רקע
ישראל דושמן
תְּשׂוּמֶת-לֵב
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הוצאת "אמנות", תל אביב; תש"ו

בִּשְׁעַת אֲרֻחַת הַצָּהֳרַיִם שָׁמְעוּ שַׁי וְתַמָּה אֶת אַבָּא אוֹמֵר לָאִמָּא:

“הֲלֹא בְּעוֹד יָמִים אֲחָדִים יִהְיֶה יוֹם הוּלֶדֶת אוֹתָךְ. מֶה הָיִית רוֹצָה שֶׁאָבִיא לָךְ?”

“תּוֹדָה רַבָּה, יַקִּירִי!” אָמְרָה הָאֵם בְּחִבָּה, “אֵינֶנִּי חֲסֵרָה כְּלוּם. יֵשׁ לִי כֹּל, בָּרוּךְ הַשֵּׁם. אֲבָל הָעִקָּר הוּא תְּשׂוּמֶת הַלֵּב וְזֶה נָעִים לִי מְאֹד”.

אַחֲרֵי הַסְעֻדָּה אָמַר שַׁי לַאֲחוֹתוֹ תַּמָּה:

“תַּמָּה, נַגִּישׁ גַּם אֲנַחְנוּ מַתָּנָה לְאִמָּא. טוֹב?”

“טוֹב”, עָנְתָה תַּמָּה, “אַךְ מַה נַּגִּישׁ לָהּ?”

“אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ”, הֵשִׁיב שַׁי, “אוּלַי נַגִּישׁ לָהּ תְּשׂוּמֶת-לֵב?”

“מַה זֹּאת תְּשׂוּמֶת-לֵב?” שָׁאֲלָה תַּמָּה.

“אֲנִי חוֹשֵׁב”, עָנָה שַׁי, “מִין תַּכְשִׁיט בְּצוּרַת לֵב”.

“טוֹב”, הִסְכִּימָה תַּמָּה, “אֵיפֹה קוֹנִים זֹאת?”

“אֲנִי חוֹשֵׁב… בְּחָנוּת שֶׁל שְׁעוֹנִים”, עָנָה שַׁי, “אַךְ מוּטָב שֶׁנִּשְׁאַל אֶת אַבָּא”.

הַיְלָדִים נִכְנְסוּ מִיָּד לַחֲדַר עֲבוֹדָתוֹ שֶׁל אַבָּא.

“מַה בְּפִיכֶם, יְלָדִים?” שָׁאַל הָאָב וְהִנִּיחַ אֶת עִתּוֹנוֹ.

“אַבָּא”, אָמַר שַׁי, “גַּם אֲנַחְנוּ רוֹצִים לְהַגִּישׁ לְאִמָּא מַתָּנָה לְיוֹם הַהוּלֶדֶת, אַךְ אֵינֶנּוּ יוֹדְעִים אֵיפֹה לִקְנוֹת. אוּלַי תִּרְצֶה לַעֲזֹר לָנוּ?”

“בְּחֵפֶץ לֵב, יְלָדַי!” אָמַר הָאָב, “וּמָה אַתֶּם רוֹצִים לִקְנוֹת?”

“תְּשׂוּמֶת-לֵב!” עָנָה שַׁי.

“תְּשׂוּמֶת-לֵב!” הִתְפַּלֵּא הָאָב, “מַה כַּוָּנָתְךָ בָּזֶה?”

“זֶהוּ מִין תַּכְשִׁיט בְּצוּרַת לֵב”, בֵּאֲרָה תַּמָּה.

“מִי זֶה בֵּאֵר לָךְ כָּךְ, תַּמָּתִי?” שָׁאַל הָאָב.

“שַׁי בֵּאֵר לִי. הֲלֹא אִמָּא אָמְרָה הַיּוֹם, שֶׁהָעִקָּר אֶצְלָהּ תְּשׂוּמֶת-לֵב”.

“אַ!” צָחַק הָאָב, “לֹא, חֲבִיבַי! תְּשׂוּמֶת-לֵב פֵּרוּשָׁה – הִתְעַנְיְנוּת, כַּוָּנָּה וְלֹא תַּכְשִׁיט. אֲבָל הָרַעְיוֹן הוּא יָפֶה. אַתֶּם תִּקְנוּ מַשְׂכִּית בְּצוּרַת לֵב, אַחַר נִצְטַלֵּם, נַזְמִין תְּמוּנָה קְטַנְטֹנֶת וְנִקְבַּע אוֹתָהּ בְּתוֹךְ ‘תְּשׂוּמֶת-הַלֵּב’ שֶׁלָּכֶם וְהָיְתָה מַזְכֶּרֶת לְאִמָּא”.

“זֶה יִהְיֶה יָפֶה מְאֹד!” צָהֲלָה תַּמָּה.

“וּמַה תִּקְנֶה אַתָּה, אַבָּא?” הִתְעַנְיֵן שַׁי לָדַעַת.

“אֲנִי”, עָנָה הָאָב, “אֶקְנֶה שַׁרְשֶׁרֶת דַּקָּה שֶׁל זָהָב”.

“גַּם הַמַּתָּנָה שֶׁלָּנוּ תִּהְיֶה שֶׁל זָהָב, לֹא כֵן?” קָרָא שַׁי.

“כְּמוּבָן”, עָנָה הָאָב, “וְיֵשׁ לָכֶם כֶּסֶף?”

“יֵשׁ וָיֵשׁ!” אָמְרָה תַּמָּה, “הֲלֹא סָבָא נָתַן לָנוּ אֶתְמוֹל דְּמֵי חֲנֻכָּה: לִי עֶשְׂרִים גְּרוּשׁ וּלְשַׁי עֶשְׂרִים גְּרוּשׁ”.

“טוֹב אֵפוֹא!” אָמַר הָאָב בְּבַת-צְחוֹק, “תְּנוּ לִי אֶת הַכֶּסֶף וַאֲנִי אֲסַדֵּר הַכֹּל”.

בְּיוֹם הַהוּלֶדֶת יָצְאוּ שַׁי וְתַמָּה לַגִּנָּה, קָטְפוּ פְּרָחִים שׁוֹנִים וְעָשׂוּ מֵהֶם צְרוֹר יָפֶה.

בַּשָּׁעָה הַקְּבוּעָה נִגְּשׁוּ יַחַד עִם אַבָּא אֶל אִמָּא. שַׁי וְתַמָּה הֶחֱזִיקוּ שְׁנֵיהֶם בִּצְרוֹר הַפְּרָחִים וּבְיַד אַבָּא הָיְתָה קֻפְסַת קְטִיפָה יָפָה. אַבָּא פָּתַח וְאָמַר:

“קַבְּלִי נָא בְּרָצוֹן אֶת בִּרְכוֹת שְׁלָשְׁתֵּנוּ לְיוֹם הוּלֶדֶת אוֹתָךְ, וְגַם אֶת הַמַּתָּנָה הַקְּטַנָּה שֶׁלָּנוּ קַבְּלִי נָא בְּרָצוֹן”. אַחַר פָּתַח אֶת הַקֻּפְסָה וְהוֹסִיף:

“יֵשׁ כַּאן ‘תְּשׂוּמֶת-לֵב’ וְשַׁרְשֶׁרֶת. ‘תְּשׂוּמֶת-הַלֵּב’ הִיא מֵהַיְלָדִים וְהַשַּׁרְשֶׁרֶת מִמֶּנִּי”.

“תְּשׂוּמֶת-לֵב!?” תָּמְהָה הָאֵם, “הֲרֵי זוֹ מַשְׂכִּית נֶחְמָדָה!”

אָז סִפֵּר לָהּ הָאָב אֶת כָּל הַמַּעֲשֶׂה. הָאֵם צָחֲקָה וְלִטְּפָה אֶת רֹאשׁ יְלָדֶיהָ.

“תַּבִּיטִי, אִמָּא, מַה יֵשׁ בִּפְנִים”, אָמְרָה תַּמָּה.

אִמָּא פָּתְחָה אֶת הַמַּשְׂכִּית וְרָאֲתָה אֶת תְּמוּנַת הָאָב וְהַיְלָדִים.

“זוֹהִי תְּשׂוּמֶת-לֵב מְיֻחֶדֶת בְּמִינָהּ”, קָרְאָה הָאֵם וְנָשְׁקָה אֶת הַיְלָדִים וְאֶת אֲבִיהֶם. וּבַבַּיִת הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה.

המלצות קוראים
תגיות