בטירת הכפר ז' יושב בעל האחֻזה אברהם שטֶרנתל בהיכלו וממשמש בהמון המכתבים, אשר הביא לו זה עתה פָרשו מבית הדאר אשר לעיר הקרובה ר‘, נותן עיניו פעם בזה ופעם בזה חליפות. ויבֹא לפניו איש וגליון גדול ומקֻפל לארכו בידו וידבר אליו באימה וביראה לאמר: “בקר טוב הפריץ”! “סלח, כי באתי להטריח מעט, אחלה את פניך לקרֹא לי את הכתב הזה”. וישיבהו בשפה רפה מאד, עד אשר ל נשמע, כי אם קול הברה, ועל פי נגינתו דמה לקללה מלברכה ועם זה לא נשא את עיניו אליו ויוסיף לעסוק במכתביו. והאיש עומד על ידו בלב דופק ויחל להנחם על עזותו. מבגדיו ותקומתו נקל להכיר, כי איננו עשיר ולא עני, כי-אם מכלכל את ביתו בעמל ושמח בחלקו; פניו פני ירא-שמים ובן-תורה ועיניו מפיקות תֹם ובטחון. כעבֹר רגעים אחדים התחזק וישמיע קול רועד: “אדוני שטרנתל! הנה נא הואלתי…” ויענהו בקול נגידים לאמר: "מה תשאל מעמי, האין לך עורכי-דין בר’“? “לכה שמה ותבא לאחד מהם את כתבך לקראו לך; הן יש לך ב”ה צמד רגלים חזקות”. במלים האלה הרים מעט את ראשו ויבט על האיש בהוד אצילים ולעג שאננים. – פתאם נקשה ערפו ורוח רוגז וקנאה עברה עליו. ויבן האיש, כי הוסיף חטא על פשע בעמדו בארמוֹן הפריץ וכובעו על ראשו וימהר להסירו בהצדקו לאמר: “הנה נא ידעתי, כי אדוני חסיד גדול. מתפלל…” ויחר אף “הגביר” ויאמר: “שמע נא את דברי עז-הפנים, אשר יתנני לבטלן נבזה וחדל אישים!”. ויתחנן האיש כמעט בקול בוכים לאמר: “חס ושלום, לולא ידעתי, כי אדוני איש חכם ומשכיל מלבד עשרך וגדֻלתך לא הבאתי לך כתב מבית פקודה לקראו לי. ואך ידעתי כי במקום גדֻלתך שם ענותך בשבתך אתנו בכל שבת בחדר התפלה, בעת אשר ינתן לנו מהחצר קדוש ומיני מזונות כיד המלך, ובדברך אל כֻלנו כאחד האדם. מי לא ישתומם על תפלותיך, אשר תתפלל בקולי קולות כרַבי. וגם למה אכחד תחת לשוני, בן שררה וממלכה כמוך מתמיד לנסע לבֶלז ומרבה לשלֹח כסף לכל הצדיקים. ובכל זאת ההסכן הסכנתי לבא אליך בדברים כאלה? ואך האוכל ללכת היום בערב שבועות העירה? מתי אשוב? הלא יהודים אנחנו!” ותנח מעט דעת הגביר ויאמר: “גשה הנה ותנה לי את כתבך, ר' מרדכי”.

פני מרדכי מרגלית צהלו, בגשתו בבושה אל אדוני הכפר ויגל לפניו את כתבו. בהעיף שטרנתל את עיניו בו וישאל: “אי-זה הבית, אשר תמכרהו בנפתולים”¹ ויוסיף לעיין ויאמר: “הלא זה הוא הבית, אשר תשב בו ותמזֹג; האיננו לך? מי הוא זה אנדרה סֶמֶנוק, אשר תַשה בו שמֹנה מאות וארבעים כתר ומי הם יורשיו? הנה הבית להם ולך הוא רק משֻעבד בחוב הזה וזאת היא המדרכת² למכרו בנפתולים בבית המשפט בר' בשלשה עשר לחדש יוני שנת אלף תשע מאות וחמש בתשע לפני הצהרים.” וישמח מרדכי ויאמר:" תודה, תודת לב לך, אדוני הטוב! אנכי אדע עת את הכל“, וישלח ידו אל הגליון ומתנועתו נכר, כי בלבו ללכת. ואך שטרנתל החזיק בכתב ולא נתן את מרגלית לקחתו לאמר: “חכה נא מעט, אם אתה יודע, אולי ארצה גם אנכי לדעת! העניתני כבר על שאלתי? סוף כל סוף אין דרך ארץ לבן הכפר”. ויכלם מרדכי ויתרפס “הרבה לסלֹח, אדוני שטרנתל, אנכי חשבתי, כי לא תשים לב לעניני, ואף כי בראותי אותך טרוד מאד, ועתה מה טוב אתה!” ויספר לו הכלל אמר: “הבית הזה ירשתי מאבי ע”ה לפני עשר שנים והוא קנהו בשנת אלף שמֹנה מאות חמשים וחמש מאנדרה סֶמֶנוק לבית מזיגה. כי עוד מנעוריו חכר תמיד את משפט המזיגה מהאדון פשטיצקי, אשר קנית אתה מבנו את האחֻזה. וכאשר נצרך אז הפריץ למקום בית המזיגה, אשר השכיר תמיד לאבי עם משפט המזיגה, לעשות לו שם ארוה לסוסיו, צוה את אבי להכין לו בית למזיגה בעצמו ואת הזכות יוסיף להחכיר לו כמקדם. אז קנה את הבית הזה וישב בו ארבעים שנה וימזֹג. ובעזר שמים כלכל את ביתו בכבוד ובכשרות ויתן מלחמו לדל וביתו היה פתוח לרוחה. וזה עשר שנים אבי בעולם האמת ואנכי ממלא את מקומו ומודה לד' על חלקי, אם רק יוסיף להושיעני כשר עד עתה, ואך בטח ידעת גם אתה, כי בימים ההם לא נתנה עוד הממשלה ליהודים לקנות בתים מנכרים, ולא היתה עצה אחרת לאבי מלשעבד לו הבית בכסף מקנתו ולשבת בו. ואז לא היה לבית ערך גדול מארבע מאות זהוב ועתה הוא שוה כפלים! במקרה ספרתי את הדבר לאחד מקרובי הטוב לי ויעצני להעביר בכח המשפט את הבית ליורשי סֶמֶנוק ולדרֹש מהם את משאתי; ואם ימכֹר בית-הדין את הבית בנפתולים וקניתיו בעצמי או על ידי אחד מגואלי בכסף חובי. בראותי, כי עצתו נכונה ואעשה כדבריו, ועתה נודע זמן הנפתולים”.

בדבר מרגלית את דבריו העידו תנועות שטרנתל וקמטי מצחו, כי מעמיק הוא ברעיון חדש אשר בא זה עתה בלבו וכנראה יכול לו. וישנה את פניו לטובה ויבקש את מרגלית לשבת על כסא בצדו וידבר אליו בקול רך ונעים אשר כמעט לא יאֻמן, כי הוא בא ממקום הקול הראשון, לאמר: “מה תעשה, אם איש זר יקנה את הבית והוציאך ממנו ואבסה לך ח”ו כל מחיתיך? אין פה מקום אחר לבית המזיגה וכלכלת המדינה אנוסה להחכיר את משפט המזיגה רק לבעל הבית הזה. פַלס היטב את מעגלך, כי כל קיומך בסכנה“. ויען מרדכי ויאמר: “אנכי אבטח בד' ולא אירא כי נשמרתי, לבל יוָדע הדבר לנכרי מלבד אבי העדה. כי נאנסתי להעמידו לבן משק הנחלה; כי בני סֶמֶנוק גלו לקַנדה ועקבותיהם נעלמו. ובו אוכל לבטֹח כי הוא איש ישר וטוב לי ולא יגלה את סודי. והיהודים הסובבים תמיד בבית-הדין בטח לא יהינו לגזֹל ממני את נחלת אבותי ומקור מחיתי, אשר רק ברשעת העריצים מהדור העבר עלי לקנותו שנית”. וישחק שטרנתל לאמר: “מה רבה אמונתך ביהודים כנראה תדע אתה את בני יעקב, כאשר אדע אנכי את המלאכים, חובתי היא להזהירך” ויחזק בכנף מעילו אשר על חזהו וינערהו לאמר: “אם אתה מתעבר ובוטח, אנכי את נפשי הצלתי מעון”. ויתחנן מרדכי לאמר: “מה אעשה? החי לעד ירחם עלי ולא יתן לכל לאיש לנגֹע בי לרעה”. וישחק שטרנתל ויאמר: “אדמה, כי יעקב אבינו היה מאמין כמוך וחסיד ממך ובכל זה התקין עצמו לשלשה דברים… מה תחשדני, כי ארצה להפחידך בחנם. איך אוכל לעמוד על דם רעי, בראותי כי לא תדע להזהר?” מקול דבריו דבריו אלה נשמעו רחמי אח ואהבת אדם. ואך בפגוע במקרה עיני המוזג ביעני הגביר נבעתו שניהם; וכחץ עבר את לב מרדכי ויעוררהו להאמין לעיניו ולא לאזניו. ואמנם הוא גער בנבואתו בנזיפה; ולבלי הטרד עוד, נשמר מעתה מראות עוד בעיני דורש טובתו, וגם רעהו הסב את עיניו, פן תגלינה את מזמת לבו, וישאל מרדכי: “היש תחבולה?” ויענהו שטרנתל: “יש ויש! המשפט ביד השופט כחֹמר ביד היוצר, ברצותו מרחיק וברצותו מקרב אחד הנפתלים למכֹר רק לו ואת אחרים ידחה בסעיף מיֻחד; הלא לכן סעיפים לאלפים בספר המשפטים והמחמיר ומקדם פני יהודונים בצרות המלך, הנהו משֻבח”. וישאל מרגלית: “האם ישא השופט את פני?” ויאמר שטרנתל: “מה תם אתה בהליכות העולם!” וישא את הכתב ויבט בחתימת השופט ויקרא הַרדֶנברג! לו תמצא מכירים בנקל!” ויקרב אצבע לאמה בימינו ויראנה למרגלית לאמר: “אתי הוא כן” ויגל מרדכי ברעדה ויאמר: “הארהיב עוז בנפשי להתחנן אליך, כי תשתמש בכבודך זה גם למעני?” ויענהו שטרנתל במתק שפתים ובנעימה תמימה לאמר: “למה לא? לעזֹר ליהודי משוש חיי, אם רק יתנני זמני. מתי יום המועד? בשלשה עשר ביוני; היום יום שמיני בחדש, אם כן בשלשה עשר ביום השלישי לשבוע הבא, ביום הראשון אחרי חג השבועות לקתולים. אמנם אראה, כי איש מצליח אתה, ביום הזה עלי לנסוע העירה לרגלי דבר נחוץ ולמענך אשכים אי”ה בבֹקר והלכתי אתך אל בית המשפט. ואם אומר אנכי לקנות את הבית, לא יעיז כל איש להתחרות אתי, ואת המעיז יזרה מבט השופט מאה אמה מחוץ לבית הדין". ויושט מרדכי לאיש חסדו את שתי ידיו, חפץ לחבקו בזרועותיו ויקרא ברגש חם ותם: “תשואות חן חן לך, אדוני היקר והנעלה! מה נפלאת בחכמתך ובטוב לבך! לולא היית נשגב בעיני, נשקתי לך”. ויקח את הכתב ויפָטר וילך. כצאתו את הטירה פרץ שחוק גדול מפי אברהם שטרנתל על הכבש התמים, אשר רבץ לפניו לגֹזזו. ויודה לה' על אשר אִנה לידו מציאה כשרה בערב שבועות. “את משפט, המזיגה אקח מכלכלת המדינה בנזיד עדשים ואת ר' מרדכי אשלח מעט החוצה לדעת את התבל ואת תהלוכותיה, הלא ישב פה הוא ואביו יובל שלם, דַיהו, ואחרים ישלמו לי מדי שנה כאשר אשית עליהם”.

ויהי ממחרת בחג השבועות ובחדר התפלה אשר לכפר ז' בטירת הגביר נאספו כל יהודי הכפר בבקר להתפלל בצבור והמוזג ביניהם. הגיעו ל“הודו” והגביר עומד וצועק עד לב השמים: “נותן לחם לכל בשר, כי לעולם חסדו” ויתגנב ישראל המנצח על הפועלים אשר לגביר חרש אל חדר התפלה ויעמֹד בפחי נפש בקצה מערב ויחל לפתֹח את טליתו. ואך ברגע הזה נהפך אדונו וירץ אליו ויתמרמר עליו לאמר: “שקץ, נבל! על מי עזבת את עמלי? הלא תזלל ותסבא את דמי!” והקול, אשר יצא ממכת הלחי אשר נתן לו, רם כקול תפלתו. וכל המתפללים חרדו, ויתכוצו איש במקומו ויוסיפו להתפלל בלחש וברוח נכאה. ואך כמים קרים על נפש עיפה כן היה לכֻלם קול ברוך מלמד, אשר נגש אחרי “נשמת” לפני התבה ויחל לזמר “האל בתעצומות”. אמנם רננו אחריו, כי הוא מהחדשים בהרבותו לקרֹא בעת אשר ינוח מעבודת חנוכו, בספרים בני אותיות מֻרבעות וגם “המצפה” בא אליו מדי שבוע בשבוע. ואך האזנים, השומעות את הרנה ואת התפלה יוצאת מפיו, סלחו לו את כל חטאֹתיו וכפעם בפעם הנעים גם אז את זמירותיו בכל התפלה וישפֹך רגשי יראה ומוסר בלב כל שומעיו. וביותר הפליא לעשות בפיוט לעשרת הדברות. כל יהודי ז' התענגו ויתרוממו בשמש הצדקה אשר בה האיר המלמד את לבם – ואך הגביר לבדו נכוה בה ותהי לו שמש הצדקה לאש גיהנֹם.

בהגיעו לדבור העשירי “לא תחמד בית רעך” חמד לו ברוך מלמד לתת במתק קולו ובטוב טעמו ובחֹם לבו פֵרוש שלם לדברי המשורר להגיון היצר הטוב אשר החל לדפק בחזקה בלב כל המתפללים. הוא מכריע בנעימה:

תַחֲמוּדוֹת בָתִּים וְאֹהָלִים

קִנְיָן אֲשֶר קָנוּ עֲמֵלִים

ורוח אברהם נבוכה. הוא משפיל קולו ומתחנן:

נֶפֶש וכָל אֲשֶר לָהּ נוֹטְלִים".

ושטרנתל רואה בדמיונו את מרדכי מרגלית וכל בני ביתו מתגלגלים בזלעפות רעב ויסורי מות. הוא מתאבל ומקונן:

"הֲלֹא לִקְבָרוֹת הֵם מוּבָלִים,

דְבַר הוֹן בְיָדָם לֹא מוֹבִילִים".

והפריץ רואה את עצמו בקבר אפל ושפל ושומע ברעדה וחרדה קול מלאך דומה: “נשאת ונתת באמונה?”. הוא מצלצל ומסלסל:

גֶחָלִים כְּקַש אוֹתָם אוֹכְלִים.

בְיוֹם עֶבְרָה לֹא מוּצָלִים!"

והגחלים, אשר יחתה על ראש האדון תשרֹפנה אותו, ואש חרטה תבער בכל בתי נפשו הוא מנגן ופרט בגרונו:

גְדוֹלִים וּקְטַנִים נָעוּ מִקּוֹלוּת

וּנְשָמוֹת עָפוּ מִקוֹלֵי קוֹלוֹת".

וכאתמול בעת הזאת פגעו גם עתה עיני המוזג בעיני הגביר ואברהם שטרנתל נפל ויתעלף… ברגע הזה כלה המלמד:

וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת".

קולו לא נשמע עוד, כי-אם נראה. ומרדכי ידע את כל אשר נעשה…³