רקע
ישראל דושמן
הַבְהֲבָה וּמְיָאָה
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הוצאת "אמנות", תל אביב; תש"ו

הַבְהֲבָה וּמְיָאָה הֵן יְדִידוֹת מִנֹּעַר. כְּשֶׁהוּבְאָה הַבְהֲבָה לֶחָצֵר הָיְתָה עוֹד קְטַנָּה מְאֹד וְחַסְרַת יֶשַׁע, כְּמוֹ מְיָאָה. בַּעַל הֶחָצֵר נָתַן לִשְׁתֵּיהֶן לֶאֱכֹל מִקְּעָרָה אֶחָת. בָּרִאשׁוֹנָה פָּחֲדָה מְיָאָה מְאֹד, אוּלָם לְאַט לְאַט נִתְרַגְּלָה אֵלֶיהָ וְהָיוּ לִידִידוֹת נֶפֶשׁ. כְּשֶׁגָּדְלוּ קְצָת הָיוּ מִשְׁתּוֹבְבוֹת יָחַד. מְיָאָה הָיְתָה מְשַׂחֶקֶת בִּזְנָבָהּ שֶׁל הַבְהֲבָה, אוֹ עוֹלָה עַל גַּבָּה וְנִשֵּׂאת בִּדְהָרָה עַל פְּנֵי כָּל הֶחָצֵר, לְשִׂמְחַת לִבָּם שֶׁל בְּנֵי הַבַּיִת, הַקְּטַנִּים עִם הַגְּדוֹלִים.

כְּשֶׁהָיָה בָּא כֶּלֶב זָר לֶחָצֵר וְרָצָה לְהִתְנַפֵּל עַל מְיָאָה, מִיָּד חָשָׁה הַבְהֲבָה לְעֶזְרָתָהּ. בִּימֵי גֶשֶׁם וּסְעָרָה הָיְתָה בָּאָה אֶל מְאוּרַת יְדִידָתָהּ לִמְצֹא שָׁם מַחֲסֶה, וְהַבְהֲבָה קִבְּלָה אוֹתָהּ בְּכָבוֹד גָּדוֹל.

וְהִנֵּה עַתָּה, אַחֲרֵי עֲבֹר שָׁנִים רַבּוֹת, רוֹבְצוֹת שְׁתֵּי הַיְדִידוֹת בַּעֲצַלְתַּיִם עַל יַד הַמְּאוּרָה וּמִתְחַמְּמוֹת בַּשֶּׁמֶשׁ. זְקֵנוֹת הֵן שְׁתֵּיהֶן וְקַר לָהֶן, כָּל כַּךְ קָר! רוֹבְצוֹת הֵן שְׁתֵּי הַיְדִידוֹת בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת לְמֶחֱצָה וּשְׁקוּעוֹת בְּזִכְרוֹנוֹת מִיָּמִים עָבָרוּ.

“זוֹכֶרֶת אֲנִי”, אוֹמֶרֶת מְיָאָה לִידִידָתָהּ, “אֶת הָרַעַשׁ שֶׁהֲקִימֹת בְּאַחַד הַלֵּילוֹת, כְּשֶׁפָּרְצוּ גַּנָּבִים לֶחָצֵר. רַעַד עָבַר אָז בְּגוּפִי. הִסְתַּתַּרְתִּי בִּמְאוּרָתֵךְ וְרָאִיתִי מִשָּׁם, אֵיךְ הִתְנַפַּלְתָּ בְּשֶׁצֶף-קֶצֶף עַל הַגַּנָּבִים; אֵיךְ נָשַׁכְתְּ עַל יָמִין וְעַל שְׂמֹאל וְאֵיךְ נָסוּ הַגַּנָּבִים מְנוּסַת אֵימָה”.

“כֵּן”, אוֹמֶרֶת הַבְהֲבָה, “הָיוּ יָמִים טוֹבִים! וְעַתָּה רוֹאָה אֲנִי בְּטַפֵּס יְלָדִים זָרִים מֵעַל הַגָּדֵר לִגְנֹב יְרָקוֹת מֵהַגִּנָּה – וְאֵין בִּי כֹּחַ לְהָנִיס אוֹתָם”.

“אַף אֲנִי תַּשׁ כֹּחִי מְאֹד”, אוֹמֶרֶת מְיָאָה, “לְפָנִים הָיִיתִי מַטִּילָה אֵימָה וָפַחַד עַל כָּל הַשְּׁרָצִים שֶׁבֶּחָצֵר, עַד שֶׁאִי אֶפְשָׁר הָיָה לִמְצֹא עַכְבָּר לִרְפוּאָה. וְעַתָּה הוֹפִיעוּ עַכְבְּרוֹנִים בַּמַּרְתֵּף וּבַמַּחְסָן, כְּאִלּוּ לֹא הָיִיתִי קַיֶּמֶת כְּלָל. לִפְעָמִים אֲנִי חוֹשֶׁבֶת: הָבָה אֲלַמֵּד אֶת הַחֲצוּפִים הָאֵלֶּה דֶּרֶךְ אֶרֶץ; אַךְ אֵין בִּי הַכֹּחוֹת הַקּוֹדְמִים וְצִפָּרְנַי קָהוּ מֵרֹב יָמִים. הֵיכַן נֶעֶלְמוּ הַכֹּחוֹת שֶׁלִּי, הַבְהֲבָה”?

“זוֹהִי הַזִּקְנָה”, מַסְבִּירָה לָהּ הַבְהֲבָה, “הַזִּקְנָה גּוֹזֶלֶת אֶת הַכֹּחוֹת. הִנֵּה הַבִּיטִי אֶל אֲדוֹנֵנוּ, אֵיךְ הוּא יוֹשֵׁב כָּפוּף עַל הַסַּפְסָל. גַּם הוּא זָקֵן וַחֲסַר כֹּחַ וְהוּא מִתְחַמֵּם בַּשֶּׁמֶשׁ כָּמוֹנוּ”.

“לֹא טוֹב!” מְסַיֶּמֶת הַבְהֲבָה אֶת דְּבָרֶיהָ.

“לֹא טוֹב!” מַסְכִּימָה מְיָאָה וְסוֹמֶכֶת אֶת רֹאשָׁה עַל כֶּתֶף יְדִידָתָהּ.

וְנִדְמֶה לִשְׁתֵּי הַיְדִידוֹת הַזְּקֵנוֹת, שֶׁגַּם מֵאֵצֶל הַסַּפְסָל, שֶׁעָלָיו יוֹשֵׁב הָאָדוֹן הַזָּקֵן, נִשְׁמַעַת אֲנָחָה:

“לֹא טוֹב!”

המלצות קוראים
תגיות