לוגו
הַשִּׁמְשָׁה הַשְּׁבוּרָה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

לֹא רָחוֹק מִמִּגְדַּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בְּלֵב תֵּל-אָבִיב נִמְצָא מִגְרָשׁ רֵיק וּרְחַב יָדָיִם.

בְּמִגְרָשׁ זֶה מִתְאַסְּפִים יַלְדֵי הַשְּׁכֵנִים שֶׁבָּרְחוֹבוֹת הַסְּמוּכִים לְשֵׁם מִשְׂחָק. אַחַד הַיְלָדִים, אַמְנוֹן שְׁמוֹ, הוּא רֹאשׁ הַיְלָדִים. בְּכָל מִקְרֶה שֶׁל סִכְסוּךְ וְשֶׁל דִּין וּדְבָרִים, פּוֹנִים הַיְלָדִים אֵלָיו וּכְכֹל אֲשֶׁר יִשְׁפֹּט, כֵּן יָקוּם דָּבָר.

מַדּוּעַ נִשְׁמָעִים לוֹ הַיְלָדִים? רֵאשִׁית, מִשּׁוּם שֶׁהוּא יֶלֶד זָרִיז וּפִקֵּחַ וּמִצְטַיֵּן בְּכָל הַמִּשְׂחָקִים; וְשֵׁנִית, מִשּׁוּם שֶׁהוּא יָשָׁר וְהָגוּן, מְדַבֵּר תָּמִיד אֱמֶת וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא פָּנִים לְשׁוּם יֶלֶד, אִם גַּם הוּא חֲבֵרוֹ הַטּוֹב בְּיוֹתֵר.

יוֹם אֶחָד שִׁחֲקוּ הַיְלָדִים בְּ“הַקָּפוֹת”. הַהִתְרַגְּשׁוּת בֵּין שְׁתֵּי קְבוּצוֹת הַמְשַׂחֲקִים הָיְתָה גְּדוֹלָה מְאֹד. אַמְנוֹן הָיָה אוֹתָהּ שָׁעָה הַשּׁוֹפֵט וְהִשְׁגִּיחַ, שֶׁהַמִּשְׂחָק יִתְנַהֵל לְפִי הַכְּלָלִים הַמְקֻבָּלִים. וְהִנֵּה קָלַע אַחַד הַיְלָדִים בַּכַּדּוּר בְּחָזְקָה. הַכַּדּוּר עָף מִחוּץ לַמִּגְרָשׁ וּפָגַע בְּחַלּוֹן קָטָן שֶׁבִּצְרִיף הָעֵץ הַיְחִידִי, אֲשֶׁר נִשְׁאַר בְּלֵב תֵּל-אָבִיב. נִשְׁמַע קוֹל נֵפֶץ שֶׁל שִׁמְשָׁה שְׁבוּרָה. כָּל הַיְלָדִים נִבְהֲלוּ מְאֹד וְעָזְבוּ בְּחִפָּזוֹן אֶת הַמִּגְרָשׁ. רַק אַמְנוֹן לְבַדּוֹ נִשְׁאַר עוֹמֵד תַּחְתָּיו. בַּעַל הַצְּרִיף, נַגָּר זָקֵן, יָצָא מִצְּרִיפוֹ וְקָרָא בְּחֵמָה:

“מִי זֶה נִפֵּץ אֶת הַשִּׁמְשָׁה שֶׁלִּי?”

“אַחַד הַחֲבֵרִים שֶׁלִּי,” עָנָה אַמְנוֹן בְּשֶׁקֶט. "אֲבָל יַאֲמִין לִי אֲדוֹנִי, כִּי לֹא בְּזָדוֹן נַעֲשָׂה הַדָּבָר, אֶלָּא בְּמִקְרֶה. אֲנִי מַבְטִיחַ לַאדוֹנִי, כִּי אֶקְרָא מִיָּד לְזַגָּג לִקְבֹּעַ בְּחַלּוֹנוֹ שִׁמְשָׁה אַחֶרֶת.

“אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהַאֲמִין לְשׁוֹבָבִים כְּמוֹכֶם?” אָמַר הַנַּגָּר.

“לוּלֵא דִּבַּרְתִּי אֱמֶת”, עָנָה אַמְנוֹן בִּמְנוּחָה, “הָיִיתִי בּוֹרֵחַ יַחַד עִם כָּל הַיְלָדִים, אַךְ אֲנִי לֹא עָשִׂיתִי זֹאת”. “מַה שִּׁמְךָ יֶלֶד?” שָׁאַל אוֹתוֹ הַנַּגָּר.

“אַמְנוֹן, אֲדוֹנִי!” עָנָה הַיֶּלֶד.

“שְׁמַע, אַמְנוֹן!” אָמַר הַנַּגָּר, “אֲנִי מַאֲמִין לְךָ, כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי. אוּלָם רְאֵה, עוֹד הַיּוֹם צָרִיךְ לִקְבֹּעַ אֶת הַשִּׁמְשָׁה”. “כֵּן אֲדוֹנִי!” אָמַר אַמְנוֹן וְיָצָא אֶת הַמִּגְרָשׁ.

בִּרְאוֹת הַיְלָדִים מֵרָחוֹק אֶת אַמְנוֹן יוֹצֵא בְּשָׁלוֹם, מִהֲרוּ אֵלָיו כֻּלָּם וְשָׁאֲלוּ אוֹתוֹ, אֵיךְ נִגְמַר עִנְיַן הַשִּׁמְשָׁה. אַמְנוֹן נָזַף בָּהֶם עַל מֹרֶךְ לִבָּם וְדָרַשׁ מִכָּל יֶלֶד גְּרוּשׁ לִקְבִיעַת הַשִּׁמְשָׁה וּלְעוֹד הוֹצָאוֹת. כְּשֶׁקִּבֵּל מִידֵיהֶם אֶת הַכֶּסֶף, נָתַן אֶת חֶלְקוֹ גַּם הוּא וְהָלַךְ לִקְרֹא לַזַּגָּג. בַּדֶּרֶךְ קָנָה צְרוֹר פְּרָחִים יָפֶה.

לְאַחַר שֶׁנִּקְבְּעָה הַשִּׁמְשָׁה, הִגִּישׁ אַמְנוֹן אֶת הַפְּרָחִים לְאֵשֶׁת הַנַּגָּר, בִּקֵּשׁ מִמֶּנָּה וּמֵהַנַּגָּר סְלִיחָה בִּשְׁמוֹ וּבְשֵׁם חֲבֵרָיו עַל הַצַּעַר שֶׁנִּגְרַם לָהֶם וְהִבְטִיחַ, שֶׁלְּהַבָּא יִהְיוּ זְהִירִים יוֹתֵר. הַנַּגָּר חָבַט בְּחִבָּה עַל שִׁכְמוֹ שֶׁל אַמְנוֹן וְאָמַר לוֹ:

"לֵךְ לְשָׁלוֹם, אַמְנוֹן! יֶלֶד טוֹב וְהָגוּן אָתָּה.

יִרְבּוּ כָּמוֹךָ בְּיִשְׂרָאֵל!"