בְּכָל שַׁבָּת אַחַר הַצָּהֳרַיִם בָּאִים דָּוִד, יַעֲקֹב וְנָעֳמִי לְבַקֵּר אֶת סָבָא וְאֶת סָבְתָא שֶׁלָּהֶם. הַסָּב שׁוֹאֵל אֶת נְכָדָיו הַקְּטַנִּים שְׁאֵלוֹת בַּתּוֹרָה וּבָאַגָּדָה. וְנָעֳמִי שָׁרָה וּמְדַקְלֶמֶת אֶת הַשִּׁירִים שֶׁהִיא לוֹמֶדֶת בַּגָּן. גַּם לִפְנֵי סָבְתָא עֲלֵיהֶם לְהִבָּחֵן. הִיא שׁוֹאֶלֶת אוֹתָם, אִם הֵם מִתְנַהֲגִים יָפֶה בַּבַּיִת וְאִם הֵם אוֹכְלִים הֵיטֵב.
בְּשַׁבָּת אַחַת אָמְרָה סָבְתָא לִנְכָדֶיהָ:
"יְסַפֵּר נָא כָּל אֶחָד מִכֶּם, אֵיזֶה מַעֲשֶׂה טוֹב עָשָׂה בְּאַחַד הַיָּמִים. בַּעַל הַמַּעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּיוֹתֵר – יְקַבֵּל תַּפּוּחַ.
“אַתָּה, יַעֲקֹב, מַה מַּעֲשֶׂה טוֹב עָשִׂיתָ אַתָּה?”
יַעֲקֹב, הַלּוֹמֵד בִּמְכִינָה ב', הִרְהֵר רֶגַע וְאָמָר:
“בַּבֹּקֶר כְּשֶׁהָלַכְתִּי בָּרְחוֹב, רָאִיתִי קְלִפַּת בַּנָּנָה עַל הַמַּדְרֵכָה. הֲרִימוֹתִי אֶת הַקְּלִפָּה וְשַׂמְתִּי אוֹתָהּ בְּפַח הָאַשְׁפָּה. זֶה הַכֹּל”.
“זֶהוּ מַעֲשֶׂה טוֹב מְאֹד”, הִלְלָה אוֹתוֹ סָבְתָא.
אַחַר פָּנְתָה אֶל דָּוִד וְאָמְרָה לוֹ:
“מַה מַּעֲשֶׂה טוֹב עָשִׂיתָ אַתָּה?”
דָּוִד חָשַׁב רְגָעִים אֲחָדִים וְסִפֵּר:
“פַּעַם הָלַכְתִּי לְבֵית הַסֵּפֶר. וְהִנֵּה רָאִיתִי עִוֵּר מְגַשֵּׁשׁ בְּמַקְלוֹ בִּקְצֵה הַמַּדְרֵכָה. נִגַּשְׁתִּי אֵלָיו וְאָמַרְתִּי לוֹ: ‘אִם אֲדוֹנִי רוֹצֶה לַעֲבֹר אֶת הָרְחוֹב, הֲרֵינִי מוּכָן וּמְזֻמָּן לַעֲזָר-לוֹ’. הָעִוֵּר עָנָה, שֶׁיִּשְׂמַח מְאֹד אִם אֶעֱזָר-לוֹ. אֲחַזְתִּיו בְּיָדוֹ וְהֶעֱבַרְתִּי אוֹתוֹ”.
“זֶהוּ בֶּאֱמֶת מַעֲשֶׂה טוֹב”, אָמְרָה סָבְתָא.
לְבַסּוֹף פָּנְתָה אֶל נָעֳמִי וְאָמְרָה:
“וְאַתְּ קְטַנָּתִי, מַה הַמַּעֲשֶׂה הַטּוֹב שֶׁעָשִׂית אַתְּ?”
“אֲנִי”, אָמְרָה נָעֳמִי, “רָאִיתִי בַּגַּן צַב קָטָן מוּטָל עַל גַּבּוֹ. נִגַּשְׁתִּי וַהֲרִימוֹתִי אוֹתוֹ. הַאִם גַּם זֶה מַעֲשֶׂה טוֹב?”
“זֶה מַעֲשֶׂה טוֹב מְאֹד”, קָרְאָה סָבְתָא. אַחַר פָּנְתָה אֶל סָבָא וְאָמְרָה:
“סָבָא, הֱיֵה אַתָּה הַשּׁוֹפֵט, אֵיזֶה מַעֲשֶׂה טוֹב בְּיוֹתֵר”.
אָמַר סָבָא:
“כָּל מַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ לוֹ כַּוָּנָה טוֹבָה, אֵין מַעֲשֶׂה טוֹב מִמֶּנּוּ”.
“נָכוֹן מְאֹד!” אָמְרָה סָבְתָא וְנָתְנָה תַּפּוּחַ לְכָל אֶחָד מִנְּכָדֶיהָ.