רקע
ישראל דושמן
הַזְּבוּבָה הָעֲזוּבָה
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הוצאת "אמנות", תל אביב; תש"ו

הָיֹה הָיְתָה זְבוּבָה גְדוֹלָה וְיָפָה וְלָהּ שְׁנֵי זְבוּבִים נֶחְמָדִים. שֵׁם הַגָּדוֹל זִים-זִים וְשָׁם הַקָּטָן זוּם-זוּם.

זִים-זִים הָיָה עוֹזֵב לִפְעָמִים אֶת אִמּוֹ וְעָף לְבַקֵּשׁ מְזוֹנוֹת. אַךְ זוּם-זוּם הָיָה נִשְׁאָר תָּמִיד עַל יַד אִמּוֹ, כִּי לֹא נָתְנָה לוֹ לָעוּף לְבַדּוֹ, פֶּן יִקְרֵהוּ אָסוֹן.

כַּאֲשֶׁר גָּדַל זוּם-זוּם, נִגָּשׁ אֶל אִמּוֹ וְאָמַר:

“הִנֵּה גָּדַלְתִּי וּכְנָפַי חֲזָקוֹת הֵן כְּכַנְפֵי זִים-זִים. תְּנִי לִי לְהִתְעוֹפֵף מְעַט וְלִרְאוֹת אֶת הָעוֹלָם הַגָּדוֹל”.

אָמְרָה לוֹ הַזְּבוּבָה: “יְרֵאָה אֲנִי, חֲבִיבִי, פֶּן לֹא תֵּדַע לְהִזָּהֵר”.

אָמַר לָהּ זוּם-זוּם:

“הִנֵּה זִים-זִים מִתְעוֹפֵף כָּל הַיּוֹם לְבַדּוֹ וּבָעֶרֶב הוּא שָׁב בְּשָׁלוֹם. אָעוּפָה גַּם אֲנִי אִתּוֹ. מְסַפֵּר הוּא לִי תָּמִיד דְּבָרִים נִפְלָאִים כָּל כָּךְ. יוֹדֵעַ הוּא בַּיִת, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סֻכָּר וּמְזוֹנוֹת טְעִימִים”.

אָמְרָה הַזְּבוּבָה:

“מִכָּל יְלָדַי הָרַבִּים רַק אַתֶּם נִשְׁאַרְתֶּם לִי. אֶת הָאֶחָד טָרְפָה הַסְּנוּנִית; אֶת הַשֵּׁנִי בָּלַע הַכֶּלֶב; הַשְּׁלִישִׁי נִלְכַּד בְּרֶשֶׁת הָעַכָּבִישׁ וְהַשְּׁאָר אָבְדוּ עַל-יְדֵי הָאֲנָשִׁים. אֵלֶּה הֵם שׂוֹנְאֵינוּ הַגְּדוֹלִים בְּיוֹתֵר, רָעִים הֵם וְרוֹדְפִים אוֹתָנוּ בָּאַכְזְרִיּוּת”.

אָמַר זִים-זִים לַזְּבוּבָה:

“אֵין דָּבָר, אִמָּא, אַל תִּפְחָדִי. אֲנַחְנוּ נִהְיֶה זְהִירִים מְאֹד, וַאֲנִי אַשְׁגִּיחַ עָלָיו בְּשֶׁבַע עֵינָיִם”.

זְמַן-מָה פִּקְפְּקָה הַזְּבוּבָה וְלָאַחֲרוֹנָה אָמְרָה:

“טוֹב אֵפוֹא. עוּפָה קְצָת, זוּם-זוּם. אֲבָל אֲנִי מַזְהִירָה אוֹתְךָ שׁוּב: הִשָּׁמֵר מְאֹד מִפְּנֵי הָאֲנָשִׁים”.

שָׂמַח זוּם-זוּם שִׂמְחָה גְּדוֹלָה וְקָרָא:

“שָׁלוֹם אִמָּא, לְהִתְרָאוֹת!”

“לְהִתְרָאוֹת, בָּנָי!”

זִים-זִים וְזוּם-זוּם פָּרְשׂוּ אֶת כַּנְפֵיהֶם וְעָפוּ בְּשִׂמְחָה, אֶחָד עַל יַד אָחִיו.

עָפוּ וְעָפוּ עַד אֲשֶׁר עָיָפוּ.

אָמַר זוּם-זוּם אֶל אָחִיו:

“עָיַפְתִּי קְצָת; אֲנִי רוֹצֶה לָנוּחַ”.

עָמְדוּ שְׁנֵיהֶם עַל עָנָף עֵץ לָנוּחַ. מִיָּד הִתְחִיל זִים-זִים לְנַקּוֹת בְּרַגְלָיו הָאֲחוֹרִיּוֹת אֶת כְּנָפָיו וְזוּם-זוּם שִׁפְשֵׁף אֶת רַגְלָיו הַקְּדוּמוֹת זוֹ בְּזוֹ וְהֶעֱבִירָן עַל רֹאשׁוֹ.

כְּשֶׁגָּמַר זִים-זִים לְהִתְנַקּוֹת, פָּנָה אֶל אָחִיו וְאָמָר:

“הֲיוֹדֵעַ אַתָּה, מָה אוֹמְרִים הָאֲנָשִׁים עָלֵינוּ?”

“מָה?” שָׁאַל זוּם-זוּם.

“אוֹמְרִים הֵם, כִּי אָנוּ, הַזְּבוּבִים, שׂוֹנְאַי נִקָּיוֹן הִנֵּנוּ וּמְבִיאִים בִּכְנָפֵינוּ מַחֲלוֹת, וְלָכֵן צָרִיךְ לְהַשְׁמִיד אוֹתָנוּ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה”.

זוּם-זוּם פָּרַץ בִּצְחוֹק:

“אֵיךְ אֶפְשָׁר לֵאמֹר כָּךְ עָלֵינוּ? הֲלֹא שֶׁבַע פְּעָמִים בַּיּוֹם אָנוּ מִתְנַקִּים, מִתְרַחֲצִים וּמְשַׁפְשְׁפִים אֶת רַגְלֵינוּ, אֶת כְּנָפֵינוּ וְאֶת פָּנֵינוּ! זוֹהִי דִּבָּה!”

“בֶּאֱמֶת מְשֻׁנֶּה מְאֹד!” אָמַר זִים-זִים.

“הָאֲנָשִׁים עַצְמָם אֵינָם אוֹהֲבִים אֶת הַנִּקָּיוֹן. מַשְׁלִיכִים הֵם זֶבֶל וְאַשְׁפָּה בַּבַּיִת, בֶּחָצֵר וּבָרְחוֹב וְאַחַר-כָּךְ הֵם מַאֲשִׁימִים אוֹתָנוּ! קַל מְאֹד לְהַאֲשִׁים אֲחֵרִים”.

עוֹדָם מְדַבְּרִים וְזִקִּית גְּדוֹלָה וִירֻקָּה פָּתְחָה אֶת פִּיהָ וְאָמְרָה לִבְלֹעַ אֶת זוּם-זוּם, שֶׁהָיָה עֲדַיִן עָסוּק בְּנִקָּיוֹן כְּנָפָיו. זִים-זִים הִרְגִּישׁ בָּהּ וְקָרָא:

“הִזָּהֵר, זוּם-זוּם! הִנֵּה זִקִּית! פְּרָח!”

וּשְׁנֵי הָאַחִים נָשְׂאוּ אֶת רַגְלֵיהֶם, פָּרְשׂוּ אֶת כַּנְפֵיהֶם וּפָרְחוּ לָהֶם.

זְמָן רַב עָפוּ זִים-זִים וְזוּם-זוּם. לָאַחֲרוֹנָה עָמְדוּ לָנוּחַ עַל מַחְסָן שֶׁל עֵצִים. וְשׁוּב עָמְדוּ וְהֵסִירוּ אֶת הָאָבָק מֵעַל כַּנְפֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם. פִּתְאֹם רָאָה זוּם-זוּם רֶשֶׁת דַּקָּה מִתְנוֹעַעַת הֵנָּה וָהֵנָּה עַל יַד הַמַּחְסָן. הוּא נִגַּשׁ לְהִתְבּוֹנֵן בָּהּ וְהִנֵּה חַיָּה נוֹרָאָה בַּעֲלַת שְׁמוֹנֶה רַגְלַיִם רָצָה לִקְרָאתוֹ. בִּרְאוֹתוֹ זֹאת נִבְהַל מְאֹד וְצָעָק:

“זִים-זִים, הַבֵּט, מַה זֶּה?”

“הִזָּהֵר!” קָרָא זִים-זִים, “זֶהוּ הָעַכָּבִישׁ הַנּוֹרָא, וְאֶת הָרֶשֶׁת הַזֹּאת הוּא פּוֹרֵשׂ לְרַגְלֵינוּ!”

וּשְׁנֵי הָאַחִים נִמְלְטוּ עַל נַפְשָׁם מִפְּנֵי הָעַכָּבִישׁ.

רוֹעֵד מִפַּחַד עָף זוּם-זוּם אַחֲרֵי אָחִיו, עַד שֶׁנִּכְנְסוּ בְּעַד חַלּוֹן פָּתוּחַ לְתוֹךְ חֶדֶר גָּדוֹל וְעָמְדוּ לָנוּחַ עַל גֻּלַּת הַמְּנוֹרָה. זוּם-זוּם הִבִּיט אֶל כָּל צַד וְשָׁאַל בְּפַחַד:

“פֹּה אֵין עַכָּבִישִׁים?”

“לֹא”, עָנָה זִים-זִים, “פֹּה אֵין עַכָּבִישִׁים. בַּעֲלַת הַבַּיִת הַזֶּה שׂוֹנֵאת אוֹתָם לֹא פָּחוֹת מֵאִתָּנוּ. יוֹם יוֹם הִיא לוֹקַחַת בְּיָדָהּ מַטְאֲטֵא אָרֹךְ, עוֹבֶרֶת בּוֹ עַל הַתִּקְרָה וּבַזָּוִיּוֹת וּמַשְׁמִידָה אֶת הָעַכָּבִישִׁים וְאֶת קוּרֵיהֶם. אַךְ זוֹהִי אִשָּׁה טוֹבָה, שׁוֹמֶרֶת הִיא עָלֵינוּ מִפְּנֵיהֶם. תָּבוֹא עָלֶיהָ בְּרָכָה!”

שָׁמַע זִים-זִים אֶת דִּבְרֵי אָחִיו וְהִתְחִיל מְזַמְזֵם מִתּוֹךְ שִׂמְחָה וָנַחַת:

“זִים, זִים, זִים! זוּם, זוּם, זוּם!”

וְהִנֵּה רָאָה זוּם-זוּם יֶלֶד קָטָן יוֹשֵׁב כָּפוּף עַל יַד הַשֻּׁלְחָן וְכוֹתֵב, מִיָּד עָף אֵלָיו וְקָרָא.

“שָׁלוֹם, יֶלֶד! שְׁמִי זוּם-זוּם! לָמָּה זֶה אַתָּה יוֹשֵׁב כָּפוּף זְמָן רָב? זוּז קְצָת, זְרֹק אֶת הַמַּחְבֶּרֶת! אָנוּ מַזְמִינִים אוֹתְךָ לְהִשְׁתּוֹבֵב וּלְזַמַּר אִתָּנוּ”.

אַךְ הַיֶּלֶד לֹא שָׂם לֵב לְזִמְזוּמוֹ וְהוֹסִיף לִכְתֹּב.

אָז קָרָא זוּם-זוּם לְאָחִיו וּשְׁנֵיהֶם יַחַד הִתְחִילוּ רוֹקְדִים עַל יָדוֹ וּמְדַגְדְּגִים אוֹתוֹ:

דִּיג, דִּיג! דִּיג דִּיג!

אָז קָם הַיֶּלֶד נִרְגָּז וְגֵרַשׁ אוֹתָם מֵעַל פָּנָיו. אַךְ הֵם לֹא הִרְפּוּ מִמֶּנּוּ. זִים-זִים יָצָא בִּמְחוֹלוֹת עַל מִצְחוֹ וְזוּם-זוּם דִּגְדֵּג אוֹתוֹ מֵאֲחוֹרֵי אָזְנָיו. כָּעַס הַיֶּלֶד כַּעַס גָּדוֹל, קָפַץ מֵעַל מְקוֹמוֹ, הֵנִיעַ בְּיָדָיו בָּאֲוִיר וְצָעָק:

“אִמָּא, אִמָּא! אִי אֶפְשָׁר לִי לִכְתֹּב! הַזְּבוּבִים מַפְרִיעִים!”

“גָּרֵשׁ אוֹתָם!” יָעֲצָה לוֹ אִמּוֹ מֵהַחֶדֶר הַסָּמוּךְ.

“אִי אֶפְשָׁר!” הִתְאוֹנֵן הַיֶּלֶד, “אֲנִי מְגָרֵשׁ אוֹתָם וְהֵם שָׁבִים. טַרְחָנִים הֵם וּמַרְגִּיזִים בְּזִמְזוּמָם”.

נִכְנְסָה הָאֵם וְהִתְחִילָה אַף הִיא מְגָרֶשֶׁת אוֹתָם. הִתְחִילוּ זִים-זִים וְזוּם-זוּם לְרַקֵּד גַּם מִסָּבִיב לָהּ וּלְדַגְדֵּג אוֹתָהּ.

“זִים, זִים, זוּם, זוּם!” זִמְזְמוּ הַזְּבוּבִים, “תּוֹדָה רַבָּה לָךְ, גְּבֶרֶת טוֹבָה, עַל אֲשֶׁר גֵּרַשְׁתְּ מִפֹּה אֶת הָעַכָּבִישִׁים! זָכֹר נִזְכֹּר וְלֹא נִשְׁכַּח חַסְדֵּךְ זֶה לְעוֹלָם!”

רָאֲתָה אֵם הַיֶּלֶד, שֶׁאֵינֶנָּהּ יְכֹלָה לְהִפָּטֵר מִפְּנֵיהֶם, הָלְכָה וְהֵבִיאָה נְיָר שֶׁל זְבוּבִים וְהִנִּיחָה אוֹתוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן.

אָמַר זוּם-זוּם אֶל אָחִיו:

“אַתָּה רוֹאֶה, זִים-זִים, כַּמָּה טוֹבָה הִיא אִשָּׁה זוֹ! הִנֵּה הֵבִיאָה לָנוּ אֹכֶל וּמַזְמִינָה אוֹתָנוּ לִסְעֻדָּה. הוֹ, מַה טּוֹב הָרֵיחַ! בֹּא וְנִטְעָם”.

אָמַר זִים-זִים:

“לִטְעֹם אֶפְשָׁר, אֲבָל בִּזְהִירוּת. זְכֹר אֶת דִּבְרֵי אִמָּא!”

אַךְ זוּם-זוּם לֹא רָצָה לִזְכֹּר כְּלוּם. הוּא עָף וְעָמַד עַל הַנְּיָר. וְהִנֵּה, אוֹיָהּ! רַגְלָיו נִדְבְּקוּ אֶל הַנְּיָר הַנּוֹרָא וְלֹא יָכֹל לַהֲזִיזָן. הִתְחִיל זוּם-זוּם מוֹשֵׁךְ וּמוֹשֵׁךְ, אַךְ הַדֶּבֶק הָיָה חָזָק. אָז רָאָה כִּי נָפַל בַּפַּח וְקָרָא לְעֶזְרָה:

“הוֹי, זִים-זִים, הַצִּילֵנִי נָא, אָחִי!”

שָׁמַע זִים-זִים וּבָא לְעֶזְרָתוֹ. אַךְ גַּם הוּא נִדְבַּק לַנְּיָר הַנּוֹרָא. הִתְחִילוּ שְׁנֵיהֶם מְזַמְזְמִים בְּכָל כֹּחָם:

“אִמָּא, אִמָּא! הַצִּילִי!”

אַךְ הַזְּבוּבָה לֹא שָׁמְעָה אֶת קוֹלָם וְלֹא בָאָה לְעֶזְרָתָם. זְמַן רַב הִתְאַמְּצוּ זִים-זִים וְזוּם-זוּם לְהֵחָלֵץ מֵהַנְּיָר, אַךְ לֹא עָצְרוּ כֹּחַ וּלְאַט לְאַט נִדְבְּקוּ אֶל הַנְּיָר גַּם בְּכַנְפֵיהֶם… וְהַזְּבוּבָה הָעֲלוּבָה מְחַכָּה עַד הַיּוֹם לְבָנֶיהָ עֲצוּבָה וַעֲזוּבָה.

המלצות קוראים
תגיות