רקע
ישראל דושמן
הַמִּשְׁחָה הַנִּפְלָאָה
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הוצאת "אמנות", תל אביב; תש"ו

יְדִידָתִי הַקְּטַנָּה טַלְיָה אוֹהֶבֶת מְאֹד לְשַׂחֵק בְּ“אָחוֹת רַחֲמָנִיָּה”. יֵשׁ לָהּ תֵּבָה לְבָנָה, שֶׁבָּהּ נִמְצָאִים סַמֵּי-רְפוּאָה שׁוֹנִים: בַּקְבּוּק קָטָן שֶׁל יוֹד (מְעַט תֵּה אָדֹם); קֻפְסַת מִשְׁחָה וּבָהּ מְעַט רִבָּה; צִנְצֶנֶת קְטַנָּה עִם טָלְק, תַּחְבֹּשֶׁת וּמִסְפָּרַיִם. כָּל הַדּוֹדִים וְהַדּוֹדוֹת יוֹדְעִים אֶת אַהֲבַת טַלְיָה לְרַפֵּא וְהֵם מוֹשִׁיטִים לָהּ בְּרָצוֹן אֶת אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם לְשֵׁם רִפּוּי. טַלְיָה לוֹבֶשֶׁת סִנָּר לָבָן, שֶׁעָלָיו רָקוּם “מָגֵן דָּוִד” אָדֹם וְהִיא מַתְחִילָה לְרַפֵּא.

בִּשְׁעַת הַטִּפּוּל הִיא שׁוֹאֶלֶת בְּקוֹל רַךְ וּבְרַחֲמִים רַבִּים:

“דּוֹד, לֹא כּוֹאֵב?”

וְאִם הַדּוֹד מִתְאוֹנֵן, שֶׁעֲדַיִן הוּא חָשׁ כְּאֵב, מוֹרַחַת טַלְיָה אֶת הַמָּקוֹם הַ“כּוֹאֵב” בְּרִבָּה, כּוֹרֶכֶת בְּתַחְבֹּשֶׁת וּמְנַחֶמֶת:

“עוֹד מְעַט יַעֲבֹר הַכְּאֵב; זוֹהִי מִשְׁחָה נִפְלָאָה”.

הַמִּשְׁחָה שֶׁל טַלְיָה עוֹשָׂה בֶּאֱמֶת נִפְלָאוֹת, כִּי כָּל הַדּוֹדִים הַחוֹלִים מִתְרַפְּאִים עַד מְהֵרָה.

יוֹם אֶחָד חַשְׁתִּי כְּאֵב בְּאֶצְבָּעִי: קָבַעְתִּי מַסְמֵר בַּקִּיר וּמֵרֹב זְרִיזוּת פָּגַע הַפַּטִּישׁ בְּאֶצְבָּעִי. נִכְנַסְתִּי אֶל אָבִיהָ שֶׁל טַלְיָה, שֶׁעָסַק גַּם הוּא בִּרְפוּאָה. הָרוֹפֵא לֹא הָיָה אוֹתָהּ שָׁעָה בַּבַּיִת וְלָכֵן סַרְתִּי לְחַדְרָהּ שֶׁל יְדִידָתִי הַקְּטַנָּה לִרְאוֹת אֶת שְׁלוֹמָהּ. מָצָאתִי אוֹתָהּ לְבוּשָׁה הַסִּנָּר הַלָּבָן שֶׁלָּהּ וְהִיא מְטַפֶּלֶת בְּאֶצְבָּעָהּ “הַחוֹלָה” שֶׁל בֻּבָּתָהּ. הִיא שָׂמְחָה מְאֹד לִקְרָאתִי וְקָרְאָה:

“דּוֹד, אוּלַי אַתָּה חוֹלֶה? שֵׁב וְאֶרְפָּא לָךְ”.

הוֹשַׁטְתִּי לָהּ אֶת אֶצְבָּעִי הַכּוֹאֶבֶת וְהִיא הִתְחִילָה לְטַפֵּל בָּהּ בַּעֲדִינוּת וּבְרֹךְ.

פָּנֶיהָ הַחֲמוּדִים לָבְשׁוּ רְצִינוּת, עֵינֶיהָ הַכְּחֻלּוֹת הִזְהִירוּ כִּשְׁתֵּי שְׁמָשׁוֹת קְטַנּוֹת.

לֹא יָכֹלְתִּי לִגְרֹעַ עַיִן מִמֶּנָּה. “הוּטַב לְךָ, דּוֹד?” שָׁאֲלָה הָאָחוֹת הַקְּטַנָּה בְּהִשְׁתַּתְּפוּת. “הוּטַב בְּהַרְבֵּה. חֲבִיבָתִי”, עָנִיתִי, “הַמִּשְׁחָה שֶׁלָּךְ נִפְלָאָה הִיא”. מִי שֶׁלֹּא רָאָה אֶת פָּנֶיהָ הַמְאֻשָּׁרִים שֶׁל טַלְיָה, לֹא רָאָה פָּנִים מְאֻשָּׁרִים מִיָּמָיו. יָצָאתִי מֵאֵת יְדִידָתִי הַקְּטַנָּה בְּאֶצְבַּע חֲבוּשָׁה; וְהַכְּאֵב, הַאֲמִינוּ לִי, עָבַר וְחָלַף, כְּאִלּוּ לֹא הָיָה כְּלָל. אָכֵן, נִפְלָאָה הִיא הַמִּשְׁחָה שֶׁל טַלְיָה, אַךְ נִפְלָאָה מִמֶּנָּה שִׁבְעָתַיִם הִיא טַלְיָה יְדִידָתִי, הָאָחוֹת הָרַחֲמָנִיָּה הַקְּטַנָּה.

המלצות קוראים
תגיות