מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

חיי ליב ניקולייביץ טולסטוי

מאת: אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל-אביב: (דפוס אחדות); תרפ"ד

סוגה:

שפת מקור: עברית

נגשתי לחַבֵּר את הספר הקטן הזה “חיי ל.נ. טולסטוי”, לא רק מפני שאישיותו ופעלו מעַנינים מאד, אלא ביחוד מפני שלבי מלא רגש תודה לסופר הגאון הזה, כי ממנו למדתי כפי כחי לחשוב חשבון הנפש: להסתכל תמיד ולהתבונן איפה אנו נמצאים ואנה עלינו ללכת.

ולחשבון הנפש זקוקים אנו תמיד ובפרט בתקופת התחיה; ומאור האנושיות, ל.נ. מורה להרים את העינים אל הכוכבים – האידיאלים הנצחים – להתוות על פיהם את הדרך, ולא להסתפק במה שמקובל אצל ההמון ולא במה שיש בו משום הנאת הרגע, ואפילו משום צרך הרגע.

לא בקשתי להרבות חקר בצד הפלוסופי של ל.נ. וגם לא נכנסתי בפולמוס שלו על האמנות אם היא מותרת או אסורה, ואיזו מותרת ואיזו אסורה. זה ימצאו הקוראים אצל מחברים אחרים. אנכי בחרתי במה שיותר נוגע אל הצד המדיני, החברתי והמוסרי – האנושי – שבו.

י“ח תמוז, תרפ”ד

א: הוריו ומשׁפחתו

על דבר הוריו מספר ליב ניקולייביץ טולסטוי כדברים האלה: “אֲבִי אָבִי אִלְיַא אַנְדְרֵיֶיביץ היה, לפי הבנתי, איש מוגבל בשכלו, רך הלב, עליז, ולא רק נדיב, אלא גם פזרן בלי חשבון. באחוזתו היו משתאות בלי קץ, תיאטראות, נשפים, סעודות, נסיעות טיול. כל הדברים האלה ביחד עם תאותו העזה למשחק הקלפים, אף שלא ידע איך צריך לשחק, ומתנותיו הרבות שבזבז על ימין ועל שמאל, בתור דורונות או בתור הלואות שלא הושבו, ונוסף לזה עסקי מרמה של חכירת מכס – גרמו לו שכל האחוזה הגדולה של אשתו היתה ממושכנה ועמוסה חובות יותר משָׁוְיָהּ, ומאין ברירה קבל עליו משרת שר הפלך – גוברנר – בפלך קַזַן – משרה שלא קשה היה לו להשיג, אחרי שהיו לו יחסים וקשרים על פי משפחתו עם גדולי המלכות” איך אפשר היה למסור לידי איש שכזה, שאפילו בקלפים אינו יודע לשחק, גורל של פלך גדול שבו יושבים מיליוני בני אדם? שאלה שכזו לא עלתה על לב מי שהוא, כמו שאינה עולה בכל מקום ובכל זמן שהפרוטקציה חותכת את הגורל…

הסבא של ליב ניקולייביץ לא היה מקבל בעצמו שוחד, מלבד מחוכרי היי"ש, דבר שהיה מנהג מקובל, אבל הסבתא היתה מקבלת את השוחד, כביכול בהסתר מבעלה, והיא ידעה להגן על הקלייֶנטים שלה…

גם אביו של ליב, ניקולַי איליץ, לא התקדם הרבה מהסבא. בהיותו בן שש עשרה נתנו לו הוריו פלגש, אחת מבנות האכרים המשרתות בבית (הם חשבו שזה מועיל לבריאות), והיא הולידה לו בן שהיה דומה בתארו לאביו יותר משאר בניו, אבל זכויות לא היו לבן ההוא, שנחשב על משפחת אמו האכרית, והיה, אפוא, אכר משועבד, כמו כל אחי אמו. אבל לשום עבודה לא הצליח מפני יצר השכרון.

“רגש מוזר של תמהון – כותב ל.נ. – היה מעורר בי האח הזה, בפשטו ידו לקבל ממני נדבה של איזה עשרה, חמשה עשר רובלים”.

רגש של תמהון!… ולא רגש של התמרמרות נגד עלבון האדם. לזה לא הגיע אז גם ל.נ. ועוד ימים רבים עברו עד שהכיר בעלבון של עבדות האכרים…

אביו, כמו כל הפריצים על זמנו, נהה אחר החיצוניות של הקולטורה הצרפתית. גם בבית, בחוג משפחתו היו מדברים כולם צרפתית. הוא, אבי ל.נ., קרא גם קריאה קלה בספרות הצרפתית, אבל יותר מהספרות היה אוהב את שעשועי הציידים. היו לו כלבי ציד רבים, נֶשק ועבדים מחונכים במקצוע זה, והתמכר לו בכל חֹם נפשו.

כשמת הסבא נשאר אבי ל.נ. בלי כל אמצעים לחיים. האחוזה שנשארה מאביו היתה ממושכנה, ואילו היה ניקולי איליץ רוצה לקבל את הירושה, היה צריך לשלם את החובות שעלו הרבה על מחיר האחוזה, ולפיכך נאנס למחול על ירושתו. וכדי לצאת מן המיצר לקח לו לאשה את בת הנסיך וולקונסקי 1, שהיתה לא יפה ולא צעירה, אבל נדוניתה היתה רבה. האשה הזאת ילדה לו לניקולי איליץ ארבעה בנים ובת אחת, וביניהם גם את ליב ניקולייביץ, גאון הספרות הרוסית ומורה לאנושיות כולה.

הוא נולד בשנת 1828 ביאסנאיה פוליאנה, באחוזת הנסיך, אבי אמו, וולקונסקי, שעברה לרשותה של משפחת טולסטוי.

על דבר אמו מספר ל.נ. כדברים האלה:

"את אמי לא הכרתי כלל. בן שנה וחצי הייתי במותה. מפני איזה מקרה מוזר לא נשארה ממנה תמונה, ואי אפשר לי, אפוא, לתארה לעצמי בתור עצם ריאלי. כמעט שאני שמח על זה. מפני שהרושם הנשאר לי ממנה הוא רק צלמה הרוחני. וכל מה שידעתי על אדותה הכל נהדר; ואני חושב שזהו לא רק מפני שכל אלה שידעוה ספרו רק בשבחה, אלא מפני שבאמת היה בה הרבה מהטוב ההוא. ואולם, לא רק אמי, אלא גם כל אלה שהיו בסביבתי בימי ילדותי, מאבי ועד הרַכָב, נראו לי כלם אנשים טובים. אפשר מאד מפני שהרגש הטהור, רגש החבה, כקרן אור בהיר, גִלָה לפני בבני האדם (וזה אמנם יש תמיד) את הצד הטוב שבהם, והדבר הזה, שבני האדם נראו לי רק טובים, היה יותר קרוב לאמת, מאשר היה בזמן מאוחר, שאז ראיתי בהם רק מומים.

“אמי לא היתה יפת תאר, אבל די משכלת לפי התקופה ההיא. היא כתבה נכון רוסית, למרות שאז היה נהוג שלא לדעת הכתיבה הנכונה ברוסית, ומלבד הרוסית ידעה עוד ארבע שפות: צרפתית, גרמנית, אנגלית ואיטלקית. וגם היתה עֵרָה לאמנות, נגנה יפה על הפסנתר וידעה לספר אגדות יפות, שהיתה ממציאה מידי סַפְּרָה. המדה היותר יקרה שהיתה בה, לפי שספרו המשרתות, אעפ”י שהיתה נוחה לכעוס, אך ידעה לעצור ברוחה. " היתה מתאדמת, גם מתפרצת בבכי – ספרה לי המשרתת שלה – אך מעולם לא יצא דבוּר גס משפתיה". היא אמנם לא ידעה דבור גס.

"לפי מה שראיתי מתוך מכתביה נראה שכמוה כאחי (ניקולי) הצטיינו במדה היקרה בעיני: שויון נפש למה שדברו בהם אחרים וענוה עד כדי להסתיר מעיני אחרים את מעלותיהם השכליות, הלמודיות והמוסריות. הם כאלו היו מתבישים ביתרון מעלותיהם.

"זולת זאת אצל אמי ואחי, – ביחוד אני יודע את אחי שעמו בליתי חצי ימי חיי, – היתה מדה טובה, שלא ללמד חובה על מי שהוא. את זה אני מוצא גם במכתבי אמא.

"בתולדות חיי הקדוש דמיטרי רוסטובסקי מסופר דבר, שתמיד נגע עד לבי. הוא ראה בחלום את אחד הנזירים, שהיו בו הרבה מומים מוסריים, יושב במקום גדולים בגן עדן. ושאל: במה זכה הנזיר הזה? אמרו לו: מפני שלא למד חובה על שום אדם.

"אם היו פרָסִים כאלה ניתנים בעולם, אני חושב, שאמא ואחא היו מקבלים אותם.

“עוד מדה אחת היתה לאמא, שהבדילתה לטוב מכל הסביבה: היא היתה מדברת אמת ובוחרת בלשון פשוטה במכתביה. בזמן ההוא היו נוהגים האנשים במכתביהם לקרוביהם להרבות במליצות ולהגדיל את רגשותיהם בגוזמאות, וכמובן כל מה שהיו יותר מוגזמים, כן היו פחות אמתיים. החסרון הזה אני מוצא במכתבי אבי, אעפ”י שלא במדה רבה מאד. לא כן אמא: היא היתה תמיד כותבת בלשון פשוטה וישרה.

"את ימי ילדותה בלתה אמי במוסקבה ובכפר אצל הסב שלי, החכם, הגא ובעל הכשרונות וולקונסקי. אמרו, שאמא אהבה אותי מאד וקראה לי mon petit Benjamin (בנימין הקטן שלי).

“זו היתה דמותה הרוחנית של אמא, כמו שאני מתאר לעצמי.”

“היא הופיעה לפני בתור עצם כל כך נשגב, טהור, רוחני עד שתדיר בימי חיי חבלי, בהיותי תפוס נסיונות קשים, הייתי פונה בתפלה אל נשמתה, בקשתי ממנה עזרה, ותפלה זו עזרה לי הרבה”.

ב: ילדותו

ע"ד רשמי ראשית ילדותו כותב ל.נ.:

"הנה זכרונותי הראשונים (שאיני יכול לכתבם על פי הסדר מפני שאיני זוכר מה היה קודם ומה מאוחר; אחדים מהם איני יודע בברור אם היו בחלום או בהקיץ), הנה הם: אני חָתוּל בחתולים, ואני רוצה לשחרר את ידי ואיני יכול, ואני צועק ובוכה, וגם לי לעצמי לא נעימה הצעקה, אבל אינני יכול לכבוש אותה. ועוד רושם של שמחה: אני יושב בעריבה, ואלי מגיע ריח נעים של איזה דבר, שבו היו רוחצים את גופי הקט. בודאי שזה היה סובין, ובודאי במים שהיו בעריבה. החדוש שהיה ברושם הזה, שעשו עלי הסובין, עורר אותי, ואני בפעם הראשונה הרגשתי וחמדתי את גופי הקטן, עם הצלעות הבולטות שעל לבי, והעריבה החלקה והשחורה, והידים של האומנת ששרווליהן מפושלות, והמים החמים, המעלים אד, ושקשוקם וביחוד הרגשת החלקלקות של שפתי העריבה הרטובות, כשנסיתי להעביר עליהן בידי הקטנות.

"מוזרה היא וגם נוראה היא המחשבה, כי מעת שנולדתי עד שמלאו לי שלש שנים, בכל הזמן שינקתי ובזמן שנגמלתי, בעת שהתחלתי לזחול, ללכת, לדבר, כמה שאני יגע לחפש בזכרוני איני מוצא שום דבר, מלבד אלה שני הרשמים שהזכרתי. מתי התחילה הוייתי? מתי התחלתי לחיות? ומפני מה עכשיו תוקף אותי רגש שמחה כשאני מעלה על רעיוני את הזמן, שבו אנכי עוד פעם אשוב למצב החדלון, שממנו לא יהיה שום זכרון שאפשר להביעו בדברים? (מלפנים היה הרעיון הזה נראה לי נורא מאד, כמו שהוא נורא לרבים). וכי אז– בטרם שהתחילה הכרת הווייתי – לא חייתי, כשלמדתי להביט, לשמוע, להבין, לדבר; כשישנתי, כשינקתי, כשנשקתי את הדד, כשצחקתי ושימחתי את אמי? אני חייתי אז, וחיים טובים חייתי! וכי לא אז רכשתי לי הכל – כל מה שאני חי על ידו; ורכשתי כל כך הרבה, כל כך מהר, מה שלא רכשתי בימַי האחרים אפילו אחוז אחד ממאה ממה שרכשתי אז. מהגיל של השנה החמישית עד עכשיו – רק צעד אחד, מגיל הלידה עד השנה החמישית – מרחק נורא. מראשית ההריון עד הלידה – תהום; ומן אי-ההווייה עד ראשית ההריון מבדיל כבר לא תהום, אלא אי-ההשגה. מעט הוא מה שהמקום והזמן והסבה הם צורות המחשבה שלנו, ושעצם החיים הוא מחוץ לאותן הצורות, אלא שכל חיינו הם רק השתעבדות הדרגית אל הצורות הללו, ואחר כך תבוא ההשתחררות מהצורות הללו (ועצם החיים יזרום הלאה בדרכו – הוספת המתרגם).

"הזכרונות האחרים הם כבר משנות ארבע, חמש לימי חיי, וגם אלה מועטים מאד. ואף לא אחד מחוץ לקירות הבית. הטבע לא היתה אצלי במציאות עד היוֹתי בן חמש. כל מה שאני זוכר הוא רק ממה שהיה במטתי בחדרי. לא עשב ולא עָלֶה ולא שמים ולא שמש לא היו בשבילי במציאות. אי אפשר לחשוב שלא נתנו לי לשחק בפרחים, בעלים, שלא ראיתי עשבים, שלא הגנו עלי מפני השמש, אך עד השנה החמישית, הששית לא נשאר לי שום זכר מכל זה שנקרא בשם טבע. לפי הנראה צריך להתרחק ממנה כדי שאפשר יהיה לראות אותה, ואני הייתי אז בעצמי טבע…

"… הנה הכל מה שאני זוכר מחיי ילדותי עד שמלאה לי השנה החמישית. לא את אומנותַי, דודותי, אַחַי, אחיותי, לא את אבא ולא את החדרים ולא את כלי המשחק – כלום איני זוכר. זכרונות יותר מורגשים מתחילים אצלי מהיום שהורידו אותי אל הקומה התחתונה, אל המורה הגרמני תיאודור איבנוביץ ואל הילדים הגדולים ממני.

“בעת שהוליכו אותי אל הקומה התחתונה, אל תיאודור איבנוביץ, ואל הילדים הגדולים הרגשתי בפעם הראשונה – ולפיכך בהרגשה יותר חזקה מאשר בשאר הזמנים – מה שקוראים רגש חובה, רגש כניסה בעול, שזוהי חובת כל אדם. צר היה לי לעזוב מה שאני רגיל בו (רגיל בו מימי הנצח), צר היה לי, עצבות פיוטית תקפתני להפרד לאו דוקא מבני האדם, מאחותי, מאומנתי, מדודתי, אלא להפרד ממטתי המכוסה כילה, עם הכר, ונוראים היו לי החיים החדשים שאני צריך להכנס בהם. אני התאמצתי למצוא משהו משמח בחיים החדשים ההם שבאו לקראתי; אני התאמצתי להאמין בדברי-המחמאות שבהם בקש תיאודור איבנוביץ לקרב אותי; התאמצתי להעלים עין ממבט הבוז שהביטו החברים עלי, הקטן שבכולם, התאמצתי לחשוב שלא יפה לילד גדול כמוני להיות ביחד עם יְלָדוֹת, ושום דבר טוב לא היה בזה ששהיתי שם בקומה העליונה עם האומנת; ואף על פי כן עצבות נוראה שכנה בנפשי; ידעתי שאבדה ממני לנצח התמימות והאשֶׁר, ורק רגש הכרת ערך עצמי, שאני עושה את חובתי, תמך ועודד אותי. הרבה פעמים בימי חיי קרה לי לטעום רגעים כאלה בהתיצבי על פרשת דרכים של החיים, כשהייתי צריך לבחר דרך חדשה. אני הרגשתי אז צער דומם על מה שאבד ממני לנצח… עכשיו, בפעם הראשונה הרגשתי, כי החיים אינם משחק, אלא ענין קשה… וכי לא אותו הרגש יתקפני גם אז, כשיבוא זמני למות? האבין אז שהמות, או החיים שלעתיד לבוא אינם משחק, אלא ענין קשה?”

בבית הוריו של ל.נ. נתחנכה ילדה אחת, בת גילו של ל.נ., דוניה שמה, בת אחד השכנים האצילים; גם לה כמו לל.נ. מלאו חמש שנים. “אנכי כבר ידעתי לקרוא צרפתית ומסרו לי את הילדה ללמדה את האותיות. מתחלה הצליח הדבר, אבל מהרה, כנראה, התעַיְפה מבַטֵא נכון איזו אות שהראיתי לה. אנכי דרשתי שתתקן את מבטאה, והיא התחילה לבכות, ואנכי התחלתי גם כן לבכות, וכאשר נגשו אלינו הגדולים לא יכולנו להוציא הגה מפינו מפני הדמעות”.

בשנת 1837 ישבה משפחת טולסטוי במוסקבה. אביו של ליב, ניקולי איליץ, נסע אז לטולה ובלכתו שם ברחוב נפל ומת. את גופו הביאו ליאסנאיה פוליאנה ושם קברוהו.

מות אביו עשה רושם הכי גדול על ליב ניקולייביץ הילד. הוא אמר שהמות הזה העיר בקרבו רגש של פחד רֶליגיוזי מפני שאלת החיים והמות.

שאלה זו העסיקה תמיד את מוחו של ל.נ. ולא נתנה לו מנוחה. לפעמים היה פחד המות מתגבר בו מאד, כמעט עד לידי תעוב בחיים. הפחד הזה היה גורם חשוב למהלך מחשבותיו המיוחד, כמו שנראה להלן.

מלבד המורה הגרמני, שאותו כבד ל.נ. בלבו, היה לו מורה צרפתי. פעם כעס עליו המורה מפני איזה סבה לא חשובה וסגר אותו בחדר וגם אִיֵם עליו להענישו בשבטים. “ואני – מספר ל.נ. – הרגשתי התמרמרות והתקוממות וגעל נפש לא רק אל המורה, אלא גם למעשה האונס, שרצה לעשות לי. אולי המעשה הזה היה הסבה, שבכל ימי חיי הרגשתי תמיד לכל מעשה אונס פחד וגעל נפש”.

ואולם המורה הזה שם לבו אל כשרונות תלמידו זה והיה אומר: “יש ראש לילד הזה. הוא מוֹלְיֶר (סופר צרפתי מפורסם) קטן”.

ושובב היה לפעמים ליב הקטן ג"כ במדה יוצאה מן הכלל. פעם בקש לעשות איזה דבר פלא. קפץ מעל החלון מהקומה השניה וכמובן הרימו אותו מתעלף, חֲסר הכרה. אך לאשרו לא נפצע, אלא היה בו ריסוק קל של המוח. השכיבוהו, והוא ישן 18 שעה בלי להקיץ פעם, ואחר כך קם בריא ושלם.

פעם עלה על לבו רעיון משונה: לקח וגזז את גבות עיניו ועשה את עצמו מכוער לגמרי. והסב לעצמו בזה צער גדול.

פעם נסע במרכבה מהאחוזה פירוגובה ליאסנאיה פוליאנה. כשעמדה המרכבה בדרך ירד ליב הקטן וילך רגלי. כשבקשו לנסוע והנה הילד איננו. בקשוהו ולא מצאוהו. הרכב ראה מרחוק והנה הוא הולך שם. וחשבו שכאשר תגיע המרכבה אליו, אז יעלה אליה. אך לא כן היה הדבר: כשהמרכבה הלכה ונתקרבה אליו, מהר הוא את צעדיו ללכת הלאה, וכאשר הסוסים התחילו לרוץ, התחיל גם הוא לרוץ בכל כחו ועבר כך כשלשה מילים, ורק אחרי שכלה כחו הושיבו אותו במרכבה, מבלי שהיה יכול כבר לשאוף רוח. כשהיה ליב הקטן נכנס לפעמים אל חדר האורחים היה משתחוה ואחוריו כלפי האורח ובעת ההיא היה מולל ברגליו, כדרך הנימוס של פגישת האצילים.

פעם הרשו לו ולאחיו לרכב על סוס. אחיו רכבו על הסוס זה אחר זה והספיקו להוגיעו הרבה. אחר כך בא תורו של לֶיב הקטן. הוא רצה להראות לאחיו שהוא רוכב נפלא והאיץ בסוסו בכל כחו, אבל הסוס רץ לאט לאט ותמיד פנה לשוב. הוא הכהו במקומות שיותר מכאיבים וגם שבר את השוט ובמקל השבור הכהו בראשו, ולא הועיל. אז נגש אל הרכב ובקש ממנו שוט יותר חזק. אבל הרכב אמר: די לך, אדון, לרכוב, יותר טוב שתרד. למה תענה את הסוס?

אנכי עדיין לא נסעתי, ענה ליב – הבה לי שוט חזק ותראה שהוא ידהר.

הרכב הניע בראשו ואמר: הה, אדון, אין רחמים בלבך. הלא הסוס הוא בן עשרים שנה. הוא כבר עיף מאד, בקושי הוא נושם וגם זקן כמו פימון הישיש (אכר בן תשעים שישב בין עבדי החצר). ההיית רוצה לרכב על פימון הישיש ומאיץ בו בשוט? וכי לא היית מרחם עליו?

“נזכרתי בפימון הישיש – מספר ל.נ. – ושמעתי בקול הרכב. ירדתי מהסוס, וכשראיתי איך צלעותיו המזיעות התרוממו וירדו, והוא נושם בכבדות בנחיריו ומניע בזנבו הקֵרֵחַ, הבנתי שקשה לו לסוס. וכל כך גדלו רחמי עליו עד שהתחלתי לנשק צוארו המזיע ובקשתי ממנו סליחה על שהכיתיו”.

ג: ימי נעוריו

בשנות 1842 – 1844 שקד ליב על למודי השפה הערבית והטורקית כדי שיוכל להכנס לאוניברסיטה שבעיר קַזַן למחלקה הפילולוגית ( כנראה הוא חשב לעבוד בפקידות הדיפלומטיה). בשנת 1844 עמד למבחן, אבל בהסטוריה וגיאוגרפיה לא ידע כלום. זה היה בימי האביב. בימי הסתו הגיש בקשה שירשו לו לעמוד על הבחינות באותם המקצעות שנכשל בהם בראשית הקיץ. בקשתו נמלאה, הוא עמד על הבחינות ונתקבל לתלמיד האוניברסיטה.

אבל אז נמשך לבו אחרי הוללות חברת האצילים. הנשפים והמחולות והמשתאות והמסכות והקונצרטים כמעט לא פסקו וליב ניקולייביץ שהיה ממשפחה מיוחסת ונכדו של מי שהיה מלפנים שר הפלך בקזן וחתן רצוי בשביל כל הכלות, היה מקובל באהבה בכל בתי הגדולים. אולם גם אז היה בו איזה דבר שלא נתן לו להתהולל בכל לב כמו שאר חבריו. לפעמים היה מרגיש געל נפש מכל התעלולים הללו ואעפי"כ היה מתגבר ועושה כל מה שאחרים עושים.

כמובן שההוללות והמשחקים הפריעו בעד למודיו, והוא נכשל בבחינות, כשהיה צריך לעבור למחלקה יותר גבוהה. ואז בקש רשות לעבור למחלקת תורת המשפטים. הפקידות של האוניברסיטה מלאה את רצונו. איזה זמן שקד ל.נ. על למודיו ובינואר 1847 בא אל הבחינות, אבל באמצע עזבן והגיש בקשה להנהלת האוניברסיטה להשיב לו את תעודותיו, מפני שמסבות שונות הוא אנוס לעזוב את האוניברסיטה.

כעבור איזה שנים באר ל.נ. סבת התפטרותו מהאוניברסיטה.

“אותי לא עִנְיְנוּ הדברים שקראו לפנינו מורי האוניברסיטה. לכל דבר התמכרתי בכל חום לבי; קראתי הרבה מאד, אך הכל בכִווּן אחד. אם איזו שאלה נגעה בי, אז לא נטיתי ימינה או שמאלה, והשתדלתי לדעת כל מה שיכול להפיץ או על השאלה ההיא… האוניברסיטה עם דרישותיה היו לי רק למכשול לשאיפתי זו”.

הוא עזב את האוניברסיטה ועבר אל האחוזה יאסנאיה פוליאנה. הוא חשב ללמוד הרבה בידיעת שפות שונות ועוד איזה מקצועות. וכנראה גם קרא ולמד הרבה. תפיסתו היתה מהירה, הבנתו עמוקה וזכרונו חזק, ואף שעל פי טבעו אי-אפשר היה לו ללמוד בסדר ובהדרגה, באופן שיטתי, בכל זאת הספיק לרכוש הרבה ידיעות.

אבל רוחו הסוערת לא היתה יכולה להשקט ולעבוד במנוחה. פתאום הוא עוזב את האחוזה ונוסע לפטרבורג. שם חשב להכנס לצבא, להשתתף במלחמת אונגריה, או להמשיך למודו באוניברסיטה ולקבל משרה של איזה פקיד.

“העיקר – כותב ל.נ. לאחיו, בפברואר שנת 1848, מפטרבורג, – שאני כבר באתי לידי הכרה, כי בהסתכלות שכלית ובפילוסופיה אי-אפשר לחיות, וצריך לחיות בחיוב, כלומר להיות איש מעשה”.

עד כמה הצליח ל.נ. להשתנות ולהיות איש מעשה נראה ממכתבו זה שכתב לאחיו בראשון למאי 1848 מפטרבורג, שלשה חדשים אחרי המכתב הקודם.

"אני בטוח שתאמר עלי שאנכי איש ריק מכל האדם, ודברך יהיה אמת ונכון. נסעתי בלי כל סבה לפטרבורג, לא עשיתי שם כלום מה שצריך הייתי לעשות ורק בזבזתי הרבה כספים ונכנסתי בחובות. טפשות! טפשות שאי אפשר לסבול אותה! אתה אולי לא תאמין עד כמה זה מכאיב את לבי. והעיקר החובות שצריך לשלם ועד כמה שאפשר יותר מהר… דרושים לי עד ההכנסה החדשה 3500 רובל… אני יודע שאתה תתאנח, אך מה אפשר לעשות? טפשות עושים פעם(!) בחיים….2.

"אני התחלתי לעמוד בבחינות לקבל תעודת קנדידט וגם הספקתי לעבור בשלום שתי בחינות, אך עכשיו נמלכתי, ואני חושב להכנס לצבא בתור יוּנְקֶר….

“יתן ה' ואני אתקן את עצמי ואהיה בזמן מן הזמנים לאיש נכבד. יותר מהכל אני בוטח בעבודתי בתור יונקר: היא תדריכני לחיים מעשיים ואז Nolens-Wolens (אם ארצה או אמאן) אצטרך להגיע עד מעלת אופיציר”.

אבל בעוד זמן קצר נתנדף גם הרעיון הזה ובראשית הקיץ שב ליאסנאיה פוליאנה עם גרמני אחד שכור ובעל כשרון מוסיקלי, ול.נ. עבד אז בשקידה רבה במקצוע המוסיקה.

במשך שלש שנים, מן 1848 עד 1851, היה ל.נ. שכור והולל, משחק בקלפים בכל סערת יצרו ומבקש חברת צוענים מזמרים ומבדחים. מהכל נסה ל.נ. לטעום מלוא לוגמיו.

ואחר כך מביא ל.נ. את מעשיו בחשבון, ורואה כי תהו המה והוא מבקש לחזור בתשובה, להתוות לו דרך נכונה וגם רשם לו חקים איך להתנהג על פיהם. וכמובן, שהחקים נשארו על הניר, ולמעשה הלך אל כל אשר נשאהו יצרו הגדול והסוער.

בהיותו מסובך בחובות עלה על לבו לעסוק בחכירת הפוסטה בטולא. זה היה בשנת

  1. לאשרו לא באה החכירה לידו. אפשר לשער, כמה היה “איש המעשה” הזה מצליח בעסקי חכירה!…

היתה גם איזו התעוררות לעסוק בספרות. ישב פעם אצל החלון והביט אל הנעשה בחוץ: הנה מתהלך השומר, מי הוא האיש הזה? מה חייו? והנה מרכבה עברה, מי שם ואנה הוא נוסע? ועל מה הוא חושב? ומי שוכן שם בתוך הבית שמנגד? מה המה חייבם הפנימיים של שוכני הבית? מה מענין הוא לצייר את כל אלה, איזה ספור יפה אפשר היה לחבר מכל אלה!

אבל כל זה נשאר במחשבה.

ד: קַוְקַז ועבודת הצבא

ול.נ. פתאם עזב את הכל ונסע לקוקז.

גם הדבר הזה היה פתאמי. אחיו ניקולי היה אופיצר בצבא הקוקזי ובא לאיזה זמן להנפש ביאסנאיה פוליאנה, וכשבאה השעה לשוב למשרתו, קם ל.נ. ונסע עמו יחד.

זה היה בשנת 1851, בעשרים לאפריל.

במשך נסיעתם, בהיותם שניהם בקזן, היתה ביניהם שיחה מענינת שיכולה להעיד על הבנתו של ל.נ. בהערכת בני האדם בזמן ההוא, שהיתה אמנם לא הערכתו בלבד, אלא של כל האצילים בזמנו.

לפניהם עבר איש אחד בקרון והוא נשען בידו הערומה של מטהו.

כנראה, האיש הזה הוא נבזה – אמר ל.נ.

מדוע? – שאל אותו ניקולי.

הוא בלי כסיות-יד.

וכי מי שהוא בלי כסיות-יד קרוי נבזה? – שאל ניקולי בשחוק של אירוניה.

ואולם בשבתו בקוקז בא משבר בקרב רוחו ומחשבות אחרות התחילו לפעם בקרבו. על זה נשארה תעודה מצוינה – הספור “הקוקזים”, שהוא כמעט אוטוביוגרפיה שלו וגם הספור “השבוי בקוקז” שגם זו ישנם קוים מחייו בזמן ההוא.

מלבד חיי המחנה הצבאי, המלחמות התכופות שבין הרוסים ובין הטטרים ההרריים, שרוסיה באה לשעבדם; מלבד הטבע העשירה שעשתה עליו רושם גדול, הנה נמצאה לו שם גם צעירה יפה, בת קוקז, שלב ל.נ. נטה לאהבה אותה, אם לא אהבה גמורה וחלוטה, אבל באותה שעה היתה מענינת אותו. ולרגלי האהבה הזאת באה שינוי בהשקפותיו ה“אציליות”. הוא מצא מעלות יתרות בפשטות של העומדים בשפל המדרגה של המעמדים, ואז ירדה בעיניו ממעלתה כל הספירה של האצילים.

על דבר מצב רוחו בימים ההם יעיד המכתב שכתב גבור הספור אוֹלֶנִין (קרי: טולסטוי) אל ידידיו במוסקבה (בספור:“הקוקזים”):

“מה מאד נבזים אתם בעיני ועלובים! אתם אינכם יודעים מהו אשֶׁר והחיים מה המה! צריך לטעום פעם מן האֹשר בכל יפיו הבלתי מלאכותי. צריך לראות ולהבין מה שאני רואה בכל יום לפנַי: שׁלג עולמי על ההרים שלא דרכה עליו רגל ואשה נהדרה בהודה הקדמוני, שכך בודאי יצאה האשה הראשונה מתחת יד היוצר, ואז יתברר מי הוא המאבד את עצמו, אם זה שהוא חי חיי צדק או חיי שקר, אתם או אני. אלו הייתם יודעים מה מאוסים ועלובים כל הפתויים שלכם! בזמן שאני מתאר לעצמי, במקום האהל שלי, היער שלי והאהבה שלי, את חדר האורחים, את הנשים עם שערותיהן הממורקות והמסולסלות באופן מלאכותי, את השפתים הלוחשות לחש לא טבעי, את אבריהן הגנוזים והמקולקלים והחלשים, והפטפוט, שבא במקום שיחה, כביכול, – אז בחילה תתקפני. הנה לפני הפנים הקהות, הבחורות העשירות שפניהן מרמזות לנו: “אין דבר, גש הנה ואף על פי שאני כלה עשירה”… אותה החושבה על מקום פלוני ואחר כך ההעברה ממקום זה למקום אחר, אותה השדכנות החצופה, והרכילות שאינה פוסקת, וכל הזיוף: החקים – למי הושטת יד, למי נענוע בראש, למי שמחה, ואחרי כל אלה זו העצבות העוברת בדם מדור לדור (והכל בהכרה, כי כך צריך להיות). תבינו זאת ותאמינו שהוא כך. צריך לראות ולהבין מה היא האמת ומהו היופי האמתי,ואז יתפזר כאבק כל מה שאתם מדברים וחושבים, וכל ברכותיכם, ברכות האֹשר בשבילי ובשבילכם. האֹשר הוא להתיחד עם הטבע, לראות אותה, לדבר עמה. “הוא, ישמרנו אלוה, יקח לו לאשה בת קוזק פשוטה ויֵאָבַד לנצח מהעולם!” כך, אני חושב, אתם מדברים שם על אדותי בהשתתפותכם בצערי. ואנכי אמנם רוצה שאֵאָבַד לנצח לפי משפטכם, ושאקח לי לאשה את בת הקוזק הפשוטה, ורק איני מעיז, מפני שזה יהיה אֹשֶׁר גדול יותר מדי ושאני איני זוכה לו”.

ל.נ. הרגיש, כי בשביל להיות בעלה של בת קוזק, צריך הוא להיות בעצמו קוזק: אדם פשוט כמו הקוזק, בלי כל השכלה. זהו התנאי הראשון, שכבר אי-אפשר לקיימו; בינו ובינה מבדיל תהום-הציביליזציה, – וזווג שכזה לא יהיה טבעי ולא יביא לשניהם את האֹשר המקווה.

מתוך הספור “הקוקזים” נראה אמנם שגם היא סרבה להיות לו לאשה.

בספור הזה נראה כבר יחסו השלילי לעבודת הצבא בכלל, ולחריצות היונקרים הצעירים המבקשים להצטיין…

ה: עלותו על במת הספרות

בשנת 1852 דרך ל.נ. ועלה על במת הספרות. הוא גמר את ספורו הראשון “הילדות” וישלחהו אל מערכת “Современник”, שעורכו היה המשורר נ. ניקרסוב. גם מהצעד הראשון שלו אפשר היה כבר להכיר שעלה ארי מסבכו…

בכ"ח לאוגוסט שנה זו קבל את המכתב הראשון מהעורך.

“א.נ., קבלתי את הכתב יד (“הילדות”). יש בו כל כך הרבה עניין, ואני נכון להדפיסו. איני יודע את ההמשך ולפיכך איני יכול לגמר בהחלט, אבל נראה לי כי יש כשרון לבעל הספור. בכל אפן, הנטיה של המחבר, הפשטות והריאליות שיש בתכנו הן בלי ספק מעלות יתרות של יצירה זו. אם בחלקים הבאים (כמו שצריך לקוות) יהיה יותר רגש של חיים ותנועה, אז יהיה זה רומן יפה. אבקש לשלוח לי את ההמשך. גם הרומן שלו וגם הכשרון שלו מענינים אותי. עוד הייתי מיעץ לו שלא יסתיר את שמו, אלא לצאת ישר בחתימת שם משפחתו, אם איננו אורח מקרי בספרות. מצפה אני למענה. יקבל נא ברצון רגשות הכבוד שאני רוחש לו. נ. ניקרסוב”

וכעבור חדש קבל ל.נ. מנ. ניקרסוב מכתב שני (5 לספטמבר 1852).

“א.נ. אני כתבתי לו ע”ד הספור שלו. אך עכשיו אני חושב לי לחובה לומר לו עוד איזה מלים. אני נתתיו לסדרו בדפוס לכרך התשיעי של ה“Современник”, וכשקראתי בעיון את עלי ההגהה, לא בכתב יד “עִוֵר” מצאתי שהספור הוא הרבה יותר יפה מאשר נראה לי בפעם הראשונה. אני יכול להגיד בבטחה, כי למחברו יש כשרון. לדעתי יש ערך גדול בשביל הסופר המתחיל כשבוא בטוח שיש לו כשרון. הכרך של הירחון יחד עם ספורו יצא מחר לאור בפטרבורג ואליו יגיע בודאי אחרי שלשה שבועות. משהו נמחק מהספור (לא הרבה, אמנם)… לא נוסף כלום. בקרוב אכתוב לו בפרטיות, ועכשיו אין פנאי. מחכה אני למענה ואם יש המשך הספור אני מבקש לשלחו אלי. נ. ניקרסוב.

נ.ב. אעפ“י שאני חושב, כי יודע אני מי הוא המספר, בכל זאת אבקש לכתוב לי בפרוש שם המחבר. אני צריך לדעת אותו וגם זה דרוש ע”פ חקי הצנזורה".

ע“ד המכתב הזה רשם ל.נ. ביומן שלו: “30 באוקטובר. קבלתי מכתב מניקרסוב, שבחים, אך לא כסף”. לפי הנראה היה משא-ומתן בינו ובין ניקרסוב ע”ד שכר סופרים, כאשר יעיד מכתבו של ניקרסוב דלקמן.

“30 אוקטובר 1852, ספ”ב.

“א.נ., אני מבקש סליחה על שאחרה תשובתי על מכתבו האחרון – הייתי טרוד מאד. מה שנוגע לשאלת שכר סופרים אני שתקתי מזה במכתבי הראשונים מטעם זה: בירחונים היותר יפים שלנו המנהג הוא שלא לשלם בעד הספור הראשון של סופר מתחיל, שהירחון מפרסם שמו בקהל, כך נעשה לכל הסופרים שהתחילו להתפרסם בירחון “Современник”, גוֹנצַ’רוֹב, דרוז’ינין, אַבדַיֶב ועוד. כך נעשה גם לי וגם לפַּנַאייב. אנכי מציע זאת גם בשבילו ובתנאי שבעד יצירותיו שתבֹאנה מעכשיו אקצב את השכר היותר גדול, שאותו מקבלים הסופרים הבלטריסטים המפורסמים (מועטים הם מאד), 50 רובל בעד הגליון הנדפס. אחרתי לענות מפני שרציתי לדעת קודם את דעת קהל הקוראים, והנה היא היתה מאד לשבחו, והנני שמח שלא טעיתי בשפטי ע”ד ספורו הראשון, ובענג הנני מציע את תנאי הנזכרים.

“יכתוב נא לי על אדות זה. בכל אפן אני יכול להבטיחו, שבדבר הזה נשתווה. אחרי שספורו מצא חן בעיני הקהל, הייתי רוצה לקבל ממנו בקרוב עוד מיצירותיו. יעשה נא עמדי חסד וישלח לי מהר מה שיש לו מן המוכן. אני חפצתי לשלוח לו את הכרך התשיעי של הירחון, אבל שכחתי לצוות שיכינו בשבילו עוד אכסמפלר אחד, ואצלנו לא נשאר ממנו אף אחד. ואולם אם יש לו בזה צרך אוּכל לשלוח לו העתקה אחת או שתים מספורו, שאאסוף מתוך האכסמפלרים הנפסלים… הנכון לשרתך, נ. ניקרסוב”.

מהמכתב הזה אנו רואים שהיצירה הראשונה של ל.נ. טולסטוי, הוצאה לאור בששי לאוקטובר 18523.

הרשם, שעשה הספור הזה על הקוראים, היה גדול מאד. הכל בקשו לדעת מי הוא זה המחבר המסתתר תחת ראשי תיבות ל.נ. ואולם הבקורת לא מהרה להעריך את היצירה הזאת. רק בשנת 1854 יצא לאור בירחון “От. Записки”, לרגל הופעת הספור השני “הנערות” מאמר בקרת על שני הספורים יחד.

והיוצר בעצמו, שהסתתר אז תחת ראשי תיבות, עסק אז בדברי הבל, בשעשועי רצח, במשחקי קלפים ובעסקי זמה ושכרות.

ואף על פי כן היו אצלו רגעים של חשבון הנפש. התחיל להרגיש בלבו רגש של תעוב לדרכי חייו. בקש להתפטר מעבודת הצבא, אבל באו מכשולים, והיה מוכרח להמשיך את עבודתו.

“בכל אפן – כותב ל.נ. – לראש השנה אני חושב שיבוא שנוי באורח חיי, שהיה לי (אני מודה ומתודה) לזרא. אופיצירים טפשים, שיחות טפשיות, ולא יותר. אלו היה איש אחד שאפשר היה לשוחח עמו כראוי… ימים שלמים אני הולך לבדי, בלוית כלבי, מהבקר עד הערב, לצוד ציד. וזהו הענג היחידי, לא ענג, אלא אמצעי מְשַׁכֵּר. אחרי עיפות נוראה, אחרי רעבון גדול, הנני ישן כהרוג – והיום עבר”.

באותו זמן כתב את ספורו “הנערות” ועוד מה שהוא מספוריו הקטנים. גם חשב ע“ד הדת והתפלה, וביחד עם זה גם ע”ד קבלת תֹאר כבוֹד “גיאורגי”, שהיה צריך לקבל ולצערו הגדול לא קבל… כל ההפכים הללו נסתבכו בלבו יחד…

ו: במלחמת קרים

בסוף שנת 1852, אחרי שממשלת ניקולי הראשון הספיקה לדכא את אזרחי ארצו עד מחנק נפש, ועוד הספיקה לשים את עול הברזל על הטטרים יושבי קוקז, הואילה לשלוח את צבאותיה לתורכיה, בלטשה עינה אל צַרוֹגְרַד (קושטא) ואל הדרדנלים. המלחמה כנהוג נסכה רוח שכרון על העם הרוסי, העירה את הפטריוטיות המזויפה ואת החיה שבאדם, ואת הקנאות הדתית להתנפל על העם שאינו מאמין בפרבוסלאביות, שרק היא לדעתם האמונה הרצויה בעיני אלהים, והאחרות ראויות להשמדה וכליון, אותן ואת מאמיניהן יחד.

ולמלחמת מצוה זו הלך גם ל.נ., מקצת מפני השעמום, ומקצת מפני הדוחק הכספי. שם על שדה הקטל יהיה מענין, תהיה התאמצות, מצבים שונים, דרַמתיות, גרוי העצבים וגם שכר יקבל במזומן. ואם גם יש סכנה בדבר – אין בכך כלום. החיים כשהם לעצמם אינם חשובים הרבה. צריך לבלות את הזמן התפל….במה? הכל אחד: בשכרון, בזימה וברצח, ובלבד לבלות אותו, שלא ישעמם. ועל הכל מכפרת הפטריוטיות הנפוחה, הנבובה, המלֻוָה רעש תֻפים ורעמי תותחים וצלצלי פעמוני הכנסיה…

האם לא ידע ל.נ. את כל זאת? הוא כן ידע הכל. זה ניכר מתוך איזו שורות יפות גם בספור “הקוזקים”, וגם בציורו סבסטופול. אבל ההכרה היתה עמומה, חלשה ולא יכלה למשול על היצר, שלחש לו: אל תתחכם ביותר, הנה שמה הולכים המעולים שבבני רוסיה, האצילים, הקרובים למלכות, לך והיית גם אתה כאחד מהם.

והוא הלך….

הרוסים מתחילה הצליחו, נכנסו למוֹלדַאביָה, וכמעט שהיה הנצחון על צדם, והנה התערבו בדבר האנגלים והצרפתים שצרה עינם ברוסיה, והרוסים נאנסו לעזוב את מקומם ולשוב לקרים ולהגן על מבצר סבסטופול. וגם ל.נ. טולסטוי שב עמהם לקרים, ושם המשיך את חייו הריקים; רצה להוציא ירחון צבאי, רק הקיסר נפחד ולא נתן לזה רשיון. ל.נ. קבל מאיזה מקור 1500 רובל להוצאת הירחון והספיק להפסיד במשחק הקלפים 2500 רובל!

ובתוך התהו ובהו הזה הוא רושם ביומן (5 מארס 1855) כדברים האלה:

“השיחה ע”ש האלהות וע“ד האמונה עוררה בי רעיון גדול, שבשביל להוציאו אל הפועל אני מרגיש את עצמי מוכשר להקדיש את כל חיי. הרעיון הוא – ליסד דת חדשה, המתאימה להתפתחות האנושיות, דת הנוצרית, אבל מזוקקה מהאמונה (העִוֶרת) ומהסודיות; דת מעשית, שאינה מבטיחה תענוגים לעתיד לבוא, אלא נותנת אֹשֶר בעולם הזה… לעבוד בהכרה בשביל לאַחֵד את בני האדם ע”י הדת – זהו יסוד הרעיון, שתקותי היא, כי ימשוך אותי אחריו".

ואת עבודתו הספרותית לא עזב. עוד בהיותו ברומיניה כתב את ציורו “חטיבת היער” ובסבטופול התחיל לכתוב “עלומים” וספורים ממצור סבסטופול.

ב-15 ליוני הוא קבל את הכרך התשיעי של Современник שבו נדפס ציורו: סבסטופול בחדש דצמבר.

בחדש יולי גמר ל.נ. עוד ספור “סבסטופול בחדש מאי”. הוא נדפס בירחון ההוא בחדש יולי, אך הצנזורה כל כך השחיתה אותו עד שהעורך לא חתם תחתיו אפילו את הר"ת ל.נ.ט. ובכל זאת גם אחרי ההשחתה עוד נשאר בו חלק יפה.

ניקרסוב שלח לו מכתב מלא תהלות ותשבחות, ביחוד מפני קו האמת שבכשרון המחבר. דבר שחדל מהספרות הרוסית מעת מותו של גוגול. בכל מה שכותב טולסטוי הוא רואה חידוש גדול. ויחד עם זה, כמובן, שופך חמתו על הצנזורה הארורה, שבידה הגסה משחיתה את הפרח היותר נפלא שבספרות הרוסית.

ל.נ. היה אחד מהאופיצירים הגבוהים ובודאי שהיה עולה לגדולה. ובפרט שהקיסר אלכסנדר השני ואשתו קראו את ספוריו, והקסרית – כמו שספרו – גם בכתה בקראה אותו. אבל שני שירים פַּמפלֶטיים, שהיו עוברים בכתב יד, ממעשי פקידי הצבא בסבסטופול ושיחסו אותם למעשי ידי ל.נ. (הוא אמנם השתתף בהם, אך לא כולם מידו יצאו) הבאישו – לאסונו או לאשרו – את ריחו בעיני הקרובים למלכות, והשאירוהו בשפל המדרגה.

ואולם בעולם הספרות, אחרי שנתפרסמו ציוריו מסבסטופול עלה ל.נ. על פסגתו ונשאר שם עומד לבדו כל ימי חייו.

טורגניב הרבה מאד בשבחו. הוא הבין בחושו הדק, תיכף כשיצא ספורו הראשון של טולסטוי, שאור חדש האיר בספרות ואמר: “היוּנקֶר (סגן האופיציר) הזה עתיד לתחוב את כלנו תחת חגורו”. ומאז היה תמיד מהלל את כשרונו, ולאות הכרת תודה הקדיש ל.נ. לשמו את “חטיבת היער”. טורגניב שמח מאד על הכבוד הזה, אך ידידות אמת לא היתה ביניהם. ופעם גם הגיעו לידי מריבה קשה, אשר כמעט הביאה לשניהם אסון. אולם על אדות זה נשוב לספר בפרוטרוט להלן.

הספרות הרוסית לא השפיעה הרבה על ל.נ.; מוריו, כמו שאמר פעם בעצמו היו הסופר הצרפתי ז‘.ז’.רוסו וסטָנְדַל. ואמנם בזמן ההוא רק נראו נצני הספרות הרוסית, לא הרבה היה מה ללמוד ממנה.

על דבר רבותיו, שני הסופרים שנזכרו לעיל, אמר טולסטוי:

“לא צדקו מתנגדי רוסו, את גדלות מחשבתו לא הכירו, והרבו להוציא עליו דבה. אני קראתי את כל ספרי רוסו, כל עשרים הכרכים, וגם “מלון המוסיקה” בכלל. אני לא לבד שמחתי בו, אני חשבתיו לאלהים. בהיותי בן חמש עשרה נשאתי על לבי מדליון עם תמונת רוסו במקום צלב. הרבה עמודים בספרו כל כך קרובים ללבי עד שנדמה לי שאנכי בעצמי כתבתים”.

“ומה שנוגע לסטָנְדַל, די להגיד עליו שהוא היה מחבר “Chartreus de Parme”, , “Rouge et noir”. שני הספורים הללו הם יצירי האמנות שאין דומה להם. אני ביחוד מכיר תודה לו מפני שהוא למד אותי להבין מה זו מלחמה… כל מה שאני יודע ע”ד מלחמה, נודע לי בראשונה מסטנדל".

ואולם עוד דברים ספרותיים השפיעו על טולסטוי השפעה רבה, כמו שציין ביומנו, והם כתבי הקדש, ספרי גיתה, הוגא, אפלטון והוֹמֶרוס (בתרגום רוסי) ומשוררים רוסים טוּטְצ’יב, קוֹלְצוֹב וּפֶט.

בתוך הסביבה הספרותית שבפטרבורג הכניס ל.נ. חיים וענין. הוא אמנם לא היה חבר נוח. רגיל היה לפעמים לדבר קשות, לקרוא לריב ואת הסביבה הספרותית השקטה היה שם כמרקחה, ובכל זאת כלם שמחו בו.

פֶט מספר בזיכרונותיו:

טורגניב היה נוהג לקום בבקר השכם ולשתות תה. בכל יום בשעה העשירית בבקר, בהיותי בפטרבורג, הייתי מבקר את טורגניב. פעם ראיתי בפנה חֶרֶב, ושאלתי את המשרת למי היא? הוא ענה שזוהי חרבו של טולסטוי, שישן עכשיו בחדר האורחים.

בשבתי עם טורגניב בקבינט דברנו בלחש שלא לעורר את טולסטוי הישן.

הנה זה מנהגו יום יום – אמר טורגניב בשחוק של התול – הוא שב ממקום המלחמה ומתארח אצלי ומבלה זמנו כל הלילה בכל חטא: הוללות, צוענים וקלפים, ואחר כך ישן עד שתי שעות אחר הצהרים כהרוג. נסיתי לעצור בעדו, אך עכשיו כבר נתיאשתי.

בשבתי בפטרבורג – מספר פֶט – ראיתי רק שתי פעמים את טולסטוי אצל ניקרסוב. טולסטוי התוכח עם טורגניב באופן חריף מאד. (הוכוח היה ע"ד הדעות הפוליטיות של הזמן ההוא) וכמעט שנתמלטו מפי שניהם דברים גסים. פעם התארח הסופר גריגורוביץ ביחד עם ל.נ. ושאר סופרים אצל ניקרסוב. שמע טולסטוי שמהללים את הסופרת הצרפתית ז’ורז' זאַנְד, הדבר הזה הרגיז מאד את טולסטוי, ושפך אש וגפרית על המהלל… בשבתי בחדר הסמוך שמעתי קולות של צעקה. יצאתי לשמוע. ראיתי טורגניב מתהלך מפנה לפנה בהתרגשות גדולה. וכשהגיע אל הדלת, פתח והתחמק משם.

היו עוד פגישות בין ל.נ. ובין טורגניב, ובכל פעם יצאה ביניהם מריבה. ופעם כמעט הגיעה לידי מלחמת בינים, שהיתה יכולה להמיט אסון על שניהם. סבת הפרוד כמעט שאינה מובנה. אצל טולסטוי היתה אמנם מדה להתנגד למה שאומרים אחרים, ובפרט למה שאומר אוטוריטט ספרותי כטורגניב. בקש הוא כנראה להוכיח לעצמו ולאחרים, שהוא עומד ברשות עצמו ואינו כפוף למי שהוא. ומדה זו העבירתהו לפעמים על שורת הצדק. וטורגניב אמנם היה מתון, אבל אחרי שפגעו בכבודו, אז גם הוא אבד את מדת מתינותו, והגדיש את הסאה.

ולמרות המריבות התדירות בין שני הסופרים הללו – וביחוד ל.נ. – היתה ביניהם תמיד שאיפה להתקרב זה לזה. בשנת 1855 כתב טולסטוי במכתבו לדודתוֹ: טורגניב נסע מפה ואני מרגיש את זאת. אנכי אהבתיו מאד, אעפ“י שתמיד רבנו בינינו. ולפיכך אני עצוב מאד”…

וכאשר שכב טורגניב על מטת המות כתב אל טולסטוי דברי רֵעות שיצאו מעמק לבו. ובקש מאתו שישוב אל עבודתו הספרותית וקרא לו שם שלא זכה לו שום סופר רוסי: “הסופר הנערץ של מדינת רוסיה”.

לפעמים היה ל.נ., כמעט בלי סבה חיצונית, בא לידי התרגשות עצומה. פעם רשם ביומן שלו (4 לינואר 1857) לאמר:

“אכלתי ארוחת הצהרים אצל בוֹטְקִין עם הסופר פַּנַיֶיב. הוא קרא לפני שירי פושקין. נכנסתי לחדרו של בוטקין וכתבתי שם מכתב לטורגניב, ואח”כ ישבתי על הספה ובכיתי בכי גדול, מבלי כל סבה, אך דמעותי היו דמעות של גיל, של שירה. אני מאֻשָׁר לגמרי בכל הזמן הזה, בהיות לבי נמשך קדימה אחרי מהירות התנועה המוסרית".

באותו זמן התאהב באיזו צעירה וכתב לה מכתבים רבים. מהמכתבים נראה איך שהוא השתדל להורותה את הדרך הנכונה (אעפ"י שבעצמו לא ידע אותה) והציק לה שהוא תגיד לו כל מה שבלבה. המכתבים מענינים מפני שיצאו מעטו של ל.נ. וגם מפני שמעידים על מצב רוחו בתקופה ההיא. הוא כתב לה מכתבים תכופים וארוכים מלאים משפטים פילוסופיים מוסריים עם מקצת רכילות.

אהבת האשה עושה את האדם – ביחוד בראשית תסיסתה – לטפש, ואם האוהב הוא משורר גדול אז גם טפשותו גדולה. ל.נ. הכיר בזה, וכמה פעמים קרא במכתבים ההם את עצמו בשם טפש. למרות שהרבה להזהיר אותה על כבוש היצר, הוא בעצמו לא היה יכול כלל למשול ביצרו. גם הנימוס והטַקְט לא ידע אז ולא רצה לדעת. האהבה פרצה כל הגדרים…

אולם מהרה נתפרדה החבילה, כנראה לאשרם של שניהם, וגם האהבה מהרה נתנדפה.

ז: מסעותיו באירופה

כשגמר את “הרומן המעשי”, הלך לטַיֵל לבירות אירופה. ב- 21 לפברואר 1857 בא לפריז. והנה “זכה” שם לראות את “גֻלַת הכֹתרת” של הקולטורה האירופית. ביום 6 לאפריל שנת 1857 הוא קם בבקר ונסע לראות את מעשי המשפט, כלומר התזת ראש של פושע ע"י הגיליוטינה. “צואר עבה, לבן, וחָזֶה בריא, נשק את האוונגליון וסמוך לזה – מָוֶת. איזו אי דעת!… הגיליוטינה לא נתנה לי זמן רב לישון והכריחה אותי לחשב דרכי…”.

על אודות הדבר הזה כתב ל.נ. בוידויו לאמר:

“בהיותי בפריז גלתה לפני המחזה של ענש המות את רפיונה של אמונת ההבלים שלי בפרוגרס. כשראיתי איך שנפרד הראש מהגויה, ושניהם ביחד השמיעו קול דפיקה בארון – אז הבנתי, לא ע”י השכל, אלא בכל עצמותי – כי כל התיאוריות השכליות של הפרוגרס לא תוכלנה להצדיק את מעשה החטא הזה. ואם כל אנשי תבל מיום ברא אלהים אדם על הארץ ועד היום הזה יבואו ויגידו שעל פי איזו תאוריה שהיא הדבר נחוץ – אני יודע שאין הדבר כך, שזה אסור; ולפיכך השופט המחליט מה שהוא טוב ומה שהוא רע הוא בשבילי לא מה שאחרים פוסקים ומה שאחרים עושים וגם לא מצות הפרוגרס, אלא אני והמצפון שבלבי".

אחרי איזה שבועות נסע לשויצריה וישב על יד היאור של ג’ניבה. שם התענג ל.נ. על היופי הנפלא של הטבע, כיד קליטתה של נפשו הפיוטית הגדולה.

רגש היופי של היאור גדל בקרבו בשמעו את אחת המנגנים הנודדים מרים בשיר קולו. "כל אלה הרשמים הסבוכים, שהתרשמו בי למרות רצוני, כל רשמי החיים פתאם עלו ערכם בעיני וגדלה תפארתם. בתוך נפשי כאלו עלה והתפתח פרח חי נותן ריח נעים. תחת שלפני איזה רגעים הרגשתי עיפות, פזור הנפש, אדישות לכל מה שיש בעולם – פתאם הרגשת נחיצותי באהבה, שלמות התקוה ושמחה בלי כל סבה – הנה מסביב לך יופי ושירה. – מה אפשר לחפוץ, מה לבקש? הכל שלך, כל הטוב שבעולם!…

והנה המשורר גמר שירתו והסיר כובעו כלפי האורחים הרבים, אשר עמדו על המעקה ושמעו. אבל איש לא פתח ידו לתת פרוטה למסכן הזה.

ולב טולסטוי התחמץ, והוא מהר לרדוף אחרי המשורר והביא אותו אל תוך המלון העשיר וצוה לתת לפניו יין.

הוא רצה להוכיח לאורחי המלון שהם עשו שלא כהוגן בהעלימם עין מן האביון. אבל הם כמעט שלא שמו לבם למעשהו.

והוא רשם בפנקסו:

"בשביעי לחדש יולי שנת 1857 בלויצרן לפני ההוטל “שוויצרהוף” שבו התארחו האנשים העשירים ביותר, שר משורר אחד נודד עני במשך חצי שעה ונגן על הכינור. כמאה איש שמעו שירתו. המשורר בקש שלש פעמים שיתנו לו משהו. וגם לא אחד מהם נתן לו מאומה והרבה עוד לעגו לו…

הנה המעשה שההסטוריונים של זמננו צריכים לחוק באותיות אש שלא תמחינה לנצח".

אבל זה כתב ברגע כעסו, וכששכך, היתה רוח אחרת עמו ואז כתב:

“לא, אין עמך הצדק לרחם על זה ולשפוך חמתך על מצבו המאֻשר של הלורד. מי זה מדד את האֹשֶׁר הפנימי שכמוס בלב כל אחד ואחד מהם? הנה הוא המשורר יושב על מפתן נרפש, מביט על השמים המוארים באור הלבנה ומנעים שירתו בתוך דממת הליל המפיץ ריח נעים; בנפשו אין תרעומת ואין כעס ואין חרטה. ומי יודע מה שנעשה עכשיו בתוך נפשות כל אלה האנשים החוסים מעבר החומות העשירות והגבוהות? מי יודע אם יש בהם שמחת חיים של ענוה ושלום עם העולם, מה שיש בלב אותו האיש הקטן? חסד גדול בלי סוף הוא של היוצר שנתן חיים לכל אלה הסתירות. אך אתה בן אדם תולעה עזות היא מצדך, ואין לך רשות לבקש לבוא עד סוד חקיו. הוא מביט בחסדו ממרומיו המאירים נצח ושמח לראות את ההרמוניה שבה אתם מתנועעים בכל הפככם וסתירותיכם. בגאותך רצית לצאת מתוך החקים הכלליים. לא! גם אתה עם תרעומותיך הנבזות נגד אלה הבריות, אתה גם כן עשית מה שעשית בהתאמה לדרישה ההרמונית של הנצח ושל האין סוף”…

בתחלת אוגוסט הוא שב לפטרבורג ומשם נסע ליאסנאיה פוליאנה.

קרוב לזמן ההוא רשם אז ביומנו:

“לא זוהי מסירת הנפש לאמר “קחו מה שתרצו” אלא עֲבֹד וחשוב איך למסור את נפשך”.

בשנות 1857 – 1861 כמעט שלא נשמע קול בקרת ע“ד יצירותיו של טולסטוי, אעפ”י שאז יצאו לאור ספוריו “העלומים”, ליוצֶרְן, אַלְבֶּרְט, שלש מיתות, אֹשֶר משפחתי, והוא רשם ביומנו:

“ערכי ירד, או רק משמיע קול חריגה; מלפנים הייתי מתמרמר מאד, אך עכשיו הנני שקט. – אני יודע שיש לי מה להגיד ויש לי גם כח לבטא בבטוי חזק. ואין לי לדאג מה שהקהל יאמר. צריך לעבוד ביושר לבב, להקריב את כל כחותי… ולא איכפת אם גם הקהל יירק על המזבח”.

בשנת 1859 עבד ל.נ. בבית הספר אשר פתח ביאסנאיה פוליאנה לילדי האכרים. העבודה הפדגוגית שלו תופסת מקום חשוב בתולדות חייו, ואולם על זה כבר דברנו בהרחבה במקום אחר4.

בהיותו בפעם השניה בחוץ לארץ מת עליו אחיו ניקולי. מיתה זו עשתה עליו רשם נורא. אהבה עזה אהב את אחיו ניקולי, שהיה איש מצוין. ל.נ. הרבה מאד לספר בשבחו וגם שאר יודעיו ומכיריו הללוהו מאד. והוא שהשפיע על ל.נ. השפעה מוסרית עצומה.

זמן קצר נמנה ל.נ. להיות שופט מטעם הממשלה במחוזו. הוא השתדל תמיד להגן על האכרים העשוקים נגד הפריצים בעלי האחזות. ובזה עורר כנגדו שנאה עצומה מצד בעלי האחוזות, והם הלשינו עליו הרבה פעמים ומררו את חייו. כעבור זמן קצר נלאה מהמלחמה הזאת ומהר להתפטר ממשרתו.

ח: נשואיו. הספור “מלחמה ושלום”

בשנת 1862 התחתן ל.נ. עם הבת הצעירה של בעל האחוזה הקרובה ליאסנאיה פוליאנה (12 וירסט) סופיה אלכסנדרובנה בֶרְס.

השדוך נעשה באופן טבעי. ל.נ. היה הולך (כמעט תמיד רגלי) מיאסנאיה פוליאנה אל אחזות בֶּרְס- פוֹקרוֹבְסקוֹיֶיא. והנערה מצאה חן בעיניו, והוא הציע לפני הוריה שיתנו אותה לו לאשה והם הסכימו. אולם לפני חתונתם חשב לו לחובה למסור לכלה בכתב את כל תולדות חייו וכל תעתועי נעוריו, לא כסה ממנה דבר. הכלה קראה את דבריו שעשו עליה רושם גדול וכמעט שהיתה נכונה לחזור מהסכמתה להיות לו לאשה, היא בכתה הרבה, אבל לבסוף גברה בה אהבתה אליו, היא השיבה לו את המחברת, והוא ראה בעיניה כי סלחה לו. אהבתה עוד התחזקה בלבה אל האיש הנפלא, שלא רצה לכסות על מומיו לפני הנפש האהובה לו.

ב- 23 לספטמבר חגגו את חג נשואיהם בקרמל שבמוסקבה.

והזוג אמנם עלה יפה. איש אחר, לא טולסטוי, היה יכול לחשוב את עצמו מאושר לשבת עם אשה שכזו. היא היתה חברתו הנאמנה כל הימים, ועזרה לו כפי יכלתה גם בעבודתו הספרותית, שהיתה מעתיקה בסבלנות רבה. (טולסטוי היה נוהג לתקן את כתב ידו כמה פעמים, ובכל פעם היה צריך לכתוב שוב על הנקי). היא היתה במדה ידועה אשה אינטליגנטית, ובלי פרטנזיות יתרות. היא רצתה לחיות חיים טובים, לפי המושג של האצילים הבינונים, שאינם מתכוונים לעשות רעה לאחרים, אבל העיקר אצלם טובת עצמם. גם אהבתה לבעלה היתה, כמובן, אגואיסטית. יפה היה בעיניה שיש לה בעל מגדולי היחס הרוסי וגאון בכשרונותיו, וידו משגת להרויח הרבה כסף מעבודתו הספרותית. ולפיכך דאגה תמיד להנעים את חייו עד כמה ששכלה היה משיג, ולהשתדל שיַרְבֶּה לכתוב וירבה לקבל כסף.

וצריך להגיד האמת, כי בבואה בברית הנשואין עם טולסטוי שמה עליה על קשה. כי לא קל היה לשבת עם גאון השירה שלשיגעונותיו אין חקר, כמו שנספר הלאה.

איזה זמן לפני חתונתו עשה טולסטוי מעשה שיש בו כעור כפול. הוא הפסיד במשחק הביליארד אלף רובל ולא היה לו במה לשלם. ושלא לשלם חוב שכזה – נחשב לבזיון גדול. מה עשה? הלך ומכר את ספורו “הקוזקים” לקַטְקוב, עורך ה “מוסקובסקיי ויידומוסטי”, עתון שהיה כלי מבטאו של השחורים שהרסו את רוסיה בתעלוליהם וגרמו למפלתה. את העוון הזה לא הכיר טולסטוי. הוא היה רחוק מכל החיים הפוליטיים, ולא ידע שבמעשהו זה הוא מחזק את ידי החמסנים הקרובים למלכות. אבל המעשה הזה שאבד במשחקו אלף רובל חשב לו לחטאה גדולה. וגם את זה לא כחד מארוסתו ומאחותה.

ומפני שהתחרט על מעשהו, על אבוד כספו במשחק, לא כתב את החלק השני של הספור, כמו שחשב מתחלה לעשות. לא רצה להתעסק עוד בדבר שהזכיר לו את עונו. מה שנוגע להשתתפות באורגן המזוהם של קטקוב, על זה לא התחרט, וכמו שנראה להלן, מכר לו גם את הרומנים הגדולים שלו “מלחמה ושלום” ו“אננה קרינינה”, בחירי יצירותיו הגאוניים. הוא לא התחרט מפני שלא הכיר שהוא מסייע בזה בידי עוברי עברה.

על דבר הספור “הקוזקים” כבר הזכרנו למעלה. זהו ספור לוקח לבבות בפשטות התאור ובהבנה פסיכולוגית עמוקה, ונלוו לזה התמונות היפות של הטבע ההררי שבקוקז והגבורה הפראית של הטטרים שנלחמו על נפשם נגד הרוסים, הבאים להכניעם ולשעבדם. ומסירות הנפש של האשה הקוזקית היפה אל בחירה הגבור הפרא 5.

בספור הזה, “הקוזקים” הראה ל.נ. נטיתו העצומה אל העממיות אף על פי שמעינו החדה לא נעלמו המומים של עמו, כמו שאנו רואים בתארו את חיי הקוזק הזקן, החוטא והשכור, וחיי הקוזק הצעיר הפרא.

מאז שנעשה ל.נ. לבעל משפחה חדל מתעתועי הנעורים שלו. במשפחה אהבה ושלום. יושב הוא עם אשתו באחוזתו ושוקד על צרכי האחוזה. צריך לדאוג להצלחת עסקיו, כמו שנאה לאיש ריאלי. ועוסק בספרות גם כן כדי להרויח כסף ולשפר את אחוזתו. הדאגות האחרות נתנדפו. גם מעבודת בית-הספר משך את ידו, ומתחרט גם על שעסק בהוצאת ירון פדגוגי “יסנאיה-פוליאנה”. וכך כתב אז לאחיו:

“מעט המה הנמנים על הירחון הזה, ולפי החשבון אפסיד בו 3000 רובל. לאסוני קבלתי באלה הימים שני מאמרים לא רעים, שאפשר להדפיסם, ולפיכך בעמל גדול אגמור השנה”.

מלא לוגמיו שתה אז ל.נ. מכוס אשרו. וביומן שלו רשם בימים ההם רק בטויי אשרו. ואף על פי כן מתחת לרגש לא חדלה תנועת הפקפוק והבקרת מניקור וחתירה.

מהרה אחר חתונתו התחיל ל.נ. כותב את הרומן הגדול “מלחמה ושלום”, אחרי הכנה רבה על יסוד תעודות היסטוריות רבות. ברומן הזה, בפרק הששי של החלק הראשון, שכתב כעבור שנה מיום חתונתו, שם בפני הנסיך אַנדריי, שאמר אל פְּיֶר כדברים האלה:

" לעולם, לעולם לא תשא אשה, ידידי! הנה לך עצתי. אל תשא אשה עד שתוכל לומר לעצמך: הנה עשיתי כל מה שהיה אפשר, וגם עד שתחדל מאהב את האשה שבחרת בה, עד שתראה אותה בעין בהירה, ואם לאו – תשגה שגיאה גדולה שלא תוכל לתקנה. תשא אשה כשתזדקן ולא תצלח עוד למאומה… ואם תקדים לשאת אשה יִשָׁחֵת בקרבך כל מה שיש בך טוב ומרומם. הכל יִפָּרֵט אצלך לפרוטות קטנות"…

מי יודע? אולי היו לו לטולסטוי אז רגעי חרטה גם על נשואיו….

באחד לנובמבר 1864 כתב ל.נ. לפֶט לרגלי עבודתו הספרותית ביצירת הרומן “מלחמה ושלום”:

“אנכי עצוב ואיני כותב כלום, ורק עובד ביסורים. אי אפשר לתאר עד כמה קשה לי העבודה המוקדמת של חרישה עמוקה בשדה ההוא, שאני אצטרך לזרוע בו. לחשוב ושוב לחשוב מכל הצדדים, מה שאפשר שיקרה לכל אחד ואחד מגבורי הרומן הגדול מאד שאני עומד לחבר, ולהמציא מיליוני הרכבות בשביל לבחור באחת – קשה מאד. ובזה אני עסוק”.

ובעוד איזה זמן קצר הוא כותב עוד:

“אני כתבתי כבר הרבה ברומן שלי בסתיו הזה. Ars longa vita brevis est (האמנות ארוכה והחיים קצרים). אילו הייתי יכול לגמור אחד אחוז ממאה ממה שאני מבין, אך באמת יוצא רק החלק 1/10000000. ואף על פי כן הכרת היכלת עושה יצור שכמוני למאושר”.

עבודתו פתאום נפסקה. בלכתו לצוד ציד נפל מסוסו ונשברה ידו. וחדשים אחדים סבל מזה, ולא היה יכול להמשיך את הרומן כמעט עד סוף שנת 1864.

בשביל שלמות הרומן ישב ל.נ. ימים רבים במוזיאום הרומיאנצובי במוסקבה וקרא ספרים למאות וכתבי יד וגם נסע לשדה בורודינה, במקום שהיתה מלחמה כבדה בין הרוסים ובין הצרפתים, ראה את המקום ומדד אותו ואת תכניתו נתן בסוף הרומן. גם שאל את הזקנים שעוד זכרו משהו ממה שקרה בזמן ההוא. ישנם איזה דברים ברומן הזה שהם כמו העתקה פוטוגרפית ממה שנעשה אז.

בשנת 1865 עשה חוזה שוב עם קטקוב למסור לו את הרומן “מלחמה ושלום” בעד שלש מאות רובל מכל גליון נדפס. והנה מה שכתב אל פֶט:

"בעוד ימים אחדים יצא לאור החלק הראשון של 1805. תיטיב נא לכתוב בפרוטרוט את משפטך. משפטך ומשפט האיש, שבאותה מדה שאני הולך וגדול נעשה הוא עלי לא אהוב – זהו טורגניב – יקרים בעיני. הוא יבין. כל מה שפרסמתי קודם בדפוס נראה לי כנסיון רפה של עטי. מה שאני מדפיס עכשיו, אף על פי שמוצא יותר חן בעיני מכל מה שכתבתי עד עתה, אבל נדמה שזהו עדיין חלש, ואולם אי אפשר לעשות אחרת בהתחלת ספור. אך מה שיהיה אחר כך…. נורא! תודיעני מה שידברו בחוג מכיריך, והעיקר איך השפיע על ההמון… בטוח אני שיעבור מבלי לעשות כל רושם. אנכי מקוה לזה וגם רוצה בכך; ורק שלא ידברו דופי. מפני שזה מרגיז… אני שמח שאתה אוהב את אשתי. אמנם אני אוהב אותה פחות מזה שאני אוהב את הרומן שלי, אף על פי כן הרי היא אשתי 6.

הספר הזה הוא בן ששה חלקים ובו תאר ל.נ. בתאור אֶפּי את חיי העם הרוסי בראשית המאה השמונה עשרה ואת כל הליכות המלחמה של צרפת ברוסיה. פנורמה גדולה של המון רב אנשים ונשים וטף. יפה אמר וו. קורולינקו על דבר כשרונו המיוחד של טולסטוי: במקום שאצל סופר אחר רואים מחנה של צבא, רואים אצל טולסטוי כל חיל וחיל עם כל העצמאות שלו. עינו הבהירה של ל.נ. חודרת להסתכל בתוך תוכה של כל נפש ונפש והוא מתאר אותן כמו חיים בכל צביונן ובכל פרכוסי נשמתן.

טולסטוי היה בעיקר אֶפּיקן-ריאליסטן. הוא כתב רק מה שידע, מה שראו עיניו ומה ששמעו אזניו ומה שקרא בספרים. בכשרון דמיוני נעזר רק לקשר את ידיעותיו באופן ספורי; אבל הוא ידע הרבה מאד. מוחו היה אוצר בלום של זכרונות היסטוריים רבים לאין חקר ופרטים של עלילות בני אדם ומהן יצר את יצירתו האדירה, שמה “מלחמה ושלום”.

את גבוריו לקח ביחוד מהסביבה שהיתה היותר קרובה אליו, ממעמד האצילים ומהאכרים שהם עמודי העבודה, שהאצילים נסמכים עליהם וחלק חשוב לקח מזכרונות משפחתיים שלו, הסבא שלו (הנסיך בולקונסקי), אביו (רוסטוב), אמו (מאריה) וגם מעצם חייו הוא (בתאור פְּיֶר בֶּאוּכוֹב). את גבור התקופה, את נפוליון, השפיל לגמרי.

יותר מחמש שנים עבד טולסטוי ביצירת הרומן הזה ופעמים רבות חזר וכתב ושנה הרבה עד שהוציאו לאור.

ואולם מבקרי זמנו לא תיכף הבינו יקרת ערך היצירה הזאת. קשה היה בעיניהם החסרון שאין בו אישיות או מאורע מרכזי, אלא הכל שוטף כמו החיים. ביחוד שפך הסופר שֶׁלגונוב, שהיה בזמן ההוא המבקר היותר מקובל, את חמתו עליו שהעז לתת הארות אחרות לעובדות היסטוריות ועל עברו על כמה מנהגים ספרותיים מקובלים. שלגונוב נבא שהספר מהרה ישָׁכח ויעבור מן העולם. אבל נבואתו לא התקיימה. מאז ועד 1921 יצאו ממנו חמש עשרה מהדורות והמהדורות האחרונות היו בנות חמשה עשר אלף כל אחת, ומתורגם לכל השפות האירופיות וגם לעברית (ע"י א. טריווש ונדפס בהוצאת שטיבל).

בקיץ 1886 קרה מאורע קשה. אחד החילים, שיבונין, הכה את האופיצר שלו על לחיו; שיבונין נמסר למשפט הצבא ול.נ. קבל על עצמו להיות סנגור לנאשם. הוא נשא שם נאום גדול והוכיח שאי-אפשר לשפוט את הנאשם על פי סעיף פלוני, אלא על פי סעיף אחר, מפני שהוא חסר-דעה ואינו אחראי בעד מעשיו. אולם רוב השופטים הכריעו לשפטו משפט מות. ל..נ. שלח לקרובתו בפ"ב שתשתדל לפני הקיסר שיתן חנינה לנאשם. אבל טרם שהספיקה לבוא החנינה, הספיקו השופטים להוציא משפטם לפעולה…

כעבור שמונה עשרה שנה התחרט טולסטוי על החדוד שהמציא בסנגוריה הזאת, הוא חשב שלא היה צריך להצדיק את הנשפט אלא להרשיע את השופטים, אבל על אדות זה נדבר כשנבוא לספר על תקופת הזקנה שלו.

ט: עבודתו הספרותית-הפדגוגית. הצלת רעבים.

כבר כתבנו למעלה שטולסטוי, אחרי שהחליט לבנות לו בית משפחה, חדל מעבודת ההוראה, שבה היה שקוע איזה זמן בכל האנרגיה הגדולה שלו. אולם את ענין ההוראה לא השכיח מלבו. וכשגמר את הרומן הגדול שלו “מלחמה ושלום” שב לבקש דרכים בפדגוגיה, וביחוד במה שנוגע להשכלת העם, ונגש לחבר ספרי למוד בשבילם, החל מאלפא-ביתא.

טעות גמורה היא אצל המורים, החושבים שאפשר לחבר ספרי למוד מתאימים לילדים רק על ידי בחירת שטה ידועה וכוון ידוע בלי עזרת הכשרון האמנותי. השטה “הצבאית” הזאת מכבידה על הילדים מאד ועוצרת בעד התפתחותם. יותר נוח בשבילם לעשות – במדה ידועה – דלוגים וקפיצות, ובלבד שהחמר המקראי לא יהיה יבש וחסר אמנות.

הדבר הזה גלוי היה לל.נ. והוא השקיע את כחו הגדול האמנוֹתי גם במקצוע זה בחָדְרוֹ לנפש הילדים ולנפש העם ויצר במקצוע זה יצירות חדשות גאוניות גם בתכן וגם בסגנון.

ל.נ. היה אהוב מאד לילדים. בשמחה רבה היו הולכים עמו לטיול ולמשחקים. הילדים לא הרגישו בו כלל שהוא אדם מגיל אחר ומעולם אחר, אלא ראו בו חבר וָרֵע. והוא ידע להמציא משחקים והשתתף בהם בתמימות ילדותית. הוא הצטיין בגבורתו והיה מרים חמשה פודים ביד אחת ויחד עם זה היתה בו גמישות נפלאה לעשות כל מיני התעמלות: לשחות, לקפוץ וכדומה.

הנני להביא כאן תרגום של ציור אחד שלא נכנס משום מה בספרי הלמוד שלו. ספור ילדותי מצוין בפשטותו.

"היה ילד אחד ושמו בַניה. לבניה היה אב ואם ואחות קטנה. פעם אחת יצא בניה אל החצר ושמע קול יללה בגן. בניה הלך אל הגן לראות, והנה בתעלה שוכבים שלשה גורי-כלבים, שנים לבנים ואחד לבן עם כתמים שחורים. הלבנים היות מתים והטלוּא חי ומיַלֵל. בניה לקח את הכלב והביאו הביתה. ולבניה אב. וישאל האב את בניה: למה הבאת את הגוּר הזה? ובניה השיב: הרשני נא, אבא, להחזיק את הגוּר בביתנו. אני חס עליו. אֶחיו מתו וגם הוא ימות אם נעזבהו. אני אכלכל אותו. ואבא אמר: טוב. בניה נתן לגוּר מזון וקרא לו ריבן. הגוּר גדל מהרה ויהיה לכלב גדול, חזק ונאמן.

"פעם הלכו כלם לישון, וריבן היה בחצר. באו גנבים וחפצו לגנוב את הסוסים. איש לא הרגיש בגנבים, והם נכנסו אל האֻרְוָה. פתאם התחיל ריבן לנבוח קול גדול. האנשים הקיצו משנתם, הגנבים נבהלו וברחו.

"האב קרא לבניה בנו ואמר לו: אני שמח על שאספת את ריבן אלינו. לולא הוא היו הגנבים גונבים את סוסינו. טוב שיהיה ריבן עמנו תמיד.

"ובניה שמח מאד על דבריו אביו.

"פעם הלכו כלם אל היער ולקחו עמהם את אחותם הקטנה והניחוה יְשֵׁנָה בעריסתה בתוך היער. פתאם בא זאב ורצה לחטוף את הילדה. כששמע ריבן שהזאב הולך, הסתתר תחת אחד השיחים. הוא לא נבהל, אלא רצה לצוד את הזאב. זאב חשב שאין עין רואה אותו. פתאם קפץ ריבן ממארבו ושם את שיניו בזאב. לקול הכלב מהרו כולם והכו את הזאב והמיתוהו. והזאב פצע את ריבן בנשיכה. האב התבונן ואמר: ריבן נשוך. ובניה התחיל לבכות. אבא קרא לבניה ואמר: אני קודם אהבתי את ריבן שהצליח לגרש את הגנבים ועכשיו אני אוהבו יותר: הזאב היה טורף את הילדה שלנו, אם ריבן לא היה ממהר להצילה. וכולם התחילו ללטף את ריבן, ובניה היה שמח מאד.

“אחרי כן בא החרף. כולם נסעו על חליקות (сани) העירה. פתאם ירד שלג, התנשאה סערה וקור גדול, וכולם תעו מהדרך ולא ידעו מה לעשות. היום חשך, חפשו את הדרך ולא מצאו. אבא אמר: ‘נקפא כלנו מקור. צריך להתפלל לאלהים’. בניה התחיל לבכות. וריבן נגש אל בניה והתחיל ללחך את ידו. – “ריבן, דרושה לנו דרך, מבלעדה נאבד כלנו”. ריבן הניע בזנבו ורץ בראש על פני השלג, והם נסעו אחריו, נסעו ונסעו, וריבן מצא את הדרך והביאם העירה. ואבא קרא לבניה ואמר: אם ריבן לא היה מראה לנו את הדרך, היינו כלנו אובדים. אמנם ריבן שלך הוא כלב טוב ונאמן. מעשיו נפרנס את ריבן במאכלים טובים וגם נתן לו מקום טוב לישון”.

על חיבור האלפא-ביתא עמל ל.נ. כשתי שנים ומסרה לדפוס, אבל מהצד הטכני היו הפרעות רבות שהסבו לו צער גדול והביאוהו לידי עיפות נוראה. לעזרתו בא נ.נ. סטראחוב.

במרץ 1872 כתב לסטראחוב: “האלפא-ביתא שלי נגמרה ונדפסת אצל ריס לאט לאט ולא יפה, אך אנכי לפי הֶרְגְלִי מוחק הכל וכותב מחדש בפעם העשרים”.

ועוד כתב לסטראחוב: “האלפא-ביתא שלי אינה נותנת לי מנוחה בשביל עבודה אחרת. ההדפסה הולכת בצעדי הצב, והשד יודע מתי תגמר. ואנכי עוד מוסיף ומשנה. מה יצא מזה – איני יודע, אבל את כל נפשי נתתי עליה”.

עוד עבד ל.נ. עבודה רבה בשביל ספרים לקריאה, לתת לילדים ספורים עשירי תכן ומעשה אמנות ושיהיו נוחים וקלים להבנת הילדים.

ל.נ. חבר שיחות של ילדים, שבהן נגע בשאלות העומדות ברומו של עולם. בכשרונו הגדול השכיל לשים בפי ילדים דברים שמזעזעים את יסודות החברה הרקובים וערך הפְרֶסה המודרנית והאמנות. השיחות הללו תֻרגמו לעברית על ידי ונדפסו ב“הדים” דרך ג‘, חוברת ב’, בשם “מפי עוללים”.

במאמריו מתח ל.נ. בקרת קשה על התיאוריטיקנים של הפדגוגיה, שאינם יודעים את עמם ומקבלים בלי ברירה ממה שמוכן באירופה, אעפ“י שחיי העם הרוסיה שונה שנוי גדול מחיי אירופה המערבית; הוא מראה את עם-הארצות של המורים, המלמדים ע”פ המתודיקות של פדגוגים, ומענים את הילדים בשאלות שאין להן שום ערך. משל למה הדבר דומה? לפדגוג שרוצה ללמד את התינוק ללכת על פי תיאוריה.

העיקר הראשון בפדגוגיה, לפי דעת ל.נ., החופש. אי-אפשר לעם להתפתח אם החנוך שלו אסוּר בחבלי חקים של הממשלה.

הוא מדבר גם על דבר היוקר של בתי הספר, שבמקום 20 בתי ספר גרמניים יקרים היה אפשר לפתוח 400 בתי ספר פשוטים וזולים.

בסוף שנת 1870 התחיל ל.נ. ללמוד את השפה היונית ובמשך שלשה חדשים הספיק לסַגְלה לו עד שהיה יכול לקרוא את הקלסיקים היונים במקורם. הם הביאו לו ענג רב מאד. הוא היה מלא התפעלות ממקור השירה העתיקה הזאת. את ההבדל בין התרגום ובין המקור הוא מַשְׁוֶה לַהֵבְדל שבין המים שנרתחו וסֻננו ובין המיִם החיִים מהמעין.

בשנת 1871 הלך ל.נ. עם אשתו ובני ביתו לערבות סַמַרָה לשתות שם קוּמיס. גם בשנות 1872–73 שהו שם בימות הקיץ. שם הספיק להכיר את הבשקירים יושבי הערבות ההן. גם עבר על הרבה כפרים וראה את עני האכרים. כי עברו שלש שני בצרת זו אחר זו, והרעב עשה שַׁמות ביושבי הפלכים הרחוקים ההם. בכמה כפרים עבר ל.נ. מבית לבית ורשם ממה שראו עיניו. אז שלח ל.נ. קול קורא ובקש מכל העתונים לפרסם את המצב הנורא של האכרים הזקנים, הנשים והטף (הגדולים הלכו לבקש להם עבודה בפלכים אחרים), שהולכים וכלים מפני הרעב. דברי ל.נ. עשו פרי ובהרבה מקומות נוסדו ועדים לאסוף נדבות בשביל נגועי הרעב. ונאסף ונתחלק במשך שנות 1873–4 במזומן 1,881,000 רובל ו- 21 אלף פוד דגן.

כך הציל ל.נ. אלפי נפשות ממות.

ח: הָרוֹמַן “אַנְנַה קַרֶינִינָה”

אחרי שגמר ל.נ. את הרומן “מלחמה ושלום” חפש אחר איזה תֹכן לרומן חדש. היה בדעתו לכתוב רומן מימי פטר הראשון ושקד לקרוא את הספרים ואת התעודות הנוגעים לתקופה זו. אבל לסוף נואש מעבודה זו. בתחלה חשב שפטר הראשון, המכונה בשם “הגדול” יהיה אישיות מרכזית של הרומן, אבל אחר שהעמיק חקר בהסטוריה, נוכח כי לשוא נקרא בשם “גדול” כי לא יצר גדולות וגם את פטרבורג בנה רק מפני שהיה שונא ומבזה את עמו ובקש להתרחק ממנו.

בעודנו מחפש ומבקש אחרי איזה תֶּמַה והנה קרה מקרה: אשה אחת מקנאתה לבעלה היתה תמיד מתקוטטת עמו, ולאחרונה השליכה את עצמה על פסי מסלת הברזל והרכבת עברה עליה וריסקה.

המאורע הזה העיר את טולסטוי לכתוב רומן גדול מחיי ההוה, הוא הרומן “אננה קרינינה”. בו ממלאה תפקיד גדול אשה אחת אננה הנשואה לאחר מגדולי הפקידים שבמלכות, איש צר עין וחסר נפש, והיא נתאהבה באופיצר אחד וסוף סוף אבדה את עצמה לדעת. זולת אלה עוברים שם לפני הקורא תמונות הרבה אנשים שונים וגם איזה קוים מתכונת נפשו של המספר בעצמו (לֶוין וקיטי אשתו). ברומן הזה גלה ל.נ. את פקפוקיו שהדריכוהו מנוחה בזמן ההוא את זרותו להסביבה שבתוך רפשה הוא הולך וטובע.

הרומן נדפס בארבעה כרכים במשך ארבע שנים. שלשה חלקים נדפסו אצל קטקוב בשנות 1875, 6, 7, והחלק הרביעי נדפס בהוצאה מיוחדת. גם הוא תֻרגם עברית ונדפס בהוצאת שטיבל.

גם ברומן הזה נגלה לעיני הקורא עולם מלא של אנשים שונים: בעלי אחזות גדולות, פקידים גבוהים ציביליים ופקידים צבאיים, אלה הרוכבים המצויינים “שבשבתם על האוכל אי אפשר להבדיל ולדעת איפה גומר סוס ואיפה מתחיל אדם”. וגם האכרים המשועבדים וכמרי הכנסיה הפרבוסלבית.

בקיץ 1870 התחילה המלחמה בין צרפת ובין גרמניה. ל.נ. עמד על צד צרפת מפני ששנא את המיליטריזם הפרוסי, ואולי מפני שגם הוא כמו הרבה מהרוסים היו שונאים שנאה לאומית את הגרמנים.

למרות עבודתו המרובה והמטרידה של ל.נ. בספרות ובשאלות עולמיות, היה ל.נ. עושה גם מעשי “קונדס”. בסוף שנת 1871 גמר בנין אגף לביתו ועשה “חנכת הבית” – חגיגה משפחתית עם מסכות: אחד הוליך שני דֻבים ועז אחת. שני הדבים והמוליך היו ידידיו של טולסטוי והעז – טולסטוי בעצמו…

בזמן ההוא שהה איזה ימים בביתו של ל.נ. אכר מארחנגלסק, שצ’גלוביטוב, שהיה אמן לספר מעשיות עממיות. השפה השירית העממית העתיקה שבפי האכר הזה מצאה חן בעיני ל.נ., ומפיו כתב איזה לָגֶנְדוֹת עממיות ועִבֵּד אותן ויצר מהן את המעשיות “הסנדלר מיכאל”, “במה חיים בני האדם”, “שלשה זקנים שניצולו על אי אחד” ועוד.

ט: החרטה

בכל ימיו, גם בעת שאש יצר נעוריו היתה לוהטת בקרבו והיה מסור לתאוות בשרים, היו רגעים שבהם כאלו התפכח פתאם משכרונו לחשוב חשבון נפשו. מעת שנשא אשה עברו עליו איזה שנים של מנוֹחה ועבודה יוצרת אמנותית. אולם גם אז כנראה לא נתנה לו רוחו לשקוט לגמרי. בתוך הרומנים שלו וביחוד ב“אננה קרינינה” אנו רואים שהפרובלימות העולמיות מכות גלים בלבו ומזעזעות אותו עד תהום נפשו. ולאחרונה הגיעה השעה שבקרבו נעשתה מהפכה גמורה. זה היה בשנת 1878, שאז כתב את ה“ודוי” שלו.

בספר הזה גלה המחבר כל מה שהיה עצור בלבו, כל תעיותיו, נבלותו ונבלות סביבתו, ורצונו העז לתור ולבקש את הדרך הנכונה. על הכל מונח שם חותם האמת הגמורה להראות את עצמו כמו שהוא, פרכוסי נפשו הגדולה, גם בימי הירידה המוסרית שלו, ואשמת חבריו הסופרים.

הנני להביא כאן קטעים היותר חשובים מתוך הספר הזה.

"בכל לבי ונפשי רציתי (בימי עלומי) להיות איש טוב. אך הייתי צעיר, היו לי תאוות, ואנכי הייתי בודד, לגמרי בודד, בשעה שבקשתי את הטוב. בכל פעם שנסיתי להגיד מהטוב שהיה בפנימיות נפשי, שרוצה אני להיות איש מוסרי, התיחסו אז אלי בבוז ובלעג. וכאשר התמכרתי לתאוות שפלות, אז היו משבחים אותי ומחזקים את ידי.

אהבת הכבוד, אהבת השררה, אהבת הבצע, גאוה, כעס, נקמה כל אלה היו מעלות נכבדות. דודתי הטובה, אשה טהורה בנשים, היתה תמיד אומרת לי, שהיא היתה רוצה מאד, לטובתי, שיהיה לי קשה עם אשת איש rien ne forme un homme comme une liaison avec une femme comme il faut

ועוד היא מאחלת לי, שאזכה להיות אַדְיוטַנט (שליש) וביחוד אצל הקיסר בעצמו. והאֹשר היותר גדול שאקח אשה עשירה ועל ידי זה אתנשא להיות אדון לעבדים רבים.

על אדות השנים הללו שעברו עלי אי אפשר לי לזכור בלי פחד, בלי רגש תעוב, בלי מכאוב. רצחתי אנשים במלחמה, הייתי מזמין למלחמת שנים כדי להרוג; הפסדתי בשחוק הקלפים, זללתי מה שעמלו ויצרו האכרים; דנתי אותם למיתה, נאפתי, רמיתי. שקר, גנבה, נאוף, שכרות, אֹנֶס, הֶרֶג… לא היה עון שלא עשיתי, ובעד כל אלה קבלתי תהלות ותשבחות, חשבו וגם חושבים אותי חברי לאדם מוסרי. כך חייתי עשר שנים.

בזמן ההוא התחלתי לכתוב – לשם התפארות, ממון וגאוה. בספרות עשיתי גם כן כמו בחיים… בשביל שאמצא כבוד וממון צריך היה לכחש במה שהוא טוב וליפות את הרע…

בהיותי בן עשרים ושש באתי אחרי המלחמה לפטרבורג ושם נלויתי אל הסופרים. קבלו אותי כחבר, החניפו לי… אותי חשבו לאמן נפלא, למשורר… לי שלמו בעד זה כסף. היה לי שלחן ערוך, דירה נאה, נשים, חבורה… אני האמנתי שמלמד אני – כמו כל חברי הסופרים – את העם דעת, אעפ"י שלא ידעתי בעצמי מה צריך ללמד.

אולם בשנה השנית וביותר השלישית התחלתי לפקפק באמונתי זו. הסבה הראשונה היתה שראיתי, כי כהני הספרות אינם שוים בדעותיהם. אחדים מהם אומרים: אנו המורים אמת וצדק וחברינו מורים שוא ושקר, והאחרים אמרו ממש ההפך… והיו כאלה שלא דאגו כלל איך ומה צריך ללמד, ובלבד לקבל הרבה שכר.

וכשהסתכלתי יותר בכהני הספרות ראיתי, כי כמעט כלם הם אנשים לא מוסריים, אנשים חלשים, אפסיים לפי תכונתם, גרועים גם מאלה שהכרתי בימים שהייתי מסור לתאוות, בהיותי עובד בצבא. והם הסופרים עוד חושבים שהם עושים את חובתם ונהנים מעצמם, כאלו היו אנשים קדושים… הם היו לי לתועבה, וגם אני בעצמי הייתי לתועבה בעינַי, הבנתי, כי הכל רמאות.

מקרבתי לאנשים ההם סגלתי לעצמי מום חדש – גאוה מפותחת עד חולניות ובטחון של מטורף, כי נקראתי מבטן ללמד את בני האדם, אעפ"י שאיני יודע מה ללמד…

כלנו היינו מאמינים, שאנו צריכים לדבר ולדבר, לכתוב, להדפיס כמה שאפשר יותר מהר, כמה שאפשר יותר הרבה. שכל זה נחוץ לטובת בני האדם. ואלף סופרים, המבטלים זה את זה, הרבו להדפיס, לכתוב וללמד את אחרים. ומבלי להרגיש שאיננו יודעים בעצמנו כלום, שעל השאלה הפשוטה מהו טוב ומהו רע, איננו יודעים להשיב – אנחנו בכל זאת, מבלי לשמוע איש דברי חברו, דברנו, לפעמים חזקנו את ידי האחרים, כדי שהאחרים יחזקו את ידינו אנו; ולפעמים בכעסנו רבנו איש את אחיו, כמו בבית משוגעים.

אלפי פועלים עובדים יום ולילה, מכלים כחם ועובדים, מסדרים את האותיות, מדפיסים מלים למליונים, והדואר מוליך אותן לכל קצוי רוסיה. ובכל זאת לא אמרנו די. בקשנו שיקשיבו לנו יותר.

מוזר הוא הדבר מאד, אבל עכשיו הוא מובן. העיקר היה אצלנו לקבל כמה שאפשר יותר כסף ותשבחות. ובשביל להשיג את מטרתנו זו לא יכולנו לעשות איזה דבר אחר, מלבד לכתוב ספרים ועתונים. ואנחנו עשינו זאת. ובשביל להצדיק את פעולתנו חסרת התועלת בקשנו לנו אמתלאות, שהכל מתפתח ע“י ההשכלה, וההשכלה מתפתחת ע”י הפצת ספרים ועתונים…. ולפיכך משלמים לנו כסף וחולקים לנו כבוד מפני שאנחנו מחברים ספרים ומוציאים עתונים, ולפיכך אנו – היותר מועילים שבבני אדם והיותר טובים"…

אחרי שלקח ל.נ. אשה – מספר ל.נ. – חדל מדאג לטובת האנושיות וצמצם את כל מעינו להיטיב את מצבו שיהיה הוא ומשפחתו מאֻשרים.

את העבודה הספרותית כבר חשב לדבר ריק ובכל זאת עסק בה. כבר טָעם טַעם קבלת שכר גבוה מאד בעד עבודתו הספרותית ומחיאת כפים מהמון הקוראים, והוא הוסיף לעסוק בה לשם הגדלת נכסיו.

"אך לפני חמש שנים קרה עמי איזה דבר מוזר מאד: לפעמים באו אלי איזה רגעים של אי הבנה, של פסיקת החיים, כאלו לא ידעתי מה לי לעשות, ואנכי הייתי אובד עצות ונשקעתי בעצבות… רגעים הללו התחילו להיות יותר ויותר תדירים. באותם הרגעים שאלתי את עצמי: למה? ומה יהיה אחרי כן?…

השאלות הללו נדמו לי מתחילה טפשיות, פשוטות, ילדותיות, אולם כשנגעתי בהן ונסיתי לפתרן, הכרתי ראשית כל, שהשאלות הללו אינן טפשיות ופשוטות, ושנית, שאני אינני מוצא להן פתרון. בשעה שהייתי לכאורה טרוד במשק אחוזתי, פתאום התיצבה השאלה: אכן טוב, יש לך ששת אלפים דיסיאטין (70 אלף דונם) בפלך סַמַרָה. שלש מאות בהמות, ומה אחר כך?… או כשחשבתי ע“ד התהלה שאני נוחל ע”י חבורַי, אמרתי בלבי: נניח שאזכה להיות יותר מרומם מגוגול, פושקין, שקספיר, מוֹלְיֶר – מכל הסופרים שבעולם – ומה בכך? – ולא מצאתי תשובה. והשאלות אינן נדחות; אם לא נמצא פתרון, אי אפשר לחיות, ופתרון אָיִן….

שאלתי את עצמי: איזה רעיון יש במה שאני חי? – אין שום רעיון"…

והוא בא לדעת קהלת, סאקי-מוניו, שופנהויאר, שהכל הבל, וטוב המות מהחיים. וכמה פעמים עלה על דעתו לאבד את עצמו לדעת, ורק משום מה אי אפשר היה לו להוציא מחשבתו לפעולה.

והוא בקש לו מפלט באמונה. כופר היה בדת, בפולחן הדתי, אבל מאמין היה במציאות האלהים ובתורת המוסר שהיא היסוד לאהבת האדם. ובכח פלפולו מצא שלזה התכון ביחוד ישו הנוצרי. ובאר את האונגליון בהתאם לדעותיו הוא. השמיט ממנו מה שלא מצא חן בעיניו, את זה חשב לספחת, והשאיר לו מה שהוא לדעתו סלת נקיה. ומה שסתום אמר לכתוב: “שתוק עד שאדרש”, ודרש באונגליון דרשות חריפות עד שיצא לו אונגליון חדש.

לפעמים היה מקנא באכרים הפשוטים, שלפי דעתו אצלם ברורה מטרת החיים וחשב שע"י התאמצות יכול הוא להגיע למדרגתם, והשתדל להתלבש כמוהם, לחיות, כביכול, בפשטות גמורה כמוהם.

ל.נ. היה חושב שהדבר הזה הוא אפשרי. אכן אפשר היה לו להתלבש בכתנת פשוטה כמו אכר, גם לאכל כמו אכר, ולפרקים גם לעבוד כאכר. אבל האינטלגנטיות הגדולה שבו לא היה יכול לגרש מקרבו. ואינטלגנטיות זו הרחיקה אותו תמיד ממשאת נפשו להיות כאחד האכרים. והיא הביאה אותו ליד ספקות והרהורים שהנחילוהו יסורים נוראים. נתקיים בו מאמרו של קהלת “יוסיף דעת,יוסיף מכאב”. גְדוֹל הדעת היה ל.נ. וגדולים היו מכאוביו. היה זמן שהוא בעצמו עמד על אי הטבעיות שבפשטותו. באחד מפתגמיו (בספרו “ממחזור הקריאה”) אמר: פחות מכולם פשוטים הם אותם האנשים המבקשים להֵרָאוֹת כאלו הם פשוטים. הפשטות, העשויה בכונה תחלה, היא מלאכותיות הכי גרועה והכי אי-נעימה.

_______________


עוד ימים רבים היה ל.נ. מפקפק אולי יש משהו אמת בדת הפרבוסלאוית, אולי יש בה ניצוץ של אמונה תמימה. חזקים היו הרשמים שקבל מימי ילדותו. אבל הגיעה השעה וכל זה התנדף כעשן. הוא ראה והכיר שזוהי קליפה בלי כל תוך. ולא זה בלבד, אלא שקליפה זו מלאה רמאות ושעמודי הפרבוסלביה בעצמם, ראשי כהניה, אינם מאמינים במה שהם מורים לאחרים.

פעם, בשובו מהכנסיה, אמר אל המורה שבביתו: “אי אפשר לסבול יותר! עומד אני בין האכרים המתפללים, שומע דפיקות אצבעותיהם על מעילי העור שלהם, כשהם מצטלבים; ובאותה שעה מגיע לאזני לחש עצור של הנשים ואנשים על אודות דברים גשמיים רגילים, לשון הרע ורכילות… ניכר שאין להם כל יחס לענין הדת”.

בקיץ 1879 היה ל.נ. בקיוב ובקר את ה“לאברי” (лавры – קברות קדושים), את הנזירים ואת ראש הנזירים, וכל מה שראו שם עיניו ושמעו אזניו קרב את כפירתו בדת.

רושם של בחילה והתמרמרות עשה עליו ספרו של המיטרופוליט מאקארי “יסודות הדת הפרבוסלאוית”, שנתקבל בתור ספר למוד בסימינרים, “אני קראתי – כותב ל.נ. – ספרי כפירה כמו של וולטר, יוּם; אבל מעולם לא נסיתי להוציא על פיהם משפט של כפירה גמורה, כמו שאני מוציא על פי ספרי הקטחיזמים ו”דברי אלהים“… ראיתי שזהו לא שקר, אלא רמאות של אנשים שבעצמם אינם מאמינים בשום דבר, רמאות מקובלת, שמטרתה השפלה קבועה מראש”…

בכלל אנו רואים שבתקופה זו גדל בלבו חשבון הנפש וערער את כל שלות רוחו. הוא מצא שהנהו גוזל את הבריות, שמקבל מהעולם הרבה ונותן כנגד זה מעט מאד. במכתבו לפֶט ביולי 1879 הוא כותב: “נדמה לי שחלק גדול מחיי ומחייך מתמלא ממה שאנו משלימים לא את הצרכים הטבעיים, אלא את הצרכים המלאכותיים שבאו לנו בירושה על ידי חנוכנו וממה שהמצאנו אנו בעצמנו, ותשעה חלקים מכל מה שאנו עובדים להשלים את צרכינו אלה המה עבודת בטלנים. אני הייתי רוצה מאד להיות בטוח בטחון חזק שהנני נותן לבני אדם יותר ממה שאני מקבל מהם. אולם מפני שאני מרגיש בעצמי שהנני נוטה לתת ערך גדול לעבודתי וערך קטן לעבודת אחרים, ולפיכך כשאני בא לעשות חליפין חדלתי מהאמין בצדקת חשבוני, שאני עובד הרבה ושלעצמי בחרתי העבודה היותר קשה, כביכול. (אנכי תמיד נוטה לחשוב שעבודתי היא היותר דרושה והיותר קשה). אני הייתי רוצה לקבל מאחרים עד כמה שאפשר פחות בשביל עצמי, ובאופן שכזה, אני חושב, אפשר יותר להנצל משגיאה”.

אשת טולסטוי לא היתה מרוצה כלל מהשנוי הזה שבא בדעות בעלה. במכתבה לאחותה (חדש נובמבר 1878) היא אומרת: “ליב שלי שקוע כלו בכתיבה, ברק עיניו מוזר, כמעט שאינו מדבר כלום, אינו כלל מהעולם הזה. על דבר עניני החיים אינו מסוגל כלל לחשוב”.– ובה' מרץ 1879 כתבה: “ליב קורא וקורא… כותב מעט. אך לפעמים הוא אומר שעכשיו הענין מתבהר אצלו”…

בנובמבר 1879 כותבת אשת טולסטוי לאחותה במרירות: “ליב שלי תמיד עובד, כמו שמתבטא בעצמו. אך אוי ואבוי! – הוא כותב מאמרים על דבר האמונה; קורא וחושב עד כאב ראש, והכל להוכיח עד כמה אין הכנסיה מתאימה לתורת הנצרות. אינני בטוחה אם ימצאו בכל רוסיה עשרה אנשים שיתענינו בזה. אך אי אפשר לעשות כלום נגד זה. אחת שאלתי, שימהר לגמור את הדבר הזה ושזה יחלוף כמו מחלה”.

וכשהתחיל טולסטוי להרעיש את מבצר הכניסה הפרבוסלאוית, התחילו רבים מחבריו וממעריציו להתרחק ממנו, והראשון מהמתרחקים היה ידידו המשורר פֶט…

לגלח אחד כתב טולסטוי: "מכתבך הסב לי עונג רב. אתה הנך הגלח הרביעי שמסכים לדעתי. הדרך היותר טובה לצאת ממצבך היא דרך הגבורה: תאסוף את צאן מרעיתך, תעלה על הבמה, ובמקום תפלות והשתחויות כלפי האיקונין, תכרע ותשתחוה כלפי העם ותבקש סליחה על שסבבת אותו בשקר ובמרמה. הדרך השניה היא זו שבחר בה לפני עשר שנים איש אחד מצוין, שמת זה לא כבר, תלמיד הסימינר מויאטקה, הגלח יאפולוב. הוא הודיע לבישוף, כי אחרי שנשתנו דעותיו, אי אפשר לו להיות גלח. אז הזמינוהו לעיר הפלך והפקידים ובני משפחתו הציקו לו כל כך עד שחזר לעבודת כהונתו. אולם בטרם עברה שנה לא יכול להתאפק והודיע שוב שהוא מתפטר. וגם גלח את שער ראשו. אשתו נפרדה ממנו ויסוריו כל כך רבו עד שמת כקדוש ולא בגד בדעותיו…

אולם יודע אני כמה זה קשה מפני יחסי המשפחה והאנשים הקרובים. ולפיכך אני מבין לנפש הגלח שמפני חולשתו אינו זז מכהונתו ואיני דן אותו לחובה גם אם הוא מורה לאחרים מה שאינו מאמין בלבו. אבל מה שאני רוצה ליעץ לאנשים שכאלה שלא ירמו את עצמם ולא יטהרו את השרץ בפלפולים…. יתקרבו נא אל האמת עד כמה שאפשר להם"…

י: יחסו למאורעות הפוליטיים

הלחץ שלחצה הממשלה הרוסית את העם הגיעה עד המדה שאי אפשר היה עוד לסבול. והאינטיליגנציה נגשה להלחם בה במעשי טירור ובשנת 1881 נהרג מפצצה אלכסנדר השני.

אז, כשמלך אלכסנדר השלישי, נגשה הממשלה לדון את כל אלה שהשתתפו בהריגת אלכסנדר השני. ל.נ. היה מלא צער על כל הדבר הזה. רע היה בעיניו מעשי הטירוריסטים ורע היה בעיניו מה שהממשלה מכינה את עצמה להנקם מהטירוריסטים. ואז החליט בלבו לפנות במכתב אל אלכסנדר השלישי, ולהרחיק את האסון של הריגת נפשות איזה שהן.

הנה המכתב. הוא חשוב לא רק מפני שטולסטוי כתב אותו, אלא מפני שבו משתקפת נפשו של האדם הגדול הזה.

"אני, חדל אישים, חֲסַר שאר רוח וחלש, אדם שפל, כותב אל האימפרטור הרוסי ומיעץ לו איך להתנהג במצב מסובך וקשה, שכמוהו לא היה! אני מרגיש עד כמה זה מוזר, נעדר הנימוס, חוצפה, ואף על פי כן אני כותב. אני חושב לעצמי: אתה תכתוב, מכתבך יהיה למותר, איש לא יקרא אותו, או יקראו ויאמרו שהוא מזיק ויענישו אותך בעדו. הנה הכל מה שאפשר להיות. אבל רע בודאי שלא יצא מזה ולא יהיה על מה להתחרט. אולם אם אתה לא תכתוב ואחר כך יִוָדַע לך, שאיש לא אמר אל הקיסר מה שאתה רצית להגיד לו, והקיסר יחשב אחר כך דרכו, אחרי שכבר אי אפשר יהיה לשַׁנוֹת, ויאמר, “אלו נמצא מי שהוא שהיה אומר לי כך” – אז הנֹחם יאכל אותך לנצח, מדוע לא כתבת מה שחשבת? ולפיכך הנני כותב להוד מלכותך מה שאני חושב…

את אביך, קיסר רוסיה… הרגו לא שונאיו הפרטיים, אלא לשם איזו טובת האנושיות כולה.

אתה קמת במקומו, ולפניך אותם האויבים שגרמו לו צער גדול בחייו ולבסוף המיתוהו. הם שונאיך, מפני שעל כסא אביך אתה יושב, ובשביל טובת האנושיות הכללית הם בודאי יבקשו להרוג גם אותך.

בודאי שבלבך מתעורר רגש הנקמה, כמו לרוצחי אביך ורגש של אימה מהחובה שאתה צריך לקבל עליך. יותר נורא מזה אי-אפשר לתאר, מפני שאין נסיון קשה מזה. "שונאי המולדת, פרחחים נבזים, יצורים שאין אלהים בלבם, מפריעי המנוחה והחיים של מיליוני נתיניך ורוצחי אביך – מה אפשר לעשות להם אם לא לבער אחריהם, כמו אחרי מפיצי מחלה מתדבקת, אם לא לשוף ראשם כמו ראשי צפעונים? זה דורש ממני לא רק גאולת הדם, זוהי חובתי, זה דורשת ממני כל ארץ רוסיה…. –


לפני עשרים שנה נוצר קן של אנשים, רובם צעירים לימים, השונאים את הסדר הקיים. ואת הממשלה… עשרים שנה שהממשלה נלחמת נגד הקן הזה, והוא כמו קן החומץ שתמיד עומד בשלמותו ולא רק שאינו נפחת, אלא עוד הולך ומתרבה.

אלה שנלחמו נגד המכה הזו באמצעים חצוניים השתמשו בשתי תחבולות: תחבולה אחת לכרות את האבר המדולדל, למתוח את כל חמר הדין, והשניה לתת למחלה ללכת בדרך הטבע, להמתיק את הדינים. אלה היו מדות הליברלים, שבקשו להניח את דעת המתנגדים ולהחליש בזה את כח ההתנגדות…

באלה התחבולות נסו לרפאות ולא הועילו. המחלה יותר ויותר מתגברת. יש עוד תחבולה – תחבולה שאותה אינם יודעים הרופאים, תחבולה מוזרה. מדוע לא לנסות אותה?…

נִסו בשם הצרך הממשלתי וטובת ההמון ללחוץ, להגלות, להמית, נסו בשם הצרך הממשלתי וטובת ההמון לתת חפש – ואין נחת. מדוע לא לנסות בשם ה' לעשות רק כתורתו, מבלי לחשוב לא על דבר הממשלה, ולא על דבר טובת ההמון? קיום המצוה לשמה אי-אפשר שיגרום רע.

התחבולה הזאת היא סליחה לפושעים ושָׁלום טובה לעושי רע. את התחבולה הזאת מיעץ טולסטוי לקיסר הרוסי להשתמש בה. והוא מבאר עוד את המעלה של התחבולה השלישית הזאת:

"שתי התחבולות הראשונות רעות הן כשהן לעצמן. הראשונה היא מעשה אונס, הריגות (וכל אחד יודע, כי גם אם הם נעשים במשפט הם מעשה רע); השניה היא נתינת חפש לא באמת ולא בלב שלם. ואם נדמה היה שתחבולות אלה מועילות לממשלה, אבל הכל מודים שרעות הם בשביל אלה שמוציאים אותן לפעולה. התחבולה השלישית היא לא רק מתאימה לטבע האדם, אלא עוד מנחילה שמחה ואֹשר לנפשו…

המצב שלך ושל רוסיה כולה דומה למצב החולה בשעת המשבר. צעד אחד לא נכון, קבלת רפואה שאין בה תועלת, שמביאה נזק… יכולה להזיק לחולה לנצח…

מלך אדיר! ידיך עוד לא נגואלו בדם. אתה בעצמך הנך קרבן המצב. אתה טהור ונקי גם בינך לבין עצמך וגם לפני ה‘. אבל אתה עומד על אם הדרך. רק ימים אחדים יעברו, ואם יתגברו אלה החושבים, כי מצות האלהים נתנה רק בשביל שיחה בטלה ושבשביל טובת הממשלה דרושה שפיכת דמים ורציחת נפשות, אז תצא מהמצב הנעים של טהרה ושל התאחדות עם ה’ ותתיצב על דרך החשך של הצורך הממשלתי, המצדיק את הכל ואפילו לעבור על מצות ה' שצוה לכל האדם.

אם לא תסלח, אם תדון למיתה את החוטאים, אתה תשרש שלשה, ארבעה ממאה. ובמקום השלשה או הארבעה יצמחו שלשים, ארבעים, ותאַבֵד בידך לעד את הרגע שהוא שקול כנגד מאה שנה, – רגע שבו היית יכול לעשות את רצון האלהים, ולעולם תאבד ממך הדרך שרק היא הזכה בעיניו, ותשקע לעד במעשים הרעים, הנקראים בשם טובת הממשלה.

סלַח, שַׁלֵם טובה תחת רעה, וממאה שונאים עשרה יהפכו לך לאוהבים, ולב של מיליוני אנשים ירעד משמחה והתמוגגות, בראותם דוגמא של מעשי חסד ממרום כסא המלוכה, מצד הבן, שאביו נרצח.

מלך אדיר! אם היית עושה כזאת, אם היית קורא לאותם האנשים ונותן להם להוצאות הדרך ושלחת אותם לאמריקה והוצאת כרוז לעם שבראשו יהיה כתוב: “ואנכי אומר אהבו את שונאיכם” איני יודע איך היו אחרים עושים, אבל אנכי, שהנני נתין לא מן המובחר, הייתי לך לכלב, לעבד עולם. אנכי הייתי בוכה מאהבה בעת שהיו מזכירים את שמך, כמו שאני בוכה עכשיו, בכתבי את המכתב הזה. ואולם למה אֹמר שאיני יודע איך יתיחסו לזה אחרים! אני יודע מה גדול הוא שפע החסד והאהבה שהיה משתפך אז על כל רוסיה בעקב המלות הללו…

אם תהרגם, תעקרם, לא תנצחם. לא חשוב המספר שלהם אלא הרעיון. בשביל להלחם בהם צריך להלחם בתכסיס רוחני. האידיאל שלהם הוא ספוק הצרכים לכל בני האדם, שויון, חפש; ולהלחם בהם צריך להעמיד נגד האידיאל שלהם, אידיאל יותר גבוה שיכלול בקרבו גם את האידיאל שלהם. הצרפתים והאנגלים נלחמים גם כן בהם ואינם מצליחים.

יש רק אידיאל אחד שאותו צריך להעמיד נגד האידיאל שלהם…האידיאל שכולל גם את האידיאל שלהם, זהו האידיאל של אהבה, של סליחה, של שִׁלוּם טובה תחת רעה"…

את המכתב שלח טולסטוי לסטרַחוב שימסור לקטיגור הראשי פוביידונוסציב, והלז יביאהו לפני הקיסר אלכסנדר השלישי. פוביידונוסציב קרא את המכתב והחזירו לסטרחוב ואמר שהוא לא ימסרהו לקיסר. ואחרי איזה זמן השיב לטולסטוי במכתב לאמר:

“בקראי את מכתבך ראיתי שאמונתך היא אחרת ואמונתי ואמונת הכנסיה אחרת. ישו הנוצרי שלי הוא אישיות חזקה, מרפאה חלשים; ושלך – אישיות חלשה שבעצמה צריכה לרפואה”.

וישו הנוצרי של פוביידונוסציב הצליח לדחות לזמן של שלשים ואחת שנה מפלת בית רומנוב. תקופה שעלתה בקרבנות של הרבה מיליונים בני אדם והביאה את הממלכה לידי הריסה גמורה.

יא: חפוש דרכים

בעשירי ליולי 1881 הלך ל.נ. עם משרתו אל המנזר שבאופטינה. ל.נ. היה לבוש בבגדי אכר עני ועל רגליו סנדלים קלועים מקלפת עץ. כשצלצל הפעמון לבוא לסעודה לא נתנו הנזירים להם להכנס אל חדר האכל הנקי, והיו מוכרחים לשבת ולאכול עם כל האורחים העניים. ל.נ. ישב בפשטות גמורה עם העניים ואכל עמהם יחד לתיאבון לחם שחור וחמיצה. כשבא זמן השֵׁנה לא רצה הנזיר הפקיד לתת להם חדר מיוחד ואז נגש משרתו של ל.נ. אל הנזיר ותקע בידו רובל אחד, והקדוש התרכך ונתן להם חדר מיוחד ונקי.

למחרת נודע במנזר כי הגְרַף טולסטוי מתארח פה ותקם מהומה.

הארכימנדריט, ראש המנזר, שלח לחפש אחריו ולבקשו שיסור אליו וגם אחד מהנזירים הקדושים המפורסמים דרש אחריו. אז החליף ל.נ. את שמלותיו והלך אליהם. הוא שהה שם איזו שעות, ויצא מהם בפחי נפש. גם בהם לא מצא את אשר בקשה נפשו. הנזיר הקדוש אמר לו איזה ציטט מאונגליון שלא נמצא שם. וכאשר הראה לו ל.נ. את טעותו, לא בא במבוכה ולא הודה על טעותו, אלא השיא אותו לענין אחר.

ל.נ. ראה את כל ההנהגה במנזר. איך שמקבלים בכבוד רב פני עשירים ואיך שמתיחסים בבוז אל העניים ונוכח שגם שם אין קדושה. צער גדול סבל ל.נ. בראותו את עצמו טבוע בתוך ים של זוהמא אצילית, פַרַזיטית ובטלנית. בתחלת החרף הסיעה אותו משפחתו למוסקבה, לבלות הזמן בעיר הבירה, ששם יש חבורה יפה, שעשועים, מחולות…

והנה מה שכתב בחמישי לאוקטובר 1881.

"עבר חדש שהסב לי יסורים גדולים שכמוהם לא טעמתי בכל ימי חיי. המעבר למוסקבה. כולם מסתדרים, אבל מתי יתחילו לחיות? כל מה שנעשה הוא רק מפני שכך אחרים עושים. אמללים!…. וחיים אָיִן.

סרחון, אבנים, מותרות, דלות, זמה. נאספו שודדים, שחמסו את העם, אספו צבא, העמידו שופטים בשביל שיגנו על מעשי תעתועיהם ועורכים משתאות. ולעם אין דרך אחרת, אלא להשתמש בתאוות האדונים הללו, לקבל מהם בערמה חזרה, מה שהם, האדונים, שדדו מהם. האכרים מתחכמים בדבר. הנשים (משרתות) בבית, הגברים מגהצים את הרצפה ואת גופות האדונים במרחץ או נעשים לעגלונים".

והנה מה שכותבת אשתו של טולסטוי בחדש ההוא.

“מחר יגמר חדש מעת שאנו פה ועוד לא כתבתי לשום איש דבר. שני השבועות הראשונים תמיד בכיתי. מפני שליב שלי נפל לא רק בעצבות אלא באַפַּטִיָה של יאוש. הוא לא היה יכול לישון ולא לאכול. בעצמו היה לפעמים יושב על יד הניר ובוכה, וחשבתי שאצא מדעתי”…

בתחלת שנת 1882 היה מפקד הנתינים ברוסיה. אז השתתף ל.נ. בעבודת המפקד בשביל לראות את עניות העם. ומה שראו עיניו, כל הדלות הנוראה, המזוהמה, השפלה, הסרוחה, הביאה אותו לידי הרעיון, שאין עצה ואין תחבולה, וכל העזרה שמושיטים לעם אין בה שום תועלת… כל התחבולות שממציאים “אוהבי האדם” (הפילנטרופים) אינן מועילות ובמדה ידועה עוד מזיקות… דרושה עזרה אחרת ותחבולות אחרות. איזו? – הוא בעצמו אינו יודע…

באותו הזמן כתב ל.נ. את מאמריו “עיר המפקד” וגם המאמר “מה לעשות?”.

*

ל.נ. טולסטוי אחרי הגדולות שעשה בספרות – באמנות, עמד וחשב: ועכשיו מה? – לא כלום. עבדתי ויפה עבדתי, אך מה יצא מעבודתי זאת? וכי אני בעצמי נעשיתי יותר טוב מזה, או השפעתי על אחרים שייטיבו דרכם? לא מיניה ולא מקצתיה! ואז עלה בלבו הרעיון של כפירה ביופי, באמנות. העבודה בשביל היופי, בשביל האמנות היא עבודה זרה, תעתועי השטן. הטוב והיופי הם שני דברים המכחישים זה את זה, ומי שבוחר בטוב, צריך לעזוב את העבודה לאמנות, ליופי – הוא צריך לפנות אל אלהים, לעבודת האלהים.

בשנה זו, כנראה, בא ל.נ. אל הרב מטעם הממשלה במוסקבה ל. מינאר ובקש ממנו לבחר בשבילו איזה מורה ללמדו עברית. מינאר קבל על עצמו לתת לו שעור. הוא למד בשקידה רבה. תפיסתו היתה קלה מאד. אבל הוא למד רק מה שהיה דרוש לו. הם עברו יחד מבראשית עד ישעיהו, קטעים קטעים. מהדקדוק למד רק מה שנראה לו יותר נחוץ. הוא גם קרא (בתרגום) מהתלמוד, וביחוד עבר על הספר “השקפת העולם של התלמודיים” שחבר רש"י פין וקצנלבוגן ומתורגם על ידי ליבנדה.

כחצי שעה היה עובד כתלמיד ואחר כך היה נכנס עם מורו בשיחה. פעם אמר למינאר שבתנ"ך אין זכר שקיום העולם תלוי במדת החסד. ועל זה ענהו מינאר: כתוב מפורש הוא “עולם חסד יבנה”. ל.נ. התפלא מאד על הדבר הזה.

בכלל היה יחסו של טולסטוי ליהודים וליהדות קר מאד, אם לא פחות מזה… 7. אמנם כאשר נדרש אחר הפרעות לחוות את דעתו על החזיון המעציב הזה, ענה, כמובן, שהוא מתנגד ומוחה נגד מעשה החמס והשוד הנעשה ליהודים, אבל ממקומות שונים בספריו ניכר, שהיהודים היו זרים לרוחו; אף על פי שבספרו “מחזור הקריאה” מביא כמה ציטטים מהתלמוד, בכל זאת אי אפשר היה לו לשרש את משפטו הקדום על דבר היהדות.

בכל מקום שנפגשו אצלו היהדות עם הנצרות היה הוא תמיד מטה כלפי הנצרות. פעם הוא אומר: היהדות היא כפנס התלוי על עמוד הקבוע במקום אחד, מאיר איזה שטח, ומשם והלאה חשך, והנצרות היא כפנס ההולך לפנים, כלומר שהיהדות טובה היתה לשעתה והנצרות – אידיאל נצחי.

הדין הזה הוא מעוות לגמרי. ל.נ. ראה את היהדות מתוך שפופרת צרה של איזה קטעים מתורגמים ומהם בא לדון על היהדות הרחבה מני ים. הוא לא הרגיש, שכל הנצרות היא קטע מהיהדות שנמסר בתרגום לא נכון…

באמונה שלמה ובהכרה ברורה אני אומר, שאם הנצרות היא פנס, היהדות – שמש, ולאלה שהשמש זורחת אין צורך בפנסים.

ל.נ. התנגד גם לציונות. – “כל ממלכה – כתב ל.נ. – נוסדה תחלה ברצח וגזל. אתם היהודים, אחרי שגליתם מארצכם נשתחררתם בתור עם מהעון החמור הזה. ולמה אתם באים לחזור על הראשונות וליסד לכם ממלכה?”.

מובן שהוא לא ידע את שאיפות טובי הציונים ובפרט זו של הציוניות החלוצית, שרחוקה לגמרי מיסוד ממלכה ברצח וגזל.

לרגלי המאורע הזה, כי התחיל ל.נ. ללמוד עברית, כתבה אשתו לאמור:

“לִיב שלי לומד עברית, והדבר הזה מצער אותי מאד. מפזר הוא את כחותיו על דברים ריקים. מהעבודה הזאת הוא מאבד את בריאותו ואת מצב רוחו. ומשום כך אני יותר מצטערת. ואיני יכולה להסתיר את התנגדותי לדבר הזה”.

ובמכתב אחר היא כותבת:

“… כנראה בא הקץ לעבודתו הספרותית. חבל, חבל!”

לפעמים היו הסכסוכים בין האשה ובין בעלה קשים מאד. ופעם החליט בנפשו לעזוב לגמרי את ביתו. אך בהגיעו לחצי הדרך בין יאסנאיה פוליאנה ובין העיר טוּלַה נמלך, מפני שאשתו היתה בחדשים האחרונים להריונה ויירא פן יזיק לה וישב הביתה.


יב: הספרות העממית ותקון העם

בשנת 1883 נלוה לטולסטוי ו.ג. צֶ’רטקוב, שנעשה למפיץ תורתו של טולסטוי בעולם. ואחר כך נתחבר אליו גם ביריוּקוב, שכתב את הביוגרפיה של טולסטוי בשלשה חלקים.

צ’רטקוב זה התחיל בעזרת ל.נ. טולסטוי להוציא לאור ספרים קטנים נוחים לקריאת ההמון. הדבר הזה הביא לו שמחת חיים ורצון כביר לעבודה. האינטליגנטיות שבו חזרה ונעורה, רק קבלה צורה חדשה.

במכתבו אל צ’רטקוב כותב ל.נ. כדברים האלה:

“לבי נמשך יותר ויותר אחרי הוצאת הספרים בשביל השכלת הרוסים. אנכי בכונה איני משתמש במלת “ההמון”, מפני שאמתת מחשבתי היא שלא יהא הבדל בין ההמון ובין לא-ההמון”.

במכתב אחר הוא כותב (יאנואר 1884): “עבודתי להוצאת ספרים יותר ויותר לוקחת לבי. הייתי רוצה לשלם לעם במה שאפשר בעד מזונותי במשך חמשים שנה”…

העבודה הזאת עשתה תקופה חדשה בהיסטוריה של הספרות העממית. ההוצאה נקראה בשם посредник (המתַוֵך), שהצליחה מאד במעשיה. להצלחתה היו שלשה גורמים:

1. מפני שמטרת ההוצאה הזאת היתה לתת לפני העם מזון רוחני מוסרי (בהתאמה לתורת הנצרות לפי הבנתו של טולסטוי).

2. מפני שלעבודדה זו נתנו ידם הכחות הספרותיים היותר טובים.

3. מפני שהמוציא לאור איבן סיטין, שהיה לא רק סוחר מנודה, אלא גם חובב ספרות ורוצה בתקנת עמו, ידע לנהל את הענין באופן מעשי.

טולסטוי נתן להוצאה זו ספוריו הקטנים, שנקראו בעונג רב. ומיד תֻרגמו גם לשפות אחרות. קשה היה לו להיות עורך. כשנזדמן לו איזה דבר הגון ומצא שצריך תִקון, אז, כשבא לתקן, היה משנה אותו לגמרי. ובכלל נוח היה לו לכתוב איזה דבר מחדש מאשר לתקן מה שנעשה ע"י אחרים.

בשנות 1884, 85, אחרי שראו עיניו בעת מפקד העם את כל העוני המנוול והנורא של ההמון, ביחוד בבתי המלאכה של ה“יחפים”, שמשם יצא כמשוגע: בכה וילל וצעק מעצמת מכאוביו – עסק ל.נ. בהוצאת מאמרו “ובכן מה אנו צריכים לעשות?”.

"זוכר אני – אמר שם ל.נ. – כי בנסיון שלא הצליח שנסיתי לעזור לאביוני העיר, הייתי דומה לאותו האיש המשתדל להוציא את חברו מתוך הבצה בשעה שגם הוא בעצמו שקוע בה… אנכי לא ראיתי מה שיש תחת רגלי וחפשתי אחרי אמצעים חצוניים.

"אני הרגשתי שחיי מקֻלקלים ואסור כך לחיות. אבל אז לא באתי עדיין לכלל דעה, שצריך תחלה לתקן את חיי עצמי, אלא חשבתי שבשביל לתקן את חיי, צריך אני לתקן מתחלה את חיי אחרים. שכנתי בעיר וחפצתי לתקן את חיי שוכני העיר, ומהרה נודע לי שאת הדבר הזה אי אפשר לעשות…

"מה היא עיר? ממה נצטרפו יושביה ומה מושך אותם אליה?…

"בכל מקום ברוסיה, ולאו דוקא ברוסיה, אלא בכל העולם כולו, תורה אחת. העשר של עבודת הכפר עוברת לידי הסוחרים, בעלי האחוזות, פקידי הממשלה, בעלי התעשיה, והאנשים שאספו את העשר הזה אל תוך אוצרם מבקשים ליהנות ממנו. וליהנות ממנו הנאה מרובה אפשר רק בעיר. בכפר אין מעשי אמנות, אין חנויות, אין בנקים, אין בתי יין, אין תיאטראות ועוד מוסדות משמחים. ושנית, בכפר אין מקום להתפארות, אין הרצון להפליא ולהתנאות יותר מאחרים. בכפר אין מי שיכיר את תפארת המותרות, אין מי שיסתכל ויתפלא. האכרים אינם מבינים בזה כלום. ומלבד זאת, בכפר יש סכנה בחיי מותרות: אי אפשר לעשות שם אמבטאות מחלב או לגדל גורי כלבים בחלב, בשעה שהתינוקות של האכרים אינם מוצאים טפת חלב, או להקים היכלי חמד על יד אהלים דלים ורעועים, שאין גם במה להשיק בהם את התנורים בחרף.

“ולפיכך העשירים מתאספים יחד בעיר, ששם אפשר להם לספק את כל חפצם בחיי מותרות, בשעה שהמשטרה עומדת בעין פקוחה ושומרת על ה”תכשיטים" הללו. והאכרים העניים הרעבים באים גם הם אל העיר, אל המקומות ששם כל החיים הם חג אחד ארוך, כדי שיקבלו איזה פרורים משלחן העשירים, וגם הם מתחילים להתלמד עד כמה שאפשר לעבוד פחות וליהנות מעמל אחרים.

"וכך הולכים האכרים ונמשכים מהכפר אל העיר ומוצאים להם מקום על יד העשירים ובכל תחבלות משתדלים לקבל מהם משהו למלא את צרכיהם, ונכנעים לכל דרישות העשירים. הם רוחצים את העשירים בבית המרחץ, משרתים בתיאטרון, עובדים בתור עגלונים ובבתי הזונות. וכך מתחנך האכר שלא לעבוד עבודה יוצרת, אלא להתפרנס מערמה ומבטלה, עד שהוא נפסד ואובד לגמרי.

"והמנוף היותר עקרי בכל עבודת ההשחתה הוא הכסף.


"השטר הממשלתי, הוא שטר חוב תמידי, שאותו אפשר תמיד להציג לפרעון, שהעניים ישלמו בעדו בזיעתם.

“בימים הקדמונים, בעת שכל הסדר האקונומי היה מיוסד על העבדות הפשוטה, אז גם החכמים היותר גדולים, כמו קסינופונט, אפלטון ואריסטו לא ראו בזה כל און. גם הם חשבו שכך צריך להיות ואי אפשר אחרת. וכך גם עכשיו אין החכמים רואים את העון שיש בעבדות רוב בני האדם ע”י הכסף – ע"י גבית המסים שנעשית בכח הצבא והנשק…

“כל זמן שיהיה בעולם איש אחד חמוש בנשק ושלו ניתנה הרשות להרוג את מי שהוא, לא תחדל העבדות מהעולם, ואי אפשר יהיה לכונן בעולם ממשלת הצדק”.

ובסוף הספר, כשהוא בא להשיב על השאלה “ובכן מה אנו צריכים לעשות?” הוא אומר:

1. ראשית כל שלא נרמה את עצמנו. – נגיד את האמת ולא נפחד ממנה.

2. לחדל מחשוב את עצמנו לצדיקים, להתפאר במעלותינו היתרות נגד אנשים ולהכיר בעותותינו.

3. לקיים את החק הנצחי, האמיתי, חק האדם, למצוא לחמו מעבודה כשרה ויוצרת.

הרבה מרעיונות הספר הזה קבל טולסטוי – כמו שהעיד בעצמוֹ – מאכר אחד מכת שומרי השבת – בוֹנְדַארֵיב.

בונדאריב זה אמר: בזעת אפך תאכל לחם, היא מצוה. ואין הלחם כשר אלא כשמשיגים אותו ע"י עמל וזעה. וכשם שאין האשה יכולה לקרוא לאיזה ילד שהוא בנה, אם לא ילדה אותו בעצב וביסורים, כך אין לקרוא ללחם – לחמי, אם האדם אינו עמל בשבילו בעבודה יוצרת.

במכתבו לאחד מראשי הדוחובורים כתב ל.נ. (14 אוקטובר 1896): “שמחתי מאד על דבריך כי אתה נאה מקיים מה שאתה נאה דורש, ולמרות התנאים הקשים שאתה נמצא בהם, הנך מוצא את לחמך בעבודה. אין דבר טוב מזה להכיר על ידו את האמת שבלב. אנכי בנוגע לזה חלש מאד. אנכי מוקף מותרות, שאני שונא אותן ואין בי כח להשתחרר מהן. ולפיכך אתה משמש לי למופת, ואנכי משתדל”…

יג: קטטות משפחה

בסוף שנת 1885 כתבה סופיה אנדרייבנה:

"אני יושבת וכותבת, והנה הוא נכנס. אני מביטה: פניו מעוררים פחד. כל הזמן שלפני זה היה יחסו אלי טוב; לא הוציא מפיו אפילו דבור אחד מעליב… – אני באתי להגיד לך – אמר אלי – שאני רוצה להפרד ממך. אי אפשר לי להוסיף כך לחיות, אסע לפריז או לאמריקה…

מה היה? – שאלתיו אני.

כלום, אך אם טוענים על העגלה יותר ויותר, הסוס יעמד ולא ימיש ממקומו… – מה טענו על העגלה אי אפשר לדעת. והוא התחיל לצעוק, לדבר דברים קשים וגסים. אני סבלתי ולא עניתי כלום. רואה אני אדם שיצא מדעתו וכאשר אמר: “במקום שאת נמצאת שם האויר מקולקל”, צויתי להביא את הארגז והתחלתי לארז את חפצי… הילדים מהרו אלי והתחילו לבכות. ופתאום גם הוא התחיל לבכות בכיה היסטֶרית והיה כלו רועד"…

מצב נפשו זה לא ארך הרבה. הוא נשתנה לטובה. אך התסיסה הנפשית לא חדלה. הוא אמנם שב מהרה אל העבודה הספרותית וכתב את הספור “מות איבן איליץ”, שבו תאר חיי פקיד אחד שכל מעשיו היו זיוף תמידי, ושרק לפני מותו הרגיש בזה8.

בבקשו ללכת בארח צדיקים, אמר להפקיר את כתביו, שכל מי שירצה יוכל להדפיסם, אבל פגש בהתנגדות רבה מצד משפחתו, וביחוד מצד אשתו. והיא אמרה לו בפירוש שאם יתחיל לעשות דברים שכאלה, אז היא תשתדל שהממשלה תמנה אפוטרופוס על נכסיו, כמו על נכסי משוגע, והוא היה אנוס לחזור מהחלטתו.

פעם בא אל אשתו ואמר לה שקשה לו לעסוק בעניני הרכוש ע"כ הוא רוצה לתת לה במתנה כל מה שיש לו. הבית, והשדות, והכתבים. – עשי בהם כחפצך. אך היא ענתה: “אם אתה חושב שהדבר הזה הוא רע, למה אתה רוצה לטעון אותו על שכמי?”

ובכל זאת מסר לה אז, בשנת 1885, את זכות ההדפסה של כתביו; אז היו בסך הכל שנים עשר כרכים, שהיו מכניסים שלשים אלף רובל בכל שנה.

היא הוציאה את הכרך השנים עשר, אבל לא מכרה אותו לבד, אלא בתנאי שיקנו גם את האחד עשר כרכים הראשונים. אכספלואוטאציה זו עוררה התנגדות מצד הבקרת וגם המבקר ק.נ. מיכאילובסקי הוציא ע"ז משפט קשה, וכל זה הסב צער גדול לטולסטוי, בראותו שעושים מעמלו ומכשרונו ספקולציה בזויה; אבל כאן נגלתה חולשת מזגו: המשפחה הכניעה אותו.

בשנת 1886 כתב טולסטוי ע"ד הסנגוריה שלו במשפט החיל שיבונין (לעיל ע' 24):

“אמנם בושה לי לקרוא עכשיו את הסנגוריה העלובה, הטפשית. הלא אם רק האדם מבין, מה רוצים לעשות האנשים לבושי בגדי השרד, היושבים משלש רוחות של השלחן, וחושבים אחרי שהם יושבים כך ושעליהם בגדי שרד ושאם באיזה ספרים נדפס כך וכך, ושעל הנירות שבראשם נדפס הנוסח הקבוע נכתב כך וכך, אפשר להם לערער את החק הנצחי, הכללי, שנכתב לא רק בספרים, אלא בכל הלבבות. – רק זה היה צריך להגיד להם – להזכירם מה המה ומה שהם צריכים לעשות. ולא לבוא בפלפולים המיוסדים על אותם הדברים הכוזבים והטפשיים, שנקראים בשם “חקים”, שאפשר להתיר שלא להרוג אדם. הלא להוכיח שחיי האדם קדש הם, ואין רשות למי שהוא להכריתם – ידוע לכל איש ואי אפשר להוכיח זאת, מפני שההוכחות הן רק למותר, כמו שאין צרך להוכיח, שאסור ללכת בחרף ערום או לאכל מבור הרפש”…

בשנה ההיא כתב את הדרמה “ממשלת החשך”. הצנזורה מתחלה לא רצתה להתירה לדפוס, אבל בזה דוקא הראה אלכסנדר השלישי ליברליות והתירה לבוא בקהל.

בשנת 1889, 12 לינואר, פרסם ל.נ. פיליטון חריף ע"ד המנהג לחוג את היום הזה בתור חג ההשכלה במשתה ובשמחה.

"נורא הוא הדבר! – כתב טולסטוי – נורא הוא שהאנשים העומדים לדעתם ברום המדרגה של ההשכלה אינם מוצאים דרך אחרת לכבד את חג ההשכלה אלא בזה שבמשך שעות אחדות יאכלו וישתו ויעשנו ויקראו בקולי קלות מלות טפשיות. הכל יודעים שהשכרות מנֻולת, אך כששותים לשכרה אנשים בעלי השכלה הם בטוחים שאין בזה שום נבול ועוד יותר מזה שזהו יפה ונחמד, ואחר כך יספרו זה לזה אפיזודים מענינים משעת שכרותם.

“צריך כבר לדעת – מסיים טולסטוי – שאת ההשכלה מפיצים לא רק בפנס קסם, אלא בחיים טהורים של המשכילים שיהיו מופת לרבים. וההשכלה שאינה מיוסדה על חיים מוסריים לא תהיה ראויה לשם השכלה לעולם, היא רק תחשיך את הדעת ותדיח את האדם לרעה”.

אולם בזמן ההוא לא רבים היו שהבינו את דברי טולסטוי, והיו כאלה ששמו אותו ללעג ושלחו לו להכעיס טלגרמה: אנו מרימים את הכוס לחייך!…

בשנה זו פרסם את הספור “הסונטה של קרייצר” ע"ד אחד שהרג את אשתו מקנאה. בזה גלה ל.נ. דעתו על דבר ענין הזווג, שאין הזווג ענין של הנאה גופנית. ומי שהוא חושב שהזווג הוא רק הנאה גופנית, סופו שהזווג יהיה לו (או לה) לתועבה.

מתחלה אסרה הצנזורה את החלק הי"ג שבו היה הספור, לא הועילה גם ההשתדלות של אשת טולסטוי לפני המיניסטר, רק אחרי שהיא נסעה לפטרבורג ובאה לפני הקיסר אלכסנדר השלישי הרשה לפרסם את הספור. בכלל במה שנוגע לטולסטוי ולעבודתו הספרותית היה הקיסר יותר ליבֶּרל מהמניסטרים שלו, ולא האנושיות חייבת תודה על שלא נתן להושיב את טולסטוי במאסר ולחסם את פיו לגמרי.

היה זמן שפוביידונוסצב, הקטיגור הראשי של הסיגוד, רצה לבקש מהקיסר שיגזור על טולסטוי לאסרו באיזה מנזר. אבל הקיסר אמר: איני רוצה שיעשו אותו לקדוש ואיני רוצה לעורר נגדי שנאת כל הנאורים שבעולם. הרפו מהזקן זה ואל תגעו בו.

בשנת 1891 היתה מריבה גדולה בין ל.נ. ובין אשתו בדבר זכות ההדפסה של שאר כתביו. הוא רצה להפקיר לכל הפחות מהכרך השנים עשר ואילך, והיא לא רצתה לותר על ההכנסה הגדולה. אבל הוא עמד על דעתו, וכשראתה שאי אפשר לנצחו, חשבה לאבד את עצמה לדעת, וכמעט שהוציאה את מחשבתה לפעולה, רק במקרה נודע הדבר לגיסה והוא הניאה מעשות כדבר הזה.

ול.נ. מהר ופרסם בעתון “Русския Ведомости” מודעה שהוא נותן רשות לכל מי שירצה להדפיס את כתביו, החל מהכרך השנים עשר ולהלן, או לתרגם אותם.

עובדה זו היתה הראשונה בתולדות הספרות הרוסית.

יד: חכוכים בינו ובין הממשלה

בשנה ההיא היה שוב רעב ברוסיה ול.נ. עבד הרבה מאד להציל נפשות הרעבים. הממשלה התנגדה עד כמה שאפשר היה לה לכל מעשי הצלה. היא לא רצה שיתגלה האסון בקהל וחרפת אי כשרונה לנהל את הממלכה. בכנסיה אחת דרש גלח אחד בגנות אלה העובדים בשביל הרעבים ושסה את ההמון להרוג את האנטיכריסט האלה… אבל ל.נ. לא שם לבו להתנגדות הממשלה והציל כל מה שהיה אפשר להציל.

לפי החשבון שהוציא טולסטוי, הוא וחבורתו יסדו 187 מטבחים, שנתנו מזון לעשרת אלפים איש, ומלבד זאת הספיקו עצים לחמם את הבתים בחרף ומספוא לסוסים. וביחוד שמו לבם לפרנס את הילדים הקטנים. למכור לחם במחיר זול. ועוד מעשי צדקה כאלה.

סדרי הממשלה היו רעים מאד בעיני טולסטוי. הוא אמנם לא נלחם עם הממשלה במעשים, אבל דבריו היו חרבות לטושות.

במאמרו “אור ה' בתוככם” הוא אומר: "הממשלה דומה לבית רעוע, שהתקרה שלו נופלת. מה עושים? מביאים קורה וסומכים את המקום הרעוע. והנה מתגלה עוד מקום רעוע. מביאים עוד קורה וסומכים, וכך הלאה, מביאים קורה אחר קורה וסומכים, וסוף סוף התקרה אמנם אינה נופלת, אבל לשבת אין מקום. וכן גם הממשלה עם מוסדותיה, שממציאה חדשים לבקרים לסמוך אותה עד אפס מקום.

לא זכה טולסטוי לראות שגם הקורות נפלו ועמהם גם התקרה…. ואשריו שלא ראה! הוא בודאי לא היה שבע רצון ממפלת זו שקברה כל כך הרבה אנשים חיים…

התרופה היחידה שמצא ל.נ. נגד אכזריות הממשלה היא Неделаніе, כלומר שלא לעשות את פקודת הממשלה, שלא להשתתף במעשי העול שהיא עושה, שלא לעבוד בצבא, שלא לשלם מסים וכדומה.

נמצאו רבים, ביחוד בין הכתות הדתיות שהן נגד הדת הפרבוסלבית, שעשו כדברי טולסטוי וסבלו יסורים רבים ומשם שמתו ביסוריהם בבתי הסוהר ובגלות רחוקה. ל.נ. סבל יסורים נוראים מזה שהוא בתורתו גרם לצעירים הללו למות על מאנם להשתתף בצבא 9.

פעמים אחדות נתפס המזכיר של ל.נ. טולסטוי ע“י הממשלה והושם בבית הסוהר. פעם בא טולסטוי אל ראש המשטרה במוסקבה ואמר: “למה אתם מושיבים את המזכיר שלי בבית האסורים? הלא הוא אינו אשם כלל. ואם יש חטא הלא בי הוא החטא, תושיבו אותי בבית האסורים”. וראש המשטרה ענה: “בבתי הסוהר שלנו אין פתחים כל כך רחבים ש”טולסטוי” ( בעברית עָבֶה) יוכל לעבור דרכם"…

בימי זקנתו נטה טולסטוי אחרי הצמחוניות. בספרו “מחזור הקריאה” הוא מביא דברי למרטין: “יבוא יום ובני האדם ירגישו גועל נפש באכילת בשר בעלי חיים, כמו שעכשיו תגעל נפשם באכילת בשר אדם”.

“בזמננו – אומר שם הלאה ל.נ. – שכבר הכל מכירים שעון הוא להרג בעלי חיים בשביל תענוג (שעשועי צידים) או בשביל אכל, עסקי הצידה ואכילת בשר אינם כבר דברים של מה בכך, אלא עון חמור, שגורר אחריו עוד עונות חמורים” 10.

בראש שנת 1895 בלה ל.נ. עם בתו אצל אחד מידידיו, הגרף אוֹלסוּפיֵיב, בכפר ניקולסק, לא רחוק ממוסקבה. שם כתב את הספור “בעל הבית ומשרתו”11 שבו משתקפת אהבת אדם לאדם. הוא נדפס בירחון “Сев. Вестник”, וגם נדפס תיכף לבדו בהוצאות אחרות.

אשה אחת צרפתית שהיתה מחנכת את הילדים שנים אחדות בביתו של ל.נ. הדפיסה איזה ספר ע"ד חיי ל.נ. ובו היו איזה דברים לא נכונים, שעוטים חרפה על טולסטוי. סופר אחד פנה אליו שיכתב הכחשה. אבל הוא לא רצה. אלו היה הוא בעצמו כותב מה שאינו נכון, היה אחר כך מכחיש, אבל מה שאחרים כותבים – לא נוגע לו.

בחמישי ליוני שנה זו כתב לדידו ביריוּקוב:

“הייתי חולה בזמן האחרון ומרגיש את עצמי יותר ויותר קרוב אל המות ולפיכך הנני מרגיש שאני יותר חי. – כאלו כל חזיונות החיים מאבדים יותר ויותר את הריאליות שבהם, לא בעקב החקירה הפילוסופית ולא במחשבה, אלא שהמסך נעשה מנוקב מרב שמוש, ואפשר כבר לראות דרכו מה שיש מעבר השני; ומעבר השני שם ריאליות אמיתית, כמו זו שאני מרגיש אותה בתוך נפשי”.

בשנה זו היו שערוריות שונות ברוסיה שטולסטוי לא היה יכול לעבור עליהן בשתיקה. צעירה אחת, תלמידת הקורסים הגבוהים, נתפסה בעד השתתפות בשביתת פועלים ונאסרה בפטרופבלובסק. שם, בעמדה לחקירה, אנסוה הז’נדרמים, ואז בשובה לחדר מאסרה שפכה עליה נפט ושרפה את עצמה.

הדבר הזה עשה רושם נורא על טולסטוי והרעישו את עצביו עד היסוד.

ועוד היה מעשה: הגלחים גזלו בעזרת המשטרה בכפר אחד את ילדי האכרים שהם מהכתות המתנגדות לפרבוסלביה והוליכום לאיזה מנזר להתחנך שם בדת הרצויה בעיני הממשלה. ההורים האומללים באו אל טולסטוי לבקש עזרה, שישיבו להם את בניהם. טולסטוי כתב אז מכתב לניקוליי השני. במכתב הזה הוציא את הגות רוחו בדבר חפש האמונה וחובת האדם להציל עני מגוזלו. כמובן שהמכתב לא הועיל בכלום. ניקוליי השני היה חרש כלפי בקשות שכאלה ולא בזו הדרך אפשר היה להשפיע עליו. אבל טולסטוי כתב לעוד גדולי ממשלה. התערבבה בדבר גם בתו של טולסטוי טַטְיֵינה והצילה משהו.

בשנת 1901 נכרתה ברית של ידידות בין ניקוליי השני ובין הפרזינדט של הרפובליקה הצרפתית. אז פנה סופר אחד איטלקי אל טולסטוי להגיד לו דעתו על דבר הברית המשונה הזאת. וטולסטוי השיב לו:

“על שאלתך: מה חושב העם הרוסי ע”ד הברית הצרפתית-רוסית? – אשיבך: העם הרוסי אין לו כל מושג על דבר מציאות ברית שכזו, ואולם אלו היה יודע מזה, אנכי בטוח, כי אחרי שבעיני העם הרוסי כל העמים שוים לגמרי, אז היה שכלו הבריא וגם הרגש האנושי שבו אומר לו, כי הברית הזאת שנכרתה רק בין רוסיה ובין צרפת לבדן, מבלי להכניס בברית את שאר העמים, אין לה מטרה אחרת אלא למשוך אותה ברשת שנאה ואולי גם במלחמה עם עמים אחרים, ולפיכך ברית שכזו בודאי לא תהיה יפה בעיניו כלל.

“על שאלתך: האם משתתף הוא העם הרוסי בשמחת העם הצרפתי? – אני חושב שאפשר לי להשיב, שהעם הרוסי מלבד שאינו משתתף בשמחה זו (אם היא ישנה באמת, מה שאני מפקפק בזה מאד), אך אלו ידע העם הרוסי מה שמדברים בצרפת ע”ד הברית הזאת, כי אז היה תוקף אותו בודאי רגש של אי-אמונה ואנטיפטיה לאותו העם, שפתאם, בלי כל יסוד, התחיל להראות לו אותות חבה מיוחדים.

“על שאלתך השלישית: מהו ערכה של הברית הזאת בשביל הציביליזציה בכלל? – אני חושב שיש לי הצדקה להוציא משפט, כי אחרי שאין לברית הזאת מטרה אחרת אלא מלחמה או הטלת אימה של מלחמה על עמים אחרים, בודאי שהיא רעה ומזיקה; ומה שנוגע לאותם העמים שביניהם נכרתה הברית הזאת, בודאי ששניהם יכשלו בה לעתיד, כמו שנכשלו בעבר. הממשלה הצרפתית, הפְּרֶסה ואותו החלק של העם הצרפתי, המשבחים את הברית הזאת, יהיו מוכרחים לעשות ויתורים ופשרות בניגוד להמסורת של העם החפשי וההומני, בשביל להתראות כתמימי דעים (ואולי סוף סוף יגיע לידי זה שיהיו תמימי דעים באמת) עם הממשלה היותר אכזריה והעומדת בשפל המדרגה מכל הממשלות שבאירופה, ובזה יגרמו נזק גדול לצרפת עצמה. ומה שנוגע לעם הרוסי, ברית זו כבר השפיעה לרעה, ואם לא תופר מהרה, תגדל רעתה בימים הבאים. מעת שנכרתה ברית זו חדלה הממשלה הרוסית מהתבייש מפני דעת הקהל שבאירופה, אחרי שצרפת הנאוֹרה שבכל ממשלות שבעולם, מבקשת קרבתה, ועל ידי זה הולכת הממשלה הרוסית ונעשית יותר ריאקציונרית, יותר דיספוטית, יותר אכזרית. ולפיכך, ברית זו, לדעתי, אינה יכולה להשפיע אחרת, מלבד השפעה שלילית, כמו על העמים בעלי הברית עצמם וכן על מצב הציביליזציה בכלל”.

ל.נ. טולסטוי היה מתנגד לממלכה עם פקידיה, צבאותיה, בתי משפטיה ובתי אסוריה. הוא היה מתנגד נגד כל כפיה ומכל שכן נגד רצח וענוי; אבל הוא היה מתנגד גמור גם לרבולוציונרים, שמשתמשים באותם האמצעים שהשתמשה האוטוקרטיה. כתבי טולסטוי הועילו הרבה לריבולוציה, והריבולוציונרים השתמשו בהם לתעמולה, אבל הוא בעצמו היה נגד זה.

וזהו מה שכתב טולסטוי לאחד נ.ג.ס. בשנת 1906:

"מחולשתי (הרוחנית) שמחתי בעבודתך להפיץ את רעיונותי והייתי והנני גם עתה מכיר טובה לך. אמרתי “מחולשתי”, יען איני יכול לקבל על עצמי לדעת אם נחוץ עכשיו להפיץ את רעיונותי ובכלל אם כדאים הם להפצה. יודע אנכי רק שהיה לי צורך להביעם, אך לא יותר. ואולם להשתמש בהם בהכרה לעבודת הריבולוציה – לאונס, לרע – אני יודע ברור שזה לא צריך לעשות… מובן הוא מאליו, כי רצוי הוא שהחיילים לא יֵירו באחיהם, ובכלל בבני אדם, אך טוב כשיעשו זאת לשם שמים ולא בשביל לעזור לריבולוציה, זאת אומרת: להחליף ממשלה אחת באחרת. הריבולוציונרים אינם רוצים שהחיילים יירו בהם, אבל ספק הוא אם הם ימאנו שהחיילים יירו באויביהם. הם הריבולוציונרים יכולים לעשות בכתָבַי מה שהם רוצים, איני יכול להפריע בעדם, אך לתת להם ולעזור להם זהו כמו להשתמש בספר-תורה להדליק בו בית 12.

ואף על פי כן אפשר לומר בבטחה, כי טולסטוי בכשרונו הגאוני הביא את המהפכה ברוסיה יותר ממה שעשו הריבולוציונרים באופן ישר. בכל מה שכתב שנה את מהלך המחשבה של בני דורו, חתר וקעקע את כל יסודות הממלכה הרקובה והחוטאה עד שסוף סוף היתה מוכרחת לנפול מכל רוח מצויה.

טו: רצון ל.נ. לברוח

כמו מתוך ודויו כך מתוך כמה ספורים נראים היסורים העמוקים הלוהטים שהיה סובל לא רק מהחרטה על העבר, אלא מאי-אפשרות להשתחרר מן החטא גם בהֹוֶה. על השאלה ששאל את עצמו: אתה, ל.נ. מטיף מוסר לאחרים, ואיך אתה נוהג בעצמך? – והשיב בעצמו:

“אנכי אשם ומתועב. אנכי ראוי לבוז, מפני שאיני מקיים… אך…הביטו להליכות חיי בעבר ובהוה ותראו שאני משתדל לקיים. אנכי לא קיימתי גם אחד ממאת אלפים, זהו אמת, ואני אָשם בדבר, אך אני לא קיימתי לא מפני שלא רציתי, אלא מפני שלא יכולתי… האשימו אותי, אך לא אותה הדרך שבה אני הולך… אם אני יודע את הדרך הביתה ואני הולך בה שכור, מתנועע מעבר לעבר, וכי בשביל זה לא נכונה הדרך שאני הולך עליה? אם זו לא נכונה, הראוני אחרת. אם אני תועה ומתנועע, החזיקו בי והדריכוני בדרך הישרה, כמו שאני נכון להחזיק בכם, ואל תַשגוני ואַל תשמחו לטעותי, ואל תקראו בצהלה: הנה הוא אומר שהולך הביתה ובאמת שוקע בבצה…לבי קרוע מיאוש, שאנו כלנו תועים, וכשאני משתדל בכל כחי ללכת בדרך הישרה, אתם, בראותכם אותי מתנודד ותועה,במקום לרחם על עצמכם ועלי, הנכם קוראים בשמחה: הנה גם טולסטוי עמנו בבצה”.

ופעם הוא מתחבט בשאלה הנוראה: אולי על ידי ודויו הוא פותח פתח לרודפי זמה, שיאמרו: הנה טולסטוי הגדול עשה בעצמו מעשים מגונים כאלה, ולנו הלא בודאי מותר… ואף על פי כן אינו יכול לכבוש את העצור בקרב לבו, והוא מגלה את הכל… כמו הדוּד הרותח מרוב חומו מפליט מה שבקרבו החוצה.

מעצמת מכאוביו כמעט שהחליט טולסטוי בעצמו לעזוב את ביתו לגמרי, וללכת אל אשר ישאנו הרוח. ואז כתב מכתב לאשתו. אך מפני איזה סבות לא הוציא את זממו לפעולה. על המעטפה היה כתוב שלא למסרו ליד אשתו אלא אחר מיתתו. וכן היה.

“סוניה היקרה! זה זמן רב שמצער אותי אי ההתאמה שבין מנהגי חיי ובין האמונה שבלבי. להכריח אותך לשנות את דרכי חייך, את הרגלך, שאני בעצמי הרגלתי אותך בהם, לא יכולתי. להפרד ממך ג”כ לא היתה אפשרות עד עכשיו, חשבתי שאוכל להשפיע על ילדי כל עוד הם קטנים וגם יראתי להסב לך צער. להוסיף לחיות כך כמו שחייתי זה שש עשרה שנה, פעם להלחם נגדך ולהרגיזך, ופעם לרדת בעצמי ולהמשך אחר שרירות לבי, כמו שהייתי רגיל מלפנים, גם כן אי-אפשר לי עוד. ואנכי החלטתי בלבי לעשות עכשיו מה שכבר בקשתי לעשות – להפרד: מפני שכל מה שאני הולך וזקן, כך החיים נעשים עלי יותר ויותר קשים. וגם מפני שהילדים גדלו כבר, השפעתי בבית היא כבר למותר, ולכל אחד מכם יש עניינים יותר חשובים, ולפיכך פרידתי בודאי לא תעשה כל רושם עליכם. העיקר הוא, כמו שההודים שאחרי ששים שנה הם הולכים לשבת ביער, וכמו שכל איש זקן מאמין רוצה לבלות את שארית ימיו בעבודת אלהים, ולא בבדיחות, בקַלַמְבּוּרים, ברכילות, כך גם אני, אחרי שאני נכנס לתוך שנת השבעים, אני רוצה בכל כחות נפשי מנוחה, בדידות, ולחיות עד כמה שאפשר – אם לא לגמרי – בהתאמה עם אמונתי, עם מצפון לבי. אם הייתי עושה זאת בגלוי אז היו מפצירים בי, מתרעמים, מוכיחים אותי, ואני הייתי נחלש ואולי לא הייתי מוציא אז רצוני לפעולה. ולפיכך סלחי נא לי, אם פעולתי זו תגרום לך צער. העיקר: אַתְּ סוניה, תני לי לעזבך ברצון, אל תדרשי אחרי, ואל תקצפי אלי, אלַ תאשימי אותי.

"מה שאני נפרדתי ממך אין זו הוכחה שלא הייתי שבע רצון ממך. אני יודע שאת לא יכולת, לא יכולת במלוא מובן המלה ואינך יכולה גם עכשיו להסתכל ולחשוב כמוני. ולפיכך אינך יכולה לשנות את הרגלי חייך ולהקריב את חייך נגד האמונה שבלבך. ולפיכך אינני מאשימך, ולהפך, באהבה ובתודה אני זוכר מה שעשית במשך 35 שנות חיינו המשותפים, ביחוד את החצי הראשון של התקופה הזאת, שבו הראת את מסירותך בתור אֵם, ובמרץ רב ובאֹמץ עשית כל מה שחשבת לך לחובה לעשות. אך בחצי התקופה האחרון, זה 15 שנה שאנו נפרדנו. איני יכול לחשוב שאני חייב בדבר, כי יודע אנכי שאני נשתניתי לא בשבילי, לא בשביל בני אדם, אלא מפני שאיני יכול לעשות אחרת. ואי אפשר לי להאשים אותך, שאינך יכולה ללכת אחרי, אלא אני מודה לך ובאהבה זכרתי ואזכור את כל הטובה שעשית עמדי.

היי שלום, סוניה היקרה,

האוהבך, ליב טולסטוי"

8 יוני, 1897


את רעיון הבריחה מחיי החטא הביע טולסטוי באמנות גדולה כדרכו בספורו “אבא סרגיי”; אופיצר בורח מהסביבה המקולקלת שלו אל בית נזירים, אבל גם שם הטומאה הדביקתהו, גם שם לא היה יוכל להנצל מרשת היצר, מזיוף הקדושה, ואז ברח מבית הנזירים ויהי לקבצן נודד… כאלו הקבצנות והנדידה הן תריס בפני הקלקול והחטא… הספור הזה מתורגם עברית ע"י מ. חריזמן ונדפס במעברות II.

טז: התחיה

לרגלי העזרה שבקש ל.נ. לעשות בשביל הסובלים, הנענים והנרדפים, אנוס היה לדפק לעתים על דלתות התקיפים, השרים הגבוהים, האריסטוקרטים, שעל סביבתו נחשב גם הוא בעיניהם. זה היה קשה בעיניהם מאד, הוא הרגיש שעושה בזה מעשה רמאות, שהוא בא אליהם לדבר אתם בלשונם המובנת להם, לשון כזב ותרמית. ואף על פי כן הבליג ל.נ. על גועל נפשו והיה עושה כל מה שאפשר להציל נפשות נענות.

וכשגדלה שועת הדוחובורים הנרדפים מהממשלה הרוסית וסאת יסוריהם נגדשה, ראה ל.נ. שאין עצה אחרת אלא להעביר את כולם מארץ רוסיה לארצות הברית, וביחוד לקנדה.

ובזמן ההוא תקפה אותו רוח האמנות, והוא בקש להביעה ביצירה בלטריסטית. אמנם, על פי דעותיו, חשב לו לעון לעסוק לעת זקנה בשעשועי הבלטריסטיקה, אבל אי אפשר היה לו לכבוש את יצר היצירה האמנותית, שהיה מושל בו תמיד עד ימיו האחרונים ויחד עם זה ראה שבשכר עבודתו הספרותית הזאת יוכל להביא תשועה גדולה לדוחובורים, ולפיכך נטה משורת הדין ומעז יצא מתוק. ובכן חבר אז את הרומן הגדול “התחיה”, ואת שכר הסופרים הקדיש להעברת הדוחובורים.

וזה מה שכתב ל.נ. אל ידידו צ’רטקוב: “… הספורים אף על פי שאינם משביעים רצוני, כפי דרישתי מהאמנות… על פי תכנם אינם מזיקים וגם אפשר שיביאו תועלת לבני אדם, ולפיכך אני חושב שטוב יהיה אם אמכרם עד כמה שאפשר במחיר יותר גבוה… ואמסור את הכסף לועד העוסק בהעברת הדוחובורים”.

ובסתו 1898 כתב אל צ’רטקוב: “איני יודע אם טוב הוא או רע – מאד עסוק אני ברומן “התחיה”, אני מקוה לגלות על ידו הרבה דברים חשובים, לפיכך אני כל כך נמשך אחריו. לפעמים נדמה לי שב”תחיה" יהיו הרבה דברים טובים, נחוצים, ולפעמים – שרק יצרי מטעני.

“איני יוכל עכשיו לעסוק בשום דבר מלבד ב”תחיה“, כמו הכדור הנופל, שכל מה שהוא הולך ומתקרב אל האדמה הוא עף מהר ויותר מהר, כך גם אצלי עכשיו, כשאני קרוב לגמר הרומן”…

באוקטובר שנה הנ“ל הספיק לעשות חוזה עם עורך ה”ניבה“. העורך רצה לתת לו שלשים אלף רובל בעד ה”תחיה“, בתנאי שבמשך שנה לא תהיה זכות למי שהוא להדפיסה, או שנים עשר אלף בלי זכות זו. טולסטוי נאות לקבל רק 12 אלף ובלבד שלא לתת לעורך מונופולין לשנה. כשהתחיל העתון “ניבה” להדפיס את הספור, מהרו עתונים אחרים להעתיק מה שנדפס ב”ניבה" באותו שבוע. העורך הרים צעקה: גוזלים אותו! הוא חשב, שלכל הפחות עד שיגמור את הדפסת הספור לא יעתיקו אחרים ממנו. ל.נ. בנדבת רוחו פרסם מכתב אל בעלי העתונים ובקש מהם שלא יקפחו את פרנסת העורך ולהמתין עד שיצא כל הספור לאור.

ברומן “התחיה” מסופר בעיקר ע"ד אשה אחת כפרית שנתפתתה על ידי פריץ בעל אחוזה, ואחר כך, אחרי גלגולי סבות, נמסרה לדין, והפריץ ההוא השתתף בדינה בתור שופט. בינתיים מעביר ל.נ. תמונות רבות וחיות מכל המעמדים של זמננו: העומדים בראש הממשלה, הפריצים בעלי האחוזות הגדולות, האכרים, העירוניים, הסוחרים העשירים ובתי הקלון, סרסרי הזמה ובתי המשפט והמאסר ואיזו טפוסים חיוביים מהריבולוציונרים (ביחוד זה שנטפל לגבורת הספור) וגם את הסמאל של העם הרוסי, את פוביידונוסצב ( בתאור טוֹפּוֹרוֹב ), וביחוד תאר האציל בעל התשובה ניחליודוב, שזהו חלק מחיי טולסטוי עצמו (השם ניחליודוב נמצא בעוד ספורים של טולסטוי, שבהם תאר מצבי נפשו בזמנים שונים).

בחייו יצא הספר בהשמטות שונות ועשה רשם גדול. ואחרי מותו יצא במהדורה חדשה ושלמה.

וכמו שהגדיל לעשות בתאור התמונות של גבוריו, כך הצליח מאד גם בהבעתו, ביחוד, כשהוא שם דבריו בפי אחרים (למשל דבריו של טַרַס, כשהוא מספר על דבר אשתו. כמה עֹשר של בטויים לקוחים מהשדרות התחתונות).

בתאורו של ניחליודוב אפשר לראות את המלחמה הכבדה שהיתה תמיד בתוך לבו של טולסטוי. רוצה הוא לשוב בתשובה שלמה ואינו יכול להשתחרר מתכונת אצילותו. הפריץ שבו תמיד מבצבץ ועולה. רוצה הוא לגלות יחד עם הצעירה לסיביר, אבל גם זה לא עלתה בידו, ואיזו גאולה היתה מביאה לו ארץ סיביר הרחוקה?

אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח?!

_______________


אל האמנות הגאונית של ל.נ. בספוריו הוסיף לוית חן הציר היהודי א.ל. פסטרנק בתתו אילוסטרציות לספורי ל.נ., “מלחמה ושלום”, “התחיה” ועוד. התמונות הללו של פסטרנק הם – לפי עדות משוררנו ח.נ. ביאליק – הבאור היותר טוב לכונתו העמוקה של טולסטוי.

יז: הסיום

ככל אשר ארכו ימיו של ל.נ. כך הלך וגדל הפירוד בינו ובין אשתו, שהיתה מתנגדת לדעותיו ולמנהגיו. האשה נעשתה יותר ויותר עצבנית ומררה את חייו בתואנותיה שלא פסקו. הסופר צֶ’רְטְקוֹב, שהיה מפיץ תורת ל.נ., היה כרוך אחרי רבו. וסופיה אנדרייבנה, אשתו של ל.נ. היתה שונאה אותו שנאת מות והאשימה אותו בכל מיני אשמות. ומבלי יכלת לעצור ברוחה היתה שופכת את כעסה על צ’רטקוב ועל ל.נ. תמיד וגם בפני האורחים הרבים שהיו באים יום יום לבקרו.

הזקן היה שומע את חרפתו ואינו משיב, ולפעמים היה נמלט אל חדרו המיוחד לו וסוגר על עצמו מבפנים. ואז היתה היא נגשת בבכיה ודופקת על הדלת: “פתח נא לי, ליבושקה, סלח, לא אוסיף עוד”. מובן, שהבטחותיה היו הבטחות שוא, וממחרת נשנו ההתקפות ביתר עז. משכנו נהפך לגיהנם.

וסוף סוף פקעה סבלנותו, ובלילה עזב את ביתו והלך לו. לאשתו השאיר פתקא שהוא החליט בנפשו להתרחק לגמרי מביתו ולבקש לו מקום מנוחה. והוא מבקש אותה שלא תבקש אחריו, כי גם אם תמצאהו, הוא מהחלטתו לא יחזור. אם היא תרצה למסור לו דבר מה, תוכל לשלוח על ידי בתו אלכסנדרה, שהיא, הנאמנת לו מכל בניו והמסורה לדעותיו, תדע איפה מקומו. הוא מודה לרעיתו ששהתה עמו 48 שנה וסולח לה על הצער שגרמה לו ומבקש ממנה סליחה על מה שחטא הוא נגדה.

והוא הלך, מסֻבל זקנה ויסורים, לתור לו מנוח מקטטות ביתיות ומכל הסביבה וארחות החיים שהיו לא לפי רוחו.

איפה קוה למצא מנוח? ואיך אפשר לאיש מפורסם שכמוהו למצוא מנוח, אחרי שהרבה מכירים, מעריצים, רֶפוֹרְטיורים שומרים את עקביו, מקשיבים לכל ניד שפתיו, תרים אחרי כל תנועותיו? על השאלה הזאת בודאי שלא היה מוצא תשובה. “טוב מאד – המות” שמהר לבוא. הוא נתן לו סוף סוף את המנוחה והצילו מכף רודפיו-מעריציו.

בט“ו מרחשון (נובמבר) תרע”א (1910) יצא מביתו בלילה עם אחד מידידיו-משרתיו ובבואו אל התחנה של מסלת הברזל הצטנן וחלה בדלקת הריאה וביום השלישי לנדודיו, בשנה שמונים ושתים ושני חדשים לימי חייו, יצאה נשמתו מזוקקה ביסורים ובעבודה רוחנית כבירה, ואז הביאו ליאסנאיה פוליאנה ויקברוהו.

בצואתו בקש שלא יספידוהו ושיקברוהו באופן פשוט, כמו שמקברים את אחד האכרים. ואחרי שהיה מנודה מהכנסיה הפרבוסלאבית לא נמצא גלח שישתתף בקבורתו.

כך גמר ל. טולסטוי את דרכו בארץ החיים, דרך ארוכה וקשה מלאה צורי מכשול ותהומות שאול.

יחידי הלך בדרכו ויחידי הוא עומד גם כיום על שיא האמנות והמוסר. וכשאנו מעלים על לבנו שהנסיך ליב ניקולייביץ יצא מתוך סביבה של פריצים מקולקלת ונתחנך בחנוך של פריץ, ואף על פי כן, בעזרת הזיק האלהי שהיה מאיר בתוך נשמתו, זכה לעלות מתוך טומאת סביבתו ולהגיע לידי מדרגה של שלמות שכזו, האפשרית לאדם באשר הוא אדם, אז יֵרָאה לנו כגבור מנצח שאין דוגמתו.

____________

במותו השאיר ל.נ. אחריו הרבה כתבים. אחדים מהם נכתבו עוד בזמן קדום ואחרים מהשנים האחרונות שלפני מותו. יש בהם ספורים, רומנים, מחזות, שיחות. הרבה לא נגמרו.

ביניהם יש ספור אחד נפלא “רשימות פיאודור קוזמיץ”. זהו מיוסד על הלגנדה שאלכסנדר הראשון מלך רוסיה לא מת בעירו, אלא עזב מלכותו ויצא בסתר לחיות באחרית ימיו בסיביר, בקראו לעצמו שם אחר, בשביל תשובת המשקל נגד חטאיו המרובים. מזה נשארו רק פרקים ראשונים שעושים רושם גדול, כמו הפרקים היותר יפים שב“תחיה”.

מעין זה הוא הספור “אבא סרגיי” שכבר הזכרנוהו. שני הספורים האלה היו קרובים לרוחו של טולסטוי, שבקש להמלט מתוך סביבתו.

“אליושה הורשוֹק” – ספור על דבר נער אחד שהיה תמיד עמוס עבודה יותר מדי, והוא נשא וסבל עד שמת באביב ימיו. בתכן הוא מחיי ההמון הסובל ומעורר את הלב לאהבת העובד ולרחמים.

מאיזה ספורים נשמע הד רגשותיו של המחבר הפרטיים. ויש להם ערך אוטוביוגרפי, כמו “רשימות המשוגע” (1883) שבו תאר המחבר את מצב נפשו בשנת 1869, שלא היה יכול לישון והיה אחוז בלהות. וביחוד מהדרמה “האור המאיר בתוך החשׁך”. התכן הוא: ניקולי איבנוביץ סַרינצב הגיע לדעותיו של טולסטוי, ורוצה לחיות על פיהן. אך בני ביתו לא נותנים לו, והוא חי חיי עני, עובד בנגרות, ומסביב לו משפחתו חיתה חיי אצילים, ותמיד ביתו מלא אורחים מרמי המעלה. הוא אינו מתערב ביניהם, אבל מאשימים אותו שכל מעשיו הם רק לפנים. אף על פי כן נמצאו כאלה שהקשיבו לתורתו, הלכו בדרכיו ונידונו ביסורים קשים. גלח אחד עוזב את כהונתו ומת מיסוריו, אחד ממשפחה עדינה ממאן ללכת לצבא ונשלח לגדוד האסורים ומת וענוייו, וסרינצב זה – הוא טולסטוי בעצמו – סובל יסורים נוראים שהוא גרם לנפשות הנקיות הללו למות ביסורים, ומכיר שמכל עברים באים עליו יסורים ואין מפלט.

וכן אנו מוצאים בדרמה “הפגר החי”. פֵידה ממשפחת אצילים, נדיב בטבעו ובעל נפש ויחד עם זה חי חיי הפקרות.

פידה זה אומר: “באותה הסביבה שגדלתי יש רק שלשה דרכים: להיות פקיד בממלכה, לאסוף הרבה ממון ולהגדיל את הזוהמא שבה אנו טובעים… הדרך הזה היה לי לגעל נפש. אפשר שגם לא יכולתי, אבל העיקר תעבתיה. הדרך השני – לבער את הזוהמא, אבל לזה צריכים להיות גבור, ואנכי אינני גבור. והדרך השלישי – לשתות לשכרה, לבלות את הזמן בהפקרות – וזה עשיתי”.

ובמקום אחר הוא אומר:

“אם תשאלני: איך הגעתי למפלתי. ראשית כל – היין (שרף). והלא היין הוא אינו דבר טעים, ואולם כל מה שעשיתי, תמיד הרגשתי שזהו לא מה שצריך לעשות. ובושתי מעצמי. אנכי עכשיו מדבר עמך ומרגיש בושה. ואולם לכהן בתור ראש האצילים, או להיות מנהל בבנק – הלא גם כן בושה וכלימה…. ורק כשהנני שותה שכור, אז הבושה חולפת”…

כל המחזה הזה, כל האנשים המתוארים שם, לקוחים מעצם החיים הרוסיים, כלם תמונות חיות העומדות לפני הקורא בכל בהירותן. ומפה ומשם נשמעה אנקת ל.נ., המתודה בסגנונים שונים…

עוד ספורים גדולים נמצאו בעזבונו של ל.נ. ואי אפשר לפרטם. זולת זאת נשארו ממנו בשני כרכים ספר “מחזור הקריאה” (Круг чтения) – אוצר של מאמרי חכמה ומוסר, שלקט, לרגלי קריאתו, מספרים שונים והוסיף עליהם משלו.

יח: מ. גורקי ע"ד טולסטוי

"… פעמים רבות וזמן ארוך היה ל.נ. טולסטוי משוחח עמי בשבתי בקרים, בנַספַרֶה; פעמים רבות בקרתי אותו, גם הוא היה ברצון מבקר אותי, אנכי קראתי בעיון ובחשק את ספריו, – דומני, שיש לי הזכות להגיד על אדותיו מה שאני חושב, ואפילו אם דברי יהיו חצופים ומתנגדים ליחסם של אחרים אליו. יודע אני לא פחות מאחרים, שאין אחד שראוי להקרא בשם גאון יותר ממנו, אין אחר שהיה יותר מורכב, מלא סתירות ויפה מכל הצדדים. כן, כן, יפה מכל הצדדים במובן מיוחד, במובן רחב שאין לו בטוי במלים, – בו יש תמיד מה שמעורר בי את הרצון להכריז לכל אחד ואחד: הביטה איזה איש פלא נמצא בעולם. כי הוא, כביכול, מקיף את הכל. וראשית כל הוא אדם, איש האנשים.

אפס מה שדחפני ממנו זוהי שאיפתו הדיספוטית להפוך את חיי הגרף ליב ניקולייביץ טולסטוי לחיי אחד קדוש של הכנסיה, הנזיר האציל לב (מטיפוס הקדושים הרוסים הקדמונים). ידוע שליב ניקולייביץ בקש מכבר לקבל עליו יסורים. הוא התודה לפני יבגני סולוביוב, שצר לו מאד על כי לא עלתה בידו להביא את חפצו לפעולה, – אך הוא רצה לקבל עליו יסורים לא בשביל לנסות עד כמה גדול כח סבלנותו, אלא בכונה גלויה – דיספוטית – לחזק בזה את עֹל רעיונותיו הרליגיוזיים, את כל כֹבד תורתו, לעשות את הטפת המוסר שלו חתוכה וחתומה, להעלותה למדרגת קדושה בעיני בני האדם ע"י היסורים שיסבול בעדה ולהכריח לקבל אותה – להכריח ממש, מפני שהטפתו, כשהיא לעצמה, איננה מתקבלת כל כך על הלב. ביומן שלו תמצאו דוגמאות של סקפטיות, שבה השתמש נגד הטפת מוסרו ונגד אישיותו. הוא יודע “שהמעֻנים והמתיסרים רק לעתים רחוקות לא היו דיספוטים ואַנָסִים”, – הוא הכל יודע, ואף על פי כן הוא אומר: “אלו הייתי סובל בעד רעיונותי, כי אז היו עושים רושם אחר”. הדבר הזה דחף אותי תמיד ממנו, מפני שאי אפשר היה לי שלא להרגיש שהוא רוצה לשעבד אותי, למשול במצפוני, לעַוֵר את עיני בזֹהר דמי צדיק, לשים על צוארי עֹל של דוֹגְמָה (dogma).

הוא תמיד הרבה לשַׁבֵחַ את האַל-מות שלאחר המות, אך יותר משֻׁבחת בעיניו זו שקודם המות. בתור סופר לאֻמי, במובן האמתי והיותר מקיף, הוא ספג אל תוך נפשו הגדולה כל הפגמים של האומה, כל המומים שעשו בנו ענויי ההסטוריה שלנו; ההטפה הערפלית שלו על “שב ואל תעשה”, “אי התנגדות נגד הרע” – הטפה לפסיביות – זוהי תסיסה לא בריאה של הדם הרוסי הנושן, שהָרְעָל ע“י האמונה בגזרה מן השמים של המונגולי. – סתירה גמורה אל המערב, העסוק תמיד בעבודת יצירה, ותמיד מתנגד אל הרע שבחיים. מה שנקרא בשם אנרכיותו של טולסטוי הוא מבטא באמת את אנטי-הממלכה הסלבית שלנו, קו אֹפי לאומי, שעוד מלפנים הכריח אותנו להתפזר כל אחד לבדו. אנחנו גם עכשיו שואפים לדבר הזה באוַת נפש, כמו שידוע לכל. יודעים – וזוחלים כל אחד לפנתו, ותמיד על פי הדרכים הקָלים יותר למנוסה, ואעפ”י שרואים שזה מביא לידי הרס, בכל זאת מוסיפים להתרחק זה מזה יותר ויותר. הארחות האלה העלובים, ארחות של תיקַנים – тараканы – שנקראים בשם הסטוריה של רוסיה, ממלכה שנוסדה כמעט במקרה, באופן מיכני גמור, בכוחות הוואַראנים, הטַטַרים, הגרמנים של אוֹסטְזֶה ופקידי המשטרה שלנו… כזה הוא גורלנו להשקע בתוך השלג והבצה… אך כשנמצאו אנשים שראו שהאור לא יבוא מהמזרח אלא מהמערב, אז בא הוא טולסטוי, המסיים את פעולת ההסטוריה שלנו, ובהכרה, או בלי הכרה, רצה לרבץ כמו הר על הדרך המוליכה לאירופה – לחיים אקטיביים, הדורשים מהאדם התאמצות גדולה של כל הכחות הרוחניים. היחס שלו אל המדע הנסיוני הוא גם כן לאֻמי עמוק. בו משתקפת יפה הסקפטיות הכפרית של הבערות הרוסית העתיקה. בו הכל לאֻמי, וכל ההטפה שלו היא הריאקציה של העבר, האטאויזם, שהתחלנו לבערו מתוכנו ולנצחו.

זכרו נא את מכתבו “האינטליגנציה, הממלכה והעם”, שנכתב בשנת 1905. איזה דבר מעליב ושמחה לאיד יש בו! בו מצלצלת המלה הכתתית: אַהַא, לא שמעתם בקולי! אני כתבתי לו אז מענה בהשעני על דבריו עצמו שאמר לי, שהוא כבר אבד זכותו לדבר על אדות העם הרוסי או לדבר בשמו. מפני שאני עד, שהוא לא רצה לשמוע ולהבין את ההמון שבא אליו לשוחח עמו בשיחת רעים. המכתב שלי היה כתוב בטון חריף, ומשום כך לא שלחתיו.

והנה עכשיו הוא עושה את הקפיצה שהיא בודאי תהיה האחרונה, בשביל לתת לרעיונותיו ערך גדול. כמו וסילי בוסלאייב גם הוא תמיד אהב לקפץ, אך תמיד בשביל לחזק את האמונה בקדושתו. זהו מעשה אינקביזיטור, אף על פי שתורתו מוכחה מההסטוריה הרוסית העתיקה ויסוריו העצמיים של הגאון… בני האדם רוצים לחיות, והוא אומר להם: הבל החיים! את הרוסי נקל מאד להטות לצד זה, הוא מטבעו עצל, ואין דבר שיהא כך רצוי בעיניו כמו להנפש אחרי שעה ארוכה של חיבוק ידים…

בליב ניקולייביץ יש הרבה ממה שעורר בקרבי רגש קרוב לשנאה אליו והעיק על לבי בכֹבד משאו. אישיותו, שגדלה כל כך – היא חזיון כמעט של מום; יש בו מעין הגבור סווייטוֹגוֹר, שהאדמה אינה יכולה לשאתו. אכן גדול הוא! אני בטוח כי מלבד מה שהגיד, עוד נשאר עמו הרבה מה שלא הגיד, וגם ביומנו הוא מחריש משהו, ואפשר לשער שלא יגידנו לנצח. ה“משהו” הזה, רק לפעמים נגלה מתוך שיחותיו, ברמזים נמצאהו גם בשני הקונטרסים של יומנו שנתן לי ולשירז’יצקי לקרוא. דומני שהוא מעין “כפירה בכל הודאיות”, – ניהיליזם עמוק ואכזרי שצמח מתוך יאוש אין סופי, שאין לדחותו בשום אופן, ובדידות, שאין כל ספק שלא היה בבני אדם מי שהרגיש בה כמוהו. לי נדמה לעתים קרובות, כי הוא בעמק נפשו אדישי לגמרי לבני אדם, כי הוא כל כך גבוה מהם, כביר מהם, עד שכולם כחגבים בעיניו, וכל מעשיהם עלובים ומעוררים צחוק. הוא מרחיק ללכת מהם לאיזה מדבר ובהתאמצות כל כחות רוחו חודר בדד אל תוך הנקודה העיקרית – אל תוך המות…

_______________

מת ליב טולסטוי.

נתקבלה טלגרמה בה נאמר בדברים הכי פשוטים – גוע וימת.

הדבר הזה הלם את לבי, נהמתי מעלבון ומצער, והנה עכשיו במצב של טרוף הדעת אנכי מתאר אותו לעצמי כמו שידעתיו, כמו שראיתיו – ועד לכאב גדל לחפצי לדבר על אדותיו…

נזכר אני את עיניו החדות. הם ראו הכל עד תוךְ תוכו; ותנועת אצבעותיו, שנראו כאלו הן מכיירות איזה דבר מהאויר, שיחותיו, חדודיו, בטויי האכרים השגורים על פיו, וקולו המיוחד שאין לסמן אותו. ואנכי ראיתי כמה חיים היו בתוך האדם הזה, וכמה היה חכם, שלא בחכמת אנוש – ואיום…

אני ראיתיו פעם במצב כזה שאולי איש לא ראהו מימיו. הלכתי אליו לגספרה עם שפת הים, והנה קרוב לאחוזת יוסופוב, על עצם החוף בין האבנים, ראיתי את צלמו הקטן, שאינו מהודר, לבוש סמרטוט ומגבעתו מקומטה. הוא יושב ולחייו תמוכות בידיו, בין אצבעותיו מתנופפות שערות זקנו הלבנות – והוא מביט למרחק, לים, ואל רגליו זוחלים ומלטפים בהכנעה גלים קטנים ירוקים כאלו מספרים מה שהוא לסבא הזה היודע נסתרות. היום היה מנֻמר, על פני האבנים זחלו צללי העננים וביחד עם האבנים נעשה הסבא פעם בהיר ופעם מצֻלל. – האבנים גדולות, מבֻקעות ומכֻסות בצמחי הים – אתמול היה הים זועף מאד. והוא גם כן נדמה לי כאבן עתיקה שחיתה ויודעת כל מעשי בראשית וכל תכלית העולם, והוא יושב וחושב – מתי ואיך יהיה סוף כל האבנים וכל הצמחים של האדמה, של מי הים והאדם וכל התבל מהאבן עד השמש. והים – הוא חלק מנשמתו וכל היקום – הוא ממנו, מתוכו. ישיבתו, חסרת התנועה, של הסבא נראה כדבר מה מקסים שיורד ונכנס אל תוך האפל מתחת, ועולה למעלה אל עמק הרום ממעל – מקָרב ודוחה את הגלים, מזיז את העננים ואת הצללים שהם כביכול מניעים את האבנים ומעוררים אותו. ופתאם, ברגע של טרוף הדעת, נדמה לי, כי אפשר, שהוא פתאם יקום ובתנועת יד יקפיא את הים, יהפכו לזכוכית, והאבנים תתנועענה ותתננה קולן, והכל מסביב יתעורר לתחיה, יהמה, ידבר בקולות שונים על אדות עצמם, על אדותיו, נגדו. אי אפשר לתאר מה שהרגשתי – לא מה שחשבתי – בעת ההיא היתה בלבי. איזו חגיגיות ואיזו אימה, והכל נתערב יחד למחשבה אחת של אשֶׁר.

  • אינני יתום בעולם, כל זמן שהאדם הזה שרוי בתוכו.

אז בזהירות רבה, שלא להשמיע אושה קלה, חזרתי לאחורי, לא רציתי להפריע בעד מחשבותיו. והנה עכשיו אני מרגיש עצמי יתום. אני כותב ובוכה, – גם פעם אחת בחיי לא קרה לי לבכות כל-כך באפס תנחומים, ביאוש גמור ובנפש כל כך מרה. אני איני יודע אם אהבתיו – וכי הדבר הזה חשוב – אהבתיו או שנאתיו? העיקר שהוא תמיד עורר בלבי הרגשות ותעורות גדולות, פנטסטיות; גם מה שלא היה רצוי לי, גם השנאוי לי לא החניקוני, אלא, להפך, פתחו את נפשי, הרחיבוה והכשירוה להרגיש יותר לקבל יותר.


  1. אותו תאר ל.נ. ברומן שלו “מלחמה ושלום” בשם הנסיך בולקונסקי. הוא היה איש גדול בחכמה ובמדות משאר הפריצים, ומשום כך היה מוכרח לעזוב את חצר המלכות ולהתבודד באחוזתו. ורשמים אחדים מטפוסו אפשר להכיר בנכדו ליב ניקולייביץ.  ↩

  2. חובותיו רבו בודאי מפני שהיה מאבד הרבה במשחק הקלפים.  ↩

  3. מתורגם לעברית ע“י י.ד. ברקוביץ וי”ל בהוצאת “מוריה”.  ↩

  4. עיין מאמרי “ל.נ. טולסטוי בתור פדגוג”, בכתבי א.ז. רבינוביץ ח‘ נ’, ע 200 – 216.  ↩

  5. המשורר ד. שמעונוביץ תרגם אותו לעברית ויצא לאור ע"י שטיבל.  ↩

  6. כלומר: וטוב בעיניו שמדברים גם בשבחה.  ↩

  7. לפעמים אנו מוצאים אצלו גם בטויים הראויים לאנטישמי גמור. אבל הם נמצאים בכרכים הראשונים, ואיני רוצה להביאם בחשבון שבודאי כבר נתחרט עליהם.  ↩

  8. הספור מתורגם על ידי לעברית ויצא בהוצאת “יפת” כרך I.  ↩

  9. ע“ד הדוחובורים ויחסו של טולסטוי אליהם כתבתי מאמר מיוחד ב”האדמה".  ↩

  10. גם חסידינו העתיקים הרהרו בלבם על מדת האכזריות שבני אדם נוהגים ביחס לבעלי חייים. ביחוד אנו מוצאים זה בספר חסידים (הוצ' פריימן). בספר הזה בכמה מקומות אנו מוצאים אזהרות נמרצות כנגד המענים בעלי חיים והטוענים משא כבד על הבמת–משא. אבל שם בסי‘ תתרפ"ב הגיע החסיד כמעט עד איסור אכילת בשר. הוא אומר שהמלאך הממונה על בעלי החיים מקטרג לפני כסא הכבוד: וכי מן הצדק הוא שמי שלא חטא יהא נשחט ונצלה ונאכל על ידי מי שהוא מלא חטאים עוונות ופשעים?… גם ר’ מנחם מנדל מהורודוק בספרו “פרי הארץ” אומר על מה שאמרו חכמים (פסחים): “עם הארץ אסור לאכול בשר”, מפני שבזה שעם הארץ אוכל בשר הריהו עושה מבשר בהמה טהורה בשר בהמה טמאה. כידוע היו בתוכנות חסידים שלא אכלו לא רק בשר אלא גם שום דבר שהוא מבעלי חיים, אפילו חלב וביצים.  ↩

  11. תורגם לעברית על ידי י.ח. ברנר.  ↩

  12. מכתבי טולסטוי שנאספו ע"י סרהיינקו, מוסקבה 1910, ע' 306–307  ↩

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ
יצירה בהפתעה
רקע

חשב אשר

מאת שמואל הנגיד (שירה)


חשֵׁב אֲשֶׁר קָנוּ אֲנָשִים חֲדַל מִן

חֶשְׁבּוֹן אֲשֶׁר אַיִן לְךָ חֹק וּמָנָה

עַל מָה אֱהִי מוֹנֶה יְמֵי הַיְרָחִים

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.