בְּבֵיתוֹ שֶׁל אַמְנוֹן הָיָה תֻּכִּי, שֶׁיָּדַע לְדַבֵּר הַרְבֵּה מִלִּים וּמִשְׁפָּטִים. עַל פִּי רֹב הָיָה מַשְׁמִיעַ אֶת דְּבָרָיו סְתָם, לֹא לָעִנְיָן. אַךְ כְּשֶׁהָיָה בְּמַצַּב-רוּחַ טוֹב, בְּיִחוּד אַחֲרֵי אָכְלוֹ לָשׂבַע, הָיָה אוֹמֵר: “תּוֹדָה רַבָּה!” אוֹ “חֵן-חֵן, אִמָּא!” בְּכָל עֶרֶב הָיָה קוֹרֵא: “יְלָדִים, לְכוּ לִישׁוֹן!” וּבַבֹּקֶר הַשְׁכֵּם הָיָה מַכְרִיז: “יְלָדִים, לְבֵית-הַסֵּפֶר!” בִּשְׁנֵי הַמִּשְׁפָּטִים הָאַחֲרוֹנִים הָיָה מְחַקֶּה אֶת קוֹל הָאֵם. הַתֻּכִּי הָיָה מְדַבֵּר גַּם בְּקוֹלוֹ שֶׁל אַמְנוֹן, אַךְ הַדְּבָרִים לֹא הָיוּ יָפִים בְּיוֹתֵר. אֵלֶּה הָיוּ דִּבְרֵי חֲרָפוֹת, שֶׁאַמְנוֹן הָיָה אוֹמֵר לַאֲחוֹתוֹ דִּינָה:
“טִפְּשָׁה, אֲנִי אַרְבִּיץ בָּךְ!” אוֹ “הִסְתַּלְּקִי מִפֹּה, נֶחְצֶצֶת!”
אַמְנוֹן לֹא אָהַב בְּיוֹתֵר אֶת הַתֻּכִּי, שֶׁהָיָה לוֹ כְּמַזְכִּיר עָוֹן וְאָמַר עָלָיו, שֶׁאֵין לוֹ שֵׂכֶל כְּלָל וְכִי הוּא מְדַבֵּר בְּלִי טַעַם וּבְלִי הֲבָנָה.
יוֹם אֶחָד אַחַר הַצָּהֳרַיִם, כַּאֲשֶׁר יָצְאָה הָאֵם לָרְחוֹב לִקְנוֹת קְנִיּוֹת, שִׂחֵק אַמְנוֹן בְּכַדּוּר בַּחֲדַר-הָאֹכֶל, מַה שֶּׁאִמּוֹ אָסְרָה עָלָיו. וְהִנֵּה פָּגַע הַכַּדּוּר בְּצִנְצֶנֶת שֶׁל בְּדֹלַח, שֶׁעָמְדָה עַל הַשֻּׁלְחָן וְשִׁבֵּר אוֹתָהּ. אַמְנוֹן נִבְהַל מְאֹד וּפָנָה כֹּה וָכֹה לִרְאוֹת, אִם אֵין אִישׁ בַּבַּיִת. וְהִנֵּה רָאָה אֶת הַתֻּכִּי עוֹמֵד לוֹ בַּכְּלוּב הַגָּדוֹל וּמַבִּיט עָלָיו בְּעֵינֵי עָרְמָה. אַמְנוֹן פָּנָה אֵלָיו וְאָמַר לוֹ:
“תֻּכִּי, אוֹי לְךָ אִם תְּסַפֵּר!”
אַחַר הִסְתַּלֵּק מִן הַחֶדֶר וְיָצָא לְשַׂחֵק עִם חֲבֵרָיו.
כַּאֲשֶׁר שָׁבָה הָאֵם הַבַּיְתָה, הִרְגִּישָׁה בַּצִּנְצֶנֶת הַשְּׁבוּרָה. הִיא שָׁאֲלָה אֶת דִּינָה, אִם הִיא שָׁבְרָה אֶת הַצִּנְצֶנֶת, אַךְ דִּינָה אָמְרָה, שֶׁהִיא שִׂחֲקָה בַּחוּץ וְלֹא הָיְתָה כְּלָל בַּחֲדַר-הָאֹכֶל. גַּם אַמְנוֹן אָמַר, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ דָּבָר. פִּתְאֹם נִשְׁמַע קוֹלוֹ שֶׁל הַתֻּכִּי: “תֻּכִּי, אוֹי לְךָ אִם תְּסַפֵּר!” הַכֹּל הִכִּירוּ אֶת קוֹלוֹ שֶׁל אַמְנוֹן וּפָרְצוּ בִּצְחוֹק, אַךְ אַמְנוֹן פָּרַץ בְּבֶכִי.