מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מחצר סוסה ועד הנה

מאת: דוד פרישמן

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

בתוך: "תוהו ובוהו" - כל כתבי דוד פרישמאן; ירושלים-תל אביב: הוצאת ספרים מ' ניומן; תשכ"ה

סוגה:

שפת מקור: עברית

  • Да так, хоть ты мне и батько, а как будешь смеяться, то, ей-богу, поколочу!
  • Ах ты, сякой-такой сын! Как, батька?.. - сказал Тарас Бульба, отступивши с удивлением несколько шагов назад.
  • Да хоть и батька. За обиду не посмотрю и не уважу никого.

Гоголь, «Тарас Бульба»


כדברים האלה ישים גוֹגוֹל באחד מספריו הקטנים בפי קוֹזק צעיר ורך, הרב את ריבו עם קוזק זקן ורגיל. אמת היא, כי הקוֹזק הזקן והרגיל הזה הוא אביו ובנו חייב בכבודו, אבל במקום שיש חילול האמת, לא יהדר הקטן הזה גם את פני אביו, ובפה מלא הוא אומר לו: בשם ה'! אם תגע באישון בת עיני זה, אז אכך שוק על ירך! אמת היא, כי אבי אתה, אבל אם יעשה איש שקר בנפשו ואם ידבּר אחת בפה ואחת בלב, אז לא אשא פני איש ולא אהדר פני אבות ופני אימהות!

סלחו לי, אַחי ורעי, אם מכניס אנכי כיום הזה קוֹזקים לבית-ישראל, כי לא ראשון אנכי בדבר הזה. זוכר אנכי, כי זה כשתי שנים, בבוא סופרנו הגדול י"ל גוֹרדוֹן במכתב-העתי “המליץ” לדבּר משפטים עם הלאומיים, שהיו עם עברתו בימים ההם, קרא גם להם “קוֹזקים” וישם בידיהם רצועות ונגיקות ויעמידום על הגבול לשמור את כל יוצא ואת כל בא, והקוראים הנכבדים עברו על איסור דרבנן ביום ההוא וימלאו פיהם צחוק בעולם-הזה בראותם את המראה הנכבד הזה – מני אז התקדשו גם הקוזקים בעיני כל בן-ישראל ויהיו דבר של קדושה, וגם לי לא יאָמר עוד כי משתמש אני בדברים של חול, כי-אם בדברים של קודש.

ועתה אבוא-נא אל עניני; וגם בזה אבקש סליחה מאת הקוראים אם אדבר כיום הזה בי ובנפשי ואם אעשה לי ולביתי, כי באו אנשים ויאלצוני לדבּר עתה במקרים אחדים אשר קרו לי מיום כתבי את מאמרי על-דבר סופר שהיה לאחר ועד היום הזה – מחצר-סוסה ועד הנה.

לפני שבועות אחדים כתבתי את מאמרי על-דבר “אחר בחצר-סוסה”. מפני הכבוד הגדול שאני חולק בלבי לאיש שדיברתי בו במאמרי זה, לא חפצתי לקרוא אותו בשם ובחרתי לי שם אחר תחתיו, כי אמרתי: בבואי לדרוש בפרשת “ונשיא כי יחטא”, עלי לדבר ברמיזה ובזהירות גדולה, והקוראים הרבים שאינם בני-בחינה לבחון בעצמם את הדבר אשר לפניהם, לא יבינו ולא יידעו את אשר למותר להם להבין ולדעת, ולא יקל הנשיא בעיניהם; והנשיא בעצמו, אשר אליו הדברים נאמרים, הלא יבין וידע את כל רמז ורמז, ואם לא סר עוד ממנו רוח קדשו לגמרי, אז בודאי יתן אל לבו ויעשה תשובה. וכאשר חשבתי כן היה: הנשיא בעצמו הבין את כל רמז ורמז, ואף גם נתן שמחה בלבי בהראותו כי לקח מוסר, כי על-כן שב במאמריו האחרונים במכתב-העתי “המליץ” לריב את ריבנו את החנפים ועם הצבועים, וידבּר את תוכחתו באזני האנשים העושים עתה ריאקציון בקרבנו; ובנוגע לקוראינו הרבים, בטוח אני בישרת לבם, כי לא ידעו ולא הבינו יותר מן המדה הדרושה, ומי יודע אם לא נשארה המידה הזאת לפניהם עד זקנה ושיבה, לולא באו אנשים מן החוץ לקרוע ביד חזקה את השמלה הפרושה על הסוד הזה ולעולל בעפר את קרן האיש האהוב והנחמד גם בעיניהם. במכתב-העתי “הצפירה” בא הד“ר שמעון ברנפלד, ואחריו גם הד”ר יצחק קמינר, ויגידו באזני כל קהל קוראינו, כי במשוררנו יהודה ליב גוֹרדוֹן דיברתי את אשר דיברתי וכי אותו “חרפתי וגידפתי”.

האנכי חרפתי את המשורר, אם המה? האנכי קראתי בשמו וחיללתי את השם הזה ברבים, אם המה? – “עקיבא! בין כך וכך אתה עתיד ליתן את הדין! אם כדבריך – התורה כיסתו ואתה מגלה אותו, ואם לאו – אתה מוציא לעז על אותו צדיק”. לוּ זכרו האנשים האלה את מאמר התלמוד הזה! לוּ ידעו והבינו את אשר הם עושים כי עתה לא כיסו כלמות את פני אחד מטובי סופרינו!

*

מה חפצו האנשים האלה במאמריהם?

האדון ברנפלד במאמרו מודה בפה מלא, כי עבר האדון גורדון “מן הקצה אל הקצה”, כי הסיח את דעתו “מכל האידיאלים אשר דבקה נפשו בהם מאז”, כי “התמכר אל רעיון אחד (הלאומיות) ויפריז בו יותר מדי”, כי הלך “לנוע על העצים ולעסוק בפובליציסטיקה שאינה הולמתו” – ולפי זה הן אנשים אחים אנחנו ואין דעותיו של האדון ברנפלד שונות מדעותיו אפילו כמלוא נימא. ומה אפוא ישאל הסופר הטוב הזה ממני? האם בא להגיד לי: “יישר כוחך על שכּיוונתּ לדעתי! ישר כוחך על שאין לפניך משוא פנים בדינה של תורה!”? – לא! האדון ברנפלד בא במאמרו להגיד לי, כי “חרפתי” את המשורר. איה? – מתי? – מדוע לא הביא לו אות לדבריו? מדוע לא הוציא מתוך מאמרי מלה אחת או אפילו אות אחת שיש בה משום חרוף? אבל האדון ברנפלד בוחר לו דרך קצרה ואומר סתם כי “חרפתי” – ועל-כן הוא קורא לכל המאמרים כמאמרי “רקיקים אשר אירופה עצמה כבר השליכה אותם זה מכבר לשער האשפות”, והוא בהיותו איש “אשר למד הלכות דרך-ארץ בארץ אשכנז” נפשו סולדת עליו ביום שמעו סגנון כסגנוני, כי אסטניס גדול הוא. – אבל נסורה-נא ונראה את הסגנון אשר בחר לו האדון ברנפלד בעצמו במאמרו זה; נראה-נא את פרי הלכות דרך-ארץ אשר למד האיש הזה בארץ אשכנז! האם תאמינו לי, קוראי היקרים? מן השמות הרבים אשר יקרא לי ולמאמרי הדוקטור האסטניס הזה מוציא אני את אלה.

“מבקר מחטט, לץ הולל, נער מעפּר בעפר וזורק אבן, נער הולך בטל ומבלה ימיו בחלומות והבל, מרבה הבל ומפיח מדון, תעלול שובב, הולך בטל אשר אין לו שום מושג שלם ולא השתמש בשום לימוד נחוץ, ורק סכלותו ואוולתו נשמע, מכתּב עמל אשר פריו פרי סכלות ובקרתו החצופה פרי האולת, טינופת, תועבה ונבלה, מעט הוללות והרבה אולת, מבקר מנקר באשפה (האם מאמריו של האדון גוֹרדוֹן היו בעיניו לאשפה?), דברי הוללות, סכל ועז-פּנים, חידודים גנובים, בדחנות, כותב-פלסתר, סגנון מנוול, הוללות בזויה, נבלה, סכל, אחד מן השוק, כלב”. האמת נתּנה להאָמר, כי המלה האחרונה הזאת לא בפרוש נאמרה, כי-אם ברמיזה ובשלש נקודות, לאמר: “לפעמים טוב להתעבר על ריב לא-לו ולהחזיק באזני…”, ואולם כל קורא יבין מדעתו, כי סמך האדון ברנפלד על הקוראים ועל בקיאותם בתנ"ך ויבין כי לא יקראו: “ולהחזיק באזני שלש נקודות”, כי-אם יקראו: “ולהחזיק באזני כלב”.

ואחרי כל אלה עוד יבוא הסופר הנכבד הזה להתהדר בהלכות דרך-ארץ אשר ילמדו האנשים בארץ אשכנז, והוא יוכיח לאחרים מומם!

ואחרי כל אלה עוד יבוא הסופר הנכבד הזה להגיד לנו, כי “כאשר יעלו אחינו הקוראים עברית מעט במדרגתם והיה להם חך טועם ומרגיש ובורר האוכל מן הפסולת, אז לא ימצאו מכתבי-עמל קוראים לפרי סכלותם!”

ואחרי כל אלה ירא הסופר הגבור הזה לנפשו, פן יבוא האיש אשר כבודו חולל בפיו וענה אותו דבר, והנה הוא בונה חיץ לו מסביב באמרו, כי יודע הוא אשר “לא יבצר ממני להשליך גם עליו שיקוצים”, “יש לאל יד המנכל את כבוד גוֹרדוֹן לידות אבן גם בי”, – או כי המו"ל את “היום” ישלח את “נערו לידות אבן גם בי” – ובאופן כזה הוא חושב להפיל את החץ מיד האיש שכנגדו.

אדוני! את טכסיסי המלחמה הזאת יודעים אנחנו! יודעים אנחנו את האנשים הצועקים כל היום על-דבר הלכות דרך-ארץ, והם בעצמם קוראים לחברם: כלב, נבלה וכדומה! יודעים אנחנו את האנשים הקוראים כל היום: את הדבר הזה, כלב, לא תעשה, כי הוא זלזול כבוד; את המלה הזאת, נבלה, לא תשא על שפתיך, כי היא מלה שאין האסטניס יכול לשמוע אותה; את הדברים האלה, סכל ועז פנים, לא תשמיע באזנינו, כי הם אינם על-פי הלכות דרך-ארץ; חובה עליך, בעל טינופת, להשתמש בלשון נקייה, כי חךְ טועם ומרגיש נתן לנו אלהים! יודעים – יודעים אנחנו את כל אלה! יודעים אנחנו את הגיבורים היושבים ספונים בארגז של זכוכית ומשליכים משם את האבנים על העובר ומזהירים אותו בדבור אחד, כי הוא לא יהין להשיב ולהשליך את האבן על ראשם גם הוא, פן יפגע בזכוכית!

חי נפשי! כי דברים כאלה אינם נאים ואינם יאים לאיש אשר למד איזה דבר, ואשר היה לדוקטור, ואשר ישב על כסא הרבנות באחת מערי ישראל!

ומה יחפוץ האדון ברנפלד ממני? – האדון ברנפלד מתאונן עלי, כי הנני מן האנשים אשר “אין כּוחם להועיל לעמם בפועל” – טוב! אבל האם הוא האיש אשר הועיל לעמו בפועל? האם ישנו בקרבנו אפילו איש אחד שהועיל לעמו בפועל, חוץ מן הבּרון הירש? – ומה יחפוץ האדון ברנפלד עוד ממני? האדון ברנפלד מתאונן עלי, כי הנני מן האנשים אשר “בכלל לא הראו גם עד היום סימני כישרון לספר טוב או לעצה טובה”. הוי אלי, אל עוזי ומשגבי! האם הדבר הזה שאני חושב לי לטובה הם חושבים לי לרעה? יודעים אנחנו את כל אשר עשו לנו סופרינו וספרנינו וכותבינו וכתּבינו עם כל ספריהם ועצותיהם בימי הבהלה, וכי הביאו כמעט את עמם האומלל עד ירכתי שאול – והאיש הזה שואל מעמי על מה לא הייתי גם אנוכי בין היועצים? אדוני! אם אמות כיום הזה, אז אין לי רצון אחר בלתי-אם כי יחרתו על מצבתי את השבח האחד, כי לא הייתי ליועץ לעמי עם כל היועצים הטובים והחכמים שהיו לנו, ומובטח אני כי אהיה לברכה בפי הדור הנולד!

ומה איפוא ישאל האדון ברנפלד ממני? בעיקרו של דבר הוא מודה לי, וגם בנוגע ל“סגנון מנוול” דעתי כדעתּו, ורק שהוא נאה דורש ואינו נאה מקיים, וגם בנוגע לעשיית ספרים ולנתינת עצות הן לא נשחית איש את אחיו בעבור דברים קטנים כאלה; ומלבד אלה זוכר אנכי, כי היו ימים אשר לא הייתי בעיני האדון ברנפלד זה ל“איש בלתי נודע בספרותנו, מלבד על-ידי איזה כתבי-פלסתר”, וגם היו ימים אשר “כתבי-פלסתר” אלה מצאו חן בעיניו – האם ירשני איפוא האדון ברנפלד להגיד לו את אשר אני חושב עליו? קו חשד אני מותח עליו, כי בכתבו את מאמרו היה טינא בלבו, וזה הדבר: זה שנה ומחצה כתב האדון ברנפלד מאמר בכתבי-העתים לבית ישראל; אז בא בעל “היום”, האדון קנטור, ויכתוב באחד מגליונותיו מאמר גם הוא על האדון ברנפלד ועל משפטיו, ועקיצותיו היו כעקיצת עקרב; האדון ברנפלד חשב, כי המאמר ההוא אנכי כתבתיו, ועל-כן בּיקש לו מקום לגבות את חובו זה, ויבוא לגבות אותו ממני – בין כה וכה ומו"ל מצרה נחלץ ויבוא עוזרו תחתיו.

אך האדון ברנפלד לא היה האחד אשר לא מצא מאמרי חן בעיניו, כי אחריו בא גם הד"ר קמינר בשם “רוב” משכילי עיר קיוב לגאול את כבוד האדון גוֹרדוֹן ממני. שפה אחרת ודברים אחרים בפי הדוקטור הזה, ואם נקרא שנים שלשה טורים, וראינו כרגע, כי האיש הזה לא למד הלכות דרך-ארץ בארץ אשכנז, כי על-כן יודע הוא לדבּר באופן נאה ודבריו דברים מהוגנים וחרפה לא ישא על איש; ורק בדרך-כלל הוא משיא אותי עון אשמה כי “חרפתי וגדפתי” את המשורר יהודה-ליב גוֹרדוֹן.

חרפתי וגדפתי – איה? מתי? במה? מדוע לא יוציאו אלי את הדבר אשר דברתי, למען אדע כי הוא זה? האפשר הדבר כי גם איש כהד"ר קמינר ישגה בדבר כזה ויחשוב כי ביום דבּרנו משפטים עם איש שהחליף את דעותיו בן-לילה, והיו המשפטים האלה “חרוף וגדוף”?

האדון קנטוֹר, בעל “היום”, כבר נסה לענות את דבריו גם על דברי האדון ברנפלד וגם על דברי האדון קמינר; ואולם בכל תשובותיו שהשיב לא פטר אותי מלענות גם אני, אחרי כי הרבה האדון קנטוֹר להוכיח כי לא הוא היה המתחיל במחלוקת, כי-אם האדון גוֹרדוֹן, בעת אשר אני עומד וטוען בפה מלא, כי אני מצדי לא הייתי משנה אף דבר אחד מכל אשר דיברתי על האדון גורדון, לו גם לא היה האדון גוֹרדוֹן נוגע בכבוד “היום”; **אני מצדי ביום ראותי כי האדון גוֹרדוֹן החליף בעליל את דעותיו שהיו לו בקרב שלושים שנה, לא שניתי ולא אשנה אף דבר אחד מכל אשר דברתי. **

“האדון גוֹרדוֹן עבר מן הקצה אל הקצה”; “הסיח את דעתו מכל האידאלים אשר דבקה נפשו בהם מאז”; “הלך לנוֹע על העצים ולעסוק בפובליציסטיקא שאינה הולמתו” – ובכל-אלה הוא הצדיק ואנחנו הרשעים!

קובלני עליכם, סופרי ישראל, שאתם יכולים להוציא דברים כאלה מפיכם, ובושה לא תאכל את בשרכם! – האם קטן הדבר הזה בעיניכם אם סופר גדול בישראל יעבור בן-לילה מן הקצה אל הקצה, בעת שכּל מבין רואה וידע כי גם עתה פיו ולבו אינם שוים? האם קטן הדבר בעיניכם אם יתמכר איש גדול אל רעיון אחד ויפריז בו יותר מדי, בעת אשר אלפי סימנים רואים אנחנו בו כי גם עתה רחוק לבּו מן הרעיון הזה אשר היה לו תמיד לצחוק ולקלס? האם צדק האיש אשר יש לו לחם לאכול ובגד ללבוש והוא הולך לנוע אל העצים ולעשות עסק בפובליציסטיקה שהיא נוטלת עליו לרקוד על פי שמחללים אחרים באזניו?

הנה אתם אומרים לי, כי לפנים הערצתי והקדשתי את האיש הזה ועתה רגמתי אותו באבנים – קובלני עליכם, אתם שופטים, שאתם יכולים לדבּר אלי כדברים האלה בתם-לבב! גם בעת שרגמתי את האיש הזה באבנים הלא אמרתי בפה מלא, כי הוא הסופר האחד, אחד מני אלף, אשר כיבדתיו ואהבתיו, האם דברתי דבר על המשורר? האם את שיריו הבאתי במשפּט? הלא על האיש דיבּרתי אשר אתמול ירוק ירק אל תחת הקערות, והיום הוא אוכל ממנה בתאוות נפש! הלא על האיש דברתי, אשר אתמול היו לו לחגא כל מעשי נביאי-השקר ותעתועיהם, והיום נגש אל מכתב-העתי “המליץ”, ויהי לו לשותף, ובראותו כי “המליץ” הוא כלי שרת לנביאי-השקר ההם ולתעתועיהם, ויהי גם הוא לפתע פתאום לנביא-שקר, האומר טוב לכל התעתועים ההם! היודעים אתם את כל הדברים האלה כמוני, ורק חביב ונחמד לכם השקר, וחביב ונחמד לכם האיש העושה שקר בנפשו, ולא תחפצו באמור לכם דבר אמת? היודעים אתם את האמת ומתכוונים למרוד בה, משום שנביאי-השקר ההם היו עתה למושלים בכיפה ונוטים אתם אחריהם, או משום שהאיש החוטא הוא בעל בעמיו?

לא! “אמנם כן! אבי אתה – אבל ביום קומך למרוד באמת בכוונה, אז ידי אני תהיה בך בראשונה”!

אני דיברתי טובות על המשורר יל“ג – ואין אני מתחרט על הדברים האלה עד היום! האדון יל”ג היה לי תמיד לבחיר משוררי-ישראל, אשר לא היה עוד כמוהו בעמו, ואולי רק את מיכ“ל ז”ל אגדיל ממנו. יוכל היות, כי בספרות אחרת, במקום שיש משוררים רבים, לא יעמוד האדון גוֹרדוֹן בשורה הראשונה, כי-אם בשורה השלישית או הרביעית; יוכל היות, כי בנסוֹתנו להעתיק את שירי ה' יל"ג לשפה אחרת, וראינו כי רוב שיריו אשר לקחו את לבנו, לא לקחו את לבנו בלתי-אם בשפתם המצוינת ובסגנונם הנמרץ – אבל יהיה איך שיהיה, שירי האדון גוֹרדוֹן בספרות העברית הם באין כל ספק השירים הכי נבחרים מכל אשר היו לנו עד היום הזה. את משפטי זה השמעתי מכבר וממנו לא אסור – ואולם הכי בשביל זה אין לי עוד הרשות לדבּר דבר על האדם הכותב את השירים ההם? הכי בשביל זה אראה אדם אשר נלחם לנו שלושים שנה, ובן-לילה הפך לנו את ערפו ויפול אל אויבינו והוא מתנבא בתוכם, ואני אחשה?

לא, אדוני! “אמת היא שאַתה הוא אבי – אבל ביום עשותך כדבר הזה, והכיתיך אני בעצם ידי!”

האם בזאת יאמר איש עלי כי אתמול היללתי אותו, והיום אחללו?…


פטרבורג, 1888.

דוד פרישמן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של דוד פרישמן
רקע
דוד פרישמן

יצירותיו הנקראות ביותר של דוד פרישמן

  1. כה אמר סרתוסטרא (פרוזה)
  2. הצל (פרוזה)
  3. דניאל דרונדה (פרוזה)
  4. הזמיר (פרוזה)
  5. קין (מחזות)

לכל יצירות דוד פרישמן בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות דוד פרישמן

יצירה בהפתעה
רקע

על הרופא הנופל שדוד ברשת האהבה

מאת אפרים לוצטו (שירה)

יַלְדָה יָפָה אַחַת וּמְאֹד אֹהֶבֶת

בָּאָה בֵיתָה רוֹפֵא מָזוֹר לָקַחַת,

לֵאמֹר, כִּי זֶה יָמִים נַפְשָׁהּ כֹּאֶבֶת,

אַף בַּלֵּילוֹת רָחַק מִמֶּנָּה נַחַת.


עוֹד הַשֵּׁגָל הַזֹּאת אֶצְלוֹ נִצֶּבֶת,

שָׁלַח יָדוֹ לַחְקֹר אִם יֵשׁ קַדַּחַת;

וַתִּצַּת בִּלְבָבוֹ פִתְאֹם שַׁלְהֶבֶת,

אָהַב, נִלְכַּד גַּם הוּא אֶל תּוֹךְ הַפַּחַת.


נִדְהָם, אַף מִשְׁתָּאֶה הָיָה הַגֶּבֶר;

עַד הַחוֹלָה שֵֹנִית הֵטִיבָה טַעַם:

בִּי הָאָדוֹן, הַאֵין מַרְפֶּה לַשֶּׁבֶר?


אָז הוּא: הָהּ רַעְיָתִי, אַל נָא תַחְשׂוֹכִי,

חִבְשִׁי אַתְּ אֶת פִּצְעִי, אָמְנָם הַפַּעַם

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.