רקע
ישראל דושמן
סַבְלָנוּת
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הוצאת "אמנות", תל אביב; תש"ו

“אֵין לִי כְּבָר סַבְלָנוּת!” קָרָא גָדִי בְּכַעַס וְדָחָה מִלְּפָנָיו אֶת מַחְבַּרְתּוֹ.

“מַה-קָּרָה, גָּדִי?” שָׁאֲלָה אוֹתוֹ אֲחוֹתוֹ רִנָּה. "מַדּוּעַ אַתָּה כּוֹעֵס כָּל כָּךְ?

“זֶה חֲצִי שָׁעָה”, אָמַר גָּדִי בְּהִתְרַגְּזוּת, "אֲנִי יוֹשֵׁב עַל שְׁאֵלָה אַחַת בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵין אֲנִי יָכוֹל לִפְתֹּר אוֹתָהּ.

“מִסְכֵּן!” אָמְרָה רִנָּה בְּהִשְׁתַּתְּפוּת.

“טוֹב לָךְ, שֶׁאֵין אַתְּ לוֹמֶדֶת עֲדַיִן בְּבֵית-הַסֵּפֶר”, אָמַר גָּדִי בְּקִנְאָה. “הוֹי, הַחֶשְׁבּוֹן הַזֶּה! בָּטוּחַ אֲנִי, שֶׁלֹּא נוֹצַר אֶלָּא לְצָעֵר אֶת הַיְלָדִים!”

“טִפְּשׁוֹן!” אָמְרָה לוֹ רִנָּה, “הֲרֵי יָכוֹל אַתָּה לִשְׁאֹל אֶת אִמָּא! הִנֵּה הִיא יוֹשֶׁבֶת בַּגַּן וְסוֹרֶגֶת”.

“הַמּוֹרֶה אָסַר עָלֵינוּ לִשְׁאֹל אֶת אִמָּא אוֹ אֶת אַבָּא”, הִתְאוֹנֵן גָּדִי.

רִנָּה חָשְׁבָה רֶגַע וְאַחַר קָרְאָה בְּשִׂמְחָה:

“יֵשׁ לִי עֵצָה: תִּשְׁאַל אֶת הָעוֹזֶרֶת. הִיא יוֹדַעַת חֶשְׁבּוֹן. פַּעַם שָׁמַעְתִּי אֶת אִמָּא אוֹמֶרֶת לְאַבָּא, שֶׁהַחֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁלָּהּ הֵם בְּסֵדֶר גָּמוּר.”

“לֹא!” אָמַר גָּדִי, “הַמּוֹרֶה אָמַר, שֶׁעָלֵינוּ לִפְתֹּר אֶת הַשְּׁאֵלוֹת בְּעַצְמֵנוּ, בְּלִי עֶזְרַת אֲחֵרִים”.

“אֲנִי חוֹשֶׁבֶת, שֶׁהַמּוֹרֶה שֶׁלְּךָ אָדָם רַע הִנֵּהוּ,” הֵעִירָה רִנָּה. “מָה אִכְפַּת לוֹ, אִם תִּשְׁאַל אֶת פִּי מִי שֶׁהוּא?”

“כָּל הַמּוֹרִים לְחֶשְׁבּוֹן אֵינָם טוֹבִים בְּיוֹתֵר,” גָּזַר גָּדִי. גַּם רָחֵל בַּמַּחְלְקָה הַשְּׁנִיָּה אֵינֶנָּהּ אוֹהֶבֶת אֶת הַמּוֹרָה לְחֶשְׁבּוֹן. רָחֵל מְפַחֶדֶת, פֶּן תִּשָּׁאֵר עוֹד שָׁנָה בַּמַּחְלְקָה בִּגְלַל הַמּוֹרָה הַזֹּאת."

“נֶחְצֶצֶת אַחַת!” קָרְאָה רִנָּה, "אֲנִי לֹא אֶלְמַד אֵצֶל ‘כָּזֶה מִין’ "!

לְאַחַר שֶׁהֶחְלִיטָה רִנָּה הַחְלָטָה תַּקִּיפָה זוֹ, יָצְאָה לַגִּנָּה וְאָמְרָה לְאִמָּהּ:

“אָנָּא, אִמָּא, אַל תִּשְׁלְחִי אוֹתִי לְבֵית-הַסֵּפֶר, שֶׁבּוֹ לוֹמְדִים רָחֵל וְגָדִי”.

“מַדּוּעַ?!” תָּמְהָה הָאֵם.

“מִפְּנֵי שֶׁהַמּוֹרִים לְחֶשְׁבּוֹן בְּבֵית-סֵפֶר זֶה אֲנָשִׁים רָעִים הֵם”.

“מִי אָמַר לָךְ כַּדְבָרִים הָאֵלֶּה?” שָׁאֲלָה הָאֵם.

“גָּדִי הַמִּסְכֵּן”, אָמְרָה רִנָּה, “הִנֵּה הוּא יוֹשֵׁב זֶה חֲצִי שָׁעָה עַל שְׁאֵלָה בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵינֶנּוּ יָכוֹל לִפְתֹּר אוֹתָהּ”.

“וּבַמֶּה אָשֵׁם כָּאן הַמּוֹרֶה?” שָׁאֲלָה הָאֵם.

“מִפְּנֵי שֶׁאֵין הוּא מַרְשֶׁה לִשְׁאֹל עֵצָה מִשּׁוּם אִישׁ”, עָנְתָה רִנָּה.

“לֹא, רִנָּה!” אָמְרָה הָאֵם, “אֵין הַמּוֹרִים לְחֶשְׁבּוֹן אֲנָשִׁים רָעִים. יְלָדִים הַחוֹשְׁבִים כָּךְ טוֹעִים טָעוּת גְּדוֹלָה. קַל מְאֹד לְהַאֲשִׁים אֲחֵרִים… וְעַתָּה שִׁלְחִי נָא אֵלַי אֶת גָּדִי עִם סֵפֶר הַחֶשְׁבּוֹן שֶׁלּוֹ”.

כְּשֶׁבָּא גָּדִי, אָמְרָה לוֹ הָאֵם:

“קְרָא לְפָנַי אֶת הַשְּׁאֵלָה בְּחֶשְׁבּוֹן שֶׁעָלֶיךָ לִפְתֹּר”.

גָּדִי קָרָא:

הַדּוֹד נָתַן לְבֶן אֲחוֹתוֹ עֶשְׂרִים גְּרוּשׁ

דְּמֵי חֲנֻכָּה: הָלַךְ הַיֶּלֶד לַחֲנוּת וְקָנָה:

קֻפְסַת צְבָעִים בְּשִׁבְעָה גְּרוּשִׁים, קַלְמָר בְּשִׁשָּׁה גְּרוּשִׁים וְעִפָּרוֹן בִּגְרוּשׁ אֶחָד.

כַּמָּה נִשְׁאַר לַיֶּלֶד מִדְּמֵי הַחֲנֻכָּה?"


“וְזוֹהִי שְׁאֵלָה קָשָׁה?” שָׁאֲלָה הָאֵם.

“קָשָׁה נוֹרָא!” קָרְאָה רִנָּה.

“לֹא כָּל כַּךְ קָשָׁה”, אָמַר גָּדִי. “אַךְ אֵין הַתְּשׁוּבָה שֶׁלִּי מַתְאִימָה לַתְּשׁוּבָה שֶׁבְּסוֹף הַסֵּפֶר”.

“וַדַּאי נָפְלָה אֶצְלְךָ טָעוּת בַּחִבּוּר אוֹ בַּחִסּוּר”, אָמְרָה הָאֵם “לֵךְ בְּדֹק בְּסַבְלָנוּת אֶת עֲבוֹדָתֶךָ”.

“אֲבָל אֵין לִי סַבְלָנוּת!” הִתְאוֹנֵן גָּד.

“לִמּוּד הַחֶשְׁבּוֹן”, אָמְרָה הַאָםֵ, “הוּא לִמּוּד שֶׁל סֵדֶר, שֶׁל דִּיּוּק וְשֶׁל סַבְלָנוּת. בְּלִי דְּבָרִים אֵלֶּה אִי אֶפְשָׁר לִפְתֹּר שׁוּם שְׁאֵלָה בַּחַיִּים. לֵךְ אֶל הַנְּמָלָה, גָּדִי, רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם!”

וְהָאֵם נִגְּשָׁה עִם הַיְלָדִים אֶל תְּלוּלִית הַנְּמָלִים וְאָמְרָה:

“אֲנִי אוֹהֶבֶת מְאֹד לְהִתְבּוֹנֵן אֶל הַנְּמָלִים הַקְּטַנּוֹת וְהֶחָרוּצוֹת בִּשְׁעַת עֲבוֹדָתָן. כָּל אַחַת מֵהֶן יוֹדַעַת אֵת אֲשֶׁר לְפָנֶיהָ, כָּל אַחַת יוֹדַעַת אֶת תַּפְקִידָהּ. וְיֵשׁ סֵדֶר יָפֶה בַּעֲבוֹדָתָן, יֵשׁ דִּיּוּק וְהָעִקָּר – סַבְלָנוּת. הַבִּיטוּ נָא אֶל הַנְּמָלָה הַזֹּאת: אֵיזֶה מַשָּׂא כָּבֵד הִיא נוֹשֵׂאת! רְאוּ נָא – הִיא נֶעֶצְרָה בְּדַרְכָּהּ. מַה קָּרָה? מִכְשׁוֹל לְפָנֶיהָ – אֶבֶן קְטַנָּה. הִיא עוֹמֶדֶת רֶגַע וְנִמְלֶכֶת בְּדַעְתָּהּ אֵיךְ לַעֲבֹר. אַ! הִנֵּה הִיא עוֹקֶפֶת אֶת הָאֶבֶן וּמַמְשִׁיכָה אֶת דַּרְכָּהּ. הִיא הִתְגַּבְּרָה עַל הַמִּכְשׁוֹל”.

“הֵידָד, נְמָלֹנֶת-חַכְמֹנֶת!” קָרְאָה רִנָּה וּמָחֲאָה כָּף, “אֵין כָּמוֹךְ!”

“רְאוּיָה הִיא הַנְּמָלָה הַזֹּאת לַמַּחְמָאָה שֶׁלְּךָ”, אָמְרָה הָאֵם. “כְּבָר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, הֶחָכָם מִכָּל אָדָם, קָרָא לַנְּמָלָה “חֲכָמָה מְחֻכָּמָה”. עָלֵינוּ, בְּנֵי הָאָדָם, לְהִתְבַּיֵּשׁ לִפְעָמִים מִפְּנֵי הַנְּמָלָה הַקְּטַנָּה הַזֹּאת: אָנוּ נִרְתָּעִים מִפְּנֵי מִכְשׁוֹל קָטָן וּבִגְלַל טָעוּת קְטַנָּה תִּרְפֶּינָה יָדֵינוּ”.

“אֵלֵךְ וַאֲנַסֶּה עוֹד פַּעַם לִפְתֹּר אֶת הַשְּׁאֵלָה” אָמַר פִּתְאֹם גָּדִי וּמִהֵר לַחֲדַר הַיְלָדִים.

אַחֲרֵי רִגְעֵי מִסְפָּר שָׁב גָּדִי וְקָרָא בְּשִׂמְחָה:

“אִמָּא, הַשְּׁאֵלָה נִפְתָּרָה!”

“הַאִם מִי שֶׁהוּא עָזַר לְךָ?” שָׁאֲלָה אוֹתוֹ הָאֵם.

“וַדַּאי הָעוֹזֶרֶת!” אָמְרָה רִנָּה.

“אִישׁ לֹא עָזַר לִי!” קָרָא גָּדִי נֶעֱלָב. “הָיְתָה פָּשׁוּט טָעוּת בַּחִסּוּר. לֹא הִרְגַּשְׁתִּי בָּהּ קֹדֶם. הַשְּׁאֵלָה קַלָּה מְאֹד”. “רוֹאֶה אַתָּה”, אָמְרָה הָאֵם, “לַשָּׁוְא הֶאֱשַׁמְתָּ אֶת הַמּוֹרֶה בְּרֹעַ לֵב. הוּא צָדַק מְאֹד, הַמּוֹרֶה. עָלֵינוּ לְהִשָׁעֵן עַל כֹּחוֹת עַצְמֵנוּ. אִם אֵין מַצְלִיחִים פַּעַם רִאשׁוֹנָה, אֵין לְהִתְיָאֵשׁ. צָרִיךְ לְהִתְאַזֵּר בְּסַבְלָנוּת וּלְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ”. “צַר לִי, שֶׁדִּבַּרְתִּי סָרָה בַּמּוֹרֶה”, אָמַר גָּדִי. “אִמָּא”, קָרְאָה רִנָּה, “אֲנִי רוֹצָה לִלְמֹד בְּבֵית-סֵפֶר זֶה, אֲבָל אַל נָא תְּסַפְּרִי לַמּוֹרֶה מַה שֶּׁאָמַרְתִּי קֹדֶם”. “לֹא אֲסַפֵּר”, אָמְרָה הָאֵם, “אַךְ לְהַבָּא הֱיוּ זְהִירִים בְּדִבְרֵיכֶם, יְלָדָי!”

המלצות קוראים
תגיות