נָעֳמִי הִיא יַלְדָּה טוֹבַת לֵב. בְּכָל יוֹם הִיא מְפַזֶּרֶת פֵּרוּרֵי לֶחֶם לַצִּפֳּרִים, פּוֹרֶסֶת מִלַּחְמָהּ לַכֶּלֶב וּמַשְׁאִירָה מְעַט חָלָב לַחֲתוּלָה. כְּשֶׁהִיא רוֹאָה יֶלֶד בּוֹכֶה, מִיָּד הִיא נִגֶּשֶׁת אֵלָיו וְאוֹמֶרֶת לוֹ:

"אַל תִּבְכֶּה, יֶלֶד! הֵא לְךָ סֻכָּרִיָּה: הִיא מְתוּקָה ‘נוֹרָא’ ".

וְאִם הַיֶּלֶד חָדֵל לִבְכּוֹת, מַתְחִילָה נָעֳמִי לִצְחֹק מִנַּחַת.

כָּל מַכִּירֶיהָ אוֹמְרִים עָלֶיהָ, שֶׁיֵּשׁ לָהּ לֵב זָהָב.

וְנָעֳמִי שְׂבֵעַת רָצוֹן מְאֹד.

יוֹם אֶחָד קִבְּלָה נָעֳמִי מֵאֵת הַדּוֹד שִׁילִינְגְ. מִהֲרָה נָעֳמִי לֶחָנוּת לִקְנוֹת שׁוֹקוֹלַד.

נָעֳמִי אוֹהֶבֶת מְאֹד דִּבְרֵי מְתִיקָה וּבְיִחוּד – שׁוֹקוֹלַד.

“זֶה כָּל כַּךְ מָתוֹק!” אוֹמֶרֶת הִיא וּמְלַקֶּקֶת אֶת שְׂפָתֶיהָ.

כַּאֲשֶׁר עָבְרָה עַל יַד בֵּית-הַמִּרְקַחַת, רָאֲתָה יֶלֶד בֶּן גִּילָהּ מַחֲזִיק בְּיָדוֹ בַּקְבּוּק וְהוּא מְחַפֵּשׂ דְּבַר מָה.

“מָה אַתָּה מְחַפֵּשׂ, יֶלֶד?” שָׁאֲלָה אוֹתוֹ נָעֳמִי.

“אָבַד לִי שִׁילִינְגְ”, אָמַר הַיֶּלֶד בִּדְמָעוֹת עַל עֵינָיו, “הָלַכְתִּי לִקְנוֹת רְפוּאָה לַאֲחוֹתִי הַחוֹלָה וְהִנֵּה – אֵין הַשִּׁילִינְגְ”.

“רוּץ אֵפוֹא הַבַּיְתָה וּבַקַּשׁ מֵאִמָּא שִׁילִינְגְ אַחֵר”, יָעֲצָה נָעֳמִי.

“אֵין לְאִמָּא עוֹד שִׁילִינְגְ”, בָּכָה הַיֶּלֶד.

נָעֳמִי שָׁקְעָה בְּהִרְהוּרִים וְאַחַר אָמְרָה:

“בּוֹא נְחַפֵּשׂ יַחַד: אַתָּה חַפֵּשׂ מִצַּד אֶחָד וַאֲנִי – מִצַּד אַחֵר: אוּלַי נִמְצָא”.

וּשְׁנֵיהֶם הִתְחִילוּ לְחַפֵּשׂ. פִּתְאֹם קָרְאָה נָעֳמִי: “יֶלֶד, יֶלֶד! הִנֵּה הַשִּׁילִינְגְ!” הַיֶּלֶד רָץ לִקְרָאתָהּ. נָעֳמִי הוֹשִׁיטָה לוֹ אֶת הַשִּׁילִינְגְ וְאָמְרָה: “לֵךְ קְנֵה אֶת הָרְפוּאָה, אַךְ אַל תְּאַבֵּד עוֹד”. הַיֶּלֶד שָׂמַח מְאֹד וְנִכְנַס לְבֵית-הַמִּרְקַחַת. גַּם נָעֳמִי שָׂמְחָה מְאֹד; אוּלַם בְּאוֹתוֹ יוֹם לֹא אָכְלָה שׁוֹקוֹלַד…