מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

ל"השגת" תלמידי מנחם בן-סרוק

מאת: דוד ילין

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

ראובן מס, ירושלים; תשל"ה

סוגה:

שפת מקור: עברית

ביאור הליקויים שמצאו בהכנסת המשקל הערבי בשירה העברית, ופתרון חידות משקלי דוגמותיהם

בתשובות תלמידי מנחם בן-סרוק להשׂגותיו של יריבו דונש בן-לברט על ספר “המחברת” של רבם1, בא2 אחרי שירם הארוך3, מאמר בשם “השגה ארוכה4 ושמורה בַכל על דונש אשר מתפאר בשמו בין משוררי זמנו, שאין נכון לשקול לשון עברי בפלס לשון ערבי ולצקת שירי עברי בחריט ערבי5 כמתכּונתו בפיוטיו ובשיריו6, כי היא השחתת הלשון והברותיה הנכונות”, וכאורך שם המאמר כן הוא גם אורכו של המאמר עצמו (עשרה עמודי דפוס!).

והנה מלבד מה שישנם שיבושים באחדות מדוגמות בתי השיר של דונש, שהם מביאים בדבריהם, קשים הדברים עצמם להבנה למי שאינו יודע פרק במשקלי השירה הערבית, והדברים באו לא בסדרם הנכון כי אם בקפיצה מענין אחד לשני וחזרה לראשון.

כל אלה הביאו את זלמן שטרן, מפרסם התשובות האלה, להשתמש בידיעותיו של שמחה פינסקר ולבקשו להאיר וללבן הדברים, והוא עשה זאת בספרו “לקוטי קדמוניות” שפרסם אז [וינה תר“ך] (דף סב – סה); ועל זה שהחסיר להעיר הוסיף שד”ל הערותיו באותו ספר (דף סג, הערה 11), ושטרן שב והביא דברי שניהם בתור הערות ל“השגה הארוכה”. ולא הסתפק בזה, והראה את דבריהם גם לגיגר בהיותם מסודרים לדפוס, וגם הוא העיר הערותיו (צד 30), אך כולם יחד מצאו, כי דברי תלמידי מנחם הם במקומות שונים חידות שאי אפשר להבינן; ועל השערותיהם לתיקון הנוסח אמרו הם בעצמם, ש“אולי הן דברי נבואה ואולי חלום שוא” (שד"ל, בצד 29).

ובהיות הדבר חשוב לקורות המשקל הערבי בשירה העברית, ולכל המחלוקת שהתלקחה בנוגע להכנסתו לשירתנו, אמרתי אשיב ידי על דבריהם לבארם ולפתור מה שהביאו החכמים הגדולים הנזכרים בתור “חידות” ו“תיקו עד עמוד הכהן” (פינסקר ב“לקוטי קדמוניות” צד סד).

תלמידי מנחם מביאים בהשגתם את מיני הליקויים השונים ששירים הבנויים על המשקל הערבי מחויבים ללקות בהם כנגד חוקי הלשון העברית וניקוד מליה.

הליקוי הראשון הוא כתוצאה מן ההבדל שבין הלשון העברית והערבית, ומי שרוצה לקחת את המשקל הערבי כמו שהוא, צריך להביא מהפכה שלמה במבנה המלים של הלשון העברית וצורתן, ואם אין, אז הוא מוכרח לוותר על איזה דבר שבמשקל השיר הערבי, וזה הדבר:

ישנו כלל יסודי ועיקרי בלשון הערבית כי סַאכּנַאן לַא יִגְ’תַּמַעוּן “אין שני נחים [נראים] באים כאחד”7, כלומר: אי אפשר שתהיינה שתי אותיות נחות בזו אחר זו, בין שהן בשני שואים נחים נראים, כגון כָּתַבְתְּ בערבית בא כַּתַּבְּתִּ, בחירק תחת התו השניה), ובין כשהאחת בנח נסתר והשניה בנח נראה, כגון ההברה השניה במלת: פּעוּל (בערבית באה באות ל אחת התנועות פַעוּל – פָּעוּל, או תנועה אחרת), ובין כשאין האות הנחה נמצאת בכתב בפועל כי אם בכוח, כגון עָשָׁן מִקְדָשׁ, שבטרנסקריפציה לערבית עלינו לכתבן עַאשַׁאן מַקְדַּאשׁ, להביא בערבית “שתי חונות” [ = שתי אותיות נחות] אפשר רק “במקום השתיקה” (פִי (אל)סַּכַּת), או כמו שתלמידי מנחם אומרים: “בכריתה”, כלומר: בסוף מאמר שלם, או פסוק או בית שיר ששם הקורא שותק ונח לפני התחילו לקרוא הלאה, והדברים הבאים נכרתים ממה שלפניהם, בשעה שבעברית דבר כזה נפוץ מאד לא רק בהפסק כי אם גם “בסמיכה ובדבק הדברים”8.

ובכן, אם רוצה המשורר לקיים את המשקל הערבי כמו שהוא, אז הוא מחויב לשנות את הקריאה והניקוד, ולנקד פָּעֻל, עָשַׁן, מִקְדַשׁ ולקרא את סופי המלים ברהיטה תחת שצריך לקרוא במשך ובארכה9. ובאמור דונש בשירו “בּלִבּוֹת המורים” “לא יובא הבֵּית [השניה שבמלת: בלבות] במשקל עד הפילך הוי”ו אשר בין הבי“ת והתי”ו [ולקרוא: “בְּלִבּות” = “בְּלִבֳּות” בקמץ קטן, כניקוד: שבֳּלים], כי לא תתאספנה שתי חונות [הוי“ו והתי”ו} במשקל אחד10… ובעשותנו ככה “בְלִבֳּות” היא השחתה גדולה, כי לא תסור הוי“ו מהמלה [כלומר: אי אפשר להשמיטה ולקצר את ההברה]”. וכן הדרך באמרו: “וּמעוֹז חכמותיו”, או “לגופות ובשׂרים” בנוגע לוי"ו השניה שבשתי המלים הראשונות שבכל אחד מהזוגות האלה11.

ליקוי שני, שהוא כתוצאה משינוי בתנועה הגדולה והארוכה לקטנה וקצרה, הוא שעל פי חוקי הלשון צריכות מלים שחל בהן שינוי זה במקרים ידועים להשתנות ממלרע למלעיל, כגון במאמרים: “לדוֹרֵש החכמות… ונוֹעֵר בתנומות… ונון נוֹעֵר השריש”, שבשירו בהקדמת השגותיו, שבשינוי הצירי בשלוש המלים “לדוֹרֵש, ונוֹעֵר, נוֹעֵר” לסגול כפי האמור לעיל, כדי שלא לקבץ שתי חונות, שהראשונה היא היוד הנחה בכוח, ולנקד: לדורֶש, ונועֶר, נועֶר, על משקל “אֹמֶר”, תשתנינה המלים [אחרי השמטת הווין שבהן] ממלרע למלעיל ותהיינה: לְדֹרֶש, וְנֹעֶר, [כלו‘: וְנֹעַר], נֹעֶר [כלו’: נֹעַר], והם קוראים כמנצחים: ובעשותך ככה תחליף אוֹמֵר עצתו תקום, במו: יתן אֹמֶר, וזאת השחתה גדולה בטעמים [ממלרע למלעיל] ובענינים [כי הוראת המלים “אוֹמֵר” ו“אֹמֶר” הן שונות].

ורק אחרי דבריהם על ליקוי שני זה הם שבים אל הליקוי הראשון ומביאים דוגמות לאות נחה בכוח אחרי קמץ גדול הצריך להשתנות על פי האמור לפתח, והמלים “וְשָׁת” ו“כְזָהָב” צריכות להינקד: וְשַת, כְזָהַב.

הליקוי השלישי הוא ענין השמטת חטפים באות גרונית והבאת שוא נח במקומם12.

כדוגמות להשמטת חטף-פתח הם מביאים מתוך שירו לפי השגותיו את המלים: לענות, ומאכל, מעדנים, בהנחה, לאנחה, שלפי המשקל צריך לנקדן: לעְנות, ומאְכל, מעְדנים, בהְנחה, לאְנחה, בשעה שלפי השימוש בלשון צריך לנקדן: לעֲנוֹת, ומאֲכל, מעֲדנים, בהֲנחה, להֲנחה, ולשני החטפים האחרים הם מביאים דוגמות מתוך שירים אחרים שלו, שהם עצמם טרם ידועים לנו ולא נוכל לדעת את המשך הדברים. שני הבתים הם:

בְּאֵין13 רוֹאֶה, וְהָאְלֹהִים יָגֵל סִתְרוֹ

שבאה בו לצורך המשקל (יתד ושתי תנועות) מלת “והאלהים” בנקוד: וְהָאְ–לֹ–הִים, תמורת: וְהָ–אֱלֹ–הִים בחטף סגול; והבית השני שהוא כנראה תוכחת המשורר לנפשו:

הֲלֹא הַיּוֹם אַתְּ14 חַיָּה וְאַתְּ מֵתָה בְּמָחְרָתֵךְ,

שבמלת “במחרתך” הם מוצאים כי “שתים רעות עשה”: ראשונה שהניח את החטף-קמץ (בדבריהם: קמץ חטף) באות חית, בשעה ש“חית” מחרת בכל המקרא “נעה למשיכת הנעתה לקמץ-חטף”, “וזה פרץ גדול”; והדבר השני הוא, כי “הניח הבי”ת" [בראש: במחרתך].

איך זה הניח את הבית שבמלת “במחרתך”?15

בזה הגענו אל הליקוי הרביעי שהם מזכירים אותו לפני זה (צד 22), וזהו: לצורך קיום המשקל הוכרחו המשתמשים בו להעביר אותיות נחות נראות שבסוף מלים ידועות אל המלים שלאחריהן, כדי להווֹת יתד במקום שהיתה דרושה להם, וכנגד זה, כשאין מקום ליתד לפי המשקל, הוכרחו להעביר אות שואית שבראש מלה אל ההברה הפשוטה שבסוף המלה שלפניה ונשארה רק התנועה שנדרשה להם שם16.

ואחרי ששירו זה היה בנוי כנראה על משקל יתד ושתי תנועות ואחרי כן שלוש תנועות בכל אחד משתי צלעות הבית17, הוכרח בסוגר להעביר את האות בי"ת השואית שבמלת “במחרתך” אל המלה “מתה” שלפניה ולקרוא את הסוגר בצורה זו:

וְאַתְּ מֵתָבּ מָחְרָתֵךְ,

נמצא כי עשה שתי רעות: הניח את הבית והפיל את הקמץ-חטף שבחית.

לקלקול רביעי זה הם מביאים עוד שלוש דוגמות, האחת מהן אין בה קשיים כלל, והיא:

אֱלֹהִים חַי וְגַם קַיָּם עֲדֵי עַד וְכָל-חַיִּים אֲשֶׁר יָצַר סָפִים.

זהו משקל הזג' הערבי (המרנין), שהוא ב' פעמים יתד וב' תנועות ויתד ותנועה (מְפֹּעָלִים מְפֹעָלִים פְּעוּלִים), שיותר משני שלישי כל שירי הספרדים יחד בנויים עליו. ובכן כדי להשיג את היתד של פּעוּלים בסוף הבית, הוכרח להעביר את הריש שבסוף “יָצַר” ולחַבּרה אל המלה “ספים” שאחריה, ולקרוא: אֲשֶר יָצַ–רְסָפִים.

הדוגמה השניה נעלם ישובה משד"ל, ורק גיגר מצא את הנוסחה הנכונה. הבית מנוקד בתוך מאמרם ולא ידוע אם היה הניקוד בכתב היד או שטרן הוא שניקדו, וזאת צורתו:

דִּמְעוֹת עֵינַי בְּדָם דָּפָקוּ לִמְיוּדָעַי בְּעֵת רָחָקוּ,

ועל זה הם אומרים: “הניעות יוד עיני האחרונה ויוד למיודעי והם חונות על כי לא נשקל המלה (כלו': יען כי אי אפשר לקיים המשקל) עד הניעך אותה” (את היוד שבשתי המלים שהזכרנו).

על זה מעיר שטרן: “דבריו כספר החתום, האיך תהיה התנועה ביודי”ן האלו?".

שד“ל אומר: אין ספק, כי דונש כתב “עֵינַיְ” “לִמְיוּדָעַיְ” בשוא נח בסוף, ואולי הוא לא כתב בְּדָם בְּעֵת (כי אי אפשר שיבואו שני שואים נעים בעברית) ולא אוכל לכוון המשקל מתוך מעט המלות”.

רק גיגר אומר: “ול”נ (ולי נראה) ברור, כי נמצא זה הבית בשיר אשר משקלו תנועה יתד וב' תנועות ויתד בדלת וכן בסוגר, וא"כ גם הבית הזה צריך לשקול ככה:

דִּמְעוֹת עֵינַיְ בַּדָּם דָּפְקוּ לִמְיוּדָעַיְ בָּעֵת רָחֲקוּ,

ועל כן הניע דונש הב' יוד“ין האלה לא כדת, ואם לא היה עושה כן היה נשחת המשקל”.

אך סדר המשקל של גיגר איננו נכון, כי אין משקל כזה: תנועה יתד וב' תנועות וכו', הסדר צריך להיות כך: תנועה יתד ותנועה, תנועה יתד ותנועה, תנועה ויתד (פַּעֲלוּלִים, פַּעֲלוּלִים, פּוֹעֲלִים), וחלוקת עמודיו היא כך:

דִּ מְעוֹת עֵי / נַ יְבַּ דָּם / דָּ פְקוּ לִ מְיוּ דָ / עַ יְבָּ עֵת / רָ חֲקוּ,

והוא משקל רמל הערבי (הקלוע) כשירו של ר"י הלוי:

יַעֲלַת חֵן מִמְּעוֹנָהּ רָחָקָה אוֹהֲבָהּ כּוֹעֵס וְלָמָּה צָחֲקָה.

הקשה ביותר היא הדוגמה השלישית, שכל המבארים לא באו אל תכונתה, והיא:

שְׁלֹשָׁה הִיא שְׁחוֹרָה שְׁלֹשָׁה הִיא אֲדוּמָה.

שד“ל כותב לשטרן: “מאמר “שלשה היא שחורה שלשה היא אדומה”, לא הודעתני אם הובא במאמר הנ”ל (ההשגה של תלמידי מנחם) או במאמר אחר. שאם הוא במאמר הנ”ל אין לו מובן, ואם הוא במאמר אחר יתכן לפרשו, כי אולי צריך למחוק שלשה השני… והנה אמר שׁלֹשׁה היא שׁחוֹרה היא אדומה כלומר: מלת שׁלֹשׁה שאין בקרבה לא אות נחה ולא דגש [חזק] היא נחשבת כיתד ותנועה כמו מלת שׁחוֹרה, ומלת אדומה (אדֻמּה) שיש בהן וי“ו נחה או דגש. ודברי אלה הם דברי נבואה ואולי חלום שוא”.

על דברי שד"ל אלה אומר פינסקר (“לקוטי קדמוניות” צד סג): “אין אלה דברי נבואה, אלא באמת חלום שוא ודברים בטלים”. ובסוף דבריו הוא אומר: “אבל מאמר: שלשה היא, וכו', נשאר בתיקו עד עמוד הכהן” (שם, צד סד בסופו).

וגיגר אומר: “אך ע”ד הבית השלישי אשר הביא למשל… גם אני לא אוכל לברר דבריו כאשר לא עלה ביד רש“ף [ר' שמחה פינסקר] ורשד”ל, יען כי נעלם ממני המשקל אשר לפיהו נשקל השיר כולו ובתוכו גם הבית הזה18.

ופה גדול הפלא מאד, שכל החכמים האלה שעסקו בפרק זה של תלמידי מנחם לא שמו לבם לזה, כי בית זה משקלו הוא ממש משקל כל השיר הארוך של תלמידי מנחם, שהוא אותו המשקל של שירו של דונש שלפני השגותיו, אשר בכללם יחד הוא יתד וארבע תנועות:

דונש: דְּעָה לִבִּי חָכְמָה וְעֵצָה וּמְזִמָּה

תלמידי מנחם: לְגִבּוֹר בִּתְעוּדָה וְתוֹרָה הַחְמוּדָה

תלמידי דונש: וְאֶת-מִי חֵרַפְתָּ? וְאֶת-מִי גִדָּפְתָּ?19.

וגם שיר נעלם זה הוא באותו משקל; ודונש בחבּרו בית זה קרא בהכרח את המלים אשר בו בצורה זו:

שְׁלֹשָׁה הִיאשְׁ– חוֹרָה שְׁלֹשָׁה הִיאאְ– דֻמָּה,

(כלומר: שְׁלֹשָׁה הִישְׁ– חוֹרָה שְׁלֹשָׁה הִיאְ– דֻמָּה).

ולא די שקרא את האות ש מ“שחורה” בתור שוא נח, והִוָּה ביחד עם ההא החרוקה שבמלת “היא”, תנועה של משקלי השיר, אלא אפילו את האות אַלף מ“אֲדֻמה” סחב אל הברת “היא” שלפניה וקרא “הִאְ”, דבר הקשה מאד במבטא ואשר ממנו נשארו רק שרידים מעטים מאד בתנך (נֶאְ–דרי, תֶּאְ–שם, יֶאְ–שמו).

ועל דא היה להם כמובן הצדק לצעוק ככרוכיא.

ובכן הם אומרים: “וכמוהו”, אחרי הביאם את הבית “אלהים חי” אשר בו חובּרו גם כן שתי מלים יחד (יצרספים).

על עוד ליקויים אחרים הם מעירים בתוך תשובותיהם, וככה הם מדברים ב“ערך חנָך” (צד 43) ע"ד כינוי הנוכח, שהמשוררים מוכרחים לפעמים לנקדו בשוא והאות שלפניו בקמץ (כמו בארמית), תחת שצריך הדבר להיות להפך, והם מונים את דונש על אמרו “בְּחַסְדָּךְ”, “עֶדְנָךְ” תחת: בְּחַסְדְּךָ, עֶדְנְךָ20. בערך אחר, ערך טעויות בראש “תשובות דונש” (צד 49) הם מזכירים לו שגיאתו לצורך המשקל בנקדו “וָשָמִיר” הוּו בקמץ לפני הברה בלתי מוטעמת.


אך כל הטענות האלה ועוד טענות שלא טענו21, לא הועילו. למשך מאות שנים חדר המשקל הערבי בשירה העברית בצורתו שנתן לו דונש, ובמשקל זה נתנו לנו גדולי משוררי ספרד את שיריהם היותר נחמדים אשר צלילי מיתריהם נוגעים אל לבנו ומקסימים אותנו עד היום.


  1. ספר תשובות תלמידי מנחם ותלמידי דונש, הוצאת זלמן… ן' כ"ט [כוכב טוב] שטערן 1870, Wien.  ↩

  2. צד 21 – 30.  ↩

  3. צד 3 – 17.  ↩

  4. אולי צ“ל: ערוכה, ע”ד הכתוב: ערוכה בכל ושמורה (ש"ב כג 5).  ↩

  5. אולי צריך לגרוס: שירי עֵבֶר בחריטי ערב. כי הכינוי “שירי עברי” אינו לפי דקדוק הלשון. * [ויותר נראה לגרוס שיר עברי.]  ↩

  6. הבדילו בין “פיוטים” שהכוונה בהם שירי קודש ובין “שירים” שהם שירי חול.  ↩

  7. צריך להעיר, כי לא דיברו כלל על הכלל היסודי והעיקרי השני שֶיֶשנוֹ בערבית, והוא: לַא יִבְּתָּדָא בְּ(אל)סַּאכִּן “אין מתחילים באות שואית”, כי אין בערבית מלה המתחילה בשוא, בשעה שבעברית נפוץ הדבר מאד, מהמלה “בראשית” עד “לעיני כל ישראל”, או “ויעל” שבסוף התנך, ודונש והבאים אחריו השתמשו בשואים הנעים ובחטפים בעברית במקום התנועות הקצרות הבאות לפני הארוכות בערבית, וה“יתד”, שהיא בעברית שוא ותנועה, היא בערבית תנועה קצרה ואחריה תנועה ארוכה או הברה מורכבת, כגון: כְּמו – כַּמָא קְבַרְתֶּם – קַבַּרְתֻּם, חֲפַרְתֶּם – חַפַרְתֻּם.  ↩

  8. דבר ידוע הוא, כי הלשון העברית בנויה על ההברה המורכבת בסוף מליה בחלקה היותר גדול, ואין כמעט פסוק או מאמר, שלא יהיו שלושת רבעיו מלים כאלה, כגון: ברא–שית ברא אל–הים את השמ–ים ואת הא–רץ.  ↩

  9. פה צריך להעיר, כי לא עמדו על הבדל שני שיש בין המשקל הערבי ובין זה שקיבל דונש. כי בשעה שבערבית מבדילים במשקל בין הברה פשוטה ומורכבת וחושבים את השואית שבמורכבת לחלק מיוחד בהברה, לא הבדיל דונש וכל הבאים אחריו בין פשוטה ומורכבת בעברית, והעיקר היה להם התחלת ההברה (שוא או תנועה) ולא סופה. וככה יצא, למשל, שבשעה שבערבית העמודים מֻסְתַּפְעִלן ומֻפְתַּעִלן, הם שני דברים שונים, אין הבדל במשקלי שירי הספרדים העברים בין מִשְ–תַּפְ–עֲלִים ובין מִתְ–פָּ–עֲלִים, ששניהם נחשבים לשתי תנועות ויתד.

    וצריך להעיר עוד כי בכל הרבּותם לדבר על שתי חונות שהראשונה שבהן היא חונה בפועל או בכוח, לא הזכירו כלל את שני השואים הנחים שבסוף המלה, כי במלים כאלה חיברו המשוררים הספרדים את השואית השניה אל התנועה שבראש המלה שאחריה (אם התחילה בתנועה) ויצרו על ידי זה יתד בראש המלה השניה, כמו שנראה להלן.  ↩

  10. לענין זה ר‘ מחברתו של ברודי Studien zu den Dichtungen Jehuda ha–Levi’s [Berlin 1895] וצריך להוסיף, כי שטרן שם פה סימן “Sic” לחוסר הבנתו את הענין, וכן הוא מוסיף במקומות שונים בתוך דבריהם שאלות ותמיהות באותיות רש"י קטנות במקומות שאין כל תמיהה בהם.  ↩

  11. טעו במלת וּמֵעוז, כי היא בעיקרה בחולם חסר (וּמֵעֹז), ובהיותה סמוכה למלת “חכמותיו” במקף צריך לנקדה “וּמֵעָז–חכמותיו” בקמץ קטן.  ↩

  12. צריך להעיר, כי בשעה שהם מביאים ענין זה הנראה לעין (לַעְנוֹת ת' לַעֲנוֹת) הם אינם מזכירים כלל ענין החלפת שוא נע פשוט לנח, הנמצא במידה הרבה יותר גדולה בשירי הספרדים מאשר החלפת החטפים לשואים נחים, אמנם ההבדל בכתב אינו נראה לעין, אבל הן הוא מורגש בקריאה.  ↩

  13. הנוסח הנדפס הוא: אין רואה, וכנראה נגרר המעתיק אחרי לשון הכתוב בשמות כב 9, וכל החכמים שטפלו בהשגה זו לא העירו על זה, אך לפי המשקל (יתד ושתי תנועות ג"פ) אי אפשר שתבוא בראש הבית תנועה, ולכן צריך לנסח לפי דעתי “בְּאין” או “וְאין”, הכול לפי המשך הדברים אל מה שלפניהם הנעלם מאתנו.  ↩

  14. הנוסח הנדפס הוא “וְאַתְּ”, וכנראה נגרר המעתיק אחרי “ואתּ” שבראש הסוגר, לפי המשקל היה אפשר לקיים נוסח “ואת” בוו בראש המלה, אף כי לפי הענין הוו מיותרת לגמרי, ויהיה המשקל יתד ושתי תנועות בדלת וכן בסוגר (הזג' מקוצץ), על משקל: שְלַח יוֹנָה מְבַשֶּׂרֶת“ להנגיד, אך ממה שהם אומרים ”שתים רעות עשית: הֵנַחְתּ הבית והפלת הקמץ" הננו מחויבים לאמר כי המשקל הוא יתד ושתי תנועות, ואחר כך שלוש תנועות, בחילוף היתד בתנוּעה: הלֹא הַיוֹם אַתּ חַיה! ור' בפנים המאמר.  ↩

  15. מכל המעירים שם רק גיגר את דעתו למלים “הנחת בית” שלא היו מובטחות לו, ואמר (צד 30): “הנחת הבית וכו', וכן בל”ק, לא העיר עליו רש“ף [ר' שמחה פינסקר] דבר, ובוודאי הוא ט”ס וצ“ל הנחת החי”ת, כלו‘: במחרתך, והפלתָּ (הסירות ממנו) הקמץ חטף, פי’: ושמת שוא פשוט למען היותו נח, כי אם היה שוא מורכב על כרחו היה נע“, ולא אמר לנפשו, כי ”הנחת הבית“ ו”הסרת הקמץ חטף“ אינם שני דברים, כי אם דבר אחד, ולא היו שבים ואומרים, אחרי הזכירם עוונו ב”השחיתו הקמץ חטף וישימהו חונה“, ”ושתים רעות עשית“; כי לו היה הדבר כזה, היו צריכים להזכיר שתי רעות אלו: ”הנחת הגרונית והפלת החטף ממנה“ בכל השמטת החטפים שהם מזכירים, וראה כוונת ”הנחת הבי“ת” במאמר לעיל.  ↩

  16. במשך הזמן השתמשו המשוררים בדרך זו בעיקר במקום שבאה בסוף מלה הברה שבסופה שני שואים נראים, בהעבירם את השואית השניה אל המלה שלאחריה, אם התחילה בתנועה, ונוצרה על ידי זה יתד בראש המלה השניה, כגון רשב"ג (ח"א, ב):

    דָּבַקְתְּ בִּיגוֹנךְ עֲדֵי קֶבֶר בְּתוֹכוֹ תַחְצְבִי,

    שהתו השואית שבסוף “דבקתְּ” נמשכת אל “בּי” שבראש “בּיגוֹנך”, ונוצרה יתד: צְבִי.

    ור"י הלוי (דיואן, ח"ב, שירי אהבה, לג):

    מָאַסְתְּ בִּי עַל כֵּן תְּרִיקִין לִי חֲנִית,

    שצריך לקרא: מָ–אַסְ–תְּבְּי. ועוד רבים כאלה.

    וראה הערותיו של ברודי בספר ז' לשירי הרשב“ג הוצאת ביאליק–רבניצקי צד 135 לשיר כח המוכיחות כי הרשב”ג השתמש בדרך זו של חיבור סופי מלים אל ראשי מלים שלאחריהן גם אם אין בסופן שני שואים. אבל זה נדיר מאד.  ↩

  17. בכלל אין בכל שירי הספרדים הרבים שבדקתי למשקליהם אף שיר אחד במשקל כזה של יתד ושתי תנועות, יתד ותנועה (מְפֹעלִים פְּעוּלִים) בחלקנו הבית באופן זה:

    שְׁלֹשָׁה הִיא שְׁחוֹרָה שְׁלֹשָׁה הִיא אֲדֻמָּה

    או יתד ותנועה, תנועה יתד ותנועה (פְּעוּלִים פַּעֲלוּלִים) בחלקנו את הבית באופן זה:

    שְׁלֹשָׁה הִיא שְׁחוֹרָה שְׁלֹשָׁה הִיא אֲדֻמָּה,

    רק סעדיה אבן–דנאן בספר שרשיו, שהוא מקדים לו גם “פרק במשקלי השיר” (ר‘ ספר “מלאכת השיר” של א. נייבואר [פראנקפורט דמיין 1865] (צד 1– 13) אשר בו הוא מביא כל משקלי השיר השונים, מזכיר משקל זה (פְּעוּלִים פַּעֲלוּלִים) בתור המשקל השני לנהר השביעי הוא “נהר המתדמה” (בחר אלמֻצ'ארע), ומביא דוגמות לו אשר הוא חיברן. וגם הערבים בדברם על משקל אלמֻצ’ארע אומרים, שהוא מהמשותפים בין הערבים והפרסים (זאת אומרת שהערבים קיבלוהו מהפרסים ולא שהוא יצירה מיצירותיהם הם), ושההשתמשות בו נדירה מאוֹד.

    אמת כי בשירים שהם על משקל יתד וארבע תנועות יש שהמשוררים מרשים לעצמם להביא לפעמים באמצע השיר יתד במקום אחת התנועות. כגון הראב“ע, שיש לו שירים שונים על משקל זה (ביניהם שירו הארוך “נדוד הסיר אוני”) אומר בשירו ”באויבי אל תתחר" (הוצאת אחיאסף שיר טז מ“שירי עוני”): יהי לבּוֹ סחרחר (שורה 6), עשה נא אל תּאחר (14); אבל תלמידי מנחם חשבו, כי המכניס משקלים חדשים בשירה העברית אין לו הרשות לנטות ממשקלם, ואם צריכה לבוא תנועה צריך להביאה אפילו אם נצטרך להעביר בגלל זה שוא שבראש מלה אל המלה שלפניה בתור שוא נח ולקרא: שְלֹ/ שָה/ הִיא שְ/ חוֹ/ רָה/ שְלֹ/ שָה/ הִיא אְ/ דֻ/ מָּה.

    וגם על זה צריך להעיר, כי תלמידי מנחם בעצמם משתמשים גם כן בליקוי זה כמו שהם משתמשים גם ביתר הליקויים, שהם צועקים ככרוכיא עליהם, כגון בבית 7 משירם: “ויושביה עכורים”, שלפי המשקל של יתד וארבע תנועות צריך לקרא: וְיוֹשְ/בֶי/הָעְ/כוּ/רִים, ויש בהברה הראשונה (ויוֹש) גם משום “קבוץ שתי חונות”, או בבית 11: “והאריכו לשונם” שצריך לקרוא: וְהֶאְ/רִי/כוּלְ/שוֹ/נָם, שבהברה הראשונה יש גם משום הנחת הנע. אבל אין לשכוח, כי הם עושים זאת כדי להוכיח בעליל, שאי אפשר להשתמש במשקל זה מבלי קלקל את צורות הלשון הקבועות.  ↩

  18. שטרן מעיר על מלה זו: “ואיני יודע לכוון מלת וכמוהו שהוא אחר”.  ↩

  19. סעדיה אבן–דנאן בפרקו הנזכר לעיל (צד 12) מביא משקל זה בתור המשקל הראשון של הנהר השביעי (בחר אל מֻצ'ארע) שהוא: פְּעוּלִים נִפְעָלִים.  ↩

  20. תלמידי דונש אמנם עונים להם (שם בתשובות תלמידי דונש צד 37) כי רבם לא השתמש בצורה זו, והם טוענים, כי דבריו באותו בית שהזכירו מתנגדיו באו בצורה אחרת, אבל מי יודע עם מי הצדק בנוסח בית זה, ואם הם לא חיברו את הבית בצורה חדשה, כדי להצדיק רבם, ומלבד זה הן אנו רואים בשירי הספרדים דוגמות למאות, ואולי גם לאלפים, שבהן בא כינוי הנוכח בצורת –ָךְ, ואם אמנם ברודי מנקד ברוב המקומות –ְךָ, ואת השוא הוא מחבר אל ההברה שלפני זה כשההברה היא מלאה וו או יוד, אבל אחרי זה נשארו עוד מקומות רבים שבהם אין אפשרות לעשות זאת, כשלפני האות השואית הזאת ישנו עוד שוא, ואי אפשר שיהיו שני שואים נחים באמצע המלה, כגון כַּסְפְּךָ, חַסְדְּךָ, במקום שדרושות שתי תנועות, שבהכרח עלינו לנקדן: כַּסְ/פָּךְ, חַסְ/דָּךְ, ואי אפשר לנקדן: כַּסְפְּךָ, חַסְדְּךָ ולקרוא: כַּסְפְּ/ךָ, חַסְדְּ/ךָ, וכן מלים כעין: ישמרך, במקום שיש לנקד: יִשְמְרָךְ ולא יִשְמָרְךָ, זאת אומרת במקום שיש צורך בתנועה ויתד.  ↩

  21. על ליקויים אחדים נוספים דיברתי לעיל בהערות 9, 12. וישנו עוד ליקוי ושינוי מה מהסגנון הרגיל בלשון, והוא ההשתמשות במלים מיוחדות לצורך המשקל במקום מלים שמשתמשים בהן כרגיל, כגון: מְתֵי, תחת: אַנְשֵי; למען, ת‘: יַעַן; בלי, ת’: לא; אֱנוש, ת': איש או אנשים, ועוד רבים כאלה.  ↩

דוד ילין
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של דוד ילין
יצירה בהפתעה
רקע

בָּעִתּוֹנוּת וּבַסִּפְרוּת

מאת יוסף חיים ברנר (מאמרים ומסות)

[“ההסתדרות לתרבות”, ז’יטלובסקי, שניאור]

אחרי הקונפרנציה הברלינית הידועה לקולטורה ולשפה עברית, שבה שקלו וטרו בשאלה הידועה, האופיית: היש אלוהים בקרבנו אם אין? – כתב דוד פרישמן ב“רשפים”:

“קולטורה עברית – האמת אגיד לכם: המלה קולטורה הלא היא, סוף-סוף, מלה סתומה, שאינה מגידה כלום, או מה שרע מזה, שמגידה יותר מדי. בכל מקום שאינם יכולים לסמן איזה מושג רוחני בדיוק, שם לוקחים להם את המלה המעורפלת קולטורה ומצחקים בה לפנינו. ואולם אני לכשעצמי ציירתי לי את הדבר כך, אמרתי לעצמי: האנשים בברלין או אלה שבאו שם למועצות הקודמות הם-הם שראו גם הם את אשר אני רואה ויודעים גם הם את כל אשר אני יודע, ויען כי השעה הזאת היא השעה האחרונה ואי-אפשר עוד להאריך ולחכות, לכן קמו בכדי לעשות עתה, ולא עוד אלא בכדי לעשות הכל בקיצור נמרץ, מפני שהשעה דחוקה כל כך. וגם את אופן המעשה ציירתי לי: יקבצו באיזה אופן שהוא את האמצעים החמריים, אם על ידי נדבות של איזו גבירים פרטיים וכו' וכו' ובטוח אני, כי בזה היינו יכולים להתחיל את המלאכה: להתחיל ביסוד ספרות ולהניח את אבן-פינתה לדורות – הן, סוף-סוף, זהו האמצעי האחד להאריך את קיומה של רוחניותנו”.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.