דְּמִי. לִפְנִים מִדְּמִי. שָׁכוּחַ מֵעִתִּים.

אֵין קוֹל לְצָהֳרֵי הַיּוֹם וְהֵד לִשְׂדֵה-חִטִּים.

הוֹלֵךְ, הוֹלֵךְ בַּתֶּלֶם נַעֲרוּר בָּהִיר יָחֵף:

הַזֶּרֶם הַקָּטָן. הוֹלֵךְ וְנָח, שׁוֹכֵב.

נִכְנַס פִּתְאֹם לַקֹּדֶשׁ מְעוּף שֶׁל אֲנָפָה –

וְהַס. בָּלַע שָׁטִיחַ אֶת מַשַּׁק כְּנָפָהּ.

אֲבוֹי, הַנַּעַר הַיָּחֵף שָׁם מִתְלַבֵּט:

מָצָא מִקְלָט שֶׁל חֲפַרְפֶּרֶת וְהוּא אוֹבֵד.

כִּתַּת נַחְלִיאֵלִים לָנוּחַ עַל רָגָב יָרְדָה –

וְהוּא חָמַק, צָלַל. כָּל הַכִּתָּה חָרְדָה,

הִתְעוֹפְפָה. וְרַק שְׁקִיעַת רָגָב נוֹתְרָה וְעֶצֶב-הֵד.

וְצָהֳרֵי יוֹמִי פּוֹנִים, אֲנִי אִלֵּם וָעֵד.

אשדות, תש"ח