רקע
ישראל דושמן
חַד גַּדְיָא
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הוצאת "אמנות", תל אביב; תש"ו

לְחַיָּה הַקְּטַנְטֹנֶת, יַלְדָּה יָפָה כְּבַת שָׁלשׁ, הָיוּ הַרְבֵּה יְדִידִים: כֶּלֶב קָטָן וּשְׁמוֹ “הַב-הַב”; חֲתוּלָה לְבָנָה וְרַכָּה וּשְׁמָהּ “רוּ-רוּ”; גְּדִי פָּעוּט וְחָבִיב וּשְׁמוֹ “מֶה-מֶה”, וְיוֹנָה צְחוֹרָה וְקַלָּה וּשְׁמָהּ “גּוּ-גּוּ”.

בְּכָל בֹּקֶר הָיְתָה חַיָּה יוֹצֵאת לֶחָצֵר לְשַׂחֵק עִם יְדִידֶיהָ. וּבִשְׁעַת הַסְּעֻדָּה הָיְתָה אִמָּהּ שֶׁל חַיָּה נוֹתֶנֶת אֹכֶל גַּם לְהַב-הַב, גַּם לְרוּ-רוּ וְגַם לְמֶה-מֶה. וְכָל אֶחָד יָשַׁב בְּפִנָּתוֹ וְאָכָל.

חָיָה הַקְּטַנָּה הָיְתָה גַּם הִיא אוֹכֶלֶת, מַשְׁגִּיחָה עַל יְדִידֶיהָ וְאוֹמֶרֶת לָהֶם:

“לְתֵאָבוֹן!”

לִפְעָמִים הָיְתָה מְלַמֶּדֶת אוֹתָם אֵיךְ לְהִתְנַהֵג בִּשְׁעַת הָאֹכֶל.

“הַב-הַב, אֱכֹל בְּנִמּוּס! רוּ-רוּ, אַל תִּהְיֶה לַקְקָן! מֶה-מֶה, אַל תְּפַזֵּר אֶת-הָאֹכֶל!”

רַק לְגוּ-גוּ לֹא הָיוּ נוֹתְנִים לֶאֱכֹל לְחוּד. הִיא הָיְתָה עָפָה וּמְלַקֶּטֶת אֶת-הַפֵּרוּרִים בִּשְׁבִיל גּוֹזָלֶיהָ הַקְּטַנִּים.

אַחֲרֵי הָאֹכֶל הָיְתָה חַיָּה אוֹמֶרֶת לִידִידֶיהָ:

“עַתָּה בֹּאוּ לְשַׂחֵק”.

וְהִיא קִשְּׁטָה אֶת הַב-הַב וְאֶת רוּ-רוּ בִּסְרָטִים אֲדֻמִּים וְעַל צַוָּארוֹ שֶׁל מֶה-מֶה תָּלְתָה פַּעֲמוֹן קָטָן. גּוּ-גּוּ הָיְתָה עוֹמֶדֶת עַל כְּתֵפֶיהָ שֶׁל חַיָּה, מְלַטֶּפֶת אוֹתָהּ בְּנוֹצוֹתֶיהָ הָרַכּוֹת וְהוֹגָה לָהּ בְּחִבָּה:

" גּוּ-גּוּ! גּוּ-גּוּ!"

וְחַיָּה הַקְּטַנָּה הָיְתָה מְאֻשָּׁרָה מְאֹד וְהָיְתָה צוֹחֶקֶת וּשְׂמֵחָה כָּל הַיָּמִים, כִּי אָהֲבָה מְאֹד אֶת-יְדִידֶיהָ אֵלֶּה וְגַם הֵם אָהֲבוּ אוֹתָהּ אַהֲבָה רַבָּה.

יוֹם אֶחָד לֹא יָצְאָה חַיָּה הַקְּטַנָּה לֶחָצֵר לְשַׂחֵק עִם יְדִידֶיהָ. הִתְחִילוּ הַב-הַב וְרוּ-רוּ לִשְׂרֹט בְּצִפָּרְנֵיהֶם אֶת-הַדֶּלֶת הַסְּגוּרָה וּמֶה-מֶה הִכָּה אַף הוּא עָלֶיהָ בְּרַגְלָיו וְכֻלָּם יַחַד קָרְאוּ בְּקוֹל: “חַיָּה, חַיָּה, בֹּאִי לְשַׂחֵק!” אַךְ חַיָּה לֹא יָצְאָה. אָמְרָה הַיּוֹנָה גּוּ-גּוּ לַחֲבֵרֶיהָ: “אֲנִי רוֹאָה אֶת-הַחַלּוֹן שֶׁל חֲדַר חַיָּה פָּתוּחַ. אָעוּף וְאֶרְאֶה מַה קָּרָה”. עָפָה גּוּ-גּוּ, נִכְנְסָה בַּחַלּוֹן הַפָּתוּחַ וְרָאֲתָה אֶת חַיָּה שׁוֹכֶבֶת בְּמִטָּתָהּ וְעֵינֶיהָ עֲצוּמוֹת. קָרְאָה גּוּ-גּוּ:

“חַיָּה, חַיָּה, מָה אַתְּ שׁוֹכֶבֶת? בֹּאִי לְשַׂחֵק, כִּי מְחַכִּים אֲנַחְנוּ לָךְ!”

פָּקְחָה חַיָּה אֶת עֵינֶיהָ, רָאֲתָה אֶת הַיּוֹנָה גּוּ-גּוּ וְאָמְרָה לָהּ: “שָׁלוֹם, גּוּ-גּוּ! אִמָּא אָמְרָה שֶׁאֲנִי חוֹלָה וְעָלַי לִשְׁכַּב הַיּוֹם בַּמִּטָּה. אִמָּא אוֹמֶרֶת כִּי מָחָר אֶהְיֶה בְּרִיאָה”.

עָפָה גּוּ-גּוּ וְסִפְּרָהּ לַחֲבֵרֶיהָ, כִּי חַיָּה חוֹלָה. הָיוּ כֻּלָּם עֲצוּבִים.

אָמְרָה לָהֶם גּוּ-גּוּ: “אַל תִּצְטָעֲרוּ: מָחָר תִּהְיֶה חַיָּה בְּרִיאָה. וְעַתָּה לְכוּ לַעֲבוֹדַתְכֶם; וְאַתָּה, מֶה-מֶה, רְאֵה שֶׁיִּהְיֶה שֶׁקֶט”.

הָלַךְ כָּל אֶחָד לַעֲבוֹדָתוֹ. הַב-הַב הָלַךְ אֶל הַשַּׁעַר לִשְׁמֹר אֶת-הַבָּיִת; הַחֲתוּלָה רוּ-רוּ הָלְכָה לְבַקֵּר אֶת קִנֵּי הַצִּפֳּרִים, וְהַיּוֹנָה גּוּ-גּוּ עָפָה לְהָבִיא אֹכֶל לְגוֹזָלֶיהָ הַקְּטַנִּים. רַק לַגְּדִי מֶה-מֶה לֹא הָיְתָה כָּל עֲבוֹדָה. הִתְהַלֵּךְ מֶה-מֶה בֶּחָצֵר הֵנָּה וָהֵנָּה לְהַשְׁגִּיחַ, שֶׁיִּהְיֶה שֶׁקֶט. פִּתְאֹם שָׁמַע אֶת-הַתַּרְנְגֹלֶת הַצְּהֻבָּה מְקַרְקֶרֶת. כָּעַס מֶה-מֶה וְקָרָא: “הַסִּי, קַרְקְרָנִית! חַיָּה חוֹלָה!” אָמְרָה הַתַּרְנְגֹלֶת הַצְּהֻבָּה: “סְלִיחָה, מֶה-מֶה, לֹא יָדַעְתִּי, שֶׁהִיא חוֹלָה. הִנֵּה הֵטַלְתִּי זֶה עַתָּה בֵּיצָה לְבָנָה וּטְרִיָּה; קַח אוֹתָהּ וְתֵן לְחַיָּה בְּמַתָּנָה”.

לָקַח מֶה-מֶה אֶת הַבֵּיצָה, נִגַּשׁ אֶל הַשֻּׁלְחָן שֶׁל חֲדַר חַיָּה וְקָרָא בְּלַחַשׁ:

“חַיָּה, חַיָּה, הֵא לָךְ בֵּיצָה טְרִיָּה. הַתַּרְנְגֹלֶת הַצְּהֻבָּה שָׁלְחָה אוֹתָהּ לָךְ”.

אוּלָם חַיָּה לֹא שָׁמְעָה וְלֹא עָנְתָה.

עָמַד הַגְּדִי מֶה-מֶה עַל יַד הַחַלּוֹן וְהִקְשִׁיב. וְהִנֵּה שָׁמַע אֶת-אִמָּהּ שֶׁל חַיָּה שָׁרָה לָהּ שִׁיר:

"תַּחַת מִטָּתָהּ שֶׁל חַיָּה

יַעֲמָד-לוֹ חַד גַּדְיָא.

הִכִּיר גַּדְיָא עַל פִּי קוֹלָהּ.

שֶׁהַיַּלְדָּה מְעַט חוֹלָה.

חָשַׁב גַּדְיָא, מָצָא עֵצָה:

קָטַף פֵּרוֹת, הֵבִיא בֵּיצָה.

אָכְלָה חַיָּה בֵּיצָה טְרִיָּה

וְלֶחָצֵר יָצְאָה בְּרִיאָה".

שָׁמַע מֶה-מֶה אֶת-הַשִּׁיר וְאָמַר בְּלִבּוֹ:

“בֵּיצָה כְּבָר הִשַּׂגְתִּי: עַתָּה אֵלֵךְ וְאָבִיא גַּם פֵּרוֹת לַחַיָּה שֶׁלִּי. תֹּאכַל וְתִהְיֶה בְּרִיאָה”.

לָקַח מֶה-מֶה סַל וְהָלַךְ לַגַּן. בָּא אֶל עֵץ הַשָּׁקֵד, קָטַף מְעַט שְׁקֵדִים וְשָׂם אוֹתָם בַּסַּל שֶׁלּוֹ. אַחַר הָלַךְ אֶל עֵץ הַתָּמָר. רָצָה לְטַפֵּס עָלָיו, אַךְ לֹא יָכֹל. הִתְחִיל מֶה-מֶה פּוֹעֶה: “מֶה מֶה! מֶה-מֶה!” שָׁמַע הַב-הַב, בָּא בִּמְרוּצָה וְשָׁאַל: “מַה לְּךָ, מֶה-מֶה? לָמָּה תִּבְכֶּה?” אָמַר הַגְּדִי מֶה-מֶה: “אִמָּהּ שֶׁל חַיָּה שָׁרָה לָהּ שִׁיר, שֶׁעָלַי לְהָבִיא לָהּ פֵּרוֹת, תְּמָרִים וְגַם בֵּיצָה. בֵּיצָה כְּבָר הִשַּׂגְתִּי, שְׁקֵדִים כְּבָר קָטַפְתִּי, אַךְ תְּמָרִים עוֹד לֹא אָסָפְתִּי. אוּלַי תּוּכַל לְטַפֵּס עַל הַתָּמָר?” אָמַר הַכֶּלֶב הַב-הַב:

“צַר לִי מְאֹד שֶׁאֵינֶנִּי יָכֹל לְטַפֵּס. הִנֵּה אֶקְרָא לְרוּ-רוּ. הִיא יוֹדַעַת לְטַפֵּס הֵיטֵב”.

הִתְחִיל הַב-הַב קוֹרֵא: “רוּ-רוּ, רוּ-רוּ, בֹּאִי הֵנָּה!”

מִיַּד בָּאָה הַחֲתוּלָה רוּרוּ וְשָׁאָלָה: “מַה קָּרָה? לָמָּה תִּבְכֶּה, מֶה-מֶה?” אָמַר מֶה-מֶה: “אִמָּהּ שֶׁל חַיָּה שָׁרָה לָהּ שִׁיר, שֶׁעָלַי לְהָבִיא לְחַיָּה פֵּרוֹת, תְּמָרִים וְגַם בֵּיצָה. בֵּיצָה כְּבָר הִשַּׂגְתִּי, שְׁקֵדִים כְּבָר קָטַפְתִּי, אַךְ תְּמָרִים עוֹד לֹא אָסָפְתִּי. טַפְּסִי נָא וְהוֹרִידִי לִי מְעַט תְּמָרִים בִּשְׁבִיל חַיָּה”. נָשְׂאָה הַחֲתוּלָה רוּ-רוּ אֶת עֵינֶיהָ וְקָרְאָה: “הוֹי, לֹא! הַתָּמָר גָּבוֹהַּ מְאֹד. לֹא אוּכַל לְטַפֵּס עָלָיו”! פָּעָה מֶה-מֶה בְּצַעַר: “מֶה-מֶה, מֶה-מֶה, מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת?”

שָׁמְעָה הַיּוֹנָה גּוּ-גּוּ אֶת בְּכִי הַגְּדִי. מִיַּד בָּאָה וְשָׁאָלָה: “מַה לְּךָ, מֶה-מֶה? מַה קָּרָה?”

סִפֵּר לָהּ מֶה-מֶה עַל דְּבַר הַשִּׁיר וּבִקֵּשׁ אוֹתָהּ לְהַשִּׁיר מְעַט תְּמָרִים בִּשְׁבִיל חַיָּה.

אָמְרָה גּוּ-גּוּ: “אַל תִּבְכֶּה, מֶה-מֶה; הִנֵּה אָעוּף לְמַעְלָה וְאַשִּׁיר לְךָ תְּמָרִים”.

עָפָה הַיּוֹנָה לְרֹאשׁ הַתָּמָר, קָטְפָה בְּמַקּוֹרָהּ תְּמָרִים וְהִשְׁלִיכָה אוֹתָם לְמַּטָּה.

מֶה-מֶה אָסַף אוֹתָם וְהַב-הַב וְרוּ-רוּ עָזְרוּ עַל יָדוֹ.

הָלַךְ מֶה-מֶה בְּרֹאשׁ וְהַב-הַב וְרוּ-רוּ אַחֲרָיו. וְגוּ-גּוּ עָפָה לִפְנֵיהֶם לְבַשֵּׂר אֶת-הַבְּשׂוֹרָה לְחַיָּה. בָּאָה גּוּ-גּוּ וְרָאֲתָה אֶת חַיָּה יוֹשֶׁבֶת בַּמִּטָּה וְעַל פָּנֶיהָ בַּת-צְחוֹק.

קָרְאָה גּוּ-גּוּ אֵלֶיהָ:

“שָׁלוֹם, חַיָּה! מֶה-מֶה נוֹשֵׂא לָךְ פֵּרוֹת, תְּמָרִים וְגַם בֵּיצָה!”

בֵּינָתַיִם הִגִּיעוּ גַּם מֶה-מֶה, הַב-הַב וְרוּ-רוּ. רָאָה מֶה-מֶה אֶת-הַדֶּלֶת פְּתוּחָה. נִכְנַס וְשָׂם אֶת-הַסַּל עִם הַפֵּרוֹת וְעִם הַבֵּיצָה עַל יַד מִטַּת חַיָּה.

שָׂמְחָה חַיָּה מְאֹד עַל יְדִידֶיהָ וְעַל הַמַּתָּנוֹת שֶׁלָּהֶם. הִיא טָעֲמָה מִן הַפֵּרוֹת, אָכְלָה אֶת-הַבֵּיצָה הַטְּרִיָּה וּמִיָּד קָפְצָה מֵעַל מִטָּתָהּ בְּרִיאָה וְיָצְאָה לְשַׂחֵק עִם יְדִידֶיהָ, כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה.

המלצות קוראים
תגיות