א    🔗

ר' יצחק מרדכי המלמד בעיר ס' לא אחז בעבודת ההוראה רק מאין ברירה על אפו ועל חמתו כרֹב בני אמנותו. הוא היה רגיל לאמר “עבודה קשה מאד בחרתי לי, אבל נעימה; אם ילד בין אותי ואת הספר הקדוש, אשר אקריאהו, הנני רואה את עולמי בחיי; אלה הם הפרות של המצוה הגדולה, תלמוד תורה − והקרן קימת לעולם הבא” ר' יצחק מרדכי התבונן תמיד אל הילדים ואל דרכיהם, למען דעת באיזה אופן ללמדם ולהדריכם ועל כל שאלה ענה בחבה ובפנים מאירות. מעולם לא קרה, כי ידחה איזו שאלה בקש. דרכו היתה ללמד בכל מועד ובכל פרק מענין היום ובזה היה אמן גדול לכַון כל דבר בעתו, כאשר למד את תלמידיו ספר ישעיה, שִכֵּל ר' יצחק מרדכי את סדר הלמודים והשעות, עד אשר “קרה”, כי אחרי תשעה באב החלו ללמד בפרק "נחמו נחמו עמו! ויתענגו הילדים מאד בנחמות ישעיה ומיום ליום גדלה דבקותם בלמוד הזה ובכל יום חכו לשעה ההיא, אשר בה ישאם בן אמוץ כעל כנפי נשרים לעולם אחר, יום שכֻלו טוב.

פעם אחת שאלהו יונה תלמידו החביב, אשר נפשו דבקה בנפשו: “רבי” מתי יהיו כל הדברים היפים הנאמרים בישעיה? כדרכו שלא לענות על שאלה מבלי לנסות בראשונה, אולי ידע אחד התלמידים להשיב כהלכה, פנה גם הפעם אל כל התלמידים וידרֹש מהם לענות על שאלת יונה, כל אחד כאשר עם לבבו. מיד נשמעו קולות שונים: “לימות המשיח”, “לעולם הבא” “באחרית הימים”, “כשיחיו המתים”, “כשיבא המשיח”. בסוף שאל הרב את יונה: “השמעת? ההנך יודע כבר מתי תבא כל הטובה המֻבטחת פה?” ויונה, אשר שם אל לבו, שלא להיות בַישן, אמר בבטחה: “לא רבי; גם אנכי ידעתי את כל אלה; הלא על זה שאלתי: מתי יבא משיח? מתי תהיה אחרית הימים? היום ענני כזאת אחי הקטן בן חמש; כאשר שאלתיו: מתי שבת? אמר: בעת שאמי מברכת על הנרות; אנכי הוספתי לשאל: מתי פסח? והוא ענה: בעת שאוכלים מצות ומסבים בסעודה”.

וישחק ר' יצחק מרדכי מטוב לב וימלא אחרי יונה “יפה דברת; על תשובה כאזת אומרים בלשון חכמים, שהיא חוזרת חלילה; מֻבטח אני בך, שהנך עתיד להורות הוראה בישראל. שמעו נא ילדים, שאלתו היא שאלה חמורה מאד וכבר התקשו בה רבים מחכמי ישראל. ויש אשר בקשו רמזים בתורה ובתהלים ובחגַי ובדניאל למצֹא את השנה, אשר בה נגָאל. לבעלי הרמזים האלה קוראים “מחשבי קציב”. אבל גדולי החכמים אמרו “כבר כלו כל הקצים ואין הדבר תלוי אלא בתשובה”. בכל יום אפשר למשיח לבא”. אחד התלמידים הראה אות לרבו, כי הוא רוצה לשאֹל דבר. ויאמר: “אם כבר יש משיח בעולם? איהו? מתי נולד? ואם בתוך כך אין עושים תשובה, היחכה תמיד, היחיה אלף שנים? הלא מימי החרבן ועד הנה יש כבר כל כך שנים! ויונה מלא אחריו “יותר מאלף ומנה מאות”. ויאמר ר' יצחק מרדכי: בענינים גדולים נגעתם, לא על הכל אדע לענות; אירא, כי תהיו אתם יותר “שואלין כענין”, מאשר אהיה אנֹכי “משׁיב כהלכה”. ומכל מקום שמעו נא: בכל דור יוָלד איש חכם וצדיק, שהוא ראוי להיות גואל ישראל, אם נזכה לזה; ואם אין הדור זכַי לכך, אז עוד בטרם שקעה שמשו של משיח זה, כבר זרחה שמשו של משיח אחר וכמו בכהנים גדולים ובמלכי בית דוד ממלא הצעיר את מקום הזקן המת”.

אבל איפֹה יושב משיח של דורנו"? שאל שוב התלמיד הלז. “הלא בוַדַי רבי יודע את מקומו; הלא משיח הוא מלך; הוא בלא ספק עשיר וגדול מכל מלכי ארץ; כי הם גוים והוא צדיק וקדוש”. וישחק ר' יצחק מרדכי ויאמר: “אמנם בזה טעית; אך כאשר נגָאל ומשיח יגלה, לא יהיה עשיר ואדיר כי אם איש פשוט ועני. טרם הגעתם לזכריה; שם כתוב, כי משיח יהיה “עני ורוכב על חמור” אבל חמשת חֻמשי תורה הלא כבר קראתם; איה פרשת המלך ומה כתוב בה? כמובן היה יונה הראשון אשר נזכר במצות המלך ויאמר “כן כן, רבי, בפרשת שופטים כתוב “שום תשים עליך מלך… רק לא ירבה לו סוסיס… ולא ירבה לו נשים וכסף וזהב לא ירבה לו מאד”. “השמעתם, בנים? הוסיף הרב לדבר; “למלך ישראל אסור להרבות כסף וזהב ומשיח הנהו איש עני ואביון ומי יודע את העני?” ולא ישב פה בעירנו, האם ידענו אותו, סתם עשיר נותן צדקה, הכל משבחים אותו, אבל מי רואה את צדקת העני? גם חכמתו איננה ידועה. כי כן אמר קהלה “חכמת המסכן בזויה”. “הכבר שמעתם פעם את שמע האמורא ר' יהושע בן לוי?” כֻלם צעקו “כן כן, וַדי” והוא המשיך “פעם בקש ר' יהושע בן לוי את אליהו הנביא להביאו אל משיח ויביאהו אל שער רומי ושם הראהו את משיח בן דוד בן עניים וסובלי חלאים. ויברך ריב”ל את משיח לאמר: “שלום עלים רבי ומורי” והוא ענהו “שלום לך בן לוי”. אש שאלהו ריב”ל מתי יבא מר?” ויאמר “היום”. אחרי כן בקש ריב”ל את אליהו לפתֹר לו את החידה, כי איך יוכל להיות, כי משיח שקרן, כי אמר לבֹא היום לא בא. על זה אמר לו אליהו “כונתו היתה: היום, אם בקולו תשמעו”. עתה כבר הבינותם את הכל? ויאמר יונה הקטן “רבי יקירי, עוד דבר אחד יואל נא לבאר לנו; הלא בדורות שלפנינו היו טובים והם לא היו צריכים לתשובה; האם אנחנו ניטב מהם?” ויאמר ר' יצחק מרדכי: "צדקת יקירי; אבותינו היו טובים בכל, אבל לא בדבר אחד, כי מאסו בארץ חמדה ולא שבו ארצה ישראל; אין הדבר תלוי אלא בתשובה לארץ ישראל.

ב    🔗

כאשר השלימו תלמידו ר' יצחק מרדכי את למודם וילכו, התפתחה ביניהם בדרך שיחה רחבה על אודות משיח ור' יהושע בן לוי, אליהו, כל אחד ספר איזה דבר על אודות שלשת אנשי המופת; אחד ספר את מעשה עלית אליהו השמימה והשני כניסת ר' יהושע בן לוי לגן עדן בחייו והשלישי תאר את ישיבת משיח בגן עדן וכֻלם התענגו והשתעשעו בפיות מלאים והפעם לא הכו איש את אחיו; אך יונה הלך קדורנית ושחוח. כאשר החלו להתקלס בו לאמר: “הלא אתה הנך אוהב ספורים מהגמרא; למה הורדת עתה את חטמך? מה הנך עצב? ההיה לך יריד רע? ספר נא דבר; הלא אתה יודע יותר מכֻלנו”. ויאמר יונה: “אנכי אגיד לכם ילדים, למה הנני מצטער; עד הנה אמרתי בכל יום “אנו מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח… אחכה לו בכל יום, שיבא”; כי כן למדני אבי יחי', כי אם נצפה כֻלנו בכל נפש על משיח יבא בקרוב. וכפי ששמעתי עתה מרבי, עלינו לעלות בראשונה ארצה ישראל ומשיח לא יבא מעצמו והקב”ה לא ישלחהו אלינו אם לא נצא בראשונה מהארצות הטמאות לשבת בארץ הקדש, ואם כן אמירת “אני מאמין” לבד איננו מאומה; “היום, אם בקולו תשמעו” אומר משיח ואנחנו סרבנים וקשי עֹרף ואיננו רוצים לשמע".

מראה הילדים שֻנה ופניהם קבלו צורה של כֹבד ראש ותוגה ויאמרו “אם כן, לא טוב! מי יודע, כמה נשב עוד בגלות, והשקצים הללו מכים אותנו תמיד בחנם; הנה הולך איוַן לקראתנו, מיד יתנפל עלינו ויכנו; ילדים, נעשה פליטה!” ובדברם זאת קימו מיד אחדים את מוצא פיהם ויתפזרו לכל רוח. ויונה לא זז ממקומו ויֹאחז בשני חברים, אשר עמדו אצלו, בחזקה ויצעק: “שוטים, מה אתם בורחים? ראשית הלא הוא יחיד; למה לא יברח הוא מפניניו; שנית האם שכחתם, את אשר נאמר בכל שבת בבקר בשיר המעלות “הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל; ד' שומרך ד' צלך על יד ימינך”; ושלישית אנא אתם בורחים? לזוית אחרת? האם שמה לא יגיע איוַן? ואם לא יהיה שם היום, יהיה ויטק או סטֶפק; נברחה נא כֻלנו ארצה ישראל ונשב שם יחדו, רק יהודים בכל מקום בערים ובכפרים; למה לנו לשבת מעט יהודים בין הרבה גוים? נשבה בארץ ישראל לבדד”.

עוד יונה מדבר עם שני חבריו ואוחז בהם בשתי ידיו, פן ינוסו גם הם כרעיהם – והנה איוַן קרב אליהם והופך את שפתיו האדֻמות והגסות ומוציא את לשונו בצחוק פרוע ובאין פרוש למעשיו הכעורים לעג להם: “יהודים מצֹרעים, למה תעמדו, למה לא ברחתם גם אתם מפָני כרעיכם המוגים? מיד תדעו, מי אנכי!” וישלח את ידו אל היהודים הקטנים. שני רעי יונה רעדו בכל גופם; ואך יונה לבש גאוה כמדו ויזקף כאלון ויקר בקול גדול! "אתה גוי נבזה! גש נא הנה ונסה לנגע באחד ממנו, אין חלוק אם בי או בחברי, אם לא אשבר את עצמותיך, אם לוא תלקט את שניך, אם לא יהיה סופך כעמלק וכהמן וכפרעה וכל שונאי ישראל! כנראה לא האמין איון לדברי יונה ויורד את ידו הקשה עליו; אולם עוד בטרם נגעה יד איון ביונה, הדפהו יונה בשתי ידיו בכח גדול והוא נהפך שלש פעמים בזבל. שחוק גדול פרץ מפי שני הילדים, אשר רעדו עד הנה – ויונה נגן לו בנגינה של פורים “אם מזרע היהודים מרדכי, אשר החלות לנפֹל לפניו, לא תוכל לו, כי נפֹל תפֹל לפניו”. ואל רעיו פנה לאמר: "הבה נשימה את רגלינו עליו; עֵשָו הוא “דבר אחר”; “הוא עוד יהפך אלינו לנסות עוד הפעם את כחו הטרף למולנו”. וכמו לו הבין איון את הדבור היהודי של יונה התעודד אז לקום וכבר עשה אגרוף של איום לקראת שלשת היהודים הקטנים, אבל עתה לא היה עוד יונה יחיד במצתו; כי שלשתם עבדו את הערל בידיהם ורגליהם כהוגן עד אשר נשאר מונח כאבן, שאין לה הופכין, ויבך ויתחנן לפי היהודונים להרפות ממנו. אז אמר לו יונה: “הראית, כי כל גבורתך רק בלבך האכזרי; כי לבני אברהם לבות רכים וטובים; אבל אם נרצה, יהיה עשו לקש ויעקב להבה לאכֹל אותו; אם תבטיחנו שלא לנגֹע עוד ביהודי לרעה כל ימיך, נשלים אתך ולא נכך עוד לא עתה ולא לאחר זמן”.

כאשר עזבו שלשת הגבורים הקטנים את שדה המלחמה וילכו הביתה, שאל את יונה אחד משני חבריו: “מה זה היה לך? הלא בחדר הנך שה תמים? הייתי נשבע בציציותי ואף בספר תורה, כי אתה אינך יודע כלל, איך להרים יד להכות; עתה נעשית פתאום שמשון הגבור”! ויענהו יונה בקול דממה דקה ורכה כדרכו תמיד: “הדבר פשוט מאד; הלא שמעתם, את אשר הגיד לנו אתמול רבנו שיחי' בשם ר' עקיבא “בכל לבבך בשני יציריך, ביצר טוב ויצר רע”; והמורה פרש את הדבר, כי הקב”ה לא ברא שום דבר לבטלה וגם יצר הרע הוא טוב, אבל צריכים לדעת, מתי הוא טוב ומתי הוא רע; למשל התאבון לאכֹל הוא יצר הרע, ובכל זה הוא רע רק ביום הכפורים, בליל פסח הוא נהפך לטובה. להכות באגרוף רשע הוא בא מיצר הרע, אבל עם עמלק בא להכות את ישראל, מצוה להקדים אותו “הבא להרגך, השכם להרגו”. “אנכי תמיד שקט, שלא לצער את הגדולים ואת הקטנים וכֹחי נשאר במתני. רק עתה בא עלי כעס גדול לנקֹם את נקמת אחי ונקמת שם ישראל בערל הטמא הזה; עתה שוב הנני שלו ושקט כקדם; לילה טוב, ילדים”! שלשת התלמידים נפרדו איש מאחיו בחבה ובלבות שמחים וילכו הביתה.¹