רקע
ישראל דושמן
לִילִי וְהַשּׁוֹטֵר
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הוצאת "אמנות", תל אביב; תש"ו

כְּשֶׁלָּמְדָה לִילִי בְּגַן הַיְלָדִים, הָיְתָה הוֹלֶכֶת לְשָׁם לְבַדָּהּ, כִּי הַגַּן נִמְצָא בְּאוֹתוֹ רְחוֹב שֶׁבָּהּ גָּרָה וּלְאֹרֶךְ אוֹתָהּ מִדְרָכָה. אוּלָם לְאַחַר שֶׁהִתְחִילָה לִלְמֹד בְּבֵית הַסֵּפֶר, הָיְתָה אִמָּא שֶׁלָּהּ מְלַוָּה אוֹתָהּ, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה צֹרֶךְ לַעֲבֹר רְחוֹב אֶחָד. וְאַף-עַל-פִּי, שֶׁעַל פָּרָשַׁת הַדְּרָכִים עָמַד שׁוֹטֵר תְּנוּעָה, חָשְׁשָׁה הָאֵם, פֶּן לֹא תֵּדַע בִּתָּהּ לְהִזָּהֵר.

לִילִי הִרְגִּישָׁה, כִּי הַלִּוּוּי הַזֶּה גּוֹרֵם לְאִמָּא שֶׁלָּהּ הַרְבֵּה טֹרַח וְאִבּוּד זְמַן וְלָכֵן בִּקְּשָׁה מִמֶּנָּה, שֶׁתִּתֵּן לָהּ לָלֶכֶת לְבַדָּהּ.

“הֲרֵי אֲנִי כְּבָר גְּדוֹלָה”, טָעֲנָה לִילִי, “וַאֲנִי יוֹדַעַת לְהִזָּהֵר. הַרְבֵּה מֵחַבְרוֹתַי בָּאוֹת לְבֵית-הַסֵּפֶר לְבַדָּן”.

הָאֵם סֵרְבָה בַּתְּחִלָּה. אוּלָם בְּאַחַד הַיָּמִים, בִּהְיוֹתָהּ עֲסוּקָה מְאֹד, נֶעֶתְרָה לְבַקָּשַׁת בִּתָּהּ.

“בִּתִּי”, אָמְרָה הָאֵם, “עָלַיִךְ לְהִזָּהֵר מְאֹד, מְאֹד. מוּטָב שֶׁתְּבַקְּשִׁי מֵאֵת אַחַד הָאֲנָשִׁים שֶׁיַּעֲבִירֵךְ אֶת הָרְחוֹב. חָלִילָה לָךְ מֵעֲבֹר אֶת הָרְחוֹב לְבַדֵּךְ”.

לִילִי הִבְטִיחָה לַעֲשׂוֹת כְּכָל אֲשֶׁר אָמְרָה לָהּ הָאֵם וְהָלְכָה בְּצַעֲדֵי אוֹן לְבֵית-הַסֵּפֶר.

בְּבוֹאָהּ עַד פָּרָשַׁת הַדְּרָכִים, עָמְדָה מִלֶּכֶת. כָּל עֹז רוּחָהּ עֲזָבָה לְמַרְאֵה הָאוֹטוֹמוֹבִּילִים וְהָעֲגָלוֹת הַמְמַהֲרִים לָרוּץ, כְּאִלּוּ הָיָה מִי שֶׁהוּא רוֹדֵף אַחֲרֵיהֶם. אַךְ הִנֵּה רָאֲתָה שׁוֹטֵר גָּבוֹהַּ מְאֹד עוֹמֵד עַל בָּמָה קְטַנָּה בְּאֶמְצַע הָרְחוֹב. עַל שַׁרְוֻלָּיו מַעֲטִים לְבָנִים וְעַל יָדָיו כְּפָפוֹת לְבָנוֹת. הוּא הוֹרָה בְּיָדָיו כֹּה וָכֹה לִכְלֵי הָרֶכֶב וְהֶחֱלִיף מִדֵּי פַּעַם בְּפַעַם אֶת מְקוֹמוֹ. פַּעַם פָּנָה לְיָמִין וּפַעַם לִשְׂמֹאל וְאִישׁ מִן הַנֶּהָגִים וּמִן הָעֶגְלוֹנִים לֹא הֵרִים בִּלְעָדָיו אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ. לִילִי הִבִּיטָה בְּהַעֲרָצָה אֶל הַשּׁוֹטֵר, שֶׁנִּרְאָה לָהּ כִּמְנַצֵּחַ עַל תִּזְמֹרֶת רְחוֹב עֲנָקִית.

גַּם בַּיָּמִים שֶׁהָיְתָה הוֹלֶכֶת עִם אִמָּא שֶׁלָּהּ לְבֵית-הַסֵּפֶר הָיָה עוֹמֵד שָׁם שׁוֹטֵר, אַךְ אָז לֹא שָׂמָה לִילִי מִשּׁוּם מָה אֶת לִבָּהּ אֵלָיו וְאֶל תְּנוּעוֹתָיו. וְאֶפְשָׁר, מִשּׁוּם שֶׁלֹּא יָדַע לְנַצֵּחַ עַל תְּנוּעַת הָרְחוֹב בְּצוּרָה יָפֶה כְּשׁוֹטֵר זֶה.

וְהִנֵּה הִרְגִּישׁ הַשּׁוֹטֵר בַּיַּלְדָּהּ הַקְּטַנָּה הָעוֹמֶדֶת עַל הַמִּדְרָכָה וּמַבִּיטָה אֵלָיו בְּפֶה פָּעוּר לְמֶחֱצָה.

“אַתְּ רוֹצָה לַעֲבֹר אֶת הָרְחוֹב?” שָׁאַל אוֹתָהּ הַשּׁוֹטֵר.

“כֵּן, אֲדוֹנִי!” עָנְתָה לִילִי.

מִיָּד פָּרַשׂ הַשּׁוֹטֵר אֶת יָדָיו לְאוֹת, שֶׁהַתְּנוּעָה צְרִיכָה לְהִפָּסֵק וְאַחַר קָרָא לְלִילִי:

“בּוֹאִי, יַלְדָּה! יְכוֹלָה אַתְּ לַעֲבֹר בְּלִי פָּחַד!”

לִילִי עָבְרָה אֶת הָרְחוֹב בִּזְהִירוּת וּבִהְיוֹתָהּ עַל הַמִּדְּרָכָה הַשְּׁנִיָּה קָרְאָה לַשּׁוֹטֵר:

“תּוֹדָה, אֲדוֹנִי הַשּׁוֹטֵר!”

הַשּׁוֹטֵר הָעֲנָק חִיֵּךְ אֵלֶיהָ בְּחִבָּה וְשָׁב לְמַלֵּא אֶת תַּפְקִידוֹ.

בְּשׁוּב לִילִי מִבֵּית-הַסֵּפֶר, מָצְאָה אֶת אִמָּא שֶׁלָּהּ עוֹמֶדֶת עַל יַד הַשַּׁעַר וּמְחַכָּה לָהּ.

“שָׁלוֹם, אִמָּא!” קָרְאָה לִילִי בְּשִׂמְחָה. “הִנֵּה בָּאתִּי בְּשָׁלוֹם”.

הָאֵם חִבְּקָה אֶת בִּתָּהּ וְשָׁאֲלָה אוֹתָהּ:

“מִי הֶעֱבִירֵךְ אֶת הָרְחוֹב, בִּתִּי?”

“אֲנִי עָבַרְתִּי לְבַדִּי!” עָנְתָה לִילִי בְּגַאֲוָה.

“כֵּיצַד?” קָרְאָה הָאֵם, “הֲלֹא צִוִּיתִיךְ לְבַל תַּעַבְרִי אֶת הָרְחוֹב לְבַדֵּךְ!”

אָז סִפְּרָה לִילִי שֶׁהַשּׁוֹטֵר עָצַר אֶת הַתְּנוּעָה וְאָמַר לָהּ לַעֲבֹר.

“אִם כָּךְ, אֵין דָּבָר!” אָמְרָה הָאֵם, “אִם הַשּׁוֹטֵר הִשְׁגִּיחַ עָלַיִךְ בֶּעָבְרֵךְ, אֵין טוֹב מִזֶּה”.

“בָּרִאשׁוֹנָה פָּחַדְתִּי מְעַט מִפָּנָיו”, הוֹדְתָה לִילִי, “אַךְ הוּא הָיָה כָּל כָּךְ חָבִיב, שֶׁכָּל פַּחְדִּי נֶעְלַם כְּרֶגַע”.

“מַה יֵּשׁ לְפַחֵד מִפְּנֵי שׁוֹטֵר?” הִצְטַחֲקָה הָאֵם.

“יֵשׁ וָיֵשׁ!” אָמְרָה לִילִי. “חֲבֶרְתִּי סִפְּרָה לִי, כִּי הַשּׁוֹטְרִים אֲנָשִׁים רָעִים הֵמָּה. אִמָּא שֶׁלָּהּ מְאַיֶּמֶת עָלֶיהָ לִפְעָמִים, שֶׁתִּקְרָא לְשׁוֹטֵר”.

“לֹא צָדְקָה חֲבֶרְתֵּךְ וְלֹא צָדְקָה אִמָּא שֶׁלָּהּ”. אָמְרָה הָאֵם אֶל לֵילִי.

“הַשּׁוֹטֵר הוּא יְדִידֵנוּ. הוּא שׁוֹמֵר עַל הַסֵּדֶר וְעַל הַמִּשְׁטָר וּמֵגֵן עָלֵינוּ מִפְּנֵי אֲנָשִׁים חַטָּאִים לְבַל יִגְּעוּ בָּנוּ לְרָעָה. חַיָּבִים אָנוּ לִנְהֹג כָּבוֹד בַּשּׁוֹטְרִים”.

לִילִי שָׁמְעָה אֶת דִּבְרֵי הָאֵם וּמָצְאָה אוֹתָם נְכוֹנִים מְאֹד, בְּיִחוּד בְּיַחַס לַשּׁוֹטֵר שֶׁהִיא מַכִּירָה. וְאִם כָּל הַשּׁוֹטְרִים חֲבִיבִים כָּמוֹהוּ, הֲרֵי הִיא מוּכָנָה לִהְיוֹת גַּם יְדִידָתָם. מִמָּחֳרָת הַיּוֹם קָטְפָה לִילִי שׁוֹשַׁנָּה יָפָה מֵהַגִּנָּה שֶׁלְּיַד בֵּיתָם וּבְעָבְרָה עַל יַד הַשּׁוֹטֵר הָעֲנָק, שֶׁעָצַר אֶת הַתְּנוּעָה לִכְבוֹדָהּ, בֵּרְכָה אוֹתוֹ לְשָׁלוֹם וְהִגִּישָׁה לוֹ אֶת הַשּׁוֹשַׁנָּה בְּחִבָּה רַבָּה.

המלצות קוראים
תגיות