דָּנִי גָּר בִּשְׁכֵנוּת עִם יוֹרָם. דָּנִי הוּא בֶּן שֵׁשׁ שָׁנִים וְיוֹרָם – בֶּן אַרְבַּע. כָּל יוֹם אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם מְבַלֶּה דָּנִי בְּחֶבְרַת יוֹרָם. שְׁנֵיהֶם מְשַׂחֲקִים בְּרַכֶּבֶת, בְּקֻבִּיּוֹת וּבְכַדּוּר. בְּיִחוּד חָבִיב עֲלֵיהֶם הַמִּשְׂחָק “מוֹרֶה וְתַלְמִיד”. מוּבָן מֵאֵלָיו, שֶׁדָּנִי הוּא הַמּוֹרֶה וְיוֹרָם הוּא הַתַּלְמִיד.
דָּנִי מְלַמֵּד אֶת יוֹרָם לָשִׁיר וּלְדַקְלֵם. יֵשׁ אֲשֶׁר הוּא עוֹנֵשׁ אֶת תַּלְמִידוֹ. “יוֹרָם, לֵךְ עֲמֹד בַּפִּנָּה!”
וְיוֹרָם עוֹמֵד בַּפִּנָּה. אֵין הוּא מִתְרַעֵם עַל דָּנִי: הֲלֹא מוֹרֶה הוּא!
יוֹם אֶחָד נִכְנַס דָּנִי אֶל יוֹרָם וּבְשׂוֹרָה בְּפִיו:
“דַּי, כְּבָר גָּמַרְתִּי אֶת הַגַּן וּבְקָרוֹב אַתְחִיל לָלֶכֶת לְבֵית הַסֵּפֶר”.
“וַאֲנִי”, אוֹמֵר יוֹרָם בְּגַאֲוָה, “כְּבָר גָּמַרְתִּי אֶת הַבַּיִת וּבְקָרוֹב אַתְחִיל לִלְמֹד בַּגָּן”.
“אֲנִי אֶלְמַד בַּגִּמְנַסְיָה”, מִתְפָּאֵר דָּנִי, “שָׁם לוֹמֶדֶת גַּם אֲחוֹתִי”.
“גַּם אֲנִי רוֹצֶה לִלְמֹד בַּגִּמְנַסְיָה”, מִתְחַנֵּן יוֹרָם לְפָנָיו.
“אִי אֶפְשָׁר!” אוֹמֵר דָּנִי, “בַּגִּמְנַסְיָה אֵין גָּן”.
“יֵשׁ”, אוֹמֵר יוֹרָם, “רָאִיתִי שָׁם גַּן גָּדוֹל וּבוֹ הַרְבֵּה עֵצִים וּפְרָחִים”.
“אַ, זֶה גַּן אַחֵר!” אוֹמֵר דָּנִי, “זֶה לֹא גַּן בִּשְׁבִיל יְלָדִים”.
“וּבִשְׁבִיל מִי הַגַּן הַזֶּה?” חוֹקֵר יוֹרָם, “בִּשְׁבִיל הַמּוֹרִים?” “לֹא, זֶה סְתָם גַּן, בִּשְׁבִיל… בִּשְׁבִיל יֹפִי”, מִשְׁתַּדֵּל דָּנִי לְבָאֵר לַחֲבֵרוֹ. יוֹרָם אֵינֶנּוּ מֵבִין. הוּא נָכוֹן לִלְמֹד בַּגַּן, אֲבָל רַק בַּגַּן שֶׁל הַגִּמְנַסְיָה, יַחַד עִם דָּנִי. הוּא פּוֹנֶה לְעֶזְרַת אִמּוֹ. הָאֵם אוֹמֶרֶת לוֹ, שֶׁגַּן הַגִּמְנַסְיָה רָחוֹק בִּשְׁבִילוֹ, לָכֵן יִלְמַד לְעֵת עַתָּה בְּגַן קָרוֹב, שֶׁגַּם בּוֹ יֵשׁ הַרְבֵּה עֵצִים.
יוֹרָם מַסְכִּים.
בְּיוֹם הַתְחָלַת הַלִּמּוּדִים יָצְאוּ דָּנִי וְיוֹרָם מִבֵּיתָם וּפְנֵי שְׁנֵיהֶם מַזְהִירִים מִשִּׂמְחָה וּמִגַּאֲוָה.
פַּנּוּ דֶּרֶךְ, רַבּוֹתַי!
יוֹרָם וְדָנִי
הוֹלְכִים לִלְמֹד!