מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

המפלגות

מאת: מרדכי בן הלל הכהן

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

בתוך "אתחלתא" כרך ב', "עינות" ירושלים; תש"ב

סוגה:

שפת מקור: עברית

הספר הזה האחרון מעזבונו הספרותי של רמבה“כ המוגש לקורא הוא המשך של ספר-זכרונותיו: “עולמי” ו”מלחמת העמים" שנתקבלו באהדה רבה ע“י העתונות וקהל-הקוראים. – ספרים לעשרות ומאות רבות של מאמרים פרסם רמבה”כ, אבל גולת הכותרת של פעולתו הספרותית היא בלי ספק ספריו המימואריים. סופר ואיש החיים כאחד, פובליציסטן ועסקן צבורי וישובי, איש העליה השניה היה רמבה“כ – הרבה ראה והרבה ידע והשכיל לספר בצורה מושכת את הלב והוא הדין לגבי ספרו זה “אתחלתא”, המקיף תקופה קצרה (של פחות משלש שנים, מהתחלת הכיבוש עד התחלת נציבותו של הרברט סמואל, 1920–1917) אבל גורלית בחיי הארץ, בה נסתמנו השרטוטים והוצקו היסודות הפוליטיים של ארץ-ישראל. רמבה”כ היה מראשי העסקנים, במשך זמן ידוע היה גם ראש המשרד הא“י בירושלים והיתה לו בקיאות עצומה בכל הנעשה. ואת החיים המתהווים האלה השכיל ר' מבה”כ להקיף ולתאר לכל צדדיהם וגילוייהם: יחסינו עם הממשלה ועם העם השכן, הנרגנות והקנוניות הפוליטיות, ההתלבטויות בעניני הגדוד (גם אז!), עניני כלכלה, המעבר מתנאי מלחמה לתנאי שלום, המפלגות, החנוך, שאלות הזרמים בו, העברית (מצבה והמלחמה לטובתה), היחסים בין ועד הצירים והישוב ועסקניו, כל זה וכיו“ב מוסברים ומתוארים בכשרון המיוחד לר' מבה”כ: באוביקטיביות, בכשרון ההסתכלות. המחבר לא רק מספר, אלא גם קובע עמדה ואינו נרתע מלהשמיע דברי-בקורת אפילו על אישים ומוסדות החביבים עליו. והכל נכתב בצורה כ"כ חיה, שהקורא כאילו חי מחדש את המאורעות המתוארים. – יודע המחבר לספר בצורה קלה ענינים חשובים העומדים ברומו של עולמנו. –

עפ“י הספר אפשר גם לעמוד על הקבוע והחולף במציאות הא”י, וכמה מבעיות היום תתחוורנה יותר עם קריאת ספור-המעשים של הימים ההם.

ויעמדו על הברכה הטורחים בהוצאת הספר: הם מלאו את רצונו של הסופר, שהוא בעל זכויות מרובות בתנועתנו, וגם נתנו לנו ספר שלא מעט אפשר ללמוד ממנו גם כיום.

המפלגות

הצורה של עבודתנו הצבורית והלאומית בארץ ישראל, בזמן ה“אתחלתא”, בתקופה ההיא שלאחר גמר הכבוש של כל הארץ, היתה יוצאת פגומה מבלי להתעכב על המפלגות, שכבר החלו להתבלט אז בתוך ישובנו.

הצבור המקומי ראה את זכויותיו מקופחות. הן הוא היה צריך להיות אז הכל – והנה במציאות היום-יומית נהיה ללא כלום. זה הצבור ארץ הישראלי, שהיה תמיד ער לכל ההופעות והמאורעות, אשר בזמן המלחמה נלחם הישוב הקטן הזה על קיומו בארץ בקשיות עורף; זה הישוב, אשר המשבר הנורא בכל תקופת המלחמה אמר לבלעו, והוא מצא בקרבו כחות אין מספר, שעוררו אותו לעבודה כבירה; זה הצבור הדל, שעל גבו חֻדשה המלחמה, והוא בכל זאת ידע להסתדר, ויצר לו מוסדות של עזרה עצמית בכל נקודות החזית, ונלחם עם כל אויביו הרבים והעצומים, – הנה זה עתה, בשעת הרת עולם של העם העברי, הרת עולמו הוא בראש וראשונה, נדחה הצדה; הוא נעשה כמו אינו נמצא, מחוסר חיים פוליטיים. אינם משתפים אותו במאורעות המדיניים, הנכונים לחתוך את גורלו ואת עתידו. הנה עם השחרור בא לארץ שלטון חדש, פקידות חדשה מחוץ-לארץ, פקידות שלנו, שלטון ציוני רשמי, הוא הולך ונעשה אדון ואפוטרופס לצבור ולצרכיו, ועושה את מעשיו מבלי למצוא חפץ בעבודה העצמית של הקהל המקומי, של הצבור. בירחים הראשונים, בראשית בואו של “ועד הצירים”, כל עוד טרם נכבשה כל הארץ לפני חיל הבריטים, והישוב בשטח הנכבש היה רק בחלקו ובמצב של חולה, – עוד אפשר היה לסלוח. אבל משנת תרע"ט והלאה, לאחרי ששבו מן הגליל ומסוריה אל הארץ רבים מן הכחות הצבוריים הטובים של ישובנו, לא יכול עוד הישוב לבלי דרוש את זכויותיו, והוא הלך והסתדר למפלגותיו.

הסתדר המעמד הבינוני, אשר קרא לעצמו “האזרח”. זו היתה הסתדרות פוליטית חברתית של התושבים הקבועים בארץ, שהם ורכושם היו עובדים ופועלים בישוב, ועם זה הם נאמנים לעקרים של תחית העם והארץ ושכלול קנינינו הלאומיים. עקרי דרישותיו של “האזרח” מאת חבריו התבטאו בהכרה, כי היהודים הם עם מדיני בתוך ארצם. והשפה העברית היא שפתו הלאומית. זכות וחובה על הישוב להשתתף בעבודה עם ההסתדרות הציונית הכללית להגשמתה המלאה והמהירה של הצהרת בלפור; השתדלות להכניס יחוסים טובים בין היהודים ושאר התושבים. ומאת החוגים השליטים, הן מבחוץ והן מבפנים, עלינו לדרוש: הנהגה עצמית של הישוב העברי בחייו הפנימיים; השתתפות של כל שדרות העם בהסתדרותנו הכללית, המדינית והחברותית על ידי בחירות כלליות, שוות, חשאיות וישרות; השגחה ובקרת מצד הסתדרות הישוב על כל המוסדות הפועלים בארץ; התנגדות לכל אפוטרופסות מחוץ לישוב ופילנטרופיה המכניסות קלקול המדות בתוך הישוב, ואולי כדי לגרום נחת רוח לשמאל, דרש “האזרח” גם קביעת תנאים המונעים בעד רכוז קרקעות בשטחים גדולים בידי יחידים; השלטת העבודה העברית בכל ענפי החקלאות והתעשיה; השתתפות הפועל ברוחים של התעשיה; זכות על אחוזת קרקע לפועל אחרי משך שנים של עבודה; פנסיונים לעת זקנה לכל עובד, וגם הערכת מסים לפי ההכנסה. מלבד זה דרשה התכנית של “האזרח” חופש גמור לכל עדה ליסד לה בתי ספר לפי רוחה, ובלבד שישמרו על חוקי הבריאות והפדגוגיה, וכי שפת ההוראה תהיה עברית, בתור שפת-למודים חיובית.

בראש הסתדרות “האזרח” עמד מר מ. דיזנגוף ז“ל, ונביאו-הספרותי היה המנוח ש. בן ציון. באמת אין מר דיזנגוף זקוק למליץ ספרותי, באשר כחו עמו לבאר ברור את דרכיו וחפציו. הוא לא יכול היה להשלים עם המצב שנברא בארץ הודות לסדרים, שהכניסו האפוטרופסים החדשים, אנשי “ועד הצירים” ומשרדיהם, לתוך חיי הישוב. אלה חשבו את עצמם כבאים לארץ שוממה, בעת אשר באמת אין הדבר כך. הן היו לנו חיי צבור סואנים לפני המלחמה וגם בראשיתה: יסדנו חברות ואגודות, היו לנו ישיבות ואספות, בנינו שכונות, ובעלי הבתים ושוכרי הדירות יצרו להם הסתדרויות. הסתדרו גם המורים, הפועלים, הרופאים, צרכנים, יצרנים, חוקרים ויודעי לשון. היו לנו שעורי-ערב, חלוצים, שומרים, וגם יסדנו עסקים חדשים, ופתחנו עזרה הדדית ועבודות צבוריות. ואפילו מוסדות צדקה וחסד יצרנו מבלי לפנות אל נדיבי חו”ל. ואת המלחמה בעד שחרור שפתנו הלאומית מאת הגרמנים בני דת משה הלא אנחנו, אנשי הישוב הכרזנו, ואנחנו כלכלנו אותה בהתנדבותנו אנו בראשית תקופתה. באופן זה – טען מר דיזנגוף, ובצדק – אין הישוב הנמצא כמות מבוטלת, ועל השלטונות החדשים לבלי עבור עליו.

ומלבד הזכויות, שהישוב ראוי להן, הנה גם חובה היתה מוטלת על הישוב להתריע על הקלקלה, שלפי המצב החדש הולך ונוצר בארץ הודות לדרכים, שאחזו בהם כל השלטונות החדשים שהופיעו בארץ. כל תקומה עממית של תחיה, כל יצירה עצמית הנובעת מתוך נימי העם ורגשותיו ושופעת מרץ – בלתי אפשרית באוירה של מטרות הזהב, שהורידו עסקני ועד הצירים אז על הישוב בלי דעת את תנאי המקום והאנשים. מלבד התנועה הנאדרה של ההתנדבות לגדוד העברי, שבאה תחת השפעת גורמים יוצאים מן הרגיל. הנה לא ראינו אז את האינציאטיבה הפרטית מתעוררת, המרץ העצמי של הישוב כמו נרדם, והכל נושאים עין אל ההרים, אל המשרדים שבתל-אביב ובירושלים, לקבל משם את הנחוץ להם באיזו צורה שהיא: הלואות על מנת שלא להחזיר, תמיכות לצבורים וגם ליחידים, ואחרון חביב – משרה שמשכורתה לא רזה. והישוב החדש, אשר תמיד נלחם נגד הפקידות של הברון וחברת יק"א, נגד השיטה של אפוטרופסות עליו מצד הנדיבים השונים, לא יכול היה לבלי להסתדר ולצאת חוצץ גם נגד האפוטרופסים החדשים, אם כי אלה חוסים בצל הלאומיות והמשמעת הציונית מגן להם. מי המה אלה, הקובעים את צורת החנוך ורוחו, זו מחלקת החנוך המחליטה על המקצוע החשוב הזה, אחד ענפי העבודה העיקריים בישובנו. כבוד ותהלה למורים, אבל גם הם אינם היחידים להורות איזו הדרך להכשיר את החנוך להיות כח מדיני בשטח תחיתנו. המורים שלהם מכניסים רוחניות מופרזת לבתי הספר שלנו, כי על כן נתחנכו המורים בחדרים ובישיבות, ואין זה מתאים אל הנחוץ לנו בארצנו, אל הצרכים של ישוב חקלאי. וכל השאלות: של תכניות הלמודים, השפות הזרות בבתי הספר התיכוניים, בתי חנוך למסחר ולמלאכה, החנוך מחוץ לבתי הספר, – בכל השאלות הללו מעונין העם, הישוב, ומוכרחים לשאול את פי אנשי המעשה ונבחרי הישוב להחליט על אודותיו.

והבקורת של “האזרח” היתה עוד יותר חריפה בשטחי הפעולות של השלטונות החדשים בנוגע למעשי “הסיוע”. בספר הראשון של “אתחלתא” הזכרתי עד כמה קלקלה השיטה של מחלקת הסיוע את המדות של בני הישוב הישן, בתת להם “חלוקה” חדשה. וביד רחבה, ובלי בדיקה מי זקוק ומי אינו זקוק. ודרש “האזרח”, כי עבודת הסיוע תעבור לידי הצבור ולבקורת מצד באי כחו, והאדונים החדשים ופקידיהם ומשרדיהם לא יוסיפו עוד להתעסק בכל מעשי החסד והצדקה, ולא יוצרו עוד “כוללים” חדשים, שעל הקיימים אנו מצטערים.

הסתדרות “האזרח” יצרה לה הסתדרות מתנגדת “לאומים רדיקלים”. גם אלה היו אנשים טובים מתוך הישוב החדש שהתנגדו אל “האזרח” מפני הבקורת החריפה שהלז עורר נגד הסדרים החדשים. בבקורת זו ראו אי-משמעת ציונית, חטא המביא לידי הרס של ההסתדרות הלאומית ומכניסים אנרכיה אל תוך חיינו הצבוריים בארץ. יחס זה מטיל ספק בציוניותם של אנשי “האזרח”. ביחוד חרה לרבים היחס של “האזרח” אל המשרד, כלומר אל המשרד הארצישראלי, שהוא נעשה הגרעין של ההנהלה הציונית. הישוב, והלאומים הרדיקלים בראשו, זכר ולא שכח את כל העבודה הגדולה אשר מלא המשרד הארצישראלי, והד"רים רופין וטהון בראשו, בכל זמן המלחמה, את כל התלאות אשר מצאו אותם ואת העזרה הכבירה אשר הם המציאו לישוב בשעות הקשות.

וכאן אביא את תכנית “האזרח” במלואה:

"התקופה הגדולה רבת המעשה הבאה לקראתנו בארצנו המשוחררת, המצב המדיני החדש אשר יברא סדרי חיים חדשים בארצנו, התנועה הלאומית הגדולה, אשר הקיפה את כל אחינו ואשר תביאם לפעולה רחבה בארצנו – קוראים לכל האזרח בישראל אשר אתנו פה: “התאחדו והסתדרו”!

יתאחד ויסתדר כל הבריא, כל הרענן, כל הקבוע בתוכנו, אשר כח בו לבנין העתיד. בכדי לבצר ולבסס את הישוב על יסודות נאמנים, שיוכל לעמוד ברשות עצמו ולהתפתח באופן טבעי וחפשי בתוך אטמוספירה טהורה ובריאה.

והנה הולכת ונוצרת הסתדרות “האזרח”, שמטרתה לארגן את שדרות הישוב היותר רחבות על הבסיס של שלטון עצמי בכל מקצועות החיים הפנימיים, דימוקרטיזציה של כל המוסדות, פרק עול התקיפות והדימגוגיה של אפוטרופסי הישוב.

עבר זמן שלטון הפקידות והשתררות האפוטרופסות, עבר זמן עשיית “נסיונות” מחו“ל על ראש תושבי הארץ שלא מדעתם. הגיעה השעה לעבודה עצמית-ממשית ע”י העם, המבקש להתקיים ולעבוד בארץ.

ובזה אנו נותנים את עיקרי דרישותינו, שהן הדרישות של רֹב מנינו ורֹב בנינו של הישוב העברי וכל המסכים להן יבא נא ויתאחד עמנו.

הפרוגרמה המפורשת תעובד ותקָּבע באספות הכלליות של החברים.

הצעת עקרים להסתדרות “האזרח”:

“האזרח” הוא הסתדרות פוליטית-חברותית של התושבים הקבועים בארץ, שהם ורכושם עובדים ופועלים בישובנו ועם זה נאמנים הם לעיקרים של תחית העם והארץ ושכלול קנינינו הלאומיים והישוביים.

עקרי דרישותיו של “האזרח” מסכמים לע"ע בסעיפים הבאים:

א.

1) הכרת יהודי א"י בתור עם מדיני בתוך ארצו, והכרת השפה העברית בתור שפתו הלאומית הרשמית.

2) עבודה משותפת של הישוב עם ההסתדרות הציונית הכללית להתגשמותה המלאה והמהירה של דקלרצית בלפור.

3) הכנסת יחוסים טובים בין היהודים ושאר תושבי הארץ.

ב.

1) הנהגה עצמית של הישוב העברי בחייו הפנימיים.

2) השתתפות כל שדרות העם בהסתדרותו הכללית המדינית והחברותית ע"י בחירות כלליות, שוות, חשאיות וישרות.

3) השגחה ובקרת מצד הסתדרות הישוב על כל המוסדות הפועלים בארץ.

4) התנגדות לכֹל אפוטרופסות ופילנטרופיה המכניסות דימורליזציה בתוך הישוב.

ג.

1) קביעת תנאים המונעים בעד רכוז קרקעות בידי יחידים.

2) השלטת העבודה העברית בכל ענפי החקלאות והתעשיה, באמצעות יצירת תנאים לאפשרותה ע"י ההסתדרות הכללית של הישוב (השתתפות הפועל ברוחים של התעשיה, זכות על אחוזת קרקע לפועל אחרי משך שנים של עבודה, פנסיון לעת זקנה וכו').

3) יסוד בנק אגררי כללי וקופות מלוה לעם, הגבלת הרבית המסחרית, סדור הקושנים על שמות בעלי הנחלאות, פנסיונים לעת זקנה לכל עובד.

4) הערכת המסים – על פי ההכנסה.

ד.

1) חפש גמור לכל עדה ליסד לה בתי ספר לפי רוחה ובלבד שישתמרו הכללים של ההיגינה והפדגוגיה ושהשפה העברית תהיה שפת הלמודים החיובית.

2) החזקת כל בתה“ס ע”י “קפת חנוך כללית”.


ואלה ראשי יסודותיה של “התאחדות לאומית רדיקלית”

  1. הכרת ההסתדרות הציונית למוסד העליון והאחראי לכל עבודת תחיתנו הלאומית בארצנו, ושמירה על הפרינציפ של משמעת ביחס להסתדרות זו.

  2. דרישת הצדק בחיי הצבור ובמוסדותיו על ידי בקרת ישרה בעל פה ובכתב.

  3. הגנה נמרצה על זכויות היחיד והצבור כנגד כל שאיפות דמגוגיות.

  4. רכישת קרקעות על ידי מוסדות לאומיים לפתוח ישוב של עובדים חפשים על אדמת הלאום; קביעת תקנות ידועות בנוגע לקנית קרקעות ועבודן על פי אינציאטיבה פרטית.

  5. השלטת עבודה עברית בכל ענפי החיים; סדור ועדות משפטיות בין עובדים ונותני עבודה, מרכבות מבאי-כח שני הצדדים; הרמת טיב עבודה העברית בארץ באופנים שונים.

  6. עבודה רחבה לטובת התפתחות חברות קואופרטיביות בחקלאות ובתעשיה, ובכל יתר המקצועות הכלכליים.

  7. בטול המסים על צרכי ההספקה והטלת מסים פרוגרסיביים על ההכנסה והירושה להחזקת מוסדות הצבור.

  8. השלטת השפה העברית בחיים על ידי עבודה קולטורית רחבה ומקפת ועל ידי קביעת צנז של השכלה עברית בשביל בוחרים ונבחרים למוסדות הצבור.

  9. למוד-חובה בחנם בבתי-הספר הלאומיים הצבוריים לכל ילדינו מבני שש עד ארבע עשרה; יסוד בתי אמון לתינוקות שאמותיהם מכרחות לעזבם במשך היום בלי השגחה.

  10. בחירות כלליות, שוות, ישרות, נעלמות ופרופרוציונליות לכל איש ואשה למוסדות הצבור, המקומיים והלאומיים לבחירה אקטיבית (מעשרים שנה ומעלה) דרושא ידיעה, קריאה וכתיבה עברית; לבחירה פסיבית (מעשרים וארבע שנים ומעלה) גם הדבור העברי".

בתבנית “האזרח” ראו צבעים שחורים, פנים שוחקות ל“המזרחי”, חשדים לא-ברורים של נסיגה אחורנית, ודברי פולמוס בין הצדדים לא חדֵלו.

אך הסתדרות “האזרח” כמו יריביה הרידיקליים, אלה הקוראים לעצמם היום “ציונים כלליים”, – היתה חסרה את העיקר, את הנוער העברי. זהו חוט השדרה, המשפיע כחות וחיים לכל החוליות של הסתדרות. לפני הנוער הולך תמיד עמוד האש, אשר יורה לפניו דרך ומסלה גם במדבר. והנוער הזה הוא יודע את כל הגמישות, שאנשינו הטובים, האזרחים הרדיקליים והציונים הכלליים, מוכשרים להכניס לכל תכנית, לכל סיסמא, עד שתעשה פלסתר. מכריזים חגיגית על עבודה עברית, – ומשלימים עם בני המושבות, אשר במעשיהם מתנכרים הם להכרזה זו. שפת ההוראה מחויבת להיות עברית, – ולמעשה מתעלסים באהבים עם בתי החנוך, שהשפות הזרות הן שם עיקר והעברית טפל. זהו דרך “בעלי בתים”. הדרך תמיד עם הזרם. אם מצד אחד אי אפשר לבלי להודות, אך מצד השני מן הנמנע לבלי להסכים, – אלטרואיזם בלע"ז. אלה מחזיקים לפעמים מעמד אך ורק בכח הדחיפה הראשונה, לא כן הנוער, היודע כי עליו לפרוץ לו דרך, והוא המוכשר תמיד לשום גם את נפשו בכפו בגלל האידיאל אשר לפניו כדי להשיגו, להגשימו. ולקול הקריאה הגדולה אשר נשמע בתקופה שאנו קוראים לה “אתחלתא”, התעורר הנוער שלנו, ויצא חוצץ אל המערכה אל שדה חיינו המתחדשים בארץ ישראל.

עוד לפני המלחמה היו בארץ שתי מפלגות של הנוער: “פועלי ציון”, ו“הפועל הצעיר”. הראשונה כולה שמאלית, אדומה בצבעה, מאלה אשר באמת לא היו להם נביאים אחרים מלבד מרכס ואנגלס, והציונות היתה להם רק כסות עינים, וזקוקים היו להכשיר את הציונות הזו ולישבה בדוחק בעיני חבריהם הסוציאליסטים הטהורים בדרכי פלפול וסברות מן הכרס. “פועלי ציון” היו דמוקרטים-סוציאליסטים, וכאלה דרשו שנויים בחיים, ואת דרישותיהם בטאו בגלוי ונלחמו על מלואן. גם עתון מיוחד היה להם, ודוקא בתוככי ירושלים, וגם לפעמים התירו לעצמם להשתמש גם לא בעברית. ואם כי למעשה לא יצאו חברי “פועלי ציון” מגדר עיקרי ההסתדרות הציונית, אבל להלכה התירו גם להשתמש בכל האמצעים, אפילו בכחות שרים, במלחמה נגד המשטר הקיים, לסדר שביתות וכדומה.

כלל אחרת היתה העמדה של “הפועל הצעיר”. יסודותיו של זה היו, כתנאים הכרחיים להתגשמותה של הציונות, העבודה העברית והשפה העברית. המלחמה בעד שני העיקרים האלה העסיקה את כל חברי המפלגה ההיא. עד כדי לבלי להשאיר מרץ וכחות בשביל השאלות הסוציאליות, שגם הן לא נעדרו מתוך מהלך המחשבות של מספר ידוע מחברי המפלגה. הצבע של “הפועל הצעיר”, לו חפצנו לקבוע אותו, היה תכלת לבן, באין כל שחרורית, ואדמומיותו כמעט לא היתה ניכרת. עיקרי “הפועל הצעיר”, העבודה העברית והשפה הלאומית, – מי מן הציונים יכול היה להתנגד להם. לא קראו למלחמת אחים ולמהפכות, ואם גערו באחדים מן האכרים המעסיקים ידים זרות, והתרעמו על בני הישוב הישן על זלזולם בשפה העברית, – הנה הציונים היו עמהם, להלכה בודאי, בדעה אחת. העתון “הפועל הצעיר” היה ספרותי בהחלט, לאפוקי מן “האחדות” של “פועלי ציון”, שנושאיו היו סוציאליסתים טהורים, בעת שאת “הפועל הצעיר” קראו כל “קורא נכבד”, קורא עברי סתם, שאינו שייך לשום מפלגה, וגם הטובים מסופרי ארץ ישראל, שאין כל צבע עליהם, היו משתתפים בו. ורוח החיים שהיה נושב במפלגה זו לא חדל גם בזמן המלחמה, בעל אשר “פועלי ציון” כמו נדמו ועקבותיהם נעלמו מן הספרות ומן המציאות בארצנו. גם בתקופת המלחמה נשארו בארץ אחדים מן העסקנים, שהתכנית המוצקית והפשוטה של “הפועל הצעיר” היתה קרובה ללבם, והם היו די פעילים בזמן המלחמה ותיכף לאחריה. מהם שעמדו אז גם בראש ישובנו, כל עוד לא שבו אל הארץ הנכבשה האנשים בה"א הידיעה, אלה בעלי המרץ שעמדו תמיד מעל ריב המפלגות, ואשר להם היה הישוב נשמע. העקרונים של “הפועל הצעיר” – השפה הלאומית והעבודה העברית – נהיו לדבר שאינו בוכוח, והסגולות המוסריות, בצירוף מדה ידועה של אומץ ותקיפות עמדו לרבים מבני המפלגה לתפוס מקומם הראוי להם בחיינו החדשים אז.

אבל החיים החלו להשתנות אז לאחרי המלחמה. עלה אל הארץ הנוער באלפיו, והתקבצו פועלים צעירים מכל הסוגים והגוָּנים. כל אפני הבנין של ישובנו קבלו צורות אחרות, ותנועת העבודה התרחבה והסתעפה, וגם בערים גם במושבות נראו מחוסרי עבודה, מחוסרי קרקע, פרולטריונים. הן ברובם הגדול היו הצעירים העולים מארץ רוסיה, במקום שהחיים הכלכליים פשטו מעליהם את הצורות הישנות, וגם הזעזועים החברותיים והמהפכות המדיניות בכל העולם לא נשארו בלי השפעה מכרעת על שאלות החיים והכלכלה גם בארצנו אנו. נדרשה בכל תוקף בקורת העיקרים של העבודה ולהתאימם אל התנאים החדשים ואל המצב ההולך ומתהוה. מן הנמנע היה עוד להודות בהגדרות, שקובעת התורה הסוציאלית השופכת ממשלתה בעולם הגדול, וגם אנשי “הפועל הצעיר” נקראו לברר את יחוסם אל היסוד של כל תנועת פועלים בעולם – אל היסוד המעמדי. תקופת הוכוחים ופרזיאולוגיה הנבובה לא ארכה הרבה, אבל גם “הפועל הצעיר” הכיר, כי שני העקרים שלו בלבדם – השפה העברית והעבודה העברית – אינם מספיקים עוד בתנאים החדשים, ומוכרחים לחדש את יסודות החברה בבואנו לבנות את ביתנו הלאומי ברוח הצדק החברותי. מלחמת המעמדות לא הוכרזה בארץ, אבל אותותיה של מלחמה זו נראו על פני שטחי חיינו, ונטשטשו הגבולין וההגדרות בין פועלי ציון ובין הפועל הצעיר, והצעירים לדגליהם התאחדו אל תחת משמעת קבועה בצורת הסתדרות העובדים בארץ ישראל.

וההסתדרות הזו הרגישה את כחה, את הכנפים אשר צמחו לה, ותנסה לשפוך את שלטונה על החיים המתהוים בארץ. הסתדרות העובדים לא בגדה בעקרי הסוציאליזם העולמי, היא גם קשורה בצורה אורגנית עם ההסתדרות בין-הלאומית, ואולם נגעי עמנו נוגעים ללבו של העובד העברי יותר מכל שאר הנגעים שבעולם. הסתדרות העובדים בארץ ישראל מוכרחה לרכז את כל כחותיה לשם עבודת התחיה הלאומית, ובתור שכזו עליה היה להרחיק מתוך חוגיה גם את אלה העושים שקר בנפשותיהם וכורכים יחד ציוניות-לאומיות-וסוציאליזם. וכמו עובדים בעת ובעונה אחת גם את תחית העם העברי בארצנו, וגם זורעים בתוך שדרותיו של השארית הנמצאת בארץ שנאת אחים ופרוד ומלחמת מעמדות. יודעת ההסתדרות כי הצעירים האלה העולים עתה לארץ ישראל הם חלוצים, ההולכים לפני העם העברי לשם תחיתו בארצו. ואין הם שלוחים של מפקדים נעלמים להפיץ תורות ודעות חדשות וזרות, ולכן על ארגון של אלה לקום ולבנות את הארץ, ועליהם להיות הראשונים בבונים בכל מקום ובכל התנאים של המציאות. זאת החובה אשר ראתה לפניה הסתדרות העובדים, ולפיה דרשה גם את זכויותיה, וגם לאט לאט רכשה אותן. ידעו עסקנינו הטובים, כי באין הנוער העובד לא תעשינה ידינו תושיה, כי על כן הלא הוא, הנוער, נותן מבין חוגיו את החלוצים, את הכתפים הנכונים לכל סבל ומשא, את הנפש חרף בכל מקום סכנה, את האש לא יכבה על מזבח העם, ורכשו להם העובדים גם בנק מיוחד, עתונות מיוחדת ברוחם, מוסדות צבוריים וכלכליים להם לבדם, ועם האכילה בא התיאבון לשבת ראשונה במלכות חיינו בארץ.

ובעת ההיא, אולי במאוחר קצת, הודיעה על ישותה גם הסתדרות “המזרחי”. ההסתדרות הזאת, מיסודם של הרבנים-העסקנים מוהליבר וריינס, לא היתה כמעט ניכרת בארץ ישראל בתקופה שלפני המלחמה, ולא ידענו את תכניתה ונקודת השקפותיה על המתהוה בארץ ישראל. לא ידענו את יחוסיה הברורים לא אל השפה העברית ולא אל העבודה העברית ואף לא אל יתר מקצועות פעולותינו בארץ, אם כי במקצוע התרבות הרגשנו את התנגדותם החלשה אל הגמנסיה “הרצליה”, ותמכו קצת בבי“ס “תחכמוני” והיו מביעים אהדה אל בתי האולפנא מהמין הישן. פעילים לא היו בארץ אנשי “המזרחי”, וכמעט כמחוסרי תכנית ראינו אותם פה. ואולם בזמן המלחמה כמו התעורר “המזרחי” לחיים על אדמת נכר, באמריקה. איקלע לשם הרב י”ל פישמן, איש כשרון, שבא מארץ ישראל, והוא הצליח לארגן שם שדרות רחבות לתוך המסגרת של “המזרחי”, הוציא שבועון “העברי”, ונאספו גם אמצעים כספיים לתעמולה. נמצאו בקרב המפלגה אנשים, שהתמחו בארגון ורכשו לעצמם נסיון בהנהגה ובעבודה ישובית, כפי שהם הבינו אותה, – ביחוד כמו שראשיה ומנהליה של ההסתדרות הזאת חשבו להשליטה על ההסתדרות הציונית העולמית.

בסוף שנת תרע“ט, ובימים הראשונים של תר”ף היתה ל“המזרחי” ועידה מיוחדת ורבת-עם, שבה הכריזו חגיגית על מציאותה. נביאה של ועידה זו, הרב פישמן הכריז מעל הבמה, שהמזרחי רוצה להיות הסתדרות על הבסיס של הפרוגרמה הבזילאית. עם הציוניות הרשמית הוא מתקשר על ידי מספר השקלים כמספר חבריו, ואולם אין “המזרחי” אומר להיות מפלגה בתוך הציוניות, פדרציה בלע“ז, כי אם הסתדרות מיוחדת לעצמה. לכל חבר וחבר של “המזרחי” אין עסק עם הציוניות הכללית ועם ההסתדרות הלאומית הזאת. החבר משלם לקופת “המזרחי” מס שנתי ידוע, והקופה מכניסה מצדה מחיר השקלים הציוניים לפי מספר חברי המזרחי. אפשר להודות בבסיסה של התכנית הבזילאית, מבלי להיות שייך להסתדרות הציונית, והחבר מחויב להכנע אך ורק אל המשמעת של “המזרחי”, הסתדרותו הוא. אין כל חובה להיות ציוני, להשמע אל ההסתדרות הכללית-הלאומית. והשקלים, שהסתדרות “המזרחי” מכניסה לקופתה של ההסתדרות הכללית, מקנים לראשונה רק זכויות, והם רק נשק בידה וכלי תכסיס להחזיק עמדה. “אנו חפצים להיות הסתדרות – אמר הרב פישמן – והוא באר את דבריו ברור, מה זאת אומרת, אין “המזרחי” רוצה להיות היסוד החרדי בתוך ההסתדרות הציונית. כמה שהיו מסתפקים בזה הרבנים מיסדי “המזרחי” וקבוצות החרדים עד היום. אינם רוצים עוד להיות “משגיחים על הכשרות” בתוך ההסתדרות, לפקח על הבנק הלאומי כי יעשה את עסקיו עפ”י היתר עיסקא, לבדוק אם אין דברי מינות בספרי הלמוד של ועד החנוך ולהשיג היתרים מאת רבים ואדמו”רים לישוב ארץ ישראל. “המזרחי” מרגיש כי הגביר חילים, והוא רוצה להיות הסתדרות ולפקח על כל הנוגע ל“עם ישראל, לארץ ישראל ולתורת ישראל”, – כלומר: לית אתר פנוי מיניה, ובכל שיש מגע אל העם ואל הארץ ואל התורה.

שאיפה זו של ראשי “המזרחי” היתה מובנת, מתאימה אל התנאים החדשים של תחיתנו, חדל אז הצורך להביא את הציוניות אל החרדים, כמו שהיה בשעתו של הרב מוהליבר, וגם לשמור על החרדות בתוך הציוניות כמו שחשבו אנשי “המזרחי” לתפקידם התמידי. הגיעה השעה להיות הסתדרות חדשה, אשר תכבוש את השלטון, את ההשפעה הצבורית בתוך עמנו, ומפני שאין שני מלכים משתמשים בכתר אחד, לכן היתה שאיפת “המזרחי” אז להוציא את השלטון על הצבור העברי מאת מי שתפסו אז, ולקחתו בידיו הוא, מבלי להכריז על קנאה דתית, שאינה תופסת מקום חשוב בעבודת התחיה, ולהפטר מן התפקיד העלוב שהיה “המזרחי” כמו ממלא בהסתדרותנו הלאומית, והוכרזה הסיסמא ליסד ממשלה חדשה, ודגלה עליה: עם, ארץ, תורה. מן הצד החיצוני, הנמוסים של השלטונות אצלנו, לא היה חסר דבר. הועידה של “המזרחי” בירושלים היתה מסודרת לכל פרטיה ודקדוקיה. המו“צים סגלו להם באמריקה תערובת ירמולקה וצילינדר, מספרים כעין תער, ולמדו את תורת הקונגרסים וחוקי הפרלמנטריות עם כל תרי”ג מצוות שלהם. נאומי פתיחה ונעילה, סדר היום, רשימת נואמים, הצבעה בעד וכנגד, וגם נקבע תקציב לתעמולה. תקציב לא קטן: ארבע מאות לירות לחודש, מובן – מקופת ועד הצירים…

ואולם באותה שעה נשכח מאת ראשי המזרחי הפסוק המפורש: אל יתהלל חוגר כמפתח. ברחובות ערי אמריקה תפס אז המזרחי מקום, ואחינו הליטאים שבניו יורק היו נכונים לבכר את “המזרחי” המודרני קצת על הכוללים והמוסדות הירושלמיים. אבל בארץ ישראל, בתוככי ישובנו, לא היה דבר ל“המזרחי” לדגול בשמו, וגם אנשיו ואנשי מעשהו לא היו מוכשרים למלא את המקום אשר אמרה ההסתדרות הזו לכבוש. את זאת ראינו גם בועידה הירושלמית ההיא. דוקא בירושלים נוכחנו, כי גם בתור מפלגה, פדרציה, מצבו של “המזרחי” יהיה עלוב. כי הן גלוי וידוע הדבר, שהחרדים אינם ציונים במובן ההסתדרותי, והציונים לא עלינו, אינם חרדים במובן הרגיל. החרדים אינם מקוים לקונגרסים ואינם מכירים בעבודת הציוניות; חרדי ארץ ישראל בכלל וארבע עריה הקדושות בפרט, נצבו תמיד כצר לציוניות, ועמודי התווך של חרדי הארץ הקדושה לא יתמכו מעולם בכל עבודה ציונית. ואפילו של “המזרחי” החדש. והציונים באמת, המסתדרים אל תחת הדגל הלאומי, אינם מתנים תנאים של חרדות, אינם נמלכים בשולחן-ערוך, אינם מקנאים לכללי הדת. משלימים עם מנהגי הדת ורגשותיה בחיים הפרטיים, ואף כי בחיים הלאומיים. בתנאים כאלה, מחזיקה הפדרציה “המזרחית” מעמד בתוך הסתדרותנו הלאומית אך בחסד המנהיגים וברחמיהם עליה. כח מוחשי או מוסרי אין ל“המזרחי” בתוך ההסתדרות הציונית, ואם אנו רואים לפעמים את “המזרחי” נוחל נצחון, הנה לא בכחו ובעוצם ידו עשה לו את החיל, אלא בשל הכבוד שחברי ההסתדרות רוחשים לאנשים באים-בימים. את זאת מרגישים המזרחים בכל מקום, אפילו באמריקה, משגב “המזרחי” וצור מעוזו, אין היחסים בין “המזרחי” ובין ההסתדרות הציונית חדים וחלקים. יש שהשמאל דוחה הרבה יותר מאשר הימין מקרבת. ובשנה זו נפרד המזרחי שם כלו מעל ההסתדרות האמריקאית. בדקו ראשי “המזרחי” ומצאו איפוא שטוב יותר להיות הסתדרות לבדה, מאשר להיות פדרציה בתוך הסתדרות אחרת, ההסתדרות הציונית. בתור פדרציה ילך “המזרחי” הלוך ודל, בעת אשר בתוך הסתדרות הוא יכול להתפתח, ואולי גם יצלח למלאכה, לשלטון בתוך הצבור. תשלום השקלים הציוניים לעת עתה, עד שירחיב ה' את גבולם, אינם מחייבים את “המזרחי” בכלום, ולהפך: נותנים לו את כל זכויות ההסתדרות; ואם יראה צורך בדבר, אזי יוכל להמצא בתוך התפוח ולאכלו…

ואולם שאיפה כזו היא גם חולשתו של “המזרחי”. אי אפשר להסתדרות צבורית להצליח בלי דגל. המזרחי אמנם כתב על דגלו “שלש קדושות”: עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל. כל חדושו של המזרחי הוא באמרה האחרונה – תורת ישראל, שהוא שם אותה על נסו. אבל – אליבא דאמת, הרי זה קנקן ישן מלא ישן. מצד אחד – אין כל פלשתים על תורת ישראל, ומן הצד השני – מי אינו משתמש בתגא זו, באמתלא זו, בשמירה על התורה? לא רק “הצדיקים והגאונים” דיסקין וזוננפלד, הנכונים להלחם עד חרמה גם ב“המזרחי”. אלא גם יתר מתונים, כמו “דגל ירושלים”, וכל קהלות החרדים הבטוחים באמתתם. כלם דוגלים וקוראים בשם “תורת ישראל”. הן זאת התורה אינה מונופולין לאיזו קבוצה או מפלגה שהיא, ואותה נתנו ירושה לכל בני ישראל. הציונים הרגילים, גם הם משתבחים בשם תורת ישראל, כי יקרה היא להם, כי מבינים אותה על פי דרכם וגם הם על קיומה המה נלחמים. מי יעלה לנו השמימה ויאמר לנו כי אך “המזרחי” יודע דרכי תורת ישראל, ולא זולתו? חלקלקות הוא הדרך הזה, ש“המזרחי” אומר להתיצב עליו בלכתו לכבוש את שלטונו על הצבור העברי.

ביחוד קשה היה הדבר מאד על “המזרחי” לדגול ולעשות מלוכה בכח דגל התורה – בירושלים. באמריקה, ובכלל בכל ארצות הגלות, שהטמיעה התגברה שם, נספחו אל “המזרחי” כל אלה, אשר געגועים היו בלבם אל שארית היהדות העתיקה, אל המנהגים אשר עוד טרם שכחו אותם, אל הדרת הישיבה החופפת על חיי הדורות שעברו. הם נכנסו אל הסתדרות המזרחי בהכרה ברורה, כי ההסתדרות הזאת תשמור על שארית הדינים והמנהגים. הם גם מביאים אל המזרחי את נדבותיהם לטובת ההסתדרות ולצרכיה. אבל בירושלים וביתר ערי א“י היה עסק עם החרדים הקיצוניים, המתנגדים אל “המזרחי” יותר מאשר אל הציוניות. הירמולקה לא תגן על המזרחי, כמו שלא הגינה בשעתה על בתי הספר של הכי”ח בימי נסים בכר, שהיה הולך לבוש טלית ותפילין ברחובות ירושלים. החרדים הקיצוניים האלה היו מתנגדים בשעתם גם להר“ש מוהליבר, גם ליתר גדולי “המזרחי”, אם כי גאוניותם וגדלם בתורה היו למעלה מכל בקורת. ותחת השפעתם של הקיצונים האלה הלא נמצאים רובי המוסדות וכל המון האנשים התלויים וקשורים אליהם. התבוננתי באולם הועידה בעת הישיבות, בקשתי את היהדות החרדית הרשמית, ולא מצאתי לא מתוך הצירים הירושלמיים ואפילו לא מקרב הצירים בני יתר הערים. חניכי החרדים הלכו והשחיתו את קשוטי האולם בישיבת “מאה שערים” בערב פתיחת הועידה. הרב קוק ז”ל בא והופיע רק בשעת נעילה, והוא גם לא נכנס אל ועד ההסתדרות. כל זה מטיל צל על הענינים, אם הם באמת כתקונם, אם באמת הסיסמא “תורת ישראל” ירושת נחלה היא להסתדרות החדשה, הסתדרות “המזרחי”. לה לבדה היא ואין לאחר חלק בה… רוב הצירים הם מקרב “בעלי הבתים” ארץ-הישראליים, “הקרואים והולכים לתומם” לכל אספות אם אך מזמינים אותם, ושנים-שלשה מנהיגים בם ממעלה החברה. הצבור הזה הוא חומר תחוח, בלתי מסוגל לבנין. לרגלי עצלות המחשבה הוא נכון למשמעת, אבל זאת היא משמעת חיצונית, בלי כל התעוררות להביא קרבנות כל-שהם. הוא גם את מס-ההסתדרות לא יכניס, אם לא יראה שכרו בצדו. בכל אפן מספרם מעט, ואל נא ידבר הועד המרכזי של הסתדרות המזרחי בא"י בשם “אלפי חבריו אשר בכל רחבי ארצנו”, כי כאלה אין לו.

מקום היה ל“המזרחי” להתגדר בו – בבעית החנוך. אבל את זו כמעט הזניח. הוא הלך לתפוס מרובה, ולא תפס…

הצד השוה שבכל המפלגות, הצד החלש שבהן, שכל אחת ואחת שאפה להיות השליט לבדו בחיים החדשים, שארץ התחיה התחיל לפתח בתקופה הנהדרה והמענינת הזו. הישוב העירוני והכפרי ראה את עצמו, ביחוד לאחרי שעל ראשו עברו כל מאורעות המלחמה ומצוקותיה הרבות, כשמנה וסלתה של ארץ ישראל, ובשום אופן לא יכלו ולא יוכלו אנשיו להשלים עם המציאות, עם החזיון שהוא היה ויהיה מוזר מאד בעיניהם כי אנשים מן החוץ, אנשים אשר לא ידע ולא הכיר הישוב מעולם, באים ומתישבים להם בתוך ועד הצירים, ההנהלה הציונית והסוכנות, – והם החולשים על הכספים ועל המצב. ונרגזים מאד האנשים הטובים האלה, בתור אזרחים או ציונים כלליים, על שאין לאל ידם להוריד את שליטי החוץ מגדולתם. – הסתדרות העובדים הצליחה יותר. את הכמות הזו של הכחות אי אפשר היה לבטל, והשליטים מוכרחים היו למלא את רצונה של ההסתדרות אם ברצון אם מאונס. מן הנמנע היה לבלי להכיר את ערכו של הנוער העובד ואת תפקידו הנכבד של זה במערכת התחיה. אל לשכוח, כי זוהי הסתדרות עובדים, אשר אל מזבח התחיה הקריבו ידים ושרירים, שבלעדם לא יכולנו לעשות תושיה. מוכרחים היו להשמע אל דרישותיהם עם תביעותיהם, אף כי בעומק הלב התנגדו להן. אבל גם מפלגה זו נכשלה בשאפה אל השלטון המוחלט על הישוב. הנסיון בעירית תל-אביב, צריכים להודות, לא הצליח, וגם הפרקטיקה של “סולל בונה” לא הדגישה את הכשרון של ההסתדרות להטות הצדה את הקבלנים הבורגנים. והן גם “הועד הלאומי” עוד טרם הוכיח את כחו וגבורתו לשפוך ממשלה על הצבור בארץ, אם אנשי ההסתדרות הם רוח החיה בועד הזה. – ומה מאד חפצנו לראות את הנקודות אשר בהן עשה חיל “המזרחי”. הישוב החקלאי במושבה “חיטין”, בשיך אבריק, וגם הצורך להשוות זה קבל זה את הכפר העברי “נוה יעקב” ואת המושבה “עטרות” שכנו, – פרקים בלתי משמחים בעבודת “המזרחי”. צרפו לזה את “עולים בונים” ואת הסדרים העלובים של הלשכות השונות אשר נסה “המזרחי” לסדר עבודתו ונתן מהודו עליהן. לא היתה תפארת והוד על הדרכים שבחר לו המזרחי בעבודתו בארץ. וזה בא לו הודות שתפס מרובה. לא לפי כחותיו וכשרונותיו.


מרדכי בן הלל הכהן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של מרדכי בן הלל הכהן
יצירה בהפתעה
רקע

ליעקב (אבו יוסף) בן אלמעלם

שִׁיר דִּבְּרוּ צֹפָיו וְקוֹל נָשָׂאוּ

אֶל יַעֲקֹב עֵת מַרְכְּבוֹתָיו רָאוּ

בָּרָק חֲשָׁבוּהוּ עֲדֵי עָמַד בְּסוֹד

דּוֹדִים לְאוֹרָיו יָצְאוּ וָבָאוּ

מַה יַעֲנוּ מָחָר בְּעֵת שֶּיִּטְּשֵׁם

תּוֹעִים בְּלֵיל נֹדוֹ וְיִדַּכָּאוּ

מַה יַעֲשׂוּ הַלֹּקְטִים מָן מָחֳרָת

כִּי יֵצְאוּ לִלְקֹט וְלֹא יִמְצָאוּ

תּוֹרָה וּמִשְׂרָה מַחֲנַיִם נִפְגְּעוּ

יִלָּחֲמוּ עָלָיו וְיִתְקַנָּאוּ

זֹאת תַּעֲלֶה רָבִיד בְּצַוָּארוֹ וְזֹאת

תָּשִׂים בְּפִיהוּ מַעֲשִׂים נִפְלָאוּ

מִלִּים כְּמִלֻּאִים עֲלֵי לֵב אַהֲרֹן

כִּי אֶשְׁאֲלָה בָּהֶם וְיִתְנַבָּאוּ

עֵטָיו קְנֵי לֵב לֹא קְנֵי עֵץ יִשְׁאֲבוּ

מִשִּׁקֲתוֹת הַלֵּב וְלֹא יִצְמָאוּ

גַּם כָּל בְּשָׂמָיו מֹר וְכָל סַמָּיו מְתֹם

לוּ עַל רְפָאִים רֻקָּחוּ נִרְפָּאוּ

אַל תִּדְרְשׁוּ הֵימָן וְכַלְכֹּל בַּזְּמָן

כִּי כָל בְּנֵי מָחוֹל בְּפִיו הָחְבָּאוּ

דּאֶה עֲלֵי כַנְפֵי נְשָׁרִים אַחֲלַי

יִרְאֶה קְרָבַי אַחֲרָיו נִתְלָאוּ

לִבִּי בְצִפָּרְנֵי נְשָׁרָיו נֶאֱחַז

יִדְאֶה וְיִגְלֶה בַּאֲשֶׁר הֵם דָּאוּ

אֶתְנַחֲמָה כִּי הַנְּפָשׁוֹת חֻבְּרוּ

אִם הַגְּוִיּוֹת מֵחֲבֹר נִכְלָאוּ

אִם יַעֲקֹב יֵלֵךְ לְדַרְכּוֹ יִפְגְּעוּ

בּוֹ מַלְאֲכֵי אֵל רַחֲמִים נִמְלָאוּ

בֵּינִי וּבֵינָיו אַחֲוָה וּבְרִית אֲשֶׁר

לֹא יִשְׁבְּתוּ נֵצַח וְלֹא יוּנָאוּ.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.