רקע
ישראל דושמן
מַעֲשֶׂה בִּקְלִפַּת בַּנָּנָה
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הוצאת "אמנות", תל אביב; תש"ו

לְחַנָּה הַקְּטַנָּה וְהַנָּאָה הָיְתָה מִדָּה אַחַת רָעָה: כְּשֶׁהָיְתָה אוֹכֶלֶת בַּחוּץ תַּפּוּחַ זָהָב אוֹ בַּנָּנָה, הָיְתָה זוֹרֶקֶת אֶת הַקְּלִפָּה עַל הַמִּדְרָכָה אוֹ עַל הַכְּבִישׁ, בְּלִי לַחֲשֹׁשׁ, פֶּן יִתְחַלֵּק עָלֶיהָ אִישׁ. כַּמָּה פְּעָמִים בֵּאֲרָה לָהּ אִמָּהּ, שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה סַכָּנָה לָעוֹבְרִים וְשָׁבִים, אַךְ חַנָּה לֹא שָׂמָה לִבָּהּ לִדְבָרֶיהָ. בְּכָל פַּעַם הָיְתָה מִתְנַצֶּלֶת, שֶׁלֹּא רָאֲתָה בְּקִרְבַת מָקוֹם פַּח אַשְׁפָּה, אוֹ זֶבֶל.

“אֵלֶּה הֵם דִּבְרֵי הֶבֶל”, הָיְתָה אוֹמֶרֶת לָהּ אִמָּהּ, “בִּמְקוֹם שֶׁהָיְתָה מֻנַּחַת הַבַּנָּנָה, הָיִית יְכוֹלָה לָשִׂים אֶת הַקְּלִפָּה”.

חַנָּה מָצְאָה, שֶׁצָּדְקוּ דִּבְרֵי אִמָּהּ וְהָיְתָה מַבְטִיחָה לַעֲשׂוֹת כִּדְבָרֶיהָ. אַךְ עַל-פִּי רֹב הָיְתָה שׁוֹכַחַת לְמַלֵּא אֶת הַבְטָחָתָהּ.

יוֹם אֶחָד רָצָה חַנָּה עַל הַמִּדְרָכָה, עָלְתָה עַל קְלִפַּת בַּנָּנָה וְנָפְלָה לָאָרֶץ.

כְּשֶׁרָצְתָה לָקוּם, הִרְגִּישָׁה כְּאֵב חָזָק בְּיָדָהּ.

“אוֹי, יָדִי! יָדִי!” צְעָקָה חַנָּה בְּקוֹלֵי-קוֹלוֹת.

לְקוֹל צַעֲקוֹתֶיהָ הִתְאַסְפוּ אֲנָשִׁים וְנִסּוּ לְהָרִים אוֹתָהּ, אַךְ הִיא לֹא חָדְלָה מִצְּעוֹק:

“יָדִי! יָדִי!”

אֶחָד מִן הַקָּהָל הוֹדִיעַ מִיָּד לְ“מָגֵן דָּוִד אָדֹם”. אַחֲרֵי זְמַן-מָה בָּא אוֹטוֹ שֶׁל עֶזְרָה מְהִירָה. שְׁתֵּי אֲחָיוֹת רַחֲמָנִיּוֹת הִשְׁכִּיבוּ בִּזְהִירוּת אֶת חַנָּה בָּאֲלֻנְקָה וְהֵבִיאוּ אוֹתָהּ לְבֵית-הַחוֹלִים. הָרוֹפֵא בָּדַק אֶת יָדָהּ וּמָצָא, שֶׁהִיא נָקְעָה מִמְּקוֹמָה. הוּא הִרְדִּים אֶת הַיַּלְדָּה, הֵשִׁיב אֶת הַיָּד לִמְקוֹמָהּ וְשָׂם אוֹתָהּ בְּתַחְבֹּשֶׁת גֶּבֶס.

כַּאֲשֶׁר נוֹדַע הַדָּבָר לְהוֹרֵי חַנָּה, מִהֲרוּ לָבוֹא לְבֵית-הַחוֹלִים וְהָיוּ שְׁרוּיִים בִּדְאָגָה וּבְצַעַר. הָרוֹפֵא הִרְגִּיעַ אוֹתָם וְאָמַר, שֶׁהַיַּלְדָּה תָּשׁוּב לְאֵיתָנָהּ, אַךְ יָדָהּ צְרִיכָה לִהְיוֹת חֲבוּשָׁה חֹדֶשׁ יָמִים. הַהוֹרִים הֶעֱבִירוּ אֶת בִּתָּם הַבַּיְתָה וְהִשְׁכִּיבוּ אוֹתָהּ בַּמִּטָּה. אֵינֶנִּי רוֹצֶה לְהַרְבּוֹת דְּבָרִים עַל סִבְלָהּ שֶׁל חַנָּה וְעַל סִבְלָם שֶׁל הוֹרֶיהָ. רַק זֹאת אֹמַר, שֶׁמֵּהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה לֹא הָיְתָה חַנָּה זוֹרֶקֶת שׁוּם קְלִפָּה בָּרְחוֹב. וּכְשֶׁהָיְתָה רוֹאָה קְלִפָּה, הָיְתָה מְסַלֶּקֶת אוֹתָהּ הַצִּדָה.

המלצות קוראים
תגיות