רקע
ישראל דושמן
הַיַּלְדָּה הַתּוֹעָה
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הוצאת "אמנות", תל אביב; תש"ו

בְּשׁוּב אַיָּה מִבֵּית הַסֵּפֶר, רָאֲתָה עַל יַד בֵּיתָהּ יַלְדָּה כְּבַת שָׁלשׁ שָׁנִים עוֹמֶדֶת וּבוֹכָה.

שָׁאֲלָה אוֹתָהּ אַיָּה:

“מָה אַתְּ בּוֹכָה, יַלְדָּה?”

“אֲנִי לֹא יוֹדַעַת אֵיפֹה אִמָּא שֶׁלִּי”, עָנְתָה הַיַּלְדָּה.

“וְאֵיפֹה הַבַּיִת שֶׁלָּכֶם?” הוֹסִיפָה אַיָּה לִשְׁאֹל.

“אֲנִי לֹא יוֹדַעַת”.

“מַה שְּׁמֵךְ?”

“יָחֵל”.

“וּמַה הַשֵּׁם הַשֵּׁנִי שֶׁלָּךְ?”

“מֹתֶק…”

“מַה שֵּׁם אִמָּא שֶׁלָּךְ?”

“אִמָּא”.

“מָה עוֹשֶׂה אַבָּא שֶׁלָּךְ?”

“קוֹיֵא עִתּוֹן”.

רָאֲתָה אַיָּה, שֶׁלֹּא תּוּכַל לְהַצִּיל דָּבָר מִפִּי הַקְּטַנְטֹנֶת, לָקְחָה אוֹתָהּ בְּיָדָהּ וְאָמְרָה: “בּוֹאִי אֵלֵינוּ וּתְשַׂחֲקִי בַּבֻּבָּה הַיָּפָה שֶׁלִּי, וְאִמָּא שֶׁלִּי תֵּלֵךְ לִקְרֹא לְאִמָּא שֶׁלָּךְ”.

בַּבַּיִת סִפְּרָה אַיָּה לְאִמָּהּ עַל הַיַּלְדָּה הַתּוֹעָה. מִיָּד תִּלְפְנָה הָאֵם לַמִּשְׁטָרָה, שֶׁבְּבֵיתָהּ נִמְצֵאת יַלְדָּה קְטַנְטֹנֶת בַּעֲלַת עֵינַיִם כְּחֻלּוֹת וְתַלְתַּלֵּי זָהָב וּשְׁמָהּ רָחֵל, אוֹ כְּפִי שֶׁהַיַּלְדָּה אוֹמֶרֶת – יָחֵל. אַחֲרֵי שָׁעָה, בְּעֵרֶךְ, בָּאָה הָאֵם שֶׁל רָחֵל. כְּשֶׁרָאֲתָה אֶת בִּתָּהּ, הִתְנַפְּלָה עָלֶיהָ בִּנְשִׁיקוֹת וּפִיהָ לֹא פָּסַק מִקְּרֹא: “רְחֵלִי, בִּתֹּנֶת שֶׁלִּי, מֹתֶק שֶׁלִּי!” אַחַר סִפְּרָה בְּהִתְרַגְּשׁוּת, שֶׁהָלְכָה עִם הַ“מֹּתֶק” שֶׁלָּהּ לֶחָנוּת לִקְנוֹת דְּבַר-מָה וְלֹא הִרְגִּישָׁה בְּצֵאת הַקְּטַנָּה מֵהֶחָנוּת. הִיא הִתְרוֹצְצָה בְּכָל הָרְחוֹבוֹת לְבַקֵּשׁ אֶת בִּתָּהּ, עַד שֶׁיָּעֲצוּ לָהּ לִפְנוֹת לַמִּשְׁטָרָה וּמִשָּׁם שָׁלְחוּ אוֹתָהּ הֵנָּה. לִפְנֵי לֶכְתָּהּ הַבַּיְתָה, הוֹדְתָה הָאֵם הַמְּאֻשֶּׁרֶת לְאַיָּה וּלְאִמָּהּ עַל הַכְנָסַת הָאוֹרְחִים וְאָמְרָה, שֶׁלְּעוֹלָם לֹא תִּשְׁכַּח אֶת הַחֶסֶד שֶׁעָשׂוּ עִם בִּתָּהּ. מֵאָז הָיוּ שְׁתֵּי הַמִּשְׁפָּחוֹת קְשׁוּרוֹת בְּרִגְשֵׁי יְדִידוּת וְגַם אַיָּה וְרָחֵל הָיוּ לִידִידוֹת טוֹבוֹת.

המלצות קוראים
תגיות