רקע
ישראל דושמן
גַּבִּי הוֹרֵס הַקִּנִּים
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הוצאת "אמנות", תל אביב; תש"ו

גַּבִּי הָיָה יֶלֶד קָטָן וְשׁוֹבָב גָּדוֹל. הוּא אָהַב לְהָקִים רַעַשׁ וּמְהוּמָה. אַף רֶגַע לֹא יָכֹל לָשֶׁבֶת בִּמְנוּחָה. תָּמִיד הָיָה עָסוּק בִּדְבַר-מָה; בּוֹנֶה, בּוֹקֵעַ, חוֹפֵר, תּוֹקֵעַ; וְכָל מַה שֶּׁהָיָה עוֹשֶׂה, הָיָה עוֹשֶׂה בְּחִפָּזוֹן, בִּמְהִירוּת, בְּקוֹלֵי-קוֹלוֹת. וְלָכֵן אֵין פֶּלֶא אִם הָיָה לִפְעָמִים קְרוֹבוֹת שׁוֹבֵר צַלָּחוֹת וְכוֹסוֹת, אוֹ גּוֹרֵם אֵיזֶה נֶזֶק אַחֵר.

בְּנֵי הַבַּיִת הָיוּ קוֹרְאִים לוֹ “גַּבִּי מַזִּיק”.

כְּשֶׁהָיָה גַּבִּי קָם בַּבֹּקֶר מִשְּׁנָתוֹ וְיוֹצֵא לֶחָצֵר, הָיְתָה נוֹפֶלֶת אֵימָה עַל כָּל הָעוֹפוֹת.

רָאשִׁית דָּבָר הָיָה נִכְנָס אֶל תּוֹךְ הַלּוּל, מַרְגִּיז אֶת הַדּוֹגֶרֶת וְרוֹדֵף אַחֲרֵי אֶפְרֹחֶיהָ. אַחַר הָיָה נִגַּשׁ אֶל הַבְּרֵכָה וּמַשְׁלִיךְ צְדָפִים עַל הַבַּרְוָזִים. הַדּוֹגֶרֶת וְהַבַּרְוָזִים הָיוּ צוֹרְחִים בְּקוֹל מַחֲרִישׁ אָזְנַיִם, מְהַדְּסִים וּמְפַרְכְּסִים, וְגַבִּי עוֹמֵד וְצוֹחֵק. אַחֲרֵי כֵן הָיָה תּוֹפֵס אַחַת הָעִזִּים, שָׂם בְּפִיהָ חֶבֶל, רוֹכֵב עָלֶיהָ, מַצְלִיף בְּשׁוֹטוֹ הַקָּטָן וְקוֹרֵא בְּצָהֳלָה:

“הוֹי, הוֹי, עִזִּי! חוּשִׁי, הִזְדָּרְזִי!”

וְכָךְ הָיָה רוֹכֵב וְרוֹכֵב, עַד שֶׁהִפִּילָה אוֹתוֹ הָעֵז לָאָרֶץ. וְגַבִּי קָם, צוֹחֵק וְרָץ לִזְרֹק אֲבָנִים בַּחֲתוּלִים.

יֵשׁ שֶׁהָיָה מְטַפֵּס וְעוֹלֶה עַל הָעֵצִים, מוֹצִיא מִתּוֹךְ הַקִּנִּים בֵּיצִים קְטַנּוֹת אוֹ אֶפְרֹחִים עֲרֻמִּים לְשַׂחֵק בָּהֶם וְשׁוֹכֵחַ לְהָשִׁיב אוֹתָם לִמְקוֹמָם. הָיָה לוֹ גַּם קֶלַע אֲבָנִים קָטָן, וּלְמַטָּרָה בָּחַר תָּמִיד יוֹנָה אוֹ צִפּוֹר. וּכְשֶׁפָּגְעָה הָאֶבֶן בְּצִפּוֹר, הָיְתָה שִׂמְחָתוֹ רַבָּה מְאֹד.

רָאֲתָה אִמּוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עוֹשֶׂה וְאָמְרָה לוֹ:

“אָסוּר, בְּנִי, לְצַעֵר בַּעֲלֵי-חַיִּים!”

גַּבִּי הָיָה מַבְטִיחַ לֹא לָגַעַת עוֹד בַּקִּנִּים, אַךְ מִמָּחֳרָת הַיּוֹם שָׁכַח אֵת אֲשֶׁר הִבְטִיחַ וְהוֹסִיף לְצַעֵר בַּעֲלֵי-חַיִּים. רַק עַל יְצוּר אֶחָד הָיָה גַּבִּי מֵגֵּן תָּמִיד. זֶה הָיָה כַּלְבּוֹ הַקָּטָן דָּדִי, וְגַבִּי אָהַב אוֹתוֹ מְאֹד, כִּי הִשְׁתַּתֵּף בְּכָל מִשְׂחָקָיו וְהָיָה לוֹ כְּחָבֵר טוֹב וְנֶאֱמָן.

בְּאַחַד הַיָּמִים, אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם, שָׁכַב גַּבִּי תַּחַת הַתְּאֵנָה אֲשֶׁר בֶּחָצֵר לָנוּחַ. הוּא הָיָה עָיֵף מְאֹד, כִּי הִרְבָּה לְטַפֵּס עַל עֵצִים וְהַרְבֵּה צִפֳּרִים נַעֲשׂוּ שַׁכּוּלוֹת עַל יָדוֹ. וְהִנֵּה רָאָה חֲסִידָה עוֹמֶדֶת עַל הַגַּג וְהִיא תּוֹחֶבֶת אֶת חַרְטֻמָּהּ הָאָרֹךְ לְתוֹךְ הַקֵּן. הִתְפַּלֵּא גַּבִּי מְאֹד, שֶׁלֹּא רָאָה אֶת הַחֲסִידָה עַד כֹּה. צָרִיךְ לַעֲלוֹת וְלִרְאוֹת אֶת הַקֵּן וְאֶת הָאֶפְרֹחִים. אַךְ הַחֲסִידָה הָיְתָה עַל יַד הַקֵּן. חִכָּה גַּבִּי זְמַן-מָה, עַד אֲשֶׁר רָאָה לָאַחֲרוֹנָה, כִּי הַחֲסִידָה עָפָה לָהּ. אָז קָם גַּבִּי בִּזְהִירוּת, הֶעֱמִיד סֻלָּם וְעָלָה עַל הַגַּג. וְהִנֵּה רָאָה רֹאשׁ קָטָן מֵצִיץ מִתּוֹךְ הַקֵּן. גַּבִּי שָׁלַח אֶת יָדוֹ לִתְפֹּשׂ אֶת הָאֶפְרֹחַ, אַךְ פִּתְאֹם בָּאָה הַחֲסִידָה וְקָרְאָה: “הוֹי, גַּם אֶת אֶפְרֹחַי אַתָּה רוֹצֶה לִגְזֹל, יֶלֶד רָע!”

וּמִיָּד תָּפְשָׂה אוֹתוֹ בְּבִגְדוֹ וְהִתְחִילָה לָעוּף אִתּוֹ. גַּבִּי נִבְהַל מְאֹד וּמֵרֹב פַּחַד לֹא יָכֹל לְהוֹצִיא הֶגֶה מִפִּיו. כָּל הָעוֹפוֹת אֲשֶׁר בֶּחָצֵר רָאוּ אֶת הַחֲסִידָה נוֹשֵׂאת אֶת גַּבִּי וְשָׂמְחוּ מְאֹד. רַק הַכֶּלֶב הַקָּטָן, דָּדִי, יְדִידוֹ הַנֶּאֱמָן שֶׁל גַּבִּי, הִתְחִיל נוֹבֵחַ בְּחָזְקָה. אַךְ הָאֵם הָיְתָה עֲסוּקָה בַּבַּיִת וְלֹא שָׂמָה לֵב לִנְבִיחַת הַכֶּלֶב. וְהַחֲסִידָה עָפָה עִם גַּבִּי הַנִּבְהָל אֶל הַיָּעַר. שָׁם הוֹשִׁיבָה אוֹתוֹ עַל צַמֶּרֶת עֵץ גָּבֹהַּ וְאָמְרָה:

“פֹּה תֵּשֵׁב, יֶלֶד רָע, וְלֹא תּוּכַל לַהֲרֹס עוֹד קִנִּים!” וּמִיָּד עָפָה לָהּ אֶל קִנָּהּ.

זְמַן רַב יָשַׁב גַּבִּי עַל הָעֵץ וְלֹא יָדַע אֶת נַפְשׁוֹ. וְכַאֲשֶׁר שָׁבָה אֵלָיו רוּחוֹ, הִתְחִיל בּוֹכֶה וְצוֹעֵק: “אִמָּא! אִמָּא!”

אַךְ אִמּוֹ לֹא שָׁמְעָה אֶת קוֹלוֹ. גַּבִּי יָדַע הֵיטֵב לְטַפֵּס עַל עֵצִים וְלָרֶדֶת מֵעֲלֵיהֶם. אוּלָם הַפַּעַם הָיָה גּוּפוֹ כָּבֵד מְאֹד וְהוּא פָּחַד פֶּן יִפֹּל לָאָרֶץ מֵעַל הָעֵץ הַגָּבֹהַּ. הִבִּיט גַּבִּי כֹּה וָכֹה וְרָאָה סְנָאִית קְטַנָּה מְקַפֶּצֶת בִּזְרִיזוּת מֵעָנָף אֶל עָנָף.

קָרָא אֵלֶיהָ גַּבִּי בְּתַחֲנוּנִים: “סְנָאִית זְרִיזָה, סְנָאִית חֲבִיבָה, הוֹרִידִינִי נָא מֵעַל הָעֵץ!”

אָמְרָה לוֹ הַסְּנָאִית: “וּמָה אַתָּה עוֹשֶׂה פֹּה? אוּלַי בָּאתָ לַהֲרֹס אֶת קִנִּי?”

“לֹא, לֹא!” בָּכָה גַּבִּי וְאָמַר, “חַס וְשָׁלוֹם!”

“וְלָמָּה טִפַּסְתָּ עַל הָעֵץ הַזֶּה?”

“לֹא טִפַּסְתִּי; הִיא, הַחֲסִידָה, הֵבִיאָה אוֹתִי הֵנָּה”.

“וּמַדּוּעַ הֵבִיאָה אוֹתְךָ הַחֲסִידָה הֵנָּה?” “כִּי רָצִיתִי לִרְאוֹת אֶת קִנָהּ”.

“הוֹ!” קָרְאָה הַסְּנָאִית בְּלַעַג, “רָצִיתָ לִרְאוֹת! רַק לִרְאוֹת? וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ אוֹמְרִים, שֶׁאַתָּה הוֹרֵס קִנֵּי צִפֳּרִים וּמְצַעֵר בַּעֲלֵי-חַיִּים. הַאֱמֶת הַדָּבָר?”

גַּבִּי הוֹרִיד אֶת רֹאשׁוֹ וְשָׁתָק.

“שׁוֹתֵק אַתָּה”, אָמְרָה הַסְּנָאִית " ‘שְׁתִיקָה כְּהוֹדָאָה דּוֹמָה’. אֵין אַתָּה מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת, וְלָכֵן לֹא אֲרַחֵם גַּם אֲנִי עָלֶיךָ".

וּבְדַבְּרָהּ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, נֶעֶלְמָה בֵּין הָעֲנָפִים.

“צָדְקָה הַסְּנָאִית”, חָשַׁב גַּבִּי בְּלִבּוֹ, “הַרְבֵּה רָעוֹת עָשִׂיתִי לַצִּפֳּרִים הַמִּסְכֵּנוֹת. אוּלָם מֵהַיּוֹם הַזֶּה וָהָלְאָה לֹא אוֹסִיף לְשַׂחֵק בְּמִשְׂחַק הַצִּפֳּרִים”.

וְהִנֵּה רָאָה גַּבִּי קוּקִיָּה קְטַנָּה וּפָנָה אֵלֶיהָ:

“קוּקִיָּתִי הַחֲבִיבָה, הוֹרִידִינִי נָא מֵעַל הָעֵץ!” “קוּקוּ!” קָרְאָה הַקּוּקִיָּה, “הָאַתָּה זֶה גַּבִּי הַשּׁוֹבָב, הוֹרֵס הַקִּנִּים? סוֹף-סוֹף נֶעֱנַשְׁתָּ! קוּקוּ!”

בָּכָה גַּבִּי וְאָמַר: “סִלְחִי לִי, קוּקִיָּה טוֹבָה, כִּי לֹא אָרַע עוֹד לַצִּפֳּרִים!”

אַךְ הַקּוּקִיָּה לֹא שָׂמָה לֵב לְבִכְיוֹ וּפָרְחָה לָהּ.

נִתְקַבְּצוּ הַרְבֵּה צִפֳּרִים מִסָּבִיב לְגַבִּי וְשָׁרוּ בְּקֶצֶב: “גַּבִּי הַשּׁוֹבָב! גַּבִּי יֶלֶד רָע!”

צָעַק גַּבִּי בְּקוֹל מָר: “אִמָּא! אִמָּא!”

שָׁמַע הַזָּמִיר אֶת בְּכִי גַּבִּי; מִיָּד בָּא וְגֵרַשׁ אֶת הַצִּפֳּרִים:

“לֵכְנָה מִזֶּה, צִפֳּרִים רָעוֹת! אָסוּר לִלְעֹג לְמִסְכֵּן”. וּלְגַבִּי אָמַר:

“לֹא טוֹב אַתָּה, גַּבִּי. אֵין לְךָ כְּלָל לֵב יְהוּדִי. צָרִיךְ לְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת”.

“חָטָאתִי!” אָמַר גַּבִּי, “מֵהַיּוֹם הַזֶּה וָהָלְאָה אֶהְיֶה יֶלֶד טוֹב וְלֹא אֶגַּע בַּקִּנִּים; רַק הַצִּילֵנִי נָא הַיּוֹם הַזֶּה”.

אָמַר הַזָּמִיר:

“טוֹב אֵפוֹא. רוֹאֶה אֲנִי, שֶׁאַתָּה מִתְחָרֵט עַל מַעֲשֶׂיךָ הָרָעִים, וַאֲנִי מַאֲמִין לָךְ. אֶשְׁלַח לִקְרֹא לַחֲסִידָה, לְמַעַן תּוֹרִיד אוֹתְךָ מֵעַל הָעֵץ”. קָרָא הַזָּמִיר לַקַּנָּרִית וְאָמַר לָהּ:

“עוּפִי לַחֲסִידָה וְאִמְרִי לָהּ, שֶׁתָּשִׁיב אֶת גַּבִּי הַבַּיְתָה, כִּי הִבְטִיחַ לִהְיוֹת יֶלֶד טוֹב”.

עָפָה הַקַּנָּרִית אֶל הַחֲסִידָה וְאָמְרָה לָהּ: “שָׁלוֹם רַב לָךְ, הַחֲסִידָה! הַזָּמִיר מְבַקֵּשׁ לְהָשִׁיב אֶת גַּבִּי הַבַּיְתָה, כִּי הִבְטִיחַ לִהְיוֹת יֶלֶד טוֹב”. אָמְרָה הַחֲסִידָה: “הַרְבֵּה יְלָדִים דַּרְכָּם לְהַבְטִיחַ וְרַק מְעַטִּים מְקַיְּמִים אֶת הַבְטָחָתָם. אֵינֶנִּי מַאֲמִינָה לוֹ”.

שָׁבָה הַקַּנָּרִית וְאָמְרָה לַזָּמִיר: “אֵין הַחֲסִידָה מַאֲמִינָה, כִּי יְקַיֵּם גַּבִּי אֶת הַבְטָחָתוֹ”.

עָף הַזָּמִיר בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. בָּא לִפְנֵי הַחֲסִידָה וְאָמָר:

“שָׁלוֹם רַב לָךְ, הַחֲסִידָה! סִלְחִי נָא, חֲבִיבָה, לְגַבִּי. עֲשִׂי זֹאת לְמַעֲנִי”.

לֹא יָכְלָה הַחֲסִידָה לְהָשִׁיב אֶת פְּנֵי הַזָּמִיר, כִּי כִּבְּדָה וְאָהֲבָה אוֹתוֹ מְאֹד בִּגְלַל שִׁירָתוֹ הַיָּפָה. וּמִיָּד פָּרְשָׂה אֶת כְּנָפֶיהָ וּבְטִיסָה אַחַת הִגִּיעָה לְצַמֶּרֶת הָעֵץ.

בִּרְאוֹת גַּבִּי אֶת הַחֲסִידָה, נָשָׂא אֵלֶיהָ אֶת יָדָיו הַקְּטַנּוֹת וְהִתְחַנֵּן:

“סִלְחִי לִי, הַחֲסִידָה! בִּי נִשְׁבַּעְתִּי, כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד לָגַעַת בְּקִנֵּי הָעוֹפוֹת לְרָעָה”.

אַךְ הַחֲסִידָה עוֹד פִּקְפְּקָה, אִם כְּדַאי לִסְלֹחַ לוֹ. אָמַר לָהּ הַזָּמִיר:

“סִלְחִי לוֹ, הַחֲסִידָה, סִלְחִי לוֹ הַפַּעַם. יֶלֶד שׁוֹבָב הוּא גַּבִּי, אַךְ יֶלֶד יָשָׁר, וַאֲנִי בָּטוּחַ, כִּי יְקַיֵּם אֶת הַבְטָחָתוֹ”.

“סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶיךָ, אֲדוֹנִי הַזָּמִיר”, אָמְרָה הַחֲסִידָה. וּמִיָּד תָּפְשָׂה אֶת גַּבִּי בְּבִגְדוֹ, עָפָה וְהֵשִׁיבָה אוֹתוֹ לֶחָצֵר וְהִשְׁכִּיבָה אוֹתוֹ בִּזְהִירוּת תַּחַת הַתְּאֵנָה.

גַּבִּי פָּקַח אֶת עֵינָיו, וְהִנֵּה הַכֶּלֶב שֶׁלּוֹ הַקָּטָן רוֹבֵץ עַל יָדוֹ.

הִבִּיט גַּבִּי עַל הַגַּג וְהִנֵּה אֵין שָׁם לֹא חֲסִידָה וְלֹא קֵן.

אָז יָדַע גַּבִּי, כִּי חֲלוֹם חָלָם. וּמֵאָז הָיָה גַּבִּי יֶלֶד טוֹב וְלֹא הוֹסִיף לַעֲשׂוֹת רָעָה לְשׁוּם בְּרִיָּה.

המלצות קוראים
תגיות