בָּהַפְסָקָה הָרִאשׁוֹנָה נִגַּשׁ יוֹסֵף אֶל חֲבֵרוֹ דָּוִד, הַלּוֹמֵד אִתּוֹ בְּכִתָּה א', וְאָמַר לוֹ:
“שְׁמַע נָא, דָּוִד: יֵשׁ לִי הַיּוֹם הִתְחָרוּת בְּכַדּוּר עִם יֶלֶד אֶחָד מִכִּתָּה ב'. תֵּן לִי, בְּבַקָּשָׁה, אֶת כַּדּוּרְךָ לְשַׂחֶק-בּוֹ”.
“הֲרֵי יֵשׁ לְךָ כַּדּוּר”, תָּמַהּ דָּוִד!
“אֶת שֶׁלִּי הִשְׁאַרְתִּי בַּבַּיִת”, אָמַר יוֹסֵף. “אַגַּב, הַכַּדּוּר שֶׁלְּךָ קַל וְנָעִים לְשַׂחֶק-בּוֹ. אִם תַּשְׁאִילֵהוּ לִי, אֶתֵּן לְךָ בְּמַתָּנָה אֶת הָעֲפִיפוֹן הַקָּטָן, שֶׁמָּצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ”.
כְּנֶגֶד הַבְטָחָה זוֹ לֹא יָכֹל דָּוִד לַעֲמֹד. יוֹסֵף הָיָה מֻמְחֶה לַהֲכָנַת עֲפִיפוֹנִים וַעֲפִיפוֹן, שֶׁיָּצָא מִתַּחַת יָדוֹ, הָיָה יָפֶה מְאֹד. בְּיִחוּד הָיָה נֶחְמָד הָעֲפִיפוֹן, שֶׁאוֹתוֹ הִבְטִיחַ לָתֵת לוֹ.
“וּמָתַי אוּכַל לְקַבֵּל אוֹתוֹ?” שָׁאַל דָּוִד.
“בְּכָל שָׁעָה שֶׁתִּרְצֶה”, עָנָה יוֹסֵף, “אֲפִילוּ הַיּוֹם”.
דָּוִד נָתַן לוֹ אֶת כַּדּוּרוֹ וְאָמָר:
“טוֹב אֵפוֹא. קַח אֶת הַכַּדּוּר וְשַׂחֵק בּוֹ כְּכָל אַוַּת נַפְשֶׁךָ; וַאֲנִי מְבָרֵךְ אוֹתְךָ בְּהַצְלָחָה”.
בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַהַפְסָקוֹת שֶׁבְּאוֹתוֹ יוֹם שִׂחֵק יוֹסֵף בַּכַּדּוּר וְדָוִד יָשַׁב מִן הַצַּד וְעַל פָּנָיו רִחֲפָה בַּת צְחוֹק: הָיֹה יִהְיֶה לוֹ הָעֲפִיפוֹן הַיָּפֶה, שֶׁאֵלָיו שָׁאֲפָה נַפְשׁוֹ.
אַחֲרֵי הַהַפְסָקָה הָאַחֲרוֹנָה הֵשִׁיב יוֹסֵף לְדָוִד אֶת הַכַּדּוּר.
“מִי נִצַּח?” שָׁאַל דָּוִד.
“הוּא!” עָנָה יוֹסֵף בְּפָנִים זוֹעֲפִים. “אָסוּר, כַּנִּרְאֶה, לְשַׂחֵק בְּכַדּוּר שָׁאוּל”.
“מָתַי תִּהְיֶה בַּבָּיִת?” שָׁאַל אוֹתוֹ דָּוִד.
“בְּחָמֵשׁ”, עָנָה יוֹסֵף בְּאִי רָצוֹן.
בְּחָמֵשׁ בְּדִיּוּק בָּא דָּוִד אֶל יוֹסֵף וְאָמָר:
“הִנֵּה בָּאתִּי. תֵּן לִי אֶת הָעֲפִיפוֹן שֶׁהִבְטַחְתָּ”.
“אֲנִי אֶתֵּן לְךָ”, אָמַר יוֹסֵף, “אַךְ אַתָּה תְּשִׁיבֵהוּ לִי לְאַחַר שֶׁתְּשַׂחֶק-בּוֹ זְמַן-מָה”.
“כֵּיצָד?!” תָּמַהּ דָּוִד, “הֲלֹא אָמַרְתָּ, שֶׁתִּתֶּן-לִי אוֹתוֹ בְּמַתָּנָה! לֹא יָפֶה!”
“מַה לֹא יָפֶה”, כָּעַס יוֹסֵף, “הֲלֹא אֲנִי נוֹתֵן לְךָ אֶת הָעֲפִיפוֹן, אַךְ לֹא לְעוֹלָם. הֵן גַּם אֲנִי הֶחֱזַרְתִּי לְךָ אֶת הַכַּדּוּר שֶׁלְּךָ”.
“זוֹהִי חֲרָטָה!” קָרָא דָּוִד וְיָצָא מֵאֵת פָּנָיו בָּחֳרִי-אָף.
בַּעֲבֹר דָּוִד אֶת חֲדַר-הָאֹכֶל, רָאֲתָה אוֹתוֹ אִמּוֹ שֶׁל יוֹסֵף וְשָׁאֲלָה אוֹתוֹ בְּחִבָּה:
“מַדּוּעַ פָּנֶיךָ זוֹעֲפִים כָּל כָּךְ, דָּוִד? הַאִם רַבְתֶּם בֵּינֵיכֶם?”
“כֵּן”, עָנָה דָּוִד.
“מָה הַדָּבָר?” הִתְעַנְיְנָה הָאֵם לָדַעַת.
דָּוִד נִמְלַךְ רֶגַע בְּדַעְתּוֹ, אִם לְסַפֵּר לָאֵם אֶת כָּל הַמַּעֲשֶׂה אוֹ לֹא. לְבַסּוֹף אָמָר:
“טוֹב יוֹתֵר, שֶׁיּוֹסֵף יְסַפֵּר”.
“חַכֵּה רֶגַע”, אָמְרָה הָאֵם וְקָרְאָה לְיוֹסֵף.
כְּשֶׁנִּכְנָס יוֹסֵף לַחֲדַר-הָאֹכֶל, אָמְרָה לוֹ הָאֵם:
“יוֹסֵף, מַה נָפַל בֵּינֵיכֶם?”
יוֹסֵף הִבִּיט בְּעַיִן לֹא טוֹבָה אֶל דָּוִד וְאָמַר:
“הוּא בְּוַדַּאי כְּבָר סִפֵּר לָךְ, לֹא כֵן?”
“אַתָּה טוֹעֶה”, אָמְרָה הָאֵם. “רְאִיתִיו יוֹצֵא נִרְגָּז וְשָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ אִם רַבְתֶּם. הוּא הוֹדָה, שֶׁנָּפַל סִכְסוּךְ בֵּינֵיכֶם, אַךְ לֹא סִפֵּר מַהוּ הַדָּבָר. סַפֵּר אָתָּה”.
יוֹסֵף בִּקֵּשׁ סְלִיחָה מִדָּוִד עַל אֲשֶׁר חָשַׁד בּוֹ לַשָּׁוְא. אַחַר סִפֵּר לְאִמּוֹ אֶת כָּל הַדָּבָר וְהוֹסִיף:
“הוּא רוֹצֶה אֶת הָעֲפִיפוֹן לְעוֹלָם!”
“וּמַה בְּפִיךְ, דָּוִד?” שָׁאֲלָה הָאֵם. דָּוִד אַף הוּא מָסַר אֶת שִׂיחָתָם בַּבֹּקֶר וְעָמַד עַל זֶה, שֶׁיּוֹסֵף הִבְטִיחַ לָתֵת לוֹ אֶת הָעֲפִיפוֹן בְּמַתָּנָה. שָׁאֲלָה הָאֵם אֶת בְּנָהּ: "יוֹסֵף, הַאִם אָמַרְתָּ אֶת הַמִּלָּה ‘בְּמַתָּנָה’? “כֵּן”, עָנָה יוֹסֵף. “אַךְ הַמִּלָּה הַזֹּאת נִפְלְטָה מִפִּי שֶׁלֹּא בְּמִּתְכַּוֵּן. אֲנִי מוּכָן לָתֵת לוֹ אֶת הָעֲפִיפוֹן רַק לְשַׂחֶק-בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁהוּא נָתַן לִי אֶת כַּדּוּרוֹ רַק לְשַׂחֶק-בּוֹ”.
לְאַחַר שֶׁשָּׁמְעָה הָאֵם אֶת טַעֲנוֹת שְׁנֵי הַיְלָדִים, אָמְרָה לִבְנָהּ:
“יוֹסֵף! אִם חָשַׁבְתָּ לָתֵת לוֹ אֶת הָעֲפִיפוֹן רַק לְשַׂחֶק-בּוֹ, הָיִיתָ צָרִיךְ לֵאמֹר לוֹ כָּךְ בַּבֹּקֶר. אַךְ מִכֵּוָן שֶׁאָמַרְתָּ ‘בְּמַתָּנָה’, עָלֶיךָ לַעֲמֹד בְּדִבּוּרְךָ. מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְאֵת אֲשֶׁר הִבְטַחְתָּ – קַיֵּם!”
יוֹסֵף קִבֵּל עָלָיו אֶת הַדִּין וּמִיָּד הָלַךְ וְהֵבִיא אֶת הָעֲפִיפוֹן וּמְסָרוֹ לְדָוִד.
“יוֹסֵף!” אָמַר לוֹ דָּוִד, “הַבֹּקֶר אָמַרְתָּ לִי, שֶׁכַּדּוּרִי נוֹחַ מְאֹד לְמִשְׂחָק – קַבֵּל אוֹתוֹ מִמֶּנִּי בְּמַתָּנָה גְּמוּרָה וְנִהְיֶה יְדִידִים טוֹבִים כְּבָרִאשׁוֹנָה”.
וּבְדַבְּרוֹ שָׁלַח יָדוֹ אַל כִּיסוֹ, הוֹצִיא כַּדּוּר לָבָן וּנְתָנוֹ לְיוֹסֵף.
פְּנֵי יוֹסֵף אוֹרוּ לְמַרְאֵה הַכַּדּוּר וְהוּא קָרָא:
“אִם כָּךְ, בּוֹא וְאֶתֵּן לֵךְ גַּם פְּקַעַת חוּטִים וְנַחֲלִיף אֶת זְנַב הָעֲפִיפוֹן בְּיָפֶה יוֹתֵר”.
וּשְׁנֵי הַחֲבֵרִים נִכְנְסוּ לַחֲדַר-הַיְלָדִים שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב.