בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם פּוֹקַחַת עָפְרָה אֶת עֵינֶיהָ הַשְּׁחוֹרוֹת וּמַאֲזִינָה בְּדוּמִיָּה לַצִּפְצוּף הָעַלִּיז שֶׁל הַצִּפֳּרִים. אַחֲרֵי כֵן הִיא יוֹרֶדֶת בַּלָּאט מִמִּטָּתָהּ, נִגֶּשֶׁת לַחַלּוֹן וְאוֹמֶרֶת לַצִּפֳּרִים:
“בֹּקֶר טוֹב, צִפֳּרִים! כְּבָר גָּמַרְתִּי לִישׁוֹן!”
בַּבַּיִת דְּמָמָה. אִמָּא וְאַבָּא יְשֵׁנִים בַּחֶדֶר הַשֵּׁנִי. אֵין הֵם שׁוֹמְעִים אֶת הַשִּׁירָה הַיָּפָה שֶׁל הַצִּפֳּרִים. חֲבָל!
עָפְרָה נִגֶּשֶׁת אֶל הַמִּטָּה הַקְּטַנְטֹנֶת שֶׁל בֻּבָּתָהּ, מַבִּיטָה אֵלֶיהָ בְּחִבָּה וְאוֹמֶרֶת: “בֹּקֶר טוֹב, רוּתִי! דַּי לִישׁוֹן. הַצִּפֳּרִים כְּבָר קָמוּ. שִׁמְעִי נָא, כַּמָּה יָפֶה הֵן שָׁרוֹת”.
הִיא לוֹקַחַת אֶת רוּתִי עַל זְרוֹעוֹתֶיהָ וּמַגִּישָׁה אוֹתָהּ לַחַלּוֹן.
“אַתְּ רוֹאָה, כַּמָּה יָפֶה בַּחוּץ!” אוֹמֶרֶת הִיא, “נֶחְמָד!”
אַחַר כָּךְ הִיא נִכְנֶסֶת בַּחֲשַׁאי עִם בֻּבָּתָהּ לַחֲדַר הַשֵּׁנָה. אִמָּא שׁוֹכֶבֶת בַּמִּטָּה וְעֵינֶיהָ עֲצוּמוֹת.
“אִמָּא שֶׁלִּי מְתוּקָה – נוֹרָא!” לוֹחֶשֶׁת עָפְרָה בְּאָזְנֵי בֻּבָּתָהּ.
“אִ–מָּ–א!” מְצַפְצֶפֶת פִּתְאֹם רוּתִי.
“הַסִּי, טִפְּשֹׁנֶת!” גּוֹעֶרֶת בָּהּ עָפְרָה, “אָסוּר לְהָעִיר אֶת אִמָּא”.
אִמָּא פּוֹקַחַת אֶת עֵינֶיהָ וְרוֹאָה לְפָנֶיהָ שְׁתֵּי בֻּבּוֹת מְחַיְּכוֹת. בַּת צְחוֹק עוֹלָה גַּם עַל שְׂפָתֶיהָ וְהִיא מַשְׁכִּיבָה אֶת שְׁתֵּי הַבֻּבּוֹת עַל יָדָהּ.
“בֹּקֶר טוֹב, אִמָּא!” לוֹחֶשֶׁת עָפְרָה בְּאָזְנֵי אִמָּא.
“בֹּקֶר טוֹב, בֻּבָּתִי!” עוֹנָה אִמָּא אַף הִיא בְּלַחַשׁ. עָפְרָה מְעִיפָה עַיִן עַל אַבָּא: – הוּא יָשַׁן, הַנֶּחְמָד! “יְשַׁן, יְשַׁן, אַבָּא שֶׁלִּי!” חוֹשֶׁבֶת עָפְרָה וְאֵינָהּ מוֹצִיאָה הֶגֶה מִפִּיהָ. וְהִנֵּה הִיא רוֹאָה זְבוּב מִתְעוֹפֵף מֵעַל פְּנֵי אַבָּא. “הוֹי, זְבוּב רָע!” לוֹחֶשֶׁת עָפְרָה, “לֵךְ מִפֹּה, תֵּן לְאַבָּא לִישׁוֹן!” אַךְ הַזְּבוּב שׁוֹבָב גָּדוֹל. הוּא מִתְיַצֵּב עַל מֵצַח אַבָּא וּמַבִּיט בְּמַבַּט נִצָּחוֹן אֶל עָפְרָה. עָפְרָה מְעִיפָה אֶת הַזְּבוּב. אַךְ הוּא שָׁב וּמְדַגְדֵּג אֶת הָאַף שֶׁל אַבָּא. אַבָּא מִתְעַטֵּשׁ: “עַטְשִׁי!” עָפְרָה פּוֹרֶצֶת בִּצְחוֹק מְצַלְצֵל. גַּם אִמָּא צוֹחֶקֶת. אַבָּא פּוֹקֵחַ אֶת עֵינָיו, מַבִּיט רֶגַע בְּתִמָּהוֹן, וּכְשֶׁהוּא רוֹאֶה אֶת הַפָּנִים הַיְקָרִים וְהָאֲהוּבִים צוֹחֲקִים, מַתְחִיל אַף הוּא צוֹחֵק. “בֹּקֶר טוֹב, אַבָּא!” מְבָרֶכֶת אוֹתוֹ עָפְרָה בְּקוֹל שִׁירָה עָרֵב.
“בֹּקֶר טוֹב וּמְבֹרָךְ, יַקִּירוֹתַי!” אוֹמֵר אַבָּא.
וּבְעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקָפוֹת קַרְנֵי פָּז וּמְבָרְכוֹת אַף הֵן:
"בֹּקֶר טוֹב!
בֹּקֶר טוֹב!"