רקע
ישראל דושמן
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הוצאת "אמנות", תל אביב; תש"ו

אֵין דָּבָר מְשַׂמֵּחַ אֶת לִבּוֹ שֶׁל שְׁכֵנִי הַקָּטָן זֹהַר – מִנְּסִיעָה. עֹנֶג מְיֻחָד הוּא מַרְגִּישׁ בְּרָכְבוֹ עַל חֲמוֹר, אוֹ כְּשֶׁהוּא נוֹהֵג בַּעֲגָלָה וְהוּא יָכוֹל לְהַטּוֹת אֶת הַסּוּס לְכָל אֲשֶׁר יִרְצֶה. עֹנֶג כָּזֶה הִרְגִּישׁ רַק פַּעַם אַחַת בְּחַיָּיו, כְּשֶׁבִּלָּה חֹדֶשׁ יָמִים אֵצֶל דּוֹדוֹ הַיּוֹשֵׁב בַּכְּפָר. אוּלָם בָּעִיר, שֶׁבָּהּ הוּא גָּר, אֵין לוֹ כָּל הִזְדַּמְּנוּת לִרְכֹּב עַל חֲמוֹר אוֹ לִנְהֹג בַּעֲגָלָה. בְּאוֹטוֹ, הוּא אוֹמֵר, אֵין הוּא אוֹהֵב לִנְסֹעַ, מִשּׁוּם שֶׁהַיְשִׁיבָה בְּאֶפֶס מַעֲשֶׂה מַטִּילָה עָלָיו שִׁעֲמוּם.

רַבִּים מְאֹד גַּעֲגוּעָיו שֶׁל זֹהַר לִנְסִיעָה בַּעֲגָלָה. לָכֵן עָמַד וְתִקֵּן לוּחַ עֵץ עִם אַרְבָּעָה גַּלְגַּלִּים שֶׁל בַּרְזֶל מִתַּחְתָּיו, קָשַׁר לִפְנֵי הָעֲגָלָה חֶבֶל בְּצוּרַת מוֹשְׁכוֹת וְהוּא מִתְיַצֵּב עַל הַלּוּחַ, אוֹחֵז בַּמּוֹשְׁכוֹת וְיוֹרֵד בִּסְעָרָה מֵרֹאשׁ הָרְחוֹב הַמְשֻׁפָּע עַד קָצֵהוּ.

הָרַעַשׁ הַגָּדוֹל שֶׁל הַגַּלְגַּלִּים מַחֲרִישׁ אֶת הָאָזְנַיִם. כַּמָּה פְּעָמִים חָשַׁבְתִּי לְהַצִּיעַ לִפְנֵי שְׁכֵנִי הַקָּטָן וְהֶחָבִיב, שֶׁיִּבְחַר לוֹ רְחוֹב אַחֵר לְמַסָּעָיו, אַךְ בִּרְאוֹתִי אֶת פָּנָיו הַמַּזְהִירִים מִשִּׂמְחָה בִּשְׁעַת מַסָּעוֹ, לֹא נְתָנַנִי לִבִּי לִדְרֹשׁ זֹאת מִמֶּנּוּ.

יֵשׁ וְהוּא אוֹרֵב לַעֲגָלָה הָעוֹבֶרֶת בָּרְחוֹב, נִתְלֶה בַּמּוֹט הַיּוֹצֵא מֵאֲחוֹרֶיהָ וְ“נוֹסֵעַ”. אוֹתָהּ שָׁעָה נֶהֱנָה זֹהַר הַקָּטָן הֲנָאָה מְרֻבָּה. הַיְשִׁיבָה עַל הַמּוֹט אֵינָהּ נוֹחָה אָמְנָם בְּיוֹתֵר; יֵשׁ אֲפִילּוּ חֲשָׁשׁ, שֶׁהָעֶגְלוֹן יַצְלִיף עָלָיו בְּשׁוֹטוֹ. וְאַף-עַל-פִּי-כֵן לֹא יְוַתֵּר זֹהַר עַל נְסִיעָה כָּזֹאת, כִּי הוּא טוֹעֵם בָּהּ טַעַם גַּן-עֵדֶן.

יוֹם אֶחָד רָאָה זֹהַר עַל יַד בֵּיתוֹ עֲגָלָה עוֹבֶרֶת לְאִטָּהּ. עַל הָעֲגָלָה עָמַד אֲרוֹן גְּדוֹל, שֶׁהִסְתִּיר אֶת הָעֶגְלוֹן. זוֹ הָיְתָה הִזְדַּמְּנוּת נִפְלָאָה לִנְסֹעַ: לֹא הָיָה כָּל חֲשָׁשׁ לִטְעֹם אֶת שׁוֹטוֹ שֶׁל הָעֶגְלוֹן. זֹהַר מִהֵר לְהֵאָחֵז בַּמּוֹט וְהִתְחִיל לִנְסֹעַ, כְּשֶׁפָּנָיו קוֹרְנִים מִגִּיל. אוֹתָהּ שָׁעָה עָבְרוּ בָּרְחוֹב שְׁנֵי נְעָרִים גְּדוֹלִים מִזֹּהַר.

בִּרְאוֹתָם אֶת “הַנּוֹסֵעַ” הַקָּטָן עַל הַמּוֹט, אָמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ:

“הָבָה נִשְׁמֹט אוֹתוֹ וְנִסַּע בִּמְקוֹמוֹ”.

אַחַד הַנְּעָרִים קָפַץ עַל הַמּוֹט וְאָמַר לְזֹהַר: “הוֹי, אַתָּה קָטָן! הִסְתַּלֵּק מִכָּאן!”

“אֲנִי בָּאתִי לְפָנֶיךָ”, עָנָה זֹהַר, “אֵין לְךָ רְשׁוּת לְגָרֵשׁ אוֹתִי. הָעֲגָלָה אֵינָהּ שֶׁלְּךָ”.

“רֵד! וְאִם לֹא – אַרְבִּיץ בְּךָ!” אָמַר הַנַּעַר בְּתֹקֶף.

“לֹא אֵרֵד”, אָמַר זֹהַר וְאָחַז בְּכָל כֹּחוֹתָיו בַּמּוֹט.

לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה עַל מוֹט הָעֲגָלָה לֹא הָיָה נוֹחַ לַנַּעַר. הֲרֵי יֵשׁ סַכָּנָה שֶׁשְּׁנֵיהֶם יִפֹּלוּ. מֶה עָשָׂה הַנָּעַר? תָּפַס אֶת כּוֹבָעוֹ שֶׁל זֹהַר וּזְרָקוֹ הַרְחֵק לְאֶמְצַע הַכְּבִישׁ. לֵב זֹהַר הָלַם בְּקִרְבּוֹ מֵרֹב כַּעַס. הוּא הָיָה מוּכָן לְהִלָּחֵם בַּנַּעַר הָאַלִּים וְלֹא לַעֲזֹב אֶת מְקוֹמוֹ. אַךְ הַכּוֹבַע! הַאִם יַפְקִיר אֶת כּוֹבָעוֹ הַיָּחִיד? לֹא, זֹאת לֹא יוּכַל. וְהוּא יָרַד מֵעַל הַמּוֹט. בְּאוֹתוֹ רֶגַע הִגִּיעַ הַנַּעַר הַשֵּׁנִי וְעָלָה בִּמְקוֹמוֹ.

לְאַחַר שֶׁהֵרִים זֹהַר הַמִּסְכֵּן אֶת כּוֹבָעוֹ, הִבִּיט אַחֲרֵי הַנְּעָרִים הַנּוֹסְעִים עַל הַמּוֹט וְעֵינָיו זָלְגוּ דְּמָעוֹת, דִּמְעוֹת צַעַר וְעֶלְבּוֹן, עַל הָעָוֶל הַגָּדוֹל שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ.

המלצות קוראים
תגיות