לוגו
הָעִלֶּגֶת
מיקום ביצירה:
0%
ישראל דושמן
שם היצירה...
mנחלת הכלל [?]
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: עם עובד; תשס״ד 2004
תוויות:

רָחֵל הַקְּטַנָּה הָיְתָה חֶמְדַּת כָּל-רוֹאֶיהָ. כְּבַת שֶׁבַע הָיְתָה, וְצַמּוֹת-זָהָב הָיוּ לָהּ, וְעֵינַיִם גְּדוֹלוֹת וּכְחֻלּוֹת כְּעֵין הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. צְחוֹק-גִּיל הָיָה מֵאִיר אֶת פָּנֶיהָ תָּמִיד וּלְקוֹלָהּ הֶעָרֵב שָׂמַח כָּל לֵב. כְּשֶׁהָיְתָה רָחֵל מִצְטַחֶקֶת, הָיָה הַכֹּל מִצְטַחֵק לְעֻמָּתָהּ. אֵין פֶּלֶא, אִם הַכֹּל אֲהֵבוּהָ, וְהַכֹּל הָיוּ מְפַנְּקִים אוֹתָהּ.

אַךְ הַיַּלְדָּה הַיָּפָה הַזֹּאת הָיְתָה, לְדַאֲבוֹן הוֹרֶיהָ, יַלְדָּה רָעַת לֵב, וּמִדָּה מְגֻנָּה הָיְתָה בָּהּ: הִיא הָיְתָה אוֹהֶבֶת לִלְעֹג לַעֲנִיִּים, לִזְקֵנִים, וּבְיִחוּד – לְבַעֲלֵי-מוּם. כְּשֶׁהָיְתָה רוֹאָה פִּסֵּחַ צוֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ, הָיְתָה מְהַלֶּכֶת אַחֲרָיו וּמְחַקָּה אֶת תְּנוּעוֹתָיו. בִּרְאוֹתהּ אִישׁ מְשֻׁגָּע בָּרְחוֹב הָיְתָה מְעַפֶּרֶת בֶּעָפָר לְעֻמָּתוֹ, מַשְׁלִיכָה בּוֹ צְרוֹרוֹת, מוֹשֶׁכֶת בִּכְנַף בִּגְדוֹ וְקוֹרֵאת אַחֲרָיו: “הִי, מְשֻׁגָּע! הִי, מְטֹרָף!” אִמָּא הָיְתָה גּוֹעֶרֶת בָּהּ:

“לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתְּ עוֹשָׂה, בִּתִּי. אָסוּר לִלְעֹג לַעֲנִיִּים וּלְאֻמְלָלִים”.

אַךְ רָחֵל לֹא שָׂמָה לֵב לְדִבְרֵי אִמָּהּ וְהוֹסִיפָה לִלְעֹג לְכָל בַּעַל-מוּם וּמִסְכֵּן.

פַּעַם אַחַת שָׁמְעָה רָחֵל דְּפִיקָה בְּדֶלֶת בֵּיתָם. הִיא נִגְּשָׁה לִפְתֹּחַ אֶת הַדֶּלֶת, וְהִנֵּה אִישׁ זָקֵן לְבוּשׁ קְרָעִים עוֹמֵד לִקְרָאתָהּ, פּוֹשֵׁט יָד וּמַבִּיט אֵלֶיהָ בְּתַחֲנוּנִים.

“מַה לְךָ?” קָרְאָה רָחֵל בְּבוּז.

“נְ-דָ-בָ-ה! פְּ-פַּת לְ-לֶחֶם!” גִּמְגֵּם הַזָּקֵן בִּכְבֵדוּת. רָחֵל פָּרְצָה בִּצְחוֹק וְחִקְּתָה אֶת הַזָּקֵן הָעִלֵּג. “מָה אַתָּה רוֹצֶה? פְּ-פַּת לְ-לֶחֶם, נְ-נְ-דָ-בָה? אָיִן!”

“רְ-רְ-רָעֵב אֲנִי!” הִתְחַנֵן הַזָּקֵן שׁוּב, “ח-חוּ-סִי נְ-נְ-נָא!”

“נְ-נְ-נָא!” עִקְּמָה עָלָיו רָחֵל אֶת דְּבָרָיו, “גֶּשׁ הָלְאָה!”

“יְ-יַלְ-דָּה רְ-רְ-רָעָה!” גִּמְגֵּם הַזָּקֵן בְּכַעַס וּפָנָיו הִתְעַוְּתוּ מֵרֹב הִתְאַמְּצוּת.

“יְ-יְשַׁ-שַׁל-לֵּם לָךְ אֲ-אֲדֹ-נָי כְּ-כְּ-כְּרָ-עָ-תֵךְ!”

“סוּר מִזֶּה, קַבְּצָן עִלֵּג!” חֵרְפָה רָחֵל אֶת הַזָּקֵן וְסָגְרָה בְּפָנָיו אֶת הַדֶּלֶת בָּחֳרִי-אָף.

“מַה-קָּרָה? אֶת-מִי תְּחָרְפִי כָּכָה?” שָׁאֲלָה אוֹתָהּ אִמָּהּ, שֶׁנִּכְנְסָה פִּתְאֹם מִן הַחֶדֶר הַסָּמוּךְ.

“קַבְּצָן אֶחָד כְּבַד-פֶּה קִלֵּל אוֹתִי וְגֵרַשְׁתִּי אוֹתוֹ בְּחֶרְפָּה”, עָנְתָה רָחֵל כִּמְנַצַּחַת.

“אוֹי לִי!” קָרְאָה הָאִשָּׁה בְּצָעַר, “שׁוּב הִנָּךְ מַעֲלִיבָה אֻמְלָלִים! אַךְ יַלְדָּה רָעָה אַתְּ! הֲלֹא תֵּבוֹשִׁי! הֲלֹא תִּכָּלְמִי! נֵלֵךְ מַהֵר וּנְפַיֵּס אוֹתוֹ!” וּבְדַבְּרָהּ מָשְׁכָה אַחֲרֶיהָ אֶת-בִּתָּהּ וַתְּמַהֵר הַחוּצָה; אַךְ הַזָּקֵן חָמַק, עָבַר וְעִקְּבוֹתָיו לֹא נוֹדָעוּ.

“רַע מְאֹד הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר אַתְּ עוֹשָׂה, בִּתִּי!” הוֹסִיפָה אִמָּהּ לְהוֹכִיחַ אוֹתָהּ, “כַּמָּה פְּעָמִים הִזְהַרְתִּיךְ, לְבִלְתִּי לָעֹג לַעֲנִיִּים וּלְאֻמְלָלִים? הִזָּהֲרִי שֶׁלֹּא אוֹסִיף עוֹד לְדַבֵּר אִתָּךְ בָּזֶה!”

אַךְ רָחֵל הָיְתָה יַלְדָּה עַקְשָׁנִית וְלֹא שָׁתָה לִבָּהּ לְקִלְלַת הַזָּקֵן וּלְתוֹכְחוֹת אִמָּהּ, וַתּוֹסֶף לָלֶכֶת בִּשְׁרִירוּת לִבָּהּ הָרָע.

וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי ה'.

וַיְהִי מִיָּמִים, כְּשֶׁיָּשְׁנָה רָחֵל בַּלַּיְלָה בְּמִטָּתָהּ, הִתְעוֹרְרָה פִּתְאֹם מִשְּׁנָתָהּ לְרֵיחַ עָשָׁן מַחֲנִיק, אֲשֶׁר עָלָה בִּגְרוֹנָהּ. הִיא פָּקְחָה אֶת-עֵינֶיהָ וַתֵּרָא וְהִנֵּה – בַּחֶדֶר הַסָּמוּךְ לְשׁוֹן אֵשׁ גְּדוֹלָה עַל גַּבֵּי הַשֻּׁלְחָן. רָחֵל הִתְחַלְחֲלָה, קָפְצָה מִמִּטָּתָהּ וְרָצָה אֶל אִמָּהּ, שֶׁיָּשְׁנָה שֵׁנָה עַזָּה, הִתְחִילָה מוֹשֶׁכֶת אוֹתָהּ וְזוֹעֶקֶת בְּקוֹל פְּחָדִים:

“אִמָּ-אִמְּ-אִמָּא שְׂ-שְׂ-רֵ-פְ…!” וְלֹא יָסְפָה, כִּי הִתְעַלָּפָה.

אִמָּהּ קָמָה בְּבֶהָלָה וּבִרְאוֹתהּ אֶת-הֶעָשָׁן וְהָאֵשׁ, הֵרִימָה אֶת-בִּתָּהּ הַמִּתְעַלֶּפֶת, נָסָה אִתָּהּ הַחוּצָה וַתִּקְרָא לְעֶזְרָה.

עַד מְהֵרָה הִתְאַסְפוּ הַשְּׁכֵנִים וְכִבּוּ אֶת-הָאֵשׁ.

אוּלָם רָחֵל הִתְחִילָה מִפַּחַד פִּתְאֹם לְגַמְגֵּם, בְּיִחוּד קָשֶׁה הָיָה לָהּ לְבַטֵּא אֶת-הָאוֹת הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל כָּל-מִלָּה. הִיא הָיְתָה מִתְאַמֶּצֶת לְדַבֵּר כֵּן וּמִפְּנֵי זֶה הָיְתָה מְעַוָּה אֶת-פָּנֶיהָ, קוֹרֶצֶת בְּעֵינֶיהָ וּמַרְבָּה לְהָנִיעַ בְּסַנְטֵרָהּ. אִמָּהּ בָּכְתָה הַרְבֵּה בֶּכֶה לְמַרְאֵה פְּנֵי בִּתָּהּ בִּשְׁעַת דִּבּוּרָהּ וְהָלְכָה עִמָּהּ לִדְרֹשׁ בָּרוֹפְאִים, אַךְ הָרוֹפְאִים לֹא יָכְלוּ לְרַפֵּא אוֹתָהּ מִגִּמְגּוּמָהּ. וַתְּהִי רָחֵל לְעִלֶּגֶת.

זְמָן רָב הִתְבַּיְּשָׁה רָחֵל לָצֵאת הַחוּצָה לְבַל תִּפָּגֵשׁ בְּחַבְרוֹתֶיהָ. הִיא הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת כָּל-הַיָּמִים כְּלוּאָה בַּבַּיִת וְגַם שָׁם לֹא דִּבְּרָה עִם אִישׁ דָּבָר, בִּלְתִּי עִם אִמָּהּ לְבַדָּהּ. וְכַאֲשֶׁר הָיְתָה אִמָּהּ רוֹאָה כֵּיצַד הִיא מְעַוָּה אֶת-פָּנֶיהָ בְּדַבְּרָהּ, הָיְתָה נֶאֱנַחַת בַּחֲשַׁאי וְדִמְעוֹת צַעַר זוֹלְגוֹת מֵעֵינֶיהָ. אֶפֶס, לֹא הוֹכִיחָה אוֹתָהּ וְלֹא הִזְכִּירָה לָהּ אֶת חֶטְאָהּ, כִּי לֹא רָצְתָה לְהַרְבּוֹת צַעֲרָהּ.

וְאַף אָמְנָם הַרְבֵּה צַעַר נִצְטַעֲרָה רָחֵל. יֵשׁ אֲשֶׁר הָיְתָה נִגֶּשֶׁת אֶל הָרְאִי וּמְדַבֶּרֶת דְּבָרִים אֲחָדִים לְפָנָיו, לְמַעַן תִּרְאֶה אֶת-פָּנֶיהָ בְּדַבְּרָהּ, וְהָיְתָה מִזְדַּעֲזַעַת לִרְאוֹת אֶת-פָּנֶיהָ מִתְעַוְּתִים בְּהַעֲוָיוֹת מְכֹעָרוֹת, וּמִיָּד הָיְתָה מְכַסָּה אֶת-פָּנֶיהָ בִּשְׁתֵּי יָדֶיהָ וּבוֹכָה חֶרֶשׁ. בְּמִקְרִים כָּאֵלֶּה הָיְתָה נִזְכֶּרֶת בַּזָּקֵן הָעִלֵּג, שֶׁגַּם הוּא עִוָּה אֶת-פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ וְלִבָּהּ הִכָּה אוֹתָהּ מְאֹד עַל אֲשֶׁר לָעֲגָה אָז לָאֻמְלָל. וַתִּתְפַּלֵּל רָחֵל לַה' וַתֵּבְךְּ כָּל-הַיָּמִים. פָּנֶיהָ הוּרְעוּ מִיּוֹם לְיוֹם; עֵינֶיהָ, אֲשֶׁר הִבְרִיקוּ תָּמִיד מִשִּׂמְחָה, הָיוּ עַכְשָׁו עֲמוּמוֹת וְנוּגוֹת; בַּת-הַצְּחוֹק הַנִּפְלָאָה נֶעֶלְמָה וּבִמְקוֹמָהּ לָנָה עַל שְׂפָּתֶיהָ תְּנוּעַת יָגוֹן. כָּל צַעֲצוּעֶיהָ הַיָּפִים הָיוּ מֻנָּחִים בְּקֶרֶן-זָוִית וְהִיא לֹא נָגְעָה בָּהֶם לְמִן הַיּוֹם שֶׁהָיְתָה לְעִלֶּגֶת. תָּמִיד הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת עַל יַד הַחַלּוֹן וּמַבִּיטָה הַחוּצָה אֶל הַיְלָדִים הַצּוֹהֲלִים. וּמַה-גְּדוֹלָה הָיְתָה קִנְאָתָהּ בָּהֶם, כְּשֶׁהָיְתָה שׁוֹמַעַת אוֹתָם מְדַבְּרִים צַחוֹת, עַל נְקַלָּה, בְּלִי כָּל-הַעֲוָיוֹת. חֶרֶשׁ, חֶרֶשׁ הָיְתָה בּוֹכָה רָחֵל עַל אֲסוֹנָהּ וַחֲרָטָה גְמוּרָה הִתְחָרְטָה עַל מַעֲשֶׂיהָ הָרָעִים. מֵאָז הֵיטִיבָה דַּרְכָּה וּבְבוֹא עָנִי אֶל בֵּיתָם, הָיְתָה רָצָה לִקְרָאתוֹ, וּמַעֲנִיקָה לוֹ מִנִּדְבָתָהּ. הָעֲנִיִּים הָיוּ מְבָרְכִים אוֹתָהּ עַל טוּב לִבָּהּ, אַךְ רָחֵל לֹא הִתְנַחֲמָה בָּזֶה. רָצֹה רָצְתָה לְפַיֵּס אֶת הַזָּקֵן הָעִלֵּג וּלְבַקֵּשׁ סְלִיחָה מִמֶּנּוּ עַל חֶטְאָהּ. אַךְ הַזָּקֵן לֹא בָּא עוֹד אֶל בֵּיתָם. הִיא שָׁאֲלָה פַּעַם בְּפַעַם אֶת-הָעֲנִיִּים עַל אֹדוֹת הַזָּקֵן הָעִלֵּג, אַךְ אִישׁ מֵהֶם לֹא יָדַע וְלֹא שָׁמַע עַל אֹדוֹתָיו דָּבָר. רַק פַּעַם אַחַת אָמְרָה לָהּ גִּבֶּנֶת עֲנִיָּה, כִּי הַזָּקֵן הָעִלֵּג מֵת בְּבֵית-הַחוֹלִים.

כַּאֲשֶׁר נוֹדַע הַדָּבָר לְרָחֵל, הִצְטָעֲרָה מְאֹד, שֶׁלֹּא תוּכַל לְפַיֵּס עוֹד אֶת-הַזָּקֵן הָעִלֵּג. לִפְעָמִים נִדְמֶה הָיָה לָהּ, שֶׁהַזָּקֵן הָעִלֵּג מַבִּיט עָלֶיהָ בְּכַעַס וְתָמִיד צִלְצְלָה בְּאָזְנֶיהָ קִלְלָתוֹ: “יְשַׁלֵּם לָךְ ה' כְּרָעָתֵךְ!” וְגַם בַּלַּיְלָה הָיָה נִרְאֶה אֵלֶיהָ הַזָּקֵן הָעִלֵּג בַּחֲלוֹם, כְּשֶׁהוּא מַבִּיט אֵלֶיהָ פַּעַם בְּתַחֲנוּנִים וּפַעַם בְּכָעַס. הִיא הָיְתָה מִתְעוֹרֶרֶת בְּבֶהָלָה מִתּוֹךְ שְׁנָתָהּ, רָצָה אֶל אִמָּהּ וּבוֹכָה מָרָה בְּחֵיקָהּ:

"אִ-אִ-אִ-מָּא! אִ-אִ-אִ-מָּא!

“מַה-לָּךְ, בִּתִּי?” הָיְתָה שׁוֹאֶלֶת אוֹתָהּ אִמָּהּ בְּרַחֲמִים רַבִּים.

“שְׁ-שְׁ-שׁוּב נִ-נִ-נִרְ-אָה אֵ-אֵ-לַי הַ-זָ-זָ-קֵן”! הָיְתָה רָחֵל מְגַמְגֶּמֶת בְּבֶכִי.

“הֵרָגְעִי, בִּתִּי, אַל תִּבְכִּי, עֲלוּבָתִי!” נִחֲמָה אוֹתָהּ אִמָּהּ, “עוֹד תָּשׁוּבִי וְתֵרָפְאִי, צִפּוֹרִי. רוֹאָה אֲנִי, כִּי מִתְחָרֶטֶת אַתְּ עַל מַעֲשַׂיִךְ הָרָעִים וְהָאֱלֹהִים הַטּוֹב יִסְלַח לָךְ. הִתְפַּלְּלִי אֵלָיו בְּלֵב תָּמִים, הֲיִי טוֹבַת לֵב, רַחֲמִי עַל עֲנִיִּים וְאֻמְלָלִים. וְהָאֱלֹהִים יְרַחֵם גַּם עָלַיִךְ וְיָסִיר מִמֵּךְ אֶת הַנֶּגַע הַזֶּה”.

בִּדְבָרִים טוֹבִים כָּאֵלֶּה הָיְתָה מְנַחֶמֶת אוֹתָהּ אִמָּהּ, מְלַטֶּפֶת אֶת-רֹאשָׁהּ, מְחַבֶּקֶת אוֹתָהּ וּמְאַמֶּצֶת אוֹתָהּ אֶל לִבָּהּ, עַד שֶׁהָיְתָה רָחֵל נִרְדֶּמֶת בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ, כְּשֶׁכָּל גּוּפָהּ רוֹעֵד מִצַּעַר וּמִפָּחַד. לְמַרְאֵה בִּתָּהּ הָאֻמְלָלָה, נִשְׁבַּר לֵב הָאֵם בְּקִרְבָּהּ וַתֵּבְךְּ בַּמִּסְתָּרִים וַתִּתְפַּלֵּל אֶל ה'. וַיֵּעָתֶר לָהּ אֲדֹנָי.

רָחֵל נָפְלָה לְמִשְׁכָּב. שְׁבוּעַ יָמִים שָׁכְבָה עַל עֶרֶשׂ דְּוָי, חֹם גָּדוֹל לָהַט בְּכָל גּוּפָהּ וְהִיא הִתְהַפְּכָה מִצַּד אֶל צַד, נֶאֶנְחָה וְדִבְּרָה תַּהְפּוּכוֹת. מַחֲזוֹת נוֹרָאִים בִּעֲתוּהָ. הִיא רָאֲתָה לְפָנֶיהָ אִלְּמִים, פִּסְּחִים וּמְשֻׁגָּעִים מְקַפְּצִים סָבִיב לְמִטָּתָהּ, מְאַיְּמִים עָלֶיהָ בְּמַטּוֹתֵיהֶם וּמַבִּיטִים עָלֶיהָ בְּעֵינֵי זָעַם. רָחֵל הָיְתָה מִתְעוֹרֶרֶת בְּפַחַד וְצוֹעֶקֶת מָרָה. “אִ-אִ-אִ-מָּא! אִ-אִ-אִ-מָּא!” אִמָּהּ הָיְתָה גּוֹחֶנֶת עָלֶיהָ, מְנַשֶּׁקֶת אוֹתָהּ, מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהָ דְּבָרִים טוֹבִים וְהָיְתָה מַנִּיחָה עַל רֹאשָׁהּ רִגְבֵי קֶרַח.

בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי הוּקַל לָהּ לְרָחֵל. אַחֲרֵי שֵׁשֶׁת לֵילוֹת נְדוּדִים נִרְדָּמָה. וּבַחֲלוֹמָהּ וְהִנֵּה אִישׁ זָקֵן בַּעַל זָקָן לָבָן נִצָּב עָלֶיהָ וּמַבִּיט עָלֶיהָ בְּעֵינַיִם טוֹבוֹת וּמְלַטֵּף אֶת רֹאשָׁהּ. רָחֵל הִכִּירָה בּוֹ אֶת הַזָּקֵן הָעִלֵּג וַתִּפְרֹשׂ אֵלָיו כַּפֶּיהָ וַתִּתְחַנֵּן מִתּוֹךְ שֵׁנָה, כִּי יִסְלַח לָהּ. הַזָּקֵן הַטּוֹב נָשַׁק לָהּ עַל רֹאשָׁהּ וַיֹּאמֶר לָהּ: “סָלַחְתִּי, סָלַחְתִּי”.

בַּת-צְחוֹק נִרְאֲתָה עַל שִׂפְתֵי רָחֵל וְתַרְדֵּמָה עַזָּה נָפְלָה עָלֶיהָ וַתִּישַׁן עֶשֶׂר שָׁעוֹת רְצוּפוֹת.

בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם הִתְעוֹרְרָה רָחֵל מִשְּׁנָתָהּ וַתֵּרֶא אֶת-אִמָּהּ יוֹשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא סָמוּךְ לְמִטָּתָהּ בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת. הִיא לָקְחָה אֶת-יַד אִמָּהּ וְנָשְׁקָה לָהּ. הָאֵם הִתְעוֹרְרָה וְלִבָּהּ רָעַד מִשִּׂמְחָה בִּרְאוֹתהּ אֶת פְּנֵי בִּתָּהּ הַשְּׁלֵוִים.

“אִמָּא!” לָחֲשָׁה חֶרֶשׁ רָחֵל, “הַזָּקֵן הַטּוֹב סָלַח לִי!”

לְאַט, לְאַט שָׁבָה רָחֵל לְאֵיתָנָהּ. הִיא חָדְלָה לְגַמְגֵּם, כְּאִלּוּ יַד פְּלָאִים הֵסִירָה בִּן רֶגַע אֶת הַמַּחֲלָה מִמֶּנָּה. פָּנֶיהָ הוּטְבוּ, עֵינֶיהָ הִזְהִירוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה וְעַד מְהֵרָה הָיְתָה שׁוּב לְיַלְדָּה יָפָה, עַלִּיזָה וּפוֹרַחַת. קוֹלָהּ צִלְצֵל כְּבָרִאשׁוֹנָה וּבַת-הַצְּחוֹק הַנִּפְלָאָה הוֹפִיעָה שׁוּב עַל שְׂפָתֶיהָ. וְלֵב טוֹב בָּרָא לָהּ אֱלֹהִים. תָּמִיד הָיְתָה פּוֹרֶסֶת מִלַּחְמָהּ לַדָּל, מְרַחֶמֶת עַל אֻמְלָלִים וּבַעֲלֵי-מוּם וַתְּהִי לִבְרָכָה בְּפִי כֹּל.