁקְשָׁה בִגְבוּרָה בְּכִסּוּי הַכַּד הָלֹךְ וְקַשְׁקֵשׁ, לְבִלְתִּי תֶאֱרַךְ הָעֵת לָהּ, וּבְבֹאָהּ אֶל הַמַּרְתֵּף, וַתִּקַּח לָהּ כִּסֵּא וַתְּשִׂימֵהוּ לִפְנֵי הֶחָבִית, לְבִלְתִּי הַטּוֹת אֶת עָרְפָּהּ, פֶן יִכְאַב גֵּוָהּ עָלֶיהָ. אַחַר כֵּן הִצִּבָה אֶת הַכַּד לָאָרֶץ וַתִּפְתַּח אֶת הַבֶּרֶז, וְהָיָה בִּשְׁטֹף הַשֵּׁכָר אֶל תּוֹך הַכַּד, וְלֹא חָפְצָה לָשֶבֶת בְּטֵלָה, וַתִּשָּׂא אֶת עֵינֶיהּ וַתַּבֵּט בֵּין כֹּה וָכֹה עַל סְבִיבֶיהָ, אוּלַי תֵּרֶא דָבָר אֲשֶׁר יוֹעִיל לָּהּ. וַתֵּרֶא וְהִנֵּה קַרְדֹּם תָּלוּי עַל הַתִּקְרָה מִלְמַעְלָה, אֲשֶׁר שָׁכְחוּ אוֹתוֹ הַבּוֹנִים בַּעֲשׂוֹתָם פֹּה אֶת מְלַאכְתָּם. וַיְהִי כִּרְאוֹת לֵאָה הַחֲכָמָה אֶת הַקַּרְדֹּם וַתָּרֶם אֶת קוֹלָה וַתֵּבְךְּ וַתֹּאמַר: “אִם יִקָּחֵנִי דָן לוּ לְאִשָּׁה וְאִם אֵלֵד לוֹ בֵן וְהוּא יִגְדַּל וַאֲנַחְנוּ נִשְׁלַח אוֹתוֹ אֶל הַמַּרְתֵּף לְהָבִיא לָנוּ שֵׁכָר, וְנָשַל1 הַקַּרְדֹּם מִן הַתִּקְרָה פִתְאֹם וּמָצָא אֶת רֹאשׁוֹ וֶהֱמִיתוֹ”. וַתֵּשֶׁב לֵאָה הַחֲכָמָה וַתֵּבְךְּ וַתִּזְעַק בְּכָל לִבָּהּ עַל הָאָסוֹן אֲשֶׁר יִקְרֶנָּה. וְאַַנְשֵׁי הַבַּיִת הַיּוֹשְׁבִים אֶל הַשֻּׁלְחָן חִכּוּ אֶל הַשֵּׁכָר, וְלֵאָה לֹא בָאָה. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַשִּׁפְחָה: “רְדִי אֶל הַמַּרְתֵּף וּרְאִי מָה הָיָה לְלֵאָה”. וַתֵּרֶד הַשִּׁפְחָה וַתִּמְצָא אֶת לֵאָה יוֹשֶׁבֶת לִפְנֵי הֶחָבִית וְזוֹעֶקֶת מָרָה, וַתִּשְׁאַל: “לֵאָה, לָמָה תִבְכִּי?” וְלֵאָה עָנְתָה: “אֵיךְ זֶה לֹא אֶבְכֶּה? הֵן אִם יִקָּחֵנִי דָן לוֹ לְאִשָּׁה וַאֲנִי אֵלֵד לוֹ בֵן – וְהוּא יִגְדַּל וַאֲנַחְנוּ נִשְׁלַח אוֹתוֹ אֶל הַמַּרְתֵּף לְהָבִיא לָנוּ מַשְׁקֶה, וְנָפַל פִּתְאֹם הַקַּרְדֹּם מִן הַתִּקְרָה עַל רֹאשׁוֹ וֶהֱמִיתוֹ”. וַתֹּאמֶר הַשִּׁפְחָה: “מַה-גְּדוֹלָה חָכְמַת לֵאָה שֶׁלָּנוּ!” וַתֵּשֶׁב עַל יָדָהּ וַתֵּבְךְּ גַּם הִיא. וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בַּבַּיִת רָאוּ, כִּי בוֹשְׁשָׁה2 הַשִּׁפְחָה לָבוֹא וְהֵם צְמֵאִים אֶל הַשֵּׁכָר וַיֹּאמֶר הָאִיש אֶל הָעֶבֶד: “לֵךְ רֵד אֶל הַמַּרְתֵּף ורָאִיתָ מֶה הָיָה לְלֵאָה וְלַשִּׁפְחָה”. וַיֵּרֶד הָעֶבֶד וַיַּרְא וְהִנֵּה לֵאָה הַחֲכָמָה וְהַשִּׁפְחָה יוֹשְׁבוֹת יַחַד וּבוֹכוֹת, וַיִּשְׁאַל: “מָה אַתֶּן בוֹכוֹת?” וְלֵאָה עָנְתָה: “אֵיך זֶה לֹא אֶבְכֶּה? הֵן יִקָּחֵנִי דָן לְאִשָּׁה וְאֵלֵד לוֹ בֵן וְהוּא יִגְדַּל וְיָרַד הֵנָּה לִבְרֹז3 מִן הֶחָבִית וְנָפַל הַקַּרְדֹּם עַל רֹאשׁוֹ וֶהֱמִיתוֹ”. וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד: “מַה-גְּדוֹלָה חָכְמַת לֵאָה שֶׁלָּנוּ!” וַיֵּשֶׁב עַל יָדָהּ וַיֵּבְךְּ גַּם הוּא. וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בַּבַּיִת חִכּוּ אֶל הָעֶבֶד וְהוּא לֹא בָא, וַיֹּאמֶר הָאִישׁ אֶל הָאִשָּׁה: “לְכִי אַתְּ אֶל הַמַּרְתֵּף וּרְאִי מֶה הָיָה לְלֵאָה”. וַתֵּלֶךְ הָאִשָּה וַתָּבוֹא וַתִּרְאֶה אֶת שְׁלָשְׁתָּם בּוֹכִים וּמֵילִילִים, וַתִּשְׁאַל מֶה הָיָה לָהֶם, וַתְּסַפֵּר לֵאָה גַם לָהּ, כִּי הַיֶּלֶד אֲשֶׁר תֵּלֵד יוּמַת בַּקַּרְדֹּם, כִּי יֵרֵד אֶל הַמַּרְתֵּף לְהָבִיא שִׁכָר אַחֲרֵי אֲשֶׁר יִגְדַּל, כִּי יָלְדָה אוֹתוֹ לְדָן אַחֲרֵי קַחְתּוֹ אוֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה, וְנָפַל הַקַּרְדֹּם עַל רֹאשׁוֹ וָמֵת. וַתֹּאמֶר אִמָּהּ גַם הִיא: “מַה גְּדוֹלָה חָכְמַת לֵאָה שֶׁלָּנוּ!” וַתֵּשֵׁב עַל יָדָהּ וַתֵּבְךְּ גַּם הִיא. וְהָאִישׁ חִכָּה עוֹד רֶגַע וַיַּרְא וְהִנֵּה אִשְׁתּוֹ לֹא שָׁבָה וּצְמָאוֹ הוֹלֵךְ וְגָדֵל, וַיֹּאמֶר: “אֵרְדָה-נָא אֲנִי וְאֶרְאֶה מֶה הָיָה לְלֵאָה”. וַיְהִי כְּבֹאוֹ אֶל הַמַּרְתֵּף וְעֵינָיו רָאוּ אֶת כֻּלָּם יוֹשְׁבִים יַחַד וּבוֹכִים וְלֵאָה הִגִּידָה לוֹ אֶת פֵּשֶׁר הַדָּבָר וְכִי מֵעִם הַיֶּלֶד הִיא שׂוּמָה אֲשֶׁר יָלֹד תֵּלֵד אֶל נָכוֹן לְאִישָׁהּ דָּן אִם רַק יִקַּח אוֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְאִם רַק יִשְׁלְחוּ אוֹתוֹ אֶל הַמַּרְתֵּף לְהָבִיא שֵׁכָר כַּאֲשֶׁר יִגְדַּל וְאִם רַק יִשַּׁל הַקַּרְדֹּם מִן הַתִּקְרָה וְנָפַל וּמָצָא אֶת רֹאשׁוֹ וְהִכָּהוּ וָמֵת, – וַיִּקְרָא גַם הוּא: “מַה גְּדוֹלָה חָכְמַת לֵאָה!” וַיֵּשֶׁב וַיֵּבְךְּ עִמָּם. וְהֶחָתָן נִשְׁאַר לְבַדוֹ בַבַּיִת וַיְחֲכֶּה, וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה כִּי אֵין שָׁב וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ: “אֵין זֶה כִּי אִם מְחַכִּים הֵם לִי שָׁמָּה, לָכֵן אֵלְכָה-נָא וְאֶרְאֶה מֶה הָיָה לָהֶם”. וַיָּבֹא וַיַּרְא וְהִנֵּה יוֹשְׁבִים הַחֲמִשָּׁה וּבוֹכִים וּמֵילִילִים וְצוֹעֲקִים בְּקוֹל גָּדוֹל וְאִישׁ מֵאָחִיו יַגְדִּיל, וַיֶחֱרַד גַּם הוּא וַיִּשְׁאַל: “מָה הָאָסוֹן אֲשֶׁר קָרָה אֶתְכֶם?” וְלֵאָה עָנְתָה: “הוֹי דָּן הַנֶּחְמָד! הֵן יֵשׁ אֲשֶׁר אֶלָקַּח לְךָ לְאִשָּׁה וְאֵלֵד לְךָ בֵּן וְיִגְדַּל וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה עִם לְבָבֵנוּ לִשְׁלֹח אוֹתוֹ הֵנָּה לְהָבִיא שֵׁכָר מִן הֶחָבִית וְיֵש אֲשֶׁר הַקַּרְדֹּם הַתָּלוּי פֹּה עַל הַתִּקְרָה כִּי שְׁכָחוּהוּ הַבּוֹנִים, יִזַּח4 פִּתְאֹם וְיִפֹּל עַל קָדְקֳדוֹ וִירוֹצְצֵהוּ וְלֹא יָקוּם עוֹד וָמֵת – הַעַל אֵלֶּה לֹא נִבְכֶּה?” וְדָן אָמַר: “מַה לִי עוֹד לִדְרשׁ חָכְמָה עַל הַחָכְמָה הַזֹּאת? זֹאת הַפַּעַם רָאִיתִי כִּי לֵאָה הַחֲכָמָה אַתְּ בֶּאֱמֶת, וְאוֹתָךְ אֶקַּח לִי לְאִשָּׁה!” וַיִּתְפֹּשׂ אוֹתָהּ בְּיָדָהּ וַיַּעֲלֶהָ מִן הַמַּרְתֵּף וַיָּחֹגּוּ אֶת חַג חֲתֻנָּתָם.

וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וְדָן אָמַר אֶל אִשְּׁתּוֹ: “אֵצֵא נָא לִמְלָאכָה וְאָבִיא שָׂכָר טוֹב, וְאַתְּ צְאִי הַשָּׂדֶה וְקָצַרְתְּ אֶת הַדָּגָן וְהָיָה לָנוּ לָחֶם”. וְלֵאָה עָנְתָה: “טוֹב דִּבַּרְתָּ, אִישִׁי, כִּדְבָרֶיךָ כֵּן אֶעֱשֶׂה”. וַיֵּצֵא דָן. וְלֵאָה קָמָה וַתְּבַשֵּׁל לָהּ נָזִיד טוֹב וַתִּקָּחֵהוּ עִמָּהּ אֶל הַשָּׂדֶה. וַיְהִי כְּבֹאָהּ אֶל הַקָּמָה, וַתְּדַבֵּר אֶל לִבָּה וַתֹּאמַר: “מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת עַתָּה? הַאֶקְצֹר בָּרִאשׁוֹנָה וְאִם אֹכַל בָּרִאשׁוֹנָה? הֲלֹא טוֹב כִּי אֹכַל לְמַבָּרִאשׁוֹנָה?” וַתֵּשֶׁב וַתָּרֶק אֶת הַנָּזִיד אֶל קִרְבָּה מְלוֹא הַסִּיר וַתֹּאכַל לָשׂבַע, וְאַחַר-כֵּן הוֹסִיפָה וַתֹּאמַר: "מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת עַתָּה? הַאֶקְצֹר בָּרִאשׁוֹנָה וְאִם אִישַׁן בָּרִאשׁוֹנָה? הֲלֹא טוֹב כִּי אִישַן לְמַבָּרִאשׁוֹנָה ". וַתִּצְנַח5 לָאָרֶץ בְּתוֹךְ הַקָּמָה וַתִּשְׁכַּב וַתִּישָן. וְדָן עָשָׂה אֶת מְלַאכְתּוֹ וַיָּשָב לְבֵיתוֹ, וְלֵאָה עוֹד אֵינֶנָּה, וַיֹּאמֶר אֶל לִבּוֹ: “מַה-גְּדוֹלָה חָכְמַת לֵאָה שֶׁלִּי! חָרוּצָה הִיא וְשֹׁקֶדֶת עַל הַמְּלָאכָה כָל הַיּוֹם, וְגַם לְעֵת הָאֹכֶל לֹא שָׁבָה הַבָּיְתָה”. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב הָעֶרֶב וַיֵּלֶא לְחַכּוֹת וַיֵּצֵא הַשָּׂדֶה לִרְאוֹת אֶת אֲשֶׁר קָצְרָה, וַיַּרְא וְהִנֵּה לֹא קָצְרָה דָבָר וְהִיא שׁוֹכֶבֶת בַּקָּמָה וִישֵׁנָה. וַיְמַהֵר הַבַּיְתָה וַיָּבֵא לוֹ פְּתִילֶי חוּטִים מַעֲשֵׂה רֶשֶׁת עִם פַּעֲמוֹנִים קְטַנִּים וַיָּשֶׂם אוֹתָם עָלֶיהָ, וְהִיא לֹא הֵקִיצָה וַתִּישָׁן. אַחַר-כֵּן רָץ הַבַּיְתָה וַיִּסְגֹּר אֶת הַדֶּלֶת בַּעֲדוֹ וַיֵּשֶׁב עַל כִּסְאוֹ וַיַּעַשׂ אֶת מְלַאכְתּוֹ. וְלֵאָה הַחֲכָמָה יָשְׁנָה כָל הַיּוֹם, וַיְהִי כִּי חָשְׁכָה הַשֶּׁמֶשׁ כָּלִיל, וַתִּיקַץ וַתָּקָם, וְהִנֵּה קוֹל רַעַש מִסָּבִיב לָהּ וְקוֹל פַּעֲמוֹנִים מְצַלְצְלִים בְּכָל אֲשֶׁר תִּפְנֶה אוֹ תָנוּעַ. וַתִּתְחַלְחֵל מְאֹד וַתְּהִי זָרָה פִתְאֹם לְנַפְשָׁהּ וּלְעַצְמָהּ וְלֹא יָדְעָה אִם לֵאָה הַחֲכָמָה הִיא אִם לֹא. וַתִּשְׁאַל אֶת נַפְשָׁהּ: “הֲלֵאָה אֲנִי אִם לֹא?” וַתַּעֲמֹד וְלֹא יָדְעָה מַה לְּהָשִׁיב. אַחַר-כֵּן בָּאָה מַחֲשָׁבָה בְּלִבָּהּ לֵאמֹר: “אָרוּצָה נָא הַבַּיְתָה וְאֶשְׁאֲלָה אֶת אִישִי וְהוּא הֲלֹא יֵדַע!” וַתָּרָץ וַתָּבֹא עַד לִפְנֵי בֵיתָהּ וַתִּמְצָא אֶת הַדֶּלֶת סְגוּרָה, וַתִּתְדַּפֵּק עַל הַחַלּוֹן וַתִּקְרָא: “דָן, הֲלֵאָה בַבַּיִת?” וְדָן עָנָה: “כֵּן, בַּבַּיִת הִיא”, כִּי הֵתֶל בָּהּ. וַתֶּחֱרַד לֵאָה מְאֹד וַתֹּאמַר: “כִּי עַתָּה אֵינֶנִּי לֵאָה!” וַתֵּלֶךְ וַתָּבֹא אֶל דֶּלֶת בֵּית אַחֵר. אַךְ הָאֲנָשִׁים בְּשָׁמְעָם אֶת צְלִיל הַפַּעֲמוֹנִים לֹא אָבוּ לִפְתֹּחַ, וְלֹא מָצְאָה לֵאָה הַחֲכָמָה מָקוֹם לָלוּן הַלָּיְלָה. אָז רָצָה הָלֹך וְרוּץ מִן הַכְּפָר וַתַּחֲלֹף וַתֵּעָלַם, וְלֹא יָסַף עוֹד אִישׁ לִרְאוֹתָהּ עַד עוֹלָם.


  1. וְנָפַל  ↩

  2. אֵחֲרָה  ↩

  3. לִנְקֹב, לִפְתֹּחַ  ↩

  4. יִשָּׁמֵט מִמְּקוֹמוֹ  ↩

  5. וַתִּשָּׁמֵט, וַתִּפֹּל.  ↩

וילהלם גרים
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של וילהלם גרים (מחבר)
רקע
וילהלם גרים

יצירותיו הנקראות ביותר של וילהלם גרים

לכל יצירות וילהלם גרים בסוגה פרוזה

לכל יצירות וילהלם גרים

עוד מיצירותיו של דוד פרישמן (מתרגם)
יצירה בהפתעה
רקע

פטר קרופוטקין

מאת חיים ארלוזורוב (עיון)

“המהפכה מופיעה בכל מקום שהמחשבה החפשית נגאלת מן האות המתה של הדוגמא, במקום שנֵניוס-החוקר מבטל את הסיסמאות הנושנות, במקום שרצון-האדם מגשים את עצמו בפעולה חפשית, ואנשי-האמת מתקוממים בפני כל תורה משעבדת, ומתאחדים, מתוך החלטה חפשית ובהתאם לנטיותיהם… על מנת לכבוש מחדש – בדרך של התאחדות ללא מנהיגים – את חלקם בחיים ולשם סיפוק צרכיהם המלא”.

(Elisée Reclus)


א

תנועת האנרכיזם באירופה, שבמערכותיה הראשונות עמד ונלחם פטר קרופוטקין, נשארה עד היום בבחינת תנועה אזוטירית. נושאיה הן – קבוצות קטנות, לפי ערך; השפעתה יוצאת מקבוצת-יחידים. התפתחותה נתונה בגבולות של חוגים מצומצמים, – קבועים ומכונסים. ועל כולה מתוח עדיין צעיף הדמדומים, המשרים אימת-סוד, – זה הצעיף המלפף את נעוריה של כל תנועה הרת-העתיד.

גם בעשרות השנים האחרונות של המאה התשע עשרה, כשהאנרכיזם החריד ממנוחתה כמעט את אירופה כולה, – וביתר עוז את איטליה וצרפת, אוסטריה ורוסיה, – לא ניתן לו עדיין, בהתאם לחוקים האורגניים של התפתחותו, לחדור עד מרכז המלחמה הסוציאלית. תנועה זו שהיתה אז מוכשרת אך ורק לפעולה מפוצצת ולהתפרצות של רצון חולני, עוד טרם היתה מוכנה להיות, לפי כל תנאי המציאות, לכח המדריך את המהפכה ושולט בה. כי לוּ עלתה לגדולה סוציאליות-החירות לפני נצחונה של סוציאליות-השלטון – היה זה ניגוד גמור להגיון הפנימי של המאורעות.

אולם מתוך תקופת-התהוות זו ואפיה הפנימי יש לבאר שני חזיונות כלליים, שהם ביחוד מציינים את מדרגת-התפתחות זו.

החזיון הראשון נוגע לתוכן התנועה בכללה. הסוציולוגיה הצעירה, שהתחילה להכניס בהדרגה גם את האנרכיזם לתוך חוג חקירותיה, מגלה במושג כולל זה, – גם אחרי שתסיח את דעתה משנויי הגונים הדקים, – צירוף של שתי דעות זרות ושתי שאיפות מתנגדות. הדבר המשותף לשתיהן, ושהוא גם גרם לצירופן, הוא – מושג החירות, המשמש כאבן היסוד לשתי שיטות ההשקפה. מחוץ למושג זה הן מחולקות, באמת, בכל: בעצם התוכן, שהן נותנות למושג; ביחס השונה לשאלת החברה, ובהבדל היסודי שבין מטרות השאיפה. רגילים להבדיל ביניהן בעזרת הכנויים: האנרכיזם האישי – והאנרכיזם הסוציאלי.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.